איך היהודים רצחו את השטן

איך היהודים רצחו את השטן

יש הרבה דברים שלא מופיעים מפורשות בחמישה חומשי תורה. בין היתר: המשיח, ירושלים, עולם הבא, והשטן. אז מאיפה השטן בא? מסתבר שגם האל עצמו שאל את השאלה הזאת בספר איוב, שם השטן מככב ותשובתו של השטן היא: "משוט בארץ ומהתהלך בה". הוא בא מפה ומשם, גחמה ארצית, מופיע ברקע כדמות מיתית. אבל השאלה המעניינת יותר היא – לאן הוא הלך? בפוסט הבא לא אגע בסקירה מקראית-חז"לית של השטן, אלא במאמץ הפילוסופי היהודי "להרוג את השטן".

העם צריך שטן

פרדי מרקורי – כנראה האמין בשטן. לראיה – החתול. לראיה נוספת – השפם.

הרבה יהודים לא אהבו את השטן. הסיבה לא הייתה איפור אדום מוגזם וקלשון מפחיד, אלא רתיעה פילוסופית רצינית. אחד הוא אלוהים. אין דבר המשתווה לכוחו, ואין סמכות שאינה תחתיו, אין "שיתוף". השטן מאיים על העיקרון הדתי הברור מאוד – "ה' אחד". השטן הוא הכוח הרע, הוא זה שבשליטה בארץ, כי העולם הזה הוא עולם רע. הוא מתעלל בבני אדם כמה שבא לו, מנסה אותם בניסיונות, ולבסוף צולה אותם בגיהנום. לאור התיאור הזה ברור מאיפה השטן בא. יש קושי תיאולוגי לייחס את הזוועות לאל הטוב, וכיוון ששאלת הרע בעולם נפוצה יותר משאלת אחדות האל, אז התפתחה נטייה טבעית לדואליזם, אמונה באל טוב ובאל רע. בימי בית שני היה הדבר נפוץ בכתות מדבר יהודה. הם דאגו לשכתב את ספר בראשית ושמות כך שכל המעשים הרעים (כמו המבול או מכת בכורות) מיוחסים ל"משחית", בעוד המעשים הטובים מיוחסים לאל הטוב. האל הטוב, הם הודו, הוא האל החזק יותר, רק שהוא לא מתערב יותר מידי. המחשבה הדואלית של שני אלים נפוצה גם בדת הגנוטיסטית, מה שלימים נודע כדת זרתוסטרא. הזרתוסטריאנים, דת חביבה שהביאה לעולם את פרדי מרקורי, בשלב מסוים עידנו את התפיסה הכפולה שלהם והצהירו שמדובר ב"שתי פרסונות של אותו אל", בדומה לשילוש הנוצרי. המוסלמים, מבחינתם, קנו את זה והעניקו להם מעמד של "דימי", בני חסות כמו יתר "עמי הספר" (נוצרים ויהודים), בעוד קבוצות דתיות אחרות, כמו היזידים שהחליטו שדווקא האל הרע הוא השווה יותר, נותרו תחת הגדרת "כופרים".

נחזור לסביבה שלנו. הכוח שנתנו אנשי בית שני לשטן היה פתרון לא מושרש, זה היה דבר שאפשר לומר אותו מבלי למצמץ, אבל לא עקרון דתי. עם הולדת הנצרות, השטן כבר היה חובה תיאולוגית. מדוע? תרגיל פשוט בלוגיקה. ישו הוא בן האלוהים, והוא טוב. ישו נהרג ע"י אנשים רעים. אי אפשר להרוג את בן האלוהים אלא אם הייתה התערבות שמימית. האבא לא ירצח את הבן שלו, לכן שחייבת להיות ישות, שוות כוח לאל עצמו, כדי להסביר את מותו של בן האלוהים. כדי לקבל את הצליבה ואת אלוהותו של הבן, יש חובה להאמין ברע.

אבל אנחנו היהודים, חושבים שאנחנו חכמים. עזבו אתכם שטויות, אומר הנביא ישעיהו, יש אל אחד שעשה את הכול. הוא ריפא את הילד בשניידר והרג את הילדה ששכבה לידו. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". הדואליזם הוא סכנה ליהדות המונותאיסטית. אבל הוא גם סכנה לעולם, כי אם יש שטן, יש גם "בני שטן", שכמובן אפשר ורצוי לעשות בהם פוגרומים. כן, קשה להסביר את הימצאותו של רע בעולם. אבל עוד יותר קשה להסביר למה השטן האלילי מופיע במקורות.

מי אני ומה שמי?

איוב והחבר'ה

הזכרנו את ספר איוב. השטן מופיע בסיפור הרקע, הוא זה שמפיל על איוב את הצרות. לאחר הסיפור הקצר מתחיל הדיון הפילוסופי בין איוב לרעיו, שדנים בשאלת הרוע בעולם. אבל יש משהו מאוד מוזר. בכל הדיון הזה אף אחד לא מעלה את התשובה הברורה – "אה, מה אתה מתלונן, איוב? זה הכול השטן עשה!". גם התשובה הסופית של האל מתוך הסערה שונה בתכלית מתחילת הסיפור, היא לא: "שלחתי את השטן לעשות לך ניסיון". איוב והחברים מנסים להבין למה ה' עשה את הרע, ולמה העולם כפי שהוא. הם פילוסופים אמיתיים שלא מחפשים תשובות קלות. האל יוצא מן הסערה, אבל לא מן המכונה.

אבל השטן תקוע שם. אז הפרשנים ניסו להוציא אותו בכוח. הרלב"ג משתמש במילה כפשוטה. "שטן" זה משהו שמפריע בדרך, כמו המלאך של האתון של בלעם. וכיוון שכל ספר איוב "לא היה ולא נברא אלא משל היה" לפי חז"ל, אז גם השטן הוא משל.

"אלו הרעות המדומות אשר התחלתם מחוץ והוא השטן דרך משל. וקראו שטן להיותו מטה מן הדרך המכוון מהש"י [מהשם יתברך] כמו שהתבאר במה שקדם." (רלב"ג, איוב ב')

השטן הוא שם כולל לסיבות רעות. סיבות רעות יש בעולם. אם איוב שכח להשקות את הפרחים, אז הצמא הוא השטן. וכשהאל שולח את השטן לעשות שמות באיוב, הוא פשוט שולח את הצרות הטבעיות, והעולם מספיק קשה גם ככה, לא צריך איזה שדון עם קרניים. השטן יכול להיות גם שם כולל לחטאי איוב. איוב תם-וישר, אבל כמו כולם היו בו כמה עוונות. אותם עוונות מקבלות שם, "השטן", כי הם מזיזות את הדרך מלהקשיב לזכויות איוב במשפט השמיימי, וגורמות לאיוב לקבל את העונש הראוי לו.

קיצוץ תקנים

השטן מופיע חז"ל גם כדי להעביר מסרים דידקטיים דרך סיפורים, כמו "אל תכניס אורחים עם פסוריאזיס לסעודה מפסקת בערב יום כיפור". אבל אצלם קרה משהו מאוד מוזר. השטן יכול לעבור טרנספורמציות אדירות. הוא יכול להיות אורח נאג'ס או בחורה יפת-תואר, אבל גם מופיע בדמות מלאך המוות, ולפעמים בתור יצר הרע. אבל מהו יצר הרע? יצר הרע הוא דחף פנימי אנושי, הוא חלק מהאדם, הוא נמצא בלב וניתן לשליטה. הוא רע, אבל לפעמים כל כך קטן. "נדמה להם כקור עכביש". הגמישות הזאת, שהשטן ממלא כמה תקנים, מדגישים את הרעיון שיש רע בעולם, ואנחנו פשוט קוראים לו בשמות שונים. החטא הוא רע, המוות הוא רע, והשטן רק ממלא שליחות מבלי יותר מידי כוח. רבי יהושע בן לוי, שנכנס עוד בחייו לגן עדן, הצליח אפילו לעבוד עליו. אבל אתם לא חייבים להאמין בשטן, אמרו החכמים. מי שלא מאמין בשטן, השטן לא קיים מבחינתו, והוא לא כועס, כי אמונה באל אחד באמת זה דבר גדול. מי שכן מאמין בשטן, שידע שלפחות הנזק שהוא יכול לעשות לא גדול. אז אם פגשתם בשטן, תגידו לו "אני לא מאמין בך", ומובטח שהוא ילך בלי להיעלב.

הזה שלא קיים

הרמב"ם היה צריך אף הוא להתאמץ כדי להסביר את הימצאותו של השטן במקורות. לאחר שסיים להגיד לנו מהו אלוהים (או יותר נכון, מה הוא לא), הוא עושה תרגיל פילוסופי מבריק (מו"מ, ג', כ"ב). האל, אומר הרמב"ם, הוא הקיים. למי שלא שם לב, זאת אחת מההוכחות לקיום האל (הטיעון האונטולוגי בגלגולו המוקדם). האל, בהגדרתו, הוא הזה שקיים. (שפינוזה הפך את היוצרות ואמר שהקיים-העולם, הוא האל). להגיד "האל לא קיים", זהו פרדוקס. אם האל הוא היש, אז מהו השטן? טוב, זה צריך להיות ההפך – אז השטן הוא האין! כך נולד הקונצפט שהשטן, לא רק שהוא קטן וחסר כוח, לא רק שהוא מילה נרדפת לעוונות וסיבות מגובשות, אלא הוא בעצם…כלום. העדר. חוסר. מזכיר לי שהוריי יום אחד התווכחו על תליית תמונה בקיר הבית. אימי רצתה לדפוק מסמר, ואילו אבי הציע מקדחה. כששאלו לדעתי, עניתי להם כפילוסוף שהם בעצם מתווכחים על חור בקיר, שזה אומר שהם מתווכחים על כלום…

אז השטן הוא הכלום. ומיותר לציין שהכלום הזה כמובן לא קיים, כי איך יכול להיות קיים כלום? אבל כמו בסיפור על התמונה, הכלום הזה גורם לצרות. אם מישהו לא לומד מספיק, הוא עושה טעויות פאטליות – החיפזון מן השטן. אם הפרה לא תקבל אוכל, כלומר, לא תאכל כלום, אז הרעב יהרוג אותה – כמו שה"שטן" הרג את הפרות של איוב. אז השטן, גם בגלגולו החדש גורם צרות, אבל הוא לא באמת קיים. המלבי"ם, פרשן מהעת האחרונה, פירש בצורה רמב"מיסטית את הפרקים הקשים בספר איוב.

"השטן שהוא ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק…אין לו שורש בהוויה". (מלבי"ם, שם, שם)

למרות שהשטן הרמב"מיסטי הוא כלום, כמו השטן החז"לי הוא ממלא כמה תפקידים. הוא זה שמסמל את הרנדומליות, את ה"מקרה" (ההתנהגות הטבעית של העולם שלא מבדילה בין צדיק לרשע) ואת הדמיון המתעתע בנו. הדבר לא מנותק לגמרי ממה שחז"ל הנחילו לנו – מוות הוא העדר חיים מוחלט, ויצר הרע הוא דמיון. בקריצה נוספת לשפינוזה, את האתיקה שלו אפשר לסכם כך: הדבר הרע הוא הדבר שגורם העדר. טיפשות – העדר חוכמה, מוות – העדר חיים. עוד השפעה רמב"מיסטית על שפינוזה.

