מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

שבתי זה לא מכבר מתוכנית "אלול" של מדרשת עין פרת הממוקמת בישוב אלון במדבר יהודה. גוגל עצמו לא ייתן לכם מידע אינפורמטיבי מידי. בקצרה: תוכנית לימודים אינטנסיבית הכוללת תכנים מערביים ויהודיים, הפתוחה לדתיים וחילוניים כאחד. עוד תיאורים פורמליים כגון תוכן הלימוד ומספר הצלחות ששטפתי לא יועילו להסביר את המקום ואת טיבו, ולכן אתחיל מיד בתיאור אווירת המקום.

עיין ערך

לפני שנים צפיתי בסרט "מועדון קרב". התפעמתי והתלהבתי מהסרט, מהמסר הפילוסופי, מהתחושה המטרידה שקיננה בליבי ימים ארוכים לאחר הצפייה. שיתפתי את התחושה עם אחיי והוריי. האחים שלי חוו אף הם את אותה תחושת ריגוש מהסרט, בעוד שההורים שלי לא כל כך הבינו מה הקטע. כל זה היה בעיניי די תמוה. שחתי זאת לחברי הטוב מוקה שגם המליץ לי על הסרט הנפלא. והוא השיב לי כי יש איזשהו פלא בסרט הזה, ששכבת גיל מסוימת באוכלוסייה פשוט לא מצליחה להתחבר למסרים שלו. רק אנחנו, הדור הפוסט-מודרני, מרגיש את תחושת הריקנות וחוסר המשמעות, אז הזיוף במודרנה, את השגעון החודר לעצמותינו, את איבוד הזהות. הדור הקודם, שגדל והתחנך בין מלחמה למלחמה, הוא מודרני. רק ההוגים הפילוסופים לפני כמה שנים הצליחו לחזות מה נרגיש, אבל עבור יתר האוכלוסייה – נשאר פער עצום.

בכל הנוגע ל"מועדון קרב" אני שייך לדור החדש. (ואתם? אהבתם את הסרט או שהוא הרגיז אתכם?). אבל ב"אלול" הבנתי שיש קריטריון שדוחק אותי החוצה. אחד השירים היותר פופולריים בתוכנית היה "ויקיפדיה" של חנן בן ארי. מאז שהשיר יצא לא אהבתי אותו. קודם כל, למה שיר צריך להיות גם שיעור? אי אפשר פשוט להסתפק בחרוזים ומטאפורות נחמדות? בנוסף, הלחן משעמם והמילים די טיפשיות וילדותיות בעיניי. אבל מה מצאו בו הדור החדש, דתיים כחילוניים, שמזדהים איתו כל כך?

חנן בן ארי ובראד פיט – יש דברים שגדולים לא מבינים

השיר מציג תחושה מטרידה. אנחנו כולנו סובלים מדעות קדומות וסטיגמות. גם אני כתבתי פוסט כאן על סטיגמות שמצמידים לי כחובש כיפה. זה מעצבן – נכון. אבל מה הפתרון? ע"פ השיר: "אל תכלאוני בשום כלוב". כלומר – אם יש דעה קדומה, נגיד, על קבוצה X", אז הפתרון זה לא להילחם כX כנגד הדעה הקדומה, אלא לשלול לגמרי חלוקתן של קבוצות! אין X ואין Y, "אני הכול, אני לא כלום". אני לא מוגדר, אני לא מאמין בהגדרות, אני מיוחד ויש לי את הזכות להגדיר את עצמי כרצוני. ברוח הפוסט-מודרנה, הדור הצעיר מעדיף להתנתק מהגדרות על מנת לא לקבל תווית בכלל. ובזה אני רואה, שפיכת התינוק עם המים.

קניון בלב מדבר

המדרשה היא מקום המנסה לטשטש את התוויות. המילים "חילוני" או "דתי" הן כמעט טאבו. הדבר יוצר סביבה בטוחה לכל מיני יצורי כלאיים בין לבין (בעיקר כמות נכבדת של דתל"שים), ומאפשר להם ללקט פיסת יהדות כרצונם מכאן או פיסת מערביות משם. ובעצם, מה יותר מערבי מזה? למרות האווירה הפסטורלית והשקטה, הגענו בעצם לקניון עצום. החניכים במדרשה הם צרכנים שבוחרים את הדעות והמקורות שמוצאים חן בעיניהם. עושים סקירה, עוברים ומודדים, מחפשים את אותו דבר בצבע אחר, ואולי יש גם הנחה לקראת סוף עונה (חודש אלול…) או חברי מועדון. זה לא שלילי, לא. אני בעצמי עושה את זה. אבל הדבר מגלגל כמעט תמיד חוסר קוהרנטיות ודיסוננס פנימי. הדרכים להשקיט את הדיסוננס בין כל הדברים שקנינו, לרוב הם גרועים. אני בחרתי בהתיישרות ע"פ קו אורתודוקסי – מה שחושף אותי למתקפה כנגד ערכים מערביים, ולאפולוגטיקה בלתי מסתיימת.

איפה היה אלוהים בעין פרת?

ניסיון נוסף להשקיט את הדיסוננס בין כל הדעות שקנינו, הוא כמעט הניסיון הרשמי של המדרשה להשריש יהדות כתרבות. אם אני מנסה בכל זאת לזקק את האג'נדה של המדרשה אז הייתי בוחר בסיפור הבא ששמענו.

"היה לי חניך מארה"ב. הייתה לו חברה גויה והוא התארס איתה ותכנן להתחתן איתה. כניסיון אחרון להשיבו לחיק היהדות הוא הגיע לכאן [לארץ] לתוכנית לחיזוק הזהות היהודית. בסוף התוכנית הוא אמר לי שבאמריקה הוא חשב שיהדות זה רק שמירת מצוות, ומכיוון שהוא גם ככה לא יכול לשמור את המצוות, כי זה קשה לו, אין טעם להיות יהודי. עכשיו הוא יודע שאפשר להיות יהודי גם בלי מצוות. הוא נפרד מארוסתו, והתחתן עם יהודייה."

הסיפור הזה מתמצת את כל התנועות לחיזוק "יהדות כתרבות". הווה אומר – ההלכה לא מצליחה לשמר את היהדות, לכן אנחנו באים עם טקסטים של ביאליק ואחד העם, ובזה מצליחים לשמור על העם היהודי! אנחנו מצילים את העם! הקטע המוזר בטענה הזאת הוא קריטריון ההצלחה. מה נחשב להצלחה בשימור העם היהודי? תשובה: שמירה על ההלכה הקובעת שאין להתחתן עם גויים. או לחלופין, שמירה על ההלכה הקובעת שיש לציין את חגי ישראל וכולי. נרצה או לא נרצה, אלוהים נכנס לסיפור של העם היהודי. אבל בניסיון לפתור את הדיסוננס, הוא די נעלם בעין פרת. האמנם ניתן לערוך קבלת שבת רוחנית, מבלי שיהדהד לנו בראש מיתוס הבריאה לפיו העולם נברא בשישה ימים לפני פחות מ6000 שנה? האמנם ניתן לקרוא קטע מהזוהר ולאנוס את פירושו על תנועות הנפש שלו, מבלי להתייחס לפשט הטקסט המדבר על השכינה ועל קודשא בריך הוא?

מוזיאון המוזרויות

הדעות המרובות במדרשה יוצרות תחושה של פלורליזם. אבל זאת תחושה מזויפת. הדור הפוסט-מודרניסטי לא יכול להיות באמת פלורליסטי. פלורליזם במובן המודרני משמעו – אחיזה בלתי מתפשרת בדעה אחת, התנגדות חריפה לדעה השנייה, ועדיין אפשרות להכלתה ולהשמעת קולה. זהו הפרדוקס הבסיסי של הפלורליזם. הפתרון הנפוץ, ע"פ פילוסופים פוליטיים, לפרדוקס הזה (קרי, איך אני גם מאמין שהשני טועה ומזיק, ועדיין מוסרית אני מאמין שהוא צריך להמשיך לפעול), הוא אמונה שרבה התועלת על הנזק. ריבוי דעות יועיל מאשר השתקה וגדיעת קולות באלימות. אבל הפוסט-מודרניסט, אנשי הויקיפדיה, בחרו להם היום בגד-דעה חדש מהארון, ושאר האנשים יצטרכו לבוא ולומר "איזה יופי התלבשת היום!". הפלורליזם הזה הוא מזויף. מה שקורה במדרשה הוא פשוט מפגש בין מגוון דעות ובין מוזרויות שונות ומגוונות, וכבתוך מוזיאון, אנחנו עוברים, לומדים, ופותחים את הלב ופשוט מקבלים ללא סייג את האחר. אין זה רע כלל! הסביבה נטולת ציניות מאוד מצאה חן בעיניי. אבל זה לא פלורליזם. אתם לא באמת מקבלים את האחר כי מההתחלה לא התנגדתם אליו.

אני על רקע ארון הספרים בבית המדרש – צילום: דניאלה יוניסס

האוצר מתחת לגשר

וכעת נשאל: האם המדרשה מלמדת יהדות? מיכה גודמן העביר שיעור מעניין ומקורי מאוד על התנ"ך. הוא קרא אותו פוליטית ופסיכולוגית בצורה מרתקת. בקריאה שלו הוא ניסה להראות שאלוהים עצמו, הוא אוניברסלי. שהומניזם זהו ערך יהודי. במדרשה מתחילים עם לימוד יהדות, אבל מגיעים לערכים מערביים. אולי אפשר לומר שמלמדים מערביות במסווה של יהדות. תנו לי לנסח את זה במשל ידוע. יהודי אחד חלם שיש אוצר מתחת לגשר הזהב באמריקה. בתלאות רבות הוא הגיע לשם והחל לחפור מתחת לגשר. עצר אותו שוטר פדרלי ושאל לפשר מעשיו. סיפור לו היהודי על החלום שלו. ענה השוטר הפדרלי – "שוטה שבעולם! אני גם חלמתי חלום שיש אוצר גדול בישראל מתחת לגשר קוקה קולה בבני ברק!". חזר היהודי לישראל וחפר ומצא תיבת אוצר. כשפתח אותה גילה אוצר עצום, אבל לדאבונו…בדולרים אמירקאיים…והבן.

ודבר אחרון בהחלט

למרות הטון המריר של הפוסט, אני שמח שהלכתי לתוכנית כיוון שגם הכרתי אנשים מדהימים וחכמים מאוד, גם נודעתי לתופעות רחבות בחברה הישראלית וגם הצלחתי לחלוק את הגיגיי. המקום יוצר אווירה מאחדת מאוד בין כל החניכים, לרוב מקשיבה ומסקרנת. איך אומר הסרטון: "חרדים, חילונים, כולנו בני אדם בסך הכול". אז אל תשכחו לכבות את הדוד.

