שובה של היידיש

ידוע לכם, ידידיי, שאני סאקר של תרבות היידיש. תיאטרון, שירים, ביטויים מצחיקים, המצלול העליז והקורץ הזה. זה כמה שנים בעבר ועוד היד נטויה בעתיד. לאחרונה שבתי לצחצח את היידיש שלי לשם הדוקטורט שלי שדורש קריאה של כמה טקטסים ביידיש.

אבל מה יש ביידיש שכל כך מושך אותי בה? מדוע אני, ועוד הרבה צעירים אחרים, נשבים בקסמה ומרגישים כל כך "מגניב" ו"אנדרדוג" דווקא לחזור לשפה שהקונטציות הישירות שלה זה סבתא אשכנזיה נרגנת וגפלטעפיש מבחיל?

ובכן, מסתבר שיש ביידיש מימד של חתרנות, של "דווקא" ושל "להכעיס". והדברים האלו חוזרים אחורה בשנים. תחושת הצדק הקדוש והמאבק הנכון תמיד פועמת בליבם של צעירים רבים, ולכן נמצא אותם ממלאים את מיטב שנותיהם באקטיביזם, כל אחד מסוגו – מימין ומשמאל, מן הליברלים ומן השמרנים, ומן הדתיים והחילוניים. אבל למרבה ההפתעה – את היידיש אפשר למצוא ככלי נשק מתריס בכל אחד מן המחנות האלו. וזה פלא גדול ששווה לתת עליו את הדעת.

עולם חדש

תחילתה של החתרנות היידישית, היא בתנועה היידישיסטית במאה ה19. יש לה קשר חזק לתנועה הבונדיסטית – אם כי לה הייתה זהות גמורה ביניהם. הרעיון של התנועות האלו היה שהיהודים הם לאום, אך מוגדר על פי תרבותו ושפתו ולא על פי דת או טריטוריה. בכך הם האמינו שתבוא גאולה ליהודים ברוח האינטרנציונל – האחווה הבין-עמית. התנועה היידישיסטית הייתה חילונית, ולעיתים אנטי-דתית. הם התנגדו לדת היהודית בטענה שהיא מקדמת מלחמות ואיבה, וכן לעגו לציונות אותה ראו כפתרון תלוש ואסקפיסטי לבעיית העם היהודי. השפת היידית, הייתה מרכז האידאולוגיה הזאת. השפה היא מקור התרבות היהודית לשיטתם, ועל כן יש לשמר יידיש, לדבר אותה, לכתוב מחזות וספרים ושירים ולשמר את הווי העיירה היהודית והפועל היהודי בערים. (ללא שום אזכור דתי!). בתנאיי שיא, אף היו יידישיסטים שהציעו למחוק באופן מלאכותי את הקשר הלשוני האמיץ בין היידיש ל"לשון הקודש", כלומר העברית. יידיש, כידוע, נכתבת באמצעות אותיות עבריות שחלקם משמשים כעיצורים וחלקם כהברות, כפי השפות האירופאיות ולא כפי העברית. אבל מילה שמקורה בעברית נכתבת כפי שהיא במקורה. היידישיסטים הקיצוניים הציעו לבטל כלל זה, ובכלל לכתוב "שאבעס" ולא "שבת" או "קידעשאשעמ" במקום "קידוש-השם". האמת היא שהתנועות האלו היו פופולריות בהרבה מן הציונות, אבל רובם ככולם איבדו מכוחם לאחר השואה. אבל משהו, לכלוכית שבלכלוכית, נשארה.

הבונדיסטית היו אנשי שמאל אנטי-ציוניים, ובאמת אנו מוצאים את השימוש ביידיש בחוגים אלו. החל בזרמים האנטי-ציוניים של החרדים, כדוגמת נטורי-קרטא, מאוד מקפידים על היידיש כיוון שרואים בעברית שפת-שטן של הציוניים. אלו אף מקפידים להפיץ סיפורים ושמועות מביכות על אליעזר בן יהודה כדי לערער את מעמדה של העברית המודרנית. אבל גם בחוגים חילוניים שמאליים אנטי-ציוניים, יש שיבה ליידיש, אם כחיבור להיסטוריה הבונדיסטית, ואם כחוסר רצון להזדהות כיהודי-ציוני-דובר עברית. הנה לינק לכתבה אודות צעירים אוסטרליים המדברים יידיש כצעד מחאתי. לדבריהם, הם רוצים להזדהות כאנטי-קולינאליסטיים וכאנטי-פשיסטיים ועדיין כיהודים, ולכן יידיש זה הפתרון.

