מי אתה משיח? חלק א'

מי אתה משיח? חלק א' או משיח נולד

בסיעתא דשמיא נתחיל עכשיו בסדרת פוסטים העוסקת באחד העניינים המרתקים ביותר בהיסטוריה של הדתות ובמיוחד היהדות – המשיח. כל פוסט ינסה לסקור מבחינה הסטורית, אגדתית והלכתית תקופה אחרת בהיסטוריה המשיחית היהודית. החלק הראשון יעסוק בעז"ה בדמות המשיח בתנ"ך: מראשית הימים ועד חורבן בית ראשון.

מדרש אוריץ פרשת בלק

החיגר חסר העין עלה שוב על אתונו, הפעם כנראה בפעם האחרונה. זהו, הוא נכשל במשימתו לשמה שכרו אותו, עכשיו הוא חוזר הביתה. בלק – מלך מואב, ששכר את הקוסם האדיר, בלעם, שהתברר כאכזבה גדולה, כבר התייאש ממנו, רק נזק הוא גרם. רגע לפני שהם נפרדו, פתח בלעם שוב את פיו ופנה כבדרך אגב לבלק:

–          "תרצה אולי לשמוע נבואה?" שאל בלעם.

–          "מה עכשיו? עוד ברכה לישראל? לא תודה.." ענה בקרירות: "מכאן אני כבר אסתדר בעצמי".

בלעם ואתונו

בלעם ואתונו

–          "דווקא לא!" בלעם הדגיש "מה יקרה לעם שלך – למואב, באחרית הימים".

–          "זה כבר נשמע מעניין" בלק הסתקרן. "נו, בוא נשמע".

–          "כן, כן…אתה חייב לשמוע את זה!" התלהב בלעם. "אז ככה, בסוף הימים תהיה מלחמה גדולה, וכל העם שלך ימות! נכון מרגש?" בלעם התנבא בהתלהבות כילד.

–          "כן, פשוט נפלא…" השיב בלק המלך בעוד הוא אומר לעצמו: למה נתתי לו לדבר? אבל בלעם כבר התחיל, אז בלק זרם איתו בשאלה נוספת: "ומתי זה יהיה?"

–          "עוד הרבה זמן, אין מה לדאוג. לא קרוב."

–          בלק קיווה לעצמו שזה יהיה לפחות אחרי החגים. הוא שאל: "אמרת מלחמה – מי נגד מי?"

–          "אז ככה, איתך יהיו עמלק, הקיני, אדום, אשור, עבר, ואני רואה פה גם את ארצות הברית."

–          "ובכל זאת אני מפסיד?"

–          "כולם ימותו, זה כל כך פשוט…" אמר בלעם בנונשלנטיות. בלק כבר התחיל להתרגז מחדש על ההתנהגות הזאת של הקוסם מעבר הירדן.

–          "ונגד מי? נגד מי?" התעצבן בלק.

–          "אה…ישראל, נגד מי חשבת?" השיב בלעם. בלק ירק והוציא קללה עסיסית שקשורה לחמור ולאמא של בלעם.

–          "זה באמת לא הגיוני, איזה מלך יכול לנצח את כל העמים האלו?" בלק התריס.

–          "כן…יהיה להם איזה מלך אחד, ממש כוכב עליון כזה, סופרסטאר." השיב בלעם.

–          "מה…כאילו חצי אדם חצי אל?" חקר בלק.

–          "לא, לא, לא, לא…." בלעם נענע בידיו. "לא גאד-מן, לא איש-אל, יש לכם פנטזיות אתם הפאגנים…" צחק בלעם ואז נאנח "אוי…כל אחד שם את עצמו אל". בלעם הכה את אתונו במקל ויצא לדרכו דווקא כשהנבואה שלו התחילה להיות מעניינת.

–          "רגע! חכה!" התחיל לרוץ אחריו בלק: "תספר לי עוד על המלך הזה שלהם! איך אני מנצח אותו?"

–          "אתה לא תנצח, זה כל הקטע בנבואה." העיר בלעם בעודו מתרחק.

–          "אז מה לעשות בינתיים? איך לנצח את העם הזה?" קרא בלק.

–          "שיקסע מואביות! אלוקיהם של אלו שונא זימה!" צעק בלעם ונעלם מעבר לאופק רכוב על אתונו.

 וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: … לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב…אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת.  וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר–אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל… וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  אוֹי, מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. (במדבר כ"ג-כ"ד)

האבא של המשיח

הנבואה החטופה הזאת, שמופיעה כבר בספר במדבר, בקורפוס הקדום של חמישה חומשי תורה, היא כנראה האזכור המסורתי הקדום ביותר של המשיח. (יש שפירשו שכבר "ויהי אור" מתייחס למשיח, כמו כן "ורוח אלקים מרחפת"- זה רוחו של משיח) הנבואה הזאת, המדברת מפורשות על מלך מישראל שיקום ויביא את עם ישראל לתקופה טובה יותר, מזכירה את הזמן בו הוא יבוא כ"לא עתה" או "לא קרוב". וכבר נחלקו המפרשים אולי היא כבר התקיימה. וככה הגענו אל המשיח הראשון שלנו בהסטוריה: דוד המלך.

למרות שהוא לא ה-משיח, והמשיח שיבוא יהיה גרסא משופרת שלו, דוד הוא האב הקדמון של המשיח העתיד לבוא. כל יתר הנבואות ושאר דברי חז"ל מציינים שהמשיח יהיה, קודם כל "בן-דוד" ז"א- מיוחס גנטית לדוד ושנית "כדוד אביו" – מעשה אבות סימן לבנים. דוד כבש את כל עמי האזור פה? גם המשיח. דוד הניח את היסודות לבניין המקדש? גם המשיח. דוד עשה משפט? גם המשיח. יש שלקחו את העניין רחוק יותר ואמרו שהמשיח יהיה אף הוא אדמוני כדוד. הרמב"ם מייחס חצי מנבואת בלעם שקראנו על דוד ואת חציה השני על המשיח לעתיד לבוא. לסיכומו של עניין – דוד הוא האדם האחרון שענה כמעט על כל הקריטריונים להיות משיח, והוא אפילו קורא לעצמו ככה לפעמים בספר תהילים. (הערה: המילה "משיח" היא תואר שמשמעו "מוכתר, מוסמך" וכשדוד אומר "משיח" בתהילים הוא מתכוון לשררה שלו כמלך ותו לא). אבל זה אף פעם לא מספיק, כי כל דור צריך משיח משלו, ואכן קיימת מסורת מהבעש"ט (הבעל שם טוב) שבכל דור יש אדם אחד שהוא ה"משיח התורן" של אותו דור. הנביאים המשיכו להתנבא גם אחרי מות דוד, וחז"ל המשיכו לפרש את דבריהם, וכך התחיל החיפוש אחר המשיח.

הנסיך על החמור הלבן

עם ישראל רוצה בסך הכול דבר אחד. שקט. לשבת כל היום בכולל וללמוד. אבל, מה לעשות, זה לא כל כך ישים. צריך להתפרנס, צריך לצאת למלחמות, צריך להתמודד עם אנטישמיות, הסברה, מסחר ועוד צרות רבות. כולם נזכרים בערגה בתקופתו של דוד ורוצים משיח מסיבה אחת: הוא יביא את השקט. וזה הקו העיקרי של הנביאים, לא אפוקליפסיה מפחידה עם ארבעה פרשי אבדון ונהרות של דם (למרות שגם זה מופיע לפני בוא המשיח) אלא שלווה, הרמוניה: "וגר זאב עם כבש", לא יהיו רשעים או גנבים, פרנסה תהיה בשפע ככה שנוכל כולנו לשבת בשקט רוב היום וללמוד תורה "תחת גפן ותחת תאנה".

המשיח קרוי בפי הנביאים "שר" או "נסיך", כרמז ליחוסו המלכותי, והוא נחשב אחד מ"שמונת נסיכי אדם" – רשימה של מכובדי העם היהודי. יחד עם זאת, הנביאים גם רומזים למצבו הכלכלי שהוא, אפעס, לא משהו.

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר (זכריה ט')

מכאן כנראה התפתחה האמונה שהמשיח יבוא על חמור (צבעו הלבן היא אמונה מוסלמית, דרך אגב). אבל הפשט מחזיר אותנו להתחלה: מתי רוכבים על חמור? כיש זמן, כיש שלווה. אם יש מלחמה ולחץ- אז רוכבים על סוס. מה שהנביא אומר זה בסך הכול שהמשיח יבוא בסבבה שלו, על חמור, לאט לאט, "תרגעו…" הוא אומר: "עוד מעט".

משיח בפוטנציה?

"עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר" - מרקו, משיח?

מלחמה מהמיטה

מדוד ועד החורבן היו הרבה מלכים לישראל, אבל לכל אחד היו את הצרות שלו, ולא הייתה תקופה מובהקת בה העם ישב בשלווה ולא היו עליו עול מלחמות או עול מיסים. ואז הגיע חזקיהו. המלך המושלם. עשה את כל מה שהמלכים לפניו פחדו לעשות. הוא נלחם בפלשתים, הצליח לאחד בין שתי הממלכות (באופן חלקי לפחות בפסח), ובמיוחד: חיזק את העם מבחינה אמונתית.

