הבהרות בנוגע לשלטון הדת

(נכתב כהבהרה לפוסט הזה)

למרות שאתמול פירסמתי פוסט חדש, כבר ראיתי דברים שדורשים תגובה מיידית. להלן הבהרה קצרה (ביותר!) על חוקי התורה, חוקי המדינה ו"שלטון הדת" so-called.
חוקי התורה אינם באים בתור מסר מוסרי לעולם כולו [כפי שטען רש"ר הירש] , התורה היא טקסט אינטימי בין עם ישראל למאמירו. (שירי הנפש בתהילים, שירה"ש, תוכחה, תיעוד של הסטוריה כואבת ועוד) לכן התורה היא אינה מוסרית ואל לנו לצפות שהיא תהיה מוסרית. גם חוקים שהם בגדר "בין אדם לחבירו" אין בהם יותר היגיון מאשר שעטנז ומאכלות אסורות, אלא כולם מהעליון ב"ה וחותמם "אני ה'". אבל, מצווה על האדם [שבע מצוות בני נח], באשר הוא אדם בן נח, לחוקק חוקים לתיקון החברה ולכינונה, וכל דור ודורשיו, וכל דור וחוקיו המתאימים. גישה זאת אינה חדשנית או מודרנית ואנו מוצאים אותה בכתבי רמב"ם, רש"י, האמוראים, התנאים ואפילו הנביאים. שילוב חיי ההלכה תחת המסגרת המדינית של חוק המדינה, היהודית או לא. רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מעורב בחיים הפוליטים ולא רק התורניים של העם בארץ, יוצא בגמרא נגד גישתם התורנית והצדקנית מאוד של ר' עקיבא וחבריו שדרשו לקיים את ההלכה של בצורה החריפה ביותר ולא לדון לחיוב אף פושע. ר' ינאי דן בחדש בסוגיית השמיטה תחת מסגרת כלכלית חדשה. הלל יצר את המושג "פרוזבול" כדי למנוע בעיות כלכליות-מוסריות בחברה. רבי חנינא סגן הכוהנים מפציר: "שאלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בלעו". החוק המדיני יושב יחד עם ההלכה, והוא, בניגוד להלכה, משתנה עם רוח הזמן. כשהתורה מדברת על אשת יפת מראה או בן סורר ומורה, החוקים לא באים להצביע על התנהגות מוסרית שהתורה מתירה או אוסרת, אלא באים ללמד אותנו משהו ולפתוח לנו פתח לדרוש אותם וללמוד דבר או שניים על הראיה של ההלכה התורנית. לדוגמא, בבן סורר ומורה אנו לומדים את הכלל של "נהרג בשל מה שהוא ראוי להיות", שזה כלל מפתח גם למשפט המודרני, אבל למעשה המצב של בן סורר או מורה אינו קיים במציאות. בתי הדין והרבנים המונעים [מ בשורוק] באמצעות החשיבה הדדקטיבית הם אלו שבוחרים כיצד לדרוש את הכתובים, כאשר יש, כמובן, גדרות ברורות שמונעות מלעוות את הכתובים או לגלות פנים בתורה ולדרוש שלא כהלכה. עוונתנות יתירה וצדיקות יתר היא דרך רעה שמביאה בסופו של דבר לחורבן (הבית השני, לדוגמא) ולשנאה (ניכור מהממסד הרבני – ראה רמב"ם יסודי התורה ו'). אין ביהדות "שלטון" או "אריסטוקרטיה" דתית. איננו נגררים אחרי דמות שמימיית שמנבאת לנו. אף כי לפעמים כך נראה הדבר בקהילות דתיות רבות, וזאת כיוון שרוב האנשים נוח להם להקשיב ולהגרר כצאן. אך איש אינו מונע מיהודי פשוט, אני-אתה, ולא משנה מה מוצאו או אמונתו הקודמת, לטפס מעלה מעלה במעלה (ל' בסגול) מדרגות הרבנות ולהגיע אף הוא לשררה המיוחלת. בראש העם ניצבים אנשים חכמים ויראי ה', וכל אחד יכול להגיע לדרגתם, אם ירצה, ולפסוק הלכות כראות עיניו. כיוון שאין האנשים מקודשים בתאולוגיה היהודית, אלא המחלוקת עצמה. התלמוד מלא במחלוקות, בימינו רבנים מזרמים שונים חלוקים בדברים שונים ואפילו מהותיים, אך אף אחד לא מכנה את השני "כופר" או "טיפש" או אפילו רומז שדעתו לא נכונה. יש קווים מנחים, זה ברור, יש עקרונות ויסודות לדת. אבל לעולם לא נסגרו שערי בית המדרש (חוץ מאולי למתחכמים ולתלמידים שאינם הגונים), וניתן להציג דעות שונות בלי להיסקל. ההלכה היא פלורליסטית, ואין אדם שיש לו בלעדיות על פסיקת ההלכה בימינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s