גם בקרב אומני היידיש מעבר לים יש מגמה כזאת – לתפוס עצמם כקוסמופוליטיים, יידיש היא שפת היהודי הנודד, הפועל המסכן שקיים בכל העולם. האמן היהודי דניאל קאהן שר ביידיש על מעסיקים קפיטליסטים מסכנים וקורא לשבירת המעמדות הבורגניים. האמן האיטלקי באנדה באסוטי שר אף הוא את "מארש המובטלים" היידי בוא הוא שוטח את החזון הסוציאליסטי וכמה טראקים אחרי כן באלבום מותח ביקורת על הכיבוש של ישראל בשטחים.

תן לו בכינור

אבל היידיש היא לא נחלת השמאל בלבד. גם מי שמגדיר עצמו ציוני ואוהב את המדינה יכול להרגיש עצמו נבגד מחלק מפעולותיה. יידיש מדוברת גם על ידי ציונים שקיבלנו סתירה מצלצלת מהממסד. הנאו-חסידות החלה פורחת בקרב הציבור הדתי-לאומי אחר המשבר של הפינוי מגוש קטיף. קסמה של החסידות, יחד עם השפה שהיה אסור לדבר, כי כמוה כיריקה בנשמת האומה, החלה לבצבץ וככה להגים יידישים החלו נשמעים בקרב בני הציונות הדתית. הדבר דומה מאוד למה שקרה בהתפתחות השפה ה"אוחצ'ית", כלומר, שפה שהיה נפוצה בקרב באי המועדניים הלהט"בים. האוחצ'ית היא להג להט"בי, ששאל ניבים וביטויים מתוך שפות אנטי-ממסדיות, בעיקר לאדינו. הייתה בו מעין התרסה: "הממסד העברי-אשכנזי אינו רוצה בנו, ולכן נדבר בשפה שהם לא מבינים, בשפה של הבית האמיתי שלנו" וכך נוצר ה"ויאז'ה" – הלוא הוא כינוי להומוסקסואל מזדקן, וה"וודג'"- פרצוף. וכך גם קרה עם היידיש שנכנסה חזק בקרב הקהילות היהודיות הלהט"ביות בצפון אמריקה, באופן דומה מאוד למה שקרה עם הלאדינו בארצנו.

ויש התנגדות ממסדית מסדר שני. את הלהט"בים והמתנחלים הממסד הראשי הוקיע, אבל מה עם מה שתרבות המיינסטרים מוקיעה? כך נמצא את התנועות האנטי-מזרחיות. אלו אנשים הסולדים מתרבות הפופ הים-תיכונית, מן ההווי ה"אחוקי" והחם, ורוצים לסגל לעצמם קצת תכונות של אירופה. ככה מתגבשים להם קבוצות בישול אשכנזיות, המתחרות ביניהן לפי הכבד הכי קצוץ במזרח התיכון ולמי החזרת הכי ורודה. הם מדפיסים על טישרטס ביטויים ביידיש ויש להם מנוי לתיאטרון היידישפיל. הם שומרים על קירור חברתי, ומעדיפים להגיש במפגשים חברתיים שפריץ עם סיפולוקס מאשר ערק עם אשכוליות.

אבל לא רק מרידה בהווי המזרחי של המדינה קיים, אלא גם מרידה בסטטוס קוו הדתי. הצרה עם הסטטוס קוו, כפי שכבר הזכרתי כאן בעבר, היא שהוא לא טוב לשני הצדדים. לדתיים, המדינה חילונית מדי ולחילונים המדינה דתית מדי. תחשבו על המטבח הצה"לי הכשר – מספיק כשר כדי להגביל את החילונים בהלכות טרפות ושבת, ומספיק טרף כדי להדאיג את הדתיים בהפרשת תרומות ומעשרות ובסינון תולעים. כך היידיש היא כלי נשק ביד מתנגדי הסטטוס קוו משני צידי המתרס. החילונים תופסים את השימוש החילוני ביידיש כהפקעת המסורת מידי ההגמוניה הדתית. כפי שמצאנו לפי כ15 שנה רנסנס של בתי מדרש חילוניים (שעד היום כבר החל לשקוע חזרה) – כך מצאנו גם רנסנס של יידיש. כאומרים: "התורה היא של כולם, גם חילוני יכול ללמוד תורה ולחדש חידושים", ובוודאי גם היידיש – שיש רצון להציגה כשפה של יהודים ולא כשפה יהודית דווקא, כלומר – שפה בה אפשר גם להעלות דברי כפירה ועגבים, להרהר על דרכי השם, סתם לעשות "שמועסן", לרכל ושאר דברים מהווי היהודי, גם אם הוא לא דתי במובהק.

