לא זקוקים לזכויות

לא זקוקים לזכויות

ב15 ליולי 1215, חתם ג'ון מלך אנגליה על המגנה כרטה בעל כורחו. זהו כתב המגביל את כוחו של המלך, ובעצם ג'ון נתפס לפינה והסתכן במרד אם לא היה חותם עליו. אותו יום נחשב כמפנה בכל שיח הזכויות של המערב. המלך כבר לא עושה מה שבא לו, סמכותיו מוגבלות, ויש דברים שהוא לא יכול לקחת מנתיניו, סליחה – אזרחיו. יש מי שאמר שזה היום בו נולדו זכויות האדם. אבל יש מי שלוקח את זה מאוחר עד למהפכה הצרפתית. ויש גם רומנטיקנים שהולכים עד לתנ"ך. אבל לדעתי, כדאי להפריד. בקצרה: אני סובר שבמחשבה היהודית התלמודית-גאונית-ראשונית, כפי שאנחנו נראה בתפילות הימים הנוראים הקרובים, לא קיים מושג הזכות כמו שאנחנו מכירים אותו. היהודים הסתדרו יפה, ואולי חלקם עדיין מסתדרים, בלי זכויות וטובות הנאה. לקראת ראש השנה – פוסט נטול זכויות.

זה זכות לקיים מצוות

מהי זכות כפי שאנו מבינים היום? זכות היא משהו שניתן לאדם (לאזרח, לתלמיד, לסטודנט) בלי שום תנאים, אלא מתוקף היותו מי שהוא. כל אדם זכאי לומר מה שבא לו, לנוע היכן שמתחשק לו, וכמובן לחיות. אין פה נימוק, יש פה מתנה שלא תלויה בדבר. ההסתכלות היא על האינדיבידואל – כל אחד לעצמו נוטל את זכויותיו לעצמו, בונה סביבו בועה משפטית של "מגיע לי". אם אין אני לי מי לי. השמירה על חברה תקינה נובע מכך שדואגים שהזכות של האחר לא תפגע. "ואהבת לרעך כמוך" – צריך לאהוב את עצמך, ואז תבין גם מה האחר מרגיש.

כמובן שאפשר להתאים גישות ליברליות לרוח מחשבה יהודית, ולדבר בשבחן. הם טובות אין ספק. אבל הן חדשות. כשאני פותח את התנ"ך, אני לא מגלה זכות לחיים או חופש תנועה. התנ"ך לא מספר לי שלבנות צלפחד היה חופש ביטוי או שקורח ניצל עד הגבול את הזכות לשוויון. המערכת המשפטית התנ"כית מבוססת על שתיים: ציוויים ואיסורים. עשה ואל תעשה. המצב הטבעי הוא חופש מוחלט. איש הישר בעיניו יעשה. אנרכיה. באנרכיה יש חופש וזכויות בלתי מוגבלות. על המצב הזה מוטלים על האדם ציוויים. גם כאן יש הסתכלות אינדיבידואלית. אבל לא של "מגיע לי", אלא של "אני חייב". ניקח רצח. על פי הגישה המאוחרת, רצח פוגע בזכות לחיים של מישהו אחר. על פי הגישה המוקדמת, הרצח הוא מעשה שאסור לאדם לעשות. או גניבה – פגיעה בזכות לקניין של הזולת מול מעשה נבילה שאתה היחיד מוזהר שלא לעשותו. האיסורים יוצרים מסגרת קשיחה הרבה יותר מן הזכויות שלפעמים ניתן לממשן ולפעמים לא. הזכות היא אף פעם לא אבסולוטית, תמיד היא מסוייגת ומוגבלת, בעוד האיסור הוא ברור ולא ניתן לכופף אותו. החיוב לעולם לא מתנגש עם משהו אחר – ואם כן הוא פשוט לא מנוסח טוב. בעוד הזכות בהגדרתה מתנגשת עם זכויות של אנשים אחרים.

ואם תאמרו, כי הכול צד אחר של אותו מטבע? שמתוך "לא תרצח", נגזרת הזכות לחיים? ומתוך "ארור משיג גבול רעהו" נגזרת הזכות לפרטיות? ובכן, הדברים עומדים למשפט במבחן העונש. באתיקה מבדילים בין 2 גישות. הגישה הדאונטולוגית מול הגישה התועלתנית. אני רואה במוסר התנ"כי דאונטולוגי: כלומר, גנבה לכעצמה היא דבר רע, ומי שעשה מעשה רע "מגיע לו" להיענש. שופט דאונטולוגי היה נגיד חותך לגנב את היד. אבל שופט תועלתני מחפש דווקא לתקן את הנזק שנעשה. הוא היה מכריח את הגנב להחזיר את הגזילה ולהתחיל טיפולים פסיכולוגים לטפל בקלפטומניה שלו. אם מגיע עונש תועלתני, הוא כדי לצמצם נזק, בהווה או בעתיד, לחברה הכללית. במסורת היהודית אפשר לראות שילוב. התורה מדברת על "שן תחת שן" דאונטולוגית, אבל חז"ל מלמדים אותנו על תשלומי נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. גישת הזכויות נוטה לתועלתניות, כמו שאומר רש"י בפסוק על הרוצח: "לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים". (דברים י"ט) בעוד גישת החובות והמצוות היא דאונטולוגית יותר. בפועל, היינו רוצים לומר שכיום אנחנו תועלתנים. אבל אנחנו עדיין רודפים פושעי מלחמה נאצים גריאטריים שלא יכולים לפגוע בזבוב. ולמה? כנראה נשאר משהו מהדאונטולוגיה.

תזדכה ותקבל כסף

אז נראה שהתורה מכירה רק בחובות ולא בזכויות מולדות. אבל ככל דבר יהודי, זה נכון עד שזה מגיע לכסף. הזכות לקניין היא משהו עתיק. ולא רק היא, אלא זכויות כלכליות בכלל. היהודים הליבראלים נהוגים לצטט את ר' שמעון שקופ, שעוד במאה ה19 כתב על קניין רוחני, ובין היתר על קניין בכלל:

כל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול״ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה׳ לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ״מ מוטל על בי״ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ״י תורת המשפטים להחזיק את החפץ (שערי יושר, חלק ב, שער ה', א')

הרב שקופ – ידע כבר במאה ה19 שאסור להוריד טורנטים.

כלומר – יש מושג קדמוני של קניין, שעליו רוכבות כל מצוות התורה הקשורים לממון. זהו עניין שקודם אפילו לקיום התורה. יש לכל אחד, עוד לפני שניתנה התורה, זכות לאגור בבית את כל השמאטעס שהוא רוצה, ועל זה באה התורה ומוסיפה – אל תגזול ממנו. המונח "זכות" כאן משמש באופן המודרני של דבר המגיע לי בלי שום תנאי. כנגד זה אפשר לטעון: רֶבּ שִׁימֶען מדבר על המצב הטבעי, האנרכי, הקודם לתורה, שמסתבר שהוא לא אנרכיה גמורה, כי גם לבני נוח יש נימוסין. בכל אופן, ראיה זאת חושפת משמעות אחרת לזכויות: דבר שאני יכול לתבוע אותו בדין. דבר שמגיע לי ואני לא מוותר עד שאקח אותו. המושג הזה מופיע גם בתלמוד. למשל, בפלפולי בבא קמא, מסופר על מלווה שמבקש לגבות את חובו מקרקע שבעל החוב כבר מכר למישהו אחר, ואותו מישהו כבר מכר חלק מהקרקע לאדם שלישי. עם מכירת הקרקע הוא מוכר גם "זכות" כלשון הגמרא "כל זכות שבאה לידו". מהי אותה זכות? הזכות היא, כמה יהודי, זכות להתלונן. בעל הקרקע הנוכחי יכול להפנות את המלווה לבעל הקרקע הראשון לגבות את חובו. במינוח פשוט – הזכות שלו היא "קייס". יש לו טענה מוצדקת ופיירית, למרות שבמבט ראשון זה לא נראה ככה. זאת הזכות החז"לית וההלכתית, פתחון פה במשפט.

אבל מהי אותה זכות אם לא בעצם חיוב נוסף? עוד סעיף קטן בחוק שבעצם כולם מחויבים אליו? ההבדל הוא שעל זכות אני יכול לוותר, אבל על חיוב לא. האחר מחויב לכבד את הזכות שלי אבל לא אני את של עצמי. כשאני תובע את זכויותיי אני בעצם מצביע על החובה של האחר. כשאני מתלונן על מי שהטריד אותי, אני מפנה לסעיף בחוק העונשין. הזכות היא מהלך משפטי שאני יכול לעשות כדי לצאת צודק, לנצח: אני הזכאי והוא החייב.

