איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

רדו מעץ, רדו אל העם

בחלק שעבר ראינו איך החסידות לקחה מושגים נפיצים כגון הקבלה והמשיח, והביאה אותם לחיי היום-יום בצורה מפרה ומועילה רוחנית. חוץ מן הקבלה המיסטית, הייתה עוד תורת סוד במסורת היהודית: והיא תורת הסוד השכלתנית. הגאונים התפלפלו בפילוסופיה, בימי הביניים ספרות החקירה הייתה מגוונת, ובראשה הרמב"ם עם מורה נבוכים, הרצוף בסודות שרק מעטים הצליחו לדלות מתוכו.

היום כבר ידוע, החסידות היא מעבר לתנועה עממית – היא מכילה עומק פילוסופי רב, בניגוד למה שסברו המשכילים, וגם בניגוד למה שסוברים לא מעט אנשים היום, שתופסים את החסידות בתור תנועה של קרקור סביב אדמו"ר ושתיית "לחיים". החסידות, איפוא, הכניסה גם את היסודות הפילוסופים היהודיים לחיינו, ומהווה נדבך משמעותי בתולדות הפילוסופיה היהודית.

גם למעריץ ליבוביציאני שכמותי, יש ביקורת. לדעתי, ליבוביץ טיפס על עץ גבוה: כל ימיו הסתייג מהחסידות. אם בגלל השפעתה מהקבלה, אם בגלל היותה תנועה עממית, אם בכלל סתם מסורת "מתנגדת". אבל כאיש רוח, ידע לחרוג לעיתים רבות ממנהגו ובפיו היו שגורים אמרותיו של הרבי מקוצק ושל "צדקת הצדיק" מלובלין, לא לפני התנצלות רבתי של: "לעיתים ניתן למצוא גם אצל הוגים אלו דברי אמת…". בספר האחרון שיצא על ה"רוח חיים" ליבוביץ אפילו בורר איזה עמדה מתוך התניא.

יש ליבוביציאנים בברדיטשב

ראשוני החסידות התעסקו ב"ספרות החקירה" הפילוסופית כדי להגיע לאמת שתעורר את אהבת ה'. בעצם, אני רוצה להראות כמה דוגמאות לכך שיש אלמנטים ליבוביציאנים בחסידות עצמה. ניקח את התזה הליבוביציאנית המרכזית: עבודת ה' צריכה להיות "לשמה" – שום דבר בתווך, לא הנאה רוחנית או גשמית או מטרה מלבד עצם עבודת ה'. החסידות אומרת משהו דומה – המטרה היא לעבוד את ה' מתוך אהבה יוקדת, תשוקה אינסופית, וחיבור אמיתי. כפי שמיוחס לבעש"ט (כמדומני) שאמר: "גם אם היו נותנים על המצוות גיהנום ועל העבירות גן עדן, עדיין הייתי מקיים את המצוות כי הם דבר ה'". יש לקיים את המצוות מתוך רגש מפעפע של אהבה לאל. את הקיום הבלתי תלוי הזה, מכנה רבי לוי יצחק מברדיטשב לרוב "עבודה מאהבה", ולעיתים גם "לשמה". לא מפתיע.

ולכן העוסק בתורה לשמה…אזי מאיר על הנפש…אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה  את שמו הבורא ב"ה ית"ש [=יתברך שמו] ובשמחת האל ית"ש…

(קדושת לוי, קדושה ראשונה)

ועוד היד נטויה בכמות הפעמים בהם הוא מדבר על לעשות רצון הבורא רק משום שזהו רצון הבורא. סתם דוגמא שמצאתי ב"שלוף":

ראוי ונכון לעשות רצון הבורא בעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד לבורא ית"ש ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר, והאמת הוא בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זאת…כי מכוח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גודל רוממות הבורא ית"ש אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו ית"ש והוסר הגשמיות ממנו…אז יבוא האדם לעבוד אותו בבחינה זו…באהבה בלי מצפה לתשלום כמול כפועל אשר שכרו יקווה.

(קדושת לוי, פירוש הגדות)

להתבודד "לשמה"

ספורט אמוציונלי?