מודעות פרסומת

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק אחרון

יש בעיה מהותית עם המתודה האמפירית – היא מבוססת על החושים שלנו. גם אם ראינו וחווינו חוויה מטאפיזית שלמה, בין אם זה מעמד הר סיני, בין אם זה התגלות הבתולה בכפר ספרדי, יכול להיות שאנחנו טועים. חולמים. שד מתעתע בנו. הטיעון הספקני יכול לערער בקלות כל טענה אמפירית. וממלא, אין טעם לנסות את אלוהים בדברים של העולם הזה. "המאמין באותות יש בליבו דופי". מלבד זאת, הרמב"ם מזכיר במורה נבוכים את כת הפילוסופים שסבורים שאל-לו לאלוהים להתעסק בדברים של מה בכך. אנחנו יכולים להגיע אליו בכוחות השכל הנעלה והטהור, הזך והישר. המתודה הרציונלית נתפסת כנעלה, אינטלקטואלית, מורמת מעם. האמנם זאת הדרך להגיע לאלוהים?

תמיד לחקור, לחקור, לחקור

בעולם הפילוסופיה העכשווי די מוסכם שהשאלה האונטולוגית (קיום האל) הוא אנטינומיה, כלומר, ניתן להוכיחו וגם ניתן להוכיח את ההפך. כיוון שהפילוסופיה לא סובלת אנטינומיות סביר להניח שחלק מההוכחות לוקות בבעיות לוגיות, מניחות את המבוקש, או שלוקות בחוסר של הנחות יסוד מתאימות. יתכן גם שהמושג "אלוהים" הוא לא מוגדר היטב – בהוכחות הרציונליות אנחנו מבקשים להוכיח תכונה יחידה, אלוהית למדי, כגון "המושלם בשלמותו" או "סיבת הסיבות". מאידך, גם ההוכחות ההפוכות מנסות לסתור תכונה אלוהית מהותית בודדת כמו "כל יכול". התעסקות פילוסופית עם אלוהים כמוה כחילוק באפס למתמטיקאי. אמת, נמצא כאלו היום שממשיכים את הדיון העקר מסיבות זהותיות בעיקר (דתיות או אתאיסטיות), תוך התעלמות גסה מהמסורת הפילוסופית העכשווית. ויטגנשטיין כבר אמר שמה שאין מה להגיד עליו, עליו יש לשתוק. למשפט החותם את הטרקטטוס הנפלא מתח כמעט של תפילה. וגם תאיסטים ואתאיסטים מוכנים לחתום עליו וללכת להתעסק בשאלות פילוסופיות שבאמת יצא מהן משהו.

הרב יחיא קאפח – מלומד תימני שדבר בחקירה רציונלית בלעדית ועורר סערות בעולם יהדות תימן עקב שיטתו.

בין אם יש או אין משהו בהוכחות הפילוסופיות לקיום אלוהים, נראה שהן היו שם ברקע תמיד, מרגישות כמו מצווה עליונה, מלחמת קודש בספק הוא הוא עמלק. בעוד המתודה האמפירית היא מגונה – מה אתה מעיז לנסות את ה'?!, המתודה הרציונלית היא מכובדת: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" אומר הכתוב, והפרשנים ממהרים לנחס למשה רבינו יומרות פילוסופיות. בעל חובות הלבבות אומר שזאת מצווה להסיק בדעתנו את קיום האל, וזהו מעשה בריא וטבעי. הרמב"ם אפילו מגייס את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך" כדי לכלול אותו במצווה לדעת באופן רציונלי את קיומו של האל.

אבל, כנגד המיעוט הפילוסופי הרעשני עמדו רבים במשך כל הדורות והזכירו את דרך ישראל סבא, הרחוקה מהחוכמה היוונית, מהסילוגיזמים האריסטוטלים שמובילים למסקנה ברורה ויחידה. האם הם חששו שמא העיון המתמיד יוביל למסקנות כפרניות? ובכן, ישאל השואל, מי כאן המאמין עכשיו? אם אנחנו באמת מאמינים – אז מה יש לנו לחשוש כל כך מעיון?

המהר"ל טען שיש סיבה לחשוש. הסיבה היא סיבה קוניאנית למדי. הוא התכתב עם טיכו ברהה וממשיכו גלילאו והיה מודע לתמורות המדעיות בתקופתו. העיון המדעי והפילוסופי, הוא דבר חיובי שהביא הרבה דברים, אבל הוא לא יציב. אפילו הגויים כל הזמן מחליפים דעות. פעם השמש במרכז ופעם הארץ היא שטוחה. כל הדעות טובות לתקופתן, אבל אחר כך מתערערות. גם הדעות והמוסכמות הפילוסופית מתחלפות. למה לנו, אומר המהר"ל, לבזבז את הזמן בעיונים שעוד 200 שנה מי יזכור אותם, והיום אנחנו בכלל לא בטוחים אם הם נכונים או לא? (יש לציין שיחד עם הדעה הזאת, המהר"ל לא נמנע מהוכחות פילוסופיות מדוקדקות ומרשימות הנוגעות לאמיתות התורה בספריו).

משטרת המחשבות

אם כן, לא רק החוש יכול לטעות, אלא אדם לטעות יולד. יחד עם תחושת השגב וההוד בפנטזיה הרציונלית הנפלאה, כמעט נבואית, ראוי לשאול שאלה נוקבת – האם יש משטרת מחשבות? ראינו בפוסט הקודם את האיסור לנסות את ה', אבל האיסור הזה הוא בדיעבד, שהרי עיננו רואות את עוולות העולם הרחוק ממה שהיינו תופסים כהשגחה. אבל בעולם הרציונלי הטהור – האם יכולות להשתרבב להן תפיסות שהם גם נכונות וגם סותרות את האמונה היהודית?

חז"ל התייחסו בחומרה למי שקורא ספרים חיצוניים. ספרי עבודה זרה ופילוסופיה. על הרמב"ם הגאון מוילנה אמר שהפילוסופיה שיגעה לו את השכל. על שפינוזה הקימו חכמי אמסטרדם חרם ואסרו לעיין בכתביו. אבל כמו ילד שדווקא אומרים לו לא, היהודים המלומדים לא יכלו להימנע מהפיתוי לקרוא דווקא במה שאסור. אותה החוברת מתחת לסטנדר. בינם לבין עצמם תירצו שזה "לאו שאין בו מעשה", ושהם עדיין שומרים שבת ומקיימים מצוות במלואן. אלא שתפיסת האלוהות קצת השתנתה, וקצת התערערה אצלם עדות קיומם של אירועי התורה.

התשובה לשאלת משטרת המחשבות היא מורכבת. יש מצד אחד מסורת של פתיחות מחשבתית. גם לבן הרשע בפסח יש פתחון פה לשאול שאלות ספקניות וכפרניות. הצנזורה היא לא על השאלות, אלא על התשובות. התשובות צריכות להיות קנוניות – אפילו הייתי אומר מעצבנות. "הקהה את שיניו" או "דע מה שתשיב לאפיקורס". המחשבה חופשית כדי לשאול שאלות ולחקור, אבל תמיד צריכה לחזור ולעגון במקום בטוח כדי שלא תתרחק יותר מידי. כמוה כצלילה עמוקה לדליית פנינים. צוללים עמוק כדי להביא פנינה, שאלה שלא מהעולם שלנו, וחוזרים לעולם המושגים שלנו ולמסורת כדי להתמודד איתה. המתודה הזאת חוזרת גם אצל השמרנים יותר (שאצלם התשובות  לא השתנו אלפי שנים), אבל גם אצל הוגים מהקצה המחקרי של היהדות. יש מי שאמר שהוא מאמץ את הרעיון הקבלי של "ליקוט ניצוצות", והוא בסך הכול חושף את הנקודה היהודית הקדושה, את החלק האלוהי המחייה, שיש בכל החוכמות החיצוניות של אבולוציה וביקורת המקרא.

הספקנות, אם כן, היא חד צדדית. אנחנו מתרצים את מה שאנחנו רוצים לתרץ, ומטילים ספק במה שלא נוח לנו. אבל המתודה הזאת היא לא יהודית דווקא, אלא אנושית. גם הספקנים החדשים, הרי, בחרו להם צד מסוים בו הם מטילים ספק.

מחשבה עמוקה – תוביל אתכם לתשובה האולטימטיבית

הצעה לסיכום

אם כן, מה זאת אמונה? האם זה belief – רמת שכנוע בעובדות שונות שיש לי סבירות טובה להאמין בהן? (רציונלית או אמפירית) או האם זה faith – בטחון בסט מסויים של ערכים שינחה אותי בדרך טובה? האמונה היא ודאי לא מעשה רציונלי. הרציונליות היא מעשה זמני, כפי שכתבתי בפוסט על ראש השנה. האמפיריות היא דבר שנמשך רק לזמן שהוא נמשך. האמונה היהודית היא שילוב בין שניהם. היא חווית התגלות אמפירית (יש מי שיאמר חד פעמית ויש מי שיאמר מתמשכת), והיא נימוק רציונלי להמשכיות הברית (מסורה בין אב לבנו, או מעידה על עצמה מהותית). שניהם יוצרים זהות יהודית גאה שהיא זאת המושכת את האדם המאמין לחיי היומיום שלו.

ומה היא הדרך הכשרה להגיע לאלוהים? חקר פילוסופי? חיפוש ניסים או צפונות בתורה? אולי תרגול מדיטציה? אמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". ואולי על דרך הדרש אפשר לומר שכשתהיה "תמים", כלומר שלם בכל מה שיש עליך ללמוד ולנסות, רק אז "תהיה עם ה' אלוהיך". ואפשר גם לדרוש את זה על דרך מה שאמרו "שומר פתאים ה'", ה' נמצא עם התמימים, או כפי שאמי מורתי אומרת: אין שכל אין דאגות. וכמו תמיד, מעמד הביניים נדפק.

ודבר אחרון בהחלט

השילוב הרציונלי והדתי קיים בעוצמה גדולה מאוד בעולם האקדמיה הישראלי. כדוגמת החוג הדמיוני לביולוגיה מקראית בבר אילן:

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק ב'

בפוסט הקודם נגענו בשתי דרכים מקובלות לאימות ואמינות של ידע. הדרך הרציונולית, היא הדרך הפילוסופית יותר, המתאפיינת בלוגיות, הטלת ספק וחשיבה ישרה. הדרך האמפירית, היא הדרך המדעית, העוסקת בתצפית, הכרה עם המציאות וחיבור אינטואיטיבי עם החוש והמוחש. בפוסט זה ניגע בדרך האמפירית ונבחן האם היא מסתדררת עם האמיתות המסורתיות שיש ליהדות להציע למאמיניה.

