תשובה בדור הלייט

זהו פוסט מעט אפורורי, המציב שאלה אך ללא פתרון מוצע. אבל יש בו ערך של חידוש, כי את המתח הקיומי שאני מתאר ודאי רבים מרגישים כמוני.

אלול כבר פה. הרימונים מעלים פירות והחום נשבר בלילות קרירים. ריח מאפי הדבש וגזימת עצי הדקל מעוררים משהו פיזי בי לעשות תשובה. להביא איזשהו מהלך רוחני. אבל יש כמה גורמים שעוצרים אותי וזה מתסכל נורא.

אלול לייט

ראשית, האם בכלל ניתן לעשות תשובה בדור הלייט? הרוחניות הגשמית (מושג מוזר) – כלומר, קיום המצוות הוא דבר שהולך ומתרופף עם השנים. הקומיקאי יאיר יעקבי הליץ ונתן הוכחה להתחממות הגלובלית: עובדה שבהסדר הוא הלך כל הקיץ עם ציצית ובשנים האלו כבר יש ימים שזה גדול עליו. ויש כל כך הרבה אמת בהלצה השנונה הזאת. אתה מרגיש את ההתרופפות הזאת, ימים ללא ציצית, ברכת המזון בחטף, פספוס תפילה במניין מידי פעם. כשהייתי צעיר, אז ההתרפפויות האלו היו המוקד המידי לתיקון בהתקדש אלול. אבל בדור הלייט, התרופפות כזאת פתאום לא נתפסת כדרושה תיקון. זה "נייס טו האב". הדתיות היהודית היא מאוד קהילתית, ו-וואלה, כשאני מביט סביבי באחת שבתות הספירה ורואה שכולם סביבי מגולחים למשעי, אני מרגיש קצת אידיוט וקצת "פרום" ומתנשא יותר מידי. כשרואים את הדתיות בתור ספקטרום, והרי מלכתחילה שמתי את עצמי על הספקטרום (אמנם בצד האורתודוקסי, אבל עדיין ליברלי-משהו), אז גם ברכת המזון לא מברכון לא נראית אבדה גדולה מידי. אדרבא, זה נראה התעסקות בקטנות.

כמה ממשפטי הוידוי רלוונטיים עבורנו? לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו. רק שכחנו אשר יצר, ופספסנו קריאת שמע. אם הייתי אפילו מזלזל במשהו בשבת או בכשרות אז היה עם מה לעבוד, אבל הפספוסים הקטנים האלו בדור שפספוסים גדולים יותר שומרים אותך עדיין בתוך הגדר, וגם בעיניי הלייטים אתה נתפס כ"דוס-דוס", נראים כמגוחכים מאוד.

ויש את הדברים שהם לא איסור ממש, אבל כשאתה צעיר, אז נראה שאלו קווים שאתה לא רוצה לעבור. התנהגות זולה יותר, שפה שהיא חלילה, לא גסה, אבל יותר "רחובית". ובואך גיל שלושים "נעשה לך להיתר", ואין לך שום רצון לחזור לשם. אתה חי בשלום אם עצמך – ואדרבא, אנשים שכמו מצורעים צועקים "טהור טהור" לכל מקום שהם הולכים נראים לך מנותקים – ובראש אתה אומר, איך לעזאזל הייתי שם.

חזרה לדרך ליבוביץ

אז אם עבירות קלות לא, והתנהגות קלה גם לא, לאן עוד יש לחזור? אולי לחזור לטקסטים שלמדתי פעם, ככה הציע חבר טוב. אז חזרתי לליבוביץ, וללוי יצחק מברדיטשב ולשאר הוגים שמאוד נהיתי לקרוא בראשית ימי התשובה שלי. אבל המפגש איתם היה כמו מפגש עם חבר טוב מתקופת הצבא אחרי תקופה ארוכה של נתק. אתם נפגשים על איזה בירה מרה, מתלהבים ומתחבקים בהתחלה: "נו מה איתך?" הוא מספר על האשה בהיריון ועל המשכנתא, מדברים קצת על מיסים ועל יוקר המחיה, נזכרים בזיכרון או שניים מאותה תקופה, מתעדכנים בנוסח "אתה בקשר עם הזה?", מחליפים רכילויות (אבל לא ממש עסיסיות, כי גברים לא יודעים איך לרכל כל כך), וזהו. תוך רבע שעה-עשרים דקות השיחה מתה. אתה מבין שאין לך דבר במשותף עם אותו בן אדם ואומר לעצמך: "הוא היה אחלה כששירתי איתו, מה לעזאזל קרה פה?". הניתוק הזה גרם לחוסר רלוונטיות.