אז מה חרה לליבוביץ? האם זה עבודת ה' הבוערת שאצלו בוצעה בקרירות טכנית? נראה שההסתייגות הייתה עניין של העדפה אישית, ולא של שלילה פילוסופית. את התפילה הנרגשת כינה "ספורט אמוציונאלי", ואמר שאין הוא בא לבית הכנסת כדי לשפוך שיחו. המעניין הוא שגם רבי נחמן חשב ככה. רבי נחמן הפריד בין תפילת קבע, אותה יש להתפלל בחרדה ובאימה, לבין התפילה שבה באמת שופכים את הלב: התבודדות. ע"פ תורת ברסלב, את ההתבודדות מבצעים בנפרד מהתפילה הקבועה באופן ברור ומפורש: ביער ולא בבית הכנסת, בלשון אשכנז (יידיש) ולא בשפת הקודש. אין בה סדר: אפשר לכעוס, לצחוק ולהביע רגשות, וכל זה הכי "לשמה", כדי לעורר אהבה.

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת. בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה)

אריסטו עם גרטל

וכעת לרמב"ם עצמו. חב"ד קשורה קשר עמוק לתורת הרמב"ם, דבר שנשמע בראשונה די תמוה, כי מי לנו רציונליסט כרמב"ם. אך ספר היסוד של חב"ד, התניא, הוא דוגמת מופת לפרשנות חסידית לרמב"ם. האדמו"ר הזקן נותן למושגים הרמב"מיסטים של "הוא ורצונו אחד" ושל תורת השלילה נופך עמוק ומפולפל, ובעצם מפתח רובד נוסף של תורת אלוהות על זו של הרמב"ם. זהו חיבור גאוני שמצליח ליישב את עולם הקבלה, יחד עם הרציונליזם הרמב"מי. גם בעיית גוף ונפש, היא מהנושאים המרכזיים של ספר זה, בו האדמו"ר הזקן שוטח את התורה המדוקדקת שלו המיטבה להבין מה קורה ממש "בפנים". להערכתי, זאת הסיבה שתורת חב"ד מדברת להרבה צעירים שמבקשים למצוא רוחניות שכלתנית יותר. ובעצם, הרעיון המרכזי של חב"ד זה "חכמה בינה ודעת"…

לאריסטו היה זקן (חסידי?)

וניתן דוגמא דווקא מה"שפת אמת" בה הוא מטיב להבין רעיון הלקוח מתוך "מורה נבוכים".

הסתכל בג' דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, פירוש כי השגחת הקב"ה בעצמו על בני ישראל, ונאמר לא הביט און ביעקב כו'…אם כן כשאדם חוטא יש עין רואה מסטרא אחרא ונמצא בחטאו חס ושלום…אבל כשאדם עושה טוב משגיח עליו הקב"ה בעצמו…הקב"ה ששולט על בני ישראל אין משגיח ברעתם רק בעת רע…ומכל מקום עיקר ההשגחה שעל בני ישראל אין בו קטרוג לעולם והבן ומצד זה צריך אדם שלא לחטוא כדי שלא יגרום ראיות העין הנ"ל ויש בזה סוד עמוק"

(שפת אמת, ליקוטים על פרקי אבות, ב', א')

ה"שפת אמת" נוגע פה בעובי הקורה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מנוסחת במורה נבוכים – ההשגחה היא דווקא ראיית המעשים הטובים, ואילו על הרשעים אין עליהם מה שקרוי "השגחה" (במובן הרמב"מי, אין השגחה פרטית על בעלי חיים, כפי שמשמע מדברי אריסטו, וגם רשעים קרואים חיות לצורך העניין הזה). ויש ישירות ניתוב לטובה – אותו סוד נורא שמספר לנו הרמב"ם אודות ההשגחה במורה נבוכים, כלומר שהקב"ה "אינו משגיח על הרשעים", דווקא פועל לטובתנו, כי המעשים הרעים לא נראים וזאת סנגוריה נפלאה.