ראשית, יש לזכור שאין אנו עוסקים בשאלת קיומם של ניסים. יום ואחריו ראסל מבינים שתופעת הנס היא משהו שהמדע האמפירי אינו כלי להתמודד איתו, שהרי תפקידו הוא לתת חוקיות, ולו היה רואה נס, ישר היה מנסה להחריגו לתוך חוקיות משלו, ומיד הנס היה נעלם. כלומר, במשקפיים המדעיות לא ניתן בכלל לצפות בנס. (ואני ממליץ על מאמרו של נדב שנרב בהקשר זה). אך בואו נניח, כהנחתו של ראסל עצמו, שנס הוא ברור כשאנו רואים אותו. ים סוף נבקע לשניים, אש יורדת מן השמיים ומלככת את הקורבן על הכרמל, חבורת קנאים ממודיעין מכניעה את הצבא היווני וכדומה.

צו איסור פרסום

כעת יש לשאול – מה עמדת היהדות בעניין? מבחינת הכלי האמפירי להשיג את הדעה האמיתית ע"י תצפית בעולם, הכול כשר. ואם ראיתי איזשהי תופעה שמאששת את התזה שלי – אני כבר יכול להוציא מאמר בשלושה עותקים. בנוסף, מותר לי – ואף כדאי מאוד, לערוך כמה סימולציות וכמה ניסויים כדי לקבל את אותה תופעה שוב ושוב.
במבט ראשון נראה שיש משהו מאוד חשוד, אפילו סותר, בגישה היהודית לגבי ניסויים אמפיריים. הבייסיק של האמונה היהודית הוא באותות ובמופתים. תחילת הסיפור היהודי הוא בהצבעות אמפיריות שבאות להורות על עליונות הבורא ואמיתות התורה. משה נותן 10 מכות במטהו והפרgונים משתגעים. העם נדהם בקול השופר תחת הר סיני. המן מכסה את המחנה. ולא רק זאת, אלא עלינו לזכור את כל הניסים שארעו לאבותינו, כאילו אנו אומרים: החוויה האמפירית שחוו אבותינו, מעידה על אמיתות האמונות הדתיות שלנו. אבותינו סיפרו לנו מה התצפית שהם ראו, ועל סמך זה אנו מסיקים את הדעות האמיתיות שלנו. בנוסף, נראה שהגישה הזאת נשמרה לאורך זמן וגם בימי חז"ל הפליגו במצוות "פרסום הנס" על סיפורי חנוכה ופורים. כלומר, יש מצווה ממש לספר אם ראינו משהו שמוכיח את הקשר בין עם ישראל לבורא או את השגחתו. יש אפילו דעה בפוסקים שפרסום הנס נוהגת גם היום, ואם אירע למישהו נס, עליו לפרסם אותו, עדיף בעלון שבת שאנשים יקראו בזמן התפילה.

תזכורת הניסים השנתית בחנוכה מעידה על חשיבות המתודה האמפירית בתפיסה היהודית האותנטית

נראה ממבט ראשון שהגישה האמפירית היא מקובלת בראי המסורת היהודית. אך כאן מגיע הקטע המחשיד. ניסים אפשר לפרסם רק אם הם קורים. רוב הזמן לא קורים ניסים, ואפילו די להיפך, קורים אסונות וטרגדיות. מתגלות שאלות על ההשגחה ועל האמונה. כאן "לך דומיה תהילה". לא מדברים ולא מפרסמים. יתרה מזאת, פרקטיקת הניסוי הנפוצה היא אסורה, יש אומרים אפילו מדאורייתא. "לא תנסו את ה' אלוהיכם" זועק הכתוב. אסור ליהודי לערוך ניסויים בהשגחה. כמשל הבדיחה הידועה על מאן דהוא הנודר נדרים בזמן חיפוש חנייה בתל אביב . כאילו ריבונו של עולם אומר: "אל תעמידו אותי במצב לא נעים. אולי לא באמת מגיע לכם נס, אז שלא נצא אני ואתה פארש". גם חז"ל ממשיכים את הקו ואומרים לא לסמוך על הנס, לא להגיד שמא עושים לו נס. הם מפקיעים את רשות השמיים ממקרי מזג האוויר וקונסטלציית הרחובות ("הכול בידי שמיים חוץ מצינים פחים"). גם הרמב"ן מבקש להרחיק את הפרקטיקה הדתית – ההלכה, ממציאות של נס. כלומר – יש תחושה שהיהדות מנסה לתפוס גל על ניסים מזדמנים. אם קורה איזשהו משהו מגניב – איזה יופי! בואו נפרסם ונעשה כותרות. ואם לא…אז אנחנו חוזרים שוב לשחק אותה רציונליסטים חמורי-סבר, החכמולוגים של כיתת הדתות המערביות, מתעלמים בגסות מכל ההיסטוריה הניסית שלנו שם במדבר סיני.

תיאולוגיה אקפרמנטלית וחוקרי ביקורת הבעל

אלא שהרגלם של יהודים יש חריגות גם כאן. קחו למשל את אליהו בהר הכרמל. העם מתחבט בשאלה התיאוסופית רמת המעלה – מי האלוהים השליט? כיוון שכולם חכמים ולמדו את המופתים ברמב"ם ובחובות הלבבות, הם יודעים שיכול להיות רק אחד בדיוק. אז האם זה "השם", האל המצווה עליהם התנהגות מוגבלת תזונתית ומינית, עם חיבה בלתי מוסברת ליתומים ואלמנות, או האם זה ה"בעל" – ששליחיו לבושים בקוסט-פלאי מגניב, ומתחייב להוריד גשם בשנה הראשונה למינוי ללא התחייבות? מבחינה פילוסופית נראה שבאמת הבעיה לא ניתנת להכרעה רציונלית. כולם מסכימים שיש אל אחד. כולם מסכימים שהוא לא מראה צורה גשמית כלשהי בעולם. הם מאוד דומים פילוסופית. אז למה, למען השם או הבעל, שנעדיף אחד על פני השני? אנחנו חיים בדור של צריכה, אומרים הישראלים לאליהו הנביא, מי שמציע את החבילה הכי טובה – לו נשלם את מיטב כספנו ולו נקריב את ילדינו, אם ידרש. אליהו מבין שנימוקים רציונליים לא יעזרו פה. אז נשארת רק האופציה האמפירית. "בואו נעשה ניסוי" הוא אומר. והעם מסכים. בין הר שוקף לדרך אבא חושי, מתכנסים כל העם לחזות בניסוי המדעי – מי יצליח להוריד אש מן השמיים ויוכיח כי אלוהי האמת שלח אותו. הכתובים ממש מלמדים אותנו איך נסיין אמור לעבוד. אליהו מנטרל את ההפרעות. הוא נותן לכוהני הבעל לבחור פר, הוא לא מגביל אותם בזמן או בפרקטיקה. לאחר שנכשלו, אליהו אף הוא מנטרל סיבות אחרות – הוא מרטיב את האבנים ואת הקורבן, כדי למנוע מתופעות מדעיות אחרות להפריע בניסוי שלו. לאחר תפילה קצרה – אש יורדת מן השמיים. הניסוי הצליח והעם נופל על יד שמאלו (כי בכל זאת, מנחה) ומכריז: "תוצאות חדשות בעולם התיאולוגיה האקספרמנטלית: השם הוא האלוהים".
הזוהר, מצידו, מאוד מוטרד מהסיפור היפה הזה. באחרית הימים, הוא אומר, צפוייה לכם סיטואציה דומה, אבל שם הניסוי יכשל, קרי, האש תיפול על קרבן נביאי הבעל. מה תעשו אז? האם תמשיכו להאמין? איזה ניסיון קשה! האם הזוהר בעצם כופר בפרקטיקה האמפירית? כן ולא. כן – כי ניסוי של אלוהים הוא לא מקובל, אבל לא – כי ניסוי של בני אדם דווקא כן מקובל. הניסוי כאן הוא של אלוהים על בני האדם. הוא יתברך, אומר הזוהר, יושב בשמיים וצופה – איך מתנהגים בני האדם כשהם תחת סיטואציה כזאת או אחרת? כמובן, ניסוי הוא טוב ביותר אם לוקחים אותו לתנאי הקיצון, וירחם השם, לכמה מצבי קיצון הגענו. כך או אחרת, נראה שיש כאן חוסר סימטריה לגבי הפרטיקה האמפירית, אבל עדיין הודאה שיש בה משהו.