טוב לי ונעים בדרך ליבוביץ (הרצליה)

ככה פתחתי שוב אצל ליבוביץ, שאפילו הקדשתי לו את פוסט הפתיחה של בלוג זה. אבל פתאום הבנתי שאני כבר לא ליבוביציאן שרוף כמו אז. למדתי הרבה, והטון מלא הפאתוס הפך פתאום לצעקני ומתלהם בעיניי. אני מבין שהוא קבע מסמרות בתחומים שיש עליהם מחלוקות קשות, כמו פילוסופיה של הנפש, אני מבין שהוא לא סיפק תשובות מספיק טובות לטענות נגד. קראתי פתאום את "שלילה לשמה" ואת הפולמוס החד-צדדי של מרדכי שלו. אפילו מפרופ' אסא כשר בכבודו ועצמו, למרות שזכיתי להתייחסות מכובדת וכיפית משיחה קצרה שהזדמנה לי איתו, לא קיבלתי תשובות של ממש. אז ליבוביץ הפך מהוגה מרכזי בעולמי, לעוד הוגה צדדי.

גם החסידות, עם כל אורה וזיוה, פתאום נראתה לי ילדותית מעט. אני חווה ריגוש דתי, אבל כל ה"כביכולים" וה"בחינתים" החסידיים החלו עושים לי כאב ראש ועייפות נפשית, ואינם מצליחים לסחוף אותי ללמוד תורה שלמה. אני מרגיש שאני יודע לאן זה מוביל ומשתעמם. בדרך כלל אני צודק, ומספיק לי קריאת התחלה של תורה כדי לנחש את סופה. ניסיתי לקרוא עוד ספרים חסידיים שטרם עיינתי בהם, אבל לא נחלתי הצלחה רגשית גדולה.

גם גתה לא יביא פתרון

ועם כל המועקה הזאת, אולי אפשר לסיים בעוד פרדוקס נחמד, למה לא. אמת, החיים הדתיים לא נועדו לתת לי סיפוק (אגב ליבוביץ), אבל תכונה אינהרנטית שלהם היא שהם מקנים משמעות למעשים היומיומיים שלנו, ואני מאוד שמח בכך באופן קבוע. המשמעות היא לא תולדה של דוגמות ריקות, אלא של מעשים עם תוכן של הקרבה. השבת, הכשרות, הויתור על האיבידואליזם והאגואיזם.  מצד שני, אחרי שירדתי מכל האורות שאפיינו את ראשית ימיי, אני יכול לראות את הסבל והמועקה שיש לרבים העוזבים את העולם הדתי. אנשים מרגישים את ההקרבה גדולה מידי, חלקם סובלים מאובססיית יתר שבסופו של דבר גורמת להם לבעוט החוצה. ההקרבה הדתית היא חרב פיפיות, שמצד אחד הכרחית כדי לתת לנו את מתנת המשמעות ששיעורה בל יתואר, ומצד שני יכולה לפגוע בתפקוד הגשמי עליו הנשמה רוכבת. לכן, תחילת תהליך ההתפקרות הוא כה נעים – הגוף משתחרר ולכן גם הנשמה יכולה לנשום קצת מכל ההגבלות. הם באמת נושמים לרווחה והנשמה מאושרת ורוקדת. אבל אז זה שוקע ותחושת המשמעות, אם לא מתמלאת בהגבלות אחרות כצמחונות, אקטיביזם וכו' היא חוזרת. "גם המוות הוא פתרון" אמר גתה. אבל הוא לא באמת צדק. לא המוות של הגוף, ולא המוות של הנפש. צריכים פשוט לחיות, ולראות אם נצליח לצלוח את אלול ותשרי האלו.