העם מאז ומעולם נמשך לדברים מוחשיים. הם היו חייבים איזה עגל מזהב או נחש נחושת. חזקיהו החליט להילחם באמונות הזרות האלו והסיר כל דבר שעלול להתפרש כאבק עבודה זרה. הוא לא פחד להרוס פריטים ארכיאולוגים נדירים שהיו בידו כמו פסל של נחש שהיה מימי משה או ספר רפואות קדום. הוא הקים ישיבות וכל עם ישראל, כולל ילדים קטנים למדו תורה 24/7 ושלטו בדינים המדוקדקים ביותר. כל מלכי האזור כיבדו אותו ואפילו כשהוא חלה בשחין הוא קיבל מכתבי תמיכה ממלכי האזור (בעלי שמות מוזרים במיוחד כמו מרודך, בארדך ובלאדן). חיי התושבים היו טובים. אפילו לנביא ישעיהו לא היה על מה להאבק מלבד אישורי בניה של קברים בלתי חוקיים.

אבל סכנה פתאום הגיחה. אשור וסנחריב בראשה השתוללו באיזור וכבשו את ממלכת ישראל השכנה. צבא אשור התקרב ליהודה בצעדי ענק והייתה סיבה נכונה להילחץ: לא היה ממש צבא, כי כולם למדו בישיבות. הנביא ישעיהו פנה לעזרה מלמעלה, בזמן שרבשקה, הגבלס של סנחריב, התחיל להפחיד את תושבי ירושלים בעברית רהוטה. ישעיהו חזר למלך חזקיהו ואמר לו שאין לו מה לדאוג – כולם ימותו. נבואה שנשמעת מעט מוכרת, לא? חזקיהו בחר להאמין והלך לישון.

"עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג, לא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו ה': אני עושה". (איכה רבא, פתיחתא)

בבוקר כולם קמו לתפילת שחרית וריח מוזר עלה מחוץ לחומות. העם הביט החוצה וראה את כל צבא אשור מוטל על הרצפה: פגרים מתים. בינתיים בשמיים הקדוש ברוך הוא רצה לעשות מעשה: להכתיר את חזקיהו למשיח. המלאכים רצו בששון להגיש את הטופס להכתרת המשיח, אממה, הם נתקלו בבעיה בירוקרטית קטנה. הכול עם חזקיהו היה טוב ויפה, באמת מועמד ראוי, אבל הקדוש ברוך הוא עשה לו כאלו ניסים ובכל זאת הוא לא אמר שירה. זה לא שהוא לא אמר תודה, אולי הוא אפילו עשה הרבה יותר מזה והקריב קורבן, אבל צריך שירה, ממש שירה, עם מילים, לחן, קיצ', ואולי אפילו קצת כוריאוגרפיה – בדיוק כמו שדוד עשה! ולדוד לא היו הרבה סיבות לשיר, החיים שלו היו הרבה יותר קשים, פרשיות מין במשפחה, גניבת ארון הברית ועוד רבות, ובכל זאת – היה לו הספק יפה: 150 מזמורי תהילים. והנה חזקיהו שלנו לא ניגן אפילו אקורד אחד. בעיה. כל מיני גורמים גאוגרפים ניסו לעזור, אבל זה לא עזר. אם אפילו דוד עצמו לא הוכתר כמשיח, אז חזקיהו? כך הוחמצה הזדמנות נוספת להכתרת המשיח, כנראה שבלעם צדק: המשיח באמת צריך להיות סופרסטאר, בעל יכולות ווקליות נדירות, חזקיהו היה כמעט שם, "ליד" כמו שצדי צרפתי היה אומר.

דוד מכרכר ושר בזמן השבת הארון מארק שאגאל

בחלק ב' בסדרת הפוסטים על המשיח אעסוק בעניין המשיחי בתקופת בית שני ומלכות רומי.

נספח – על מזמורי תהלים בעידן המודרני

דיברתי מעט על מזמורי התהילים של דוד המלך ע"ה, שליוו את העם היהודי בכל תקופתו, כטקסט של תפילה וגם כטקסט של שירה. בזמן האחרון, אותם מזמורים עתיקים זוכים לעיבוד מודרני (אולי מודרני מידי, בחצי חיוך) ומזכירים לנו מה הייתה המטרה הראשונית של המזמורים האלו: לשיר, להודות, להלל, לרקוד בשמחה או להרטיט את הלב ברגש. ברי סחרוף בביצוע לתהילים שאתם בטח מכירים.  ניגון חב"ד.

 

מודעות פרסומת