השבת תתפרסם כתבה ב"קרוב אליך" בעקבות ראיון עם הרב ד"ר תמיר גרנות.
אך על פי שאיני מוסיף בדרך כלל, המקרה הזה הוא מיוחד, כיוון שהשיחה עם הרב גרנות שינתה את דעתי בנושא. עד עכשיו תפסתי את השואה כאירוע סתמי, כמעט מקרי, של שנאת זרים במימדים תעשייתיים. ראיתי בה את ההשגחה, בכך שהיא קרתה דווקא ליהודים, אך לא ראיתי בה כמשהו שיש לקחת ממנו לקח.
הרעיון עם הרב גרנות הזכיר לי ש"בכל דרכך דעהו", שצריך גם ללמוד שיעור מכל דבר שיש בעולם (מילים שכולנו יודעים לדקלם – אבל ליישם, זה קשה!) ובוודאי ובוודאי לשואה.
מזכיר מעט את שיטת הרב קוק והמדע המתנגש עם התורה. שיטתו היא שילוב בין אדישות ליבוביציאנית של "המדע מתעסק במשהו אחר מהאמונה", לבין "הפשט לא מתיישב עם המדע, אבל הדרוש של התורה כן". כיצד? הוא טען שההתפתחות המדעית מצביעה על התפתחות רוחנית בקו מקביל. למשל, גילוי מימדי היקום אמורים לעורר בנו השארה לגודל הבריאה.
וגם השואה, כפריט הסטוריה, יש לקחת אותו מצד אחד כעוד מאורע היסטורי שאינו מענייני האמונה ולכן אינו מקשה עליה, אך חובה דתית לשאוב מעוצמתה, כי אותו אחד שהצילנו בפורים מאחורי הקלעים, על היהודי להאמין שהיה גם באושוויץ.
הרב גרנות מציג את שיטתו הדתית ביחס לשואה בספרו. אני מסתייג מספרות שואה, אבל פתחתי את הספר ולא יכולתי להפסיק. חובה לכל מאמין.
יום אחד נכנסתי לוויקפדיה וראיתי ב"הידעת" היומי את העובדה הבאה:
ארני צ'יימברס, חבר לשעבר במשך 37 שנים בבית המחוקקים של מדינת נברסקה, הגיש ב-2007 תביעה נגד אלוהים וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון היות שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.
טוב, איני מתכוון להתייחס לטמטמת האמריקאית הטיפוסית. אחרי הכול, הם גם רצו לקבוע בחוק שפאי יהיה שווה 3. אבל עולם המשפט היה תמיד קוסם במחשבה הדתית. מסתבר שההתבוננות שלנו אודות האל שהשתנתה במשך השנים גרמה לו ית' להחליף כובעים (פאות?) במהלך ההסטוריה. בהתחלה שופט, אז תובע, ובסוף – הנתבע. עדים וסנגורים גם נמצאים בסביבה. נתחיל. שקט בבית המשפט.
אדוני השופט
במחשבה הדתית המוקדמת, הכול פשוט – אם אדם עשה רע, הוא צריך להיענש לא לפני שהוא יעמוד למשפט אצל בעל החוק, הלא הוא האל. אבל כל מי שמבין מעט במשפטים יודע שתפקידו של השופט הוא לא לשפוט לפי החוק, אלא לשפוט על פי הבנתו את החוק. במשפט הארצי אין חוק לכל מקרה שיבוא, אלא יש חוקים כללים, שעל פיהם השופטים מגיעים להכרעה. גם במשפט האלוהי, הדברים נזילים. חלוקה מסורתית מפרידה בין השמות הקדושים – השם הקדוש "א-ל-ה-י-ם" מורה על מידת הדין – מה שמגיע ע"פ חוק, יגיע, לא יותר ולא פחות. השם הקדוש בעל 4 אותיות ("י-ק-ו-ק") מורה על מידת החסד – בכל מקום שהוא כתוב, אז האל משפיע מטובו ומתנהג בלארג'יות עם ברואיו.
הדוגמא המפורסמת ביותר, היא אברהם אבינו משכנע את ה' שלא להפוך את סדום בעבור כמות הולכת ופוחתת של צדיקים העלולים להימצא בתוכה. סדום, ע"פ הדין, הייתה צריכה להיחרב. אבל, אפשר להתבונן במקרה מכמה נקודות, כמו שצריך לעשות שופט טוב, ועל זה מתפלא אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". "אתה השופט", אומר אברהם, "אז אתה צריך לעשות משפט, אלא מה?". שימו לב לתביעה החזקה של אברהם, האל כביכול חייב לשפוט בצדק.
