בשערי רומי על נהר כבר – ביקור אצל יהודי אמריקה

בחודש מרץ חזרתי מביקור בסו-קולד מלכות החסד האמריקאית. את ביקורי בן השבועיים וחצי תכננתי כך שאשבות את שתי שבתותי בלוס אנג'לס מתוך הנחה שגודלה של הרשות המוניציפלית הנ"ל וריבוי היהודים והישראלים של העיר יהיה הנוח ביותר עבורי ולא אשחק במשחק ההישרדות היהודי בחו"ל. את שהותי השבתית ניצלתי למפגש עם יהודי העיר, סוג של תיירות המותרת גם בשבת.

צעיר, צעיר – אבל יושב היטב

לשבת הראשונה התארגנתי מבעוד מועד. הלכתי לתפילת ראש חודש ב"יונג יזראל" כדי לזכות בהזמנה בטוחה לסעודת שבת ביתית. בסיום התפילה ניגש אליי הגבאי ושאל לשלומי, ועל הדרך הזמין אותי לארוחת בוקר קהילתית הנערכת מידי ראש חודש. "איזראלי ברקפסט" הוא אומר. האמריקאים ערבבו ביצה מקושקשת עם קטשופ וקראו לזה שקשוקה, אבל הלקס, הבייגל והקרים צ'יז במקומם נותרו. תוך כדי טעימות ושמיעת הרב מפלפל פילופלים נאים באמת התארגנתי על מארחים אדיבים מאוד.

בערב התארחתי אצל מיסטר בולט. מיסטר בולט הוא וטרן של צבא ארה"ב וכיום עוסק בתחום הביטוח. חייב להיות עצמאי או מועסק אצל יהודי כדי לזכות בפריווילגיות של חופשות בשבתות ומועדים. כיוון שהייתה לי ההזדמנות להתארח אצל אמריקאים בארץ ישראל, הייתי מודע לנוהל העברת הקערות הבלתי פוסק שבלבל את חברי לטיול.

מיסטר בולט מקשקש עם חתנו על קהילה יהודית שהולכת ומתפתחת בפניקס, אריזונה. בהתחלה היה שם רק "ריפורם" ו"חב"ד" אבל עכשיו המודוקסים הולכים ומתרבים שם. עלויות המחייה הרבה יותר זולות – אף על פי שלא מתלוננים על בית הפאר בבברלי הילס. "כשאצא לפנסיה" הוא אומר "אני אעבור לאריזונה" הוא מדמיין בסיפוק, כאילו בא אל המנוחה ואל הנחלה. ישראל היא מקום נחמד לטייל. הוא אפילו עלה את המצדה. אבל צבא ארה"ב זה אמיתי.

מיסטר בולט בחר לקרוא לבתו "חיה", אף על פי שיש שם חי"ת. חיה נדרשת להגיד דבר תורה, והיא קוראת אט אט מן החומש בעברית רצוצה. ליהודים אמריקאים אין "גוד" ואין "ריבונו של עולם", אלא יש להם "הושיים". אין להם "מוזס" או "משה", אלא "מאושה". הוא מספר לי שבשם אילוצי מגורים האופציה החינוכית היחידה הייתה לשלוח את חיה ל"בית יעקב" חרדי. את המתכונת למקבילה האמריקאית לבגרות בחיבור הייתה צריכה לכתוב בנושא "מדוע איני ציונית?". חיה הנבוכה לא ידעה מה לענות, ולכן החליטה לברר בעצמה. היא נסעה לישראל ובחזור הודיעה לאביה ההמום שהיא מעוניינת להתגייס לשירות לאומי במוסד. אביה, שכזכור הוא יוצא צבא ארה"ב, נחרד, כיוון שהבין שדבר זה יסגור לה את אופציות התעסוקה הציבוריות באמריקה. שמא תהפוך לפולרד 2. בדחילו ורחימו הצליח להוציא אותה מהרעיון והשיבה אל ארץ זבת חלב ודבש, מלכות החסד האמריקאית. סיימו בקינוח גלידה פרווה בגלונים אמריקאים, ומיסטר בולט הנדיב ליווה אותנו בדרך למלון.

בבוקר בית הכנסת, שאינו בולט בין כל המבנים ואפילו מוסתר בין סניף CVS לראלפס, מוגן על ידי שומר אפרו-אמירקאי גדול מימדים שבוחן את הנכנסים. יש מי שיודע את הסיסמא למנעול המכני שעל הדלת. השומר סוקר אותנו ומחליט ללא שום קושי שאנחנו יהודים. כי מי המטורף שישים סתם ככה כיפה על ראשו ויסתובב ברחובות לוס אנג'לס.

קונים מצרכים כשרים לשבת

לאחר שחרית מאוד סטנדרטית, התארחנו אצל מוטי. מוטי בחור צעיר עם ילדים קטנים. הקטן ביותר הוא ארי, בן 5. מוטי המתנדב ב"הצלה", מקבל בביפר קריאה מרוחקת שאינו צריך להיענות אליה. הוא מנסה להסביר לארי הקטן מהו פיקוח נפש אבל מתקשה מעט. בזמן שבנותיו מתעוררות, כמנהג ישראל קדושים בכל שבת בבוקר, הוא מקדש על טקילה מקסיקנית ואני מתלווה אליו. מוטי ואשתו הצעירה ביקרו רבות בישראל. אבל הם מתחרפנים מה"סיבובים" שיש בכבישים. אני בראש מתמרמר על הרמזורים המחומשים הלא-אינטואיטיבים בעליל ועל הפניות באדום לימין שמותר לעשות. הם שואלים אותנו אם ראינו "סרוגים", ו"שבבניקים", ו"בשבילה גיבורים עפים". אנחנו עונים בשלילה לרוב השאלות ומסתבר שהם עוקבים יותר מאיתנו. ביתם עצום, עם גינה והכול. הם גרים בשכנות לגויים היוצאים לקמפנינג ממש כמו בסרטים ומאחלים להם "הפי ויקאנד אנד גוד רייד". השכנים חייכניים ומשיבים חיוך. נראה כאילו אני בשכונה של דני שובבני.

לקראת שבת לכו ונלכה לשופינג

בשבת השנייה לא רציתי ליהנות ממתנות חינם. הלכתי בערב שבת למעין מרכזון יהודי בשכונת אנסינו. שמה נמצאות אטרקציות רבות הנוגעות בעיקר לתחום הקולינרי. במעדניית הנקניקיות הכשרה גם גויים מלוכנסי עיניים וכהי עור עומדים בתור לקבל נקניק יהודי. בסופר הכשר משלוחי מנות של עלית ויין מן הגולן. תושבת יורדת מדברת עם יורדת אחרת בעברית. כמס שפתיים היא אומרת שאין אווירה של שבת וחגים כמו בארץ, ושהיא ממש מתה לחזור לארץ. היא לא יודעת ממש אנגלית טובה, ולאחר שקלטה שאני ישראלי, מבקשת ממני שאתרגם לקופאית את העברית שלה לאנגלית. יוצא לה להסתובב ולעבוד רק עם ישראלים ככה שהיא לא באמת הצליחה להיטמע בחמש שנותיה באמריקה. במעדנייה נוספת אני קונה קיטריינג לשבת. לכבוד פורים החליטו להכין אוכל פרסי. אבל המוכרת ההיספנית אינה יודעת מהו "גונדי" ולכן אני מתאר את תבשיל האורז באנגלית. המלון, שבבעלות יהודי, ערוך לקבל יהודים שומרי מצוות. הגוי הנחמד בקבלה מוליך אותי את הפלטה במטבח ומנחה אותי איפה להניח את האוכל.

החסיד המדליק מבל-אייר

הילכתי לבית כנסת קרוב בווסט הוליווד. בניגוד לבית הכנסת הקודם, בו ניכר שכל אחד ממתפלליו משלם דמי חבר רציניים, בית הכנסת השני נדמה לחורבה. האולם המרכזי בו התפללנו בערב שבת רומז שבית הכנסת הזה לא היה אורתודוקסי במקורו. כיוון התפילה לא היה מזרח והבימה מוקמה בקדמת ההיכל עם הפנים לציבור. בשתי צידי ההיכל דגל ארה"ב ודגל ישראל הנראים בלויים מימים. עזרת נשים מאולתרת נבנתה מוילון שעבר לאורך ספסלי העץ המיושנים. לבית הכנסת הזה לא הגיעו המתפללים בחליפות, אם כי בבגדי חול וכיפה מרופטת לראשם. בבוקר, סיר החמין עמד בצד האולם הקטן המעוטר בבלונים ילדותיים לכבוד פורים. הולמס יהודי מעלה צחנה נכנס והתקבל בחמימות על ידי הרב. הוא לטש עיניו אל סיר החמין ונגער על ידי הרב לחכות לסוף התפילה. הרב מנהל שם ישיבה לנוער נושר. לוח זמנים תלוי על הקיר המתקלף בו מצוינים בין הזמנים וגם חופשות אזרחיות כמו חג המולד ויום הזכרון האמריקאי.

גם זה קיים – בית כנסת ספרדי למהגרים מרוקאים. מזהים את שם הצדיק על שמו קרוי בית הכנסת?

ההבדל בתקציב ניכר. אין כסף למאבטח, קל וחומר למנקה. הציבור המצומצם אותו השלמתי למניין בקושי אינו מבין את מילות התפילה ורק מעטים עונים אמן וקדושה. לעיתים כשיש ניגון הם מצטרפים, וניכר שאין הרמוניה בין המילים, טעמיהם והמנגינה, ועל כן מזמורי התפילה נשמעים כשירי ילדים הנהגים ללא חשיבה. מלבד בחור אחד אשר שימש כשמשו של הרב, הגיל הממוצע היה סביב 60. לאחר התפילה המייגעת ודברי התורה הבאנליים להחריד ביקשתי לחזור למלון. הרב הפציר בנו להשלים מניין גם למחרת, ביום המנוחה הלועזי, ואף הפגין את בקיאותו בזמני הטיסה הקבועים מLAX כדי שלא נוכל לפטור עצמנו בתירוצים.

זיוף יקר

אם בשבת שעברה ראיתי את היהדות העשירה, המלוכדת והשבעה, אז השבת ראיתי את היהדות הרצוצה שצריכה לאסוף את עצמה, את הענייה והמתפוררת. אפשר לחיות חיים יהודים בתפוצות, אבל כמו כל דבר באמריקה – בשביל איכות צריך לשלם.

אבל היה יתרון אחד לשבת השניה על פני הראשונה. האותנטיות. אמת שהשבת הראשונה היא יותר דומה לזאת שבישראל, אבל נראה שיש שם משהו מזויף. כאילו הקיום היהודי הוא טקסי. באופן כללי, אמריקאים הם מאוד טקסיים. אולי יש לזה סיבה היסטורית. האמריקאים חיים בזיוף כפול. כיוון שאין להם מעמד אצולה, הם בנו לעצמם כאילו מעמד אצולה על בסיס המעמדות הסוציואקונומים. מעמדות אלו סיגלו לעצמם מנהגים וטקסים כמו באירופה – כפי שניתן לראות בסרט הידוע "טיטניק".  עם זאת, מעמד הביניים גם רצה להידמות לאצולה האמריקאית שרצה להידמות לאצולה האירופית, ולכן גם מעמד הביניים סיגל לעצמו טקסיות-יתר. זיוף כפול ומכופל. לכן אמריקאים מחייכים, מנומסים ואדיבים ועדיין אתה חס באי נעימות קלה שכזאת. ביציאה מאולפני אוניברסל כל הצוות מוחא כפיים למטיילים – ומדוע? מה עשיתי שאני ראוי לזאת? בפארק בלובואה בסן דייגו בחורה העומדת להתחתן מסתובבת עם סרט וכתר וחבורתיה מהללות אותה – אבל היא לא באמת מיוחדת. הרצון להתחתן בישראל הוא משום שהכלה רוצה להיות "כמו כולן" – להתאחד עם הרצון הכללי של האומה. אבל באמריקה מתחתנים כי רוצים להיות מיוחדים. ואולי רק משום שיש "אנחנו" ויש "הם" וזה מאוד חזק באמריקה, אז הקהילה היהודית מצליחה לשרוד שם איכשהו.