אליהו בכרמל – נסיין תיאולוגי

אג"ח = גמ"ח

עוד חריגה מעניינת באיסור לנסות את ה', היא במצוות המעשר. אומר הנביא: "בחנוני נא בזאת". מותר, ואף רצוי לבחון את אלוהים במבחן המעשר- לתת 10% מן התבואה ולקבל בתמורה "ברכה עד בלי די". מה נשתנה? האם אכן כדאי לשנות סדרי עולם, ואולי למוטט חוקים של כלכלה שלמה כדי להוכיח לבני האדם שאלוהים מנהיג את הטבע? איפה הרחמנות? עד שפתחנו פקולטה לתעשייה וניהול כדי ללמוד בה מודלים סטוכסטים, אתה בא והורס הכול?
לדעתי התשובה היא שקודם כל, הנביא יודע שאנשים לא ישישו להתחיל בניסוי. הניסוי הנ"ל דורש הוצאה כספית לא מבוטלת. חוץ מזה, תנאי הניסוי לא ברורים. מתי הברכה תגיע? איך אני מודד את הברכה? לאורך כמה זמן זה עובד? באיזה דרך תגיע הברכה? ובכלל, האם הברכה היא גשמית? כמו הטענה ש"כסף של שבת אין בו ברכה" – מה זה? אנו מאמינים, כמובן, שדברי הנביא אמת הן, אך שבעים פנים להבין את דבריו, וכל סיפור מתאר את הברכה המסתורית תחת המעשר בדרך אחרת. (האם ירושה מקרית מסבתי האהובה היא אכן ברכה?)
אבל פן יותר עמוק ויותר אמיתי של השאלה הוא שחריגות בהתנהגות העליונה אפשריות לצורך דברים קריטיים באמת. לסדר החברתי. לסדר המשפחתי. העניים, האלמנות והיתומים רעבים. הערבות ההדדית מתמוססת תחת טיעונים קפיטליסטיים של שוק חופשי. הנביא רואה והלב נחמץ. האם זהו העם הנבחר? ודאי, אומרת רוח הקודש בגרונו של הנביא, שה' לא חפץ במציאות כזאת. אתם רוצים את הכסף שלכם לעצמכם? אתם רוצים אפיק השקעה סולידי? אין בעיה, אני מוכן לחרוג ממנהגי ולתת לכם את הכסף חזרה, רק אם קודם תדאגו לחוסן הלאומי. המעשר בעיניו של הנביא, הוא לא מעשה של צדקה, אלא הוא למעשה אגרות חוב. כמו שה' מוחה את שמו כדי להשכין שלום-בית במי הסוטה, ככה הוא מרשה לערער קצת את הסדר הכלכלי, כדי לתקן עוולות סוציליות. שלטון ניסי מופרע, כמוהו כשיטה קומניסטית אלימה ומאוד יומרנית שמחליטה מה מגיע לכל אחד. ככה אי אפשר להתנהל – ולכן ניסים הם לא חלק מהטבע שלנו.
זוהי גם התשובה לשאלה הראשונה שהצגנו – האין זה חשוד שרק ניסים מקרים אנחנו מפרסמים, ולא מחפשים ניסים בעצמנו? התשובה היא שאם היינו מצליחים להפעיל את הפרקטיקה המדעית על הנס, זה לא היה נס אלא טבע ובעצם השטיח המדעי היה נשמט מתחתינו, בדיוק כפי שציינתי את ראסל בראשית דבריי. ניסוי הוא טוב בקטנה, ניסוי של אלוהים נראה מזיק מידי. זה כמו לנסות פצצת גרעינית. במושג שאול מעולם התוכנה, אי אפשר לעשות לזה mocking. אבל מה זה משנה גם ככה, היה אומר ליבוביץ, כי תוצאות מדעיות גם ככה לא משפיעות על האמונה. אחרי ים סוף היה עגל. אם רוצים תוצאות לטווח ארוך – יש לנסות את השיטה הרציונלית. ועל כך בפוסט הבא.

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.

הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

מכתב פתוח לטרול הממוצע

מכתב פתוח לטרול הממוצע

אילוסטרציה

אני רוצה לכתוב לך, טרול יקר. למרות שתאבד אותי מהשורה השנייה, וישר תקפוץ חסר-רסן אל התגובות לנעץ ולגדף. איך פרצת לעולמי ככה פתאום, איך אחרי כל פוסט שטותי שלך, שלא חשבת עליו יותר משתי שניות, אני מוצא את עצמי פגוע-חרדה, מהורהר, שואל את עצמי שאלות ועונה לעצמי תשובות, מסתובב אנה-ואנה בסלון שעות, ואתה אפילו לא יודע. לפעמים אני חולם שאני עוד יכול לגרור אנשים לדיון עמוק, אמיתי וכן, בו כל אחד מהצדדים מוכן להודות בנקודות החלשות בטיעונים שלו, בו נשמעים קולות חדשים ומעניינים. אבל אני כל פעם מחדש מתבדה, אתה מטיח את אותם טיעונים תפלים ופוגעים שוב ושוב, ואני יודע שהפתרון היחיד הוא לחרוג לצד השני, להקצין עוד ועוד, לנהום כחיות הנוהמות ביער, אבל לא לזאת הייתה כוונתי.

מה זה עושה לך, להגות את אותן מילים שאסור להגות? לשחוט על פרה קדושה ולפרסם תוכן שיזיז כל נפש בריאה מהכסא? כמו סם ממכר, תחושת הניצוח הקלה הזאת, אפשר לחשוב שזכית בויכוח נגד הרמב"ן בכבודו ובעצמו. לך תחפש את הסבתא הבאה שבטעות התחברה לפייסבוק וחושבת, באמת בתמימות, שאתה אדם הגיוני, אוהב ומכבד, אבל תפגוש במפלצת.

והאמת, אני יודע שאתה לא כזה. שאם אפגוש אותך פרונטלית יום אחד, אולי אצליח לדבר איתך בנועם. אולי נסכים שהאמת באמצע, שיש דברים שהם לא ברי-הכרעה. אני מוכן לפשרה. אבל המרחק ביננו, האנונימיות הזאת, לא עושה לך טוב.

אתה, איש העולם הגדול, לא קראת מימיך את קאנט שטען שלא ניתן לחשוב מחוץ לקטגוריות, את ויטגנשטיין שטען שמשמעות ניתנת רק מחוץ לעולם, או את ניטשה שהשכיל להבין את הדפקטים של התבונה המזוייפת שלנו. בכלל לא להזכיר את דיוודסון ותיאורית החסד שלו. ובכל זאת, אתה מתיימר לדבר בשם הנאורות, הקידמה, שלטון השכל הבלתי מתפשר. אבל אם אני קורא אותם, אז כנראה אני לא קורא אותם נכון. אם אני מפרסם מאמר עליהם, אז זה באיזשהי "הוצאת ביבים" שהדעת לא יכולה לסבול. וממלא, למה לבזבז זמן יקר בלקרוא ספר של 300 עמודים, אם אפשר לכתוב פוסט בעל שורותיים, שאת הנזק שלו אני בחיים לא אוכל לתקן?

האם אנשים באמת משתכנעים ממך? לא יודע. אבל אנשים אוהבים להיות בסביבתך. ליצור קהילה המתאחדת בשנאה. אבל כיוון שזה הדבר היחיד שמאחד אתכם, אתם מתפלגים בעצמכם לעוד ועוד קבוצות. מה שנראה לפעמים שאתם רבים כל כך. אמרת לי פעם שאמונה מעוורת את השכל. נכון, אבל יש דבר אחד שמעוות יותר – שנאה.

לותר – הטרול הראשון

אני רואה גם אנשים שמטרילים כנגדך, אבל איני טועה ואומר שהם מהמחנה שלי. כיוון שגם הם טוענים טיעונים רדודים שאינם יורדים לעומק הנושא עליו אנחנו מדברים. אני חושב שאני יודע מאיפה היוהרה הזאת מגיעה. אתה מבין, בדור שלנו כל הידע נגיש, אתה פשוט יכול לדעת הכול. יש גוגל, ויקיפדיה…אבל חכמינו (וסלח לי במחילה גמורה שאני מצטט מהם) הבדילו בין בינה לדעת. את העובדות יש לך כולן, אבל אתה לא מבין. כל הנתונים פרוסים לרגליך, אבל אתה פשוט לא רואה את התמונה. ולא, אני לא מדבר שטויות, כי אם כן, הרי שאנחנו לא צריכים את האוניברסיטאות שילמדו. כשעשיתי את התזה שלי למצוא את הידע היה קל. אבל למשך שנה וחצי רק עבדתי על ניסוח הטיעון. לעסתי אותו היטב היטב, כדי שתוכל אתה, בסופו של דבר, להגיד לי "איזה שטויות, הנה מאמר שאומר בדיוק להיפך". ידעתי, טרול שלי, ידעתי, אבל אתה ממשיך להשוות תפוחים ותפוזים.

ובעצם הבעיה הזאת, של הידע הנגיש כל כך מול הרדידות האיומה שבה אתה זורע את השקרים שאתה בעצמך לא מאמין בהם, היא בעיה עתיקה. הפרוטסטנטיות הולידה גל של אנטישמיות. נכון, זה היה בכלל לא נחמד מצד הכנסייה הקתולית לשמור לעצמה את כל הידע, אבל עם זאת, הם שמרו מההמון את הטקסטים הבעייתיים, את האפשרות להוציא פסוק מהקשרו ולהתפרע בכאוס. ברגע שלותר התחיל להפיץ את התנ"ך, זהו, אתה יכול להבין מה שאתה רוצה ולטעון שזה אבסולוטי כי זה כתוב בתנ"ך – ולכן גם האנטישמיות געתה. אם אתה טיפש, אתה תסיק מזה שהדת היא איומה. אבל אם אתה חכם קצת יותר, תבין כי אתה עושה בדיוק אותו דבר. "זה כתוב בויקיפדיה!" "אלו נתונים מאומתים!". נכון, אבל יש אבל, לא?

תבין, טרולי היקר, כי אתה כל כך מפספס את הנקודה. אתה מביא לי כל מיני אגדתות מהגמרא שמביכות אותי כל כך, שאני באימה פותח מהרש"א ומנסה לפרשן. אבל זה לא העניין. התלמוד לא היה מוקד גאווה לעמנו במשך דורות בשל גרעפסים של שום שתקעו התלמידים בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. אלא זאת המתודה, הפלפול, השקלא וטריא, גם אם זה עוסק בבניינים שעפים בשמיים, ואת זה אתה לא יכול להביא בפוסט בפייסבוק.

אתה אומר שאני מלא סתירות ובעיות, שחי בדיסוננס חזק. ובכן, מי לא? האם בתפיסת העולם האתאיסטית שלך אין קושיות? האם לא שמעת בימיך על בעיית הריאליזם הנאיבי שגם דוקינס הודה שאין לו פתרון עבורה? על שאלת האינדוקציה שיום וראסל שברו עליה את הראש? על תחום האפיגנטיקה שמזעזע את הקרקע תחת תיאורית האבולוציה הקדושה? אני לא בא ואומר שאלו דברים ניצחים שיגברו עליך, אדרבא, אם תכיר בחולשותיך, הדבר רק יחזק אותך. ואישית, אני אעריך אותך הרבה יותר.

התשובות שאני נותן לך הן לא אפולוגטיקה. כי אם הן היו, הייתי מודה שאתה בעקרון צודק. אני מפרשן ומתרץ, כי זאת חובתי וככה זה עובד אצלנו. אילו לא הייתי מפרש, היינו נשארים עם גרסה מאוד פונדמנטליסטית של החוק הדתי שלנו. זוכר מה סיפרתי לך על לותר? אז אותו דבר. מרגע שהיה טקסט, היה גם פירוש נלווה ומקובל. וזה לא תלוי אם זה טקסט קדוש או טקסט אחר. והנה וידוי אינטימי שלי, לפעמים אני אוהב להשתעשע ולחשוב על "בערוגת הגינה" של ביאליק כעל מסיבת חילופי זוגות, אבל אני ודאי לא מאמין שלזה ביאליק התכוון, אחרת לא הייתי קורא את זה בחיים לילדים שלי.