שופטים בשר ודם (והמון שיער)
משל השופט ממשיך גם עם משה שמעיד על ה' "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", כמו שעלול לעשות שופט בשר ודם. אבל כבר הגמרא מתקשה בפסוק אחר, מתוך ברכת כהנים, שם אנו מתברכים ש"ישא ה' פניו אליך ויחונך" – או בלע"ז: פרוטקציה. ר' עקיבא מתרץ: "לא ישא פנים" זה לאחר גזר הדין. ישא ה' פניו אליך, זה לפני גזר הדין: תראו את עם ישראל הזה, אני כולה אמרתי "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמן לברך על כל דבר! איך אפשר לא לסלוח לעם כזה מאמי? ה-"ישא פניו", הוא כמובן כשיש למה לשאת פנים. הפרוטקציה היא מעט "מוצדקת" , אפשר לנקות שליש על התנהגות טובה.
יש עוד דוגמאות רבות לעניין השופט (לא לדבר גם על אחרית הימים לפי הנוצרים). אבל אני רוצה להזכיר פרט מעניין. ראינו שאלוהים קרוי שופט, אבל גם להיפך! השופטים, כיוון שביכולתם לחרוץ לכאן או לכאן, אף הם קרואים בשם אלוהים. בעת המשפט, עליהם להיחרד מהשכינה השורה מעל ראשם ושותפה לגזר הדין. כך אנו מוצאים במקומות רבים:
"והגישו אדוניו אל האלוהים" אצל עבד עברי, שלוקח אותו אדוניו לבית-דין לעבודה שהופך למכון פירסינג לרגע קט.
"אשר ירשיעון אלוהים" – בית הדין המרשיעים גנב. שימו לב גם לביטוי הנפוץ "אלוהי האלוהים" – שהרי אם יש רק אל אחד, אז מיהם "האלוהים"? – אלו השופטים.
"הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" – ה' אומר למשה שאהרן יהיה הפה, ואתה תגיד לו מה להגיד.
השופטים נושאים את השם הקדוש, כאות לאחריות העצומה על כתפיהם.
התובע הכללי
יש גם משפטים תפורים. כאשר ישראל לא עושים רצונו של מקום, אז צריך לברר מה קורה איתם. הנביאים אהבו מאוד את הקטע הזה של להציג משפט כדרך רטורית שהעם רואה עד כמה לא הוגן ולא בסדר הוא היה. העדים הם בדרך כלל שמיים וארץ וכל אשר בם, שיכולים להעיד על ההסטוריה כולה. והשופט? האל משמש פה גם בתפקיד הזה. במשפט מסוג זה, נשמעות טעות רבות כנגד עם ישראל: והתוצאה צפוייה מראש. מה ההיגיון במשפט תפור? התשובה – הפושע מתחיל לפחד כבר במשפט, לפני פסק הדין – ולכן עלול לחזור בתשובה ולהתחרט על מעשיו עוד בטרם ינחת עליו עונש. המשפט הנבואי שם האל תובע את עמו למשפט, הוא אמצעי רטורי להחזרת העם לדרך הישר. הנביא מיכה אומר את זה ככה:
המאשים: בהתאם להסכם שנחתם בהר סיני, הנאשם חייב לקיים סכום מדוייק של תרי"ג מצוות בשל קיום החלק שלי בהסכם, הוצאתו מארץ מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, בתאריך ט"ו בניסן.
הנאשם: כבוד המאשים הבטיח שיספק תנאי מחיה טובים בעת היציאה, אך כל מה שסופק לנו הוא לחם צר ומי לחץ (מצות עם קצת סודה).
המאשים: אני מוצא את הנאשם מסלף את העובדות – אני מציג את מוצג ג6, צנצנת מן. בנוסף, הנאשם הונחה ע"י טובי המדריכים בוגרי תנועות הנוער המעולים בניווטים.
(וכך זה ממשיך)
החלטה
בעקבות שמיעת כל הצדדים בנדון, ובהתחשב ביכולת הזכרון המועט של הנאשם, נקבעה פשרה להעמיד את התורה כולה על שלוש מצוות בלבד, אשר הנאשם יישמן, בעקבות התחייבותו הקודמת שהוצגה לעיל ,והן: עשות משפט, אהבת חסד, והצנע לכת עם המאשים.
ובאתי על החתום באש שחורה על אש לבנה.
עדים: אתם עדי, נאום ה'.
המשפט לאלוהים הוא
העולם לא הוגן. אנחנו פשוט לא מבינים איך הדברים עובדים פה. לפעמים הכול הפוך. עם ישראל אוהב להתלונן ולהתקרכצן. אבל היו כאלו שלקחו את זה שלב קדימה ותבעו את האל בכבודו ובעצמו למשפט. וזאת למה? האם הדבר אכן אפשרי, או שאנו יורדים לרמה של האמריקאים? אם נשווה את זה למשהו,אז הדבר הוא כמו תפילה, רק בדרך יותר תובעת ופחות מתרפסת. בתפילה אנחנו מבקשים בהכנעה, זה "החסד". במשפט אנו תובעים מה שמגיע לנו, זה "הדין". כאשר אנו בטוחים שאכן נעשה עוול, אנחנו לא נהסס לקרוא גם את ריבונו של עולם למשפט. שאלת השאלות היא האם הדבר עוזר. אז אני אגיד שזה עוזר כמו תפילה. ועל התפילה נשפכו נהרות דיו. מה שבטוח, כמו התפילה – הדבר מסמל קשר חזק בין האל למאמינים, כזה שראוי לבטא אותו גם בצורה חריפה, כמו שרק היהודים יודעים. מהצד הפולקלורי יותר, אפשר לומר שכך הוא הדבר – יש אמונה שאומרת כי לבית דין של מטה, כלומר המשפט האנושי, יש כוח מיסטי לקבוע את תוצאות הדיון למעלה – זה עושה רושם. מה שלמטה כך למעלה ולהיפך.
בשפה שלנו: ע"פ הדין, אתה צריך להרוג את אותם אנשים רשעים המתגרים בי, למה אתה לא מבצע את מה שאתה חייב לעשות? גם כאן, האל משמש גם כשופט, אבל גם כנאשם.
אני אצל הברדיטשב
מאז עבר עם ישראל צרות רבות, ועלו שאלות רבות על מקומו של ה' בהנהגת הטבע. על הגלות הקשה באירופה, תבע רבי לוי יצחק מברדיטשב, "סנגורן של ישראל", את ריבונו של עולם. רבי לוי יצחק הוא פשוט דמות חסידית קלאסית לעניין, שהרי היה מלמד זכות על ישראל בכל עת. את החלקים הנפלאים הבאים אני מביא מספרו של מאיר אוריין "במעגלות החסידות ובנתיבות זמננו":
לוי יצחק בן שרה עמד מול בוראו וטען: אמרת ע"י נביאיך: "וארשתיך לי לעולם". בעצמך העדת שארשת את כנסת ישאל ע"י חופה וקידושין. אשאלך איפוא, ריבון העולמים, כלום נוהג בעל הגון כלפי אשתו הנשואה לו כדת וכדין כפי שאתה נוהג עם עמך ישאל? היפקיר איש את אשתו הנשואה לו, לרחוב, כפי שזנחת אתה את עמך ישראל? ראה, ריבון העולם, כשהתפילין נושרים מידו של יהודי, הוא ממהר להתכופף, מרימם ומנשקם, ואלו אתה – התפילין שלך שעל פרשיותיהם חרטת: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – קרוב לאלפיים שנה הם מתפלשים בעפר ואין אתה מגביה אותם משפלותם?
רבי לוי יצחק אהב את עם ישראל אהבה עצומה, אך גם את ריבונו של עולם. לכן, היה יכול לעמוד כמתווך בינהם, בתעוזה רבה להגיד את מה שכולם מרגישים בצורה הפיוטית הנפלאה הזאת. יש פה רעיון חסידי יפה: איננו יודעים איך הקב"ה מנהיג את העולם, אבל אין זה מונע מאיתנו לזעוק על זה, הקשר בין העם לאלוהים צריך להיות חי, לא מנותק ומנוכר. רעיון מוכר גם בברסלב, המדגישים התבודדות.
ולדורות האחרונים ממש, כותב אוריין בספרו:
בגטו לודז' אחרי שהצוררים הטמאים שלחו להשמדה שתי רבבות יהודים, החליטו חסידים אחדים באחד השטיבלך לערוך דין-תורה עם הריבונו-של-עולם ובחרו בר' אלתר שנור, חסיד ירא שמיים ומופלג בתורה, ששיכל שנים מבניו, שיהיה הטוען לכלל ישראל. צמו אנשי השטיבל ביום הדין-תורה ואמרו תהילים. בבוא הערב הדליקו נרות, ור' אלתר לבש קיטל, התעטף בטלית, פתח את ארון הקודש ובלב נשבר קרא: רבש"ע אנו הנאספים כאן, בנים לעם שבחרת בו, מזמינים אותך לדין תורה! במה חטאנו לפניך? ואם חטאנו, כלום עדיין לא נענשו די? כבר גמלת לנו גזרות רעות די והותר, ובמה חטאו עוללינו וטפינו? ברשות עדת ישורות שומרי מצוותך אנו אומרים לך רבון העולמים שאסור עוד להענישנו, מעשינו הטובים מרובים על מעשינו הרעים. משכילה ר' אלתר את טענותיו בקול חנוק מדמעות וחפר את ראשו בספרי התורה שבארון הקודש, ענו הנוכחים בקול רם: "לא, רב מדי העונש! אסור!" ומיד אחר-כן פייסו את הקב"ה, שזה עתה התריסו נגדו. כל הקהל קם על רגליו ואמר: יתגדל ויתקדש שמה רבא…
בחלק הקודם עסקתי במה שלדעתי היה המשבר הראשון שהיווה יריית הפתיחה לאורתודוקסיה כפי שאנו מכירים אותה היום. בחלק הזה אעסוק בעז"ה במשבר השני, הנוגע דווקא לקהילות החרדיות. (באורתודוקסיה שאינה חרדית אעסוק מאוחר יותר).
המשבר השני – פיזי
היהדות החלה להסתעף. זרמים ופלגים הגעישו את העולם היהודי, קהילות יהודיות בכל הגלובוס, חצרות חסידיות שונות, ישיבות ותלמודי תורה שמשה רבינו לא העלה על דעתו. המשכילים היו שם, אבל באותה תקופה החשש לא היה מהותי מכמה סיבות. א', זה לא היה קוסם כ"כ להיות משכיל – רק הסקרנים ביותר שיכלו לסבול עולם של ניכור מן המקור היהודי ומן היעד הנוכרי עשו את הצעד ועזבו את היהדות. [היו גם ניסיונות לשלב חיים יהודים ומשכילים, אבל מעט מאוד ולא אעסוק בזה.]
בעולם היהודי היו מספיק נישות שכל אחד שליבו המה בקרבו יכול היה לבחון. העולם החסידי, לדוגמא, היה למרד נעורים עבור הרבה בחורים "מתנגדים". אז גיוונו של העולם היהודי, ותפארתו ע"י ראשי קהילות מרשימים וחכמים שנונים, החזיקו קהילות אורתודוקסיות מרשימות. גם בל נתעלם מן הגורם המהותי – רוב היהודים עודיהם היו אורתודוקסים, כן שהטון היהודי היה לכיוון הנ"ל. רעיונות חדשניים צמחו בקרב היהודים – רפורמיזציה, קומוניזם, ציונות ועוד, אבל הם לרוב התקבלו בחשדנות גם אם באו "מבית".
רובו של העולם היהודי המפואר שחי באירופה נמחה בין השנים 1939-1945 לאחר רדיפות של כמה שנים לפני כן. על השואה נשפכו נהרות דיו, ולכן אין לי מה להאריך. מן הסתם, אובדן גדול שכזה העלה שאלות תאולוגיות נוספות. אבל הנקודה הכואבת לא הייתה דתית, לפחות לא בהתחלה. פליטי השואה בעלי זיקה למסורת היהודית הרגישו שהעולם היהודי המפואר מתמוטט כמו בניין קלפים מול עיניהם. כל רצונם היה להציל משהו מאותה מורשת. תיאור יפה ומזעזע גם יחד של דוד הלבני מדגיש את הנקודה.
אל מחנה וולפסברג, תת-מחנה בגוש המחנות גרוס-רוזן שבשלזיה תחתית, הגיע דוד הלבני "מספר ימים לפני חג השבועות, חג מתן תורה", כפי שהוא טורח לציין במפורש. הוא עבד שם בהעברת מקדחים לתוך מנהרה והחוצה ממנה. הסיפור שבעיני רוב קוראי הספר מהווה את גולת הכותרת של קורות אותם ימים הוא מעשה בדף מ'שולחן ערוך' אורח חיים, מהדורת פעסיל בלבן, דף מהלכות הפסח (אורח חיים, תלד) שהגיע לידי הלבני, הנער, בדרך פלאית.
בשעת ארוחת-הביניים שסעד השומר הגרמני הוציא הלה כדרכו כריך, והשליך ארצה את נייר העטיפה. הנער שהבחין באותיות עבריות על גבי הנייר המוכתם בשומן, נפל לרגלי השומר והתחנן בפניו שייתן לו אותו. "הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. 'בבקשה', התייפחתי, 'תן לי אותו בתור מזכרת'. הוא נתן לי את הדף ואני לקחתי אותו למחנה … באותם ימי ראשון שבהם היינו משוחררים, היתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר שבין המחנה ובין מעשיהם היהודים במהלך ההיסטוריה". במהלך השבוע הופקד הדף בידי אחד היהודים עד שאותו יהודי התמוטט ונלקח למשרפות. "וכאשר גופו של מר פינקלשטיין עלה בעשן", חותם הלבני את סיפורו, "הדף עלה אתו".
(מתוך ההקדמה לספרו "שבירת הלוחות").
(הערת אגב: משבר השואה השתלב עם המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל, שהיא הייתה נקודת המשבר אצל יהודי מדינות האסלאם, שהמושג אורתודוקסיה כמעט ולא נגע אליהם עד למאה ה20).
המלך הוא עירום
השואה, איפוא, הייתה מעשה קיצוני וטראומטי ליהודי הדתי. התגובה הייתה בהתאם. עולם התורה נגדע, יש להקים אותו מחדש בכל כוחנו. הוראת שעה יצאה בפי הרבנים: כעת, כל יהודי ירא שמיים ילמד תורה ללא הפסקה. יישוב העולם יפסק – הפרנסה נדחקת, הילודה גדלה – הכול מתוך פאניקה: להחזיר עטרה ליושנה. המצב שבו חרדי אינו עובד היה אמור להיות זמני, עד שהעולם היהודי ישתקם, אבל זה לא קרה. זה גם לא יקרה. It's a brave new world.
מעטים היו ניצולי השואה, והדורות הבאים לא הבינו על מה הם מבלבלים להם את המוח. דור הניצולים לימד שיעור מוסר עם ברק בעיניים, כיסוף וערגה לרבותיו האמיתים, הזכים מכל רבב. הדור השני קיבל את הנוסטלגיה הזאת כתורה מסיני, שהרי דם האחים נשפך. צריך לתת משמעות לכך. כשבאו להעביר את המסרים לדור השלישי, הבעיה הופיעה. אנחנו מאמינים, בכל ליבנו, שהעולם התורני לפני השואה היה נפלא מכל. אבל אף אחד לא מעז להרים את ראשו, להתבונן בעולם התורני של היום ולהגיד שהוא פשוט לא כך. המפעל התורני של היום הוא דומה לפס ייצור שבו לכל תלמיד חכם מדקלמים את המנטרות של – אתם בני תורה, תורה קדושה, תורה היא סם חיים, אין לנו שיור אלא התורה הזאת. אבל האמרות ריקות מתוכן. אבותינו סיפרו לנו שהם למדו באירופה לפני המלחמה תורה שטעמה דבש. אבל מדוע לתורה היום אין טעם כזה? "כנראה שהפגם בנו" יסבירו.
הסיבה האמיתית היא שפס הייצור לתלמידי חכמים שוכח (לרוב) לתת לתלמידיו גם אהבה. ראש הישיבה פעם היה אבא שני לתלמיד, ידיד נפש אמיתי. היום הוא מלך, נעטה עליו שלל תארים ובל נתקרב אליו פן נכווה. עולם התורה מציג לתלמידיו פרצוף זועף של "פת במלח תאכל" במקום "דרכיה דרכי נועם" ו"עקיצתם עקיצת עקרב" במקום "דברי חכמים בנחת נשמעים". תלמידי ישיבות רבים נכנסים למלכוד – מדוע אני לא מרגיש כלום? האם ייתכן שכל מה שאומרים לי הוא שקר? שאלות כאלו מבעבעות בחברה החרדית היום. וכפי שאני טוען, אפשר להאשים את הנאצים גם בצרה הזאת. היהדות החרדית ניסתה להקים עולם תורני שהיה בדיוק כמו לפני המלחמה, אבל נכשלה כשלון חרוץ. העולם התורני היום הוא עולם מלאכותי ומזוייף. מורה שאינו מאמין במה שהוא אומר לתלמידיו גורם להם נזק אמוני. העולם החרדי עודנו מנסה לסחוט מעט רגשות ולהעמיד פנים שכל אדם ואדם מרגיש את מתיקות התורה, למרות שלרוב זה לא נכון, אבל לאף אחד לא נעים לומר שהוא לא מרגיש יתרון בלהיות תלמיד חכם. המלך הוא עירום.
עבור כל בחור חרדי הדרך סלולה להיות תלמיד חכם. אבל "ופושעים יכשלו בם" – גם בדרכי ה' טמונות סכנות. אף על פי היומרנות שבדבר, ניקח דוגמא מאלישע בן אבויה. בירושלמי מסופר על אביו, אבויה, שהיה אדם בעל מעמד. בברית של בנו נאספו חכמים וחשובים, ומתוך רצון להרשים את הנוכחים (או אמונה מאגית בכוח של לומדי התורה) הקדיש את בנו לתורה. אלישע גדל והתחנך בתלם שהתווה לו אביו – והוא מעיד על עצמו "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה [התורה]". התורה היא גם סם חיים וגם סם מוות. על כל אדם החובה לגלות את נתיבות החוכמה שלו, לפני שהוא מקבל אותם מאבותיו ורבותיו (הרבי מקוצק) בבחינת "זה אלי ואנווהו" ואח"כ "אלוהי אבי וארוממהו".
הפתרון
בזמן האחרון הנזקים נחשפים, כיוון שסופו של השקר להתגלות. בהסכמת הרבנים, חרדים שאינם מוצאים את עצמם בין כותלי הישיבות רודפים אחר פרנסה והשכלה. גם בעולם הישיבות מתרחש מהפך של ממש. גם הקמת ישיבות לבחורים שחוו משבר אמוני, ששם נותנים יותר יחס לתלמיד, ועונים לו על שאלות תאולוגיות שצצות אצלו וגם הקדמת רפואה למכה והכנסת תכנים מחשבתיים בתוכניות הלימוד של הבחורים בישיבות.
בקיצור, העולם החרדי ניסה להשתקם אחר השואה, אבל החמיר את הפגיעה. כעת הוא משתקם מהשיקום הלא מוצלח הזה. אני אופטימי עד מאוד, שאני סבור שלדברים יש נטייה לחזור למצב שיווי משקל, אבל ככל תהליך אבולוציוני זה לוקח זמן. אל לנו ללחוץ על החברה החרדית שיצאו כולם לעבוד או להתגייס תוך יום אחד – זאת כסלות לשמה, וגם תעורר אנטגוניזם. יש לתת לזמן לרפא את פצעי השואה.
למרות הקושי שבדבר, הפרדתי בין המשבר הפיזי של השואה לבין המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל. שני המשברים קשורים זה בזה קשר בל ינתק, ואעסוק בפוסט הבא בשאלות של זהות חברתית והיבטים של יציאה בשאלה במגזר החרדי מתוך מועקה חברתית.
כמה דברים קורים בזמן האחרון. והמעוות והמתוקן מתערבבים זה בזה, תופעות של דת ומדינה משתלבות יחדיו, ברשות קוראי האדיבים, אציג חלק מהן ואציג את דעתי העכשווית (שעוד עלולה להשתנות בעוד שנים מספר).
ההתעוררות החברתית שבזמן האחרון העלתה מחדש את שאלת הדת והמדינה והקשר בינהם. השמאל החברתי מושך בבירור לכיוון שמאל פוליטי ובפרט העצמת הזהות החילונית בקרב הישראלים. רבים מראשי המאבק ותומכיהם משתייכים לקבוצות וארגונים נגד "כפייה דתית" ובעד "הפרדת הדת מהמדינה" ושאר קללות אחרות. האם לתושבי ישראל הדתיים יש מה לחפש במאבק זה? מסתבר שכן, הרב בני לאו נאם באחת מהעצרות וקרא לצדק חברתי נוסח הנביא ישעיהו, צדק של פעם. אני הייתי בעצרת אחרת (למען האמת נקריתי במקרה גמור) ושם דובר על "קץ העולם הישן ב2012". חייכתי מתחת לשפמי על הרוחות המרקסיסטיות שנשבו באויר המהול בריח נרגילות ובירה. הם לא יודעים באמת מה הם רוצים, אמרתי לעצמי.
הציבור הדתי-לאומי התחכם, והוא ברובו לא מה שהיה קודם. אין פה אתחלא-דגאולתא או שאר ירקות משיחיים. יש פה מדינה. יש דתיים, יש חילוניים, והמצב הזה לא עומד להשתנות בקרוב, זה ברור לכולם. להיות "דתי-לאומי" כיום ,משמעו, לדעתי השפלה, לחתור לקיום ישוב יהודי מאמין בארץ הקודש. ניקח לדוגמא את מכון צומ"ת, מוסד "קוקניקי" למהדרין. מטרתו היא לעזור ליהודי שומר תורה ומצוות לקיים את אורח חייו בהתאם לנסיבות שסביבו. אין פה חזון משיחי, וטוב שכך. הרבנים כבר לא חיים באוטופיה שלנצח הישוב העברי בא"י יתקיים, אלא יש לשמרו פן יבוא "חורבן בית שלישי". וחלק מהשימור הזה הוא שימור חברתי-כלכלי, שגם לציבור הדתי יש עניין בו.
שמעתי את אחד העיתונאים ששייך לצד השמאלי (הן פוליטי, הן חברתי) שטען שני דברים. דבר ראשון הוא שאחד מהיעדים שיש להשיג היא תחבורה ציבורית בחינם 24\7, כולל כמובן, את שבת קודש. אולי מבחינה חברתית הדבר נקרא טוב, אולם יהודי מאמין מחזיק בדעה שאין טוב בעולם הזה אלא בקיום התורה והמצוות. אבל הוא אמר עוד משהו בנושא הקמת המדינה הפלסטינית המתקרבת, וזה שאם האו"ם יכיר במדינה, גם עלינו להכיר בה, שכן לא היינו זוכים למדינתנו ללא הכרת האו"ם, ולכן האו"ם הוא הוא היסוד המכונן של מדינת ישראל, ואם נתכחש לעוצמתו, אז ממילא אנו מתכחשים לעצם זכות קיומינו בארץ הזאת שתלויה בחסדי האו"ם אי שם בנובמבר 47'. ושני הדברים אחד הם. ניתוק וניעור התנועה הציונית מכל מימד דתי. האם טוב הדבר?
הציונות קמה כתוצאה מתנועת ההשכלה, והיא באיזשהו מקום המשך ישיר שלה. הציונות קמה מסיבה אחת: נמאס לעם ישראל (לפחות לחלקו) להיות תחת שלטון גויים. כל מי שהוא בעד מדינה יהודית עצמאית הוא ציוני. נקודה. פה ושם ניסו להדביק לציונות אלמנטים דתיים או אפילו משיחיים, אבל בסופו של עניין זה לא צלח וטוב שכך. הגאולה והמשיח הם עניינים דתיים, ועל אנשי הדת להתעסק איתם. אבל זה לא אומר שלדתיים אסור להתעסק בפוליטיקה ציונית! אדרבא, אנו מגזר נכבד ועל כן עלינו להשמיע את קולינו ולדרוש את הצרכים שלנו. אולם, לא לפתח תקוות ולחשוב שהגאולה תצמח מממשלה חילונית, אלא להישאר עם רגלים על הקרקע ולדאוג קצת לגשמיות. ולא להתייאש, זאת לא מדינה דתית, למה נזדעזע שהמדינה ממננת חילולי שבת המוניים או מאבטחת אירועים שלא הולמים את תורת ישראל? המצב לא היה שונה בימי נחמיה, ירבעם או ההלניסטים. אנו נשמור את התורה, נזכיר לאחינו את חוקי ה', ונתפלל חזק חזק שהם יחזרו בתשובה. או שיום אחד ימאס לכולנו ותהיה פה מלחמת אחים נוסח חנוכה.
מסקנתי היא ברורה. איני חפץ בהשתלבות מימד מדיני בדתי. אפשר להסתכל על זה בצורה של "הפרדת המדינה מהדת" ולא להיפך. אין דבר קדוש במדינה, אך יש אפשרויות רבות. המוני בית ישראל צריכים להבין שהציונות היא תנועה פוליטית, ותמיכה בה או התנגדות אליה אינו עניין דתי. אז מה עושים כדי בכל זאת להתאחד כולנו יחד, היהודים המאמינים? צריך מוסד. תקראו לזה סנהדרין. שם ישבו כיפות סרוגות עם כובעי סמעט שטוחים (העדה החרדית, אם לא הבנתם) ויתפלפלו על טומאה וטהרה. הם יגזרו גזירות, יתמודדו עם המצב הקיים והאתגרים החדשים. הם יהיו מקובלים על כל הציבור הדתי בכל העולם, ומי שלא יקבל אותם, ינודה. הם יהיו מנותקים באופן טוטאלי מכל דעה פוליטית, נייטאלים. הם ישבו על אדמה בינלאומית, ולא יחזיקו צבא. יתכן שהם יפעילו מין מדינה תאוקרטית זעירה שתכיל מספר מועט של תושבים: דיינים, רבנים ותלמידי חכמים. ואם תרצו, אין זו אגדה.
בזמנם שלהם
ובלי שום קשר, נחשפתי לאחרונה דרך הטלויזיה לתופעה מרתקת אצל קהילות נוצריות רבות – תופעת ה"תשובה". נוצרים רבים חשים שחטאו כל השנים האלו כלפי היהודים בפוגרומים, עלילות דם, מסעי צלב, שואות וכד'. בכנסים גדולים הם מבקשים סליחה מהאלוהים שלהם על החטאים שהם עשו כלפי "אחיהם הגדולים", כלומר-אנחנו היהודים. אולם, יש להתריע שאין חדש תחת השמש. התנועה הזאת לא משנה דבר בתיאולוגיה הנוצרית. הם רואים במעשי הטבח רק דבר לא מוסרי בעליל, רק חטא שהם עשו וכעת הם ניסוגים ממנו, אין פה (לדעתם) תפיסה בעייתית כוללת בדת הנוצרית, אלא רק חטא שנגרר לאורח שנים. זה חטא מול האלוהים בלבד ורק ממנו הם מבקשים סליחה. באחד הכנסים הופיע על הקיר הפסוק "כי ה' יסיר חרפת עמו" – והדברים ברורים מאוד, הם עדיין רואים בעצמם "עם ה'", ולכן המחילה מה' כל כך נחוצה. גם "אחינו הגדולים" זאת הונאה, כי לפי הדעה היהודית, הנצרות דווקא היא האח הגדול- עשו, והיהדות היא מיוצגת דווקא ע"י האח הקטן והדמות החיובית יותר- יעקב. יסודות הנצרות הם בעייתים כל עוד שהיהדות קיימת, לפעמים עדיף מוסלמים אנטישמים שיגידו את מה שהם חושבים בפנים. אולי באחד מהפוסטים הבאים אני אדגיש את כל הבעיתיות בנצרות הקתולית של ימינו בכלל וב"נוסטרה אטאטה" בפרט. הפוסט הבא על המשיח יגיע בקרוב (בעז"ה אחריו).
את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח.
א"י.
הערות:
אחד העם התבטא פעם עליו ועל אחיו הציונים : "אין לנו אלא אל אחד והוא עם ישראל".
בקשר לגיוס חרדים לצבא: מדינת ישראל היא מדינת חוק חילונית וזהו דבר מגוחך שהיא בכלל מתחשבת בציבור הדתי ע"י קצבאות ופטורים. זהו דבר חביב ואכפתי, אבל מגוחך ומנוגד להגדרה של ציונות דמוקרטית. אבל כולם יודעים דבר אחד. יהודים במשך כל הדורות מסרו נפשם על תורת ה'. גם אם יגוייסו בכוח חרדים לצבא, הצבא יצטרך להתאים עצמו לחרדים ולא להפך, חס ושלום. והדבר נכון גם לגבי המדינה כולה, וסליחה על המסר הפאשיסטי.
אנא קראו את פוסט ההבהרה הבא
התלמיד הנבוך 