ודבר אחרון בהחלט

ביקורי היה לפני הפיגוע בבית הכנסת בסן דייגו. על האינטראקציה עם הגויים יש מספיק חומר לפוסט משלו – אבל נראה כי הדעות הקדומות קיימות אלא שלרוב הגויים מדובר באנקדוטה על חובשי הכיפה שאין לעשות עימה דבר. אבל הן הביקור שהדגיש לי שגם באמריקה היהודים הם זרים, והן הפיגוע שאשרר את תחושותיי, גרמו לי להבין שלמרות הכול – ישראל היא לא אמורה להיות רק זיכרון נחמד לאמריקאים – אלא אופציה אמיתית שחבל שהם לא שוקלים. בינתיים להקה אמריקאית נהדרת בשם הקליזמטיקס שרים "זאל שוין קומען דער גאולה" – שתבוא כבר הגאולה, לניגון שהולחן על ידי לא פחות מאבי הציוניות הדתית – הראי"ה קוק.

מתחיל מ9:10

מודעות פרסומת

את פרשת הכסף– הרהורים על בית הנייר (ופורים)

זה עתה סיימתי לצפות בבית הנייר. וכיוון שאני מעצבן ולא יכול פשוט לראות סדרה מבלי להרהר אחריה או לכתוב פוסט, קוראי בלוג זה יאלצו לסבול את ייסורי המצפון שלי על זה שכיליתי את זמני מול המרקע במקום להמשיך בכתיבת הדוקטורט שלי.

שונאי הסדרה מרננים אחריה שהיא טלנובלה, עלילה רדודה, דמויות שטוחות, מערכות יחסים מתחלפות. אולי יש פה מן האמת, אבל בהצלבה עם מגילת אסתר אותה אני לומד לקראת פורים שמתי לב לנקודה מעניינת.

אין יותר טוב או רע

בית הנייר היא קול של תקופה. התקופה שלנו מרגישה מצד אחד מרדנית מאוד: במוסכמות, בלאום, במוסדות. מצד שני, המאבקים מרגישים צודקים מאין כמותם. אין סיבה הרי לשמר גזענות ואפליה, רק משום שאבותינו עשו כך. ולמרות שגם הרבה לפני בית הנייר היו עלילות בהן דווקא ה"רעים" הם הגיבורים, בבית הנייר עולים שלב – זה לא שה"רעים" הם הגיבורים, אלא שמה שבמחשבה ראשונה חשבת שהוא רע, הוא טוב. הם המוסריים, הם האנושיים, הם החומלים, והם בעלי המאבק הצודק.

ההמנון של בית הנייר הוא "בלה צ'או", המנון הפרטיזנים האיטלקיים. והדבר הזה לא מקרי בהחלט. מי היו הפרטיזנים? קבוצות שונות ומגוונות מאוד. אבל בכללי, מדובר היה בקבוצות אנרכיסטיות, מתנגדי משטר, שלחמו בעד סילוק המשטר הנוכחי. הפרטיזנים היו רחוקים מלהיות צדיקים. חלקם היו קומוניסטים רדיקליים, חלקם אנטישמיים, חלקים ביצעו פעולות של רצח ואונס, השתת טרור על הציבור שמא ישתפו פעולה עם המשטר ושאר פשעים. אבל, וזה אבל גדול, הם התנגדו לפאשיזם ולנאציזם. הפאשיזם הוא השטן הגדול, הדבר שאין רע ממנו. העריץ, רוצח ההמונים ברשיון, חומס הארץ והעם. כל מעשה שיעשו האנרכיסטים, הוא בגדר מצווה.

לכן אנו זוכרים את הפרטיזנים לטובה. בזמן אמת הם נראו ודאי בלגניסטים, פושעים, אבל בדיעבד – הם גיבורים. השודדים בבית הנייר מזדהים עם הפרטיזנים. נכון, הם נגד המשטר הנוכחי – נגד מערכת הבנקים ששודדת את הציבור – אבל עם כל זה שהם אנרכיסטיים, הם באמת הטובים, שרק בדיעבד אנחנו נבין זאת.

אסתר והמן?

כיום אנחנו מזדהים עם הרעיונות האלו. המאבקים שלנו שאולי מנוגדים לדרכי אבותינו (ואולי הם מאבקים באבותינו ובמוסדות הקיימים ממש) הם קשים. לעיתים אנו שומעים כינויים כמו "הטרור הליברלי". אבל הדור חושב שלמרות שזה טרור, זהו טרור מוצדק – כמו של הפרטיזנים, וכמו של שודדי בית הנייר.

וגם אנחל זכור לטוב

כמה סצנות בסדרה הזכירו לי את סיפור פורים. במחשבה עמוקה סיפור פורים הוא סיפור כל כך שבלוני שיכול להתלבש בהמון מקומות ולתת לכל מקום את התובנה שלו. זהו סיפור קלאסי – בו יש בדיוק מה שצריך מכל סיפור שכזה. יש בו עלילה מורכבת בניגוד לסיפורים קודמים בתנ"ך. יש בו עלילה נוסח סינדרלה, נקודת שפל הוליוודית, קליימקס ומהפך. יש בו אתנחתות של הומור (מרדכי והסוס), ויש בו קתרזיס של תחושת צדק. אם נלביש את הסמלים ממגילת אסתר על בית הנייר, מה נקבל?

מה שנקבל זה משהו מאוד מבלבל. כי במגילה הדמויות נשארות עם הסימון הראשוני שלהם, ומקבלות את הראוי להן. המן הוא הנבל שישאר מתוייג לעולם: "המן הרשע". גם אסתר אומרת "המן הרע הזה". אבל בבית הנייר (ספויילר)– כשראקל וסלבה יושבים במשתה היין, ואז ראקל מתכוונת לחשוף את זהותו: מי אסתר ומי המן? באופן טבעי הייתי אומר שודאי הפרופסור הוא המן בעל המזימה, וראקל בחוכמתה מגלה את יוזמתו, אבל היחס הוא הפוך. הפרופסור הוא זה שיש לו זהות בדויה (כמו אסתר במגילה). וברלין – במבט ראשון נראה שהוא מעשרת בני המן (יחד עם יתר השודדים), אבל אולי הוא דווקא מרדכי? הנה רמז: ימיהם של היהודים בפרס היו ספורים, כמו ימיו של ברלין החולה הסופני. פרט מעניין הוא שיוצר הסדרה אמר שהוא שקל שכל השודדים יהיו בעלי מחלות סופניות.

אולי הפרופסור הוא בעצם אלוהים – הוא שותף במבצע אבל מרחוק. מתכנן הכול אבל לא מופיע שם. הוא הדמות הנערצת ביותר בסדרה. מה שמראה שבכל זאת אנחנו אוהבים לחשוב שהכול מתוכנן, והכול חלק מתוכנית גאונית שמסתדרת בסופו של דבר. זה הכיף בבית הנייר, וזה אחרי הכול, גם המסר המרכזי של פורים. ואם אפשר לשים את השודד הגדול (שעדיין יוצא נקי מכל הסיפור) בתפקיד הכול-יכול, אז באמת אין יותר טוב ורע בעולם הזה.

ודבר אחרון בהחלט

טוב, זה מגניב. מרקו שר "בלה צ'או".

ליצן לא נחמד של עבודה זרה

קרה לי כמה פעמים בודדות. אני צופה באיזה קטע ביוטיוב או בטלוויזיה, שומע איזה שיר בפלייליסט אוטומטי, מרגיש את זה בא וכל בשרי חידודים-חידודים. הם אמרו את זה. את השם. עם היו"ד והה"א וכל העניין. הקריאו אותו כמו שנכתב. חיללו את הקודש. כל כך קשה להעביר את תחושת הביזיון וחמיצות הלב למי שאינו מאמין. זה מרגיש אולי כמו איזה קטע סנאף שאיכשהו התגלגל לך בפיד או על המסך. אלימות גרפית קשה שמקהה את צלם האנוש. קטע אונס קשה בסרט. אתה מרגיש שלקחו לך משהו מהנשמה, וקשה מאוד לחזור לשגרה אחר כך. אבל כמה שהתחושה של חילול הקודש היא קשה, יותר קשה לי לנתח אותה פסיכולוגית. למה חילול הקודש הוא חמור כל כך? מה כל כך פוגע בי בלחבר כמה אותיות?

ארבע אותיות, שתי סיבות

אוקיי, נתחיל בלנסות להבין מה לא בסדר באמירת השם הקודש כחלק מסאטירה. מונטי פייטון, היהודים באים, תור יער, יו-ניים-איט. בהסתכלות ראשונית, עם ניטרול כל תחושה דתית, נראה באופן פשוט שיש פה התנשאות. הקומיקאי אומר – אני טוב יותר מכם. אני יכול להרשות לעצמי לעשות דברים שאתה חושבים שהם לא בסדר, והנה – לא פוגע בי ברק. האמונות שלכם חסרות בסיס, אני בז להם, והנה, אני אדגים את זה בחילול הקודש. זה נשמע נורא, אבל בעצם זה העניין הסאטירי-קומי. יש בו ביקורת על מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ויש בו התנשאות תמידית. הרי צוחקים על עדות (בדיחות על אשכנזים הכי מצחיקות אותי, מודה), על מנהגים יהודיים (ואז אני תמיד מתמלא בגאווה שחגי ישראל עדיין רלוונטיים לרוב הציבור), על נטייה מינית, על מוצא, לאום, מקצועות. אני יכול להיות באחת הקבוצות האלו ועדיין לא לחוש עלבון. אבל על הדת – זה קו אדום. אבל למה? איך הקו האדום הזה פתאום מופיע?

אפשר אולי לדבר על פגיעה באינטימיות. אם מישהו היה לועג לזוגיות שלי, נגיד, הייתי מתפקע מעצבים או נעלב מאוד. אם מישהו היה מגלה את כינוי החיבה לאהבתכם, והיה מטריד אתכם באמצעות אותו כינוי, הרי שלא היינו עוברים על זה בשתיקה. יש בזוגיות שלנו ובגינוני האהבה טקסים רבים שאנחנו מייחדים ומוקירים. לא חולקים את זה עם כל העולם. אולי יש בכינוי הקדוש משהו דומה. המאמינים סוברים שהכינוי הזה שמור לאירועים מיוחדים, למקומות מיוחדים. לא סתם האהבה הדתית נמשלה לאהבה אירוטית בכל כך הרבה מקומות. אבל ההבדל הוא שיש בלבול – שהרי זוגיות היא בדרך כלל מערכת סגורה. דת, למרות שהיא נוגעת בנבכי הנפש, היא פתוחה. כל אחד מסוגל לחוות את הריגוש הדתי בדיוק כמו הזולת, אבל לא כל אחד יכול לחוות את הריגוש האירוטי מבן הזוג של הזולת (או לפחות לא ראוי). אם נוסיף לזה הכחשה אתאיסטית כי אין באמת אלוהים, וכי הריגושים האלו הם אשליות, הרי שאין כאן קבוצת רגשנים, אלא סתם קבוצה שניתן לעלוב בה כמו יתר הקבוצות. אולי העניין כאן הוא בורות.