כף מלאה זכות

עכשיו נפתח את המחזור והכול הרבה יותר ברור. "יקראו לפניך זכויותינו" זה בעצם: נשלוף את כל הדברים הקטנים שיכולים להוציא אותנו צודקים. המעשים הטובים שהופכים אותנו לצדיקים לרגע אחד. אם נחטט טוב-טוב, נמצא איזה סעיף קטן שיכול להקל את הנסיבות שתחתן בוצע הפשע. על פי הקבלה, משפט הוא תהליך המשלב דין נוקב קשיח, עם גילוי אמפתיה וחסד כלפי הנידון. החסד מתבטא שהשופט פורס בפניו את הכול, לא רק את הדברים הרעים, את הדין, אלא גם את מה שטוב. לא רק מה שנוח כדי להוציא את הדין, אלא את מה שנכון כדי להוציא אמת. הקלה במשפט היא לא כי השופט מוותר על חלק מהעבירות ונותן מתנה, אלא כי השופט מסתכל עליהם בתמונה רחבה יותר של החוק או של הנידון, בזכות ולא בחסד.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מעולה בזה. הוא היה מדבר משפטים אל ריבונו של עולם, ולא ביקש רחמנות – אלא דקדוק בדין האלוהי, כניסה לסעיפים הקטנים ביותר. כתוב בגמרא שלקב"ה יש תפילין שבהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכך ר' לוי יצחק היה אומר: "אם אתה מוחל עוונותיהם של ישראל הרי טוב ואם לאו אפרסם ואגלה שתפילין שלך אינם כשרים ח"ו". אחרי איום של כזה אני מקווה שלא הייתה עתירה לבג"ץ.

ודבר אחרון בהחלט

לימוד זכות הוא לחשוף את הצד הטוב שבבן אדם, לחשוב על "קייס" שתחתיו המעשים של האדם הם טובים וכשרים. זהו מונח מרכזי גם בנצרות, הטוב האנושי הגלום במשל השומרוני הטוב. האם הקביעה אינה יוצרת קושי?

מודעות פרסומת

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

בשיחה שניהלתי עם נערה חביבה, דתל"שית שכזאת, טענה באוזניי כך: אבותינו היו תמימים ונקיים מחטא ועוון, ועל כן היה מתאים להם להיות אנשים דתיים. אולם בדורנו, אשר דור תהפוכות המה, אין הדת תפארת ליהודים, כיוון שכולם רמאים וחברי גנבים.

לא אשאל השאלה האם אכן הדת היא עבור אנשים תמימים בלבד, אלא דבר אחד הפריע לי בטענה: היא מלאה בערגה, אך לא במציאות. הצגתי בכמה פוסטים קודמים את הערגה לשטעטעל בו גרו אבותיי או לספר ה"חוק לישראל" שהיו לומדים תמימי צפון-אפריקה. אבל האמת היא שאף פעם לא היה לנו טוב. זה התחיל עוד מההתחלה. משה רבינו כבר הפטיר: "ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". הרבה חושבים שבית הלל גברו על בית שמאי בגלל שהיו מקילים יותר או נעימים לעם, אך האמת שלא מעט דם ובריונות הייתה שם. גם רבן יוחנן בן זכאי לא יכול היה לעשות דבר מול קרוב המשפחה שלו שהשליט אימה בתוך ירושלים בעיצמו של המצור הרומאי ושרף את כל התבואה של תושבי העיר הנצורה. היה רע, בואו לא נכחיש. כמה רעים היינו? מסתבר שכמעט כל דמות מהותית בעולם היהודי סבלה היטב מהעם, אבל בכל זאת – הצליחו לעלות. זהו סיפורם של שלושת העמודים המעורערים.

כשבא ר' יוסף קארו לכתוב את ה"שולחן ערוך", ספר ההלכה האולטימטיבי של היהדות, נאזר במקורות רבים. הרבה פעמים כשרצה לפסוק הלכה, נתקל במחלוקת אצל החכמים הראשונים שהיה צריך להכריע. איך הוא הכריע? משלוש-יוצא-אחד! הוא הסתכל מה כתב הרמב"ם, מה כתב הרי"ף ומה כתב הרא"ש, כל אחד מהם היה ענק בדורו, ופסק את ההלכה ע"פ שיטת הרוב. לדוגמא, אם שניים מהפוסקים אמרו שדבר מה מסוים מותר, והשלישי אמר שאסור – ההלכה תהיה לרוב שמותר. (מיותר לציין שזהו כלל אצבע בלבד, ושיטת ההלכה של השולחן ערוך הרבה יותר מסובכת ולעיתים חורגת מכך…בכל מקרה, לרוב הכלל הזה תקף). אלו שלושת האישים עליהם עומדת ההלכה האורתודוקסית כבר מאות בשנים. אבל מסתבר שכל השלושה שעליהם הסתמך ר' יוסף קארו בחיבורו, חוו התקפות אישיות על המפעל ההלכתי שלהם והתמודדו עם בעיות לא קטנות נוכח הציבור שאף פעם לא היה תמים.

יצחק ויצחק נגד יצחק

רבי יצחק אלפסי (רי"ף, 1013-1103) הוא האבא של ההלכה. היה מאחרון הגאונים ופתח את תקופת הראשונים. כל הבאים אחריו העריצו אותו. אבן-עזרא כתב עליו שירים והרמב"ם הרעיף עליו תשבחות. פסקיו היו מקובלים בכל תפוצות ספרד, גם כשחלק על הגאונים.

אבל החיים של הרי"ף לא היו קלים מההתחלה. על מקום "גדול הדור" התחרו עוד 4 רבנים שונים (שלכולם גם קראו יצחק, אגב), ועשו כנגד הרי"ף יד אחת כנגד המפעל ההלכתי שלו לכתוב הלכות מתומצתות. לא רק שהקולגות עשו לו צרות, אלא גם בארץ מולדתו בצפון אפריקה קמו נגדו מלשינים שלא היו מרוצים מהרב המכובד, ולכן נאלץ לברוח לספרד. בסופו של דבר אחד מהיצחקים (אבן אלבאליא) סלח לו וגם שלח את הבן שלו ללמוד אצלו, ועוד אחד מהיצחקים (אבן גיאת), שהיה מתנגד חריף לרי"ף, נפטר, והרי"ף מצדו מיהר לתפוס את מקומו כראש הישיבה.

אבל הצרות לא נגמרו כאן. אדרבא, הן קורות דווקא במשפחות הכי טובות. תורתו של הרי"ף לא ידעה מנוח גם לאחר מותו. ילד גאון בן 19 בשם ר' זרחיה העז לדקדק בהלכות של הרי"ף ולכתוב השגות עליהם. הדבר הזה קנה לר' זרחיה שונאים רבים, כולל הרמב"ן, שגלשו לפסים אישיים נגדו, ואף הוא נאלץ לעזוב את מולדתו וללכת ללוניל.

אל תדברו על הרמב"ם

היום כולנו מתגאים ברמב"ם: פוסק, פילוסוף, רופא, יהודי לתפארת. אבל הגישה הזאת של התפארות ברמב"ם והעלתו כדמות יהודית עילאית גם בפי חילוניים וגם בפי דתיים, היא גישה שהשורשים שלה היו רק בימי ההשכלה. המשכילים היו הראשונים שבנו את ההילה סביב הרמב"ם. לפניהם, הייתה גישה מכובדת מאוד לרמב"ם בתור פוסק וגאון ללא ספק, אבל עדיין מדי פעם התגעשו הגלים והחל כל פעם מחדש פולמוס על כתביו. הפולמוס הראשון, היה כנגד מפעלו הגדול: משנה תורה (הקרוי גם היד החזקה). טענות נגד ספרי הלכה מתומצתים היו גם כנגד הרי"ף לעיל, אבל הרמב"ם היה מקרה מיוחד. לא רק שהוא תמצת, הוא גם לא הביא מראי מקומות, כלומר – לא ציין מאיפה הביא כל הלכה. הוא נפטר מהלשון הארמית בכלל, וכתב בספרו את הדברים הבאים, שנשמעים קצת מתנשאים:

כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

מטרת הספר, לפי הרמב"ם, הייתה להוות גשר בין התורה שבכתב, להלכה – ובכך היהודי הפשוט יכול לוותר על המשנה, הגמרא, המדרש ותשובות הגאונים. הדבר הזה הרגיז לא מעט אנשים ששלחו מכתבים נוזפים מאוד לרמב"ם. היו מי שטען ששיטת ההלכה של הרמב"ם בספר הייתה נגועה ברקע אישי, רוצה לומר – שכפה דעתו על קהילות שלא קיבלו את מרותו, אבל בכל זאת יקראו את ספרו כיוון שהוא כתוב בצורה נוחה, מעין מלכודת דבש.