אתה בסך הכול בחברה רעה, אתה חושב שאתה כל כך מגניב עם הקונספירציות שלך, עם הנונקונפורמיזם שלך, אבל כנגדך יש את האויבים שלנו, כאלו ששונאים אותך, תהיה אשר תהיה, ויפנו אליך את אותו נשק. "רק עם חכם ונבון", איפה? איפה?

אני מודה, אתה מצליח כל פעם לייאש אותי, להגיד לעצמי, "בשביל מה?". מחר יבואו בעבודה ויספרו לי שהם קראו באיזה אתר על איזה שטות, אני אכתוב על זה פוסט, שבמקרה הטוב יזכה לצפיות של אנשים שיש להם כוח לקרוא. אולי האינטרנט הוא לא המדיה הנכונה לפעול. בזירה הזאת ניצחת. הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי!

טוב, אולי מחר.

ודבר אחרון בהחלט

"בערוגת הגינה של ביאליק". תחליטו בעצמכם על מה הוא מדבר כאן.

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

הטרנד הטבעוני האחרון פוגש את העולם היהודי ביתר עוז. הטבעונים הדתיים מוצאים בדרך חייהם הצדקה, אם לא לומר, המשך ישיר, לערכים היהודיים – צער בעלי חיים, הלכה, רחמנות. בכלל, מסיבה מסוימת שלא ברורה לי, תמיד מצופה מהדתיים שיהיו יותר מוסריים מיתר האוכלוסייה. רב המואשם בפלילים, זוטר וצדדי ככל שיהיה, תמיד מושך יותר כותרת מפרופסור באוניברסיטה שהטריד סטודנטיות. לכן, יש מעין ציפייה שכזאת, שהדתיים, ככאלו שחיים חיים אקסטרה-מוסריים, יאמצו לעצמם את התורה המוסרית הטבעונית. הרי התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב-אימו, אז למה לעצור כאן? למה לא להרחיב את העיקרון? ובעצם, מה זה שונה ממה שחז"ל עשו, ברגע שהם הבינו עיקרון כלשהו?

יש טענות הלכתיות בעד הצמחונות\טבעונות וגם בעד הקארניוריות (אכילת בשר). אך לא בהן אעסוק. כשאנחנו רוצים להבין התנהגות דתית (נגיד, אדם דתי שאוכל בשר), עלינו לזכור כי אנו בשר ודם ולא רובוטים הלכתיים. יש הקשר פסיכולוגי-חברתי שהוא חלק אינהרנטי מהדת, וניתוקו חוטא להבנת ההתנהגות הדתית. כלומר – אני לא אענה על השאלה: מה ההלכה אומרת על אכילת בשר, אלא למה אנשים דתיים אוכלים בשר?

מאזין לכל חי

הטבעונות והיהדות הן אחיות. שתיהן פורסות דרך חיים שרוצה לעשות את העולם ליותר טוב. שתיהן מלאות בהגבלות קולינריות ומערימות קשיים חברתיים. שתיהן נרדפות ונלעגות ע"י נהנתנים. אחוות הגורל יוצרת אמפתיה בין הטבעוניים לדתיים, הבנה של אני-אתה, ולעיתים אף איחוד. אבל יותר מזה, נוכל לסווג את היחס של ה"אנשים מבחוץ" לתורות האלו לשלושה סוגים.

אז יש שלושה סוגי חילוניים, וכנגדם שלושה סוגי אוכלי בשר. הסוג הראשון אלו המקשיבים. אנשים שאומנם לא מקיימים אורח חיים דתי (אולי מסורתי) אך נאותים להקשיב וללמוד עוד על הדת. הם מתעניינים, לפעמים ביוזמתם ולפעמים באופן סביל, בטעמי המצוות ובטיעונים ההלכתיים. הם "יודעים לדבר את השפה הדתית", את הקודים והג'סטות בין הדתיים, ומידי פעם יוצא להם להשלים מניין. בעיני הדתיים, הזן המסורתי הזה חי באיזשהו דיסוננס של כבוד למסורת אך אי-קיומה המלא. יש לציין – כי הם עצמם רואים באופי חייהם לגיטימי, וכן רוב הסביבה הישראלית. לעיתים רבות, הדיסוננס הזה מתעבה ויכול לקרות מצב של התעמקות במקורות, ובמקרים לא כל כך חריגים, אף חזרה בתשובה. (וידוי – זה חלק מהסיפור שלי למען האמת). המקשיבים הם רגל אחת בפנים, ולפעמים עידוד קל ימשוך אותם פנימה.

מים ביאליק – כוכבת וממובילי הצמחונות היהודית

למקבילה הטבעונית, יש גם מקשיבים אוכלי בשר. אלו אנשים הגונים שמודעים לעומק הטיעונים הטבעוניים, ראו סרטון או שתיים, מהנהנים לטיעוני פעילי גרינפיס ולקולגות הטבעוניות, חתמו על עצומה וקונים ביצי חופש בשביל הנשמה. הם מכירים את עולם הטבעונות מבחוץ, ומספיק ישרים (או פשוט נחמדים מידי מכדי לומר לא) כדי להתעמת, או להסכים, עם התורה הטבעונית. ועדיין, חיים עם הדיסוננס, לפעמים שוכחים מהדרשה ששמעת היום במשרד, וממשיכים לאכול בשר.

מה שאתה לא יודע לא יכול להזיק

הסוג השני אלו החוששים. חילונים שעמוסים בשאלות דתיות. מתים להתעמת עם איזה אמנון-יצחק, רוצים לברר מה באמת כתוב או לא כתוב, להציב תורה מול מדע, מסורת מול היסטוריה, אמונה תחת הגיון בריא. זה בוער להם בכל העצמות. אבל יש בעיה. כדי להתעמת מול הדת יש צורך בלהכיר את הדת, ועדיף לעומק. טיעונים אתאיסטיים רבים הם מנוכרים מהמציאות. כפי שהרב זקס מעיד בספרו "השותפות הגדולה", אם נקבל את הביקורת של הנאו-אתאיזם על הדת, הרי שאנשים דתיים הם מרושעים, משוגעים, בלתי נסבלים, מבולבלים ומזיקים. אך עובדה שזה לא כך. הסיבה לדעתי, שהטיעונים הם צעקה מול קיר. לרוב הם קוראים את הטקסטים בצורה פונדמנטליסטית חסרת הקשר דתי חי, מה שבבירור יוצר תמונה דתית מעוותת ומגוחכת. או לחלופין, הם נאבקים מול טחנת הרוח הלא-נכונה, ומעלים טיעונים כנגד עקרונות אמונה נוצריים (בריאתנות או גאוצנטריות) או דברים שאינם מהותיים לאמונה היהודית (גלגול נשמות, דילוגי אותיות).

בכל אופן, אותו אדם עמוס בשאלות, בסופו של דבר לא מסתפק בסרטונים ביו-טיוב ופונה לחקור, חקירה אמיתית ולא מתוך קנטרנות לשמה חלילה, את האנשים הדתיים או את הדת בצורה אותנטית. אבל כאן הוא לכוד בקונפליקט. הוא לא רוצה להיות דתי. טוב לו כמו שהוא. נוח לו ללכת לים בשבת או לא להקפיד על חוקי הכשרות המחמירים. הוא חושש שאם הוא יחקור, הוא עלול "לגלות את האמת" (בעיניו יש חשש ממשי שכזה), או אם לנסח זאת באופן פחות דרמטי – להפוך למסורתי. ומה יהיה על המשפחה, והחברים, והחברה, והוא יצטרך לעזוב את הלימודים, לעבור לישיבה…הלכו לו החיים. למה להיכנס לזה מלכתחילה? הוא לא רוצה לשמוע. אל תספרו לו משלים מחז"ל או מעשיות בעל שם טוב. הוא דוחה אותם בצורה אלגנטית ומנומסת, כי ידע עלול להשחית את נפשו. הוא מודע שיש עומק ועניין ביהדות, אך נמנע מלגלות אותו יותר ממה שהוא יודע. הבורות מבורכת, אל נא תלמדו את בניי פרשת שבוע או הגדה של פסח, טוב לי איך שאני ולא רוצה להשתנות, יש לי כבוד למסורת, כל עוד היא רחוקה ממני. חיה ותן לחיות.

החילוני "לתאבון" מקבל משמעות מילולית בעולם הטבעונות. גם כאן יש אנשים שחוששים מההשלכות של היחשפות ל"תוכן מיסיונרי טבעוני", בדיוק כמו החשש ממפעלי ההחזרה בתשובה היהודית לעיל. הוא רוצה להמשיך לאכול בשר, לא רוצה את הכאב ראש של קניית טופו ונטילת כדורי ויטמינים. לא רוצה את לדמיין את משלוחי הבשר בעת נגיסת האנטרקוט, או את מגרסות האפרוחים בעת טיגון השניצל. הוא יודע שיש התעללות בלתי נסבלת בכל תעשיית המזון, אבל בבקשה, אל תספרו לו יותר. נמאס לו לשמוע. זה לא נעים לשמוע את זה ועוד לפני ארוחת הצהריים.

לעשות "דווקא"

הסוג השלישי הוא מה שקוראים ביהודית "להכעיס". אלו האפיקורסים עזי הפנים, טרולים לעגנים חצופים שכבוד האדם הוא ערך שהם רק מצהירים שהם מאמינים בו, אבל הם למעשה משתדלים לפגוע בכל אדם שלא לרוחם. מביטים בבוז בכל חובש כיפה, מספרים בקול כיצד בילו את יום כיפור האחרון. טוב, אנחנו מכירים, לא צריך לפרט. מדוע הם כל כך אנטי? אחת הסיבות היא הדיסוננס שהזכרתי. פתרון פשוט עבורו הוא כמובן הכחשת הצד הדתי, כיוון שהדת היא הבל גמור, אז ממילא כל החוקים הדתיים ריקים מתוכן, וכל המסורות והחגים הם סיפורי אגדות בדויות ופאגניות. וחשוב מאוד להזכיר את זה כל פעם, כמה שיותר, כדי שלא נתקרב אפילו לחשוב שיש עם מי לדבר. אלו הדתיים משוגעים, רצחו את גלילאו כי הוא טען שהארץ נעה (הם כנראה לא העמיקו וקראו את הפרוטוקול עצמו שם בכלל הוא נאשם בגין שורה אחרת לגמרי בספר) והם יצאו למסעי צלב רצחניים (שבמי בדיוק טבחו בהם? ו2 מלחמות עולם זה גם עסק דתי?). אין עם מי לדבר – אלו אנשים לא שפויים.