וכמובן, יש את הצד הדתי המתעקש, לא מתוקף היותו חרדי מבית, אלא דווקא, התרסה כנגד החברה החילונית המנסה ליישר אותנו לפי ערכים ליברלים ומערביים, ומנסה להתעקש שדווקא, נדבר בשפה המיושנת הזאת, של הסבא והסבתא ששמרו מצוות, אנחנו דווקא לא רוצים להשתלב, והשפה תראה זאת.

ולאיזה מחנה אני שייך? סליחה על הקלישאה אבל נראה שקצת וקצת וקצת וקצת. אבל אני גם נהנה באופן כללי מחדוות השפה, מן ההיסטוריה הענפה שלה וההומור הפנימי שלה, ואולי גם אם הייתי גוי, הייתי לומד יידיש רק משום הגלגולים המדהימים של השפה הזאת. וגם זה מגניב לכשעצמו "א גוי רעדט יידיש", נישט אזוי?

הרבה דברים אחרונים בהחלט

וואו, יש לי המון הפניות לתת לכם בנושא ועשרות סרטונים.

נתחיל.

ראשית, ממליץ לכם להאזין לפלייליסט שלי בספוטיפיי "יידיש להיפסטרים". אני מידי פעם מרחיב אותה.

שנית, אני ממליץ על סדרת הסרטונים של התאגיד "ג'ויש מילניאלס"

שלישית, סדרת הרשת "יידלייף קרייסס".

ועל הדברים שדיברנו כאן:

שיר הפרחה ביידיש – תגובה לתרבות הפופ

יפני מדבר ביידיש

להיות דתי זה לא בשבילכם

ככל שהזמן עובר בנעימים בימי כאדם דתי (החל מאי שם לפני עשור פלוס שהפכתי לחוזר בתשובה), מתחדדת לי הבנה מעט קשה לעיכול. עם תחושה קשה אני אומר זאת, תוך כדי סקירה בעין ביקורתית על היהודים בארץ ובחו״ל. המסקנה היא: הדת היא לא משהו להמונים, אלא רק לקצוות. מרקס טעה, גם בדבר הזה.

צרת רבים ושמה גוגל

יש צרה גדולה בדור הזה. מהפכת המידע הפכה את כל הידע נגיש. האדם היה תמיד סקרן, אבל היה גם עצלן. מי שיכול היה להתגבר על העצלנות, היה יכול לספק את סקרנותו וכך בדורות קודמים קמו להם גאונים, מדענים ופילוסופים. אבל היום לא צריך להתאמץ כדי לספק את הסקרנות. יש גוגל. כך יצא, שבני האדם הסקרנים העצלנים יכולים למלא את תאוותם בתשובות פלסטיק מן המוכן, ללא עמקות הדעת. מידע אינו שווה לידע. אינפורמציה היא נתונים יבשים, ורק יציקתה לתוך סכמות ופרדיגמות יוצרת ידע. לכן, בדור שלנו אין אנשים יותר חכמים, או יותר ידענים, אלא פשוט הרבה יותר אנשים בינוניים. פעם היו קצוות ברורים: האליטה האינטלקטואלית – שפעמים הייתה מזוהה עם הממסד הדתי (כנסיה, רבנים) ופעמים עם האצולה או הבורגנות, והאנשים הפשוטים, הבורים – ״טוביה״ שכאלו, או ״איוון״ שבכפרים. בינוניים כמו בדור שלנו, שידעו המון, אבל בעצם לא ידעו כלום – בקושי היו.

במודל הישן הדת הייתה אחלה רעיון. מה יש בדת? עבור פשוטי העם: סיפורי עם נחמדים, מסרים פשוטים, לקחים לחיים, ותקוות והבטחות גם במצבים קשים. כפי ששפינוזה סבר, הדת היא כלי מעולה עבור הפשוטים, שומרת אותם על דרך הישר, ועוזרת להם בקשיי היום יום.

