פה זה לא אירופה

ישראלים אוהבים להרגיש אמריקה. או אירופה, לא משנה. העיקר לא כאן. אני נזכר בתמונות ההיסטוריות של מאות ישראלים צובאים על סניף מקדונלדס שנפתח כאן בשנות התשעים ועד לשבוע האחרון בו ספוטיפיי הגישה לישראלים רדיו אינטרנטי כמו באמריקה. אבל הגלובליזציה המערבית לא עוצרת בצרכנות. הלוואי. היא גוררת גם בורות במסווה אינטלקטואלי. אפילו הויכוחים שלנו הופכים להיות מערביים. קחו למשל את הויכוחים בנושאי דת (ומדינה, ומדע וכל דבר) בהתחלה היה זה נחלתם של כמה בורים שאינם יודעים נגד מי הם נלחמים. הדור הישן, מייסדי המדינה ומבקריה החריפים של היהדות, עוד ידעו נגד מה צריך להילחם, אבל הם חלפו ופינו את נחלתם לבורים שנמצאים עכשיו גם בתקשורת וקובעים לנו הציבור – הדתי והחילוני – על מה נריב. ועל זה אני רוצה להתווכח.

הסניף הראשון של מקדונלדס בארץ

הרב רפי אוסטרוף אמר פעם שפורנוגרפיה לא מזיקה למיניות הבריאה של האדם כמו הוליווד. ובאמת, בעוד כשאנחנו רואים או צופים בפנטזיות אנחנו יוצרים חסם ויודעים שזאת לא מציאות. אבל הוליווד נראית כל כך אמיתית. כי לגיבור יש רגשות ומחשבות בדיוק כמו לנו. ויש לו אהבה מושלמת…לא כמו לנו. ויש לו מאבק בין-דתי ובין גזעי…כמו לנו?

חיי העולם הזה

ארצות הברית היא מדינה מאוד דתית. האוונגליסטים לוקחים את הטקסט המקראי כפשוטו. לכן לימוד אבולוציה או תיאוריות על גיל העולם נחשב לנושא רגיש בארצות הברית כפי שכולנו יודעים. משום מה החבר'ה בעלי ההשפעה החליטו כי גיל העולם נחשב ליסוד ביהדות האורתודוקסית. כך אנחנו מוצאים את הנושא לניגוח ולעקצנות. יש חילונים שאף מבקשים ללמד את הנושא בבתי ספר לצד אבולוציה ושאר תיאוריות שבארצות הברית מעוררת מדנים. אבל בחיאת, כמה זה משנה לדוסים? ההתנגדות לתוכני הלימוד המדעיים נובעת בראש משמרנות ולא מהתוכן עצמו. גיל העולם מעולם לא היה אישיו מרכזי, ולתיאוריות מדעיות היה מקום של כבוד או של קרירות דעת ספקנית משהו. מובילי המאבקים חיים בסרט הוליוודי שבו הם לוחמים במלחמת צדק של ההגיון הישר כנגד הבורות הממאירה, לפחות כנגד הכנסיה ששרפה את גליליאו. אבל הסיפור האמיתי הרבה פחות רומנטי. המידע המדעי נגיש לכולם. רוב הישראלים אקדמאים ויחשפו למידע הזה במהלך התארים המתקדמים שלהם או בשיטוט מהיר בגוגל. רוצים ללמד אבולוציה? למדו! אבל ראו הוזהרתם – כל החשק יצא לכם. ברוך השם, לא חסרים לנו נושאים אחרים להתווכח עליהם כמו שבת, יחס לגויים או הדתה.

אמריקן ביוטי

עוד השלכה הוליוודית שנעשית על המאבקים הדתיים פה הוא הנושא הלהט"בי. אבל כאן העניין יותר מורכב. ראשית, אכן יש קושי גדול לדת היהודית להכיל או לאשר כל מה שקשור לנושא. ישנם איסורים ברורים וטקסים מוגדרים שלא ניתן לגעת בהם בניגוד לתיאוריות מדעיות שפירוש התורה יכול לסבול אותם. שנית, נראה שהדתיים עצמם נכנעו לתסריט ההוליוודי ושמחים להשיב בטיעוני נגד מן התרבות האמריקאית. האוזן התרגלה לשמוע על כמרים קתוליים הומופובים ביום ופדופילים בלילה. העין שבעה מלראות הפגנות של "כנסיות שנאה" בדרום ארה"ב נושאים שלטים נגד להט"בים. הקיבה כבר קיבלה בחילה ממטיפים נוטפי ארס המדברים בשם ישו. לכן, פה בארץ הקודש הרבנים יזכו לאותה אדרת בדיוק. נכון, יש רבנים שתקפו מינית. נכון, רוב הרבנים בעלי דעות הומופוביות. אבל לעזאזל, אל תעשו מהרבנות הראשית כאילו הייתה הותיקן. קל מאוד לחשוב בקטגוריות הוליוודיות, אבל המציאות היא לא כזאת. הדגש בדת היהודית הוא על הפרקטיקה ועל המסורת ולכן הדיון צריך להיות כזה ולא לעסוק בתיאוריות מגדריות על מבנה המשפחה. הציבור הלהט"בי אינו שונה מכלל הציבור הישראלי שרובו מסורתי, ולכן גם להט"בים רבים קשורים כך או אחרת לפרקטיקות מסורתיות. איך בכלל אפשר להשוות רבנים לכמרים קתולים? התיאולוגיה שונה, אורח החיים שונה, המגע עם העולם שונה, התרבות שונה. רק השנאה דומה. אבל זה לא אומר שההידברות צריכה להיות דומה.

והדוסים נכנעים. ככה רבנים החלו בהסבת מקצוע לפילוסופים חובבים שבאים להתקיף את התיאוריות המגדריות והפוסט-מודרניזם. הם מקשקשים על מיניות ומבנה המשפחה המסורתי ולוקחים תיאוריות ומחקרים אודות טיפולי המרה נוצרים אמריקאים. אבל זאת טעות גדולה והחטאת המטרה. זהו לא דיבור יהודי.

פעילת של כנסיית השנאה הידועה של קנטאקי (אין קשר לעוף)

פליז, גם תפסיקו לדבר על "הממסד הדתי". הרבנות הראשית כבודה במקומה מונח. אבל הציבור הדתי מתייחס אליה במקרה הטוב בכבוד ובמקרה הרע בזלזול. אין מזימה של הרבנים הראשיים להשתלט על העולם ולגרום לבניין המקדש השלישי. אלו רק פקידים שדואגים לחיים הדתיים במדינה. נכון, היום אפשר להצביע על בעיות ועל ליקויים רבים בתפקודה או בנחיצותה כדוגמת כשרות או נישואין. אבל זאת לא מפלצת תלת-ראשית שכל מי שכיפה על ראשו עומד דום למשמעתה. נראה לפעמים שכל מי שמדבר על ה"ממסד הרבני" אינו יודע את טיב הקשר בין יהודי לבין רבו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אינם נמצאים במקרה ביחד. הרב הוא ידיד-נפש רוחני. הוא מוליך אותך בדרך שלך אל המטרה המשותפת, היא הקדוש ברוך הוא. הוא מעשיר אותך בידע ובחוכמה. הוא לא אפיפיור. הוא לא כומר. הוא לא עורך טקסי מיסה, שומע וידויים או מוכר שטרות מחילה.

מיסטר נו-אינגליש

מה על הדתיים לעשות, אם כן? להתעלם. לא לנסות להגיב באותו מטבע. כי ממה נפשך, אמת מארץ תצמח. לא צריך להתגונן נגד התקפה על היהדות, כי אין התקפה על היהדות. יש התקפה בנוסח אמריקה. ואולי, ההתקפות האלו אפילו עושות טוב לדתיים. לא ממזמן שמעתי על מכר שלי שיצא בשאלה, וכחלק מהתהליך תרם את כל ספרי הקודש שלו. מדוע? כי האדם הדתי בעולם הזה נמצא במגננה אינטלקטואלית. הוא זה שצריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להיות המשכיל יותר, היודע יותר, המבין יותר. החילוני נמצא בקבוצה השלטת ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להיות בור יותר, לדעת פחות ולהתקיף בקש את הטענות הדתיות. על הדתי לכן להיות חד ומוכן, ולכן הטענות כאילו-נגד היהדות פותחות בפנינו עולם חדש שעלינו לחקור וללמוד וזה תמיד יותר טוב.

באופן מעניין, כל שלושת הדתות האברהמיות הגדולות רואות בעין שלילית את תרגום כתבי הקודש. היהודים מספרים שכשתלמי המלך תרגם את התורה ליוונית שרר חושך בעולם שלושה ימים. המוסלמים מזהירים בחרם מאת הנביא מוחמד למי שיתרגם את דברי האלוהים שקיבל מג'יבריל המלאך. והנוצרים הקתולים הרשו למאמיניהם לקרוא רק תפילות או קטעים מובחרים מהברית החדשה בלבד. מדוע? כי יש דברים שפשוט לא ניתן לתרגם והניסיון לייבא אותם בצורה המונית בטוח יביא לעיוות. נסו בעצמכם לתרגם לאנגלית את המונח "מצווה". מה זה? Command? לא בדיוק. זה לא בדיוק ציווי, זה לא בדיוק מעשה טוב. כשאני אומר למישהו "תעשה מצווה" – מה כוונתי? כבר ציטטתי את קיפלינג שאמר שמערב ומזרח לא יפגשו לעולם. ככה גם המונח הבודהיסטי של דוקהה לא ניתן לתרגם לעברית-מערבית. זה סבל? לא, כי סבל הוא בעל מטען שלילי. זה חוסר-סיפוק? לא בדיוק. את דתות המזרח אנחנו יודעים לקחת בכובד ראש אינטלקטואלי, אבל כשזה נוגע לעבודה בתוך הבית אנחנו מתעצלים וחושבים בקטגוריות מערביות. אפילו שלושת הדתות בסוף מצאו דרך מעקף על האיסור לתרגום. היהדות אימצה תרגומים קאנונים (אונקלוס), האסלאם מציע לכתוב "פירושים" לקוראן בשפות שונות, ואילו הנצרות נפרצה ע"י מהפכת הדפוס והפרוטסטנטיות בעקבותיה. טוב, חייבים לציין, בסופו של דבר אמריקאי או לא, ההמבורגר של מקדונלדס לא כזה נורא, אפילו טעים.