צדיק הוא צדיק הוא צדיק – ולא רק

החסידות היא איפא, דרך ממוצעת בין הקבלה לרציונליות. יש עוד להבין את תפקידו של הצדיק בכל הסיפור. ה"נועם אלימלך" הוא ספר שכל מטרתו – להסביר את המושג החסידי "צדיק". זה לא באבא מחולל ניסים הנמצא מעל הטבע. אלא, הצדיק הוא בורג במערכת האלוהית. הנועם אלימלך מתאר לפרטים את המכניקה השמיימית שמורידה שפע עליון, ומתאר את הצדיק כחלק במערכת הזאת. לימוד בספר מראה את מורכבות התורה החסידית, גם אם בכיוון הזה זולגת יותר לקבלה מאשר לרציונאליות. הקטע החשוב הוא שגם הדברים האלו נובעים מתורה של סיבה ותוצאה, עילה ועלול. (אולי ארחיב פעם אחרת) האמונה בצדיק לא נשארת עמומה – יש לה הנמקה. וככל האמירות החסידיות: גם זה מנותב לחיינו הקונקרטיים, כי "עמך כולם צדיקים", כולנו שווים משהו, ולכולנו יש תפקיד.

ודבר אחרון לסיום

היום י"ט כסלו. היום בו מציינים את ראש השנה לתורת החסידות. זה גם יום ההילולא של תלמיד הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש. הבעל שם טוב אמר, שהמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. המגיד ממעזריטש הלחין (ככל הנראה) את הלחן היהודי הידוע בתבל: הבה נגילה. אם זה לא "יפוצו", אני לא יודע מה.

אוקראינה בקטע של קברים – רשמים מהמסע

אוקראינה בקטע של קברים – רשמים מהמסע

מסכת טומאות. פרק א'.

הפסקה קלה מן סדרת הפוסטים על האורתודוקסיה. בחודש ספטמבר האחרון נסעתי לאוקראינה. אני בעצמי לא בדיוק יודע למה. איני מחפש ריגושים דתיים בחיים שלי. אבל בכל זאת יש כמה תירוצים. ראשית, התופעה של יהדות ימינו לבקר בקברי צדיקים באוקראינה מעניינת אותי ורציתי לראותה מקרוב. שנית, זאת הזדמנות מצויינת לראות מקרוב איפה פעלו אנשים גדולים שאני מעריץ את שכלם ולבבם. שלישית, קשה לצאת לחופשה בבית בפרט או בארץ בכלל. במסע באוקראינה הזמן תופס משמעות אחרת. כשסדר היום של לקום בבוקר – לעשות משהו – ללכת לישון מתפורר, אז באמת יצאת לחופשה, כי יצאת מן השגרה. במסע קברות צדיקים, חורשים את אוקראינה לאורכה ולרוחבה, חלק מן הלילות ישנים באוטובוס, ומידי פעם עוצרים לבקר בקבר או בשירותים.

אוקראינה משוקצת מכל הארצות. ובמה היא שיקוצה? שכל אדמה בה כבית הפרס מלאה עצמות ישראל, וכל נהר בה מלא דם עבדיו השפוך, ותחת כל עץ רענן גילולי עבודת כוכבים. אמרו חכמים: ה' מעלות יש באוקראינה. הגויים, ומעליהם הרוחניקים, ומעליהם הברסלבים, ומעליהם הערסים ומעל כולם החב"דניקים. שאלתי, ואני איה אנוכי? אמרו לי, בריה בפני עצמה אתה. ומה שאמרו חכמים ה' מעלות, ברסלבים וערסים מעלה אחת הן.

האדיטש – מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא. פסטורליה.

אומן של מטה – הסטלה, אחי.

באוקראינה יש היררכיה אנושית. הכי למעלה – החב"דניקים, אוקראינה מגרש ביתי עבורם. אפשר בנקל לחוש את המתח בין חב"ד לברסלב, במיוחד במקומות המשותפים. במז'יבוז', מקום קבורת הבעל שם טוב, נראה כאילו כל אחד מנסה לדחוף את ציביונו לחלקה. איני יודע מה יש שם יותר, ספרי תניא או ברכוני התיקון הכללי. אפילו מצאתי "תיקון הכללי" עם תמונה של הרבי מליובאוויטש. תאמינו או לא, יש אנשים שהצליחו ליפול ברשת הזאת. בהאדיטש, מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא, מוסדות חב"ד מתכננים מזימה של ממש. יש רצון להפוך את המקום ל"אומן של חב"ד". נראה שזה חורה לכמה אנשים שם, שאומן מושכת אליה קצת יותר אנשים. אז חלקת הקבר הקטנה, האינטימית והפסטורלית בהאדישט משתדרגת – בית כנסת מפואר בתהליכי בנייה, חדרי הארחה, מקווה חדש. הכול כדי להתחיל מסורת חדשה של ראש השנה בהאדיטש. רק לברסלב מותר?