ליצן מולטי-דתי

יש אמרה בגמרא במסכת מגילה הסוברת כי כל ליצנות אסורה, מלבד ליצנות על עבודה זרה. כשהייתי צעיר וחצוף, זה הדליק אותי. ליצנות היא רעה, סיפרו לנו, הסרקאזם דוחה את החוכמה, מעורר ספקנות מהסוג הלא בריא (נושא לפוסט אחר – אבל יש ספקנות המפריעה להסקה הלוגית). הוא מונע מאיתנו להגיע לידיעות ולהנאה רגשית ואותנטית. אז מה נעשה עם רגש הסרקאזם המצוי בנו? ננתב אותו לצחוקים על עבודה זרה, שהרי אין איכסה ממנה. אבל ככל שעבר הזמן התחלתי להסתייג מהאמרה הזאת. הגמרא התירה את הליצנות הזאת, אבל לא חייבה אותה. לא כל מה שמותר הוא מצווה – אמרו הליטאים, שהרי יכול להיות גם נבל בראשות התורה.

נקודת המשבר שלי הייתה כשנתקלתי במקרה בפרק של סאות' פארק. קללות ומצ

ישו גרסת סאות' פארק

ויירים לא עשו לי את זה אף פעם, אז לא באמת צפיתי בפרק מהסדרה אי פעם. באותו פרק לועגים למריה הקדושה, אם ישו. מתארים אותה באופן מאוד בוטה כזונה, ואין כאן המקום להאריך. עכשיו, כמו כל הנערים הסקרנים, גם אני קראתי את ספר תולדות ישו הימי-ביניימי. גם אני מכיר את רש"י בפסחים על "בן-פטדא", הרומז שאימו של ישו נבעלה לסרדיוט רומאי. הרינונים אחרי בתוליה של מריה מצידנו היהודים לא חדשים. אבל בכל זאת משהו כאב לי בפרק הזה. אנחנו היהודים השתמשנו בטיעונים כנגד הנצרות כדי להציל את עצמנו מגירושים ופוגרומים, כדי ללכד את עצמנו כעם, כדי לעבור תקופות קשות. הליצנות שהייתה מותרת – הייתה מוצדקת בתקופות מסוימות בהיסטוריה. אבל יוצרי סאות' פארק משתמשים בליצנות כדי למלא את המשבצת הסאטירית של שידורי הערב. אני לא באמת יודע מי יוצא נשכר מהליצנות הזאת ומה מטרתה. נראה כאילו משהו שם לא היה נכון. אתם לא באמת צריכים ללעוג לקודש אם אין לכם מטרה המוסכמת כגבוהה לפחות מבחינה הומניסטית.

נראה לי שמה שנגע בי הוא שאני יכול להזדהות עם הפגיעה באינטימיות. אני מכיר נוצרים שונים ואת אמונותיהם. חלקם הקתולי אפילו מתפלל ישירות למריה. היא מבחינתם דמות של אם, כתף תומכת לבכי. אנחנו יכולים לצקצק ולהגיד שאלו הבלים, אבל אנחנו לא יכולים להכחיש שתחושות הצורך של המאמינים הנוצרים הן אמיתיות ושהם מוצאים נחמה בזרועותיהם של מריה או של ישו. אנחנו היהודים מעדיפים אולי קשר בלתי אמצעי עם אלוהים בעצמו, אבל אני יכול להרגיש את הביזיון בלעג למריה כיוון שאני יודע שעבור הנוצרים היא קשורה איכשהו לאלוהים, שהוא אותו אל עבורי. אולי בגלל זה, הדבר מציק לי יותר מצחוקים על עבודה זרה פר-אקסלנס כמו אצל הנביאים.

לא פוליטי

אגיד משהו לגמרי לא פופולרי. לא הצטערתי על הפיגוע בצרפת במשרדי שארלי הבדו. כלומר, מותם של אנשים הוא דבר קשה, ואני יכול לגלות אמפתיה עם משפחות הקורבנות. אבל כשנחשפתי לתכנים האנטישמים של העיתון המסתתרים מאחורי חופש הביטוי, אמרתי לעצמי, טוב שמישהו נתן להם בראש. העיתון שלעג למוחמד רצה לעשות את זה כדי לשלול את הלגיטימציה של המוסלמים במדינה בדרך הכי שפלה שיש – נעקור מהם את הנשמה. ניקח מהם את הצד הכי פנימי שלהם, נהרוס אותו, ונשים בפנים נשמה אירופית צרפתית טהורה. ככה תצא כל הפראיות המוסלמית הזאת. עכשיו, נכון שהמוסלמים באירופה לא טובים ליהודים, אבל במקום לעודד אותם לסגל איסלאם מתון יותר, הפגיעה בציפור נפשם של המאמינים רק תגרור קיצוניות ורצון להסתגר מפני החברה.

שארלי הבדו נגד דתות העולם

אז פורים עוד מעט. יהיו ליצנים ובדחנים. אפשר לצחוק על דתיים ועל מנהגים דתיים. אבל כדי שההומור הזה ישמר, צריך לשמר כל גם את התשתית שלו בה לא נוגעים, אחרת אין עוד על מה לצחוק. וחשוב לצחוק, הרי זה מה שהחזיק אותנו בגלות, לא?

ודבר אחרון לסיום

רציתי להדגים שאפשר בכל זאת – מתוך Family Guy

איזה חג מוזר זה חנוכה

אוי, איזה חג מוזר זה חנוכה. לגמרי. פשוט הורגלנו לחגוג אותו מידי שנה בלי לחשוב יותר מידי. השנה אני רוצה לנצל את הבמה הצנועה כאן בבלוג כדי להעלות כמה נקודות למחשבה אודות החג, בלי להתחייב לפתרונות. אם יש לכם – מוזמנים כמובן לשתף.

קושיה #1 – למה חנוכה?

חז"ל שואלים בגמרא "מאי [מהי] חנוכה"? ועונים בסיפור פך השמן המוכר באופן מינימליסטי ביותר. וזה בערך התיאור המקיף ביותר שתמצאו על חנוכה בתלמוד. אנחנו אשכרה יודעים יותר על הרגלי השתייה החריפה של האמוראים מאשר על חג שתופס שמונה ימים בלוח השנה שלנו. נכון שמסורת ארוכת שנים, ספרות חיצונית וידע היסטורי ממלאים את כל החסר ומספרים לנו את הסיפור המלא על חנוכה. אבל אם נדבר בנקודת מבט דתית צרה, שמונת הימים האלו הם פשוט לוטים בערפל ונתלים על סיפור אחד בתלמוד. לא מצאנו שום מקום ששואלים "מאי פורים" או "מאי יום כיפור". משמע שנוכחות שמונת הימים האלו בלוח השנה בלי שום מסמך מעוגן היה מוזר.

תירוץ אפשרי: אז מה. זה שאין תיעוד הלכתי לא אומר שלא היה כלום. ואכן היה כפי שמסופר בתפילת "על הניסים" שהוא המקום השני בחשיבותו ההלכתית בנוגע לחנוכה. "וקבעו שמונת ימי חנוכה" אומרת התפילה. חנוכה הוא דוגמא חיה לתורה שבעל פה. מסורת שאפשר ללכת איתה אלפי שנים אחורה, אבל אי אפשר להתחקות אחרי ההתחלה שלה. בניגוד לדברים הנטועים במקורות שאנו משערים היכן הם התחילו ולאן הם הלכו עד ימינו, חנוכה הוא סמל למסורת בע"פ אפילו עוקפת תלמוד. (ויש עוד דוגמאות כאלו רבות)

קושיה #2 – למה להשאיר?

למה דווקא חנוכה נשאר וימים טובים אחרים הלכו? אנחנו יודעים על "יום ניקנור" ועל "יום אלכסנדר מוקדון" ועוד כל מיני ימים טובים שקשורים לתקופת בית שני שלא שרדו. כל זאת הודות למגילת תענית, מסמך עתיק שמספר לנו על ימים חגיגיים בלוח השנה של בית שני. הסיבה לביטולן של כל המועדים האלו הוא פשוט: רובן קשורים לבית המקדש, ומשנחרב – אין טעם לחגוג את כל ימי השמחה האלו. חגים מינוריים יותר כמו יום שהיהודים זכו בזכויות שלהם על הר הבית, או על תיקוף מנהג פרושי במקדש במקום מנהג צדוקי בוטלו – ודווקא חג החנוכה, שמציין את הקמתו מחדש של המקדש – דווקא הוא נשאר. נשמע כמו חוש הומור ממש גרוע. האם יש טעם בכלל לחגוג את "ואחר כן באו בניך להר קודשך והדליקו נרות" כאשר היום הבנים לא יכולים לבוא להר הקודש ולהדליק נרות? למה לחגוג את חידוש המזבח, כאשר אין לנו מזבח היום?

תירוץ אפשרי: האם יש טעם לחגוג את פורים אחרי השואה? כנראה שכן, כיוון שפורים מדבר על אופציה להינצל שהתממשה. גם ככה בחנוכה. אולי כמו יום הזכרון "לשואה ולגבורה", חנוכה מזכיר לנו לצד השואה שאנחנו חווים בתחום הרוחני גם גבורה. התקווה שגם מקדש חרב יכול לקום כנגד כל הסיכויים.

קושיה #3 – למה מטוגן?

פעם גם היו אוכלים חלבי, זכר לנס יהודית שנתנה גבינה ישנונית לגנרל היווני. אבל שבועות תפס את כובע החלבי הנחשב ונשארנו עם ליטרים של שמן, מילא היה שמן זית, אבל שמן קנולה במאכלים שמשאירים צרבת עד לט"ו בשבט.

תירוץ אפשרי: סלט יווני עם בולגרית ושמן זית. אם אתם מתעקשים מטוגן אז קרוטונים. חצילים ממולאים בגבינת עיזים מזולפים בשמן זית בטוסטר אובן. שמן לא חייבים לטגן, אפשר גם לתבל איתו. ההידור הוא בשמן זית, לא?

קושיה #4 – למה לי פוליטיקה עכשיו?

אני מודה – אני כועס. וזה לא בצדק, זה כעס מהסוג הרע לחלוטין. על מה אני כועס? על המחלוקת המיותרת לחלוטין שחב"ד הכניסו לחיינו וזוכה לכותרות כל חנוכה. חב"ד הם לא רעים חס ושלום, שליחים חב"ד מוסרים את נפשם וממונם לכל יהודי וגוי, והם מופת של שליחות ואצילות. אבל הרשו לי לחלוק על עצם המחלוקת. אני מדבר על צורת קני המנורה. למשך שנים ארוכות לאף אחד לא הפריע שקני המנורה היו עגולים כפי שנמצא בשער טיטוס וברוב העדויות הארכאולוגיות. אבל בשנים האחרונות, בהוראת הרבי מלובביץ', חב"ד מפיצים באופן אקטיבי וכמעט בוטה את הצורה הנכונה לדעתם של קני המנורה – מנורת הקנים הישרים. כיוון שחב"ד עורכת הדלקות בכל ערי העולם – דבר שגורם לקידוש השם עצום, הגויים מרימים את עיניהם ורואים חנוכייה שלא שיערום אבותם האנטישמים. וכל זאת למה? חשוב לומר, בצד ההלכתי יש בהחלט לשיטת חב"ד קייס. הציור של הרמב"ם, דברי רש"י ועוד פוסקים מכוונים לשיטתם. יכול להיות מאוד שהם צודקים. אבל מה – ככל הנראה צורת קני המנורה היא לא מעכבת. כלומר – זה לא באמת חשוב אם זה היה ישר או עגול. שני הדגמים כשרים. מה כן חשוב? המשמעות. מנורה עם קנים עגולים נחשבה למשך שנים רבות לסמל היהודי האולטימטיבי. הגויים מזהים את המנורה העגולה עם היהודים, וככה גם אנחנו מזהים את עצמנו. כשמנורת שבעת הקנים העגולה נבחרה להיות סמל המדינה של היהודים, ודאי גורמים אנטי-ציוניים ראו בכך פגם. סאטמר, למשל, הפסיקו להשתמש במגן דוד בבתי הכנסיות שלהם כיוון שראו בכך סמל ציוני. וחב"ד? חב"ד אינה תנועה ציונית בלשון המעטה. כדי להבדיל את המנורה העגולה שלפי דברי הרבי מלובביץ' מבוססת על מנורת שער טיטוס עליה יש סמלים של עבודה זרה (ומה המשמעות לגבי המדינה…?) מהמנורה ה"אמיתית" של היהודים – הלא היא המנורה עם הקנים הישרים, נעשה הניסיון לדחוף את המנורה החדשה חזק חזק.