אבל נגד הרמב"ם היו גם טענות חמורות עוד יותר, כיוון ששלח ידו בפילוסופיה. גם הגאון מוילנא, שהיה לו כבוד לראשונים, אמר ש"הפילוסופיא הארורה הטעתו". עוד בחייו היה צריך לספק תירוצים אפולוגטיים כנגד הדעות הפילוסופיות שלו. (בין אם אגרת תחיית המתים שלו היא אוריגינאלית או זיוף). לאחר מותו של הרמב"ם, בשנת 1232 הוטל חרם בצרפת על ספרי הרמב"ם בעקבות הדעות האריסטוטליות המצויות במורה נבוכים וב"ספר המדע" שבמשנה תורה. החרם נפוץ לשאר אירופה. היה מי שהגן על הרמב"ם, והיו גדולים לא פחות שאמרו על הרמב"ם שיחד עם כל התורה שלו, גם היו כוהנים גדולים שהפכו לצדוקים בסוף.

קבר הרמב"ם ב1935. מועד לונדליזם עוד מהמאה ה13.

גם על גופתו של הרמב"ם לא חסו, ואת הכתובת שעל קברו בטבריה "פה נטמן רבי משה בן מיימון – מבחר המין האנושי" החליפו ב"רבי משה בין מיימון – מוחרם ומין". הדיון החריף, עד שבסופו של דבר מתנגדי הרמב"ם פנו לכנסייה ואמרו לה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."

ההלשנה היהודית על ספרי הרמב"ם ושריפתם, עוררה חלחלה גם אצל המתנגדים הראשונים, שמשכו ידם ברגע שזה הגיע לרמה הזאת. בדיעבד, כך מציין רבי יונה גירונדי שהיה מתנגד, ההלשנה היהודית על הרמב"ם היא שעוררה את הכנסייה לשרוף את התלמוד בפריז כמה שנים לאחר מכן שנחשב לאירוע כואב מאוד אשר האשכנזים אומרים עליו קינות מדי ט' באב.

נפל על הרא"ש

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) הוא החוליה האשכנזית בשלישיה. אמו נהרגה על קידוש ה', אביו היה מחסידי אשכנז (תנועתו המוקדמת של ר' יהודה החסיד, לא של הבעש"ט). הוא היה מעורב מאוד בכל עסקי הציבור, וגם ניסה להתערב בעסקת חילופי השבויים של המהר"ם מרוטנבורג, שכידוע לא צלחה. אפילו בני טולדו הספרדים ביקשו ממנו להיות להם רב.

באופן מפתיע, כשלמישהו היה דין ודברים עם הרא"ש, דווקא הרא"ש לא ויתר ונכנס עימו לעובי הקורה. הוא תיעב חנופה וידע עם איזה חומר הוא מתעסק. כי יש חומרות ויש אנשים שרוצים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. וכך היה מעשה אחד עם רבי יעקב ברבי משה מהעיר אלינסיא, שהחליט יום אחד לא לסמוך על העירוב בעיר שלו ואמר – זהו! אין עירוב! אצלי בעיר אסור לטלטל שום דבר בשבת! אבל הרא"ש ידע שהיהודים לא פאריירים. אין עירוב? אז יטלטלו בכל מקרה, ובמקום ספק חילול שבת, יהיה חילול שבת ודאי. הוא שלח מכתב לרבי יעקב, אבל רבי יעקב עמד בתוקף על ההחלטה לא לסמוך על עירוב בשבת. המשמעות ההלכתית של הדבר היא גדולה מאוד – הוא עקר גוף תורה שלם (ראו גם כאן מה שכתבתי על השמיטה), וזהו מקום שבו אסור להחמיר. הרא"ש התעקש וכתב לו:

תשובה על שלא רצה לשוב מאולתו מענין העירוב. אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא, כבר כתבתי לך על ענין העירוב, שנהגו בכל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח, ואתה אסרת אותו לקהל פריריש. וכתבת לי ראיותיך, ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך, ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו עפ"י גדוליהם, והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך, ואתה מכשיל את הרבים בחלול שבת. לכן אני גוזר עליך, אחר שינתן לך כתב זה בעדים, שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח, תוך שבועיים אחר שתראה כתב זה; ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי, אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך, כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי, ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל, ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה.

ממש כך: הרא"ש נתן לו דד-ליין, אחרת חבל, יש לך פרצוף יפה.

אותו רבי יעקב היה עקשן כפרד, כי עכשיו זה כבר לא עניין של הלכה, זה עניין של כבוד. אבל הוא לא ידע על מי הוא נפל. הרא"ש התחיל בסיבוב שני כנגדו וכתב לאחר ממכובדי עירו:

שלומך יהי נצח החכם רבי יעקב ס״ט בר׳ יצחק. הכתב ששלחתי לאותו חסר מוח אתה ואחר תנום לו, ואם לא יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו בו נידוי באותו המשוגע יעקב בר׳ משה ירחיקוהו ויבדילוהו מעדת ישראל, כל דבר זה צריך חיזוק שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע״ה, ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר״ה שיתן אלף זוז למושל העיר, ואני גוזר עליך ר״י שתמסור כתבי זה למושל העיר שיגבה ממנו קנם הנ״ז. ואם כל זה לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרא כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלהים ולבער עושה הרעה מקרבינו.

מסקנה: גם לאשכנזים יש סף עצבים. חשבתם על תהלים-זוגער בשטעטל? תחשבו שוב.

ש"ך נגד ט"ז

מכל המחלוקות הללו יש לשים לב למשהו מעניין – לרוב אנחנו שומעים רק על צד אחד. המתנגדים של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמנם הותיאו אחריהם כתבים, אבל אלו מועטים וזניחים. האם הם לא היו מתנגדים של ממש? לכך אני מוצא לתרץ לפי המאמר בפרקי אבות:

הש"ך – תנו כבוד לצעירים

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים"

ברגע שהחולקים הכניסו את דעותיהם האישיות, זה סוף הסיפור – זה כבר מחוץ למסורת היהודית ואין להם מקום שם. וזה דבר גדול שעליו אנו מתאבלים בעומר – אותם עשרות אלפי תלמידים שמתו "משום שלא נהגו כבוד זה בזה", כל אחד התווכח עם חברו, בעניינים הלכתיים אמנם, אבל מעורב באינטרסים אישיים של כבוד. בהלכה אין "אני צודק", אלא "אלו ואלו דברים אלוהים חיים". ולראייה, הרי לכם מחלוקת אחת שדווקא נותרה עד עצם היום הזה. הש"ך (שפתי כהן) והט"ז (טורי זהב) הם שניים מנושאי הכלים המרכזיים של השולחן ערוך.

הט"ז היה כבר חכם זקן ומקובל כשפרסם את ספרו על השולחן ערוך במאה ה17. הש"ך, בהיותו ילד צעיר בן 24 בלבד, פרסם השגות על הספר של הט"ז. כמובן, שהש"ך לא היה מוכר והמעשה שלו נחשב כחוצפנות גדולה מאוד. החלה חלופת מכתבים והשגות רצינית ביניהם. רוב ההתכתבות עסקה דווקא בעניינים הלכתיים, אך ניכרת השפה החריפה של הש"ך (עדיין ילדון!) שם הוא מכנה את שיטת ההלכה של הט"ז "כמי שאין לו עיניים", או "המשכיל יבין שלא זאת כך".

אבל יש הפי אנד: יום אחד נסע הט"ז בעגלה בוילנא והחשיך היום. חיפש מקום להתאכסן בו, והעגלון הציע את ביתו של הש"ך, כי בכל זאת – אם אתם מחליפים כל כך הרבה מכתבים סביר להניח שאתם חברים טובים. שם אכן ציפתה לט"ז הפתעה, כפי שכותב הש"ך בהקדמה לספרו:

אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה", והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה. ואל אלהים יודע ועד שלא חיברתי ספרי נקדות הכסף הלז רק לשם שמים.

וכך, המחלוקת הגדולה המשיכה גם לאחר אותם שלושה ימים של אירוח שבסופם נישק הט"ז את הש"ך על ראשו. ככה, רבותיי, עושים הלכה.