מהמתרס השני, עבור האנשים החכמים – הדת הייתה הרבה יותר מזה. היא הכילה אזוטריזם, ידע נסתר, רעיונות פילוסופים ותיאולוגים בהם אפשר להתפלפל, עמקות משפטית ולוגית, ספרות והיסטוריה ענפה שניתן להשתלב כחלק ממנה, גישה בלתי אמצעית אל הדבר שמעבר, גירוי אינטלקטואלי עצום. הרמב״ם, אבולעפיה, האר״י, המהר״ל, כולם ראו את הניצוץ המדהים הזה ובכתביהם ניתן לראות במשהו את ההתרגשות והרוממות האופפת אותם בזמן שהם עוסקים ומקדשים את החול.

גם בתקופתנו יש קצוות כאלו – אנשים פשוטים המאמינים בסיפורי המעשיות ובמופתי צדיקים, ואינטלקטואלים דתיים הנהנים מזיו השכינה בעולם הזה. אבל הם מיעוט. הרוב הם פשוט בינוניים.

ומה הבעיה בבינוניים האלו? נהוג לומר שההשכלה גרמה לחילוניות. אבל אין הדבר מעיד שכל חילוני הוא משכיל דווקא. ההשכלה הביאה חוש ביקורת בריא, ובזכות חוש הביקורת הזה שכבת הבינוניים מביטה באופן סקפטי על הדת. היא רואה בה את אותו אינסטנס של דלת העם, אוסף של סיפורי מעשיות ובזה להם. תפיסתם היא מוגבלת, הם יכולים לדעת מספיק אודות הגרסא העממית של הדת, ויכולים לבקר אותה טוב מאוד, אבל אינם יכולים להתבונן מעבר. הם יכולים לקרוא על קבלה או פילוסופיה יהודית, אבל לא יכולים להחזיק ראש ולכן מסיקים שאין מעבר. הבינוניים תקועים באמצע. ואין להם מה לעשות עם זה.

מפלגת הבינוניים

כשהם נתקלים בממצא הסותר את הידוע להם: כלומר, אינטלקטואל דתי, הם מתקשים לשנות את תפיסתם המוגבלת. הם צריכים לתרץ זאת בעוד מושגים שקראו בגוגל, מבלי לדייק במשמעותם המחקרית. הם יגידו שהוא חיי בדיסוננס קוגניטיבי, שיש לו איזה סטייה פסיכולוגית או רוחנית, שקשה לו להשתחרר מגרסת ינקותו. הרי זה יותר קל מאשר להתחיל ללמוד את כל רזי היהדות.

סיפורי קטנרברי – גזענות, בדיחות גסות, אבל עדיין קלאסיקה

יש מוסדות וארגונים המבוססים על הבורות הזאת. כפי שהסברתי בעבודת המאסטר שלי העוסקת בבורות, בורות אינה יכולה להיווצר בוואקום. היא חייבת ידע התחלתי. ובאופן פרדוקסלי, ככל שהאדם יודע יותר – בורותו גדלה. לכן, דווקא בדור הזה, הבורות הלכה וגדלה. ובורות היא שימושית מאוד כדי לשלוט באנשים – נגיד, פוליטית. קחו למשל את הארגון שכבר עלה פה בבלוג: ״דעת אמת״ הידוע לשמצה. (האמת היא שגם ההיסטוריון בעל הנטיות הפילוסופיות נח-הררי עושה כן) כאשר הם מצטטים איזה שטות הכתובה בגמרא, הם מבססים על העובדה שרוב קוראיהם הם למעשה בינוניים שאינם מבינים את טיבו של החיבור הזה הקרוי גמרא. כפי שיש בסיפורי קנטברי האנגליים גזענות, ובאודיסאה היוונית שוביזם ופטרונות, מדוע יגרע חלקו של התלמוד? ראייה מפוכחת יודעת שהתלמוד אינו ספר קודש במובן שכל מה שכתוב בו הוא אמת או אידיאל, אלא התלמוד הוא ספר יסוד – נקודת פתיחה לעשייה ההלכתית. כמו טקסט ישן, יהיו בו אי-אמיתות מדעיות ותפיסות מיושנות, אבל יש בו גם שקלא וטריא, פלורליזם של דעות, ותקשורת בין-דורית. ואלו הערכים של התלמוד שעושים אותו גדול כל כך, לא קוריוז על המפלצת של עתליה או מדרש שוביניסטי על קהלת.