ודבר אחרון בהחלט

נתתי את הדוגמה של כנסיות שנאה אמריקאיות כשנאה דתית. אז אם כבר הוליווד, יוצרי הסרט "קינגסמן" לקחו את הקלישאה הזאת עד הסוף ממש. מסצנות האקשן הטובות בקולנוע של כל הזמנים. (מכיל אלימות גרפית, לא לבעלי לב חלש)

מודעות פרסומת

דברים שאני לא מבין

אני מאמין גדול בעיקרון הרציונליות כפי שהוצג ע"י פילוסופים רבים, למשל דיווידסון. בעברית, אני משוכנע שכל בן אדם מדבר מתוך הגיון קוהרנטי וברור, גם אם הוא לא ברור לי. ניסיון הגישור, נגיד בין דתיים לחילוניים, ימין ושמאל וכו', הוא לא בעזרת העמדת הטענות אחת נגד השנייה וויכוח חסר טעם מי צודק ומי לא, או איזה טענה תקפה או לא. צורה כזאת של ויכוח יעילה אך ורק עם שני הצדדים אוחזים באותה מערכת לוגית (לרבות אותן אקסיומות) ורק אם באמת אחד מהם צודק. אבל בעולם שלנו כל אחד יש לו אקסיומות שונות ובמערכות הלוגיות יש פרדוקסים ואנטינומיות רבות. איני טוען לפוסט-מודרניות. הפוסט-מודרניזם משמעו שאין שום טענה צודקת. אני טוען שכדי שנוכל באמת לשפוט, צריך מערכת לוגית מאוד מוגדרת, דבר שאינו תמיד בנמצא. אפילו ראסל נכשל בניסיונו להוכיח את הלוגיות של האריתמטיקה בגלל משפט אי השלמות של גדל. אז לטעון שנוכל באמצעים לוגיים לקיים דיון פוליטי? נראה לי מאוד מיותר.

לכן אני מנסה להבין את המערכת הרציונלית של זולתי. כשדתי וחילוני מתווכחים, הדיון שלהם נשמע באוזניי תפל כי אף אחד לא מכניס את עצמו לנעליים של חברו – הם מתבצרים במקומות ומבקשים: תוכיח את הטענה שלך תחת ההנחות שלי – מה שלרוב לא אפשרי. בימי הביניים ויכוחים בין-דתיים היו אפשריים, כי היהודים והנוצרים חלקו את אותן הנחות יסוד של הלוגיקה והפילוסופיה האריסטוטלית, לכן אפשר לדון האם ע"פ האסכולה היוונית המקובלת השילוש אפשרי וכדומה.

בדרך ניסיון ההבנה של האחר הלכתי, ולרוב הצלחתי להיות גשר בין עולמות, ואני מאוד גאה על כך. אבל – יש דברים שאני פשוט לא מבין. לא מצליח להיכנס לראש של הזולת, לא מצליח למצוא סיבה קלושה רציונלית למחשבות האחרות. אני נכשל כישלון חרוץ ונשאר נפעם.

בתוך מגפי הקלגס

הראשון – אנטישמיות על רוב צורותיה. יוצא לנו לפגוש בסרטונים מידי פעם אנטישמים עזי פנים שטוענים טענות משונות. הכחשת שואה, הכחשת מקדש מצד איסלמיסטים, עלילות דם מודרניות, קונספירציות על מדינת ישראל. איך אפשר להכחיש העלמות של מיליונים? איך אפשר להכחיש עדויות מוקצות לקיום של מקדש יהודי? איך לעזאזל ממשלת ישראל יכולה לשלוט בכל העולם? אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של האנטישמי המודרני כתרגיל מחשבתי. אני מצליח להגיע להבנה חלקית: הציונות היא תנועה לאומית-אירופאית. הגענו למזרח התיכון והפרנו את האופי המוסלמי השמרני ששרר פה. כבשנו והרחבנו את גבולנו. עד כאן אני מבין למה יכולה להיות יריבות פוליטית. אבל יותר מזה, שנאה תהומית, היא פלא בעיניי. כל התיאוריות האנטישמיות המודרניות מניחות שיש משהו שמסתירים מעיננו. שזקני ציון יושבים וזוממים מזימה – ולך תוכיח שאין לך סבא שיושב שם. הבעיה עם קונספירציות היא שהן לא ניתנות להפרכה, כי בהגדרתן הן טוענות שמושא התיאוריה הוא סודי ומוסתר.

מנפלאות הטיעונים הקונספירטיביים

הייתי פעם בהרצאה של חבר'ה מSpaceIL. הם סקרו את תולדות חקר הירח. ע"פ העובדות היבשות, רוב רובם של ניסיונות הנחיתה על הירח נכשלו. מספר בודד של חלליות הצליח לנחות על הירח, אך לא כולם חזרו. אבל למרות זאת – משימת אפולו 11, בה האמריקאים הנחיתו אדם על הירח, שעוד הצליח לחזור, הצליחה (ועוד כמה משימות בודדות שהיו בסמוך לה). משימת ההנחתה על הירח היא משימה הנדסית מורכבת, שהמהנדסים היום מנסים להבין איך לבצע אותה בצורה טובה, ועדיין לרוב נכשלים ושורפים כסף רב. בעת ששמעתי את הנתונים האלו לא יכולתי לעצור את המחשבה שאולי כל ההזויים האלו צודקים, אולי באמת הנחיתה הייתה זיוף. אבל איך נפלתי לתוך הקונספירציה הזאת? בעצם, הסתכלתי על עובדות יבשות וחלקיות מאוד, דרך עיניים של אדם שלא מבין יותר מידי בתעופה וחקר חלל. לכן חשבתי שהנחיתה על הירח הייתה פיקציה. אבל לא חשבתי, נגיד, שכדור הארץ שטוח, כי יש לי מספיק ידע מדעי על כך ואני יכול לבחון את זה בצורה מדעית. ההזויים שחושבים שהארץ שטוחה, טוענים שהמדענים עושים יד אחת עם השלטון, אבל אלו טענות חסרות שחר כי ניתן פשוט לבדוק ולהיווכח.

והאנטישמים? כנראה שגם להם יש חורים רבים שממולאים בשנאה. אושוויץ זה לא כל השואה. הציונות זה לא תנועת סתרים, אלא בין 7 ל14 תנועות שונות זו מזו עם הבדלי אידואולוגיות עמוקים. המקדש הוא לא המצאה יהודית, אלא מופיע גם בהיסטוריה רומאית ויוונית. בהרצאה של ד"ר מרדכי קידר הוא ציין פעם שהמראיין באל ג'זירה עדיין זוכר אחרי עשרות שנים את הראיון הראשון שהוא נתן שם, כנראה כי הצליח לדבר בשפה המוסלמית ונגע בנקודות רגישות. החסרון היחיד, כמובן, הוא שאנחנו משתמשים בזה להתקפה חזיתית (מה שיגרום להם לעצום עיניים חזק יותר) ולא לחינוך הדור הבא בעובדות פשוטות.

הרבי מת, יחי הרבי!

דבר נוסף שגורם לי מבוכה אינטלקטואלית ודתית כאחד היא התנועה המשיחית בחב"ד. באחד הסרטונים המפורסמים של ליבוביץ' הוא מעלה בקול את השאלה האם הרבי מלובביץ' הוא נוכל או פסיכופט. המראיין צוחק, כנראה חושב שליבוביץ' סיפר בדיחה. אבל ליבוביץ' מתעקש. לא! אני באמת לא מבין! הוא נוכל או פסיכופט? כשצפיתי פעם בסרטון הזה נעתי בחוסר נוחות בכיסא. איך הוא אומר דבר כזה? ליבוביץ' הכיר את חב"ד דרך גורמים משיחיים שניסו "להחזיר אותו בתשובה". בחלופת המכתבים אנחנו מוצאים שחסידי חב"ד משיחיים שלחו חומרים רבים לליבוביץ' והוא בתגובה ענה להם בקור רוח להיזהר ממשיחי ונביאי שקר. ואם הרבי אישר את משיחיותו (שזאת שאלה פתוחה לויכוח, נכון להיום), האם הוא לא הכיר בדיוק את דברי הרמב"ם? ודאי שהכיר! יאמר ליבוביץ'. אז יש שתי אופציות: או שהוא לא מבין מה שהוא קורא, או שהוא מבין והוא מרמה את כולם.

זאת הייתה המחשבה של ליבוביץ'. אבל כשאני רואה ופוגש משיחיסטיים היום מאוד לא ברור לי מה עובר להם בראש. דברי הרמב"ם שהוא מאוד מרכזיים בחב"ד הם מאוד ברורים. רק עם פרשנות מאוד יצירתית אפשר להכריז על הרבי כ"ספק משיח", ואפילו לא משיח ודאי. איך הם מתכחשים למה שכתוב שחור על גבי לבן? חוץ מזה, הנמצא בהיסטוריה אדם שהוא לא מת? כלום הרבי צדיק יותר ממשה רבינו שנקבר באדמה? יש את הדרשנות והפלפול על "זרעו בחיים" ועל "יעקב אבינו לא מת", אך ברור שאלו מדרשים שבאים להדגיש שמותם של צדיקים הוא לא כמותם של שאר אנשים, אבל בסופו של דבר "הכול שב אל העפר".