ודבר אחרון לסיום

וואלה, לא הכרתי את מוטי שטיינמץ לפני הסערה התקשורתית האחרונה, אבל הוא הגיע בדיוק בזמן!

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

עברו 10 שנים מאז שקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות. זה הזמן לתשובה אמיתית, תשובה מחודשת. מה באמת לקחתי מהיהדות? איפה אני עומד מבחינה אמונתית? מה המקום שאני נותן בחיי להלכה? לאורתודוקסיה? לאיזה זרם אני משתייך? שאלות רבות אלו מטרידות את סובבי, אשר תופסים את אי-רצוני או אי-יכולתי להתכנס לזרם ספציפי ביהדות כדפקט או חולשה. אני מרגיש שלם עם דרכי שלי, שאפרט אודותיה בפוסטים הבאים, אבל אני מודע שהשאלות האלו דורשות תשובות.

בעקבות שאלות נוספות ומקרים שקרו לאחרונה, הפוסטים הקרובים יעסקו בשאלה ובתשובה האורתודוקסית. או – מהי אורתודוקסיה ולמה חשוב לשמור עליה?

הולדת הבדלנות

בשלב הראשוני לא אבדיל בין אורתודוקסיה לחרדיות, אף על פי שמדובר בתופעות שונות. אבל אביט על שניהם במעוף הציפור כעל תנועה אחת שמבדילה את עצמה מערכי רוב שאר העולם בשל אמונות דתיות. להגדרה הזאת יכנסו גם modox וגם תושבי מאה שערים. האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית, ובעצם ההיבדלות, בין הערכית בלבד ובין הפיזית, נבעה משלושה משברים שעברו על העולם הדתי.

המשבר הראשון – מחשבתי

היהדות הקדומה חיה פחות-או-יותר על מי-מנוחות יחד עם הפילוסופיה של ימה"ב ויוון הקדומה. ההוגים היהודים הקדומים, כדוגמת הרמב"ם ורבנו בחיי ("חובות הלבבות") התמקצעו בכלים הפילוסופים שלא התקדמו ולא התפתחו יותר מידי. מה שכן התפתח זאת דווקא הדת – הופעת האסלאם, תמורת בעולם הנוצרי (מסדרים ומנזרים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, מינות בנצרות, מסעי הצלב). הסביבה הדתית התסיסה שאלות תאולוגיות דחופות, שדרשו התייחסות מצד החכמים, וכדאי שיהיו גם משכנעות. ניקח כמה דוגמאות ידועות מהרמב"ם.

ראשית, עצם חיבורו הדחוף של הספר "מורה נבוכים". הספר, שקטע את תוכניותיו של הרמב"ם (כך הוא מעיד בעצמו, שלא סיים לכתוב ספרים שתכנן בגלל הספר הזה), מגיע כתשובה "אקטואלית" לבעיות התאולוגיות של ימיו שלו. הוא לוקח את הפילוסופיה האריסטוטלית, מגייס ומגייר אותה בכל כוחה לענות על השאלות הכאובות של ימיו. וזאת גדולתו של החיבור, הוא ענה לשאלות של הזמן, בכלי של הזמן, כלומר בפילוסופיה שהיית נפוצה אז. על כן, החיבור היה להצלחה גדולה: כי הוא הולך עם ערכי הזמן – עם פילוסופית הזמן. בהסתכלות הנ"ל הרמב"ם לא היה חרדי.

 עוד נקודה להדגשה – הרמב"ם קובע את י"ג העיקרים ושם את העיקר שלילת הגשמיות: אין לא גוף, ואינו גוף ולא ישיגוהו מאורעות הגוף (כלומר: תנועה, מנוחה וכד').