על הספקטרום הקדוש

למעשה, קריאה שטחית ופונדמנטליסטית של הטקסט אינה ייחודית ליהודים. שותפים לה דאע״ש אצל המוסלמים וזרמים פרוטסטנטיים קיצוניים בארה״ב אצל הנוצרים. אבל מה שייחודי ליהודים פה בארץ ישראל, זה הכמות הגדולה של היהודים (החילונים) שקוראים את הטקסט באופן פונדמנטליסטי – מה שלא קיים בדתות אחרות. ראו איזה זעזוע היה כאשר סמוטריץ׳ דיבר על מדינה הלכה. אנשים אשכרה חשבו שהולכים לסקול הומואים.

קשה מאוד להבין את הרעיון של טקסט מקודש. ההלכה היא קדושה כי היא נותנת מקום של קודש בחיינו, לא משום שאסור לגעת בה או ליצור אותה. מה שכתוב בתנ״ך הוא רק ההתחלה, וחז״ל הוסיפו עליו עוד גדרים, עד שהפכו לעיתים את הכתוב לאידיאל ולא למעשה. כמו בן סורר ומורה ומיתות בית דין. תפיסה כזאת שיכולה לראות בקודש ספקטרום ולא בראייה שטחית של ״כתוב-לא כתוב״ היא נחלת האינטלקטואלית בלבד – ועל כן אני נאנח מאוד שהתפיסה הדתית הזאת פשוט לא מתאימה לרוב הבינוני.

הטריפל של בית הכנסת

מבט מתנשא נוסף קיים מהבינוניים אל מחזיקי הדת. כיוון שהם מכירים רק בייצוגה של הדת ע״י השכבה התחתונה, ומכחישים אפשרות של אינטלקט דתי, הרי שהדת נתפסת כפונקציונלית עבור המדוכאים. כלומר, דת היא פתרון טוב עבור מי שצריך מסגרת תמיכה. השבת היא מוסד סוציאלי, וכן תשלומי היתום והאלמנה והאיסור על ריבית. גם בנצרות, התפיסה הפייסנית והסלחנית, רחמנות וחמלה, היא נזקקת משום שיש חלשים. החזקים, כלכלית, סוציולוגית ובוודאי אינטלקטואלית, אינם צריכים שהחוק יגן עליהם. לכן רק החלשים רוצים בחוק הדתי המגן.

עלוני שבת – חלק מחבילת הבסיס

האמת היא שדתיים רבים האמינו, ועדיין מאמינים, שלדת פונקציה שכזאת. ״מוסר הנביאים״ הוא דבר להתגאות בו. אבל בתקופה העכשווית, עם נפילת השמאל ועליית הקפיטליזם המעודד הגשמה עצמית, גם המוסד הדתי עבר טרנספורמציה. ממפלגת ״הפועל המזרחי״ שהייתה שותפה טבעית ליתר מפלגות הפועלים, הגענו למפלגה שהיא ימין כלכלי מובהק. הדתי הלאומי המצוי אינו גר יותר בקיבוץ דתי שיתופי או ביישוב בעל קהילה מחבקת מידי, אלא מעדיף להתמקם בנווה בורגנות גבעת שמואל פינת פתח תקווה. בתי הכנסת הפכו למוסד כלכלי הפועל על פי חוקי השוק: הם מתחרים זה בזה במתפללים, ועל כן מנסים לפנות לציבורים שונים ע״י תפילות קרליבך, שיעורים מעניינים וקידושים שווים. הם לא מוסדות תמחוי וקהילה, אלא הם מוסדות עניין. בית כנסת שאין בו עלונים? פחות מתפללים יבואו. זה כמו חבילת אינטרנט מוגבלת.

האדם הדתי רוצה לתפוס מעצמו מצליחן – ולכן מבקש להתנתק מהתדמית השמאלית החלשה. התפיסה הניטשיאנית הזאת עולה לא רק אצל בורגנים לייטים, אלא אפילו מעלה ימין קיצוני מובהק, כדוגמת יצחק גינזבורג שאינו חשוד בלייטיות. הוא רוצה להראות שדתיים הם חזקים, אולי אפילו עוצמתיים. ומזה השכבה הבינונית חוששת – כי למה לתת כוח לטיפשים? אבל על זה בפעם הבאה.