והם יאמרו לי: "אבל גם את השם אתה לא רואה ומאמין בו!". וכאן אני נכנס למבוכה גדולה מאוד. כי מה באמת האמונה שלי בקב"ה לבין האמונה ברבי הבלתי נראה, בפיות או במפלצת הספגטי? לשאלה הזאת אני יכול באמת לענות בכל מיני צורה פילוסופיות. התער של אוקהם יוריד את הפיות. חורים בתורת התיאורים של ראסל ודבקות במציין הקשיח של קריפקי יפסול את אופציית מפלצת הספגטי וישאיר אותי עם אלוהי ישראל, ושלילת התארים הקלאסית משמשת כלי הגון נגד השוואת האל לרבי מלובביץ'. אבל כאן שוב נפלתי בטיעונים לוגים, ולא ניסיתי להבין את החסיד השוטה. עבורי, מעבר לכל הטיעונים הפילוסופיים, אלוהים נוכח בעולם שלי ואני חי את חיי תחת תחושת ההשגחה וערכי המסורת בהם אני מאמין ודרכם את מנתח את כל מה שאני רואה. (הדבר הכי קרוב לזה הוא ההוכחה האונטולוגית). ועבור החסיד שגדל על ערכי חב"ד המשיחית – קשה מאוד לצאת מהפרדיגמה אלא אם יש מה שיזעזע את עולמו או לא יהיה ניתן להסבר. עד כאן לימוד זכות – אבל הדבר עדיין קשה. כי אני חושב, אולי בטעות, שאני והחסיד חולקים את אותה מערכת לוגית. שנינו מקבלים את הרמב"ם, את דברי חז"ל ואפילו את עקרונות החסידות של הבעל-שם-טוב, ומה שנשאר זה רק להתווכח על הדקויות. אני לא מצליח להבין איך הוא לא רואה את מה שאני רואה. ואני עדיין נשאר במבוכה כשאני רואה שבין החסידיים המשיחיים נמצאים אנשים משכילים מאוד בחוכמות העולם והתורה, כותבים דברי טעם בצורה מסעירת את הדמיון, מבינים בנגלה ובנסתר…אז איך הם הגיעו למסקנה האבסורדית הזאת? לאלוהים פתרונים.

ודבר אחרון בהחלט

המירוץ לחלל ממשיך להסעיר את דמיון האנושות. בחודש האחרון חזינו בשיגור חללית של היזם אלון מאסק, המתיימר יום אחר לא רחוק ליישב את מאדים. דיוויד בואי שר את שירו האלמותי על המסע בחלל.

עוד בחייהם – בעקבות עשרת הצדיקים של "חגיגה בסנוקר"

אף קטע תלמודי לא זכה לכבוד גדול כמו אותו מדרש נידח שלולא יוצרי "חגיגה בסנוקר" היה נשכח וידוע רק למעטים אי שם במסכתות הקטנות. עשרת הצדיקים שעזריאל מדקלם בבית הרב הם פריט טריוויה צבעוני – אבל מיהם באמת? ולמה הם זכו להיכנס "ככה סתם, חופשי?" ויותר מזה – איך היהודי הרציונלי מסביר את המדרש המיסטי הזה?

צדיקי הדור של חגיגה בסנוקר

אותם עשרה צדיקים, הם למעשה תשעה פלוס אחד (או אפילו רק 7 לפי מקור אחר):

תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואילו הן, חנוך, אליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של ר' יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, ויש אומרים, הוצא חירם מלך צור, והכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי. (מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק א)

יש מי שאמר שיעבץ הוא אינו בן-בנו של ר' יהודה הנשיא אלא יעבץ המקראי ולכן המניין 10 מדוייק.

חלק מהדמויות ידועות יותר ואף הסיפור שלהם ידוע. לחלק המדרש מנסה להבין תירוץ דחוק מן המקורות, שבזכות לימוד פילולוגי של "גזרה שווה" אותם דמויות אלמוניות כמו יעבץ ועבד מלך הכושי. אבל במקום להביא את הלימוד המסורתי על כל אחד מהם, אני רוצה להציע קריטריון והסבר רציונלי לאותו מאורע שקרה לעשרת הצדיקים.

שאלוהים יקח אותו

הצדיק הראשון הוא המפתח – חנוך, אותה דמות מספר בראשית שנקשרו אגדות סביבה (מלאך? מכשף ואלכימאי?) רש"י מסרס את הכוונות המיסטיות ומבהיר – חנוך מת מוות רגיל, אלא שפשוט נלקח בטרם זמנו כדי שלא יתקלקל עם דור המבול, ולכן נאמר בו "כי לקח אותו אלוהים".

אני רוצה לטעון שעשרת הצדיקים בעצם נלקחו בהתערבות פרטנית של הקב"ה. לאו דווקא בטרם זמנן, אלא נעשתה פה מחשבה למה לקחת אותם דווקא כך ולא אחרת. אבל יש לשאול – הרי כל מה שקורה הוא ברצונו של הקב"ה. מבלי להיכנס לשאלת ההשגחה, אפשר אולי לתרץ כי יש מי שמת ברצונו של הקב"ה המתגלה בדרך הטבע, ויש מי שמותו הוא נס (אני מכיר כמה "צדיקים" כאלו בימינו), ומותו בא ללמד אותנו או את אנשי דורו לקח מיוחד.

קחו למשל את בתיה בת פרעה. וכך מסופר, שגם בתיה בת פרעה הייתה בכורה והיה ראוי שאף היא תמות במכת בכורות ככל המצרים. אבל כיוון שהתגיירה וגידלה את מושיען של ישראל, אז זכתה לחיי העולם הבא ככל ישראל. אבל אם אכן הייתה מתה במכת בכורות – היו אומרים המצרים שאלוהי ישראל לא עושה צדק. ואם הייתה מת גם זמן לאחר מכת בכורות היו אומרים שאלוהים חיכה ובסוף הרג אותה ככל בכורי מצרים. מה עשה ריבונו של עולם? לקח אותה בטרם זמנה כדי שלא ירננו אחר מידותיו, וכמובן – במסלול אקספרס לגן עדן, כדי שקיצור השירות בעולם הזה יהיה שווה.

עד שרואים שלושה כוכבים

אליהו הנביא הוא אתגר לרציונליסטים. בעוד הפסוק על חנוך מגומגם משהו, אצל אליהו כתוב במפורש שעלה בסערה השמיימה. האם יש בר אנוש שלא מת? איך נראה את הפרצוף שלנו מול הנוצרים? הפרשנים הרציונליים מאוד זהירים ומדברים בחידות כדי להסביר שנשמת אליהו הנביא היא שעברה תהליך ייחודי, אבל גופו ודאי שמת מוות רגילה כאחד האדם, ועניין מרכבת האש הרי הוא חזונו של אלישע הנביא, שבעצם החזון זכה לרוח הנבואה "כפליים מרבו", כפי שביקש. וזה גם פירוש קריאתו של אלישע "רכב ישראל ופרשיו" – כלומר, הוא היטב לפרש בין מראה הנבואה לנמשל. ועוד יתרצו הפלפלנים, כי אם אליהו הנביא לא באמת מת, איך אלישע קרע בגדו, הרי ללא אבל על המת זהו "בל-תשחית". לכן ודאי מתו מונח לפניו, וכל העניין של אליהו שנלקח "עוד בחייו", מפורש בצורה רחבה יותר, ז"א, שאליהו מת במוות מיוחד המלווה בחזון, כדי ללמד את אלישע שיעור במראות הנבואה.

עוד ברשימת הצדיקים מופיע המשיח בכבודו ובעצמו. האגדה בירושלמי מספרת על לידתו ש

חנוך מנופף לשלום

ל המשיח ביום חורבן הבית ועל העלמותו הפתאומית. גם כאן ההסבר הרציונלי מתבקש, דווקא מפי הבעש"ט שמסביר שהסיפור בא ללמדנו שברגע שיזכו המשיח כבר מוכן קומפלט, הוא בהקפאה ומחכה לרגע הגאולה ("המשיח מחכה ליהודים, ולא להפך!"). לכן מותו של המשיח (הקונקרטי או המיועד) הוא תלוי הקשר, כמו שגם כותב הרמב"ם בהלכות מלכים על בחזקת-משיח שמת בטרם זמנו.

לצדיק הבא – חירם מלך צור שתרם לבניין בית המקדש. גם עבד מלך הכושי (אם אכן היה גוי) עשה מעשה חסד עם ירמיהו הנביא וגאלו מהבור. אולי המדרש בא ללמדנו שגוי, הגם צדיק, מזומן לחיי העולם הבא, שזהו לקח יפה.

סביב הצדקת סרח בת אשר החשבונאים המקראיים פירגנו במתנת האנטי-אייג'ינג ונתנו לה מאות שנות חיים. אחת הסיבות היא כדי שיוכל משה לקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל להעלות את ארונו אל כנען. המדרש מספר שמשה לא מצא את הארון עד שזאת התערבה, ואולי זאת הייתה סיבה מספיק טובה להשעות את מותה בכמה שנים בצורה חריגה. גם כאן המוות שלה היה חריג – ולכן נבחר הניסוח "בחייהם לגן עדן".

נפוטיזם בריא

אמנם, התיאוריה שלי מתקשה להסביר חלק מצדיקי הרשימה הקדושה. אני מנסה למצוא מכנה משותף, הסבר למינוח "עליה בחיים לגן עדן", ובד בבד אני רוצה להזכיר שיש פרשנויות אחרות הקושרות מדרשים ואירועים שונים מדמויות המופת שברשימה. כלומר, זהו פירוש אפשרי, אבל לא היחיד. אין לי סיבה מדוע אליעזר עבד אברהם היה צריך מוות מיוחד ומה מותו בא ללמדנו. גם יהושע בן לוי הנכנס בשל הטריק שהוא עשה למלאך המוות אינו מלמד איזה לימוד מיוחד, אדרבא, הוא הדמות היחידה שנכנסה לגן עדן ללא שום סיבה מיוחדת, כפי שהגמרא מסברת במסכת כתובות. יעבץ ובן בנו של רבי (בן אם הם אותו אדם בן אם לאו) הם דמויות אלמוניות שאיננו יודעים עליהם יותר מידי. ואולי יעבץ בן בנו של רבי הוא זה שגרס את המדרש הזה והוא הכניס את עצמו בין הצדיקים? הדבר מתקשר לדברי הגמרא על מותו של רבי – "משמת רבי בטלה ענווה", אבל מיד מוצאים ענווים חדשים שמכתירים את עצמם בתואר – כדוגמת רב יוסף ורב נחמן.  כך או אחרת, המדרש הזה מותיר כמה שאלות לא פתורות שאפילו לחכם חנוכה אין פתרון עליהם.