בזכות נשים צדקניות (שיודעות מה הן רוצות)

למזלי, המדריך לא היה חב"דניק, אלא חסיד "רגיל" של חסידות "סטנדרטית" (אם אפשר להגיד דבר שכזה בכלל). הוא דיבר לרוב לעניין, סיפר מעשיות מרתקות, ניגן ניגונים יפים, וחילק בירות חינם. האווירה באוקראינה הייתה זורמת, לא יותר מידי חרדית-דוסית. היינו קבוצה מעורבת מאוד, בנים ובנות, צעירים ומבוגרים, חרדים ומסורתיים. רשמית, היו אמורים להיות שני אוטובוסים – לגברים ולנשים. בפועל חילקנו את זה לאוטובוס של מבוגרים ואוטובוס של צעירים. באוטובוס ההולל שבו נסעתי הייתה אוירה מהנה מאוד, היו בנות שהגיעו למטרות ברורות מאוד, ומדי פעם נהגו לפלרטט, וזה דווקא הוסיף נופך חביב לטיול, שברובו היה קליל ונעים.

הגעתי למסקנות מעניינות באוקראינה. אחת מהם היא שצריך לחזור כמה שיותר למקור כדי לגלות את האמת והיופי האמיתיים. מושגים ותורות בחסידות, כמו רוב הדברים שאני יודע, למדתי באופן עצמאי. לקחתי את ה"קדושת לוי" או את ה"ליקוטי מוהר"ן", ופשוט קראתי והבנתי מה שהבנתי. אבל אוקראינה היא ארץ הצללים, כי נוכחתי לדעת שעל אור החסידות כל דור ודור, וכל מנהיג קהילה עכשווית מעמעם בפרשנותיו ועיוותם. עיוותים גדולים ואיומים ראיתי.

אומן של פנימה – תפילה חרישית לרוב. מידי פעם נכנס איזה מישהו להשתטח על הקבר בקול רעש גדול.

בדרך נלך, לא ניטה ימין ושמאל

ניקח לדוגמא את ברסלב. לפני קצת יותר מ30 שנה ברסלב לא היו מקבלים בעלי תשובה. הרעיונות הסוחפים (ולא פחות גם נפיצים) היו שמורים לחסידים שכללו מספר מועט של משפחות. בהגיעי לאומן השנה, ניתן לחלק את מתחם הקבר של רבי נחמן בגדול לשניים. בפנים יושבים החסידים השקטים, לומדים ברעדה, מתפללים בקול דממה דקה. לעומת זאת, בחוץ תמצא חסיד מפואת ומזוקן, לבוש בטרנינג וקרוקס, מתמקח בעברית עממית על קמע קדוש. כל אומן נראית כמו חושה ישראלית בסיני או בהודו. הנה עוד שני דברים מוזרים שראיתי בהקשר של ברסלב.

עלי דרך – סטייה מתורתו של ר' נחמן

1) "עלי דרך" – זאת חפיסת קלפים, שעל כל קלף ציטוט מרבי נחמן. הקופסא יכולה לשמש כבסיס לטיפול, להתבוננות, למסע רוחני וכו'. איך משתמשים? למה שאני אסביר? אצטט בפירוש מה שכתוב על הקופסא: "הוציאו עלה אקראי מתוך הקופסה. נסו להבין מדוע נבחר דווקא עלה זה, ואיך הוא מתקשר לחייכם כרגע". כלומר, תטילו גורל, תעשו הוקוס פוקוס ותנחשו למה יצא הקלף הזה. הדמיון לתרפי האלילים או לקלפי הטארוט מחריד. התורה מצווה אותנו: "תמים תהיה עם ה' אלוהיך", לא לפנות למגידי עתידות ולניחושים, אלא להתהלך בתמימות ולקבל כל מה שבא בלי חכמות. רבי נחמן לקח את הרעיון הזה ומירכז אותו בתורתו. האירוניה הגדולה היא שממש על הקופסא כתוב: "כי עיקר היהדות הוא לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חוכמות (רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן)". יש פה עיוות ברור של תורתו של רבי נחמן.