ודבר אחרון בהחלט

מחלקות שלא לשם שמיים היו עוד במדבר אצל קורח ועדתו נגד משה רבינו. האם זה נראה ככה?

 

וידאו – תנ"ך פלוס

עוד סרטון! הפעם ראיינתי את רפאל מיוחס , חתן חידון התנ"ך העולמי לשנת תשע"ג. דיברנו על המסורה, טעמי המקרא, ודברים החבויים מתחת לטקסט המקראי.

(יש עוד כמה סרטונים על האש, אבל אפרסמם פה מידי פעם, למעוניינים פשוט הרשמו לעמוד היוטיוב)

 

שמרנות והתחדשות דתית

(נכתב לצורך דיון כלשהו… הרי הוא מובא לפניכם…)

ג' אב ה'תשע"ג

שמרנות והתחדשות דתית

מאת אור י. גולדשטיין

הקדמה

בכל עידן ועידן, ובייחוד בעידן המודרני, נאלצו היהודים להתמודד עם מציאות משתנה: גילויים מדעיים, מכשור מתקדם, תמורות חברתיות וערכים חדשים. בראותם את עצמם כפופים להלכה, כדרך החיים היהודית, חיפשו חכמי כל דור ודור פתרונות הלכתיים חדשים. 'מגדלים פורחים באוויר' הפכו למציאות, ואיתם הצורך לדלות מים חיים ורעננים ממעיין התורה. מושג מרכזי ביותר בעולם היהדות הוא 'חידושי תורה', דהיינו, צד חדש שלא הכרנו בתורה, בין אם לא נגענו בעניינו, בין אם לא הוצרכנו לגעת.

אמנם, המושג "חידוש תורה" נשמע כאוקסימורון. מצד אחד, התורה במובנה הרחב ככלל פרוגראמת החיים היהודיים, היא עדות למסורת ולשמרנות. שורשיה נטועים עמוק בעבר זכר לאירועים ואישים קדומים. מצד שני, בעיון לעומקה של אותה תורה ממש יכולים לעלות פינות שלא שערום אבותינו, אם כי יש לציין שאבותינו ידעו גם ידעו שזהו אחד ממאפייני התורה. יש לשאול שאלה פונדמנטלית יותר – מה מתחדש ומה נשאר מסורתי? האם התורה עצמה מתחדשת? אנסה בעז"ה לשפוך אור על השאלה הזאת.

קדמות התורה וקדמות החידוש

האם קדמותה של התורה היא התוקף לקיומה כיום? מסופקני. למרות שמעשי אבותינו מפוארים היו ומצד הדין עלינו לחלוק כבוד עימם, אין הכרעותיהם הערכיות והדתיות יכולות לחייב גם אותנו. על כן משה אומר במעמד המתואר בפרשת ניצבים "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת". יש ברית שנכרתה עם האבות, אבל זה רק עבורם. מאידך, באותו מעמד נכרתה ברית גם עימנו. הכיצד?[1] בהתבוננות בדברי משה אנו רואים מוטיב חוזר – ההווה: "אתם נצבים היום וגו'", "למען הקים אותך היום לו לעם וגו'", "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום וגו'" וכהנה. הברית תקפה לא משום שנחתמה עם האבות, אלא משום שנחתמה היום, עובדת היותנו חיים כיהודים בעולם הנוכחי הזה, אמנם ממשיכים את מסורת אבותינו, אבל בצורה ייחודית שהדור הזה קובע.

השאלה האם "חידוש התורה" היה שם מראשית, היא כמו לשאול האם המשפט היסודי של האריתמטיקה היה קיים לפי שגילו אותו או הוכיחו אותו. לולא המסורת ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[2], לא היה תוקף לחידושים, ויותר מכן – לא הייתה לנו הזכות לחדש. וזהו חידוש בפני עצמו, שהפלפול היוצא כהבל פה מתקדש מייד כאילו אמרו משה ששכינה דיברה מגרונו. ואכן, השוואה בין חכמות התורה והנבואה התנ"כית מתבקשת. משה בן עמרם נקרא בשני שמות: משה רבינו ואדון הנביאים. הנביא נתפס במשנת הרמב"ם כאדם שלם, המאמץ את כל שכלו לעיסוק בה' יתברך, לחתור אל עבר הבנה הנעלה ביותר והיא הכרת ה'. החכם הוא נביא זוטרא, הוא 'שובר את הראש' בסוגיה הלכתית, שם מול עיניו את כל הכללים ההלכתיים בעת הפסיקה ובעצם מאמץ את כל כוחותיו לעסוק בתורה, ואומר הרמב"ם במורה נבוכים, כי המתעסק בתורה כאילו עסק בו יתברך ממש. אם כן, באיזה אופן "חכם עדיף מנביא"? באופן הזה שאופי ההתעסקות בתורה הוא אנושי, "לא בשמיים היא". רק כאשר ניתן להסביר את הפסיקה המחודשת (אף על פי שאין זה חייב להיעשות בפועל) ראוי להורות אותה להמוני העם.[3]

אמרתי כי החידוש מקבל תוקף כאילו היה קדום אף על פי היותו מאוחר. מדוע בכלל נתנה התורה רשות לחדש? המדרש מספר לנו כי כשעלה משה לקבל את התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם[4]. כלומר, יש פנים (צדדים, דגשים) שונים בכל דור לפי צורכו, למרות שהתורה עדיין אחת. אילו היה ניתן בסיני השולחן ערוך, לא יכולנו לזוז ימין ושמאל והתורה הייתה הופכת לטורח עלינו.

מועדון חברים ותלמידי חכמים

אחת הטענות הנפוצות היום בגנות הדת הממוסדת היא שהדת יוצרת אליטה דתית אשר שולטת באורח חייהם של האנשים הפשוטים. על פניו, נראה כי גם היהדות נופלת לקטגוריה הזאת. אולם, חלילה לנו מלומר כדבר הזה, אם כי יש להתריע פן ייווצר מצב כזה. חז"ל שברו את מחסום הייחוס בימי בית שני, ואפשרו לכל אחד ואחד, עני ועשיר, כהן וממזר ליטול חלק בעולם התורה, "מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול". אותו חלק הוא הזכות לעיצוב הברית. הברית אינה רק ברית בין עם ישראל לאלוהיו. אלא היא ברית בין עם ישראל לעצמו, שמתוקף היותה כזאת היא תקיפה גם כלפי שמיים. אולי זאת אחת הסיבות שנושאים בין אדם לחברו היו נדבך חשוב במערכת המצוות וההנהגות המוקדמות והמאוחרות. המסורת היהודית היא חיה בחברה, היא חיי שיתוף של אורחות חיים, שותפות דתית בבניין העם, אשר בה "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". כולנו בוחרים לחיות כיהודים שומרי תורה ומצוות, בדומה לחברים במועדון או שחקנים במשחק.

כמו חברים במועדון, כולנו רואים את עצמנו כמקבלים את החוקים וכאחראים עליהם (לקיימם או לבארם). לא ניתן לבקר על התנהלות המועדון מן החוץ, אך כולם מוזמנים להצטרף לתוכו ולהיות  חלק ממפעלו הגדול – יצירת תמונת המסורת הגדולה, בה כל חלקי העבר והווה משתתפים. אולי אפשר להשוות את היהדות גם ל"משחק השפה" מתוך הפילוסופיה של ויטגנשטיין, אשר הבנה חייבת לבוא מפנים, ורק לאחר ההבנה הרשות (והאפשרות) נתונה לביצוע שינויים וחידושיים.

היחס לזרמים השונים

חדשנות לא הייתה נחלתו של העולם ההלכתי-אורתודוקסי בלבד. בזמן הזה ישנם זרמים אחרים ביהדות שנתנו מענה לשאלות חדשות שצצו. אף על פי שבחדשנות לכשעצמה אין פסול, אני כן מזהה בעייתיות מסוימת ספציפית בזרמים האחרים.