הטענה הכפרנית ש"אין עם מי לדבר" היא לא באמת טענה, אלא חומת מגן מפני טיעונים דתיים שעלולים לבוא. הרציונל לא תופס אצל דתיים ולכן ויכוח לא אפשרי. יותר מזה, המתודה הלעגנית והגאוותנית, אומר בכנות, היא די מפחידה. לא בא לי להסתובב עם אנשים כאלו – ואולי הם קצת מצליחים. לא שניסיתי להחזיר אותם בתשובה, אבל הם בטוחים שבגלל זה התגייסתי לצבא ולמדתי הנדסה באקדמיה.

וכנגדם יש את הכופרים בטבעונות. הם יבואו עם הטענה של "אבל מה..? בשר זה טעים רצח!", "העגל הכי טעים שהוא עדיין צעיר!". הם מתארים את הטבעוניים כיפי-נפש, יאפים מנותקים מהמציאות שאין להם באמת צרות גדולות יותר. "אלו לא אנשים אמיתיים, דפוקים בראש, מחבקי עצים", יאמרו לך. צוחקים עליהם, לועגים להם בכל הזדמנות שאפשר, ומנסים בכוח לעצבן בכל הזדמנות כל טבעוני שהם רק יכירו. זה כמובן, כי הם כל כך מפחדים להיתפס אפילו ככאלו שמקשיבים לטבעונות. זה יפגע בגבריות שלהם, במעמד שלהם וגם במסורת שלהם. האגו שלהם מוביל אותם ומסנוור אותם מכללי הנימוס הבסיסיים, והן מתאכזרים אפילו לבני אדם.

יהודים וצמחונים - אחים הגותיים

יהודים וצמחונים – אחים הגותיים

מבשרך לא תתעלם

טבעונות ויהדות אלו תורות מקבילות. לכן יכול להיות דתי אדוק שהוא אפיקורס טבעוני, או צדיק יסוד טבעוני שהוא שונא ישראל – וכולנו מכירים מאלו ומאלו. המגמות ביחסים דומות, ואנחנו כאנשים דתיים לפעמים מתייחסים לטבעוניים כפי שחילוניים מכל הסוגים מתייחסים אלינו. לכן, חזרה לשאלה בראש הרשומה – אדם דתי אוכל בשר, כי הוא בעצמו בסוג של הכחשה של התורה הטבעונית. ובכל זאת, אני מאמין שהחובה של האדם הדתי הוא קודם כל להיות קשוב. לסביבה, לכאב של האחרים, לעצמו במובן של כנות ויושרה. לשאלה מתמדת של "האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר?".

האדם הדתי שיעשה כן, יגלה את הדיסוננס הטבעוני אצלו. והוא יראה שהוא גם נמצא שם על הסקאלה החילונית הטבעוניים. יכול להיות שהוא כופר עז פנים ולא מוכן לשמוע את הטיעון הטבעוני או מפחד על הצ'ולנט של שבת. ויכול להיות שהוא מקשיב ועדיין רגל פה-רגל קרושה שם.

ובאשר לי, נראה לי שעוד קצת אני נהיה טבעוני. רק דרושה דחיפה קלה והופ! לא אפרנס יותר מפעלים אכזריים. אני נמצא בין הסוג השני לראשון. מפחד לדמיין את החיים בלי בשר וחלב, אבל מזדעזע מהשמועות הנוראיות שמגיעות לאוזניי. האם יש דרך אמצעית? איני יודע. אבל אני חש את אותה תחושה לפני שנים, ערב חזרתי בתשובה. מכאן אני בתפילה שה' יעיר עיניי לדעת מה טוב.

ודבר אחרון בהחלט

נו, אני חילוני-טבעוני, אז אתם מרשים לי את הסרטון הבא, נכון?

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

החזון האוטופי

מקובל שעניינו העיקרי של ראש השנה הוא קיומו של משפט עצום בשמיים בו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ועל כל אחד נגזר מה יהא עליו בשנה הקרובה. אולם, על אף שעניין זה מעוגן במקורות, נראה כי מנוסח התפילה המוקד הוא דווקא יום המלכת ה', הקשורה למצוות היום – תקיעה חגיגית בשופר כדרך שעושים למלכים.

המלכת ה' בראש השנה נעה על ציר זמן. מלבד ההמלכה העכשווית שהמתפללים מכוונים עליה, גם עבור העבר, מזכירים המתפללים את המעמד ההיסטורי של מתן תורה, ואיתו, ע"פ המסורת, פחד ויראה שירדו לעולם עם הידיעה נוכח ירידת אלוהים על הר סיני. אבל יותר מכל, המחזור מלא בניסוחים מליציים על עתיד אוטופי אודות יום בו כל העולם ידע באופן ברור על קיום אלוהים והנהגתו את העולם. למשל בתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בתוך התפילה:

וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד:

וכן בתפילת מוסף:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

האלמנט הפילוסופי של החזון הזה מרשים ביותר. זה אינו חזון של עושר ושגשוג או של שלום ואחווה. זאת שאיפה אפיסטמית נעלה. השכל רוצה להגיע למקום שמעבר לחומר הגשמי ולשלמות הגוף, המטרה היא לדעת. והתקווה הנמצאת בשולי השאיפה הזאת היא שמתוך הידיעה הנעלה הזאת, הדברים כבר יסתדרו מעצמם. כל ברוא ידע את התפקיד המוטל עליו ויבצע אותו ללא לאות, מתוך אותה ידיעה מושלמת – וממילא יבוא שלום עולמי ועץ השדה ייתן פריו.

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו י"א ט')

חזון אוטופי זה טומן בחובו שאלה פילוסופית ופסיכולוגית – האם ידע משפיע על התנהגות? האם בהיותי אדם מודע לעובדה מכרעת, אני משנה את ההרגלים שלי ואת היחס שלי כלפי אותו דבר הנוגע לידע? החזון האוטופי של "דעה את ה'" מדבר על תיקון כולל של העולם, אבל עוד הרבה לפני זה אנחנו נתקלים בשאלה זאת יום-יום. למשל, כשמשרד הבריאות מתריע על הנזק בעישון ועל הסכנות בהשמנת יתר, קמפיינים למניעת תאונות דרכים ואפילו פרסומות לעיצוב דעתנו כלפי מוצר מסוים. האם הידע החדש שלנו – הופך אותנו לאנשים אחרים? ברצוני להציע כי לא הידע לכשעצמו הוא הגורם לשינוי, אלא חווית הידע. המכלול הכולל ידע ויודע, אובייקט וסובייקט, אכן בכוחו לחולל שינוי.

ההוכחה שלא הצליחה

דקארט – הוכחה היא למשוכנעים

השאלה בה אנו עוסקים נוגעת גם למטא-פילוסופיה. פילוסופים רבים שאלו את עצמם: מה מועילה הפילוסופיה שלי? האם המסקנות שאני מציג עושות עולם טוב יותר או עצמי טוב יותר? חלק האמינו שכן, וראו בכך מוטיבציה להמשיך בחקירה שלהם, ולא עוד אלא גם לגיטימציה להתעסק בנושאי טאבו כמו קיום אלוהים. כך למשל רנה דקארט טוען, שהוכחה רציונלית לקיום האל מטרתה להנהיג בדרך ישרה את הלא-מאמינים:

…לעולם לא יעלה בידנו לשכנע את מי שאין אמונה בליבו כי יקבל עליו עול דת או אף מידת מוסרת כלשהי, אם לא נוכיח לו תחילה, באמצעות ההיגיון הטבעי, את שני הדברים הללו [- קיום האל והנפש, אי"ג]; והיות שבחיינו אלה דרך רשעים צלחה, ושכר למידה הטובה אין, מעטות הן הבריות שמבכרות היו צדק על-פני תועלת, לולא ריסן אותן מורא האל והתקווה לחיי העולם הבא. (הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת ידיעות, 25)

רנה דקראט, בתוך שאר פילוסופים רבים שניסו להוכיח את קיום האל, העלו חרס בידם פעם אחר פעם בניסיון להנחיל ללא-מאמינים אמונה דתית, ולו קלושה ככל שתהיה. ההוכחות האלו יכולות להיות מרשימות ואפילו ללא רבב לוגי בעיני המתבונן.  לא חוסר-תקפותן של ההוכחות הוא שעורר אך במעט את נפש הלא-מאמינים. ההוכחה האונטולוגית של אנסלם, למשל, עמדה בתוקפה מאות שנים עד לתחילת המאה ה20, וגם לאחר ערעורה על-ידי הפוזיטביסטים, עדיין יוצאים שכלולים שלה.

מדוע הוכחות אלו לא הצליחו? התשובה נעוצה במה שהן עוררו בקרב שומעיהן. ההתנהגות היא תוצר רצוני הקשור לתגובה הנוצרת מהידיעה, וההוכחות, ככל הנראה – יצרו תגובה נגדית למה שרצו הפילוסופים ליצור. ההוכחה, אמר פרידריך ניטשה, מעוררת חשדנות. (אנושי, אנושי מידי, ב' 295). חווית הידע שיש אלוהים תחת הוכחה פורמלית מעורבות באפולוגטיקה, בתחושת התרפסות כלפי ההיגיון וכללים דוגמטיים. אין כאן את תחושת הרוממות והוודאות שמתוארת במחזור: כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד – סוף פסוק. אלוהי אמת הופך להיות לאלוהי תקפות קטן ביותר, אשר מי יאות להאמין בו?

פילוסופיה היא דכאון זמני

דיוויד יום – ספקנות חזקה, אבל לא מספיק

העיסוק בפילוסופיה הביא חוקרים לתחושות רגשיות מגוונות. עוד מימי היוונים אנו מכירים סיפורים על פילוסופים שמסקנותיהם גרמו להם לעיתים לפעולות אבסורדיות. בעת החדשה המסקנות הפילוסופיות יכלו לגרום לעוגמת נפש של ממש. דוגמא מעולה היא הפילוסוף הבריטי דיוויד יוּם (Hume). יום שוטח פילוסופיה פסימית מאוד, בה אין יתרון של ממש להפעלת השכל ולהסתמכות על חוקי טבע, מדע, חוש או רציונל. תחת מסקנה פילוסופית עגומה זאת, האפשרות לידיעה, אפילו בזריחת השמש למחרת, נראית רחוקה, ומעוררת באדם דכדוך. אין זאת בלבד העמדה הספקנית שמדכדכת, אלא הדרך בה הספקנות מוטלת, כלומר, ערעור כל המתודות הנהוגות. אלו השיקולים המתוחכמים והמטאפיזיים, אומר יוּם, המשפיעים עלינו קשות.