מחיה המתים

מחיה המתים

מדי פעם אני משתעשע במחשבה הזאת. מה היה קורה אם בדרך נס הייתה מגיעה דמות נכבדת מהעבר לבקר אותי בדירתי הצנועה? כמו באותה אגדה תלמודית על משה רבינו הנמצא בבית המדרש של רבי עקיבא. מה הייתי עושה?

"איפה אני?" תשאל אותי הדמות הצבעונית לבושת התרבוש. אני אסביר לו שהוא בגבעת שמואל (והוא ישאל איפה זה ואני אגיד לו שזה ליד תל-אביב שזה ליד יפו ואז הוא יבין). אשאל לשמו והוא יגיד לי משה. מה זאת אומרת איזה משה? בן מימון הדיין! אהה..איך הגעת הנה? לא משנה. בטח עברת דרך לופהול בטבריה או משהו, בארה של מרים וואטאבר.  אנחנו הרבה שנים אחריך. ה'תשע"ז. וואו, זה באמת הרבה. ומה, יש פה יהודים? כן, מאז הקמת המדינה. מה, יש מדינה ליהודים, עם מקדש והכול? רגע, כנס, תשתה קפה. כמה סוכר? מה זה סוכר? עזוב, הכי טוב יין.

השיחה עם הרמב"ם, סליחה, רבי משה, קולחת. העברית שלו מצויינת, ואני מצליח להתאים את עצמי למשלב שלו, אם כי יוצא לי לפעמים עגה ומילות קישור של "בעצם" ו"כאילו". אולי נתחיל מכמה ספרים. אינטרנט נראה לי קצת מזיק בשבילו, אני לא רוצה ליצור רושם רע על הדור שלנו. סמבורסקי נראה לי סבבה – קח את זה. יש פה את כל ההתקדמות הפילוסופית והטכנולוגית מימי קדם ואז דורינו. "אני מזהה את זה" הוא אומר לי, פותח במקרה באמצע הספר. "תרגום נהדר של שמואל לדאלאלה אלחירין". כן, כן. יש לי גם את של שוורץ, אני לא כל כך מרוצה מאיך שהוא תרגם מושגים כמו "המידה הטובה", אולי תגיד לי אם לזה התכוונת?

אז העולם לא במרכז והוא כנראה באמת לא קדמון. הוא לא נראה ממש מתרגש מזה. וממשיך להתבונן במדף הספרים שלי. אני בינתיים מנסה לתמצת בכמה משפטים אלף שנים. הספרדים גירשו את היהודים משטחם. יהודי אשכנז קיבלו זכויות והתחילו לעזוב את הדת. אה, אם כבר, קח, תקרא קצת את קאנט ותגיד לי מה אתה חושב. הייתה ציונות, שואה, מדינת ישראל, ששת הימים. "בוא נלך לראות בעיניים את הנס הזה" הוא אומר לי.

אי אפשר להתסובב בתרבוש וג'אלביה. אני אתן לך משהו אחר ללבוש. חולצה מכופרת, לבנה או צבעונית? וכיפה – שחורה? סרוגה? הוא אומר לי שגילוי הראש זה חסידות והוא לא פסק בשום מקום ככה. את הטלית אתה יכול להשאיר, היא נראית אותו דבר היום. אבל אתה ספרדי, אז ציציות בפנים כשיטת ההאריז"ל, לא? מי זה האר"י? עדיף שלא תשאל, למה להתעצבן?

דומה?

לקחתי אותו להתפלל מנחה באיצקוביץ'. מהיר מידי בשבילו. וגם ההגייה המוזרה הזאת. בחוץ הוא שומע זוג ליטאים מנסים ליישב את הסוגיה על שביעית בפירוש המשנה עם משנה תורה. "תביא לי דיו ונכתוב מכתב". למי? "למהרש"א, הוא צריך לדעת שפשוט חזרתי בדעתי מאז פירוש המשנה, חבל ככה סתם להטעות אנשים". אני מחייך ולוקח אותו על האוטובוס. הוא נבוך מכמות הנשים שעולות איתנו לתחנה.

טוב, אולי כדאי שמישהו רציני ינצל את האוצר הזה שיש בידינו. בוא לאוניברסיטה, לחוג למורשת ישראל, יש לי שם פרופסור נחמד מאוד. "הוא לא דומה בדיוק לשטר של שקל". אומר הפרופסור, אבל אני והוא יודעים שהתמונה היא סתם זיוף. הפרופסור בוחן אותו בכמה שאלות (על כתביו שלו) שנראה שהוא זוכר באופן בינוני. הוא נותן לו לכתוב כמה שורות וכתב היד העתיק כאילו קם לתחיה. מרגיש כמו איחוד של הביטלס לראות את זה. ואז הוא שואל אותו על מורה נבוכים ועל הנבואה, ועל ליבוביץ, ועל הרב קוק. אבל כל אלו סתרי תורה, ואם כבוד הפרופסור רוצה לדעת, כבר כתבתי הכול ב"מורה" והוא יכול לקרוא ולהבין מה דעתי, כך סותם את הגולל רבי משה.

בדרך אני מנסה לשאול על חשמל להמונים בשבת, ועל דרכה של אשה לישב בבית דין, ועל להט"בים, אבל הוא כבר התעייף ובעיקר מבולבל מאוד ולא מאמין לי שכל הדברים האלו באמת קיימים. הוא מבקש קצת זמן לעצמו ומתיישב בחדר עבודה לקרוא עוד קצת קאנט ומהרש"א ולכתוב הערות לעצמו. לא כל ספר שווה קריאה, הוא אומר לי, מצביע על ליקוטי מוהר"ן, ויש גם ספרים שהם תפלות גמורה, ומטיח את "אתיקה" של שפינוזה על הרצפה. משום מה כשהם אומרים "הרמב"ם אמר", לא נחה דעתו כמשה רבינו בשעתו. נראה לי שפאלפל לארוחת צהריים יהיה טוב, בכל זאת מצרי. וכשאני חוזר עם מנת הפלאפל מהדוכן בסוף הרחוב, נעלם הוא כלא היה, ורק השאיר לי כמה רשימות על מחברת חשבון עם עטיפה של פאוור ריינג'רס.

מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

שבתי זה לא מכבר מתוכנית "אלול" של מדרשת עין פרת הממוקמת בישוב אלון במדבר יהודה. גוגל עצמו לא ייתן לכם מידע אינפורמטיבי מידי. בקצרה: תוכנית לימודים אינטנסיבית הכוללת תכנים מערביים ויהודיים, הפתוחה לדתיים וחילוניים כאחד. עוד תיאורים פורמליים כגון תוכן הלימוד ומספר הצלחות ששטפתי לא יועילו להסביר את המקום ואת טיבו, ולכן אתחיל מיד בתיאור אווירת המקום.

עיין ערך

לפני שנים צפיתי בסרט "מועדון קרב". התפעמתי והתלהבתי מהסרט, מהמסר הפילוסופי, מהתחושה המטרידה שקיננה בליבי ימים ארוכים לאחר הצפייה. שיתפתי את התחושה עם אחיי והוריי. האחים שלי חוו אף הם את אותה תחושת ריגוש מהסרט, בעוד שההורים שלי לא כל כך הבינו מה הקטע. כל זה היה בעיניי די תמוה. שחתי זאת לחברי הטוב מוקה שגם המליץ לי על הסרט הנפלא. והוא השיב לי כי יש איזשהו פלא בסרט הזה, ששכבת גיל מסוימת באוכלוסייה פשוט לא מצליחה להתחבר למסרים שלו. רק אנחנו, הדור הפוסט-מודרני, מרגיש את תחושת הריקנות וחוסר המשמעות, אז הזיוף במודרנה, את השגעון החודר לעצמותינו, את איבוד הזהות. הדור הקודם, שגדל והתחנך בין מלחמה למלחמה, הוא מודרני. רק ההוגים הפילוסופים לפני כמה שנים הצליחו לחזות מה נרגיש, אבל עבור יתר האוכלוסייה – נשאר פער עצום.

בכל הנוגע ל"מועדון קרב" אני שייך לדור החדש. (ואתם? אהבתם את הסרט או שהוא הרגיז אתכם?). אבל ב"אלול" הבנתי שיש קריטריון שדוחק אותי החוצה. אחד השירים היותר פופולריים בתוכנית היה "ויקיפדיה" של חנן בן ארי. מאז שהשיר יצא לא אהבתי אותו. קודם כל, למה שיר צריך להיות גם שיעור? אי אפשר פשוט להסתפק בחרוזים ומטאפורות נחמדות? בנוסף, הלחן משעמם והמילים די טיפשיות וילדותיות בעיניי. אבל מה מצאו בו הדור החדש, דתיים כחילוניים, שמזדהים איתו כל כך?

חנן בן ארי ובראד פיט – יש דברים שגדולים לא מבינים

השיר מציג תחושה מטרידה. אנחנו כולנו סובלים מדעות קדומות וסטיגמות. גם אני כתבתי פוסט כאן על סטיגמות שמצמידים לי כחובש כיפה. זה מעצבן – נכון. אבל מה הפתרון? ע"פ השיר: "אל תכלאוני בשום כלוב". כלומר – אם יש דעה קדומה, נגיד, על קבוצה X", אז הפתרון זה לא להילחם כX כנגד הדעה הקדומה, אלא לשלול לגמרי חלוקתן של קבוצות! אין X ואין Y, "אני הכול, אני לא כלום". אני לא מוגדר, אני לא מאמין בהגדרות, אני מיוחד ויש לי את הזכות להגדיר את עצמי כרצוני. ברוח הפוסט-מודרנה, הדור הצעיר מעדיף להתנתק מהגדרות על מנת לא לקבל תווית בכלל. ובזה אני רואה, שפיכת התינוק עם המים.