יש לעשות הפרדה ברורה בין תוכן למסגרת. התוכן היהודי הוא אותם עקרונות שאבותינו מסרו את נפשם עליהם, דהיינו, המונותיאיזם, קדושת הטקסטים הדתיים, וגם חלק מהמצוות החשובות. המסגרת הם חיינו כפרטים בחברה אנושית, סיפורי התנ"ך וחלק מההנהגות היהודיות. המסגרת היא לדוגמא מה שנקרא בפי פרופסור ישעיהו ליבוביץ "יהודיוּת"[5], כלומר – פולקלור. הרפורמים מבטאים את יהדותם בעזרת המסגרת, שהיא יהודית למהדרין, אבל היא חסרת תוכן דתי. זאת תרבות יהודית, שיכולה לקבל גם אופנים ריטואליים, אבל תהיה נטולה עבודה דתית. למה הדבר דומה? למשחק שחמט "משופר". במשחק המשופר, משתמשים בחלק מהכלים מהמשחק המקורי, מוסיפים כלים חדשים, נוספות אפשרויות מהלכים חדשים על הלוח וחלק מהחוקים המקוריים משתנים. אין ספק שהמשחק החדש הוא "שחמטי" לחלוטין, הלוח הוא אותו לוח והצריח הוא אותו צריח. זאת גרסא של שחמט, ואיני נכנס לשאלות האם זאת גרסא טובה יותר או גרועה יותר, אבל זה לא שחמט. כך גם במשל המועדון לעיל (שלעניות דעתי יותר קולע לתיאור חברה דתית). חברי המועדון יכולים לשנות את חוקיו המקוריים, לערוך "תיקוני חוקה" , אמנם לעיתים קרובות הם יעדיפו להימנע מכך, לא רק משום כבוד לראשונים, אלא משום ששינויים דרסטיים ומהירים פוגעים במהותו של המועדון. שינוי שיתבצע, אמור להתבצע בשיקול זהיר ובבחינה קרובה מה בין השינוי לבין המהות – התוכן עליו דיברנו.

ייתכן והזרם הרפורמי יכול לספר את סיפור המסגרת היהודי אפילו בצורה טובה יותר מאשר הזרם האורתודוקסי, אבל קשר בינו לבין הרעיון הדתי המקורי כמוהו כקשר בין "ריצ'רד השלישי" של שייקספיר וההיסטוריה האקטואלית של בית טיודור. זה הרבה יותר זוהר, הרבה יותר מושך, אבל זה לא זה.

בין הזרם הרפורמי לזרם הקונסרבטיבי ישנה תהום מהותית[6]. בעוד הרפורמים מוותרים על התוכן, הקונסרבטיבים מבקשים לשמור (ומכאן שמם) עליו. אבל, בניגוד לאורתודוקסים, הם בוחרים קרקע יותר נוחה לקידום הקהילה היהודית. יש מנגנון של פסיקת הלכה, אבל הוא פחות מרוסן ומבוקר מהמנגנון האורתודוקסי, ועל כן הקונסרבטיבים רואים את עצמם כ"חלוצים לפני המחנה" – המנסים לשמר את יהדותם גם תחת הנושאים החדשים עימם היהדות צריכה להתמודד, בעוד האורתודוקסים נותרים נבוכים אודות שאלות מסוימות.

עלינו האורתודוקסים להכיר טובה אמיתית לקונסרבטיבים. הקונסרבטיבים היו הראשונים להצביע לא רק על בעיות שעומדות בפתחה של היהדות בימינו, אלא גם על כיוונים הלכתיים לפתרונות. חלק מהכיוונים הללו מנחים את היהדות האורתודוקסית להתמודד עם האתגרים החדשים במסורה ובמתינות הלכתית נכונה. את התוצאות רואים לאורך זמן, טיפין טיפין, אך עדיין לא לאורך זמן גדול מידי. אציין כי לדעתי, אם נעקור מן היהדות את הכת המכנה את עצמה "חרדיוּת"[7] אשר היא מעוות ומנוות את מורשת חכמינו, אז ייתכן כי לא יהיה צורך יותר בזרם הקונסרבטיבי, כיוון שלא יהססו להעלות שאלות נוקבות. בקיצור, אני חושב שכל "חטאה" של התנועה הקונסרבטיבית היא אהבת התורה. אך לדעתי יש לאמץ את מידתו של אהרן אשר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" אך לא להיפך "אוהב את התורה, ומקרבה לבריות". הדרך האורתודוקסית היא דרך מבוקרת וזהירה, אולי לעיתים יותר מידי, אך זאת היא תוקפה וזהו חוסנה. בהמשך למשל השחמט, האורתודוקסיה בוחנת בזהירות מהלכים אפשריים על לוח השחמט המסורתי לבעיות חדשות, מהחשש ש"מהלכים מהירים" נוסח הקונסרבטיבים עלולות לגרום לאבדות חמורות מאשר לפתרון.

סיכום

היהדות מאפשרת חדשנות בתוך הסכֶמָה השמרנית[8]. הסכמה ההלכתית היא שמרנית, ורק בעקבות זעזוע גדול מאוד יכול להתרחש בה שינוי כלשהו. אמנם, הסכמה עצמה, השיטה היהודית, מאפשרת מהיותה כזאת חדשנות מובנית. עם שינוי הסכמה, עלול להשתנות אופייה, ואפילו אפשרות תכונת החדשנות. עלינו לשמור כדי שנוכל לחדש. התורה היא כלי חזק, נמשלה למים שיכולים להזין אדם ולחצוב אבן, לנבוע כאשר עולה צורך ולתת מרגוע כאשר נדרש. זהו מעיין טוב שאל לנו להחליף, אבל חובתנו להשתמש בו כסם חיים. היא זאת שמאפשרת לנו להיות בעלי משמעות, וגם לחיות אותה לתווך הארוך – ולא לנבול ולמות. היא חיינו ואורך ימינו.

הכותב הוא סטודנט לתואר מאסטר בפילוסופיה של המדע באוניברסיטת חיפה ובעל בלוג בנושא יהדות ומסורת בזמן הזה


[1] השאלה הועלתה ע"י הרב ג'ונתן זקס בספרו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו". ראה את תשובתו שם.

[2] חדי התפיסה ישימו לב כי אני לוקח את שיטת הרמב"ם באופן מאוד ברור. אם כי יש גם את שיטת החזון אי"ש שהתייחס אחרת לנושא.

[3] ראה רשומתי בהרחבה: "גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על א-לוהים?", בבלוג "התלמיד הנבוך".

[4] ראה הריטב"א על עירובין יג: , ראה הרחבתו של אסא כשר בספרו "יהדות ואלילות", פרק שביעי "שורשי הגמישות הדתית".

[5] ראה לדוגמא אסופת המאמרים בספרו "יהדות, תורה ומצוות בזמן הזה." ("היהדות, העם, המדינה" החל מעמוד 246).

[6] עם זאת, "בתוך עמי אנוכי יושב", ורוב הקונסרבטיבים בארץ ומחוצה לה ממהרים לאמץ הנהגות רפורמיות מתוך לחץ פנימי ששורה בקהילותיהם. הקהילות הקונסרבטיביות משתנות מאחת לשניה, ויש קהילות אשר נחשבות לשמרניות למדי, בעוד שיש כאלו הקרובות לזרם הרפורמי ממש. באופן פרקטי, כאשר חלק מהחוקים של העולם הישן נשברים בקלות, קשה לשמור על יתר החוקים, "ובאין חזון יפרע עם".

[7] שימו דעתכם שאני מבדיל בין שלושה התנהגויות: הלכה, אורתודוקסיה (שאותן אני מקבל) וחרדיות (אותה אני מקצה). להרחבה ראו אוסף רשומותיי בנושא "התשובה האורתודוקסית" בבלוג "התלמיד הנבוך" (ובעיקר את חלק ג' והחלק המסכם). בקצרה, שני מאפיינים יש בהתנהגות החרדית אותה אני מבקש לגנות. האחת היא התלבשות של חומרות חרדיות על אובייקטים מעולם ההלכה והאורתודוקסיה, כגון מתן כשרויות "מהדרין" שאין בהם שום צד הלכתי אלא חברתי בלבד. השנייה היא קביעת נימוסין וגינונים חרדיים כמעצבי הזהות האמונתית-דתית.

[8] אני משתמש במונח "סכמה" בשונה ממונח "מסגרת" שעשיתי לעיל אודות הרפורמים. כאן ה"סכמה" היא יותר במובן המטא-הלכתי, המכאני, ולא דווקא המסגרת הזהותית-יהודית.