על שפת הנהר באניפולי – ברשותי פק"ל אוקראינה שכולל: ספר תהילים, פרוטות לצדקה, מצלמה, וקליע למקרה שמישהו יזרוק עלי תניא.

2) עוד עיוות הוא ספר שמצאתי שם באומן, לכאורה לא חידוש: תהילים עם כוונות השמות הקדושים ושאר פירושים לפי רבי נחמן מברסלב. לעומת זאת, אומר רבי נחמן: "אבל העיקר הוא רק לכוון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עיקר התפילה שמתפללים לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתדבקין בו יתברך". עוד הוא אומר שם, שהכוונות שניתנו ע"י האריז"ל הם ממש נופלים לגדר מה שחז"ל אמרו על כשפים: ללמוד אותם, כדי להכיר את כוחם, אבל לא לעשותם.

איפריליזם חב"די

בקשר לנקודה החב"דית, שבה אגע אי"ה בפוסט הבא על המסע, אומר בקצרה שהרבי האחרון עשה מחסידותו, אשר הייתה קטנה וכמעט בסכנת הכחדה, אימפריה של ממש.

בואו נבין את המצב – בעל התניא, רבי זלמן שניאור מלאדי, יסד את שיטת חב"ד. תחת השיטה הזאת נוצרו חסידויות מספר, אשר רק חסידות ליובאוויטש, שמנהיגה האחרון הוא הרבי המפורסם מליובאוויטש, נותרה. התחילה מפולת של השתלטות – חסידי ליובאוויטש ניכסו לעצמם את תורת חב"ד. לדוגמא, ספר התניא הוא סמל מובהק של חסידי הרבי האחרון. למרות זאת, ניתן לראות הרבה לא-ליובאוויטשים שלומדים מהספר. המשוואה חב"ד = ליובאוויטש, היא פשוט לא נכונה. הרבי האחרון הכניס הנהגות ושיטות דרש שהיו זרות לחב"ד המקורית, ובחלקן אני מוצא אותן חריגה מן הדרך המקורית. אבל עבור החסידים ליובאוויטש שווה חב"ד. באוקראינה המשוואה עולה בריבוע. שם החסידים אומרים ליובאוויטש = חסידות. כל תורת הבעש"ט, היא בעצם תורת ליובאוויטש, מה שלימד אותנו הבעל שם טוב, אלו הסודות הטמירים בשיחות הרבי מליובאוויטש. העיוות הזה הרגיז אותי, שכן מתורתו של הבעש"ט אפשר למצוא בגור,  בויז'ניץ', בברסלב ובמקומות רבים נוספים. אבל עבור חסידי ליובאוויטש, כל אלו בוטנים קלויים לעומת תורת חב"ד, שהיא בגדר "יפוצו מעיינותיך".

הסכנה הגדולה, שכבר נראית באופק, היא המשוואה ליובאוויטש = יהדות. שליחי חב"ד המפוזרים ברחבי תבל, הם לרוב הנציגים היחידים בכל הנוגע ליהדות. ליובאוויטש גם מציעה רשת חינוך דתית, ששם, בנוסף ליהדות סטנדרטית, מועברים גם תכנית של חב"ד וליובאוויטש. כפי שטענתי רבות בעבר, חובה עלינו לשמר את המחלוקת לשם שמיים, ואסור להציג רק דרך אחת של יהדות. בביקורנו באניפולי, הקור הדמצברי וריח הפרפין של הנרות עשו אווירה של חנוכה. שרנו ניגון חרישי וביארנו את ההסכמה על ספר התניא. אותנטיות, זה כל מה שהיה חסר כדי לעורר את הנשמה שלי, שרוב המסע התעצבה מן העיוותים. צמאה לך נפשי.