ודבר אחרון בהחלט

את נסיעותיי האחרונות באוטובוס אני מעביר בהאזנה ערבה לתוכניות "שעה הסטורית" האגדית של פרופ' הרסגור. מדובר באחד האנשים המופתיים שקמו לעם היהודי. דוגמא ומופת לעמקות מחשבה – ועדיין חילוני וסוציאליסט. מעטים היום האינטלקטואלים החילוניים הפופולריים שמבינים בהיסטוריה או מחשבה יהודית לעומקה, ואנשים כאלו כל כך חסרים לנו. יהי זכרו ברוך.

טייכר וזרחוביץ' במחווה הקורצת לרווח בין האינטלקט לפאן

 

צה"ל צה"ל כבר באים

נעים להכיר, א. י. גולדשטיין, קמ"א.

"למה התגייסת?" שאלו אותי. שאלו אותי יותר מפעם אחת. אולי נכון להקדים לכך שאלה למה בכלל שאלו אותי שאלה כזאת. ובכן, אני פחות או יותר קומבינציה של כל הדברים שצה"ל לא רוצה. חרדי – דוס גמור. ליבוביציאני – מעורר מהומות. דרמטי בהתנהגות עד כדי פסיכוזה לעיתים (מבלי לתאר כיצד 5 דקות חינוך אצלי גרמו למפקד לקפוץ מהכיסא). ימני – כי אני חושב שלעולם לא יהיה שלום רומנטי עם הפלסטינים, אלא בסופו של דבר תהיה פה מלחמה חורמה. שמאלני – כי אני חושב שלא ניתן לדכא את יצר הלאומיות הפלסטינית וגם חושב פעמיים כשמדברים על יישובים במקומות שונים בארצנו המקודשת. ועוד רבות הסיבות למה לא, ומיודעיי יודעים אותן. אז למה כן? סיבה פשוטה – אחרי הכול, אני אזרח שומר חוק. החוק אומר שצריך להתגייס. 1+1 שווה 10 בבינארית. אה, והסיבה החשובה ביותר – עד כמה אדם סגור על עצמו ועל החלטותיו כשהוא בן 18? ככה מצאתי את עצמי במסלול העתודה, לא עלינו, אבל ניצלתי את 4 שנותיי באוניברסיטה להכרה והתחברות לתאים ומסגרות שונות שנתנו לי העצמה אזרחית. רשימה חלקית: המועצה לצרכנות, התוכנית לליווי גרים במשרד הקליטה, ארגון אורתודוכסי לזכויות אדם ועוד כהנה וכהנה. ואז התגייסתי, וראיתי שהצבא עומד בהרבה מאוד מקומות על כרעי ילדים שעתה סיימו י"ב, מלווים בקצינים דשוני שנים ושומן, בעלי שערות שיבה ועיטורי "סיטרואן", "פלאפל" ו"ארונות".

הצבא צריך אקדמאים, ויש לו כמה כאלו. העתודאים עושים חיל בצבא (אז מה עוד אפשר לעשות בצבא?) וכל מה שהם נוגעים – זהב. בגלל זה ממהרים להוציא אותם לקצונה. אבל כיוון שאני כעת חייב בשירות חובה (אוי ויי!) ועוד 6 שנים לפני, רשמית אסור לי להביע דעה פוליטית . אבל כבר עשיתי את זה, לא? בכל אופן, על עניין העתודה נדבר בפעם אחרת, כשאחכים עוד קצת ואראה מעט יבשה באופק (עוד משחק מילים מתוחכם למבינים בלבד).

סרבנות היא לא מילה גסה

הכותרת לא משהו, כי בטח מוחי התנוון מרוב ראשי התיבות שנאלצי לשנן. אבל למרות שסרבות היא לא מילה גסה, אסור להגיד אותה בבסיסי צה"ל. שומו שמיים, אני בחרתי להרצות על סרבנות אל מול מפקד היחידה, סא"ל בדרגתו.