כמו עלוקה למת

בחסידות ובקבלה קרה משהו מוזר. הקבלה שהתחילה לדבר על אלוהות נזילה שעוברת ממקום למקום, דיברה גם על "סטרא אחרא" במקום על שטן, זה הצד השלילי בעולם, אבל עדיין הוא מתקיים ברצונו של האל. הצד הזה מתחזק כתוצאה מכל מיני דברים, ובין היתר גם מדיבור עליו, כך שאם אתה לא מדבר על זה, תיאורטית – זה יכול להעלם כליל. השטן, שהוא כבר לא ממש שטן פה אלא קליפות ומחיצות ביננו לבין הבורא, הוא מעין טפיל אלוהי, הוא יונק מהצד הטוב, גורם קצת נזק, אבל לא יותר מידי וכמובן שניתן להדברה. מהאפס הרמב"מיסטי השטן הופך להיות "שלילי ממש", כלומר –הקיום שלו הוא תלוי במישהו אחר, פרזיטיות. האדמו"רים הקפידו לכנותו ה"ניטש-גוט" (הלא-טוב) שתואם בצורה נפלאה להגדרה לעיל, או ה"בעל-דבר",  כלומר, הזה שרוצה ממנו משהו. קרציה השטן הזה.

השטן בפנסיה

היום השטן לא מפריע. הוא מופיע מידי פעם במשלים חסידיים או בקריאה בטקסטים העתיקים יותר. אבל לא תמצאו אותו ביהדות המדוברת (לגבי ראש השנה – אכן דורש הסבר). אנשים מפחדים מעין הרע, טוענים להתגלות עם צדיקים מעולם האמת, אבל השטן לא תוקף אותם. מי שמתעניין בו אלו מיסטיקנים הרחוקים מהמחשבה היהודית, נערים מרושעים שעושים מעשים זוועתיים בחיות בית, או חובבי בולגקוב. כפי שמספרת הבדיחה הידועה. רבי אחד פגש ב1880 את השטן על גשר באירופה. השטן רץ אנה ואנה ולא עצר לשנייה. הרבי שאל למעשיו, והלה ענה לו: "אין לי זמן! יש לי מלא עבודה! צריך לשכנע את היהודים לעבור עברות!". בערוב ימי במאה ה20, פגש שוב הרבי את השטן, אך הפעם הוא התבונן בנוחות על הנוף ועישן סיגריה. "מה קרה? אין לך עבודה?" שאל הרבי. "לא, עכשיו אתם עושים את כל העבודה בשבילי, אז יצאתי לפנסיה…"

גם ברוסיה מאסו – אין כניסה לשטן ופמליתו. (ע"פ בולגקוב)

אולי יש משהו נכון בבדיחה. התשובה של ספר איוב לשאלה: "למה יש רע בעולם?" היא על דרך היהדות – תשובה בשאלה: "מדוע אתם לא עוצרים את הרע?". יש מספיק פושעים שאנחנו מתעצלים להכניס לכלא, יש מספיק עוולות שאנחנו מעלימים עין מהם. לא צריך שטן כשיש בני אדם.

 

ודבר אחרון בהחלט

מתוך דומינו גרוס

מודעות פרסומת

תולדות ה"אוי" היהודי

תולדות ה"אוי" היהודי

מהי התכונה היהודית האולטימטיבית? מהו הדבר המשותף לכל יהודי ויהודיה בעולם כולו? אחרי שנקלף את לימוד התורה והמצוות, שכן גם חילונים רבים מבקשים לקרוא לעצמם יהודים, ואחרי שנקלף את המוצאים השונים והפזורות השונות, יסתכם ניסיוננו בהבהרה אחת (יותר נכון דיפתונג) – אוי. האנחה, התלונה, הקרעכצן, חוצה יבשות וגלויות, ומקבץ את כולנו תחת מטריה אחת צפופה ולא נוחה, אז תעשו מקום. באמת.

הפטיש העברי – סרט על גיבור על יהודי שנלחם בסנטה קלאוס מרושע. המילה הכי נפוצה בסרט היא כנראה אוי.

בתחילה, היו אבותינו טרחנים

בואו נתחיל מהראשית. מתי בעצם היינו לעם? אפשר לסכם פחות או יותר על יציאת מצרים. ומתי התחילה יציאת מצרים? הרי בים סוף הן היינו כבר לעם, וכן בליל השימורים בו אפינו את המצות. אבל כשירדו בני יעקב, זה לא בדיוק עם, אלא סוג של חמולה. מתי ההתייחסות לצאצאי יעקב הייתה התייחסות לעם ולא לפרטים? אני מציע את התשובה המסורתית, אותה אנו קוראים בהגדה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.

"שועתם" – ברבים, ואז אנו ממשיכים ואומרים:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.

אז יש לי תשובה: היינו לעם ברגע שהחליט יוצרנו לגאול אותנו מן המצרים. ומתי זה היה? ברגע שיצא "אוי, כמה זה קשה" מפינו. אמור מעתה: כמו תינוק היוצא לעולם הזה בבכי, כך גם עם ישראל נולד כאשר נאנחו לראשונה.

הנביא פולניהו

אף על פי שאנחות רבות ידעו בני ישראל מאז, ולפחות 10 פעמים במדבר שהיה להם איזה "איפה המים?", "למה יש נחשים?", "למה אין מן בשבת?". אנו מתעניינים דווקא בעדות ברורה למילה "אוי". במקרא המילה "אוי" מופיע 23 פעמים (לא כולל כמובן את שם העיר "אֶוִי"), ואילו הביטוי היותר נפוץ הוא "הוי" המופיע 48 פעמים. מילת קריאה גם נפוצה היא "אהה" המופיעה 15 פעמים. ומתי יש שימוש במילים האלו? בכל הזדמנות אפשרית. כשירמיהו מקבל את השליחות שלו הוא אומר "אהה…ה' אלוקים לא ידעתי דבר" (ירמיה א ו). הנביא ישעיהו מקונן על מנהגיהם הרעים של ישראל: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון" (ישעיה א ד), זכריה כופל את אנחותיו ואומר: "הוי הוי ונסו מארץ צפון" (זכריה ב י).

לאחר שכל אנחותיהם של הנביאים לא עזרו, ואפילו אחרי שירמיהו אמר לעם: "מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה, כִּי-נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל-בֵּית הַכֶּלֶא" (ל"ז, י"ח), שזאת הדרך היפה להגיד:  "טוב, אני לא מבין למה אני צריך לשבת כאן בקור, בחושך, בבית הכלא", הגיע החורבן. ומה עושים? נאנחים. ישב הנביא ירמיהו על הקרקע, ובסדר אלפביתי מופתי החל לקונן: "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, ט"ז). גם פייטני הקינות לא חסכו באנחות מסורתיות וברפרטואר של תשעה באב אפשר למצוא את "אוי מה היה לנו", "אוי ויהי נועם נשבת במוצאי שבת", "אויה אצבעותיי שפלו", ""אוי אוי אבל אעורר". הערכה גסה שלי אומרת שבתשעה באב יהודי אומר 150-100 פעמים אוי בממוצע כחלק מהתפילה. לא כולל התלונות על הרעב מהצום, החום של אוגוסט, והשרפרף הלא נוח שסידר לו הגבאי.

ייסורי התנאים

חז"ל המשיכו להיאנח ללא הרף, וקצרה היריעה מלפרט כל אוי מדרשי ותלמודי. נסתפק בכמה דוגמאות. אוי שימש בהרבה מאוד מקומות לבטא תסבוכת שאין ממנה מוצא קל, תחושה אמביוולנטית מציקה. כך כשרבן יוחנן בן זכאי נדרש לפרט את טהרתם וטומאתם של כלי-רמאות (כלים של נוכלים שאיתם היו גונבים ומרמים את הבריות), הוא מוצא את עצמו בעמדה מאוד לו נוחה, שאפשר לבטא במילה אחת – אוי.

"אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר- שמא ילמדו הרמאין [=כלומר, אם אלמד את ההלכה אודות אותם כלים, אנשים ילמדו לרמות]. ואם לא אומר – שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו [=אם לא אלמד את ההלכה הזאת, האנשים שכבר מרמים יחשבו שאנחנו החכמים לא מכירים את הקונצים שהם עושים]".

המעשה הנפלא הזה מראה לנו את פניה הכפולות של ההלכה: מצד אחד, היא חלה על המציאות, אי אפשר להתנגד למה שאנו רואים, יש לעסוק בענייני השעה. מצד שני – היא מכוונת אל המציאות האידיאלית.

רבי יהודה הנשיא גם ביטא את מצוקותיו הפילוסופיות אודות ההתפלגות המגדרית בעם ישראל:

"אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות".

כלומר, תבין, זה לא שאפשר לעשות משהו נגד זה, צריך שיהיו פה גם בנות. אם נולדה לך בת, מה חבל – אתה יכול רק להגיד "אוי". שמעתי לא מזמן שמישהו שאל את הרב מוצפי שאלה המתחילה במילים: "לאחי אין לו ילדים, יש לו רק בנות". אכן אוי.

מתוך קינות לט' באב

מתוך קינות לט' באב

טרחת נשים

אבל ה"אוי" הוא לא נחלתם של הגברים היהודים בלבד. אדרבא, הנשים היהודיות, ובמיוחד האימהות, המשיכו להיאנח עוד ועוד על גורל ילדיהם שטרם מצאו זיווג הגון וטרם סיימו את דיפלומת עורך הדין שלהם. ואם חשבתם שזאת תופעה פולנית בלבד, אז טעיתם. במדרש (ב"ר, כ"ו, ד) מסופר מעשה נפלא על רבן גמליאל:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא תַּחְזְרִי לְכָאן [לבית אביך, ותשארי בביתך החדש]. [לאחר זמן,] יָלְדָה בֵּן זָכָר. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ. [כלומר, שלא תפסיקי להגיד "אוי"] אָמְרָה לוֹ: שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת בָּאוּ לִי וְאַתָּה מְקַלְּלֵנִי? אָמַר לָהּ: שְׁתֵּיהֶן תְּפִלּוֹת הֵן: מִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם לָךְ בְּבֵיתֵךְ לֹא תַּחְזְרִי לְכָאן; וּמִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא בְּנֵךְ קַיָּם לֹא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ: "אוֹי שֶׁלֹּא אָכַל בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא שָׁתָה בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת".

מעשה נפלא! הברכה השנייה שנתן רבן גמליאל לביתו היא: בגלל שיהיה בנך קיים, שלא ימות, יחיה ויגדל, שלא תפסקי להתלונן ולדאוג לו. לכן, יהיה רצון שלא תפסיקי להגיד "אוי"! ואני נוהג לומר, שעצם זה שאומרים "הוי" זאת תפילה בפני עצמה, כי זה שלושת רבעים משם הוי"ה, וכמוה לקריאה אל ה' יתברך שיושיע אותנו מצרותינו.

אוי, גרסא 2.0

בק"ק אשכנז נהוג להגדיל ולומר לא סתם "אוי" אלא אפילו "אוי ויי" ולמהדרין "אוי ויי זמיר". מה המשמעות של המילים הללו ביידיש? אפילו ויקיפדיה לא יודעת בוודאות. "אוי" זאת מילת קריאה בסיסית, והיתר זה בטח עיוות של איזה משהו. (שם כתוב שזה כנראה עיוות של "אוי כואב לי" בצרפתית עתיקה). במחילה מחכמי ויקיפדיה, לדעתי ה"ויי" ב"אוי ויי" הוא עתיק יומין. בתחילת מדרש המגילה, אנו מוצאים דיון רציני מאוד על מתי צריך להגיד "ויי" ומתי לא. "ויי" משמש כמשמעות הנפוצה היום – קריאת אנחה בהתקלות עם צרה. ואיזו צרה זאת הייתה בימי אחשוורוש והמן הרשע בשושן הבירה…

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (משלי כט, ב): בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם, בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, חֶדְוָה וְשִׂמְחָה בָּעוֹלָם, בְשָׁעָה שֶׁהָרְשָׁעִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, וַוי וַאֲנָחָה וַחֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַוי שֶׁמָּלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

את הפתיחה למגילה "ויהי בימי אחשוורוש" דורש המדרש כ"ווי היא בימי אחשוורוש". אוי ויי, אחשוורוש מלך. המדרש גם מייחס את ריבוי הפעלים בפרשת תולדות בה יעקב ואמו מרמים את אביו כנהי של יעקב על כך שהוא מרמה את אביו: "וילך ויקח ויבא לאמו" – לא פחות מ3 "ווי".