תירוץ אפשרי: שוב יש לציין, יתכן מאוד ושיטת חב"ד הלכתית חזקה יותר, אבל יש פה ניצול הלכתית למטרה פוליטית. היה יכול להיות הרבה יותר קידוש השם אם היו מדליקים במנורה רגילה, בחייאת. גם ככה החנוכיות ברחוב הם לא כשרות, תעשו אותן רגיל.

קושיה #5 – למה להתחרות בחג המולד?

פה בארץ זה עדיין לא מאוד רלוונטי, אבל זה עוד יגיע אלינו. בארה"ב נעשה נסיון גדול להשוות את חג החנוכה לכריסמס. המוטיבציה ברורה. כריסמס חג נוצץ: מתנות, עצי אשוח, שלג, סנטה קלאוס. אז היהודים מנסים להגדיל את החג הזה כמה שניתן כדי לתת פייט. אבל, אפעס, באמת אין תחרות. תשירו עד מחר על לאטקס, ותעשו טורנירים עם הסביבון, בסוף צריך להודות (ולהלל?) – חנוכה זה החג הכי מעפן שלנו. פסח? אחלה! סוכות – שגעון! שמחת תורה? וואו! פורים? אין מה לדבר! אבל חנוכה…זה כבר סיפור אחר. אין מה להתרחש מחצי שעה של נרות, קצת אוכל מטוגן והימורים בקרב ילדים. זה מעביר את הזמן ומכבד, אבל לא כריסמס.

תירוץ אפשרי: בחוץ לארץ אין מה לעשות. אבל בארץ אפשר גם אפשר וזה רק שאלה של יח"צ. תראו איזה פלאים עשתה הסופגנייה פה בארץ! עוברים בדרך על פני כל המאפיות ומרגישים חנוכה, לא? אבל יש עוד הרבה מקום לשיפור. קחו למשל את בחירת הצבעים. בדרכי לעבודה אני עובר על פני כמה ערים שונות, כל עיר מפרסמת מודעות לחנוכה, אבל בגלל חוסר האחידות הצבעית, לא נראה שיש משהו חגיגי. ביום העצמאות – הכול כחול לבן, אווירה של חג! בפסח – הכול בצבעי מצות ויין! ראש השנה – רימון ותפוח בדבש. כיפור לבן וסוכות ירוק. מה עם חנוכה? לכריסמס יש את הגוון האדום-לבן-ירוק. אם נאמץ קוד צבעים לחנוכה שיעטר את שלטי החוצות ואורות הניאון נזכה לאווירה חגיגית. אני מציע כחול-לבן-צהוב. למה? כחול ולבן על העצמאות המדינית, וכיוון שכחול הוא צבע יהודי נפוץ בעולם. צהוב כצבע הלהבה של החנוכיה. והנה קיבלתם רוח חגיגית!

ודבר אחד אחרון בהחלט

לכו לראות הפטיש העברי. (מגבלות צניעות קלות) זה כמעט גובל במצווה בחנוכה.

וקחו גם את המערכון הנפלא של אידלייף קרייסס (למרות שכבר פרסמתי פה)

ברוידא: יונה הנביא, אליעזר בן דורדיא, ומשנה המלך

כמה הערות קצרות על "אוטונומיות". כצופה נהניתי פחות מאשר מ"שטיסל". נראה שעם "אוטונומיות" היו כמה בעיות. האחת, היא שהיא לא ענתה לדרישות הז'אנר הדיסטופי, אם להיות מבקר קלאסיסטי. ז'אנר אמור לקיים כמה תנאים, לחקות סכמות מיצירות ידועות, והיצירה הזאת לא מצליחה לעשות את זה.

הסיבה השנייה, היא שהיא לא משכנעת. אריסטו אמר שיצירה יכולה להיות בדיונית ו"מן הנמנעות", אבל היא צריכה להיות משכנעת. הדברים צריכים להיוולד אחד מהשני בצורה שתוליך אותנו הגיונית, ונראה שגם זה משהו שחסר.

אבל הקושי הגדול ביותר בסדרה הוא שהיא פשוט עמוסה בסימבוליזם. היא מפוצצת בסמלים, רפרנסים, רמזים ורזים. כמות הרמזים הגדולה פשוט מפריעה למהלך התקין של העלילה, ונראה שמדובר דווקא ביצירה שבאה ללמד אותנו מסרים על העולם שלנו דרך משלים קדומים, לשנות פרט או שניים בסיפור ידוע כדי שנתעורר להבין הבנה חדשה (כמו שרבי נחמן רצה מסיפורי המעשיות שלו). כמו יוליסס שהוא פשוט לא קריא, אלא הוא פשוט השתחצנות בעולם האינטלקטואלי האדיר של ג'ויס, ככה "אוטונומיות" של יהונתן אינדורסקי.

ואם לא נהנתי מהעלילה, אז לפחות אני רוצה לשתף במחשבה שעלתה לי על סימבוליות של הדמות הראשית שם – הלוא הוא יונה ברוידא.

* אזהרה – מכיל ספוילרים *

יונה הנביא

למעשה, מדובר בהקשר ישיר שנעשה בסדרה. השם הפרטי, והמונולוג של ברוידא בבטן המשאית, לא מתירים מקום לספק על הקשר בין יונה ברוידא ליונה הנביא. השליחות הכפויה, הנטיות האובדניות וכמובן הבריחה מחוץ לארץ ישראל. המטרה של מסעו של יונה הנביא היא דידקטית – ללמד את יונה הנביא שיעור, ולאו דווקא להחזיר את אנשי נינווה בתשובה, שנראה שהדבר היה קורה בלאו הכי. מאדם ציני, מדחיק כל רגש, בוגד באשתו ואפילו במאהבת שלו, הוא הופך לאדם רגיש, אוהב, פתוח, עושה חסד. כפי שיונה הנביא למד לחוס אפילו על הבהמה בעיר. (וברוידא חס על הגוי ש"נמשל כבהמות").

רבי אליעזר בן דורדיא

הסיפור התלמודי על רבי אליעזר בן דורדיא, למי שלא מכיר: (מסכת ע"ז י"ז ע"א)

אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו שנאמר כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה. אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

קווי הדימיון לגיבור הסדרה: השם (ברוידא- דורדיא), התאבון המיני, המסע מחוץ לתחום בגין התאווה עוד. ברוידא ממשיך בסדרה ומבקש שיתפללו עליו, על הנשמה המסכנה שלו. ככה נראה שגם לרבי אליעזר בן דורדיא אין שום סיכוי לתשובה, הנשמה שלו מעולם התוהו. כל העולם כולו נגדו. סיום הסיפור התלמודי הוא מוזר. לא ברור כיצד מת אליעזר בן דורדיא, אולי אפילו מדובר בלשון נקיה להתאבדות פאסיבית. גם בסדרה למרות שאול התחתיות שהגיע ברוידא, מותו "בטהרה". אפילו מות קדושים כמו רבי חנינא בן תרדיון. הוא חזר בתשובה, הוא נשאר אותנטי, והוא מזומן לחיי העולם הבא.

סגן המלך

רפרנס נוסף לספרות היהודית הוא לסיפורו של רבי נחמן "מעשה מאבידת בת מלך". בקצרה, אותו סיפור מתאר את המשנה למלך שמנסה למצוא את בת המלך שהלכה לאיבוד, אבל בדרך יש שלל דברים שמעכבים אותו מהדבר, עד שלבסוף הוא מצליח. בין הסיפור הברסלבי לגיבור הסדרה יש קווי דמיון מוהבקים, כמו המסע המשותף ליונה ולבן דורדיא, אך פה נוספת במיוחד העובדה המיוחדת שברוידא נכנס לתרדמת עמוקה ומתעורר ממנה – בדיוק כמו המשנה למלך. הנמשל המסורתי של המעשה של רבי נחמן הוא הנשמה. המשנה למלך מחפש את הנשמה שלו ולא מצליח למצוא אותה. אבל שימו לב שבסדרה יש גם "בת מלך" אמיתית – ילדת המריבה. ברוידא באמת הולך להשיב את ה"בת מלך", כמו בסיפור של רבי נחמן, אבל הילדה מסמלת למעשה את הנשמה שלו. הילדה זועקת עליו כשהוא אוכל חזיר, ואין זאת אלא זעקת הנשמה שלו. כשהוא מאבד את הילדה, הוא מהר מאוד "מת" בפעם הראשונה – כי אין חיים ללא נשמה. שם הוא חווה את העולם הבא. (עם ציטוט מהתופת של דנטה מתורגם ליידיש). על הסימבוליות של העולם הבא גם ניתן להרחיב, אבל אני משאיר זאת לקוראי האינטלגנטיים.

יהודי טוב – סוציאליסט או קפיטליסט?

באחת הסצנות ב"כנר על הגג", יושב על גדת הנהר פרצ'יק, חתנו השני של טוביה החולב, ומספר לכלתו את סיפור יעקב ולבן. בהיותו מהפכן סוציאליסטי – הוא לא מהסס לתת נופך מהפכני לסיפור המקראי ולחתוך מסקנה – מסיפור לבן המעסיק הקפיטליסט ויעקב הפועל המדוכא, אנחנו לומדים לא לסמוך על המעסיקים ובעלי ההון! כששלום עליכם (או מפיקי הסרט ההוליוודי) הכניסו את שורות אלו לתסריט, היה ברור שמדובר בבדיחה. אבל משום מה יותר ויותר אנשים היום לא רואים את זה ככה.

פרצ'יק המהפכן היהודי

נתחיל ונאמר – מותר שיהיה ליהודי דעה, מה זה מותר, מצווה! ועדיף שזה יהיה הפוך מהדעה של חברו. מותר אפילו לרבנים שתהיה להם דעה, פוליטית, כלכלית וכו', ומותר להם גם להגיד מה הם חושבים. כל זה טוב ויפה ונכון, ואבוי למי שחושב אחרת. אבל האם תיאוריה כלכלית מסוימת היא ערך יהודי? היא מצווה אלוהית? אני סבור שלא – ואחת האינדיקציות הכי ברורות היא המהפך שעברה החברה הדתית המודרנית בישראל מסוציאליזם לליברטיניות קפיטליסטית. לו דעה אחת של המתרס הייתה דברי אלוהים חיים, איך התבצע מהפך שכזה? הא למדת שלא כן.

נתחיל מלהפריך את הטענות משני הצדדים, ונסיים בתשובה לשאלה – אז מה כן התורה מצווה?