אז אילו סרבניות יש לנו? יש את הבסיסית ביותר – סרבנות גיוס. לא באים ללשכה. ואז מתחיל משחק חתול עכבר עם המשטרה הצבאית. למעשה, ואפשר להגיד ולהכליל, שהרבה מהנוער פשוט לא רוצה להתגייס מלחתחילה כי זה קשה. גם תופעת הקב"ן (שהיום בבסיסי צה"ל נקרא כבר קפ"ס לידיעתכם) ידועה לרוב. אבל לא נעסוק באלו. אלא בסרבנות על רקע ערכי ועקרוני. אמירות כמו "אני מתנגד לכיבוש" (אבל אנא שמיניסטים יקרים, אם אתה אומרים דברים כאלו, תתכוונו! אל תתכסו באמתלה של 'אנחנו שמאלים ויש לנו דעה פוליטית', כי בגיל 18 רק מעטים מכם יודעים את ההסטוריה המלאה של הסכסוך כולל היסודות של חאג' אמין אל חוסני ידיד הנאצים ואחינו הטרוריסטים מהאצ"ל). לחלופין, אמירות כמו "אני מתנגד לפינוי ישובים", הם שקולות וליגיטימיות באותה מידה עבורי. מדוע? שיעור פשוט – מי מחליט מה צה"ל עושה? הממשלה. מי בוחר את הממשלה? אנחנו. צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה, לטוב ולרע. אל תפנו אל חיילי צה"ל ככובשים או כמגרשים, הממשלה היא היחידה שאשמה. יש בעיות? לכו לקלפי.

למה כן?

כי במדינה שכולם חייבים להתגייס, בסך הכול החיילים הם חלק גדול וחשוב מאוד מכלל האזרחים. לשלול מהאזרחים זכות כל כך בסיסית של להתנגד להחלטות הממשלה, היא שלילה חצופה. אם העם לא מסכים עם פעולה מסויימת של צה"ל שכמובן נובעת ישירות מהממשלה (שוב: לימין או לשמאל), מה הוא צריך לעשות? הקושיה בעיני רבים שקולה לכל קושיה דומה. אם הממשלה רוצה לסגור את מפעל, נגיד לדוגמא, "טקסטיל דימונה" (לא רומז לשום דבר!!!), והעם כחובבי ג'ינסים, טי-שירטס ואורניום מעושר מאוד מתנגד. מה עושים? קודם הולכים נגד הממשלה. הפגנות, בלאגנים, עצרות. הממשלה לא עשתה כלום? לא רוצים בחירות? מה עושים? הולכים צעד קדימה, חוסמים בגופינו את ההריסה. קצת פאשיסטי-מרקסיסטי, אבל זאת דמוקרטיה. ואם אנשי הוצאה לפועל אף הם מתנגדים לתהלכים, אז הם יסרבו, כי בסך הכול הם גם אזרחים, והם רשאים לשבות או לא לעשות דבר שלא נראה ראוי להם. אבל כשמגיעים לחיילים העניין כבר מתחיל להשתנות. האם חיילים הם פשוט אזרחים במדים? הגישה שמבינה סרבנות (לא תומכת או מעודדת, אבל מבינה) אומרת שבעצם הדרך היחידה של החייל להביע את דעתו, דבר לגיטימי בדמוקרטיה, היא לסרב פקודה. שוב, כי יש יותר מידי חיילים ואי אפשר ליטול מהם את הזכות להתנגד לממשלה.

למה לא?

די ברור: אנרכיה. צבא חייב להיות מסודר, עם משמעת, אחר הוא לא יוכל לעבוד. אם כל אחד יעשה מה שבראש שלו, לא תהיה שליטה בסיסית במערכת, ואפשר להגיע לסכנת קיום ממשית. הצבא יהפוך להיות גרילה, פרטיזני. אמנם, גדול ומלא משאבים, אבל ללא סדר, כולם פורשים מתי שבא, כולם עושים מה שבא ואי אפשר להעביר טקטיקה או תורת לחימה מסויימת. אז צבא, מאופי הגדרתו צריך להיות בעל משמעת. אבל את זה קל להבין עבור צבא של שכירים, או אנשים שהקריירה שלהם היא צבאית. יש בעיה עם קריירה צבאית, הבעיה היא שאתה תמיד צריך לחשוב מה שהממשלה חושבת, הרי אתה מבצע את הוראותיה. למעשה, למשך כל ימי חייך אתה מסורס (פעם שכירי החרב באמת היו מסורסים, אגב). אתה לא יכול להגיד כלום, להביע כלום. תחשוב בלב מה שבא לך. תקשיב למה שמעבירים לך, תרצה תקבל, אם תרצה לא תקבל – אבל לעולם לא תוכל להשיב חזרה בתגובה. עבור חלק מהאנשים זה איום ונורא. ועבור שאר האנשים זה פשוט, ואפילו עדיף שאין להם דעה והם מנוונים פוליטית וחסרי אפשרות (אך לא יכולת!) הסקה הסטוריה. אנשים כאלו מצביעים "קדימה".  (שיט! עוד דעה פוליטית!)