קניון בלב מדבר

המדרשה היא מקום המנסה לטשטש את התוויות. המילים "חילוני" או "דתי" הן כמעט טאבו. הדבר יוצר סביבה בטוחה לכל מיני יצורי כלאיים בין לבין (בעיקר כמות נכבדת של דתל"שים), ומאפשר להם ללקט פיסת יהדות כרצונם מכאן או פיסת מערביות משם. ובעצם, מה יותר מערבי מזה? למרות האווירה הפסטורלית והשקטה, הגענו בעצם לקניון עצום. החניכים במדרשה הם צרכנים שבוחרים את הדעות והמקורות שמוצאים חן בעיניהם. עושים סקירה, עוברים ומודדים, מחפשים את אותו דבר בצבע אחר, ואולי יש גם הנחה לקראת סוף עונה (חודש אלול…) או חברי מועדון. זה לא שלילי, לא. אני בעצמי עושה את זה. אבל הדבר מגלגל כמעט תמיד חוסר קוהרנטיות ודיסוננס פנימי. הדרכים להשקיט את הדיסוננס בין כל הדברים שקנינו, לרוב הם גרועים. אני בחרתי בהתיישרות ע"פ קו אורתודוקסי – מה שחושף אותי למתקפה כנגד ערכים מערביים, ולאפולוגטיקה בלתי מסתיימת.

איפה היה אלוהים בעין פרת?

ניסיון נוסף להשקיט את הדיסוננס בין כל הדעות שקנינו, הוא כמעט הניסיון הרשמי של המדרשה להשריש יהדות כתרבות. אם אני מנסה בכל זאת לזקק את האג'נדה של המדרשה אז הייתי בוחר בסיפור הבא ששמענו.

"היה לי חניך מארה"ב. הייתה לו חברה גויה והוא התארס איתה ותכנן להתחתן איתה. כניסיון אחרון להשיבו לחיק היהדות הוא הגיע לכאן [לארץ] לתוכנית לחיזוק הזהות היהודית. בסוף התוכנית הוא אמר לי שבאמריקה הוא חשב שיהדות זה רק שמירת מצוות, ומכיוון שהוא גם ככה לא יכול לשמור את המצוות, כי זה קשה לו, אין טעם להיות יהודי. עכשיו הוא יודע שאפשר להיות יהודי גם בלי מצוות. הוא נפרד מארוסתו, והתחתן עם יהודייה."

הסיפור הזה מתמצת את כל התנועות לחיזוק "יהדות כתרבות". הווה אומר – ההלכה לא מצליחה לשמר את היהדות, לכן אנחנו באים עם טקסטים של ביאליק ואחד העם, ובזה מצליחים לשמור על העם היהודי! אנחנו מצילים את העם! הקטע המוזר בטענה הזאת הוא קריטריון ההצלחה. מה נחשב להצלחה בשימור העם היהודי? תשובה: שמירה על ההלכה הקובעת שאין להתחתן עם גויים. או לחלופין, שמירה על ההלכה הקובעת שיש לציין את חגי ישראל וכולי. נרצה או לא נרצה, אלוהים נכנס לסיפור של העם היהודי. אבל בניסיון לפתור את הדיסוננס, הוא די נעלם בעין פרת. האמנם ניתן לערוך קבלת שבת רוחנית, מבלי שיהדהד לנו בראש מיתוס הבריאה לפיו העולם נברא בשישה ימים לפני פחות מ6000 שנה? האמנם ניתן לקרוא קטע מהזוהר ולאנוס את פירושו על תנועות הנפש שלו, מבלי להתייחס לפשט הטקסט המדבר על השכינה ועל קודשא בריך הוא?

מוזיאון המוזרויות

הדעות המרובות במדרשה יוצרות תחושה של פלורליזם. אבל זאת תחושה מזויפת. הדור הפוסט-מודרניסטי לא יכול להיות באמת פלורליסטי. פלורליזם במובן המודרני משמעו – אחיזה בלתי מתפשרת בדעה אחת, התנגדות חריפה לדעה השנייה, ועדיין אפשרות להכלתה ולהשמעת קולה. זהו הפרדוקס הבסיסי של הפלורליזם. הפתרון הנפוץ, ע"פ פילוסופים פוליטיים, לפרדוקס הזה (קרי, איך אני גם מאמין שהשני טועה ומזיק, ועדיין מוסרית אני מאמין שהוא צריך להמשיך לפעול), הוא אמונה שרבה התועלת על הנזק. ריבוי דעות יועיל מאשר השתקה וגדיעת קולות באלימות. אבל הפוסט-מודרניסט, אנשי הויקיפדיה, בחרו להם היום בגד-דעה חדש מהארון, ושאר האנשים יצטרכו לבוא ולומר "איזה יופי התלבשת היום!". הפלורליזם הזה הוא מזויף. מה שקורה במדרשה הוא פשוט מפגש בין מגוון דעות ובין מוזרויות שונות ומגוונות, וכבתוך מוזיאון, אנחנו עוברים, לומדים, ופותחים את הלב ופשוט מקבלים ללא סייג את האחר. אין זה רע כלל! הסביבה נטולת ציניות מאוד מצאה חן בעיניי. אבל זה לא פלורליזם. אתם לא באמת מקבלים את האחר כי מההתחלה לא התנגדתם אליו.

אני על רקע ארון הספרים בבית המדרש – צילום: דניאלה יוניסס

האוצר מתחת לגשר

וכעת נשאל: האם המדרשה מלמדת יהדות? מיכה גודמן העביר שיעור מעניין ומקורי מאוד על התנ"ך. הוא קרא אותו פוליטית ופסיכולוגית בצורה מרתקת. בקריאה שלו הוא ניסה להראות שאלוהים עצמו, הוא אוניברסלי. שהומניזם זהו ערך יהודי. במדרשה מתחילים עם לימוד יהדות, אבל מגיעים לערכים מערביים. אולי אפשר לומר שמלמדים מערביות במסווה של יהדות. תנו לי לנסח את זה במשל ידוע. יהודי אחד חלם שיש אוצר מתחת לגשר הזהב באמריקה. בתלאות רבות הוא הגיע לשם והחל לחפור מתחת לגשר. עצר אותו שוטר פדרלי ושאל לפשר מעשיו. סיפור לו היהודי על החלום שלו. ענה השוטר הפדרלי – "שוטה שבעולם! אני גם חלמתי חלום שיש אוצר גדול בישראל מתחת לגשר קוקה קולה בבני ברק!". חזר היהודי לישראל וחפר ומצא תיבת אוצר. כשפתח אותה גילה אוצר עצום, אבל לדאבונו…בדולרים אמירקאיים…והבן.

ודבר אחרון בהחלט

למרות הטון המריר של הפוסט, אני שמח שהלכתי לתוכנית כיוון שגם הכרתי אנשים מדהימים וחכמים מאוד, גם נודעתי לתופעות רחבות בחברה הישראלית וגם הצלחתי לחלוק את הגיגיי. המקום יוצר אווירה מאחדת מאוד בין כל החניכים, לרוב מקשיבה ומסקרנת. איך אומר הסרטון: "חרדים, חילונים, כולנו בני אדם בסך הכול". אז אל תשכחו לכבות את הדוד.

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק אחרון

יש בעיה מהותית עם המתודה האמפירית – היא מבוססת על החושים שלנו. גם אם ראינו וחווינו חוויה מטאפיזית שלמה, בין אם זה מעמד הר סיני, בין אם זה התגלות הבתולה בכפר ספרדי, יכול להיות שאנחנו טועים. חולמים. שד מתעתע בנו. הטיעון הספקני יכול לערער בקלות כל טענה אמפירית. וממלא, אין טעם לנסות את אלוהים בדברים של העולם הזה. "המאמין באותות יש בליבו דופי". מלבד זאת, הרמב"ם מזכיר במורה נבוכים את כת הפילוסופים שסבורים שאל-לו לאלוהים להתעסק בדברים של מה בכך. אנחנו יכולים להגיע אליו בכוחות השכל הנעלה והטהור, הזך והישר. המתודה הרציונלית נתפסת כנעלה, אינטלקטואלית, מורמת מעם. האמנם זאת הדרך להגיע לאלוהים?

תמיד לחקור, לחקור, לחקור

בעולם הפילוסופיה העכשווי די מוסכם שהשאלה האונטולוגית (קיום האל) הוא אנטינומיה, כלומר, ניתן להוכיחו וגם ניתן להוכיח את ההפך. כיוון שהפילוסופיה לא סובלת אנטינומיות סביר להניח שחלק מההוכחות לוקות בבעיות לוגיות, מניחות את המבוקש, או שלוקות בחוסר של הנחות יסוד מתאימות. יתכן גם שהמושג "אלוהים" הוא לא מוגדר היטב – בהוכחות הרציונליות אנחנו מבקשים להוכיח תכונה יחידה, אלוהית למדי, כגון "המושלם בשלמותו" או "סיבת הסיבות". מאידך, גם ההוכחות ההפוכות מנסות לסתור תכונה אלוהית מהותית בודדת כמו "כל יכול". התעסקות פילוסופית עם אלוהים כמוה כחילוק באפס למתמטיקאי. אמת, נמצא כאלו היום שממשיכים את הדיון העקר מסיבות זהותיות בעיקר (דתיות או אתאיסטיות), תוך התעלמות גסה מהמסורת הפילוסופית העכשווית. ויטגנשטיין כבר אמר שמה שאין מה להגיד עליו, עליו יש לשתוק. למשפט החותם את הטרקטטוס הנפלא מתח כמעט של תפילה. וגם תאיסטים ואתאיסטים מוכנים לחתום עליו וללכת להתעסק בשאלות פילוסופיות שבאמת יצא מהן משהו.