אוי, כמה טוב לי.

אוי יכול להיות גם חיובי. כי אוי כמוהו כתפילה כפי שציינתי קודם. וזה מה שהופך את האנחה הידועה ליהודית כל כך. היהודי בקשר מתמיד עם ריבונו של עולם. אמרו "אין מזל לישראל", כי כל מה שמתחולל לעם הזה הוא גזרה שמימית ישירה. ולכן בכל צרה, אנו ישר מפנים אצבע ושואלים את ריבונו של עולם- "למה?! אוי!" כמו לשאול "איו?" איפה הוא? למה הוא לא עוזר? עגנון מביא בספר סיפורי הבעש"ט אוסף סיפורים דומים במהותם. רובם הולכים כך:

יום אחד נסע הבעש"ט וקומץ מחסידיו בעגלה. הורה הבעש"ט לנסוע. נסעו ונסעו עד שהורה הבעש"ט לעצור. ראו שעצרו באיזה כפר קטן. נכנס הבעש"ט וכל פמלייתו לבית עלוב, ובעל הבית האביון שהשתכר ממכירת יי"ש לנוכרים, הוא ואשתו קיבלו אותם בשמחה. לא חסכו מהם דבר, אכלו איתם את לחמם ושיתפו איתם את כסותם. כך ישבו הבעש"ט וחסידיו אצל אותו יהודי ימים רבים, אך היהודי העני לא הוציא מילה מפיו, עד שגמרו את כל תכולת ביתו, ולא נותר כלום בבית להאכיל את היהודי, אשתו וילדיו. קם הבעש"ט ויצא חזרה לדרכו. אז קראה אשתו של אותו אביון: "שוטה שבעולם! לו אמרת לאותו צדיק שיברך אותך לפחות, אז היה לנו דבר לאכול, עכשיו לא אוכל ולא ברכה יש לנו". אמר אותו יהודי: "אכן את דוברת אשתי. אוי. ראה עניי ריבונו של עולם! לו הייתי רוטשילד!". באותו רגע דפק בדלת איוון הנוכרי ואמר "תן לי יי"ש". אמר היהודי: "אין לי מאומה". אמר איוון: "ראה אולי יש לך דבר מה ואשלם לך כפליים." חיפש היהודי בביתו ולא מצא אלא חבית עם שמרים של יי"ש. מילא את החבית במים, ערבב קמעא, ונתן לנוכרי. אמר איוון: "היי"ש הזה טוב מאוד." ונתן לו נפוליון אחד. למחרת בא שוב אותו איוון ואמר: "תן לי מן היי"ש שנתת לי אתמול", הלך היהודי, מילא שוב מים בחבית והגיש לנוכרי. והוא שילם לו כסף רב. לימים התעשר אותו יהודי ממי החבית עושר רב והלך לבקר את הבעש"ט. שאלו תלמידיו של הבעש"ט למעשה הזה. אמר – "יש עושר שמור לבעליו", לעיתים, יש בשמיים עושר גדול ששמור ליהודי, אך מה שזקוק זה שאותו יהודי יבקש אותו. ואותו יהודי היה צנוע ומסתפק במועט, לכן הוצרכתי לבוא אצלו ולצערו עד שיבקש את האוצר המגיע לו.

מסקנה: להתלונן זאת לא רק תרפיה מוצלחת, זה יכול גם להשתלם. ובעצם, ה"אוי" עצמו הוא השכר. כפי שסיפרו חברי להקת "אוי דיווז'ן" (להקת פאנקליזמר יהודי) בהופעתם האחרונה בחיפה, על אותו יהודי שלקחו ממנו את כל תכולות ביתו, אבל דבר אחד לא נלקח ממנו – הזכות להתלונן ולזעוק "אוי!". "ברוך שומע תפילה" אנו מברכים: וזהו מדויק, היהודי מאמין שהקב"ה לא בטוח יענה לו או יקיים את מבוקשו, אבל מה שכן הוא שומע, ואנחנו לא צריכים יותר מזה. כי בשביל להתלונן צריך שרק צד אחד ידבר, אחרת זה יהרוס את הכול.

ודבר אחרון בהחלט

סרטון (סטריאוטיפי למדי, אבל עדיין מצחיק) פרודיה על "בדרך לחתונה עוצרים ב…".

היהודי הנודד – תובנות תנ"כיות מְיָם אל ים

היהודי הנודד – תובנות תנ"כיות מְיָם אל ים

בכל 23 וקצת שנותיי בארץ, מעולם לא חציתי את קו חיפה אל הגליל. לכן, בשבוע האחרון של תשע"ג יצאתי להכיר את הגליל. ברגל. צפונבוני אשדודי שכמותי ארז תיק של 15 ק"ג, והלך מחוף אכזיב הממוקם צפונית לנהריה עד לחוף גינוסר על שפת הכינרת. זהו יומן מסע רטרואקטיבי.

באתי להיטהר. איפה חותמים?

חז"ל זיהו אלמנט פסיכולוגי יפה מאוד. במסכת עבודה זרה דף נ"ה ע"א מסופר על כך שבמקום שגר רבא, חכם תלמודי, התגתלה דמות אלילית בלילה לאחד האנשים וציווה עליו לשחוט בן אדם כדי להפסיק את הבצורת האיומה. והנה, הפלא בָּפְלָה, השוחט שחט וירד גשם. אומרים חז"ל על כך:

"מלמד שהחליקן [הקב"ה] בדברים כדי לטורדן מן העולם, והיינו דאמר ר"ל… בא לטמא פותחין לו, בא לִטַהֵר מסייעין אותו"

יש נבואות המגשימות את עצמן. אם אדם רוצה ללכת או חושב בכיוון מסוים, אז מן השמיים 'פותחים לו' – מראים לו מהרהורי ליבו. אבל אם אדם בא להיטהר,  כלומר – מחשבתו היא בכיוון טהור, מסייעים לו. כמובן שהקביעה של טוב מול רע היא קביעה דתית, אבל הזיהוי שאדם באיזשהו מקום קובע לעצמו מה לחשוב, הוא זיהוי נפלא, והוא מרכזי גם בתורת הנבואה של הרמב"ם.

ומה הקשר? יצאתי לטיול – וגיליתי שגם טיול רגלי ושינה על הקרקע יכול להיות מסע רוחני, תלוי באדם. קראתי אינספור פרקי תהילים לפני שיצאתי. האם הבנתי באמת את המטאפורות? הריני לשתף עמכם את מסעי בעקבות המטאפורות שאנו קוראים כל יום, אבל לא השכלנו להבין וחשבנו שהכול טריוויאלי.

אני בגשר אלקוש

אני בגשר אלקוש

בין הרים ובין סלעים

קנינו מפה. אבל לא התחשבנו שהמסלול המסומן במפה הוא אווירי, בעוד שבתכל'ס הוא כלל לא מעט עליות וירידות. העליות היו לא פשוטות, במיוחד עם הציוד, כך לדוגמא העלייה למושב אבירים או להר מירון. אבל לא רק עליות היו, כי היו גם ירידות ואלו היו במידה מסוימת הרבה יותר גרועות – הברכיים נדפקות מעומס המשקל והרגליים מדדות ומחליקות. בעת העלייה למושב אבירים, כולנו ייחלנו לרגע בו נגיע למישור, בו נוכל ללכת בסבבה, ללא דאגות – נראה איפה ההתחלה ואיפה הסוף, נהיה בטוחים על כיוון, דרך בה אין אבנים ומכשולים ואפשר לנוח בכל שלב.

ג קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.  ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה (ישעיהו מ')

י עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם; סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים (שם, ס"ב)

ים אל ים, תהום אל תהום

בנחל עמוד עליון, אחד המסלולים היותר קשים, הִלכנו בין צוקים. שלטי אזהרה המתריעים בפני נפילה לתהום פזורים מכל עבר. אבל אי אפשר לחזור לאחור. צריך להמשיך גם בדרך המסוכנת. אחזנו בענפי העץ ובמוטות ברזל שרירותיים, ועליהם תלינו את יהבינו (תרתי משמע, אם יהבי במקרא זה היה מקל הליכה). להביט למטה עושה סחרחורת. אתה מרגיש מלכוד – ואין לך למי לפנות ועל מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. במקום שכזה, נראה טבעי לשאת תפילה, כיוון שעל צוק מעל תהום אין לך דבר מלבד עצמך והבורא.

אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. (יונה ב')

ז  צִדְקָתְךָ, כְּהַרְרֵי-אֵל–מִשְׁפָּטֶיךָ, תְּהוֹם רַבָּה;    אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה. (תהילים ל"ו)

י רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר; נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. (חבקוק ג')

ריח לבנון

בנחל עמוד תחתון בבוקר תחושת הארומה היא כמו להיות בתוך שקית תה. אני לא מאנשי הטבע שקוטפים מרווה וזעתר ומכינים תה בפינג'אן. הבאתי תה מהבית בשקית. אבל שמחתי שאותם פינות חמד רבות שמצאנו נמצאות עמוק-עמוק בתוך שמורות הגליל, כך ששום יד אספסוף עם ג'יפ לא משגת שם, ולכן הטבע נשמר בצורה נפלאה, רגועה, קסומה. ריח הטל על המחנה בבוקר. דמיינתי את האר"י מתהלך עם תלמידיו בין ההרים או את חכמי ציפורי מרימים את שולי מעיליהם כשבאו לחצות איזה נהר. על שפת נחל זורם בין עצים, כל הגיג שתגיד, נשמע כאילו אדם חכם אמר אותו.

יג  צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח;    כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.

יד  שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה;    בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.

טו  עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה;    דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

טז  לְהַגִּיד, כִּי-יָשָׁר יְהוָה;    צוּרִי, וְלֹא-עַוְלָתָה בּוֹ. (תהילים צ"ב)

על הר מירון. מסתבר שרשב"י לא נמצא בפסגה למדתי את זה בדרך הקשה.

על הר מירון. מסתבר שרשב"י לא נמצא בפסגה למדתי את זה בדרך הקשה.

חשכונות

חושך. הפחד הגדול ביותר של המטייל. אמנם יש פנס, אבל זה לא ממש עוזר, רק קצת כדי לארגן מקום חנייה נורמאלי בדחק. החושך הוא טוטאלי, לא ניתן להתמודד איתו, הוא מציאות גמורה שאי אפשר לעשות איתה כלום – זה פשוט גדול עליך. ביום הראשון, כשהיינו עוד צעירים חסרי ותק, לא הספקנו להגיע לנקודת היעד בטרם שיחשיך. שמענו זאבים קוראים, ונמלא ליבנו בחיל ורעדה. המשכנו ללכת בחושך במהירות, כאשר חבר מאיר לי את הדרך, כיוון שלי לא היה פנס. הוא הולך לפניי ומזהיר על כל אבן ומכשול. למדתי מכאן שיעור נפלא ברעות הדדית ובענווה כפי שלא למדתי בכל חיי.