כיס אחד, לעם אחד

המצדדים בתפיסה סוציאליסטית של התורה מתמקדת בפרקטיקות דתיות היכולות להיתפס כמכתיבות שוויון. למשל: מצוות שמיטת כספים פעם בשמיטה, יום המנוחה הסוציאלי, מצוות יובל, שחרור עבדים וכו'. הטענה היא שהפרט בא ללמד על הכלל. התורה הביאה דוגמאות המנתבות את העולם אל עבר שוויון מעמדי, ובוודאי שעלינו לעזור לה. מודלים סוציאליסטיים דתיים קיימים עד היום הזה בדמות הקיבוץ הדתי ועוד כמה נאמנים בודדים שמאמינים שאפשר להיות גם סוציאליסטים וגם דתיים. הבעיה היא שמול המצוות שתפיסה זאת מייצגת, ישנן מצוות ותיעודיים היסטוריים שלא מסתדרים עם התפיסה הכוללת הזאת. מצוות המלך שמנציחה מעמדות, הכוהנים והלוויים וכד'. בנוסף, הבטחת "ואספת דגנך" יחד עם "השמר לך פן תשכח את אחיך" מציגים מודל משולב שמתיר לצבור הון אישי, תוך כדי ערבות הדדית, אך לא מחיקת הרכוש. תשובת של הרב שקופ שכבר ציטטתי בעבר ידוע בקרב המתנגדים, באשר הוא טוען שמבנה כלכלי בסיסי, אותו הסוציאליסטים מבקשים להרוס עד היסוד, הוא קודם לתורה – המשמעות של החוקים הכלכליים של התורה הייתה חסרת משמעות ללא היה רכוש פרטי. "לא נחתם דין המבול אלא על הגזל" – וכדי לגזול, צריך להגיד – שלי שלי, שלך שלך.

ויש עוד – התורה מבטיחה באופן פסימיסטי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". זאת אולי לא מציאות רצויה, אבל מציאות שלא ניתנת לשינוי, ולכן החזון הסוציאליסטי הוא לא ישים על פי התורה. ולסיכום, הצצה חפוזה בפרק הראשון של משלי תראה ששלמה המלך תפס מודל כלכלי חסר רכוש פרטי כמודל עברייני ("כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ. בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" כלשון משלי). רש"י מסביר שבעצם אם יש קופה משותפת, כולם גוזלים מכולם, ולכן זאת חברת רשע, לא פחות ולא יותר.

געבן צו טון

התפיסה הליברטיאנית שלאחרונה פושטת על הציבור הדתי דרושה ביאור. שהרי עם כל החסרונות של התפיסה הסוציאליסטית, הרי משהו מנצנץ בנו ואומר שבסך הכול דאגה לזולת ועזרה לנדכאים הוא ערך עברי. אבל שוק חופשי? איך דת של הגבלות יכול לאפשר משהו חופשי? ואיך מנגנון שמושמץ בגין היותו דורך על החלש (אם כי הקפיטליסטים יכולים לענות טוב מאוד כנגד הטענה הזאת), ידור בכפיפה אחת עם "גרים הייתם בארץ מצרים"?

לחיבור המוזר הזה כמה הסברים. ראשית, יש מי שמצביע על הקשר הקיים בין ימין פוליטי לימין כלכלי. בעלי הדעות הימניות-פוליטית חברו להוגים ימניים כלכליים ומזהים את הפטריוטיות יחד עם צמיחה כלכלית של המשק. חוזק העם היהודי הוא לא רק בתורה, אלא גם באחיזתו בארץ, המתגלמת בקפיטליזם. כבר ניתן להצביע על בעייתיות מסוימת בה המאמין מצוי בדיסוננס שהוא חייב לפתרו – איך אפשרי הדבר שהתורה לא תתיישב עם הקפיטליזם שבסך הכול מחזק את האינטרסים התורניים? חיבור כפוי שכזה מחייב כל מיני פרשנויות יצירתיות שלאו דווקא משכנעות.

הסבר שני לחיבור המוזר הזה הוא דווקא החופש. הרבה דתיים חוו אכזבה כשגילו שהאידיאולוגיה שלהם והאידאולוגיה של המשטר בה הם חיים אינה תואמת. הציבור הדתי חטף מהלומות כשגילה כשראשית צמיחת גאולתנו עוקרת ישובים, עוצרת יהודים ומממנת בתי עבודה זרה. היהודים הממלכתיים עדיין מאמינים שכל הדוגמאות האלו הן סטייה, או מיעוט רע הטובע ברוב טוב, ושבאמת בלב ליבם הפוליטיקאים רק רוצים לקיים את התורה, אלא צריך לכפות עליהם בהסכמים קואליציוניים עד שיאמרו "רוצה אני". אבל הליברטיאנים אומרים שאם גם ככה אין סינכרון בין הדעות שלנו, לפחות תנו לנו את מירב החופש. אל תתערבו בפולחן שלנו, בקהילה שלנו, במקומות אליהם אנחנו הולכים או מתיישבים. הם מוכנים "לשלם את המחיר" ולאפשר גם לבעלי דעות מנוגדות לחיות בסביבתם כל עוד גם להם יינתן החופש המירבי. כלומר, הליברטיאנים נוהגים כך מתוך פרגמטיות ופסימיזם (שכבר הוזכר גם בהקשר יהודי), ולא מתוך אידיאולוגיה דתית. הליברטיאניות היא "הכשר מצווה", ולא "מצווה עצמה".

בכל אופן, יש קפיטליסטים שמאוד רוצים להגיד שהתורה עצמה היא בעד שוק חופשי, ואדרבא, שהשוק החופשי הוא זה שמאפשר לעשות צדק באופן הרחב יותר ולכן מממש יותר טוב את התורה וכוונותיה. בעל הסופר המסחרי הגדול מאפשר לגר, ליתום ולאלמנה לעבוד בסידור מוצרים על המדף, מקצועות שלא היו קיימים אילולי המודל הקפיטליסטי. זה הלקט, שכחה ופאה של היום – הם יגידו. חלקם אף יצביעו על ההתפתחות ההיסטורית של ההלכה שהלכה והפכה יותר "לסה-פר". התקנת הפרוזבול או תקנת היתר עסקה, הכול הולך בדרך אל ההבנה שהיד הנעלמה פועלת יותר טוב מאיתנו. תנו לאלוהים לנהל את העולם – יש פה אפילו אמרה תאולוגית למרחיקי לכת.

ואיך ניתן להתווכח עם זה? בקלות יתר. אין דת שמתערבת יותר בשוק מאשר היהדות. תרומות, מעשרות, השמיטה הכלכלית הנוהגת מדרבנן גם בדור הזה. יגידו הקפיטליסטים, טוב, תרומות דתיות זה מחוץ למשחק – אז אל תבוא לי עם המעשרות. הם אוהבים לצטט ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה", אבל שוכחים את "היורד לאומנות חברו" – זה הפותח עסק דומה ליד חברו, ולמרות השבח הקפיטליסטי על התחרות, הגמרא רואה בזה דבר שלילי מאוד.

תורת הנסתר

תבינו לבד

אז איפה האמת? אצל הסוציאליסטים או הקפיטליסטים? לא שם ולא שם. לדעתי, צריך להודות ולומר שהתורה מצווה מצוות על החיים שאנחנו חיים פה, ולאו דווקא מצווה על אופי החיים שלנו (לכל הפחות בתחום הכלכלי). המודל הכלכלי שהיה בימי קדם, אם אפשר לקרוא לא כך, הביא לריאליזם במה שקשור למצוות התורה. הרי בעולם העתיק היה זה בלתי אפשרי ליצור כלכלה מתוכננת. השליט או החברה הקטנה יכלה ליצור רגולציה מצומצמת, וגם ככה המשק לא היה מסובך כמו היום. ככה שהשוק היה כמעט חופשי, עד כדי התערבות של המלך ללקיחת מיסים או הגבלות אחרות. הדברים ודאי לא התגבשו לכדי תיאוריה כלכלית מסודרת. לכן פרשנות כלכלית לתורה, כל פרשנות שכזאת, היא לוקה באנכרוניזם חריף. ניתן לחיות עם התורה ועם אחת הפרשנויות הכלכליות, אבל לא צריך לאנוס את הכתוב כדי לתת צידוק ולעשות קרדום לחפור בו.

בכלל אני חושב, וזה משום היותי בור שאינו מבין בכלכלה כמעט ודבר, שיש יומרה גדולה בן מצד השמאל והן מצד הימין הכלכלי, לבסס תפיסה שתסביר את המציאות הכלכלית ואת המגמות שלה. האדם אינו פועל באופן רציונלי, הטבע מביא הפתעות מדי פעם, והכלכלה לא הולכת לשום מקום מוגדר, אלא כל פעם נמצאת במקום אחר. נכון, אפשר להמציא מודלים מתמטיים שמטפלים בחוסר-ודאות מסוגים כאלו ואחרים, אבל הם כלי עזר בלבד בתוך נישה כלכלית צנועה למדי. ה"איזמים" הגדולים מתו מזמן, לא משום שאין אמת, אלא משום שהם לא מדעיים, כפי שחשב פופר. כלכלה משתמשת בכלים מתמטיים אבל היא לא מתמטיקה וגם לא פיזיקה. ולדעתי היא גם לא פילוסופיה כיוון שישויות האונטולוגיות שלה הן מוסכמות בלבד, והאמיתות האפיסטמיות שלה כולן קונטינגנטיות וניתן לתפור עליהם טלאי על טלאי של הסברים. הדבר הכי קרוב שאני יכול לראות בתפיסת עולם כלכלית היא דת. ואולי מכאן הרצון העז להראות שאין ביניהן סתירה.

ודבר אחרון בהחלט

ההתנגשות בין הסוציאליזם והקפיטליזם היה גם נושא להתנגשות בין אמריקה והמזרח. אבל גם בין אמריקה לבריטניה יש איבה לא מבוטלת. נראה לי שפריי ולורי מטיבים לנסח ב3 מילים את האיבה במערכון הבא.

האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

בזמן הקרוב עתידה לעלות על המסך "הדיסטופיה הישראלית הראשונה" כלשונם, סדרה בשם "אוטונומיות". למרות שהתיאור חוטא למציאות, שהרי דיסטופיות עבריות קיימות שנים, העיבוד למסך נראה חי ואמיתי להחריד (תרתי משמע). משום מה, כמעט כל הדיסטופיות העבריות כוללות הקמת מדינת הלכה או אוטונומיה הלכתית. בסדרה דנן, המדינה מתפצלת לישראל החופשית מדת, ול"אוטונומיה החרדית" בה חוקי התורה שולטים, שערי המדינה נסגרים בשבת, ויידיש מדוברת בביקורת הדרכונים (אין ש"סניקים באוטונומיה?)

אין מראין ליוצרים אלא מהרהורי ליבם. תחושת החרדה של אוכלוסיות חילוניות מהקצנה דתית של סביבות ירושלים וערים אחרות בישראל, כאילו מדובר באזורים שאסור שכף רגל חילונית תדרוך שם, יצרה תחושה שתסריט אימים זה אפשרי וקרוב. אך עם כל ההפקה המושקעת – האם יש סיבה לדאגה?

ההיסטוריה של העמים דוברי יהודית

בואו נשים את הדברים על השולחן, האמת שלא הייתה פה מעולם מדינת הלכה. מבין השנים המעטות שהיהודים היו בעלי הבית (או ניתן להם חופש יחסי), סקירה מהירה תראה שמממלכה המנוהלת ע"פ שולחן ערוך שייכת להתרפקות נוסטלגית או משיחית. אם נדלג על מלכות שאול-דוד-שלמה (שאיננו יודעים איך בפועל הם ניהלו את ממלכתם בצורה אדמיניסטרטיבית), אז ממלכת ישראל הייתה פושעת באופן רציף, וממלכת יהודה ידעה מעט מאוד מלכים שנשמעו לדברי התורה (מה גם שעלינו להניח הנחה סבירה שההנהגות התורניות שלהם לא היו זהות לאלו של ימינו). בימי שיבת ציון והכיבוש הפרסי מספר התנ"ך שנשאו נשים נוכריות וסחרו בשבת. עזרא הוכיח אותם, אבל תחת שלטון זר, ודאי שלא יכלו לקבוע מדיניות חוקית.