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…

דברים שהאהבה תלויה בהם

דברים שהאהבה תלויה בהם

"איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר"

אי שם בחדר קטן בהוליווד

קח ת'גלובוס. לקחתָ? יופי. עכשיו עצום את העיניים וסובב אותו, כן ככה חזק. שים את האצבע. בחרת מדינה? יופי. גם אם נפלת באמצע האוקיינוס תדמיין שגילית אי בודד סודי. עכשיו קח את הספר הזה. אל תשים לב לכריכה, או אפילו לתוכן, זה לא חשוב וזה סתם משעמם – זה ספר שסוקר את ההסטוריה כולה מראשית הבבלים דרך רומא, ימי הביניים, שנות השישים עד נפילת חומת ברלין. דפדף במהירות ותעצור כשאני אגיד סטופ. סטופ! עכשיו תכניס הרבה דם, אלימות, כריתת ראשים, צליית איברים והקטרת חלבים. אה, ואל תשכח להכניס זימה. הרבה זימה ומיניות. סקס? מה פתאום! לא נראה פה אפילו חדירה קטנה, חלילה לנו, הרי זהו מעשה אינטימי המבטא אהבה. פשוט כדי להמחיש את העלילה, למלא זמן מסך וסתם למשוך אנשים, תכניס פה קטע, שם קטע, פה פרק שלם, גילוי עריות, אפשר גם מאותו המין, פרו ורבו ומעשים טובים. סיימת? מזל טוב, יש לך סדרה חדשה של HBO.

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

סדרות של HBO - יש אחת בלי עירום?

 

עכשיו מעונן

אמרו לי שכל כך חבל שאני לא רואה "משחקי הכס", אבל גם מזל כי זה לא בשבילי. אמרו לי שגם את הספר לא כדאי לקרוא בשל ריבוי קטעי גילוי עריות, אונס ורצח. (אף על פי שגם בתנ"ך יש כמות לא מבוטלת מאותו החומר). לא, אני לא בא להתמרמר ולזעוק על אובדן מוסריות החברה שלנו – כי אני לא רשאי לקבוע זאת. אני גם לא עומד להפנות אצבע מאשימה לכיוון מישהו או משהו עקב המקרה הבוגרשובי האחרון. אבל מה יש לדור שלנו שאובססבי בעיסוק המיני? זה נוגע לכולם לא משנה אם זה מגיע מהצד המתיר כגון פוקו, ילדי וודסטוק, אנדי וורהול, יוצרי התרבות. או מהצד האוסר – בעיקר מן המגזר הדתי והמוסרי הכלל-עולמי. מה יש במנגנון הזה שמעסיק את הדור שלנו? בדורות קדומים יותר, אף על פי שתמיד חוסר-מוסריות מינית נחשב בעייתי, ההתמודדות מול היצר המפעפע, נחשבה להתמודדות קלה יותר מאשר שאר המעשים הלא מוסריים. משנת חז"ל: "הרוב בגזל, מיעוט בעריות וכולם באבק לשון הרע" – שמה את העניין המיני במקום של כבוד, אבל לא דחוף. גם הרמח"ל מזכיר את העניין המיני כבדרך אגב במסילת ישרים. נראה שחלק מן התנאים, לפחות אלו בעלי יכולות סוציאליות גדולות מעמיתיהם, דיברו עם נשים בלי התגרות רבתי של היצר (והיו גם איספור מקרים הפוכים, יש לציין). ההתייחסות למין הייתה דבר טבעי. קשה לאדם עם זה, ולכן גם אלו ששלטו ביצרם נכנסו להיכל התהילה. לאנשים שחטאו, הייתה אפשרות לתקן – וייתכן שהיו נושאים מעמד מיוחד עקב חטאם. אבל זה עדיין לא כזה ביג דיל.

אוי ויי! כולנו נוצרנו ממגע מיני?

היו חלוצים בתחום עד שהגענו עד הלום, אבל העניין התעצם, לדעתי, רק לאחר מהפכת "הכפר הגלובלי" שבעצם הכניס את כולנו לסירת ערכים אחת – לכל העולם יש הסטוריית ערכים משותפת. כל זאת לכאורה, וברור שלמרות שהיום לבחור הישיבה מבני-ברק, לנער בית הספר מטוקיו ולנזיר הצעיר מכיכר פטרוס פחות או יותר אותה השקפה על הנושא המיני (כי זה מה שמביאה איתה הפרסומת לקוקה קולה), ברור שלאבותם היו מסרים שונים. אבל זה נשכח ולא נראה – כיוון שההווה משכתב את העבר. המחשבה השלטת הגיעה, לדעתי, מן ההסתכלות הנוצרית-קתולית למין, שהיא הסתכלות של בושה, אשמה, לפשוטי העם, בהמתיות, איכסה-פיכסה. אף ה"נועם אלימלך" אומר על "דע מאין באת – מטיפה סרוחה", שחטאי טיפה סרוחה, כלומר: חטאים מיניים, הם המזכירים לנו הכי טוב מאין באנו, כלומר – השפעתם כ"כ חזקה עלינו, עד שמיד אחרי החטא אנחנו מחפשים להתוודות ולחזור בתשובה. ואיזה מזל שיש כומר לבוא להתוודות אליו. אה, שכחנו, למרות שאנחנו אוחזים בגישה הזאת, אנחנו לא נוצרים. טוב, נוכל להסתמך בדבריו של אוסקר ווילד שאמר: "לא הכומר מכפר, אלא עצם הוידוי מכפר".

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

אוסקר ווילד - ראשית הדרך

 

היא לא עונה

ומה אצלנו? התורה היא מאוד ראליסטית. היא יודעת עם איזה חומר היא מתעסקת – בני אדם. לבני האדם יש צרכים, רגשות, ולפעמים הם עושים שטויות. לכן התורה מאפשרת לכל מיני יצורים הלכתיים לחיות בקרבה, עדיין תחת כותרת "יהודים". התורה לא חיה באשליה או בבועה שאדם יתאפק ויכבוש את יצרו, אלא מכירה גם בצדדים הפחות נעימים או פחות רוחניים, לדוגמא אדם עתיד ליפול ולחטוא עם אישה, ולכן התורה מבדילה בין בעילת זנות לבעילה לשם קידושין. הגמרא מתארת מקרים של אישה שבא עליה מניין גברים – מה דינה? מה דינם? גם בחובות עוסקת ההלכה: גבר שלא מצליח לספק את אישתו, רשאית היא לבוא לבית הדין ולדרוש גט (מצוות "עונה"). התורה שבכתב מציינית מקרים של אונס ושידול, וגם מקרים שהיו נפוצים בעולם העתיק של אישה בשבי. בעוד שהסיפורים על התגבשותה של הנצרות עוסקים בקדושים מעונים מינית, הקורפוס שלנו כולל את בנות לוט, תמר כלת יהודה, האורגיה ההמונית עם בנות מואב, דוד ובת שבע ועוד ועוד. כי זה חלק מהחיים שלנו, אין מה להייפייף…לפעמים צריך להתעסק גם בקקי (ברכת אשר יצר, אמרתם היום?)

פנויים ונהנים, ארוסים ומתבאסים.

טוב, עכשיו שברור שאנחנו לא מסתירים כלום, מה האג'נדה? מין הוא צורך אנושי. כמו אוכל, אם לעשות השוואה די בנאלית. המטרה של האדם הוא שיחיה בעולם הזה בקדושה. ולמעשה המטרה היא שתיים: שיחיה, ובקדושה. אם אתה אוכל, תכניס את האכילה שלך לגדרים של עבודת ה' – תן מעשר, תברך, תמנע מעצמך מספר תענוגות בכדי לעבוד את ה' תחת ההקרבה הזאת, ובכך אתה חי – ובקדושה. "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל" אומרים חז"ל. האדם היהודי צריך להכניס את פעולות חייו למסגרת, ובכך הוא גם עובד את ה' ע"י חייו הגשמיים, כי זאת למעשה הדרך היחידה: אתה יכול לתת לו רק מהגשמיות שלך, כי אתה בעיקרך יצור גשמי. אז גם במין, תתחום את זה: תגדר את זה על מה מותר ומה אסור, לפני זה לכו תטבלו, ואז תהנו אתה ואשתך מהחיים! ועל הדרך, זכיתם במצווה.

איזה יופי?

ונחזור להתמרמרות שלי על הסצנות המוגזמות על המרקע. הרבה מכנים את זה אומנות. אנסה שניה להגדיר מהי אומנות בזהירות, ולבדוק אם אני יכול לקבל את זה. לדעתי, מטרת האומנות היא אחת ויחידה – לבדר את הקהל. בידור, עבורי, אינו רק צחוק והיתול, אלא כל התעוררות רגש פנימי: גם שמחה ובדיחות, אך גם צער, כאב, בכי, מחשבות מהורהרות, זעזוע או גועל: כל עוד אדם יוצא מסרט, או לאחר קריאת ספר או שיר, או שמע מנגינה נוגעת, והוא יוצא לא כפי שנכנס, הרי האומן עשה את שלו. אומנות לשם אומנות, כפי שהגדירו אותה אנשי המאה ה-19, היא בזויה בעיניי (אף על פי שהם העריצו את היופי, ועל כך מתישהו בפעם הבאה). המטרה, כאמור, היא לא לתת לאמן פורקן, אלא לשעשע ולעורר, ואת זה אפשר לעשות, כמובן, אם לאמן יש מה להגיד והוא נוקב, והוא יודע איך להעביר את זה טוב: פה ללא ספק צריך כשרון ורעיון, אבל אם זה לא מצליח להגיע אל הקהל, חבל על המאמץ.