הרב יחיא קאפח – מלומד תימני שדבר בחקירה רציונלית בלעדית ועורר סערות בעולם יהדות תימן עקב שיטתו.

בין אם יש או אין משהו בהוכחות הפילוסופיות לקיום אלוהים, נראה שהן היו שם ברקע תמיד, מרגישות כמו מצווה עליונה, מלחמת קודש בספק הוא הוא עמלק. בעוד המתודה האמפירית היא מגונה – מה אתה מעיז לנסות את ה'?!, המתודה הרציונלית היא מכובדת: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" אומר הכתוב, והפרשנים ממהרים לנחס למשה רבינו יומרות פילוסופיות. בעל חובות הלבבות אומר שזאת מצווה להסיק בדעתנו את קיום האל, וזהו מעשה בריא וטבעי. הרמב"ם אפילו מגייס את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך" כדי לכלול אותו במצווה לדעת באופן רציונלי את קיומו של האל.

אבל, כנגד המיעוט הפילוסופי הרעשני עמדו רבים במשך כל הדורות והזכירו את דרך ישראל סבא, הרחוקה מהחוכמה היוונית, מהסילוגיזמים האריסטוטלים שמובילים למסקנה ברורה ויחידה. האם הם חששו שמא העיון המתמיד יוביל למסקנות כפרניות? ובכן, ישאל השואל, מי כאן המאמין עכשיו? אם אנחנו באמת מאמינים – אז מה יש לנו לחשוש כל כך מעיון?

המהר"ל טען שיש סיבה לחשוש. הסיבה היא סיבה קוניאנית למדי. הוא התכתב עם טיכו ברהה וממשיכו גלילאו והיה מודע לתמורות המדעיות בתקופתו. העיון המדעי והפילוסופי, הוא דבר חיובי שהביא הרבה דברים, אבל הוא לא יציב. אפילו הגויים כל הזמן מחליפים דעות. פעם השמש במרכז ופעם הארץ היא שטוחה. כל הדעות טובות לתקופתן, אבל אחר כך מתערערות. גם הדעות והמוסכמות הפילוסופית מתחלפות. למה לנו, אומר המהר"ל, לבזבז את הזמן בעיונים שעוד 200 שנה מי יזכור אותם, והיום אנחנו בכלל לא בטוחים אם הם נכונים או לא? (יש לציין שיחד עם הדעה הזאת, המהר"ל לא נמנע מהוכחות פילוסופיות מדוקדקות ומרשימות הנוגעות לאמיתות התורה בספריו).

משטרת המחשבות

אם כן, לא רק החוש יכול לטעות, אלא אדם לטעות יולד. יחד עם תחושת השגב וההוד בפנטזיה הרציונלית הנפלאה, כמעט נבואית, ראוי לשאול שאלה נוקבת – האם יש משטרת מחשבות? ראינו בפוסט הקודם את האיסור לנסות את ה', אבל האיסור הזה הוא בדיעבד, שהרי עיננו רואות את עוולות העולם הרחוק ממה שהיינו תופסים כהשגחה. אבל בעולם הרציונלי הטהור – האם יכולות להשתרבב להן תפיסות שהם גם נכונות וגם סותרות את האמונה היהודית?

חז"ל התייחסו בחומרה למי שקורא ספרים חיצוניים. ספרי עבודה זרה ופילוסופיה. על הרמב"ם הגאון מוילנה אמר שהפילוסופיה שיגעה לו את השכל. על שפינוזה הקימו חכמי אמסטרדם חרם ואסרו לעיין בכתביו. אבל כמו ילד שדווקא אומרים לו לא, היהודים המלומדים לא יכלו להימנע מהפיתוי לקרוא דווקא במה שאסור. אותה החוברת מתחת לסטנדר. בינם לבין עצמם תירצו שזה "לאו שאין בו מעשה", ושהם עדיין שומרים שבת ומקיימים מצוות במלואן. אלא שתפיסת האלוהות קצת השתנתה, וקצת התערערה אצלם עדות קיומם של אירועי התורה.

התשובה לשאלת משטרת המחשבות היא מורכבת. יש מצד אחד מסורת של פתיחות מחשבתית. גם לבן הרשע בפסח יש פתחון פה לשאול שאלות ספקניות וכפרניות. הצנזורה היא לא על השאלות, אלא על התשובות. התשובות צריכות להיות קנוניות – אפילו הייתי אומר מעצבנות. "הקהה את שיניו" או "דע מה שתשיב לאפיקורס". המחשבה חופשית כדי לשאול שאלות ולחקור, אבל תמיד צריכה לחזור ולעגון במקום בטוח כדי שלא תתרחק יותר מידי. כמוה כצלילה עמוקה לדליית פנינים. צוללים עמוק כדי להביא פנינה, שאלה שלא מהעולם שלנו, וחוזרים לעולם המושגים שלנו ולמסורת כדי להתמודד איתה. המתודה הזאת חוזרת גם אצל השמרנים יותר (שאצלם התשובות  לא השתנו אלפי שנים), אבל גם אצל הוגים מהקצה המחקרי של היהדות. יש מי שאמר שהוא מאמץ את הרעיון הקבלי של "ליקוט ניצוצות", והוא בסך הכול חושף את הנקודה היהודית הקדושה, את החלק האלוהי המחייה, שיש בכל החוכמות החיצוניות של אבולוציה וביקורת המקרא.

הספקנות, אם כן, היא חד צדדית. אנחנו מתרצים את מה שאנחנו רוצים לתרץ, ומטילים ספק במה שלא נוח לנו. אבל המתודה הזאת היא לא יהודית דווקא, אלא אנושית. גם הספקנים החדשים, הרי, בחרו להם צד מסוים בו הם מטילים ספק.

מחשבה עמוקה – תוביל אתכם לתשובה האולטימטיבית

הצעה לסיכום

אם כן, מה זאת אמונה? האם זה belief – רמת שכנוע בעובדות שונות שיש לי סבירות טובה להאמין בהן? (רציונלית או אמפירית) או האם זה faith – בטחון בסט מסויים של ערכים שינחה אותי בדרך טובה? האמונה היא ודאי לא מעשה רציונלי. הרציונליות היא מעשה זמני, כפי שכתבתי בפוסט על ראש השנה. האמפיריות היא דבר שנמשך רק לזמן שהוא נמשך. האמונה היהודית היא שילוב בין שניהם. היא חווית התגלות אמפירית (יש מי שיאמר חד פעמית ויש מי שיאמר מתמשכת), והיא נימוק רציונלי להמשכיות הברית (מסורה בין אב לבנו, או מעידה על עצמה מהותית). שניהם יוצרים זהות יהודית גאה שהיא זאת המושכת את האדם המאמין לחיי היומיום שלו.

ומה היא הדרך הכשרה להגיע לאלוהים? חקר פילוסופי? חיפוש ניסים או צפונות בתורה? אולי תרגול מדיטציה? אמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". ואולי על דרך הדרש אפשר לומר שכשתהיה "תמים", כלומר שלם בכל מה שיש עליך ללמוד ולנסות, רק אז "תהיה עם ה' אלוהיך". ואפשר גם לדרוש את זה על דרך מה שאמרו "שומר פתאים ה'", ה' נמצא עם התמימים, או כפי שאמי מורתי אומרת: אין שכל אין דאגות. וכמו תמיד, מעמד הביניים נדפק.

ודבר אחרון בהחלט

השילוב הרציונלי והדתי קיים בעוצמה גדולה מאוד בעולם האקדמיה הישראלי. כדוגמת החוג הדמיוני לביולוגיה מקראית בבר אילן:

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק ב'

בפוסט הקודם נגענו בשתי דרכים מקובלות לאימות ואמינות של ידע. הדרך הרציונולית, היא הדרך הפילוסופית יותר, המתאפיינת בלוגיות, הטלת ספק וחשיבה ישרה. הדרך האמפירית, היא הדרך המדעית, העוסקת בתצפית, הכרה עם המציאות וחיבור אינטואיטיבי עם החוש והמוחש. בפוסט זה ניגע בדרך האמפירית ונבחן האם היא מסתדררת עם האמיתות המסורתיות שיש ליהדות להציע למאמיניה.

ראשית, יש לזכור שאין אנו עוסקים בשאלת קיומם של ניסים. יום ואחריו ראסל מבינים שתופעת הנס היא משהו שהמדע האמפירי אינו כלי להתמודד איתו, שהרי תפקידו הוא לתת חוקיות, ולו היה רואה נס, ישר היה מנסה להחריגו לתוך חוקיות משלו, ומיד הנס היה נעלם. כלומר, במשקפיים המדעיות לא ניתן בכלל לצפות בנס. (ואני ממליץ על מאמרו של נדב שנרב בהקשר זה). אך בואו נניח, כהנחתו של ראסל עצמו, שנס הוא ברור כשאנו רואים אותו. ים סוף נבקע לשניים, אש יורדת מן השמיים ומלככת את הקורבן על הכרמל, חבורת קנאים ממודיעין מכניעה את הצבא היווני וכדומה.