להמשיך? יוספוס פלביוס מספר שהיהודים הצדיקים לא רצו להילחם בשבת קודש נגד האויב היווני ולכן ספגו אבדות רבות, עד שהחליטו החשמונאים לבצע חילול שבת אקטיבי כדי להתגונן בפני היוונים ומאוחר יותר להדוף אותם ולהותיר לנו את חנוכה. הדורות הבאים של החשמונאים כבר היו בסכסוך עם הסמכות הדתית העליונה שהייתה עקוב מדם והקדים את האקשן הטיודרני בכמה מאות שנים. התייוונות לא הייתה מילה גסה, שכן המלך רצה להנהיג מדינה ככל מדינות המערב המתוקנות. אלכסנדר ינאי כמעט והרג את גיסו שמעון בן שטח, וכבר הגענו לתקופת רומי בה מצוות התורה להקים מלך מזרע ישראל לא ממש עניינה את הורדוס. גם לא כל כך ברור איך הסנהדרין הייתה אחראית לצליבת ישו, שהרי אסור היה ליהודים לדון דיני נפשות. ולאחר תקופת יובש של אלפיים שנה מינוס, הקימו חבורת סוציאליסטיים את מדינת ישראל, ואת הרבנות הראשית הכפופה אליה שאינה שונה מהותית מכל משרד ממשלתי.

השוטר אזולאי, דור ב'

אז לעולם לא הייתה פה מדינת הלכה. ומדוע לא? כי זה פשוט לא אפשרי. יש כמה סיבות. האחת היא שמה שיש והשנייה היא מה שאין. מה שיש אלו חוקי ההלכה שנתגבשו באלפי השנים בגלות. אלו חוקים המקשים על קיום חברה מודרנית שאינה חיה בואקום ודורשת לקיים קשרים בין לאומיים. אי אפשר לנהל מערכת בנקאית ללא ריבית. נכון שהגמ"חים מתפקדים יפה מאוד כבנקים, אבל כבר התפרסם שגם גמ"חים "חוטאים" בהשקאות באג"חים ובמניות. "לנכרי תשיך"? לא בדיוק. מה עם הפקת חשמל בשבת? אי אפשר פשוט לעזוב את המפעל וללכת הביתה. בתי חולים? נכון, יש פיקוח נפש, אבל אם מגיע מקרה קל – אז לא נטפל בו? ומי יכריע? חוקי ההלכה הכווינו אותנו מעולה כשהיינו פרטים החיים בקהילות קטנות, ולא שאשכרה היינו צריכים לנהל מדינה. ניסיון להכיל אותם בסקאלה גדולה יותר פשוט נכשל.

השוטר אזולאי מפזר הפגנות שבת – היה פעם, יהיה בעתיד

וזה גם מה שאין – אין חוקיים הלכתיים למדינה. נכון, התורה מדברת על מלך ונותנת לו כמה מצוות בודדות. אבל היא לא נותנת מערכת שלטונית. היא אומרת "שופטים ושוטרים תתן לך", אבל לא אומרת מה הם יכולים לעשות ומה לא. בטריילר לסדרה רואים שוטרים חרדיים עם צו חיפוש בבית של עבריין – האם תסריט כזה אפשרי? כנראה שלא. החרדים לא יחדשו סנהדרין שתחדש הלכות, ובית דין של שלושה לא יכול בשום מצב לאשר הלכתית מישוש במטלטליו של יהודי אחר – פשוט כי אין התייחסות הלכתית לעניין. ללא מערכת משטרתית ומשפטית מתקדמת ושלמה – אוטונומיה שכזאת תקרוס.

בנימה אוטואנטישמיות לא מזיקה

אז מה בעצם קרה כל ההיסטוריה, ובעצם קורה עד היום הזה? אם נסלק את הטון האנטישמי צריך להודות שכדי להתקיים היינו חייבים להתעלק על המסגרת המדינית מסביבנו. כל עוד אלו היו הגויים אז הקטנו ראש. הם יצרו לנו את החשמל, הם העמידו שומרים על גבולות המדינה, הם ניהלו לנו את הבנקים (או בעצם לא, אם אנחנו בקלישאות אנטישמיות). בשטעטל יכלנו לנהל את חיינו בקטנה, לפתור סכסוכים ממוניים או לסחור בצורה אוטרקית. אבל עכשיו – אנחנו חייבים לשתף פעולה עם האומות, להכיל גם יהודים שלא רוצים לשמור קלה כבחמורה, ולהנות מחשמל שיוצר בשבת. ואנחנו היהודים, לא ממש נהנים מלהנות.

הפתרון החרדי הוא פשוט להמשיך. לשחק אותה כאילו אנחנו בשטעטל גדול, ולהמשיך להנות מההגנה הצבאית של המדינה (שבמקרה המגינים רובם יהודים) או מהחשמל שיוצר בשבת באשליות שווא שהוא יוצר על ידי גוי. לעיתים גם מוצאים פתרונות נקודתיים כמו ארגון "הצלה" או גנרטור שבת לשיטת החזונישניקים. אבל לרוב יש פה התעלמות ועצימת עין עד שזה מגיע לתקופת בחירות ואז משחקים יפה את "הקרב על השבת". חוץ מלהתלונן, אין פתרון של ממש. ואין זה בא מתוך רוע לב. החרדים מתאפיינים בשתי תכונות: היחס למודרנה והיחס לציונות כמדינה יהודית בארץ ישראל. ואלו שתי הבעיות שהצגתי לעיל. אם חרדי ירצה לשנות את ההלכה במילימטר, הוא לא חרדי. ואם הוא יטען שצריך להתעסק בהלכות מדינה יהודית, הוא בכלל ציוייני שזאת מילת גנאי. אז באמת שאין מה לעשות.

מזכיר לי שבשבתות בהן אני הולך מדירתי הצנועה בגבעת שמואל, עיר המופת לדו קיום חילוני-דתי (אולי הגזמתי?) לכיוון אוניברסיטת בר אילן, אני עובר על פני גשר קוקה קולה ואני רואה מראה אניגמטי במיוחד. על נתיב הכביש הנכנס לבני ברק מצוי מחסום המונע מרכבים להיכנס לעיר התורנית, אך מאידך, על נתיב המילוט מבני ברק אין מחסום, וכל הרוצה לצאת יצא. מדוע? אמנם לא ביררתי את העניין, אך יש לי השערה. עלולים, לא עלינו, להיות חולים ופצועים בבני ברק בזמן השבת, ולכן מדין "פיקוח נפש", ודאי יש צורך בלהוציא אותם אל בלינסון או תל השומר. אך אין סיבה שמישהו ירצה להיכנס אל בני ברק בזמן השבת. ומה עבור יולדות גבעת שמואל החפצות לחיות ב"מעייני הישועה"? או שמא לא כמצריות העבריות?

תחזית אופטימית

סערת עבודת הגשר בשבת חשפו את העצב הרגיש ביותר ביהדות בת זמננו. החרדים כמובילי הדגל ההלכתי נמצאים במלכוד רציני, הם יכולים להגיד מה לא, אבל לא יכולים להגיד מה כן. גם אין ניסיון מזרוחניקי לגשר ולמצוא פתרון, בשיטת "פייגעל המשוגעת ממאה שערים", ולכן אנחנו בשתיקה רועמת, מפחדים להיתפס רפורמים. זהו מצב משתק מחד, אבל מאידך הוא מחייב אותנו לבוא וליצור הלכה, הוא מחייב אותנו להמשיך ולעסוק בתורה ולתת לה ביטוי גם בדור הזה, למי שחשב שהלכה כבר קפאה ומנומנמת אלפי שנים. דווקא הקושי הזה מביא תקווה גדולה. מה שהוא לא יביא זה אוטונומיה חרדית, איך מה לדאוג.

עברתי כברת דרך ביחסי עם החרדים. בתחילה, בתוך חילוני, הייתי בחרדה החילונית הידועה מכך שיצעקו עלי קללות שאני לא מבין ויזרקו עלי חיתולים גם לא בשבת. ליד בית הספר שלי היה מבנה כולל של חסידות מעליץ שהיינו חותכים דרכו מידי פעם. אבל זה היה שמור רק לאמיצים (או לחוצפנים), כי עדיין היו מפחדים מן העיניים הסקרניות שהיו נעוצות בתלמידי התיכון החילוניים. מאז חוויתי תקופה של רומנטיזציה של החרדים, כמדומה שהם מזכירים תרבות אותנטית נשכחת של עיירה סטייל שלום עליכם, מוזיקה בלקנית מקפיצה, וסודות חיים גלומים בספרים עתיקים, והיום אני יותר מפוכח וביקורתי כלפי העיוורון הכמעט רצוני שהחברה הזאת שרוייה בה בקשר לסוגיות רבות. אבל בכל אופן אני לא מקבל את הטענות שמדובר בחברה מנוונת, או בנויה על כתות המבססות על פחד וכדומה. מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לשמור על ניוון או מבנה של כת עם כזה גודל. ככל שהחברה החרדית תלך ותגדל, לא יהיה מנוס והיא תהיה מודרנית יותר ויותר דומה לחברה הכללית. התחזיות הדמוגרפיות בדרך כלל טועות.

ודבר אחרון בהחלט

בשוויץ מפגינים דרכי שלום

לא מזמן חזרתי מחופשה אירופאית קצרה בה קיוויתי לחוות את נפלאות האלפים השווצרים. בתקוות שווא ללהג בגרמנית רומנאשית עם אניה מדריכת טיפוס ההרים ואליזיה מדריכת הגלישה באגם, הותקפתי בהלם כשגיליתי שאלפי חרדים גודשים את שוויץ בחודשי הקיץ, וככה כאילו לא יצאתי אלא לחופשה בבני ברק השכנה. בסיור בעקבות חוואי האלפים, הראה לנו בן החוואי את דיר החזירים שהוא מגדל. אב חסידי פנה לבניו ואמר להם לא לדבר ביידיש ליד החוואים שכן גרמנית ויידיש דומות והוא לא רוצה שהגויים יעלבו שאנחנו נגעלים מהאוכל שלהם, והרי "מותר לשנות מפני דרכי שלום". הנה, גם חרדים יכולים אם הם רוצים.

האם גם אתה נבוך?

במהלך שנותיו של הבלוג הזה יצא לי לקבל כמה תגובות בגלוי ובנסתר. התגובות הנסתרות היו מעניינות יותר, מאת אותם קוראים שהרגישו שמתחת למילים מסתתרת תחושה שגם הם מרגישים. עם חלק מהם אפילו נפגשתי פנים אל פנים מספר פעמים ודיברנו עמוקות. אחד מהקוראים היטב לתאר את הרגשתו ע"י ציטוט מהאיגרת הפותחת את הספר שהצית את הבלוג הזה.

ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצֹוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך. (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד)

קוראי הבלוג המזדהים היו נבוכים, ממש כמו שם הבלוג. מרגישים בדיסוננס הזה בין ההשכלה הכללית הנאורה והמפעימה בחוכמתה, ובין אמרות מביכות של רבנים בנוגע ללימודי חוכמות, או טיעונים משכנעים מאוד נגד הדת, או הפער הברור בין חוקי התורה למוסר המודרני.