ט יְהוָה, נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ–לְמַעַן שׁוֹרְרָי; הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ (תהילים ה')

כט  כִּי-אַתָּה, תָּאִיר נֵרִי; יְהוָה אֱלֹהַי, יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. (שם, י"ח)

שְׁתו מים

מים היו ללא ספק המטבע העובר לסוחר. שילך לעזאזל הטלפון, הכסף, קופסאות השימורים. רק תשמרו על המים. מחשבים כל צעד האם יש לנו מספיק מים לסיום המסלול, איפה נוכל למלא ועוד. עייפים ומזיעים, היינו מגיעים מידי פעם למעיין זך וצלול כל כך, שניתן לראות את הנביעה ישירות מן האבן. במקור מים אחד היינו טובלים, מכבסים את בגדינו ושותים. מה שנקרא, הכול-כלול. אין שמחה גדולה יותר מלראות מקווה מים, המרמז על מנוחה קצרה, על רענון ושאיבת כוחות להמשך הדרך. כמו ילד שהגיע לג'ימבורי.

יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר. (בראשית כ"א)

ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. (דברים ח')

יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה. יד רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה:  כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה. (ירמיהו י"ז)

גפן במובן של גאפן

במהלך הטיול, אף על פי שהיינו משופעים באוכל (ואפילו עברנו על איסור נותר והבאנו הרבה יותר ממה שהיינו צריכים בפועל), מה היה נעים למצוא עץ טוב למאכל (לרוב, כי היו הרבה תולעים בפנים). ביום השני נתקלנו כמעט בכל שבעת המינים. למדנו לאהוב את מה שיש, להסתפק בפשוט, ולהודות על עץ רימון שמצאנו במחנה הלילי של כפר שמאי. לסעודה שלא היינו מעלים על שולחננו אפילו בערב ט' באב קראנו "סעודת מלכים".

ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. (דברים ח')

כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר:  כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל, וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי, לְעוֹלָם. (יואל ב')

הוי, כנרת

את המסע סיימנו בטבריה. בראותנו את הכנרת עלץ ליבנו וקפצנו למימיה. היה נהדר לראות את הנוף משתנה בצורה הדרגתית, עד שראינו את אבניה השחורות של העיר טבריה. לא זכור לי שיש איזה מעלה מיוחדת לכנרת או לטבריה במקורות הקדם-תנאיים. אך עם זאת, לעולם לא היה נכון יותר מאמר הפייטן:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה     תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה

אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה           אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ               גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ

יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ            שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

על שפת ים כנרת. השמש זורחת בים. קטע.

על שפת ים כנרת. השמש זורחת בים. קטע.

הערת אגב

אני בטוח שתלמידי ישיבה רבים גם קראו בקול גדול כמוני בעשרת ימי תשובה האחרונים את הפסוק "נַפְשִׁי לַאדֹנָי, מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהילים ק"ל). אני מודה שלא הבנתי את הפסוק לפני שביצעתי תורנות שמירה לילית בצבא וציפיתי לחבריי שיבואו להחליפני בבוקר. הצפייה הזאת היא מטורפת. מתבוננים בשעון, רק זה מעסיק אותך, לזה אתה מצפה, כך גם לישועתך קוויתי ה'. אתם מכירים את זה?

פינת השו"ת – והפעם, על תאנים מהטבע

ש: איך לזהות תולעים בתאנים מן הטבע?

ת: פתח את התאנה. הבט בזהירות בסיבים בתוך בשר הפרי. אם אתה רואה דבר-מה זז, הרי אלו תולעים חיות. אם אינך רואה דבר זז,  הרי אלו תולעים מתות.

ש: מה מברכים על תאנה מן הטבע?

ת: על התאנה: בורא פרי העץ. על התולעים: שהכול.

ודבר אחרון בהחלט

בחורבת חממה למרגלות הר מירון, חנו איתנו סניף שלם של 'בנות-עקיבא' מפוצצות אנרגיה והורמונים שלא נתנו לנו לישון כל הלילה (אוי לאוזנינו הערלות ששמעו כל הלילה שירת נשים), ובבוקר אפילו פינקו אותנו בסנדביצ'ים כפיצוי. בחוף גינוסר הגיעו גם סוג של בנות-עקיבא, אבל מדת אחרת. בעל החוף, בג'סטה נחמדה מאוד החליט לרצות את כל אורחי החוף והכין פליי-ליסט: שיר בערבית, שיר בעברית ושיר באנגלית וחוזר חלילה. לפי מדד ההתלהבות בחוף, נראה שלשרית חדד יש קהל לא קטן אצל הנשים הרעולות. שרית חדד עשתה קאבר נחמד לשיר הבא, אבל בכל זאת החלטתי להביא את המקורי…

וידאו – תנ"ך פלוס

עוד סרטון! הפעם ראיינתי את רפאל מיוחס , חתן חידון התנ"ך העולמי לשנת תשע"ג. דיברנו על המסורה, טעמי המקרא, ודברים החבויים מתחת לטקסט המקראי.

(יש עוד כמה סרטונים על האש, אבל אפרסמם פה מידי פעם, למעוניינים פשוט הרשמו לעמוד היוטיוב)

 

הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

פורים הוא לא חג סטנדרטי בשום מובן. מנהגים על מנהגים נוספו בו במהלך השנים, אבל כל החג סובב סביב נושא אחד – הנסתר מול הנגלה. אף שם הטקסט המרכזי בחג "מגילת אסתר" מזכיר בשמו את העניין – לגלות את ההסתר. הדמויות במגילה מסתתרים מאחורי זהות בדויה – אסתר לא מספרת את מוצאה האוריגינלי, מרדכי משחק אותה שהוא לא מבין מה שבגתן ותרש אומרים, עמי הארץ "מתיהדים" – כלומר, מאמצים כלפי חוץ התנהגות יהודית ועוד. בפוסט הזה ננסה לראות עוד כמה היבטים על החג המיסתורי ויש גם הפתעה בסוף.

כל יום פורים #1 – Merry Purim!

התאריך של פורים הוא סוגיה בפנים עצמה. כומר אחד שאל את רבי יונתן אייבשיץ: "מה קרה? בכל חג אצלכם עיקר החגיגה היא בערב – עורכים סעודה גדולה ומדליקים נרות ובבוקר אתם מסתפקים בקוגל ודג מלוח, ואילו בפורים בדיוק ההפך! את סעודת הפורים אתם עורכים בבוקר ברוב הדר! מדוע זאת?" כמנהגם הקדוש של היהודים, ענה לו ר' יונתן בשאלה – "ומה איתכם? אתם חוגגים כל חג דווקא בבוקר, אבל את חג המולד אתם דווקא מתחילים לציין בלילה לפני עם סעודה חגיגית ומתנות לרוב? – וזאת למה?" ר' יונתן המשיך וסיפק תשובה אחת לשתי השאלות: "הסיבה היא פשוטה – אתם חוגגים את חג המולד בגלל יהודי אחת שנולד, ולכן נוהגים בו כמנהג היהודים. אנחנו חוגגים את חג הפורים בגלל גוי אחד, ולכן נוהגים בו כמנהג הגויים."

פורים הוא חג עם אופי גויי ולא סתם. בפורים לא רק אנחנו מסתתרים מאחורי זהות בדויה של גויים במשתה לרוב ובמאכל מופרז, אלא אפילו התאריך עצמו מסתתר.

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

כל יום פורים #2 – פורים יוצא השנה בפסח

עוד משהו על התאריך של פורים. אנו חוגגים את פורים באדר, אבל הצצה קטנה למגילה תגלה לנו שרוב מעשה המגילה קרה דווקא בזמן אחר לגמרי – אבל ממש ממש אחר – חג הפסח. תחילת האקשן עם הטלת הפור של המן שקרתה בחודש ניסן!

(ז,ג) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר–הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.

היום המיועד לפוגרום ההמוני ביהודים אכן נפל באדר, אבל עלילת פורים סובבת סביב ציר אחר: גזירת המן יצאה בי"ג בניסן, היום שבערב שלו היהודים התחילו לחפש את החמץ בבוידעם:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ (ג,י"ב)

אסתר נחלצת לעזרה וקובעת מיד שלושה ימי צום, יחד עם מרדכי:

לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי (ד,ט"ז)

מה שאומר, שבערב פסח של שנת ג'רפ"ח (שחל במקרה ביום רביעי, כך חישבתי) יהודי שושן הבירה לא קיימו מצוות עשה מהתורה של אכילת מצה ולא מצוות עשה מדרבנן של שתיית ארבע כוסות. מצב קיצוני שדרש מעשים קיצוניים הגובלים בביטול חג! לאחר הצום הממושך, עדיין היו היהודים בעיצומו של חג הפסח, ואסתר התחילה במזמיתה להפיל את המן במשתה כפול (שחג בי"ז וי"ח בניסן – יום שבת ויום ראשון)  – שאף הוא היה בפסח. המן נפל ונתלה למחרת, כשיהודים קראו "אם כסף תלווה את עמי" – בצורה אירונית, המזכירה את המעטפות שרצו בין המן לאחשוורוש.

אז מה אנחנו חוגגים בפורים? לא את מפלת המן, אלא משהו אחר לגמרי. לאחר שהמן נתלה, אסתר ביקשה מאחשוורוש לבטל את צו המן להשמיד את כל היהודים. אחשוורוש נפנף אותה בתירוצים בירוקרטיים ("כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב") או שסתם לא ראה ביהודים "דבר האבד" שראוי לכתובו בחול המועד. לאחר חודשיים נמצא פתרון – נכתוב שבנוסף לצו של המן, יש ליהודים זכות לעמוד ולהגן על עצמם. באמת תודה. החייתנו. ברור שצו שכזה לא ממש עוזר, ולכן במשך כל השנה כולה, עד שהגיע חודש אדר של השנה הבאה, היהודים שקשקו ורעדו מאותו יום גורלי באדר שיבואו כל הקוזקים עליהם, ולהם אין מה לעשות אלא להיקהל נגד שונאיהם הרבים. אבל, נהפוך-הוא!

"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם".

היהודים הצליחו להפוך את הסיפור ולהכות הם את האויבים הרבים, שהמגילה מונה כ75 אלף פלוס. אז רגע – מה שאנחנו חוגגים זה בעצם טבח המוני שעשינו בשונאים שלנו?

כל יום פורים #3 – פורים, זה נוח.

אז יש עוד טוויסט בתאריך של פורים. הפוגרום השמח הזה קרה בי"ג באדר, ובשושן הבירה, כיוון ששם היו יותר אויבים באופן מעניין (אני מניח שהכוונה לאויבים פוליטיים), הלינץ' נמשך יומיים גם לתוך י"ד. אבל יום החג נקבע דווקא יום אחרי! אנו חוגגים את פורים בי"ד, ותושבי הערים מוקפות החומה בט"ו. וזאת למה? כי החגיגה האמיתית היא המנוחה. זאת השמחה, אנו היהודים לא הרגנו כי שמחנו להרוג, אלא כי רצינו בסך הכול שקט, מנוחה. לכן אנו חוגגים דווקא את היום שנחנו מאוייבינו. בעצם, זהו רעיון עתיק – גם את השבת אנו מציינים לא ביום השישי שהוא סוף בריאת העולם, אלא דווקא ביום שהכול ממש נגמר.