ומה בא להשמיע לנו בזה? הא למדת, שבאותה תקופה היו עוד אנשים שהאמינו בכל ליבם שיש לאל גוף (לדוגמא, ספר "שיעור קומה"). הרמב"ם עוקר אמונה שהשתרשה בלב אנשים, כיוון שלפי מה שאנו מבינים היום (כלומר, ימי הרמב"ם), שזאת טעות תיאולוגית יסודית ביותר. אמת, גם חכמינו ז"ל ראו זאת, למרות שהניסוח בחז"ל הוא מעורפל אבל די חד משמעי – אבל לפעמים הראשונים לא אמרו לנו דברים כיוון שהיו להם ברורים מאליהם, ובדרך הם השתכחו ואנו הוצרכנו לגלותם שוב. זה לדעתי מה שקרה בעקרון "אין לא גוף" (ובכלל, תופעת "ירידת הדורות" כשכחה קולקטיבית). הרמב"ם מפסיק את האמונה השגויה בשל מסקנה פילוסופית ברורה. בכל אופן, היהדות שחיה בשלום (ואף בידידות) עם הפילוסופיה של אריסטו לא פחדה להשתמש בה כדי לתרץ בעיות. אריסטו היה "האח החייל" של ההגות היהודית, אף אחד לא מערער ומהרהר אחריו.

כשאריסטו הזדכה על ציוד

אבל אז אריסטו השתחרר ובמקומו הגיע גנרל לצבא הפילוסופיה: דקרט. (אגב, לא סתם! על הקוגניטו המפורסם שלו הוא עלה בעת שפיקד כקצין על חיילים צרפתים בעוד שמירה חסרת מעש). הפילוסופיה המודרנית עקרה את מה שלפניה, ואריסטו לא מעניין אף אחד. במקום להתעסק בשאלות של קוסמוס, טבע, פוליטיקה, אסטתיקה וכדומה, עוסקים בשאלות של מוסר, חברה וחינוך. במקום לנסות להכליל את העולם (מה באטום כך במערכת השמש) מנסים לפרט כמה שניתן: החוויה הפנימית של האדם, היוצא מן הכלל. הפילוסופיה המודרנית, לא רק ששונה מן הפילוסופיה הקדומה, אלא שנגדית לה ממש. עם המהפכה הגיעו שאלות תאולוגיות רציניות. לדוגמא, שאלת המוסריות של הדת. (וולטייר). "האם הדת מוסרית?" שאלו הפילוסופים. אבל אריסטו לא היה שם, גם אם הוא היה, הוא זקן טרחן. אי אפשר לנופף במורה נבוכים יותר. אי אפשר גם להסתפק בפתרון מאגי של דאוס אקס מכינה, ששפינוזה כבר קבר את המכונה בחיק הטבע.

כעת הגיע רגע המשבר הראשוני, במקום ללמוד את הכלים החדשים, ההוגים הדתיים תקפו. "הדת? מוסרית? בטח!". אמרו. הפתרון הפילוסופי לשאלת הדת והמוסר הוא שדת היא מוסר. הדת מלמדת אותנו איך להיות מוסריים. אנשים דתיים הם מוסריים יותר. מדוע אינך רוצח וגונב, אם לא צווך מקור עליון? אנחנו הבאנו את התנ"ך, הוא המסמך המוסרי הקדום ביותר. לכן, הדת היא מוסר, המוסר הוא עליון, ולכן הדת היא אלוהית. יש אלוהים. תודה לאל. תשובות כאלו אופייניות עד ימינו, והם מופיעות כתירוצים לשאלה המוסרית אצל הרש"ר הירש ואצל הרב קוק.

לדעתי, אין זה עולה בקנה אחד עם המציאות. רוב בני האדם נרתעים מרצח לא כי הם משווים את ה' לנגד עיניהם תמיד. גם הריגת נשי וטפי שבעת העמים, או לחילופין נטילת לולב חסרי קשר למוסר.

בואו נדבר על מונוגמיה

אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאחוז בשני מערכות ערכים. (אחד מן המקומות היחידים שאני חולק על ליבוביץ). במשפט העברי נאמר לדיינים: "האמת והשלום אהבו". הקשו המפרשים: והלא במקום שיש משפט (דין התורה הקשיח) – אין שלום (הסכמתם של בני האדם), ובמקום שיש שלום – אין משפט. אסור לשופט בשום אופן לבטל אחד מהם – את המשפט האלוהי יען והוא קדוש , ואת השלום האנושי כי אי אפשר לחיות בלעדו. ("לא מצאתי ברכה טובה השלום"). האידיאל הוא לשלב ביניהם בבחינת "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" – גם אלוהים וגם האדם. אם כן, אנו מוצאים שיהודי חייב להיות גם מוסרי. המוסר (השלום) הוא עניין של גאוגרפיה ותקופה. ועדיין, יש בעצם שני קצוות שהיהודי צריך להחזיק, יש שני צירים לסבוב סביבם, ומכאן פתרנו את השאלה המוסרית. הדת לא אמורה להיות מוסרית. המוסר הוא חילוני לגמרי (בהגות החסידית, לדוגמא, בעל התניא מזהה אותו עם הנפש הבהמית). את המוסר, כמו הפיזיקה והמדע, הגויים יספקו לנו, ואנו בנוסף לכך, נקבל על עצמו את המצוות כערכים נוספים, ונעניק להם ערך דתי בלבד, ולא ערך מוסרי נוסף.