זהו. מספיק פליטות פה להיום, למרות שיש לי בטן מלאה. הבלוג הבא על הצבא ידבר על בעיה הדת בצבא: מהם בעיותיה של הרבנות הצבאית ובעיות נוספות אודות הסטטוס קוו (מינוח גרוע, תסלחו לי, פשוט הוא נתקבע) שקיים כרגע בצבא בשילוש הקדוש של יהודי-צה"ל-אלוקים. עוד קצת על בינוניות דתית ועל מותה של הציונות הדתית. והבלוג על המשיח יגיע מתישהו. ואף על פי שיתמהמה.

חמש דקות חינוך

קיבלתי משימה. להעביר שיעור במשך חמש דקות על הרמטכ"לים שעמדו בראש צה"ל בין 57-67 (פרה-ששת-הימים). האמת, שלושת הרמטכ"לים דאז (לסקוב, צור, ורבין) לא עשו דבר משמעותי (מלבד אולי פיתוח של הצבא). תקופה משעמת ויבשה. המקראה שנתנו לי, מלבד שכללה רק רשימת תאריכים ופרטים יבשים, הייתה רצופה טעויות מביכות. (מישהו מכיר את המשורר אורי-צבי גינזבורג?) אגב, המקראה הוגדרה כחומר מסווג, ובכל זאת אני אסתכן, כי אם החומר הזה יגיע לידי אויב, רק תועלת תצא לנו מזה. החלטתי לקחת סיכון. העברתי הרצאה בנושא "הרמטכ"לות בתקופת ילדי הפרחים". הכנסתי את הקהל לאווירת השלום, המוזיקה והסמים באותה תקופה. תיארתי את הרגלי צריכת הניקוטין של רבין ואת הפזרנות של צבי צור לכיוון מכוניות יוקרה. ואז הגיע רגע השיא. שנת 65. עצרתי בפתאומיות. "ואז נשמע אקורד צורם, זה היה Dm". ירדתי מהבמה והתחלתי לדקלם את Hard Day's Night. הסתובבתי בין החיילים והתקרבתי למפקד. הגעתי לשורות: "Feeling you holding me tight". ושתקתי לשניה. ואז הרמתי את קולי בצווחת "Yeah!!!". המפקד קפץ ממקומו, ואני ניתרתי חזרה לבמה, מתאר את הביטלמניה הסיקסטיזית באמצעות ריקוד טוויסט. תיארתי את המאבק החינוכי של צה"ל בביטלס (לדוגמא, חלוקת פרס ישראל לחינוך לצה"ל בשנת 65, הוצאת פאזל משה דיין ועוד) תוך שימוש בגוזמאות והערות סרקסטיות. סיימתי את ההרצאה. "כמה זמן נשאר לי?" שאלתי את המפקד. הוא הביט עלי עלי בפה פעור ואמר "עברו 15 דקות…" הרמתי את ראשי לקהל ושאלתי אם יש שאלות. הקהל נותר פעור פה, כשלפתע התחיל למחוא כפיים ואפילו להשתחוות.

אמרו לי שיש לי אומץ. אבל לא כך העניין. אנשים פוחדים להרצות כי הם פוחדים להתבזות. אם אדם הוא בזוי בעיניי עצמו, ואין בו שום מידת גאווה, אז הוא לא פוחד להתבזות, ויהיה לו הרבה יותר קל לעמוד מול קהל, יהיה לו יותר נוח במעט הומור וליצנות. אני על הבמה הייתי חייל פשוט, לא יותר מזה. אולי כדי שבמקום לנפח את הקצינים בבה"ד 1 בגאווה, ילמדו אותם מעט חובות הלבבות או ר' נחמן מברסלב.

ודבר אחרון בהחלט

אם כבר שילבתי ביטלס וצבא, אי אפשר בלי גרסה של יהורם גאון לשיר ידוע של הביטלס.

ולמען מי שלא מכיר את Hard Day's Night…