הפתעה בפיתה

נפוץ המנהג להתחפש בפורים. בחיי שאני לא מבין את המצטדקים שאומרים: "זה בכלל מנהג נוצרי להתחפש…". נו, סו וואט? קודם כל, ראינו שבפורים אנו נוהגים כמנהג הגויים. מלבד זאת, זה ממשיך את הרעיון שהכול מסתתר לו, שום דבר הוא לא באמת כמו שזה נראה. האמת היא שלא רק בני אדם מתחפשים בפורים, אלא גם האוכל. בפורים נוהגים לאכול אוכל עטוף, נסתר. אוזני המן נראים מבחוץ עוגיה יבשה חסרת טעם, אבל ביס קטן יגלה שיש בפנים מילוי שוקולדי (או פרג) עסיסי. יש גם מנהג אשכנזי לאכול כרוב ממולא בפורים, מאותה סיבה שמבחוץ זה נראה מנה טבעונית משעממת למדי, אבל בפנים יש מילוי שכל בטן בשרית תשמח לראותו. סביב הכרוב הממולא של פורים יש גם סיפור נפוץ ומצחיק.

צביקה פיק מתחפש לדקארט

צביקה פיק מתחפש לדקארט

אסתר הובאה לבית המלך, אבל מטעמי כשרות לא יכלה לאכול מהכלים, ולך-תדע מה הכשרות של הבשר…אבל אין היא יכולה לחשוף את זהותה. אז מה עושים? קצת קשה אז צמחוניים. אסתר הכריזה שהיא אוכלת רק פירות וירקות. אבל יום שבת הגיע, והיא התחילה להתגעגע לצ'ולנט מבית אבא. שלחה מסר למרדכי. מרדכי מצא פתרון והבריח לה לתוך הארמון כרוב ממולא בבשר. כל שפחותיה של אסתר לא העלו על דעתן שבתוך הכרוב התמים הזה, שוכן סוד טעים…

קראת לי אסתר. אבל קוראים לי הדסה

גם הסיפור של מגילת אסתר הוא מלא רבדים. אפשר לקרוא את המגילה בכמה דרכים שונות, ובקריאה מסויימת אפשר לגלות דברים מוזרים במיוחד: סיפור אחד מסתתר בתוך עוד סיפור. את מרדכי היהודי בטח דמיינתם כבעל זקן לבן ומבטא יידישאי כבד. אבל כנראה שבעלי המדרש לא היו מסכימים אתכם. מרדכי, הוא שם הקרוי אחר האליל "מורדוך" הפרסי. אסתר, אף היא על שם אלילת הכוכבים (מזכיר קצת star) למרות שלשניהם היו שמות עבריים (אסתר קרויה עוד במגילה הדסה, ואת מרדכי המדרש מזהה עם דמות מספר נחמיה). אז בואו נסביר בקצרה מה היה הסיפור שם. למלך אחשוורוש היו הרבה יועצים ושרים, יהודים ונוכרים כאחד. היהודים, כמו כולם נהנו מסעודות המלך בלי חשבון, והתבוללו בחברה הגויית. בין השרים הגויים והיהודים הייתה איבה ברורה למדי, אבל יותר מזה הייתה מתח בין היהודים לבין עצמם – משחקי כסאות בחצר המלך. המן העמלקי קיבל משרה חשובה בחצר, וציווה לכולם להשתחוות. ע"פ ההלכה – אין עם זה בעיה כלל. למלך או שר חשוב מותר להשתחוות, ובטוח שמותר ואפילו חייב במקרה של פיקוח נפש, שהרי המלכות יכולה להרוג אותך. אבל מרדכי, אחד מהשרים היהודים, היו לו עניינים משותפים עם המן בימי הצבא, ולא היה בכבוד שלו להשתחוות לו בעוד ששאר אחיו היהודים כורעים ומשתחווים. השרים היהודים ניגשו למרדכי והפצירו בו להשתחוות, שאם לא יעשה זאת, המן עלול להבין בטעות שזה אגו יהודי מנופח, ובכל הוא מסכן את כל היהודים. מרדכי לא מייצג פה את הדת היהודית האמיתית. פעם ופעמיים, ומרדכי לא שומע. התכנסו היהודים והכריזו על מרדכי דין רודף. בשפה שלנו – הם אמרו שדמו של מרדכי מותר, כיוון שהוא מסכן את כל היהודים. ומה עושים עם רודף? מלשינים עליו למלכות. הלכו השרים היהודים (שהאמת, גם הם לא אהבו כ"כ את מרדכי) ואמרו להמן שמרדכי לא משתחווה. המן, כאינסטניקט ראשוני ביקש להרוג רק את מרדכי, אבל אז עשה חושבים עם עצמו – ילך מרדכי, יבוא יהודי אחר שינסה לתפוס את המקום שלו. ראיתי איך הם מתנהגים בינם לבין עצמם עם כל ההלשנות האלו. יש פתרון סופי: " וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–עַם מָרְדֳּכָי".

מהסיפור המדרשי הזה, אפשר לראות שאף אחד לא יוצא נקי, לא מרדכי, לא השרים היהודים ובטח לא המן. אבל הדמויות הם עגולות ואמיתיות יותר. את הסיפור הזה אפשר להפיק מקריאת המגילה עם עוקבים אחר רעיון מסורתית (אם כי לא פשטני כלל) שכל מקום שכתוב "המלך" סתם, ללא תוספת אחשוורוש, הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה. כך "עבדי המלך" הם היהודים ו"מצוות המלך" היא ההלכה. כיוון שאת המגילה קוראים גם ככה פעמיים, אני ממליץ בחום על קריאה שונה בכל פעם – נסו בפעם השניה שאתם קוראים את המגילה, לתפוס את הרעיון המדרשי הזה בראש ותגיעו רחוק עם הדמיון. תכניסו קצת צבע לסיפור.

פורים כנגד אויבי היהודים

פורים כנגד אויבי היהודים

אל מסתתר

אז מה הרעיון שיש מאחורי כל ההסתתרויות האלו? נס פורים שונה מהותית בכל הניסים, שכל כולו נעשה בצורה מובלעת בתוך הטבע. איך פה קריעת ים או קולות וברקים או אירועים דרמטיים אחרים. אנו חוגגים בפורים את ההנהגה האלוהית המסתתרת בטבע, את הנס החבוי בתוך האירועים הרגילים-לכאורה כמו פרג בתוך אוזן המן. פורים מבחינה מסויימת אפילו חשוב יותר מחג השבועות. חג שבועות נקרא "מתן תורה" – ה' נתן לנו את התורה, אבל לתת משהו זאת לא חוכמה: "כפה עליהם הר כגיגית" – זה היה בעל כורחנו. אבל בפורים, היהודים נשארו יהודים מבחירה "קיימו וקיבלו" – פורים, הוא חג "קבלת תורה", וכשאנו מסכימים לקבל את המתנה, הרגע הזה יותר איכותי משעת נתינת המתנה, ולכן, ע"פ המסורת, חג פורים לא יתבטל לעולם גם לעתיד לבוא.

הפתעה – סנגוריא על המן

רגע, רגע, רגע!!! מי אמר שהמן הוא הדמות הרעה בסיפור? תראו מה הוא אמר לאחשוורוש בסך הכול:

"וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" – היהודים האלו, היו מפוזרים בכל המדינות, מצרים, אשור, יוון…

"וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם" – בכל עם שהם היו, הם השיגו חג שהם קבעו בדת – היו במצרים, פרעה רצה להרוג אותם – ויש להם פסח. באו היוונים – אנטיוכוס נלחם בהם, והופ! חנוכה. אבל..

" וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" – אין בכלל חג על שמך, אדוני המלך – לא חבל שתישאר מחוץ לסיפור?

"אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" – וככה יהיה גם חג על שמך!

נעבעך המן, בסך הכול רצה להקים עוד חג…

ודבר אחרון בהחלט

אתם לא מצפים שאני אמצא סרטון מצחיק על פורים, נכון? תקבלו שיר שעושה טוב על הנשמה. פורים שמח.

 

ודבר ממש ממש ממש אחרון

שבת אחת נכחנו כל המשפחה בשמחת שבע ברכות חרדית. אמי דווחה לי כך מן עזרת הנשים. ילדה חרדית חביבה נטפלה לאימי בשל מראה האקזוטי (הודו, אם אתה שואלים). שאלה רוחל'ה את אימי – "איזה כשרות אתם אוכלים בבית?". ענתה אימי שתחי' מה שענתה. נזדעקה הנערה: "אבוי! אתם צריכים לאכול רק מן הכשרות של הרב פלוני!". שאלה אימי כבדרך אגב: "מהיכן הגיע סבך?" ענתה הנערה מה שענתה. ותען אימי ותאמר: "והאם הוא אכל תחת סמכותו של הרב פלוני?" חשבה הילדה ונתחלחלה כולה, כי איך יכול הסבא לאכול מכשרותו של פלוני אם טרם נולד אותו הרב? פניה של הילדה נצבעו לבן ופחד אחזתה, באותה עת קראה אימי: "אוי ויי, רוחל'ה! סבא שלך אכל לא כשר! געוואלד, אולי את גם לא יהודיה?!".