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

יונה וולך - תקראי, יבוא לך

 

אלטרנטיבה לסדרות

אתם רוצים אלימות ודם? קחו את "בעיר ההריגה" של ביאליק. יש שם תיאורים שלא יתנו לכם לישון, וגם תצאו עם מסקנה אמיתית לחיים. אתם רוצים מין וחילול הקודש? קחו את "תפילין" של יונה וולך. בשיר הזה היא בעצם מצליחה לגרום לאדם לתהות ולהזדעזע, עד כמה הוא מרסן את המחשבות שלו מלצוף ולדאות, עד כמה רחוק וגבוה הן יכולות להגיע ובעצם כמה אנו מוגבלים מחשבתית ממה שהחברה מכתיבה לנו, ועל זה דיברתי למעלה – חסמים יש מלמעלה ומלמטה.

התפאורה, הסאונדטרק, המשחק, כל זה ב"משחקי הכס" הוא אומנותי, כיוון שהוא משובב נפש. אבל הסקס? לא, זה סתם מעורר את חושינו הגשמיים, ולא נסיק מזה משהו חשוב, זה לא שונה מתקופה לתקופה וממדינה למדינה. איך אמרה וולך, אומרים ישנו סקס אחר, נו שויין, אז אומרים.

דבר אחרון בהחלט

צר לי ידידיי, לא היה לי קשה למצוא סרטונים בנושא הפוסט: אז אני מביא לכם לא פחות משלושה:

על מין ונצרות – מתוך בלאקאדר עונה 2. (שימו לב למשפט הגאוני מ1:35)

הזכרתי את אוסקר ווילד – אז זה פשוט חובה.

ואם כבר אוסקר ווילד, מין ונצרות – קבלו מיגרציה של שני הסרטונים הראשונים (וזה פשוט חייב צפייה!)

 מה הקשר לספירת העומר?

שאלו אותי, אז אני עונה. טוב… זקן זה סקסי. (באדיבות משחקי הכס)

מתוך משחקי הכס

מתוך משחקי הכס

מסע ההרג של ניטשה

מסע ההרג של ניטשה

בבא בובה BA

אינטרנט בגימטריה

א(י)נטרנט = סרטן?

היחשתי פעמי לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה. זה לא בית הכנסת שאני מתפלל בו בדרך כלל, פשוט הפעם הייתי צריך לתפוס מניין מוקדם יותר. הקדמתי בדקות מעטות ועמדתי בפינה מכין עצמי לתפילת מנחה ע"י קריאת שגיונו של חבקוק הנביא. בינתיים, אחד המתפללים מסיים את שיעורו על פרשת השבוע (נוח כמדומני). ואוי לאזניים שכך שמעו. "הזהרו מהאינטרנט!" זעק המלמד. "מה זה אינטרנט? אינטר – זה להיכנס." התחיל לבאר (הדיסטרנסילציה במקור), "נ' זה 50 בגימטריה וט' זה טומאה – מי שנכנס לאינטרט נכנס ל50 שערי טומאה". למרות שהקורא יקרא את הסיפור ויצחק, לי יש כמה וכמה סיבות לבכות. האחת, שהמלמד החביב (שעוד פנינים הרבה יצאו מפיו) הוא תוכניתן מדופלם, שלא לומר חס ושלום "משכיל". השניה היא שדברי בלע שכאלו, שמקומם אצל מטיפים נוצרים, מגיעות לאוזניים יהודיות בשיעור שבועי בבית כנסת – מקום שלדעתי, האמונה בו צריכה להיות משלנו, ולא טיעונים מיסיונרים שקל להמציא וקל להפריך. הפניתי פניי לארון הספרים וחיפשתי ספר מעניין בין הרי התיקון הכללי וסידורי "כוונת הכליות" עם כל השמות והכוונות הקדושים. דעו נא רבותיי, כי אמנם בתי כנסת הם לא ספריית גרשם שלום אבל לעיתים ניתן למצוא בהם אוצרות של ממש. ואכן מצאתי מונח בקרן זווית ספר קטן שעליו כתוב "הגות". אלו הספרים שאני אוהב. בשנות ה-80 יצאו מידי פעם בצורת ספרונים קטעים מכתבי עת בנושא מחשבה, הגות ופילוסופיה יהודית. חוברות קטנות אלו הם סיפור הצלחה אשר קשה מאוד להשיגם היום (ובוודאי שלא מדפיסים אותם שוב), למרות שהם מכילים תוכן חשוב מאוד ומעניין. עלעלתי בחוברת וקראתי מאמר מעניין מאוד (של ד"ר לא זוכר מה שמו) על מושג ה"אמת" ביהדות (לא אפרט, אך בקצרה – כיצד גם משל כפי ספר איוב או "אפרו של יצחק" יכול להיות אמת נוקבת). דיפדפתי בספר וראיתי מאמר אחד עם התייחסות להוגי דעות מערביים, בינהם ניטשה ו"מותו של האל". אך המילה "מותו" הייתה מחוקה בדיו כחולה, בליווי הערה "חס ושלום!!". תפילת מנחה התחילה. נישקתי את הספר והחבאתי אותו במקום שאף אחד לא ימצא, כך אני מקווה אם אבקר בבית הכנסת הזה עוד פעם.

אז הוא מת, אז מה?

למה שיהודי יזדעזע מזה שניטשה הרג את אלוהים? זה יזעזע אותו אם האלוהים של ניטשה זה גם האלוהים שלו. האם נזדעזע כשנראה עובד כוכבים שובר את הפסל שלו? כל התיאוריה של ניטשה היא בגדר עובד ע"ז שהניח פסל אחד והלך לעבוד פסל אחר. כי, לאמיתו של דבר, אי אפשר לעולם הזה ללא אלוהים. ולמעשה, ע"י שהרג את האל שלו, ניטשה ברא לעצמו אל חדש בעיניו האפיקורסיות, וזהו אל יותר טוב, יותר נכון, יותר חזק, זה המוסר – המוסר הוא האל החדש של ניטשה, והאל שהיה על הצלב (או אבא שלו) מת. (הערת אגב: ניטשה לא התחיל בכך, אלא השורש של העניין הוא עוד בוולטר). בכל אופן, על דרך מה שאמר הבעל שם טוב, גם מניטשה אפשר ללמוד משהו. הדברים שניטשה הצביע עליהם, אפשר לקחתם ולהבדיל בין טוב לבין רע, וע"י זה לזכך את האמונה שלנו לכדי אמונה טהורה יותר ונקייה יותר משאר אמונות זרות ומרושעות שנתערבבו באמונת הייחוד היהודית הטהורה. נשים לב – כתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי" – האל עצמו אינו משתנה כתוצאה מהבנתנו אותו או על ציר הזמן (בניגוד לאל של ניטשה – המוסר האוברמענטשי, או האל של שפינוזה – הטבע), אבל התארים שאנו מצמידים לאל משתנים גם משתנים, וזה מה שניטשה עוזר לנו לעשות – להגיע לתיאור חדש ע"י פסילת התיאור הקודם (לפחות בחלקו). ראיה לכך שהתארים משתנים קראנו בפרשת השבוע ("חיי שרה"), שלפני מסעו של אברהם להפצת המונותאיזם נקרא האל "אלוקיי השמיים" – ששלט, כביכול, רק בשמיים. ולאחר מכן: "אלוקיי השמיים והארץ".