אניפולי – שם באמת הרגשתי קצת רוחניות. הכפר כ"כ קטן, אין כניסה ברכבים אפילו. הגויים הרכיבו אותנו על סוסים, בעודי קורא "ככה יעשה לאיש".

בפוסט הבא – על השנור הרוחני באוקראינה.

ודבר אחרון בהחלט.

הזכרתי את ההיררכיה האוקראינית. עם הגויים יש יחסים מוזרים. נראה דווקא שהגויים אוהבי (כסף) ישראל. ביציאה מכל בית קברות עומדת שורה של גויים שאומרים מילים בעברית: "אני. יהודי. שבת. שלום. צדקה. בבקשה. אפשר. שקלים. מצווה." ממש "וכל עמי הארץ מתיהדים". הרבה מן התיירים הלא-מנומסים מתייחסים באכזריות לגויים, אשר הם רואים בהם כעם של משרתים. גם הגויים לא מתים על היהודים, אבל סובלים בשקט. מן יומן המסע שלי:

אין אוקראינה נראית שונה בעיני מישראל. השלטים ברוסית (כן, אני יודע, זאת אוקראינית) והמלצריות והמנקות המדברות וצועקות ברוסית עושות הרגשה של רובע י"ג באשדוד. מישהו פה התרעם על כך שמעסיקים גויים (גויות, רח"ל) במטבחים היהודים כאן בהכנסת אורחים. אבל נחה דעתו אח"כ שזה בסדר, כי כל ייעודם של הגויים זה לשרת אותנו, ואת זה אמר אחרי שאמרתי לו שלבעש"ט היה נהג עכו"ם. ואז נתרצתה דעתו, ואמר דים שמשרתים הם לנו. ואמרתי לו ממה נפשך, אם היה יהודי היית אומר משמש ולא משרת והיית אומר שכר מצווה בידו. ומ"מ כאן [ליד מקום קבורתו של הבעש"ט] תלו שלט יפה שהבעש"ט הקפיד מאוד באהבה לישראל ולאומות העולם. וכן, הם עדיין מתנהגים כמו קוזקים (הגויים, כוונתי) אבל לא איבדתי את אמונתי בהם, ובשום אדם. (11:15, 6/9, מז'יבוז')

רציתי לציין את המפגש הראשון שלי עם העם האוקראיני. עם הגיענו לקייב ופתיחת דלת השרוול התגלה לעיננו חייל אוקראיני בלונדיני וקצוץ ראש עם כלב רע קשור בידו לאחר מכן צעדנו לביקורת הדרכונים. רוב האוקראינים מדברים אנגלית קלוקלת. וכך כתבתי בזכרונותיי:

בביקורת הדרכונים נסיתי להבין מה רוצה האוקראיני המפחיד לשאול אותי. לאחר שהתגברתי על מחסום המבטא והבנתי שהוא שואל why did you come to Ukraine? כיוון שלא רציתי לציין קברים או רצח עם, עניתי בפשטות, כדי שהוא יבין, Pleasure. הוא הביע תמיהה- Pleasure? In Ukraine?! לאחר מכן הוא שאל Where are you going to sleep. טוב, פה זה כבר נהיה לא נעים.

הנה סרטון שמבטא מה קורה כשמנסים להפגיש מזרח ומערב.

אחרון אחרון חביב.

נזכרתי בזה ממש בדרך אגב בגלל הכלב. ישנה ההלכה הכתובה בשו"ע:

אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. (חושן משפט, ת"ט, ג')

דודי גר בשומרון בישוב שמועד לחדירות תכופות של שב"חים. בעבר הוא גידל זוג אמסטפים גדולים, שלכולי עלמא מדובר בכלב רע. יום אחד למדתי איתו את הרמב"ם שמדבר בנושא לעיל. שאלתי אותו: "דוד, אתה הרי שומר תורה ומצוות, האם אתה מקיים את ההלכה הזאת?". הוא ענה לי: "אכן, אני עושה כהלכה וקושר את הכלבים בשלשלאות של ברזל. אולם, לא כתוב בהלכה שהשלשלאות צריכות להיות קשורות לגדר". ניצחוני בני.