המראה החריף של הסתירות והפגמים המרובים בשכל האדם כה השפיע עליי וכה וחימם את מוחי , עד שאני מוכן לדחות כל אמונה וכל שכילה , ואינני יכול להסתכל בשום סברה אפילו כמסתברת או סבירה יותר מאחרת . איפה אני , או מה אני ? מאילו סיבות אני שואב את קיומי , ולאיזה מצב אני עתיד לשוב ? לחסדיו של מי אשחר , ומזעפו של מי אירא ? אילו ישים סובבים אותי ? ועל מי מהם יש לי השפעה , או למי מהם יש השפעה עליי ? אני נבוך מכל השאלות האלה , ומתחיל לדמיין את עצמי במצב האומלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת , מוקף בעלטה גמורה , בלא יכולת להפעיל את איבריי ואת כושרי ההכרה שלי . (מסכת על טבע האדם : ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית, הוצאת שלם, 228)

נמצא איפוא, שטיעונים מתוחכמים מועילים לספקנות, אך לא מועילים לאמונה. אך, האמנם ניתן לחיות – באופן מתמיד תחת אותה ידיעה עגומה? איך אפשר לנהל את חיינו, לקבוע פגישות ביומן ולתכנן מיזמים ארוכי-טווח? המזל הגדול, אומר יוּם, שכיוון שהחוויה הפילוסופית היא כה שלילית, היא זמנית. למרות שהחוויה הספקנית היא חזקה ומטלטלת, היא לא נעימה, ולכן בני אדם לא חפצים בה, בדיוק כפי שיש בחוויית ההוכחה לקיום האל צד של קור ומכאניות:

למרבה המזל , אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה , הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה , אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה . אני אוכל צהריים , אני משחק שש בש , אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור , כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה , הם נראים כל כך קרים , מאולצים ומגוחכים , עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד. (שם, 229)

לעניינו, למרות שיוּם חושף אמת גדולה מאוד, אין ביכולתה לפרוץ את גבולות חיי היום-יום ולהביא לתיקון עולם (או לחורבנו במקרה של יוּם). הפילוסוף נמלט מהאמת כל יום, אחרת חייו היו גיהינום.

מכון גמילה מעבודה זרה

ידע לא משנה התנהגות, אבל חווית הידע כן. לחבר טוב שלי הייתה בעיה תורשתית של נטייה להשמנה. הוא הכיר וידע את כל הסיכונים, הבריאותיים והחברתיים, אך עדיין המשיך לאכול כאוות נפשו, עד ליום בו קרוב משפחה עבר כריתת רגל סוכרתית. ההבנה של "לי זה לא יקרה ובכל זאת זה קרה" שהרבה אנשים שחוו פוסט טראומה מתארים, אינה דומה כלל לתחושת הידיעה של הסכנות העלולים לקרות. וכן להפך לעניין החיובי: קואצ'רים מדברים רבות על שיטות לקידום כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים אבל לא מספיק רוצים לעשות בפועל. להבנתי, השיטות כולן מבוססות על יצירת חוויה בה אנחנו קולטים את ההבנה הזאת, שהדברים עובדים באמת בצורה שהיינו מצפים שהם יעבדו. שיטות כמו תגמול על הישג, מדידה הדרגתית של התקדמות, והפעלת לחץ חברתי, מטיחות באדם העובר את השינוי את הידיעה. הוא לא רק יודע בראש אלא כל עצמותיו יודעות וגופו מזדעזע כשמשהו משתבש.

החזון של ראש השנה הוא אוטופי, אך לא נאיבי כמו זה של דקארט. הפייטן מתאר את הדרכים בה החזון של ארץ מלאה בידיעת ה' אמור להתממש, וניתן לראות בפיוט זה את עוצמת החוויה המלווה את הידיעה. בני האדם אינן רובוטים ביהביוריסטים שפועלים בהתאם לקלט, אלא הם מתמלאים ברגש ובתשוקה לעבודת ה' ומתוך זה מייחדים שמו.

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּׂאוּךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

טקסט מלא פאתוס זה מתאר את הידיעה מתוך חוויה מעורבת. יש צד חברתי, מעין תיקון של מגדל בבל: התחברות העמים למטרה משותפת. תחושת "ביחד" ופידבק חברתי. ("ויטו שכם אחד לעבדך", "וירוממך בקהל עם") יש צד ספיריטואלי, של מלמול שפתיים בתפילה ובהלל. האדם מרגיש התחברות לאותנטי שבו ומתוך כך הוא עובד את ה'. על פי החזון האוטופי, באחרית הימים אולי ידיעת ה' תהיה קלה, אך סדרי בראשית לא ישתנו. כדי שידיעת ה' אכן תביא לתיקון עולם, היא צריכה להיות מלווה בחוויה כלל-עולמית טובה, וזה הדבר הנמצא במרכז תפילה ראש השנה.

סוף דבר

למרות שהחזון נראה רציונלי מאין כמותו, מסתבר שאותה "תפילה לידיעה" היא תפילה רגשית. אנו מבקשים גם להרגיש את ה' בחוש ובשכל, כך שאותה ידיעה לא תיתן לנו מנוח, כפי שיוּם תיאר על התורה הספקנית שלו וכפי שהרמב"ם מספר על מצוות אהבת השם. ומעבר לשופרות ולמלכויות מתגלה הצד השלישי של ראש השנה: הזיכרונות. זיכרון הוא מה שנותר מחוויית הידע. בניגוד לידע היבש, הוא זה שמניע את השינוי. אנחנו מבקשים בתפילה תמיד לזכור את ה' בצורה בלתי נפסקת. "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ". וכנגד, אנו גם מבקשים שזיכרונות הנעורים, חווית הידיעה הנעימה, יעמדו תמיד מול עיני ה':

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: וְנֶאֱמַר, וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם: וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה:

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

לפני שנים כשהייתי חילוני, בית כנסת היה דבר מפחיד. הייתי פוקד אותו בדרך כלל ביום כיפור ואולי בעוד איזה אירוע. מבטים ננעצים בחשדנות. בלבול עוטף לגבי סדר התפילה וההגייה האשכנזית הכבדה. התחושה היא כמו של פיל בחנות חרסינה. לא לעשות צעד לא נכון. להסתיר את עצמך. ובוודאי שתחת התנאים האלו אי אפשר לתפוס טיפת רוחניות. אבל אז התחלתי להגיע לבית הכנסת סתם, בשבתות רגילות, בראשי חודשים. למזלי – זה היה בית כנסת מושלם. ראיתי את אותם אנשים שבנו לעצמם קהילה, מתבדחים, מנהלים את אותם מליצות לשון כל פעם, מעודדים ומסבירים, נהנים ללמד ולשמוע את הסיפור שלך. זה היה בית כנסת שהגיל הממוצע בו היה 80 והשפה המדוברת בו הייתה רוסית, ומאז רוב המתפללים חלפו מן העולם. מה ייחד אותו? היהודים של פעם – כאלו שזכרו מה זה בית כנסת כקהילה ולא כאינסטרומנט למילוי מצוות התפילה שאין טעם להכיר את האנשים שם כל עוד הם יהודים. בית כנסת שהיה בית של כינוס.

עניין של גאוגרפיה

מדוע בתי הכנסת מפחידים? מדוע הם לא מושכים ונתפסים כמוקד של אימה בעיניים חילוניות או מסורתיות? אחת הסיבות היא שינוי המיקוד. פעם היו יותר בתי כנסת שכונתיים. האנשים שהתפללת איתם היו האנשים שחיית איתם. החלבן והזבן, הספר והמורה, השכנים והחברים מהבית-ספר. מה שאיחד את המתפללים זה הקרבה הפיזית ביניהם. תחושת השכונה הופכת את בית הכנסת למקום נעים ונוח. כיום, המוקד הפך להיות אידיאולוגי. בתי כנסת נפתחים תחת כותרת מסוימת. יש בית כנסת "חסידי" (שיש שם בעיקר חב"דניקים) ובית כנסת שהוא של "חסידים אמיתיים", אחד "מפד"ל", אחד של ש"ס, אחד "צעיר" ואחד שמצביעים שם רק ג'. מי שנכנס לבית הכנסת לאו דווקא אוחז בדעות האידיאולוגיות של המתפללים, או שהוא לא חפץ לאחוז באחת, במיוחד שהוא בא להתפלל. בית הכנסת הופך למקום של פילוג שאינו ענייני, יוצר ניכור במקום להיות מקום ניטרלי.

בית כנסת ברמלה – חילו ברעדה

העניין העדתי הוא לאו דווקא מפלג. דווקא שמירה על ייחודיות אומנותית: הפיוט, העיצוב, הניחוח, מושך אליו אנשים בשאיפה למציאת אותנטיות. כל עוד שמדובר שה"מחלוקת" היא לשם שמיים.

תבואו איך שאתם

עניין הלבוש. חלק ממורא בית הכנסת הוא מורא שאחוז היטב בהלכה שאין עוברים לפני התיבה פוחח (הכוונה לגלוי ברכיים ומרפקים). לכן נדמה כי עניין הלבוש בבית הכנסת הוא קשיח. לרוב הציבור אין חליפת שלושה חלקים בארון, וחולצה לבנה היא לפעמים יותר מידי לבקש. הלבוש המקומי של כל בית כנסת כמנהגו יוצר אחידות שמרתיעה את המבקרים. זה שהם לבושים אחרת, גם אם הם לבושים הלכתית למדי עם מכנס ארוך וכיפה למהדרין, יוצרת תחושת אי-נוחות. אין זה משנה אם באת עם מגבעת למניין קרליבך או אם חולצה ורודה למניין חרד"לי. השינוי שנדרש הוא תפיסתי, על המתפללים הותיקים פחות לנעוץ עיניים, ובחייכם, אף פעם לא להגיב לאורח לחוץ על הביגוד שלו אם אתם לא חייבים – אין דבר יותר נורא מזה. הרי הוא לא יכול עכשיו ללכת להחליף בגדים. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו והלבנת פנים היא עבירה חמורה, כן?