צו איסור פרסום

כעת יש לשאול – מה עמדת היהדות בעניין? מבחינת הכלי האמפירי להשיג את הדעה האמיתית ע"י תצפית בעולם, הכול כשר. ואם ראיתי איזשהי תופעה שמאששת את התזה שלי – אני כבר יכול להוציא מאמר בשלושה עותקים. בנוסף, מותר לי – ואף כדאי מאוד, לערוך כמה סימולציות וכמה ניסויים כדי לקבל את אותה תופעה שוב ושוב.
במבט ראשון נראה שיש משהו מאוד חשוד, אפילו סותר, בגישה היהודית לגבי ניסויים אמפיריים. הבייסיק של האמונה היהודית הוא באותות ובמופתים. תחילת הסיפור היהודי הוא בהצבעות אמפיריות שבאות להורות על עליונות הבורא ואמיתות התורה. משה נותן 10 מכות במטהו והפרgונים משתגעים. העם נדהם בקול השופר תחת הר סיני. המן מכסה את המחנה. ולא רק זאת, אלא עלינו לזכור את כל הניסים שארעו לאבותינו, כאילו אנו אומרים: החוויה האמפירית שחוו אבותינו, מעידה על אמיתות האמונות הדתיות שלנו. אבותינו סיפרו לנו מה התצפית שהם ראו, ועל סמך זה אנו מסיקים את הדעות האמיתיות שלנו. בנוסף, נראה שהגישה הזאת נשמרה לאורך זמן וגם בימי חז"ל הפליגו במצוות "פרסום הנס" על סיפורי חנוכה ופורים. כלומר, יש מצווה ממש לספר אם ראינו משהו שמוכיח את הקשר בין עם ישראל לבורא או את השגחתו. יש אפילו דעה בפוסקים שפרסום הנס נוהגת גם היום, ואם אירע למישהו נס, עליו לפרסם אותו, עדיף בעלון שבת שאנשים יקראו בזמן התפילה.

תזכורת הניסים השנתית בחנוכה מעידה על חשיבות המתודה האמפירית בתפיסה היהודית האותנטית

נראה ממבט ראשון שהגישה האמפירית היא מקובלת בראי המסורת היהודית. אך כאן מגיע הקטע המחשיד. ניסים אפשר לפרסם רק אם הם קורים. רוב הזמן לא קורים ניסים, ואפילו די להיפך, קורים אסונות וטרגדיות. מתגלות שאלות על ההשגחה ועל האמונה. כאן "לך דומיה תהילה". לא מדברים ולא מפרסמים. יתרה מזאת, פרקטיקת הניסוי הנפוצה היא אסורה, יש אומרים אפילו מדאורייתא. "לא תנסו את ה' אלוהיכם" זועק הכתוב. אסור ליהודי לערוך ניסויים בהשגחה. כמשל הבדיחה הידועה על מאן דהוא הנודר נדרים בזמן חיפוש חנייה בתל אביב . כאילו ריבונו של עולם אומר: "אל תעמידו אותי במצב לא נעים. אולי לא באמת מגיע לכם נס, אז שלא נצא אני ואתה פארש". גם חז"ל ממשיכים את הקו ואומרים לא לסמוך על הנס, לא להגיד שמא עושים לו נס. הם מפקיעים את רשות השמיים ממקרי מזג האוויר וקונסטלציית הרחובות ("הכול בידי שמיים חוץ מצינים פחים"). גם הרמב"ן מבקש להרחיק את הפרקטיקה הדתית – ההלכה, ממציאות של נס. כלומר – יש תחושה שהיהדות מנסה לתפוס גל על ניסים מזדמנים. אם קורה איזשהו משהו מגניב – איזה יופי! בואו נפרסם ונעשה כותרות. ואם לא…אז אנחנו חוזרים שוב לשחק אותה רציונליסטים חמורי-סבר, החכמולוגים של כיתת הדתות המערביות, מתעלמים בגסות מכל ההיסטוריה הניסית שלנו שם במדבר סיני.

תיאולוגיה אקפרמנטלית וחוקרי ביקורת הבעל

אלא שהרגלם של יהודים יש חריגות גם כאן. קחו למשל את אליהו בהר הכרמל. העם מתחבט בשאלה התיאוסופית רמת המעלה – מי האלוהים השליט? כיוון שכולם חכמים ולמדו את המופתים ברמב"ם ובחובות הלבבות, הם יודעים שיכול להיות רק אחד בדיוק. אז האם זה "השם", האל המצווה עליהם התנהגות מוגבלת תזונתית ומינית, עם חיבה בלתי מוסברת ליתומים ואלמנות, או האם זה ה"בעל" – ששליחיו לבושים בקוסט-פלאי מגניב, ומתחייב להוריד גשם בשנה הראשונה למינוי ללא התחייבות? מבחינה פילוסופית נראה שבאמת הבעיה לא ניתנת להכרעה רציונלית. כולם מסכימים שיש אל אחד. כולם מסכימים שהוא לא מראה צורה גשמית כלשהי בעולם. הם מאוד דומים פילוסופית. אז למה, למען השם או הבעל, שנעדיף אחד על פני השני? אנחנו חיים בדור של צריכה, אומרים הישראלים לאליהו הנביא, מי שמציע את החבילה הכי טובה – לו נשלם את מיטב כספנו ולו נקריב את ילדינו, אם ידרש. אליהו מבין שנימוקים רציונליים לא יעזרו פה. אז נשארת רק האופציה האמפירית. "בואו נעשה ניסוי" הוא אומר. והעם מסכים. בין הר שוקף לדרך אבא חושי, מתכנסים כל העם לחזות בניסוי המדעי – מי יצליח להוריד אש מן השמיים ויוכיח כי אלוהי האמת שלח אותו. הכתובים ממש מלמדים אותנו איך נסיין אמור לעבוד. אליהו מנטרל את ההפרעות. הוא נותן לכוהני הבעל לבחור פר, הוא לא מגביל אותם בזמן או בפרקטיקה. לאחר שנכשלו, אליהו אף הוא מנטרל סיבות אחרות – הוא מרטיב את האבנים ואת הקורבן, כדי למנוע מתופעות מדעיות אחרות להפריע בניסוי שלו. לאחר תפילה קצרה – אש יורדת מן השמיים. הניסוי הצליח והעם נופל על יד שמאלו (כי בכל זאת, מנחה) ומכריז: "תוצאות חדשות בעולם התיאולוגיה האקספרמנטלית: השם הוא האלוהים".
הזוהר, מצידו, מאוד מוטרד מהסיפור היפה הזה. באחרית הימים, הוא אומר, צפוייה לכם סיטואציה דומה, אבל שם הניסוי יכשל, קרי, האש תיפול על קרבן נביאי הבעל. מה תעשו אז? האם תמשיכו להאמין? איזה ניסיון קשה! האם הזוהר בעצם כופר בפרקטיקה האמפירית? כן ולא. כן – כי ניסוי של אלוהים הוא לא מקובל, אבל לא – כי ניסוי של בני אדם דווקא כן מקובל. הניסוי כאן הוא של אלוהים על בני האדם. הוא יתברך, אומר הזוהר, יושב בשמיים וצופה – איך מתנהגים בני האדם כשהם תחת סיטואציה כזאת או אחרת? כמובן, ניסוי הוא טוב ביותר אם לוקחים אותו לתנאי הקיצון, וירחם השם, לכמה מצבי קיצון הגענו. כך או אחרת, נראה שיש כאן חוסר סימטריה לגבי הפרטיקה האמפירית, אבל עדיין הודאה שיש בה משהו.

אליהו בכרמל – נסיין תיאולוגי

אג"ח = גמ"ח

עוד חריגה מעניינת באיסור לנסות את ה', היא במצוות המעשר. אומר הנביא: "בחנוני נא בזאת". מותר, ואף רצוי לבחון את אלוהים במבחן המעשר- לתת 10% מן התבואה ולקבל בתמורה "ברכה עד בלי די". מה נשתנה? האם אכן כדאי לשנות סדרי עולם, ואולי למוטט חוקים של כלכלה שלמה כדי להוכיח לבני האדם שאלוהים מנהיג את הטבע? איפה הרחמנות? עד שפתחנו פקולטה לתעשייה וניהול כדי ללמוד בה מודלים סטוכסטים, אתה בא והורס הכול?
לדעתי התשובה היא שקודם כל, הנביא יודע שאנשים לא ישישו להתחיל בניסוי. הניסוי הנ"ל דורש הוצאה כספית לא מבוטלת. חוץ מזה, תנאי הניסוי לא ברורים. מתי הברכה תגיע? איך אני מודד את הברכה? לאורך כמה זמן זה עובד? באיזה דרך תגיע הברכה? ובכלל, האם הברכה היא גשמית? כמו הטענה ש"כסף של שבת אין בו ברכה" – מה זה? אנו מאמינים, כמובן, שדברי הנביא אמת הן, אך שבעים פנים להבין את דבריו, וכל סיפור מתאר את הברכה המסתורית תחת המעשר בדרך אחרת. (האם ירושה מקרית מסבתי האהובה היא אכן ברכה?)
אבל פן יותר עמוק ויותר אמיתי של השאלה הוא שחריגות בהתנהגות העליונה אפשריות לצורך דברים קריטיים באמת. לסדר החברתי. לסדר המשפחתי. העניים, האלמנות והיתומים רעבים. הערבות ההדדית מתמוססת תחת טיעונים קפיטליסטיים של שוק חופשי. הנביא רואה והלב נחמץ. האם זהו העם הנבחר? ודאי, אומרת רוח הקודש בגרונו של הנביא, שה' לא חפץ במציאות כזאת. אתם רוצים את הכסף שלכם לעצמכם? אתם רוצים אפיק השקעה סולידי? אין בעיה, אני מוכן לחרוג ממנהגי ולתת לכם את הכסף חזרה, רק אם קודם תדאגו לחוסן הלאומי. המעשר בעיניו של הנביא, הוא לא מעשה של צדקה, אלא הוא למעשה אגרות חוב. כמו שה' מוחה את שמו כדי להשכין שלום-בית במי הסוטה, ככה הוא מרשה לערער קצת את הסדר הכלכלי, כדי לתקן עוולות סוציליות. שלטון ניסי מופרע, כמוהו כשיטה קומניסטית אלימה ומאוד יומרנית שמחליטה מה מגיע לכל אחד. ככה אי אפשר להתנהל – ולכן ניסים הם לא חלק מהטבע שלנו.
זוהי גם התשובה לשאלה הראשונה שהצגנו – האין זה חשוד שרק ניסים מקרים אנחנו מפרסמים, ולא מחפשים ניסים בעצמנו? התשובה היא שאם היינו מצליחים להפעיל את הפרקטיקה המדעית על הנס, זה לא היה נס אלא טבע ובעצם השטיח המדעי היה נשמט מתחתינו, בדיוק כפי שציינתי את ראסל בראשית דבריי. ניסוי הוא טוב בקטנה, ניסוי של אלוהים נראה מזיק מידי. זה כמו לנסות פצצת גרעינית. במושג שאול מעולם התוכנה, אי אפשר לעשות לזה mocking. אבל מה זה משנה גם ככה, היה אומר ליבוביץ, כי תוצאות מדעיות גם ככה לא משפיעות על האמונה. אחרי ים סוף היה עגל. אם רוצים תוצאות לטווח ארוך – יש לנסות את השיטה הרציונלית. ועל כך בפוסט הבא.