להזכירכם, רוב ההוגים הדתיים לא מסכימים עם נקודת מבט זו.

הצגתי פה רק דוגמא אחת של שאלת המוסר – אבל בכל אופן, המשבר הראשון הוא התקפה פילוסופית על ערכי העולם החדש ועל הפילוסופיה החדשה בכלל. במקום לחשוב שאולי יש צדדים של אמת בפילוסופיה המודרנית, הדת הבדילה את עצמה מן הפילוסופיה ואמרה ליהודי: או אני או היא. כך התחיל משבר ההשכלה המאוחר יותר, שאילולי הוא, לא הייתה נוצרת האורתודוקסיה.

הפרק הזה עסק עדיין בהתהוותה של האורתודוקסיה בעקבות המשבר הראשון. בפרקים הבאים אעסוק בעז"ה בנושאי: המשבר הפיזי, המשבר החברתי, אורתודוקסיה חרדיות והלכה, חז"ל – רפורמים או אורתודוקסים, למה ראוי לשמור על האורתודוקסיה.

סדרת פוסטים על הטיול באוקראינה תבוא "אחרי החגים" כמו שנקרא.

ודבר אחרון בהחלט

היום ערב-ערב-יום-כיפור. אור לט' תשרי. לא הרבה יודעים, אבל התשיעי לתשרי הוא יום חג. היום זהא אסור בתענית ובהספד וגם מרבים באכילה ובשתייה, ועליו נאמר "כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי". למעשה, היום הזה הוא יום הכיפורים האמיתי. ט' בתשרי הוא היום האחרון בעשרת ימי תשובה שאנו יכולים מתוך הרחב ויישוב הדעת ומתוך בטן מלאה ותחושת הודיה לה', לעשות תשובה מאהבה – שהיא קודמת בחשיבותה לתשובה מיראה. יום הכיפורים הרשמי שיחול מיד אחריו, הוא הברירה האחרונה: אם עד עכשיו לא הצלחנו לחזור בתשובה מאהבה, אז לא נותר אלא להפחיד אותנו עם כל הריטואלים של יום הכיפורים ואם הגזרות המפחדיות לשנה הבאה, שעליהם אנו אומרים בפיוט "ומאימת הדין נפשי תבחיל".

ומעניין הדבר, שדווקא בסופה של תפילת מוסף מוזכר רעיון עוקצני מעט:

"וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם.

בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

(עד כן אנחנו עושים את השנור הרגיל לריבונו של עולם, ומכאן …)

וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱלֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

כלומר – מה זה החיים שאנחנו התפללנו למשך שעות בתפילת המוסף? החיים הם הדבקות בה' יתברך. שאנחנו נאהב את ה', והוא יאהב אותנו בחזרה.

ואז אנחנו ממשיכים בתפילה – שאין שם ולא פנייה אחת אל הכיס של הקב"ה, אלא אל הלב.

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ                                                      אָמֵן

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה                                          אָמֵן

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ                                           אָמֵן

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ               אָמֵן

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ                                   אָמֵן

(מתוך מחזור התפילה)

אמן ואמן. גמר חתימה טובה.

ביצועו הקורע לב של יונתן רזאל.