נשינו וטפנו

שאלת מקומם של הנשים בתפילה עולה תמיד. אך גם תחת האורתודוקסיה הקלאסית נדמה שחלה החמרה שלא לצורך. אחרי הכול, הנשים הן חלק מהקהילה. הן הרעיות, הבנות, האחיות והאמהות שלנו. הן באות לחוות איתנו את הרוחניות, להתפלל ולשמוח בשמחתנו בצורת ארטילריית סוכריות. לציבור האורחות לרוב מספיק לשבת בעזרת הנשים, ויש בזה משהו גם מרגיע, כך הן מעידות, להיות במין "חצי בפנים חצי בחוץ". אבל לשם ככה דרוש גם ה"חצי בפנים". עזרת הנשים צריכה להיות חלק מבית הכנסת, מטופחת ומשקיפה היטב על החלק של הגברים. המחיצה, מבחינה הלכתית, יכולה להגיע לגובה מינימלי של 10 טפחים ומטרתה היא הפרדה מגדרית פרקטית ("תיקון גדול עשו"), אך נדמה כי ההחמרה שקבע הרבי מסאטמר לעשות מחיצה כדי לא לראות את הנשים הפכה לברירת מחדל. בתי כנסת היסטוריים מראים שעזרת הנשים הייתה נפרדת, אך עדיין חלק מבית הכנסת: אם בצורת חצי-קומה מדורגת או מחיצה נמוכה מחלקת. הוצאת הנשים מחוץ לתחום כליל והזנת עזרות הנשים מבחינה דקורטיבית, מוציאה גם את בעליהן ובני משפחותיהן.

אי של ממלכתיות

סמלי צה"ל – פעם עוד היו תולים אותם

ממלכתיות היא כבר מילה גסה בימינו. תוכניות הסטירה לועגות לכל רגש של לאומיות בריאה וכבוד למוסדות המדינה. ולא רק מוסדות המדינה נמצאות בשפל תדמיתי, אלא גם הדת והמסורת. בית הכנסת יכול להיות אי של שפיות בתוך כל השיגעון הריקני והפוסט-מודרניסטי הזה. להעביר מידי שבת תחושה חגיגית ומלאת תודה של שמחה במה שיש לנו. גאווה לאומית במדינת ישראל ובחיי העם הזה. משהו מעל כל המחלוקות הפוליטיות וההשקפתיות. אבל נראה שלאחרונה בתי הכנסת מתרחקים מאותו תפקיד שניתן להם, וממלא הופכים לפחות מסורתיים. התפילה לשלום המדינה כבר מגומגמת. חיילי צה"ל הופכים ל"כלל מגיני ארץ קודשנו". הדרשות מתעלמות במכוון מהמצב הביטחוני או מימי הזיכרון.

ואם כבר מציינים, הדרשות הם כלי נשק ביד בית הכנסת. שמירת שבת היא ערך חשוב שאין כמותו, אין ספק. וכן לימוד תורה ותפילה בכוונה. אך האם באמת אנחנו רוצים לנצל את יום השבת לשיחות מוסר? האורחים נעים בחוסר-נוחות במקומותיהם. שואלים את עצמם מה הם שווים אם גם ככה הם לא מקיימים את דברי התוכחה של הדרשן. וכשהדרשן בכלל דורש על חשיבות לימוד התורה, ברור שיש בזה משהו מתריס כנגד גיוס תלמידי ישיבות, והופ – עוד פעם הוא מכריח את כולם לתפוס צד. (וכן גם להפך לפעמים!).

עלינו כמתפללים ותיקים להימנע מתחושת התנשאות של "אנחנו נלמד אתכם" של "אני אותנטי, תעקוב אחרי". זה יוצר אוטומטית מעמדות בבית הכנסת, ולרוב אלו נוצרות גם ככה לפי צבע וגודל הכיפה והזקן. המתפללים החדשים יכולים להתפלל 5 שנים ועדיין להרגיש חדשים.

תפוס פה?

עניין כואב. למי שייך בית הכנסת? מגיע אורח, והוא רואה שבית הכנסת מרושת כולו בהקדשות. לוח הזיכרון מאיר בעשרות שמות, הפרוכת מעלה נשמות, המזגן מפיח זיווגים הגונים, ועד שהוא מצליח לשים את ישבנו איפשהו, הוא מבין שהוא יושב במקום של מר שוורץ שעתיד כל רגע לבוא ולגרשו מן המקום בבושת פנים. זה שם לא נחמד כזה. כאן אני שואל בקול רם – האם זאת מסורת טובה? האם אכן נכון להפוך את בית הכנסת שיהיה כולו "על-שם", במקום שיהיה מקום שמקבל את כולם? נראה לפעמים שבית הכנסת הוא לא יותר מאשר יד-זכרון עצומה, או פסיפס של תורמים שלא מתחברים בטבעיות. מספרים שבבית המקדש לא היו מניחים לתורמים לתרום חלקים שלמים כדי שלכל ישראל יהיה חלק שווה בבניין הבית, ומי שרצה תרם בסתר בלשכה. רק שער ניקנור נקרא על שם מישהו, וטכנית, זה היה שער, כלומר- חור בחומה, ככה שזה לא באמת משהו. אם את המחיצה של הנשים לקחנו מהמקדש, למה לא את זה? כאן המסורת היא הפוכה, אבל עוד אפשר לתקן. וע"י זה שנבנה את המקדש-מעט באהבת חינם, יבנה בעזרת השם המקדש הגדול.

ודבר אחרון בהחלט

ליבוביץ היה נוהג לומר שבית כנסת הוא לא סינמה. לא באים לשם כדי להנות. על כסאות מרופדים אין בכלל מה לדבר, רחמנא ליצלן. אבל בחיי, המגוון האנושי שיש בבתי כנסת הופך את זה לסצנה הוליוודית.

ועוד דבר למתקדמים

תנו קליק כאן – לא תתאכזבו.

יום הולדת 5 שנים לבלוג!

מזל טוב!

לפני חצי עשור חשבתי שאני עומד לשנות את העולם. נכנסתי לבלוגוספירה וגיליתי שאני לא לבד ובעצם אני דג קטן. בעיקר החכמתי ואני שמח על ההזדמנות. הנה כמה עובדות ומספרים על הבלוג, והמלצה ל"טופ 10" של 5 השנים האחרונות:

הפוסט הכי פופולרי

הרשומה בעלת הכי הרבה כניסות (2,115) היא "ארבעה בנים – מה הם בעצם אומרים?" על פסח. כנראה זה בזכות ההפניה מויקיפדיה והחיפושים התכופים בגוגל מדי פסח. לקח: לכתוב עוד על נושאים שנוגעים לכולם ולקשר אותם לחיים שלנו.

הכי מרעיש

הפוסט "שדיים". הוא הצליח להוציא כמה אנשים מהכלים ולתת לי כמה טוקבקי נאצה. הטוקבקים הארסיים דווקא הכשילו את עצמם, מראים כמה יש להם "ראש כחול" כשאני התכוונתי בתמימות וחצי חיוך. הפוסט הזה מפגר אך במעט בפופולריות של "ארבעה בנים", ו267 אנשים (מתוך 795 קוראי הרשומה) חיפשו "שדיים" והגיע לבלוג שלי. מקווה שלא התאכזבו. לקח: תרבות זאת מילה גסה.

הכי באזזי

"שירת נשים" – הפוסט הכי צעיר. נתון די מפתיע. אם כי כיוונתי מיד לאחר תקרית בר-אילן והעברית. לקח: לתפוס את הרגע.

הכי שמח

כמה שניסיתי לארגן לעצמי מסעות וטיולים, הם לא הגיעו לעוצמה של "מסע הקסם המסתורי בניידת נ-נח". למעשה, זאת כתבה מ"קרוב אליך" של פורים של אותה שנה. לקח: לחפש אחרי חוויות מטורפות ולהיות ספונטני.

הכי יהודי

"תולדות האוי". מה יש במילה הזאת שאני משתמש בה מאות פעמים ביום? אפילו כשאני מדבר על הפוסט יוצאת לי אנחה של נחת. לקח: הפולקלור תמיד שווה התייחסות.

הכי צהוב

בעולם של "מעשה דרב", שעל אנפוף באפם של הגדויילים יוצאים סדרות של ספרות שו"ת, כדי לראות מה באמת עשו הגדולים. הפוסט "עמודים מעורערים" עוסק בדרך ארץ ומסביר מה הסתתר בתוככי עולם הפוסקים הראשונים, ולוואי שנהיה כמותם. לקח: הרכילות היא מזמן חלק מהחדשות.

הכי אישי

לפעמים ניסיתי להעביר בבלוג את התחושות המעורבות שלי, את היאוש וההקסמה שלי מהסביבה. חוץ מהתחושות הדתיות, תמיד טענתי שיש משהו קסום בבירוקרטיה. מישהו בעולם היה צריך לרשום פוסט על השם שלי ("איך הגיעה אייץ' לשם שלי?") ואני שמח שאני הראשון. בזכות הפוסט חסכתי הרבה שאלות, ויותר מכך – הכרתי עוד 5 "אור" שעברו לאיות שלי. עוד נהיה אימפריה. לקח: צרת רבים, מאות צפיות.

הכי סאטירי

כיף לכתוב סאטירה, אבל לפעמים זה קשה ויוצא סתם דוחף מידי. חוץ מהסאטירות שכתבתי לימי פאי, עולה על כולם ה"מדריך נבוכים לגלקסיה". איך אומרים מגבת בערבית ספרותית? לקח: כשהם מטרילים, שב בצד וצחק.

הכי פילוסופי

למדתי פילוסופיה באקדמיה. אבל ניסיתי מאוד לא להכניס את קוראי הבלוג לשפה הפילוסופית הקשה ולהעריב אליהם את הקריאה. "איך היהודים רצחו את השטן" הוא דוגמא מעולה למה שאפשר לקרוא: "תמורות אונטולוגיות בקונטינגנטיות של הרוע בקרב תיאולוגים מערביים". או שאפשר להסביר בשפה פשוטה שינוי תפיסתי של דמות דתית. לקח: לרדת ממגדל השן.

הכי שובר מיתוסים

למעשה, אני חושב שזאת הייתה מטרת הבלוג מלכתחילה. לעצור ולומר: "היי! שכחנו את המקור! מישהו פעם פתח ספר או עשה מחקר כדי לראות אם המיתוסים האורבניים אודות יהדות ומודרנה נכונות?". הפוסט "אריסטו המשולש" הוא אחד מני נסיונות רבים שעשיתי כדי לשבור מיתוס. ע"פ מדד הכניסות הוא די פופולרי. לקח: לא כל ספר עם כריכה קשה הוא תורה מסיני.

ודבר אחרון בהחלט

כל פעם זה מדהים אותי מה ש22 אותיות יכולות לעשות. מילים הורגות ומחיות, עושות מהפכות ומובילות אנשים ממקום למקום. אני מקווה שהצלחתי לעשות משהו מכל זה. הנה 2 היבטים על התופעה.