לסגור פינה אחרונה בכ'עבה

ריצ'ארד דוקינס - האמנון יצחק של האתאיסטים

דיברנו על אברהם אבינו ועל ניטשה- אז בואו ונאחד בינהם. כפי שאמרנו (ואבאר כבר בזמן אחר) שאי אפשר לעולם הזה ללא אלוקים. תורת הספקנות והפופ-אתאיזם הנהוגה היום ע"י אנשים שחושבים שהם חושבים, ולמעשה אינם יודעים שהפילוסופיה שואלת שאלות חוצות אמונות, דתות וחוסר-אמונה, ומנכסים בטעות זדונית לעצמם את המחשבה והחשיבה, כאילו שמי שמאמין לא חושב (אולי בגלל זה הוא גם לא מפחד 🙂 ), היא שום דבר מלבד פאנקיזם של מרידה במוסכמות (גירסא גיקית של וודסטוק, אם תרצו). על הנצרות כבר דיברתי רבות שאיננה בגדר אמונת ייחוד, ואולי אפילו בגדר עבודה זרה כלילה, בעלת טעויות תאולוגיות חמורות ביסודה, אשר אני מתנגד נחרצות להתחלחלותם לתוך היהדות (דבר שלעיתים קורה, לצערנו). ומה לגבי האיסלם? מקורביי כבר שמעו ממני עשרות פעמים שתי רעיונות שאני חוזר עליהם שוב ושוב. הראשון – הרס הפולקלוריזם (שעל כך אני פשוט חייב לכתוב בקרוב!) והשני – האקסטרניות של האל. אני תופס בדעה שהאל היהודי הוא אקסטרני ליקום, שנאמר – בראשית ברא וכו' – בין האל ליקום יש יחסי בורא-נברא, הוא אינו חלק מהטבע (פאגניזם) או לא חדר לטבע (נצרות, סיינטולוגיה), והוא אינו הטבע (שפינוזה, אתאיזם למעשה). הפעם היחידה שהייתה אינטרווינציה אלוהית הייתה בבריאה (ואולי גם בקיקיון של יונה, אומר בחצי חיוך וחצי רצינות). אמנם, האמונה המוסלמית גורסת שהתורה ניתנה לאותו ישמעאלי ע"י מגיד, המלאך גבריאל, בעוד שאצלנו התורה והמצוות ניתנו ע"י משה, בשר ודם, מכוח נבואתו בלבד – ולא ע"י חדירה אלוהית לתחום האנושי – השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם. משה היה היחיד שהיה ראוי לתת את התורה, שכן הגיע לרמת נבואה שלא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו, ורק בעזרת הבנת אלוקים שכזאת אפשר להנחיל את התורה – חוכמה קדומה, אלוקית וניצחית. וכך אנו אומרים: "תורה ציווה לנו משה" – משה ממש! בשר ודם כמונו! לא מלאך! (הערה קטנה: לדור המדבר ניתנו שתי מצוות מפי הגבורה עצמה – "אנוכי ה'" ו"לא תעשה לך פסל" – ולכן באותו דור, לא הייתה להם זכות בחירה לעבור על המצוות האלו, וגם מעשה העגל היה עבירה לשמה לפי דעת הרבה מהמפרשים, שרצו לעבוד ולהידבק בה' ולא להכעיסו, אך לא ידעו כיצד לעשות כן. גם בבעל פעור כתיב רק "ויצמד" וכו' וכו'). הרוצה לעיין בקושיה מהי תורת הנבואה ביהדות, שאינה התעוררות מלמעלה, אלא דווקא התעוררות התחתונים, יעיין ברמב"ם (מורה נבוכים, איך לא? אבל גם בתחילת משנה תורה כתוב בתמצות נפלא ומובן לכל נפש חושבת מעט מהתיאוריה הזאת של הרמב"ם). גם ליבוביץ מביא דברים נפלאים בשמו של הרמב"ם ובשמו שלו.

ולנו נשאר רק לבכות על השכינה שבגלות שמקטינה דעתנו עוד ועוד, וכדברי הרבי מקוצק (האהוב עלי עד מאוד): בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה.

ברוך המחזיר שכינתו לציון.

ודבר אחרון בהחלט: לחובבי גימטריות…

הבהרות בנוגע לשלטון הדת

(נכתב כהבהרה לפוסט הזה)

למרות שאתמול פירסמתי פוסט חדש, כבר ראיתי דברים שדורשים תגובה מיידית. להלן הבהרה קצרה (ביותר!) על חוקי התורה, חוקי המדינה ו"שלטון הדת" so-called.
חוקי התורה אינם באים בתור מסר מוסרי לעולם כולו [כפי שטען רש"ר הירש] , התורה היא טקסט אינטימי בין עם ישראל למאמירו. (שירי הנפש בתהילים, שירה"ש, תוכחה, תיעוד של הסטוריה כואבת ועוד) לכן התורה היא אינה מוסרית ואל לנו לצפות שהיא תהיה מוסרית. גם חוקים שהם בגדר "בין אדם לחבירו" אין בהם יותר היגיון מאשר שעטנז ומאכלות אסורות, אלא כולם מהעליון ב"ה וחותמם "אני ה'". אבל, מצווה על האדם [שבע מצוות בני נח], באשר הוא אדם בן נח, לחוקק חוקים לתיקון החברה ולכינונה, וכל דור ודורשיו, וכל דור וחוקיו המתאימים. גישה זאת אינה חדשנית או מודרנית ואנו מוצאים אותה בכתבי רמב"ם, רש"י, האמוראים, התנאים ואפילו הנביאים. שילוב חיי ההלכה תחת המסגרת המדינית של חוק המדינה, היהודית או לא. רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מעורב בחיים הפוליטים ולא רק התורניים של העם בארץ, יוצא בגמרא נגד גישתם התורנית והצדקנית מאוד של ר' עקיבא וחבריו שדרשו לקיים את ההלכה של בצורה החריפה ביותר ולא לדון לחיוב אף פושע. ר' ינאי דן בחדש בסוגיית השמיטה תחת מסגרת כלכלית חדשה. הלל יצר את המושג "פרוזבול" כדי למנוע בעיות כלכליות-מוסריות בחברה. רבי חנינא סגן הכוהנים מפציר: "שאלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בלעו". החוק המדיני יושב יחד עם ההלכה, והוא, בניגוד להלכה, משתנה עם רוח הזמן. כשהתורה מדברת על אשת יפת מראה או בן סורר ומורה, החוקים לא באים להצביע על התנהגות מוסרית שהתורה מתירה או אוסרת, אלא באים ללמד אותנו משהו ולפתוח לנו פתח לדרוש אותם וללמוד דבר או שניים על הראיה של ההלכה התורנית. לדוגמא, בבן סורר ומורה אנו לומדים את הכלל של "נהרג בשל מה שהוא ראוי להיות", שזה כלל מפתח גם למשפט המודרני, אבל למעשה המצב של בן סורר או מורה אינו קיים במציאות. בתי הדין והרבנים המונעים [מ בשורוק] באמצעות החשיבה הדדקטיבית הם אלו שבוחרים כיצד לדרוש את הכתובים, כאשר יש, כמובן, גדרות ברורות שמונעות מלעוות את הכתובים או לגלות פנים בתורה ולדרוש שלא כהלכה. עוונתנות יתירה וצדיקות יתר היא דרך רעה שמביאה בסופו של דבר לחורבן (הבית השני, לדוגמא) ולשנאה (ניכור מהממסד הרבני – ראה רמב"ם יסודי התורה ו'). אין ביהדות "שלטון" או "אריסטוקרטיה" דתית. איננו נגררים אחרי דמות שמימיית שמנבאת לנו. אף כי לפעמים כך נראה הדבר בקהילות דתיות רבות, וזאת כיוון שרוב האנשים נוח להם להקשיב ולהגרר כצאן. אך איש אינו מונע מיהודי פשוט, אני-אתה, ולא משנה מה מוצאו או אמונתו הקודמת, לטפס מעלה מעלה במעלה (ל' בסגול) מדרגות הרבנות ולהגיע אף הוא לשררה המיוחלת. בראש העם ניצבים אנשים חכמים ויראי ה', וכל אחד יכול להגיע לדרגתם, אם ירצה, ולפסוק הלכות כראות עיניו. כיוון שאין האנשים מקודשים בתאולוגיה היהודית, אלא המחלוקת עצמה. התלמוד מלא במחלוקות, בימינו רבנים מזרמים שונים חלוקים בדברים שונים ואפילו מהותיים, אך אף אחד לא מכנה את השני "כופר" או "טיפש" או אפילו רומז שדעתו לא נכונה. יש קווים מנחים, זה ברור, יש עקרונות ויסודות לדת. אבל לעולם לא נסגרו שערי בית המדרש (חוץ מאולי למתחכמים ולתלמידים שאינם הגונים), וניתן להציג דעות שונות בלי להיסקל. ההלכה היא פלורליסטית, ואין אדם שיש לו בלעדיות על פסיקת ההלכה בימינו.