אשרי – מדרש מודרני

אשרי \ א"י גולדשטיין

חצות הלילה. באותו לילה הוא טרם שכב לישון. לא שבשאר הלילות הוא ישן כ"כ טוב, אלא שבלילה הזה הוא מלכתחילה לא שכב לישון. היום שבא טרם אותו הלילה אף הוא לא היה מיוחד. ושוב, זה לא שימיו שלו היו רגילים בדך כלל. הארץ לעולם עומדת, לא נעה, סטטית, אלא רק הוא בקירבו נע הלוך ושוב. במחשבה שבצבצה בו עם שקיעת החמה החליט לעשות את זה הלילה. מחשבה חצופה מאוד, שכן דברים שבלב אי אתה רשאי לכותבם במגילת-ספר. ולכן הרהר בכך כל הערב ולא הלך לישון – האם לעשות את אותו מעשה או לא. ואילו לא יוסיף לו האלוהים ימים? שמא ידע מה פחד יראה מחר? לכן החציף והעיז את פניו לעשות את המעשה, לכתוב את מה שרצה לכתוב.  אבל זה הצעד הקל, מאיפה להתחיל לכתוב? המשפטים האלו, שהוא רצה לחברם ליצירה אחת – כ"כ שונים. הם מהבהבים בו, עולים בו עוד באשר הוא נער ולא משליכים אותו לעת זקנה גם לעת כזאת. חלקם מביאים ומביעים עצב, וחלקם שמחה. אבל כולם פונים אל האלוהים. בכל שלב, יכול אומר אפילו שבע פעמים ביום, הוא שולף איזה משפט שכזה, איזו אמרה – מוטו, מנטרה, יכול להיות שהוא שמע אותו מאיזה שיר מוכר, מאיזה חבר שאמר לו פעם, אולי מהספרים הקדושים, ויכול להיות שהוא בעצמו ברא את המשפט הזה, מתוך דחף ולחץ בעצמותיו, מתוך רצון עז לחדש משהו, אולי את עצמו, אולי לברוא מחדש את ליבו הטמא. אז היו לו מאות, לא, אלפי משפטים שכאלו – שלך תדע איך הם מתחברים יחדיו. הוא התבונן שעה קלה מבעד לחלון, שהיה גבוה משאר בתי העיר כולה – ביתו שלו, הוא חשב, נאה כ"כ, הוא התבונן מעלה אל הכוכבים האיתנים, וליבו נחמץ בקרבו על התנדנדותה של השכינה בעולם ללא מקדש. הוא אמר בלחש את כאבו הזה לאל עליון בעודו מרגיש לחץ בחזה. יש משהו ממכר במלנכוליה. להתמרמר עוד ועוד, וכאשר אין כבר על מה להתמרמר, מוצאים סיבה חדשה או חוזרים לסיבה הראשונה ואז עוד פעם נשברים. איזה משהו בתוכו, ואולי בתוך כולנו, מאמין שהאלוהים אוהב לב נשבר. שהוא מאזין ומקשיב ומתבונן בנו. גם המחשבה הלילית הזאת, בעוד כל היהודים ישנים בטח בעריסותיהם, הייתה מסוג המשפטים שהוא רצה לכתוב במאגנום אופוס שלו. לעת רגע שמח בליבו שמעין השירה שלו לא יבש, והעלה על דעתו – אולי לפתוח במשפט הזה. לא, הוא כולל יותר מידי רקע קודם. מה הקוראים יודעים עליו? מה הקוראים יודעים על המקדש? לאיזה קוראים הוא מייעד את זה? הרי כל החיבור הזה הוא משהו אינטימי בינו לבין אלוהיו. ובכל זאת, הוא החליט לכותבו, אז צריך להתחיל במשהו. הוא המשיך ללטף את זקנו, שכבר שערות לבנות תפסו בו ואולי הותירו שערה אדמונית אחת זכר למעשה בראשית. הוא התיישב על הכסא בחדרו הקטן, שמהחלון הבהיקו רק הכוכבים, והדלת סגורה בעדו, ואפילו לא כלב חורץ לשונו. מעט צרצרים אמרו שירה. שני נרות שמן האירו את השולחן, שעליו הייתה פרוסה חתיכת גוויל כבר מן הצהריים לצורכי מלאכתו. בראותו את הקלף נזכר במעמדו הנכבד. איך הציבור תופס אותו, איך עיני כולם נשואות אליו, איך מקרקרים סביבו כאפרוחים כל בחורי ישראל ומבקשים תורה מפיהו. הוא נקשר עליהם יותר מידי חזק, יותר מידי מהר. כי שהם הולכים, עוזבים אותו – ברצונם או בעל כרחם – הוא נשבר, מלמל מילים לא ברורות, כושר הדיבור והליריקה המרתקת שלו נפגמת קשות. אבל עדיין, יש הוא של הקהל, ויש הוא של עצמו. וליבו נחמץ שוב בקרבו – מה הוא, אם לא אפס, אין, כלום – הם לא רואים אותו בעת המשברים שפוקדים אותו מידי יום ביומו, הם לא מביטים פנימה ללבב המתחפר בעפר. שיתפסו אותו איך שהם רוצים, הוא ידע שלמעשה הוא אינו כזה גדול, הוא נשאר התולעת של אבאל'ה. הוא הרבה לחשוב – האם יוכל לקחת מתישהו פסק זמן מן החיים הציבוריים האלה, ללבוש שק ולצום על חטאיו, להתוודות על עוונותיו. המדבר לא רחוק מביתו שלו – הוא מדי פעם השקיף לשם, מפנטז למשך דקות ארוכות על חופשה מסוג אחר, רוחני, שם – רחוק מחומריות וגשמיות העולם הזה. וכך קפץ למוחו עוד מן המשפטים שרצה לכותבם. מי מנה את כל השורות האלו? ומה אכפת לו בכלל מההנאה, אם תהיה כזאת, של בני אדם? הרי ה' שומע את כל מה שהוא אומר בלב. ה' שומע, אבל לא עונה. הוא אף פעם לא ענה. כל החיבור שהוא עומד לכתוב, אין שם משפט עליון אחד – הכול בא מן האדם וחוזר על האדם. האלוהים לא בן-שיח פעיל כ"כ. אבל הוא ידע, ידיעה ברורה, שה' שומע ומרחם, ודי לדבר הזה, זה סיפק אותו. מתוך כל המשפטים שהיו כבר מבולבלים בראשו התיישב שוב על הכסא, וזקף את גוו. מסר לכלל האנושות, מזה הוא יתחיל. משהו דידקטי ונוקב, אבל לא תוקף – משהו שמביא תקווה, שמחבר את הקורא ישירות לבורא, שמעורר אצלו נימי נשמה. הוא סילק מהגוויל את החפצים השונים שהיו עליו, לקח מעט דיו ושרטט על הקלף אל"ף אשורית גדולה ונאה. למראה האות המעוטרת נזכר במראהו של ספר תורה אחד, שהיה מונח בחיקו בחדר בו ישב. מחשבה זו גררה מחשבה על ברכת משה בסוף התורה, שלא מזמן קרא בה, שהרי היה קורא הרבה בספר דברים. "אשריך ישראל מי כמוך" מסיימת התורה. הוא נמלא הערצה למשה רבינו. ושוב התגמד – מי הוא הקטן שיבוא ויוסיף על התורה, על דברי משה? אבל הפור כבר נפל, והאל"ף הייתה משורטטת היטב על הקלף. אל"ף זאת אות טובה להתחיל בה. ואולי מתוך כבוד למשה רבינו הוא מצא איזה משפט להתחיל בו. משפט חדש, לא מבין השלאגרים שלו, אבל הוא נחיתה קלה לתוך עולמו הסוער שלו, שאדם אחר לא יבין. הוא טבל את הנוצה בקלמר ורכן אל עבר האל"ף שהספיקה להתייבש, אותה השלים למשפט שלם: "אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". זה קרה מהר מידי, הוא חשב לעצמו. הוא התרחק מעט מביט במשפט כולו. ומיד ידע כבר איך ילך המשך המשפט, ידע את סוף הקטע כולו, ידע גם מה יבוא בקטע אחריו, וידע מה לרשום בספר כולו. המחשבות מכל חייו רצו מול עיניו. כשניסה לעצום אותן המצב רק החמיר, כאילו התקיפו אותו באמצע הלילה הדומם, והטריפו את רוחו שהייתה מתוחה ושקטה עד עתה. הוא נזכר במה שעשה לו בנו שלו, הוא נזכר במה שעשה לאחרים, איך פגע בהם, איך ניצל את מעמדו. אבל הוא לא יכול היה לכתוב את זה עכשיו מתוך הסערה שחש בפנים. הוא קם מהכיסא והתיישב על הקרקע. ולמשך שאר הלילה, המלך דוד ישב יחף על רצפת חדרו ובכה נוכח פני אלוהיו.

אוי געוואלד א גנב!

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…

דברים שהאהבה תלויה בהם

דברים שהאהבה תלויה בהם

"איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר"

אי שם בחדר קטן בהוליווד

קח ת'גלובוס. לקחתָ? יופי. עכשיו עצום את העיניים וסובב אותו, כן ככה חזק. שים את האצבע. בחרת מדינה? יופי. גם אם נפלת באמצע האוקיינוס תדמיין שגילית אי בודד סודי. עכשיו קח את הספר הזה. אל תשים לב לכריכה, או אפילו לתוכן, זה לא חשוב וזה סתם משעמם – זה ספר שסוקר את ההסטוריה כולה מראשית הבבלים דרך רומא, ימי הביניים, שנות השישים עד נפילת חומת ברלין. דפדף במהירות ותעצור כשאני אגיד סטופ. סטופ! עכשיו תכניס הרבה דם, אלימות, כריתת ראשים, צליית איברים והקטרת חלבים. אה, ואל תשכח להכניס זימה. הרבה זימה ומיניות. סקס? מה פתאום! לא נראה פה אפילו חדירה קטנה, חלילה לנו, הרי זהו מעשה אינטימי המבטא אהבה. פשוט כדי להמחיש את העלילה, למלא זמן מסך וסתם למשוך אנשים, תכניס פה קטע, שם קטע, פה פרק שלם, גילוי עריות, אפשר גם מאותו המין, פרו ורבו ומעשים טובים. סיימת? מזל טוב, יש לך סדרה חדשה של HBO.

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

 

עכשיו מעונן

אמרו לי שכל כך חבל שאני לא רואה "משחקי הכס", אבל גם מזל כי זה לא בשבילי. אמרו לי שגם את הספר לא כדאי לקרוא בשל ריבוי קטעי גילוי עריות, אונס ורצח. (אף על פי שגם בתנ"ך יש כמות לא מבוטלת מאותו החומר). לא, אני לא בא להתמרמר ולזעוק על אובדן מוסריות החברה שלנו – כי אני לא רשאי לקבוע זאת. אני גם לא עומד להפנות אצבע מאשימה לכיוון מישהו או משהו עקב המקרה הבוגרשובי האחרון. אבל מה יש לדור שלנו שאובססבי בעיסוק המיני? זה נוגע לכולם לא משנה אם זה מגיע מהצד המתיר כגון פוקו, ילדי וודסטוק, אנדי וורהול, יוצרי התרבות. או מהצד האוסר – בעיקר מן המגזר הדתי והמוסרי הכלל-עולמי. מה יש במנגנון הזה שמעסיק את הדור שלנו? בדורות קדומים יותר, אף על פי שתמיד חוסר-מוסריות מינית נחשב בעייתי, ההתמודדות מול היצר המפעפע, נחשבה להתמודדות קלה יותר מאשר שאר המעשים הלא מוסריים. משנת חז"ל: "הרוב בגזל, מיעוט בעריות וכולם באבק לשון הרע" – שמה את העניין המיני במקום של כבוד, אבל לא דחוף. גם הרמח"ל מזכיר את העניין המיני כבדרך אגב במסילת ישרים. נראה שחלק מן התנאים, לפחות אלו בעלי יכולות סוציאליות גדולות מעמיתיהם, דיברו עם נשים בלי התגרות רבתי של היצר (והיו גם איספור מקרים הפוכים, יש לציין). ההתייחסות למין הייתה דבר טבעי. קשה לאדם עם זה, ולכן גם אלו ששלטו ביצרם נכנסו להיכל התהילה. לאנשים שחטאו, הייתה אפשרות לתקן – וייתכן שהיו נושאים מעמד מיוחד עקב חטאם. אבל זה עדיין לא כזה ביג דיל.

אוי ויי! כולנו נוצרנו ממגע מיני?

היו חלוצים בתחום עד שהגענו עד הלום, אבל העניין התעצם, לדעתי, רק לאחר מהפכת "הכפר הגלובלי" שבעצם הכניס את כולנו לסירת ערכים אחת – לכל העולם יש הסטוריית ערכים משותפת. כל זאת לכאורה, וברור שלמרות שהיום לבחור הישיבה מבני-ברק, לנער בית הספר מטוקיו ולנזיר הצעיר מכיכר פטרוס פחות או יותר אותה השקפה על הנושא המיני (כי זה מה שמביאה איתה הפרסומת לקוקה קולה), ברור שלאבותם היו מסרים שונים. אבל זה נשכח ולא נראה – כיוון שההווה משכתב את העבר. המחשבה השלטת הגיעה, לדעתי, מן ההסתכלות הנוצרית-קתולית למין, שהיא הסתכלות של בושה, אשמה, לפשוטי העם, בהמתיות, איכסה-פיכסה. אף ה"נועם אלימלך" אומר על "דע מאין באת – מטיפה סרוחה", שחטאי טיפה סרוחה, כלומר: חטאים מיניים, הם המזכירים לנו הכי טוב מאין באנו, כלומר – השפעתם כ"כ חזקה עלינו, עד שמיד אחרי החטא אנחנו מחפשים להתוודות ולחזור בתשובה. ואיזה מזל שיש כומר לבוא להתוודות אליו. אה, שכחנו, למרות שאנחנו אוחזים בגישה הזאת, אנחנו לא נוצרים. טוב, נוכל להסתמך בדבריו של אוסקר ווילד שאמר: "לא הכומר מכפר, אלא עצם הוידוי מכפר".