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.

הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

מכתב פתוח לטרול הממוצע

מכתב פתוח לטרול הממוצע

אילוסטרציה

אני רוצה לכתוב לך, טרול יקר. למרות שתאבד אותי מהשורה השנייה, וישר תקפוץ חסר-רסן אל התגובות לנעץ ולגדף. איך פרצת לעולמי ככה פתאום, איך אחרי כל פוסט שטותי שלך, שלא חשבת עליו יותר משתי שניות, אני מוצא את עצמי פגוע-חרדה, מהורהר, שואל את עצמי שאלות ועונה לעצמי תשובות, מסתובב אנה-ואנה בסלון שעות, ואתה אפילו לא יודע. לפעמים אני חולם שאני עוד יכול לגרור אנשים לדיון עמוק, אמיתי וכן, בו כל אחד מהצדדים מוכן להודות בנקודות החלשות בטיעונים שלו, בו נשמעים קולות חדשים ומעניינים. אבל אני כל פעם מחדש מתבדה, אתה מטיח את אותם טיעונים תפלים ופוגעים שוב ושוב, ואני יודע שהפתרון היחיד הוא לחרוג לצד השני, להקצין עוד ועוד, לנהום כחיות הנוהמות ביער, אבל לא לזאת הייתה כוונתי.

מה זה עושה לך, להגות את אותן מילים שאסור להגות? לשחוט על פרה קדושה ולפרסם תוכן שיזיז כל נפש בריאה מהכסא? כמו סם ממכר, תחושת הניצוח הקלה הזאת, אפשר לחשוב שזכית בויכוח נגד הרמב"ן בכבודו ובעצמו. לך תחפש את הסבתא הבאה שבטעות התחברה לפייסבוק וחושבת, באמת בתמימות, שאתה אדם הגיוני, אוהב ומכבד, אבל תפגוש במפלצת.

והאמת, אני יודע שאתה לא כזה. שאם אפגוש אותך פרונטלית יום אחד, אולי אצליח לדבר איתך בנועם. אולי נסכים שהאמת באמצע, שיש דברים שהם לא ברי-הכרעה. אני מוכן לפשרה. אבל המרחק ביננו, האנונימיות הזאת, לא עושה לך טוב.

אתה, איש העולם הגדול, לא קראת מימיך את קאנט שטען שלא ניתן לחשוב מחוץ לקטגוריות, את ויטגנשטיין שטען שמשמעות ניתנת רק מחוץ לעולם, או את ניטשה שהשכיל להבין את הדפקטים של התבונה המזוייפת שלנו. בכלל לא להזכיר את דיוודסון ותיאורית החסד שלו. ובכל זאת, אתה מתיימר לדבר בשם הנאורות, הקידמה, שלטון השכל הבלתי מתפשר. אבל אם אני קורא אותם, אז כנראה אני לא קורא אותם נכון. אם אני מפרסם מאמר עליהם, אז זה באיזשהי "הוצאת ביבים" שהדעת לא יכולה לסבול. וממלא, למה לבזבז זמן יקר בלקרוא ספר של 300 עמודים, אם אפשר לכתוב פוסט בעל שורותיים, שאת הנזק שלו אני בחיים לא אוכל לתקן?

האם אנשים באמת משתכנעים ממך? לא יודע. אבל אנשים אוהבים להיות בסביבתך. ליצור קהילה המתאחדת בשנאה. אבל כיוון שזה הדבר היחיד שמאחד אתכם, אתם מתפלגים בעצמכם לעוד ועוד קבוצות. מה שנראה לפעמים שאתם רבים כל כך. אמרת לי פעם שאמונה מעוורת את השכל. נכון, אבל יש דבר אחד שמעוות יותר – שנאה.

לותר – הטרול הראשון

אני רואה גם אנשים שמטרילים כנגדך, אבל איני טועה ואומר שהם מהמחנה שלי. כיוון שגם הם טוענים טיעונים רדודים שאינם יורדים לעומק הנושא עליו אנחנו מדברים. אני חושב שאני יודע מאיפה היוהרה הזאת מגיעה. אתה מבין, בדור שלנו כל הידע נגיש, אתה פשוט יכול לדעת הכול. יש גוגל, ויקיפדיה…אבל חכמינו (וסלח לי במחילה גמורה שאני מצטט מהם) הבדילו בין בינה לדעת. את העובדות יש לך כולן, אבל אתה לא מבין. כל הנתונים פרוסים לרגליך, אבל אתה פשוט לא רואה את התמונה. ולא, אני לא מדבר שטויות, כי אם כן, הרי שאנחנו לא צריכים את האוניברסיטאות שילמדו. כשעשיתי את התזה שלי למצוא את הידע היה קל. אבל למשך שנה וחצי רק עבדתי על ניסוח הטיעון. לעסתי אותו היטב היטב, כדי שתוכל אתה, בסופו של דבר, להגיד לי "איזה שטויות, הנה מאמר שאומר בדיוק להיפך". ידעתי, טרול שלי, ידעתי, אבל אתה ממשיך להשוות תפוחים ותפוזים.

ובעצם הבעיה הזאת, של הידע הנגיש כל כך מול הרדידות האיומה שבה אתה זורע את השקרים שאתה בעצמך לא מאמין בהם, היא בעיה עתיקה. הפרוטסטנטיות הולידה גל של אנטישמיות. נכון, זה היה בכלל לא נחמד מצד הכנסייה הקתולית לשמור לעצמה את כל הידע, אבל עם זאת, הם שמרו מההמון את הטקסטים הבעייתיים, את האפשרות להוציא פסוק מהקשרו ולהתפרע בכאוס. ברגע שלותר התחיל להפיץ את התנ"ך, זהו, אתה יכול להבין מה שאתה רוצה ולטעון שזה אבסולוטי כי זה כתוב בתנ"ך – ולכן גם האנטישמיות געתה. אם אתה טיפש, אתה תסיק מזה שהדת היא איומה. אבל אם אתה חכם קצת יותר, תבין כי אתה עושה בדיוק אותו דבר. "זה כתוב בויקיפדיה!" "אלו נתונים מאומתים!". נכון, אבל יש אבל, לא?

תבין, טרולי היקר, כי אתה כל כך מפספס את הנקודה. אתה מביא לי כל מיני אגדתות מהגמרא שמביכות אותי כל כך, שאני באימה פותח מהרש"א ומנסה לפרשן. אבל זה לא העניין. התלמוד לא היה מוקד גאווה לעמנו במשך דורות בשל גרעפסים של שום שתקעו התלמידים בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. אלא זאת המתודה, הפלפול, השקלא וטריא, גם אם זה עוסק בבניינים שעפים בשמיים, ואת זה אתה לא יכול להביא בפוסט בפייסבוק.

אתה אומר שאני מלא סתירות ובעיות, שחי בדיסוננס חזק. ובכן, מי לא? האם בתפיסת העולם האתאיסטית שלך אין קושיות? האם לא שמעת בימיך על בעיית הריאליזם הנאיבי שגם דוקינס הודה שאין לו פתרון עבורה? על שאלת האינדוקציה שיום וראסל שברו עליה את הראש? על תחום האפיגנטיקה שמזעזע את הקרקע תחת תיאורית האבולוציה הקדושה? אני לא בא ואומר שאלו דברים ניצחים שיגברו עליך, אדרבא, אם תכיר בחולשותיך, הדבר רק יחזק אותך. ואישית, אני אעריך אותך הרבה יותר.

התשובות שאני נותן לך הן לא אפולוגטיקה. כי אם הן היו, הייתי מודה שאתה בעקרון צודק. אני מפרשן ומתרץ, כי זאת חובתי וככה זה עובד אצלנו. אילו לא הייתי מפרש, היינו נשארים עם גרסה מאוד פונדמנטליסטית של החוק הדתי שלנו. זוכר מה סיפרתי לך על לותר? אז אותו דבר. מרגע שהיה טקסט, היה גם פירוש נלווה ומקובל. וזה לא תלוי אם זה טקסט קדוש או טקסט אחר. והנה וידוי אינטימי שלי, לפעמים אני אוהב להשתעשע ולחשוב על "בערוגת הגינה" של ביאליק כעל מסיבת חילופי זוגות, אבל אני ודאי לא מאמין שלזה ביאליק התכוון, אחרת לא הייתי קורא את זה בחיים לילדים שלי.

אתה בסך הכול בחברה רעה, אתה חושב שאתה כל כך מגניב עם הקונספירציות שלך, עם הנונקונפורמיזם שלך, אבל כנגדך יש את האויבים שלנו, כאלו ששונאים אותך, תהיה אשר תהיה, ויפנו אליך את אותו נשק. "רק עם חכם ונבון", איפה? איפה?

אני מודה, אתה מצליח כל פעם לייאש אותי, להגיד לעצמי, "בשביל מה?". מחר יבואו בעבודה ויספרו לי שהם קראו באיזה אתר על איזה שטות, אני אכתוב על זה פוסט, שבמקרה הטוב יזכה לצפיות של אנשים שיש להם כוח לקרוא. אולי האינטרנט הוא לא המדיה הנכונה לפעול. בזירה הזאת ניצחת. הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי!

טוב, אולי מחר.

ודבר אחרון בהחלט

"בערוגת הגינה של ביאליק". תחליטו בעצמכם על מה הוא מדבר כאן.