ככה אט-אט הבנתי שהתחושה שלי לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידי, היא נחלת רבים. איני יכול להגיד במספרים כמה אנחנו, אבל אני פוגש מידי פעם עוד "נבוך" שכזה ונראה לי שכבר אפשר לדבר על תת-זרם חדש. עוד קווים לדמותו של הנבוך יכולים להיות הערצה של דמויות יהודיות שנויות במחלוקות (ליבוביץ', שפינוזה או הרב מיכאל אברהם ומשה רט יבדלו). הנבוכים נהנים מהריגוש בטיעונים כמעט-כפרניים, רוקדים על הקו הדק בין מונותאיזם רמב"מיסטי קיצוני לבין אתאיזם מוחלט, ועדיין יקיימו מצוות כהלכתן בחינת "פושט טלפיו ואומר טהור אני". זהו הריגוש האינטלקטואלי שקיים רק אם המתח האמוני הזה יישמר, ולכן התדל"שות אינה אופציה עבורם. זה לא שאין "נבוכים" שעוזבים את הדת. יש גם יש, אלא שעזיבתם היא סוג של מעבר שלב. הם מיצו את הריגוש הזה וכעת בשעת גזרות השמד (לתאבון, לתאבון!) פרצופם האמיתי נחשף. או לחלופין, באופן רומנטי למדי, הדיסוננס היה חזק כל כך עד שהיושרה האינטלקטואלית שלהם הכריחה אותם לעשות כן. הכרתי גם "נבוך" אחד ויחיד שעשה את הצעד ההפוך והתחרד, וזרק (אפילו לא לגניזה) את כל כתבי הפילוסופיה שברשותו. אבל הוא מקרה בודד מתוך שלל הנבוכים שפגשתי. בקצרה, אפשר להיות נבוך רק בשעת הדיסוננס הזה, ולכן עזיבת הדת היא מפקיעה את הסטטוס הזה.

הרב מיכאל אברהם – מהגורואים של נבוכי הדור

הנבוכות הזאת, היא מרד רציונלי קדוש. זה מרד כפול. זה נקמת היורמים. הנבוכים הם החנונים האלה, שבתוך ליבם התנשאו על הצו"לים שסיימו ש"ס, בעוד הם ממלמלים תחת שפמם "נבלה טובה הימנו". הם היו שולפים באוטובוס מול החילוני "הנאור" את "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, כאילו אומרים לו – מי באמת המשכיל מבין שנינו? הם מורדים. מורדים במסורת האבות בכך שהם ניגשים אל הטאבו של לימודי פילוסופיה ורתימת השכל לפני האמונה. ועוד יותר, הם מורדים בחברה הכללית, בהגמוניה החילונית השלטת, שטוענת שמחשבה רציונלית תוביל בהכרח להשקפות אתאיסטיות והומניות, והם מנפנפים בידע הכללי שלהם כדי להראות אחרת – וזהו מרד חדש שלא נראה כמותו. זה משהו מרענן שמצאתי ראשון כדוגמתו אצל ליבוביץ, גם אם לא התכוון לכך, וזה מה שמושך רבים אל דמותו.

אני חושב שאפשר לדבר על זרם דייקא, כיוון שיש כאן את האלמנט הזהותי החזק. אמנם אי אפשר לדבר על שייכות לקבוצה או קהילה (חבל, חבל, הייתי רוצה איזה שבת "נבוכים" כזאת). אבל אפשר לדבר על זהות שלילית – על תחושת התנשאות וגאווה על פני אחרים. "אני לא כמותם" כזה. "אני מייצג משהו נאמן". יש כאלו שייקחו מסורות עתיקות ויטענו שהם רק ממשיכים אותם. אם ה"נבוך" הוא במקרה תימני, הוא תמיד יכול לטעון שהוא דרדעי, אם הוא אשכנזי הוא עלול להתייחס לליטאים חמורי סבר. אך שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן היא האם באמת זה דבר חדש, או שמא התחושות האלו, שגם אני שותף אליהם, אינן אלא רנסנס של תקופת ההשכלה?

להשכלה יש מוניטין גרוע. בטני מלאה על משרד החינוך שלא לימד את הפרק החשוב הזה בתולדות עמנו. כדתיים, שמענו מהצד שההשכלה היא שהביאה את החילון. אבל ספק אם המשכילים הראשונים חשבו כך. רבים היו שומרי מצוות אדוקים, ואפילו נפנפו בזה שאפשר גם וגם. מנדלסון בחייו זכה לכבוד ולתפארת גם מתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה. "אז מה?" יאמרו הציניקנים, "סופו מעיד על תחילתו". דור אחד מיד אחרי המשכילים ובני המשכילים עזבו את הדת, וזה מראה שאי אפשר באמת לשלב. אמנם, זאת קביעה היסטורית חפוזה מדי לדעתי. לו מנדלסון היה זוכה גם לאחר מותו לכבוד מלכים ולא לקבורת חמור, יכול להיות שהיינו במקום אחר. לו היינו מחבקים את ההשכלה כמו שחיבקנו את הקבלה, אולי לא הייתה כרוכה בה עזיבה המונית של הדת. מצד שני, המשכילים הראשונים נמשכו דווקא למים הגנובים האלו, למורה נבוכים שנגנז, לשירי החול הספרדיים האירוטיים. אם אין אזוטריה, אין רומנטיקה. ואזוטריה אפשר לשמור רק דור אחד – זאת הצרה הגדולה ביותר של ההשכלה.

באשר לי, נראה לי שגם אני עברתי כברת דרך מאז פתחתי את הבלוג כ"נבוך קלאסי". נגיעתי החסידית לעניין והריגוש (ספורט אמוציונלי) שאני חש מהמצוות תרמו לריכוך תגובותיי. יש נבוכים שהם עדינים ונעימים, ויש "נבוכים" שהדרך שלהם להסתיר את המאבק הפנימי שלהם היא בהתקפה כלפי כל מי שקצת חורג מדעותיהם (מתודה שהושאלה מידידינו הטרוריסטים הליברלים). קחו למשל את סוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים. יש רציונליסטים שיתנגדו בתוקף כדי להראות כמה הם עצמם נאורים ומתנערים מכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו. אבל לדעתי ההשתטחות היא מעשה יהודי לגיטימי. בעת היותי באוקראינה לפני כמה שנים, ליבי התמלא בוז. אבל ככל שהזמן עבר אותה חוויה זכורה אצלי כמשהו חיובי. רבי נחמן סיפר את סיפור "האוצר מתחת לגשר" והמשיל זאת לנסיעה לצדיק. ויש כאן אמת גדולה – נכון שמבחינה רציונלית אין יתרון לקבר של צדיק באוקראינה מאשר סניף ארומה ברמת החייל. אבל הנסיעה לשם, ההכנות, והאווירה היא שמוציאה ממך את המרב הרוחני שלך. וכשאתה נמצא בחור באוקראינה שאין שם פשוט כלום, באמת שאין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל. לכן אתה מתפלל, ורק מתפלל, ללא שום כוונות זרות – וכך הכוונות הכי רציונליות שלך והכי "לשמה", יוצאות דווקא מהמקום שלא היית מצפה.

הנבוכים הם כמו פטריות. הם יצורים מממלכה אחרת לגמרי, הם לפעמים מגיחים אחרי מאורעות מסוימים, וגם נעלמים מהר. אולי המרד הקדוש הזה הוא רוח נעורים, וברגע ההתברגנות ונשיאת האישה\הבעל, עיסוק במושכלות הוא עניין שבמותרות, והוא נשאר לטור בודד בעלוני שבת או לספר שקוראים כמה דפים בו לפני שקורסים על הספה. כך או אחרת, למרות שהוא "מרד", הוא מאוד נוסטלגי, וזאת גם נקודת קושי שלו. הוא רוצה לקבל את כל התשובות מספרות ימי הביניים, או מההוגים היהודיים של העת החדשה, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, אלא רק כשעשוע בתוך גבולות. הנכונות לפרוץ, לדבר את השפה התיאולוגית-פילוסופית של המחשבה העכשווית, לקבל את המסקנות באשר הן, היא עדיין נחלתן של נבוכים מעטים, גם אם הם מצהירים בכך. וכך אנחנו נשארים בין שמיים לארץ.

ודבר אחרון בהחלט

דברתי על הריגוש שקורה מהמתח בין להיות במקום אחד לבין הרצון להיות במקום אחר. הדבר הזכיר לי את הקטע הפילוסופי הידוע מ"רחוב סומסום". כשצפיתי בקטע באנגלית גיליתי הפתעה גדולה יותר: עוגיפלצת בעצם יהודי, וגם בחו"ל אוכלים עוגיות קוקוס בפסח.

הערות על הזכייה של ישראל באירוויזיון

מוצ"ש האחרון נאספנו כמה חברים לצפות במופע האירוויזיון ההיסטורי בו נטע ברזילי הביאה את הזכייה הרביעית לישראל. תחושה לאומית (שלא לומר, לאומנית) הייתה באוויר. הנה אוסטריה עוקפת אותנו בניקוד השופטים, כאילו לא מספיק חלקם במלחמת העולם השנייה. מתפללים ששמה של ישראל ישמע מאוחר בהצבעות הקהל. נדרנו נדרים והתפללנו חזק עד לרגע הזכייה המאחד והמרגש. כל היום למחרת הרגשתי אופוריה על הרגע ההיסטורי בו נכחתי, ודמעות של אושר זלגו מעיניי.

אבל לצערי הרב לא נתנו לי רגע של נחת מנטע. כל מחנה מיהר לקרוע משהו מהחלום המתוק הזה שהגיע לארץ. החרדים זעקו על חילול השבת ההמוני הצפוי (האמנם? חזרה גנרלית ע"י גויים במתחם סגור יותר חמור מהכנות להילולת רשב"י במירון?), הלהט"בים איימו בהחרמה אם לא יתנו להם זכויות מלאות (מי אמר שזאת תחרות שלכם?), הימניים ניכסו את הניצחון למטרות פוליטיות (הניצחון הוא הישג של המוסד?), השמאלנים טענו שזה בכלל בא ללמד אותנו על זכויות אדם וקבלת השונה (או ניצול מיטבי של הרגע?). בחייאת, לא יכלו לתת פשוט לשמוח?

ניצחון באירוויזיון לדעתי הוא אחד הרגעים המשמחים ביותר בתולדות אומה. ואין זאת קלישאה בכלל. כי הניצחון באירוויזיון בניגוד למאורעות אחרים הוא חסר תופעות לוואי. במלחמה יש הרוגים ופצועים. בשמחות דתיות מדירים מחנות שלמים מדתות (או חוסר-דת) אחרות. כנ"ל במאורעות פוליטיים. לפעמים אירועים אחרים גוררים גינויים או חוסר-סיפוק מאומות העולם. כך או אחרת, לא נמצא שמחה אחת בתולדות האומה שאין צער כלשהו, גדול או קטן, בצידה.

לעומת זאת, בתחרות האירווזיון אף אחד לא נפגע. המדינה שולחת נציג שנושא על כתפיו את כל מה שהמדינה מייצגת (או רוצה לייצג). הזכייה מביאה למדינה תיירים ($$$), הכרה בערכה התרבותי של המדינה, הכרה בקיום הלאומי ובמיוחדותו – אם זאת שפה או ערכים. כמו כן, הכרה בטריטוריה שלו ע"י אירוח בשנה הבאה. זהו נצחון שהוא מעל הפוליטיקה, נצחון שהוא מעל העדות, ולכן הוא מאחד כל כך – הוא מאפשר לנו להיות גאים כישראלים מבלי להשתייך לשום מחנה, מלבד השייכות הלאומית שלנו.

ונראה שאיבדנו את הרגש הזה. לא בזדון, פשוט הוא הלך וקהה עם המיליטנטיות של הרשתות החברתיות. כך קרה גם ליום ירושלים. ירושלים – מעיר שחוברה לה יחדיו, שהייתה בראש המאוויים הלאומיים ללא שום חילוק, הפכה לנושא רגיש ונפיץ. לכן גם יום ירושלים הפך ליום לא רלוונטי כלל בלוח השנה הישראלי, שגם בעיניי ימניים רבים הוא יום סמלי בלבד, וכבר בליבם לא מפעפע שום התרגשות על קיום נבואת זכריה ברחובות ירושלים.