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

 

היא לא עונה

ומה אצלנו? התורה היא מאוד ראליסטית. היא יודעת עם איזה חומר היא מתעסקת – בני אדם. לבני האדם יש צרכים, רגשות, ולפעמים הם עושים שטויות. לכן התורה מאפשרת לכל מיני יצורים הלכתיים לחיות בקרבה, עדיין תחת כותרת "יהודים". התורה לא חיה באשליה או בבועה שאדם יתאפק ויכבוש את יצרו, אלא מכירה גם בצדדים הפחות נעימים או פחות רוחניים, לדוגמא אדם עתיד ליפול ולחטוא עם אישה, ולכן התורה מבדילה בין בעילת זנות לבעילה לשם קידושין. הגמרא מתארת מקרים של אישה שבא עליה מניין גברים – מה דינה? מה דינם? גם בחובות עוסקת ההלכה: גבר שלא מצליח לספק את אישתו, רשאית היא לבוא לבית הדין ולדרוש גט (מצוות "עונה"). התורה שבכתב מציינית מקרים של אונס ושידול, וגם מקרים שהיו נפוצים בעולם העתיק של אישה בשבי. בעוד שהסיפורים על התגבשותה של הנצרות עוסקים בקדושים מעונים מינית, הקורפוס שלנו כולל את בנות לוט, תמר כלת יהודה, האורגיה ההמונית עם בנות מואב, דוד ובת שבע ועוד ועוד. כי זה חלק מהחיים שלנו, אין מה להייפייף…לפעמים צריך להתעסק גם בקקי (ברכת אשר יצר, אמרתם היום?)

פנויים ונהנים, ארוסים ומתבאסים.

טוב, עכשיו שברור שאנחנו לא מסתירים כלום, מה האג'נדה? מין הוא צורך אנושי. כמו אוכל, אם לעשות השוואה די בנאלית. המטרה של האדם הוא שיחיה בעולם הזה בקדושה. ולמעשה המטרה היא שתיים: שיחיה, ובקדושה. אם אתה אוכל, תכניס את האכילה שלך לגדרים של עבודת ה' – תן מעשר, תברך, תמנע מעצמך מספר תענוגות בכדי לעבוד את ה' תחת ההקרבה הזאת, ובכך אתה חי – ובקדושה. "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל" אומרים חז"ל. האדם היהודי צריך להכניס את פעולות חייו למסגרת, ובכך הוא גם עובד את ה' ע"י חייו הגשמיים, כי זאת למעשה הדרך היחידה: אתה יכול לתת לו רק מהגשמיות שלך, כי אתה בעיקרך יצור גשמי. אז גם במין, תתחום את זה: תגדר את זה על מה מותר ומה אסור, לפני זה לכו תטבלו, ואז תהנו אתה ואשתך מהחיים! ועל הדרך, זכיתם במצווה.

איזה יופי?

ונחזור להתמרמרות שלי על הסצנות המוגזמות על המרקע. הרבה מכנים את זה אומנות. אנסה שניה להגדיר מהי אומנות בזהירות, ולבדוק אם אני יכול לקבל את זה. לדעתי, מטרת האומנות היא אחת ויחידה – לבדר את הקהל. בידור, עבורי, אינו רק צחוק והיתול, אלא כל התעוררות רגש פנימי: גם שמחה ובדיחות, אך גם צער, כאב, בכי, מחשבות מהורהרות, זעזוע או גועל: כל עוד אדם יוצא מסרט, או לאחר קריאת ספר או שיר, או שמע מנגינה נוגעת, והוא יוצא לא כפי שנכנס, הרי האומן עשה את שלו. אומנות לשם אומנות, כפי שהגדירו אותה אנשי המאה ה-19, היא בזויה בעיניי (אף על פי שהם העריצו את היופי, ועל כך מתישהו בפעם הבאה). המטרה, כאמור, היא לא לתת לאמן פורקן, אלא לשעשע ולעורר, ואת זה אפשר לעשות, כמובן, אם לאמן יש מה להגיד והוא נוקב, והוא יודע איך להעביר את זה טוב: פה ללא ספק צריך כשרון ורעיון, אבל אם זה לא מצליח להגיע אל הקהל, חבל על המאמץ.

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

 

אלטרנטיבה לסדרות

אתם רוצים אלימות ודם? קחו את "בעיר ההריגה" של ביאליק. יש שם תיאורים שלא יתנו לכם לישון, וגם תצאו עם מסקנה אמיתית לחיים. אתם רוצים מין וחילול הקודש? קחו את "תפילין" של יונה וולך. בשיר הזה היא בעצם מצליחה לגרום לאדם לתהות ולהזדעזע, עד כמה הוא מרסן את המחשבות שלו מלצוף ולדאות, עד כמה רחוק וגבוה הן יכולות להגיע ובעצם כמה אנו מוגבלים מחשבתית ממה שהחברה מכתיבה לנו, ועל זה דיברתי למעלה – חסמים יש מלמעלה ומלמטה.

התפאורה, הסאונדטרק, המשחק, כל זה ב"משחקי הכס" הוא אומנותי, כיוון שהוא משובב נפש. אבל הסקס? לא, זה סתם מעורר את חושינו הגשמיים, ולא נסיק מזה משהו חשוב, זה לא שונה מתקופה לתקופה וממדינה למדינה. איך אמרה וולך, אומרים ישנו סקס אחר, נו שויין, אז אומרים.

דבר אחרון בהחלט

צר לי ידידיי, לא היה לי קשה למצוא סרטונים בנושא הפוסט: אז אני מביא לכם לא פחות משלושה:

על מין ונצרות – מתוך בלאקאדר עונה 2. (שימו לב למשפט הגאוני מ1:35)

הזכרתי את אוסקר ווילד – אז זה פשוט חובה.

ואם כבר אוסקר ווילד, מין ונצרות – קבלו מיגרציה של שני הסרטונים הראשונים (וזה פשוט חייב צפייה!)

 מה הקשר לספירת העומר?

שאלו אותי, אז אני עונה. טוב… זקן זה סקסי. (באדיבות משחקי הכס)

מתוך משחקי הכס

מתוך משחקי הכס

שדיים

שדיים – המקור.

קודש קודשים

שלום לקוראים. אם הגעתם לכאן במקרה או בכוונה בתרכם לחפש זימה מקראית, לא תמצאוה כאן. גם לא תמצאו כאן תמונות חושפניות, או מלל אירוטי. עמכם הסליחה בברכת 'לכו חפשו'. כתיבת הפוסט הזה מתחילה בסיפור, שהוא גם תופעה. אחד מהקולגות שלי בעבודה, אדם מסורתי יקר וטוב לב, שטח בפני את תהיותיו הטהורות: "אני הולך לבית הכנסת כל יום שישי ומצפה לקצת טהרה וקדושה, ובמקום זה אני נתקל מדי שבוע בשיר השירים, שמידי פעם השדיים האלו קופצים לי באמצע התפילה". בעיה ידועה. רבני מדורי השו"ת האיטרנטיים גם נתקלו בשאלות רבות מסוג "איך שיר השירים מכיל תוכן כל כך בוטה?". לטעמי, רוב התשובות היו לא מאוד ראויות. הסיבה היא שאותם מכובדים פוחדים לגעת בנושא, ולכן באתי אני, דון קיחוטה של היהודים, להילחם בתחנת הרוח הזאת.

מחמאה מן הטבע

קודם כל תצאו מהראש הכחול שלכם. הסביבה התנ"כית הקדומה נתנה הרבה כבוד לשדיים, ולא התייחסה לאיבר הזה כאובייקט מיני גרידא. 'שיר השירים' – פירושו מליצה של מליצות. יש משל בשיר (תאומי צביה), יש לו נמשל בשיר (שדי הכלה) וגם למליצה הזאת יש נמשל (משה ואהרן). בלתי אפשרי לקרוא את שיר השירים כשיר אהבה פשוט, כי אז יתקבלו צירופים בלתי הגיוניים בעליל, ולכן הפשט הוא דווקא להבינו על דרך המשל. אבל, בחזרה לנושאנו, יש מליצות בשיר שקשה להבין גם היום. משפט פתיחה כמו "שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (=וואלה, לא חסרה לך אף שן, איזה קטע!)  או "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שאם הבחורה לא דרוזית, אז היא תקשר את זה ישירות למרכך החדש שלה) יסתיימו בסטירת לחי או בתלונה על הטרדה. גם המשל על שדי האישה אינו מובן היום. "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" משמעו הפשוט הוא "הם באותו הגודל". (האילות היו נוהגים ללדת בד"כ תאומים, שהיו דומים אחד לשני). זאת מחמאה לא קטנה באותה תקופה, כפי שאנחנו מגלים מהמשנה והגמרא בכתובות על דפקטים שהיו נפוצים מאוד בתקופתו אצל דדי הנשים: " ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה הרי זה מום", "ודדיה גסים מחברותיה טפח. ושדדיה רחוקים זה מזה עד שיש טפח בין דד לדד". הגמרא מספרת גם סיפור על ערביה אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. ה' יצילנו.

איזה קטעים פה - שרה צוחקת

למי יש יותר כבוד?

אז בואו ונודה על האמת, ואין מה להתבייש בכך – שדים זה דבר יפה. זה דבר מכובד, שהנשים מתגאות בו רק כשיכולות. גם ההסתכלות בשיר השירים על השדיים, באה מתוך מנטליות של דווקא כבוד לאישה. ע"פ הגמרא, גיחזי, נערו של אלישע הנביא, מבצע מעשה מגונה בשונמית "ויגש גיחזי להדפה", ומסבירה הגמרא "בהוד יופיה". איזה מזל שיש את רש"י שיגיד לנו שהוא בעצם נגע "על דדיה". (אגב, רש"י אף פעם לא חוסך מאיתנו פרטים כאלו, את "מבושיו" הוא מתרגם "ביצים שלו" ולשבנא סוכן המלך הוא מדביק את הכינוי "בעל משכב זכור", בעוד ששאר הפרשנים לא יכולים לסבול שראש הסנהדרין של חזקיה המלך היה הומו ומנסים להמציא תירוצים שונים). חזרה לנושא, בברכת יעקב "ברכות שדיים ורחם" מציין המדרש את שבחה של האישה אשר דדיה נמצאות במקום כבודה ולא כבהמה אשר דדיה נמצאות במקום הטינופות (כנראה קרוב לאיבר המין שלה). החזה מופיע בעוד כמה מקומות כמקום כבודה של האישה: בחזרה לשיר השירים "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". הנשים היו נוהגות לתלות על צווארן שרשרת עם צרור מור – אגודה ריחנית ונעימה. האגודה הייתה משתלשלת לה בין שדיה, קרוב לליבה, ועל זה אומר המדרש: "אין לה חביב לאשה הזאת יותר מצרור הבושם אותו היא מלינה אותו בין שדיה". (שימו לב – הצרור בין שדי ילין, ולא הדוד! הכלה מבקש שדודה יהיה קרוב לליבה כמו הצרור). הנביא ישעיה בפרק ג' מדבר על בתי הנפש אשר הם לפי מצודת ציון "עדי זהב שהנשים תולות בין שדיהן על ליבן".  ונודע מנהג היהודיות הקדושות לשמור את הסטפות באותו מקום.

גיחזי - עבריין מין.

חלב ישראל(ית)

על שני השדיים בשיר השירים נכתב עוד במדרש: "שני שדיך, אלו משה ואהרן, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל" – וזה כבר מה שאמרנו, השדיים הם מקור לגאוות האישה. אך דבר נוסף אומר המדרש: "שני שדיך המניקות אותך זה משה ואהרן" – השדיים הם גם מקור חיים, מזון, שפע. משה ואהרן השפיעו שפע רוחני לעם ישראל כפי שהשדיים משפיעות שפע גשמי לתינוק היונק. ונוכל כולנו שוב להודות על האמת, כי הנקת אם את בנה היא אחד מן נפלאות הטבע. מראה מלבב זה אפילו מונצח ע"י הנביא ישעיה הממשיל את ירושלים והגולים לאישה ובניה ואומר: "למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה". ויסתמו כל הפיות, הרי המשל הזה יפה מכל משלים אחרים. אך לא רק בעתיד, אלא גם בעבר היהודי יש סיפור מדהים הקשור להנקה ציבורית. שרה אימנו ילדה את יצחק בגיל 90, והמדרש מביא לנו סיפור יפהפה, שימו לב לפרטים:

"אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי [!], אמר לה אבינו אברהם: 'אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך, כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים!' גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעינות, והיו מטרוניות [=שרות] באות ומיניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי [ראויים] להניק את בנינו מחלבה של צדקת".