ט' באב כיום כיפור חברתי

ט' באב כיום כיפור חברתי

אדם לכשעצמו הוא חוטא. ויש גם אדם גולה בתוך עצמו. ובכלל, מה מעניין אותי הזולת? החוויה האקזיסטנציליסטית בעיצומה מתרחשת ביום הכיפורים, שיאם של עשרת ימי התשובה שבהם אדם עם עצמו, אדם עם אלוהיו, עושה חשבון נפש על חטאיו שהביאו לו (או שיביאו) את הגזרות הרעות בשנה הבאה או החולפת. האדם השב בתשובה בחודש תשרי אינו בוכה על הצרות, הוא אכן מפחד מן הצרות שיבואו, אבל עיקר עבודת התשובה היא תהליך פסיכולוגי פנימי שמוביל את האדם לשאלות כמו: למה עשיתי מה שעשיתי? האם התנהגתי כמו שצריך? אם אדם רק בוכה ביום כיפור על כל צרות השנה שעברה, תשובתו אינה תשובה, והלזה יקרא צום?

וכעת נעלה רמה – זאת למעשה הנקודה בתשעה באב: אם ביום כיפור פישפשנו איש במעשיו לה', אז בתשעה באב עלינו לפשפש איש במעשיו לזולתו. הרי לא יעלה על הדעת שנשב כל היום ונבכה על עצים ואבנים שעלו באש. יש לעסוק במה שגרם לאבני הורדוס הללו לעלות בלהבות, ולא בעצם שרפתן, כפי שביום כיפור אנו עוסקים באיך להימנע מעבירות נוספות מתוך תחושת שברון הלב, ולא רק בכאב ובבכי לה': "אשמנו בגדנו".

נחדד את הנקודה. בית ראשון חרב בשל ג' עבירות שבין אדם למקום: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אמנם, בבית ראשון הכול "עבד כמו שצריך" – המציאות הייתה מציאות מיסטית: סיבה ותוצאה אלוהית ישירה, ולכן אפילו החורבן לכשעצמו היה מיסטי. הכול היה פשוט: העם חטא, אז הבית צריך להיחרב, יהיה מה שיהיה. קיימים במסורת המדרשים תיאורים מיסטיים על חורבן בית ראשון כגון פירוש הפסוק מאיכה "השליך משמיים ארץ" כפשוטו, כלומר הקב"ה הגביה את ירושלים השמיימה והשליך אותה לקרקע. תיאור נוסף הוא שימוש בשמות קדושים ע"י צבאו של צדקיה, מלך ירושלים, שלא צלח כל כך עקב התערבותו של הקב"ה בעניין. אבל הנקודה החשובה כאן היא שידו של האל בכבודו ובעצמו הייתה בחורבן, כלומר, מהלך אי-טבעי, אבל נכון מוסרית. לכן, אני משער שתשעה באב של גולי יהודה הראשונים היה זהה באופיו ליום כיפור: צמים יום וחוזרים בתשובה על העבירות.

אבל בית שני, זה כבר סיפור אחר. בתקופה מתקדמת זאת כבר העם היה חי ב"הסתר פנים". ה' לא מתערב בחיים שלנו, ומשאיר את ההתנהלות לחוקי הטבע. ולכן את מאמר חז"ל על "בית שני חרב מפני שנאת חינם", חייבים להבין לא כפשוטו. זה לא שבגלל שעשינו דברים שה' לא אוהב, אז מגיע לנו קצת נו-נו-נו, ולכן הגיע החורבן. אלא, החורבן הוא התוצאה הטבעית של ההתנהגות החברתית של העם דאז! עם מפולג ומנוכר כ"כ לא יכול לחיות ביחד בארץ אחת, לכן הגלות מתבקשת. על זה שום יום כיפור לא עוזר, וגם אם נעשה מתשעה באב יום כיפור ב', גם זה לא יעזור. צריך להתבונן באופי החברתי של כל אחד ואחד מאיתנו, האם הנתכרנו? האם היינו מאנייקים? בצורה אירונית כ"כ דווקא בתשעה באב לא מברכים אחד את השני ב"שלום", ואולי הדבר הבסיסי כל כך שנמנע מאיתנו ביום הזה, גורם לנו להבין את חשיבות קבלת האחר ורצוננו לחיות עימו? יגיד אחד העם, בט' באב אנו אבלים על חורבן הבית. אני אומר, אנו אבלים על מה שגרם לחורבן הבית, וחורבן הבית היה רק הטריגר, הwake-up call המזעזעת הזאת.