הזכייה של נטע לא שייכת לאף מחנה – ולכן אף אחד לא יכול לבוא ולקחת את זה לרשותו. מצד שני, אף אחד גם לא יכול להתכחש שזה לא שייך לו. הדתיים שטוענים ש"מה להם ולתחרות שירה צבעונית", אינם מבינים שהערך ההסברתי מהמהלך הזה הוא בלתי יתואר. שיש פה מעיין קיום הנבואה של הגויים המבקשים את קרבת העם היהודי, גם אם לפעמים "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך".

אז לא, אני לא שמח על חילולי שבת ועל מסיבות שיבואו לארצנו. אבל כן אני שמח על הגויים שיבואו לכאן ויראו שבמדינת האפרטהייד ששיווקו להם יש גם תושבים לא יהודים שחיים בחופשיות ויש עובדים מהרשות הפלסטינית, ויש יהודים גם בצבע שחור, ושבכלל היהודים הם נחמדים. וכשהם יחזרו לארצות הקרות שלהם, הם יאמרו: "עם ה' אלו ומארצו יצאו". אשרינו שזכינו! אשרי העם שככה לו!

פה זה לא אירופה

ישראלים אוהבים להרגיש אמריקה. או אירופה, לא משנה. העיקר לא כאן. אני נזכר בתמונות ההיסטוריות של מאות ישראלים צובאים על סניף מקדונלדס שנפתח כאן בשנות התשעים ועד לשבוע האחרון בו ספוטיפיי הגישה לישראלים רדיו אינטרנטי כמו באמריקה. אבל הגלובליזציה המערבית לא עוצרת בצרכנות. הלוואי. היא גוררת גם בורות במסווה אינטלקטואלי. אפילו הויכוחים שלנו הופכים להיות מערביים. קחו למשל את הויכוחים בנושאי דת (ומדינה, ומדע וכל דבר) בהתחלה היה זה נחלתם של כמה בורים שאינם יודעים נגד מי הם נלחמים. הדור הישן, מייסדי המדינה ומבקריה החריפים של היהדות, עוד ידעו נגד מה צריך להילחם, אבל הם חלפו ופינו את נחלתם לבורים שנמצאים עכשיו גם בתקשורת וקובעים לנו הציבור – הדתי והחילוני – על מה נריב. ועל זה אני רוצה להתווכח.

הסניף הראשון של מקדונלדס בארץ

הרב רפי אוסטרוף אמר פעם שפורנוגרפיה לא מזיקה למיניות הבריאה של האדם כמו הוליווד. ובאמת, בעוד כשאנחנו רואים או צופים בפנטזיות אנחנו יוצרים חסם ויודעים שזאת לא מציאות. אבל הוליווד נראית כל כך אמיתית. כי לגיבור יש רגשות ומחשבות בדיוק כמו לנו. ויש לו אהבה מושלמת…לא כמו לנו. ויש לו מאבק בין-דתי ובין גזעי…כמו לנו?

חיי העולם הזה

ארצות הברית היא מדינה מאוד דתית. האוונגליסטים לוקחים את הטקסט המקראי כפשוטו. לכן לימוד אבולוציה או תיאוריות על גיל העולם נחשב לנושא רגיש בארצות הברית כפי שכולנו יודעים. משום מה החבר'ה בעלי ההשפעה החליטו כי גיל העולם נחשב ליסוד ביהדות האורתודוקסית. כך אנחנו מוצאים את הנושא לניגוח ולעקצנות. יש חילונים שאף מבקשים ללמד את הנושא בבתי ספר לצד אבולוציה ושאר תיאוריות שבארצות הברית מעוררת מדנים. אבל בחיאת, כמה זה משנה לדוסים? ההתנגדות לתוכני הלימוד המדעיים נובעת בראש משמרנות ולא מהתוכן עצמו. גיל העולם מעולם לא היה אישיו מרכזי, ולתיאוריות מדעיות היה מקום של כבוד או של קרירות דעת ספקנית משהו. מובילי המאבקים חיים בסרט הוליוודי שבו הם לוחמים במלחמת צדק של ההגיון הישר כנגד הבורות הממאירה, לפחות כנגד הכנסיה ששרפה את גליליאו. אבל הסיפור האמיתי הרבה פחות רומנטי. המידע המדעי נגיש לכולם. רוב הישראלים אקדמאים ויחשפו למידע הזה במהלך התארים המתקדמים שלהם או בשיטוט מהיר בגוגל. רוצים ללמד אבולוציה? למדו! אבל ראו הוזהרתם – כל החשק יצא לכם. ברוך השם, לא חסרים לנו נושאים אחרים להתווכח עליהם כמו שבת, יחס לגויים או הדתה.

אמריקן ביוטי

עוד השלכה הוליוודית שנעשית על המאבקים הדתיים פה הוא הנושא הלהט"בי. אבל כאן העניין יותר מורכב. ראשית, אכן יש קושי גדול לדת היהודית להכיל או לאשר כל מה שקשור לנושא. ישנם איסורים ברורים וטקסים מוגדרים שלא ניתן לגעת בהם בניגוד לתיאוריות מדעיות שפירוש התורה יכול לסבול אותם. שנית, נראה שהדתיים עצמם נכנעו לתסריט ההוליוודי ושמחים להשיב בטיעוני נגד מן התרבות האמריקאית. האוזן התרגלה לשמוע על כמרים קתוליים הומופובים ביום ופדופילים בלילה. העין שבעה מלראות הפגנות של "כנסיות שנאה" בדרום ארה"ב נושאים שלטים נגד להט"בים. הקיבה כבר קיבלה בחילה ממטיפים נוטפי ארס המדברים בשם ישו. לכן, פה בארץ הקודש הרבנים יזכו לאותה אדרת בדיוק. נכון, יש רבנים שתקפו מינית. נכון, רוב הרבנים בעלי דעות הומופוביות. אבל לעזאזל, אל תעשו מהרבנות הראשית כאילו הייתה הותיקן. קל מאוד לחשוב בקטגוריות הוליוודיות, אבל המציאות היא לא כזאת. הדגש בדת היהודית הוא על הפרקטיקה ועל המסורת ולכן הדיון צריך להיות כזה ולא לעסוק בתיאוריות מגדריות על מבנה המשפחה. הציבור הלהט"בי אינו שונה מכלל הציבור הישראלי שרובו מסורתי, ולכן גם להט"בים רבים קשורים כך או אחרת לפרקטיקות מסורתיות. איך בכלל אפשר להשוות רבנים לכמרים קתולים? התיאולוגיה שונה, אורח החיים שונה, המגע עם העולם שונה, התרבות שונה. רק השנאה דומה. אבל זה לא אומר שההידברות צריכה להיות דומה.

והדוסים נכנעים. ככה רבנים החלו בהסבת מקצוע לפילוסופים חובבים שבאים להתקיף את התיאוריות המגדריות והפוסט-מודרניזם. הם מקשקשים על מיניות ומבנה המשפחה המסורתי ולוקחים תיאוריות ומחקרים אודות טיפולי המרה נוצרים אמריקאים. אבל זאת טעות גדולה והחטאת המטרה. זהו לא דיבור יהודי.

פעילת של כנסיית השנאה הידועה של קנטאקי (אין קשר לעוף)

פליז, גם תפסיקו לדבר על "הממסד הדתי". הרבנות הראשית כבודה במקומה מונח. אבל הציבור הדתי מתייחס אליה במקרה הטוב בכבוד ובמקרה הרע בזלזול. אין מזימה של הרבנים הראשיים להשתלט על העולם ולגרום לבניין המקדש השלישי. אלו רק פקידים שדואגים לחיים הדתיים במדינה. נכון, היום אפשר להצביע על בעיות ועל ליקויים רבים בתפקודה או בנחיצותה כדוגמת כשרות או נישואין. אבל זאת לא מפלצת תלת-ראשית שכל מי שכיפה על ראשו עומד דום למשמעתה. נראה לפעמים שכל מי שמדבר על ה"ממסד הרבני" אינו יודע את טיב הקשר בין יהודי לבין רבו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אינם נמצאים במקרה ביחד. הרב הוא ידיד-נפש רוחני. הוא מוליך אותך בדרך שלך אל המטרה המשותפת, היא הקדוש ברוך הוא. הוא מעשיר אותך בידע ובחוכמה. הוא לא אפיפיור. הוא לא כומר. הוא לא עורך טקסי מיסה, שומע וידויים או מוכר שטרות מחילה.

מיסטר נו-אינגליש

מה על הדתיים לעשות, אם כן? להתעלם. לא לנסות להגיב באותו מטבע. כי ממה נפשך, אמת מארץ תצמח. לא צריך להתגונן נגד התקפה על היהדות, כי אין התקפה על היהדות. יש התקפה בנוסח אמריקה. ואולי, ההתקפות האלו אפילו עושות טוב לדתיים. לא ממזמן שמעתי על מכר שלי שיצא בשאלה, וכחלק מהתהליך תרם את כל ספרי הקודש שלו. מדוע? כי האדם הדתי בעולם הזה נמצא במגננה אינטלקטואלית. הוא זה שצריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להיות המשכיל יותר, היודע יותר, המבין יותר. החילוני נמצא בקבוצה השלטת ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להיות בור יותר, לדעת פחות ולהתקיף בקש את הטענות הדתיות. על הדתי לכן להיות חד ומוכן, ולכן הטענות כאילו-נגד היהדות פותחות בפנינו עולם חדש שעלינו לחקור וללמוד וזה תמיד יותר טוב.

באופן מעניין, כל שלושת הדתות האברהמיות הגדולות רואות בעין שלילית את תרגום כתבי הקודש. היהודים מספרים שכשתלמי המלך תרגם את התורה ליוונית שרר חושך בעולם שלושה ימים. המוסלמים מזהירים בחרם מאת הנביא מוחמד למי שיתרגם את דברי האלוהים שקיבל מג'יבריל המלאך. והנוצרים הקתולים הרשו למאמיניהם לקרוא רק תפילות או קטעים מובחרים מהברית החדשה בלבד. מדוע? כי יש דברים שפשוט לא ניתן לתרגם והניסיון לייבא אותם בצורה המונית בטוח יביא לעיוות. נסו בעצמכם לתרגם לאנגלית את המונח "מצווה". מה זה? Command? לא בדיוק. זה לא בדיוק ציווי, זה לא בדיוק מעשה טוב. כשאני אומר למישהו "תעשה מצווה" – מה כוונתי? כבר ציטטתי את קיפלינג שאמר שמערב ומזרח לא יפגשו לעולם. ככה גם המונח הבודהיסטי של דוקהה לא ניתן לתרגם לעברית-מערבית. זה סבל? לא, כי סבל הוא בעל מטען שלילי. זה חוסר-סיפוק? לא בדיוק. את דתות המזרח אנחנו יודעים לקחת בכובד ראש אינטלקטואלי, אבל כשזה נוגע לעבודה בתוך הבית אנחנו מתעצלים וחושבים בקטגוריות מערביות. אפילו שלושת הדתות בסוף מצאו דרך מעקף על האיסור לתרגום. היהדות אימצה תרגומים קאנונים (אונקלוס), האסלאם מציע לכתוב "פירושים" לקוראן בשפות שונות, ואילו הנצרות נפרצה ע"י מהפכת הדפוס והפרוטסטנטיות בעקבותיה. טוב, חייבים לציין, בסופו של דבר אמריקאי או לא, ההמבורגר של מקדונלדס לא כזה נורא, אפילו טעים.

ודבר אחרון בהחלט

נתתי את הדוגמה של כנסיות שנאה אמריקאיות כשנאה דתית. אז אם כבר הוליווד, יוצרי הסרט "קינגסמן" לקחו את הקלישאה הזאת עד הסוף ממש. מסצנות האקשן הטובות בקולנוע של כל הזמנים. (מכיל אלימות גרפית, לא לבעלי לב חלש)