סיפור מדהים! קידוש ה' בשדי שרה. הרי לפנינו מקרה שבו מצווה אברהם לחשוף את שדי אשתו כדי לפרסם את הנס (שאלת תם: גם פה יש "לראותם בלבד?").

ובכל זאת, ערווה.

דיברנו הרבה על כמה שדיים זה יפה ומכובד, אבל לא משנה עד כמה נוכל לצקצק בגרוננו, לגברים עדיין יהיה ראש מלוכלך. למזלנו, היהדות היא דת (לרוב) ריאליסטית. מתמודדת עם המציאות כפי שהיא. הנביאים מתארים גם את זוהמתם של הגברים שטופי הזימה. הנביא יחזקאל בכ"ג מספר לנו על ארץ מצרים ששם "מעכו שדיהן ושם עִשׂוּ דדי בתוליהן" (וקל להבין שמשוש השדיים הוא חלק מאקט מיני). גם הנביא הושע מוכיח את העם ומכנהו כאישה אשר "נאפופיה בין שדיה". רש"י שוב לא חוסך מאיתנו ואומר: "דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם". אותה מחשבה מלוכלכת הוביל לפסיקת ההלכה שכל דבר של יופי וחן באישה יהיה ערווה (השיער, הקול, וכמובן השדיים). ננצל את הבמה להסביר מהו "ערווה" בהקשר ההלכתי. (בין היתר "קול באישה ערווה"). המשמעות ההלכתית היא שאסור לקרוא קריאת שמע או לעשות דברים שבקדושה אל מול הדברים האלו. (ומה שיש היום, יש היום, די לחכימא ברמיזא). אך למרות זאת, מסתבר שאדם בוגר יכול לינוק אם הוא רוצה. גם הקיצור שולחן ערוך (הלכות ק"ש סימן ע"ה) מציין "שיש אומרים שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בשעה שמניקה אין זה נחשב כמקומות המכוסים שבה", למרות שלהלכה נפסק אחרת. והכול בגללכם. תתביישו.

כיצד תנהג בת ישראל - מתוך חוברת המופצת

ואל שדי יתן לכם רחמים.

ודבר כמעט אחרון.

שלונסקי שאל נערה צעירה: "מה תעשי הערב?" ענתה ואמרה לו: "אשתעשע לי בדד". שאל אותה שלונסקי: "האם אוכל אני להשתעשע עימך בדד השני?"

ודבר אחרון בהחלט.

בפוסט הקודם היו מספיק בדיחות שדיים. אז נחתום בשיר. עידן רייכל משיר השירים.

מול ארון הספרים – חלק א'

מול ארון הספרים – חלק א'

הקדמה

בעזרת ה' פוקח עוורים, נפתח בסדרת פוסטים חדשה (אחרי שהנסיון הקודם נכשל), שלמען האמת, איני יודע כמה דיו דיגילית תשפך עליה, כיוון שהסדרה הזאת אינה באה ללמד טריוויה, אלא להתבונן. ארון הספרים היהודי תמיד היה עבורי דבר מופלא. החל בכמות העצומה של ספרים שקיבלו דרגות שונות של קדושה וכלה באיכות הספרים – אגדה, פילוסופיה, מחשבה והלכה. אבל מיסתורין רב שוכן בין דפי הספרים האלו – ובסדרת הפוסטים הבאה אני רוצה להצביע על כל מיני סוגים ספרים: ספרים שנכנסו לרשימה בקושי רב, ספרים שנכנסו בקלות אבל לא רבים מודעים לתוכנם הרדיקלי, ספרים שהיו ראויים להיכנס לרשימה, אבל לא נכנסו, וגם סתם ספרים, שעלו על מדפי.

יודאה ספיאנס – יהודים אוהבי חכמה.

אחי, זאת אחותך!

שלמה אמר במשלי "אמור לחכמה אחותי את" – והפשט הוא, שאדם צריך להתקרב ולאהוב את החכמה כמו אחותו. ויש שדייקו, דווקא חכמה שלמד מאחרים. הוגים יהודים במשך השנים קיימו יחסי אהבה – שנאה עם החכמה החיצונית, ויש מי שעיוות קמעא את מאמר חז"ל ואמר שכפי שאחותי אסורה לי (לנישואין), כך גם הפילוסופיה אסורה לי. אבל למעשה, הפילוסופיה נותנת כלים להתמודד בכל תחומי החיים, ולאסור את ההגות של אדם מסויים זה דבר בלתי אפשרי, כיוון שבסופו של דבר היא תפרוץ. וכבר ראיתי יהודים (ורבנים) שנרתעים מר' צדוק הכהן מלובלין בגלל דעותיו הפילוסופיות (לדוג' – בחירה חופשית) אבל יצטטו את שפינוזה בלי לשים לב.

ניסיון לשים את עצמי במגפים של ברוך

אם כבר דיברנו על שפינוזה, אודה על האמת שדי קשה לי לקרוא אותו. הסיבה היא, כשאני נתקל באמרות שלו שאינן עולות בקנה אחד עם האמונה שלי, אני חושב "נו באמת, האפיקורס הזה אומר את זה 'להכעיס' ". ומצד שני, כשאני נתקל בנקודות יהודיות אצלו (וברוך ה', יש הרבה מאוד יהדות אצל שפינוזה, ואפילו קצת אהבת ה' למי שירצה למצוא בלי מאמץ), אני מהרהר בליבי "תראו את שפינוזה, אפילו פילוסוף אמיתי הוא לא יכול להיות, יהודי נשאר יהודי". עם זאת, ברור שלי שליבי מטעה אותי. כל פילוסוף מושפע מרבותיו ומהגירסא דינקותא שלו. וגם אם האדם עבר שינויים בחייו (כגון שפינוזה) אז עדיין אפשר לומר לגביו "הלומד זקן (= שיש לו רקע קודם) למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". – גירסת הינקות עדיין נשמרת. קצת אירוני שהזכרתי את אלישע בין אבויה יחד עם שפינוזה, לא?

אבל אריסטו אמר…

בעולם העתיק כל מה שאריסטו אמר היה קדוש. הפילוסופים הימי-ביניימים פחדו לחלוק עליו, וגם אם עשו את זה, עשו את זה בזהירות. רבינו בחיי, בחיבורו "חובות הלבבות" מבשר רנסנס פילוסופי. לפני דקארט וניוטון אף אחד מהגויים לא חשב לצאת נגד אריסטו, אבל אבן פקודה (כן, זה רבינו בחיי) חולק על אריסטו בנונשלנטיות ואפילו בדברים מהותיים ביותר: החל ממבנה החומר ועד טבע האדם. חיבורו הנפלא עדיין לנגד עיננו, בשל חשיבותו המוסרית, ועל כן השתמר אצל היהודים, אבל על הגויים הוא לא עשה הרבה רושם נראה, למרות שהוא היה מאוד מפורסם גם אצלם. הסיבות רבות: זה לא רק שהוא חולק על אריסטו, הוא גם יוצא נגד הנצרות, האיסלם והגנוטיסטים. אבל כאמור, הספר השתמר, והוא עדות ניצחת שדווקא יהודי היה הראשון לחלוק על אריסטו.

אבל היו יהודים שגם הלכו עם הזרם הכללי, הרבמ"ם, כשכבודו האדיר במקומו מונח לעולמי עד, היה אחד מהם. האמת, שאני לא מת על מורה נבוכים. החלק השלישי הוא חשוב מאוד בעיני, אבל רוב הספר אני חורק שיניים כשאני רואה את הרבמ"ם מנסה לאנוס את אריסטו על הכתוב. באופן שיטתי, הרבמ"ם מסכים עם כל טענות אריסטו. לפעמים גם נדמה לי שזה לא קשה לרמב"ם להגיד שהעולם קדמון. אבל עם כל זה, הרבמ"ם מקיים באופן מלא את דברי יוחנן במסכת שבת: "מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות" – ז"א: להתעסק במדע ופילוסופיה זה ממש מצוות קידוש ה'! ברקלי, פילוסוף וגם כומר נוצרי אדוק הרבה להשתמש במשל שני הספרים: האלוהים נתן לנו שני ספרים: ספר הבילביה וספר המדע. כשמדען מוצא תגלית חדשה, הוא מגלה בכך משהו אודות בריאתו של האל, ולכן, גם המדע הוא מן האלוהים ולא בא לצאת נגדו או לכפור בו, ואפילו יש עניין דתי כלשהו להתעסק במדע. אני נוטה לקבל את הנימוק הזה, למרות שהוא די עתיק. רק אזכיר שבאותה תקופה של ברקלי (המאה הי"ז), אכן הקפידו להתעסק בשני הספרים. ניוטון (כן, הזה מהתפוח) השאיר אחריו שרטוטים של מבנה המשכן והמקדש, ואפילו ידע לדבר עברית (וקראתי פעם שיתכן והושפע ברבינו בחיי המוזכר לעיל).

שרטוט המקדש ע"פ ניוטון

קאנט ביידיש

במאה ה19, המשכילים והרפורמים שהתחילו לעוות ולגלות פנים בתורה איך שבא להם, איימו על היהודים המסורתיים, ואלו פחדו שאילו יתחילו להתעמק יותר מדי בתורה יגיעו לכפירה. אבל אז ניצנץ אור חדש על עולם פרשנות התורה. המגיד מקמפן, הידוע בכינויו 'המלבי"ם', היה רב מקובל מאוד בקרב היהדות האורתודוקסית, ויצא במלחמה נגד אחיו הרפורמים. המלחמה הייתה גם פיזית – למנוע מהם כל השפעה, ובשל כך סבל מבעיות בירוקטיות רבות ומקונסיפרציות נגדו, אבל המאבק הראשי שלו, היה דווקא בפירושו לתנ"ך. לכל הדעות זהו דבר מופלא שעם כל התלאות והנדודים שעבר המלבי"ם, הוא הצליח לכתוב פירוש מקיף ועמוק לכתבי הקודש. מהפירוש משתקפת הבנה פילוסופית עמוקה בשפה שגם הקורא הישראלי יוכל להבין. לפעמים נדמה שאיוב ושלושת רעיו מתחלפים בשפינוזה, יוּם, לייבניץ וקאנט. בפירושו הוא מציג משנה פילוסופית ותיאולוגית סדורה, אשר יכולה להשתיק כל רציונוליסט קיצוני, אך גם אליליסטים יהודים. הוא מזכיר לפעמים מפורשת את הפילוסופים מהם הוא שואב את רעיונותיו (או מתווכח איתם) מבלי לחשוש, ושוב, סיבה לגאווה יהודית.

ומפאת קוצר היריעה לא אזכיר את ה'משך חכמה' ואת ליבוביץ, אבל רק אגיד שספריהם ראויים לעלות על שולחנות החכמים.

"בני הזהר עשות ספרים הרבה" (קהלת י"ב, י"ב)

ודבר אחרון בהחלט – על שני ספרים

הזכרתי כאן את משל שני הספרים של ברקלי. פריי ולורי מקיימים שיחה על ספר בראשית וספר ביולוגיה (אזהרה: מכיל מעט גסויות).

 

הודעה מרגשת

פתחתי בלוג נוסף בו אפרסם מידי פעם מהשירה שכתבתי. חובבי השירה מוזמנים:

נהמא דכיסופא