אחדות היא מילה גדולה וקלישאתית. שאלו אותי לא מזמן על כיצד בדיוק "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הסברתי: במסורת היהודית מחלוקת היא דבר שיש לשמר אותו, אנחנו שומרים בקנאות על תיעוד מחלוקות בנות אלפי שנים, וגם היום, אנחנו מקיימים את ההלכה מתוך ריבוי מחלוקות ושיטות (לשם שמיים, כמובן…). תלמידי חכמים, כלומר ברבים, כל אחד מהם מחזיק בשיטה אחרת משל חברו. כאן עצר אותי השואל: "ודווקא בגלל זה הם אמורים לריב יותר ולהרבות מלחמה!". אז זהו, שלא. דווקא בכלל שלכל אחד יש דעה אחרת, מתוך האפשרות לפלורליזם וריבוי הדעות, שכל תלמיד חכם עדיין סובר כשיטתו, אבל מאפשר לחברו להתפלס ולא כופה את דעתו על חברו, זה מרבה שלום בעולם – כי אם ה"אחדות" משמעה: דעת כל העם אחת, אזי בעלי הדעה הנ"ל היו יוצאים למלחמת חורמה נגד כל האחרים, יוצא שדווקא המחלוקת מרבה שלום בעולם. מאמרו הנפלא של הנצי"ב מדגיש את הנקודה. לפיו, בבית ראשון גלו על "שפיכות דמים באיסור", כלומר, איסור דאורייתא מוחלט. אולם, בבית שני גלו על "שפיכות דמים בהיתר, שהיו סבורים שמותר להרוג את חברו מפני שהוא פרושי או צדוקי". הנה נקודת תיקון ותשובה להיום.

במציאות דהיום, עם מדינה מתבגרת ונבנית (כן, 60 ומשהו שנה זה כלום, אנחנו עדיין בונים את עצמנו), אנחנו חייבים לעכל את העובדה שקשיים אישיים רבים, נובעים מן הקושי הלאומי: לאדם אין מה לאכול, אבל זה בסך הכול כי יש בעית אבטלה. אדם איבד את יקירו, אבל זה כי קמו עלינו שונאינו. גם ברמה הנפשית, גם לאומה יש קשיים נפשיים, וזה מקרין על חיי המשפחה והפרט.

יש להימנע מהתעסקות מוטעית בדברים טפלים. אם יחשוב לעצמו אדם ביום הצום: "למה לא לבנות את המקדש וזהו, נסגור את הסיפור", יתבונן ויבין: סופו גם של בניין זה להיחרב אם לא ננהג כאומה כראוי, הרי גם המקדש המחודש שלו הוא רק עצים ואבנים. בחורבן הבית השני, אף על פי שלא היה להם את ירמיהו שישדר לעם בדיוק מה ה' מעולל וחושב, הרי עדיין היו משתמשים בבת-קול. בת הקול החביבה הזאת, היא בעצם ביטוי, כל פעם לדבר שונה: לעיתים רוח הקודש ממש, לעיתים רוח התורה וההלכה: כלומר, איך יש לנהוג בעולם הזה ולעיתים רוח העם – מהי התחושה הכללית בעם עבור מעשה מסויים. בת הקול משמשת כ"מבקרת המדינה", אם תרצו, וכל אגדות החורבן שאינן חוסכים מאיתנו ביקורת אודות ההתנהגות הבזויה דאז, הן דו"ח שיש לקרותו ברצינות.

ורק סיפור אחד אני לא מבין, על האם ושבעה בניה, שנטבחו מול עיניה אחד אחר השני עד שלבסוף לפני שחיטת בנה הקטן ביותר אמרה לו: "בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אֵם הבנים שמחה."

הללויה, עכשיו הבנו שטעינו.

ונחמה קרובה לבוא.

ודבר אחרון בהחלט

להקת הפולק-פאנק הישראלית "אוי דיוויז'ן" הוציאה אלבום המורכב משירי תנועות מראשית המאה ה-20, שפעלו ברוסיה וסביבותיה. זיכרון מראשית ימי הציונות.

ומשהו ממש ממש אחרון

שלא תצאו בבאסה, יש באגדות החורבן גם פתרון:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו,
וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל…
אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח".