דתומטר – על סקלת הדתיות

דתומטר – על סקלת הדתיות

צבא השם

צה"ל במצב לחימה. כן, קרבי ממש. אפילו הג'ובניקים במשרדים מפוקסים וחדים. את זה אתם לא רואים בחדשות, אבל היום התפתח שלב חשוב במערכה. פקודות ההופעה החדשות פורסמו. בקצרה: כל חייל חייב בגילוח, אך בשלושה דרכים פטור זקן נקנה: רפואי, דתי, ורצון חופשי (אבל המפקד, זקן זה כזה שיק!). הפקודה החדשה, שהתרעות רבות באו לפניה, מבטלת את הרצון החופשי ואיתה את כל תצורות הזקן החילוניות: הצרפתי, הזקן, הקצוץ. פטור רפואי היה קשה תמיד להוציא, ודתי, טוב, לא היה צריך להוכיח אם יש לך רצון חופשי. הפקודה גורמת בהלה בקרב ציבור המזוקנים החילוני בצה"ל, ואלו מנסים לטכס עצה. הדרך היחידה שנראית אפשרית היא הפטור הדתי.

הרבצ"רים – אחד בלי אחד עם. (ynet)

אז שאנשי אגף כוח האדם החמירו גם את התנאים לקבלת הפטור הדתי. לפי גורם לא רשמי (ynet), אחד הקצינים הבכירים אמר ש"לא ניתן מצב שחייל מעשן או מדבר בטלפון בשבת ונושא פטור דתי לזקן". כלומר – אתה צריך להיות דוס אמיתי כדי לקבל את הפטור, ולא מספיק להצהיר. צה"ל נגע פה באחת הנקודות המעניינות בהלכה המודרנית – הדתומטר. האם ניתן לקבוע את רמת דתיותו של אדם? ואם כן – איך? האם זה מוסרי בכלל כלפי האמונה שלו?

קשה למצוא מקורות הלכתיים קלאסיים כדי לדון בשאלה. צריך להבין את ההתפתחות הדתית. יש הבדל גדול בין אשכנזים לספרדים. אצל האשכנזים, בעיקר בעקבות ההשכלה, התפתחה דיכוטומיה בין דתיים לחילוניים. או שאתה איתנו, או שאתה לא. כל אחד חייב לבחור לעצמו זהות, וכל מעבר מאחד לשני הוא חד. כך היה נגיד, בשנים לפני ואחרי הקמת המדינה. עבור הזרמים הלא-אורתודוקסים שבאו מאירופה, נראה שהדתיים האורתודוקסים סלדו ממנה בשל ההקלות ההלכתיות, והמשכילים בשל הדתיות שהייתה קיימת בה. חלוקה זאת השתמרה והשתרשה לחברה הישראלית. כשהגיעו העולים הספרדים, גילנו משהו חדש. מסורתיים. במרוקו של ראשית המאה ה20, למשל, היה מצב מיוחד. המשפחות העשירות והמיוחסות יכול לשמור על קלה כבחמורה. למדו תורה ועסקו במצוות. היהודים הפשוטים, היו בעלי מעט ידע דתי. אי אפשר לומר שהם חיללו שבת בזדון, אבל קשה לומר שהם שמרו את כל הל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מי שידע יותר, שמר יותר, אבל עדיין היה טאבו והיו חיובים חברתיים. עליית הספרדים התקבלה בבלבול. חלק באמת ניסו להתאים לסכמות האשכנזיות, וככה נולד הזרם הש"סניקי, וחלק נשארו מסורתיים ברמות שונות. (בקשר רופף, ממליץ על הפרק האחרון של הסדרה הקומית "שנות ה80", כדי לבחון מסורתיות מהי והבדלה מדתיות).

כשאנחנו מבקשים לדבר על "דתיות", אנחנו מבקשים לסווג לפי סכמה אשכנזית. אבל ייתכן מאוד בחור ספרדי שמגיע מבית מסורתי, אבל יידחה כי הוא "לא מספיק דתי". האם נכון הדבר לקבוע שמי שמקיים מצוות מסוימות זכאי לפטור הנכסף?

על הסכין

אחת ההלכות שאולי נוגעת בסוגיה מופיע ביורה דעה פרק ב'. דיני שחיטה. השוחט הוא דמות מרכזית בקהילה היהודית. הוא נמצא במגע יומיומי עם היהודים. הוא אחראי על הדבר הבסיסי ביותר שלהם: האוכל. כשרות האוכל בידו, משם גם מפתח פרנסה – שהרי שבת וחג לא יכלו מקרב הארץ. מי כשר לשמש כשוחט? בטוח שלא גוי, אבל האם כל יהודי? השולחן ערוך מביא דעות מאוד מעניינות:

"מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו" (יו"ד ב,ב)

ההלכה מדהימה. יש יהודי שהוא "מומר לתיאבון", כלומר, יש איסורים שהוא פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. השולחן ערוך אומנם מדבר על "אוכל נבילות", אך הדבר נוגע גם לעבירות אחרות. אותו יהודי, אומנם יהיה מוגבל באפשרות השחיטה שלו, אבל שחיטתו אינה נאסרת. במקרים מסוימים הוא אף יהיה נאמן להעיד על שחיטתו. התורה חסה על ממונם של ישראל. אי אפשר לקחת מיהודי את כל הפרנסה רק בגלל עבירה שהוא פשוט לא עומד בה. וזאת לא רק הפרנסה, זה כל מה שמסביב. כי השוחט הוא מרכז הקהילה.

אבל זה לא הסוף. יש מקומות שאין בהם הקלה.

"מומר להכעיס אפילו לדבָר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים" (יו"ד, ב, ה)

מי שהוא "מומר להכעיס", כלומר שהוא עושה דווקא, לא מתוך נוחות אישית, אפילו במצווה אחת, הוא מחוץ למשחק. אבל – יש שתי מצוות מיוחדות, שגם מוציאות אותך מהקהילה – עבודת כוכבים וחילול שבת בפרהסיא. עבודה זרה, היא למעשה ההפך מלהיות יהודי. המדרש אומר שיהודי הוא זה שכופר בעבודה זרה. לא נגיד שמישהו דתי אם הוא משתחווה לפסל או מבקש תכופות בכנסיה. היום נראה שהאיסור הזה רחוק, אבל מה יש להגיד על יהודים המתרגלים רייקי או מדיטציה בודהיסטית? או על חופשי כיפות מהמרכז לקבלה או מהכת הסיינטולוגית? נעזוב את זה בצד לרגע.

מצווה נוספת – חילול שבת בפרהסיא. שמירת שבת היא אבן בוחן לדתיות של השוחט. זה נכון גם היום. אני זוכר, כחוזר בתשובה, שעבור חילונים שמירת שבת נחשב למעשה מאוד קיצוני. שמירת כשרות היא דבר סביר, ואולי גם קידוש, אבל שמירת שבת היא ניתוק מהחברים, היא הקרבה גדולה מאוד, היא מעשה אבסולוטי שמבדיל אותך, או אם תרצו: מקדש אותך.

יש בה בשבת משהו מיוחד. זה סמל יהודי, זה עדות והבעת נכונות לקיים את המצוות. זה התחברות לנקודה פרימיטיבית, כמו שאמר השל פעם, נקודה יסודית ביותר שמחברת אותך לשורש. על פי השפת-אמת, שבת היא הנקודה בזמן התואמת לנפש היהודית הקדושה ולארץ ישראל. היא מהמצוות הראשונות, הבסיסיות שניתנו לעם ישראל. גם היום – שבת משמשת אבן בוחן.

הרמ"א מוסיף בהגהותיו עוד מצווה אחת –

"ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס" (שם, שם)

עוד דבר שמוציא אותך – אם אתה חפיפניק, בלאי. אתה אוכל בלי לבדוק יותר מידי. נראה כשר, נראה לא כשר. כי הצ'יפס במקדונלס הוא בשמן נפרד, וחלב נוכרי לא מתגבן. זה לא נעשה מתוך רצון לזלזל בדת או מתוך תאווה גדולה לצ'יפס האסור. זה פשוט כי ככה אתה עושה. התנהגות זאת גם לא רצויה כשוחט, ואולי הסיבה היא שמי שמזלזל בזה, יזלזל גם בשחיטתו.

שוחט ונואף

שאלה שעלתה לאחרונה וגם קשורה ל"דתומטר" היא שאלת ההומואים הדתיים. האם יש חיה כזאת? נשמע, יש אומרים, אוקסימורון כמו "דתי אוהב חזיר" או "דתי מחלל שבת". להפריד את שאלת הנטייה והמעשה שאיני חפץ להיגרר אליה – ברור שמי שעובר על אחת מהעריות עושה זאת מתוך תיאבון. הוא נהנה מזה וככה נוח לו וכיף לו. הוא לא מתכוון במעשה הזה לעשות דווקא. האדמו"ר הזקן נוגע בנקודה הזאת:

"תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז [כעבודה זרה] לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סימן ב' משא"כ [מה שאין כן] במומר לגילוי עריות". (ליקוטי אמרים פרק' כ"ד)

הדברים ברורים. עריות, ובוודאי כאלו מתיאבון לא נחשבים לפסול מוחלט בדתיות השוחט. לכן – יתכן הומו דתי ונואף דתי, אבל לא יתכן מחלל שבת דתי, ולרמ"א – גם לא אוכל נבילות דתי.

דתי ודעתי

חזרה לצה"ל. האם ניתן להגיד שמי שאינו שומר שבת נמנע ממנו להתגלח בתער. גילוח בתער אינו נמצא באף רשימה מיוחדת. נראה הדבר מוזר לתת פטור זקן לחייל עטוי קעקועים. איך האם באמת אפשר לשפוט – אולי הוא מקפיד על כשרות, תפילת מנחה וזקן, אבל לא מקפיד על שבת וכתובת קעקע? האם אפשר לקבוע את צורת הדת של כל אחד? בזרם המסורתי זה קשה, וזה מכריח אותם להתיישר לפי הסכמות לעיל. גם מי שבדעתו להפוך לדתי, נדרש להתחיל בחמורות (שבת) ולסיים בקלות (גילוח בתער), דבר שהוא די מנוגד להגיון.

הלו? אתה דתי?

אבל ההיגיון השתחרר מצה"ל ב48', כפי שנוהגים לומר. ובכלל, כל מה שקשור לדת וצבא הוא רעוע מאוד. מעט מאוד מודעים להיסטוריה שהובילה לזה. במלחמת השחרור, לחמו פלוגות חילוניות של ההגנה לצד פלוגות דתיות (ואפילו אפשר לומר חרדיות). דעתו של בן גוריון לא הייתה נוחה מכך – שכן הוא רצה צבא אחד הכפוף אליו, ולא צבא דתי שיעשה מה שבא לו ויקבל פקודות מריבונו של עולם. אז הוא החליט להתגמש קצת לכיוון הדתי – נכניס את הדברים החשובים לכם: כשרות, פקודות מיוחדות לשבת וכדומה, ואתם תשרתו איתנו. כך נוצר מצב שעבור החילוניים צה"ל מלא בכפייה דתית, ועבור הדתיים – צה"ל פשוט לא מספיק הלכתי.

ולא דיברתי על סוגיית השגחת הכשרות שגם נוגעת לעניין, ועל סוגיית האייפון והאינטרנט שמאיימים להוציא כל חרדי מהכותרת ואף לפסול אותו מעדות ושחיטה. והדבר דרוש עיון ובעזרת ה', נראה אולי אכתוב עוד פוסט או שניים.

הקרב כמו באמרתי בעיצומו. אני קיבלתי את הטופס לידי, וכעת עליי למלא תקציר הצהרת דתיות לקראת פטור הזקן שלי. מה לרשום? אני חסידי אבל לא חסיד, לא ממש דתי-לאומי שלמד בהסדר. בעל תשובה שאוהב לקרוא את ליבוביץ ואת הנועם-אלימלך. מגדל זקן כי אני לא מתגלח בסכין, והמכונה מביאה זיפים לא תקניים על פי צה"ל. נו, הייתם נותנים לי פטור?

 

ודבר אחרון בהחלט

על ההגיון הצה"לי, מתוך "היפופוטם".

מודעות פרסומת

לסמס בשבת ו(עדיין) לנוח

לסמס בשבת ו(עדיין) לנוח

המקרה המוזר של ראובן

דמיינו מצב כזה. בית המקדש יורד מהשמיים וכל דיני הסנהדרין חוזרים. שמעון ולוי הולכים להם בצהרי יום השבת החמים ורואים את ראובן עם האייפון ביד עומד לשלוח "send" ליששכר. הם מתריעים בו: "דין מחלל שבת הוא בסקילה, אל תעשה את זה". הוא אומר להם: "על מנת כן אני עושה", ומיד אחר השבת הוא מקבל זימון לבית הדין בעוון חילול השבת. בבית הדין יושבים רבנים מכל העדות והזרמים (נו, טוב, חזון אוטופי אמרנו) והם דנים האם ראובן חייב בסקילה. אבל, בדיני נפשות לא ממהרים – צריכים להיות בטוח שהאקט שראובן עשה הוא באמת חילול שבת מהסוג שהתורה מצווה להרוג עליו. כל מקום שאפשר ללמד זכות או להקל ולא להרוג נפש מישראל ימצאו. אז מה הוא עשה? הוא לא בישל ביצה קשה, הוא לא ארג בגד או שתל פרח. רבי א' אומר: "לפי ה'חזון איש' זה ממש מלאכת בונה!". רבי ב' מזכיר שהרב אוירבעך חלק על החזון איש, רבי ג' מציע פשרה לחייב את ראובן במלקות, ואילו רבי ד' רוצה בכלל לפטור את ראובן שלא עשה שום דבר, שהרי השתמש באפליקציה מיוחדת שגורמת לשליחת הסמס להיות 'גרמא'.

סקילה – חכו עם האבנים

אם באמת מקרה כזה היה במציאות, די סביר להניח שהיו עושים הכול כדי להוציא את המסמסים בשבת פטורים מעונש כבד. אבל, מצד שני – לשאלה "האם מותר לסמס בשבת?", תינתן לרוב תשובה ברורה: "לא". זהו פרדוקס שמצד אחד אוסר ומצד שני (יותר עיוני ופחות מעשי) לא מביט על אותה פעולה כחילול שבת גמור, כאילו שאין בדיוק מה לאסור. אז למה אסור?

חשמל זורם בכפות ידיך ולטוטפות בין עיניך

סיפור הטכנולוגיה בשבת – המכשור והחשמל, הוא ארוך וסבוך וניגע בנקודות מרכזיות בלבד. בראשית ימי החשמל רוב הפוסקים לא ראו טעם מיוחד לאסור את השימוש בחשמל, אלא אם היה כולל מלאכות שידועות כאסורות בשבת כחימום ברזל (בנורת להט) או כבישול. כך מצאנו אפילו מי שהתיר הדלקת פלורוסנט בשבת, כיוון שהאור אינו נובע מ"בישול" מתכת.

בקשר לחשמל באופן כללי – הייתה התכתבות מאלפת בין שני גאוני הדור, ה"חזון איש" לבין הרב אויערבך. ה"חזון איש" טען בין היתר, שבעת הפעלת מכשיר חשמלי, בעצם מבוצעת פעולה של "תיקון כלי" האסור בשבת, וכן גם "בונה"-שגורם לאלקטרונים לזרום בצורה מסודרת ולא לרוץ הלוך ושוב. הרב אויערבך השיב לו כי לדעתו אין הדברים דומים כלל, ולכן לא נראה שיש סיבה מוחשית לאסור את השימוש בשבת מן התורה. באיסור החשמל ראה הרב אויערבך בך איסור מדרבנן, גזירה מאוחרת, וככזאת, ניתן להקל בה כשיש צורך רב – כמו למשל הפעלת מכשירים לכבדי השמיעה.

ואכן, באחת התשובות של הרב אויערבך, הוא מדבר על "מן טלפון קטן שפועל ע"י אבן חשמלי", הוא מכשיר השמיעה שהרב אויערבך התיר לאמו להדליק ולכבות בשבת. אבל מה שמעניין בתשובה הזאת שהוא מסתייג רק מהעובדה שהמכשיר עובד על "אבן חשמלית" – כי בזה הייתה לו מחלוקת עם ה"חזון איש", אבל בדבר "טלפון קטן"…רק התקשורת ללא החשמל, האם היא אסורה?

הלו? היום שבת?

נחזור כמה שנים לאחור. כשהיו טלגרפים וטלגרמות, ודאי היה אסור לשלוח בשבת כי זה היה כרוך בהדפסת אותיות האסורה בשבת. אבל כשהגיע הטלפון בו נשמע רק הקול, איזה טעם יש לאסור? הרב חיים יהודה לייב ליטווין, הפוסק של חצר חב"ד דאז, ענה לאחר דין ודברים ש"על דבר שאלתו בההמצאה החדשה הנקרא טעלפאן, אם מותר להשתמש בו ולדבר על ידיו בשבת, הנה אחר התבוננות קצת לא מצאתי שום איסור בזה." גם הרב ירושלימסקי המקובל ברוסיה נענה להיתר, ורק הזהיר לצלצול בפעמון. בקפיצה מהירה לימינו, התירו הפוסקים לכתוב במחשב ולסמס בחול המועד, למרות שכתיבה בדיו אסורה, כיוון שהכתב האלקטרוני אינו באמת מתקיים (כלומר, הוא נעלם מהמסך מהר, גם אם נשמר). ובעזרת האפליקציה החדשה, ודאי אין פה חילול שבת ממש, שהכול נעשה בדרך עקומה כדי להרחיק שמץ של איסור. אמנם, ברור כי אין מטרת האפליקציה למצוא פתרון לסימוס כשר בשבת, אלא מטרתה רק להרחיק כמה שיותר את ראובן החפץ לסמס בשבת מחיוב כריתות או סקילה. אז למה לאסור? אני סבור שהאיסור על שליחת סמס בשבת הוא מהותי- יותר מסתם חומרא.

קצת התפלפלנו אבל שכחנו במה אנחנו מדברים. בשבת. ביום המנוחה, הרגוע, במאכלים המשפחתיים, במפגש עם החברים, בשלפשטונדה. הקשר בין השניים נראה פתאום תלוש. סיפור קטן מהזמן האחרון של "צוק איתן". נקלעתי לשבת אחת בקריה התל-אביבית. בערב שבת ירדתי מטה מטה אל מחסן כמעט סודי במרתפי הקריה כדי להשיג ציוד נדיר: מקלדת ועכבר שבת. הם עובדים ב"גרמא" – האותיות שאני מקליד נכנסות לתור, ובכל כמה זמן, הוא נפלטות ללא התערבות שלי אל המסך. ודאי שאם היה מצב של פיקוח נפש, או של אפילו ספק, לא הייתי זקוק למקלדת הזאת. ואם לא היה מצב כזה, ודאי שהיה אסור לי להשתמש במקלדת. אז מה מטרת המקלדת? למה חיברתי אותה בצורה הפגנתית והנחתי עליה על כוס הקידוש ואת הטלית שלי?

זכור VS שמור

בקצה הדיון ההלכתי אודות סימוס בשבת, אנחנו מוצאים את המושג "זילות השבת", ככזה שמוציא את הפוסקים מסיבוך ונותן להם לגיטימציה לאסור את הפעולות החדשות האלו. יש מי שרואה בזה פתרון מאולץ, דחוק, אבל אם כך, הוא יפספס את התמונה מרוב הסתכלות על הפרטים. שבת, אחרי הכול, זה יום אחר משאר הימים. במסורת היהודית שבת מורכבת משני חלקים: "שמור" ו"זכור". כמאמר הגמרא: "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" – שניהם בעלי חשיבות זהה. "שמור" הוא החלק הפאסיבי – הימנעות ממלאכה בשבת. "זכור" הוא החלק האקטיבי – ביצוע קידוש בשבת, ברכה על לחם משנה, בגדי שבת, ועוד. חווית השבת אינה שלמה אם אחד חסר – לא נדמיין את יום השבת ככזה שעושים קידוש ואז הולכים למשמרת ערב בעבודה, או כיום שנמנע מעשיית דברים מסוימים ועדיין נתעקש לשמור על שגרת היום-יום. קיימת גם "שאלת הגלולה" עבור שבת – אודות אותו אחד שנטל גלולת שינה וישן 24 שעות למשך כל השבת, והיה מי שאמר שבאופן תיאורטי היה לדון אותו כמי "שלא שמר שבת" (לאו דווקא חילול, אבל דיוק מעניין).

מכסה לאייפון לשבת קודש

ה"זכור" מגן על ה"שמור" ולהיפך כשהאחד לא מספיק לחוויית השבת. התחושה שנוצרת ששמירת השבת חשובה יותר מזכירת השבת היא מוטעית, ונוצרת כנראה בגלל שלחילול שבת יש עונש כבד במקורות. אמנם, במידה מסוימת דווקא אי-עשיית מצוות עשה של זכירת שבת חמורה יותר, עליהם אומרים חז"ל: מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. קלקול אפשר לתקן, אבל מה שלא נעשה בזמן, אי אפשר לעשות אחר כך.

וזאת היא תשובתי. יתכן מאוד שאין סיבה הלכתית להגדיר שליחת סמס כחילול שבת, כ"אי-שמירה". אבל היא פוגעת גם פוגעת בצד השני, החשוב באותה מידה, של זכירת השבת. באופי של השבת שמנתק מחיי השגרה. לו היה החשמל מותר לגמרי בשבת, היינו קמים עם השעון החשמלי שלנו, נוסעים ברכב החשמלי לעבוד במחשב החשמלי שלנו בשבת. הרי ברור שזה אבסורד. הגבלת השימוש בחשמל בשבת, לדעתי, היא בגבול ההגיוני, כדי לשמור על השבת כיום שובר-שגרה, גם אם ההגדרה ההלכתית עמומה.

יש מי שיקשה, כי אני מבקש לגרור אל תוך ה"זכור" איסורים – כאשר ה"זכור" הוא לרוב אקטיבי. אבל אין זה קושי כלל, כי יש עוד איסורים שנכנסים לתוך ה"זכור", ביניהם: רכיבת על סוס בשבת, שחייה (אלו נקראים אסורים משום "שבות" – שבשבת צריך לשבות, לשבת באיזור…), דיבורים פיננסיים בשבת, או האיסור לצום (הנפרד מהחובה לאכול). אם כך, זה לא רעיון חדש. הקושי הוא באמת לסווג את התקשורת הסלולארית לשם, אבל מבחינה רעיונית קל להתחבר.

עד כמה שזה נשמע תמים, איני חושש לומר שיש לי אמונה שלמה באותם פוסקים שאסרו את השימוש החשמלי בשבת, ובתוכו את שליחת ההודעות. אולי ניצוץ רוח הקודש הבזיק בקרבם באותו רגע, והראה להם מה יכול להיגרם אילו הם היו מתירים. אנחנו כל היום בטלפון הסלולארי. אז במה אפשר לייחד כבר את יום השבת? במכסה לבן לאייפון?

תזכורת

העמוד בפייסבוק ממשיך לפעול, לא חבל שתפסידו?

ובנעימה קדושה

ובנעימה קדושה

לש'

היה יהודי אחד שלימד אותי מהי אהבה. וכי אהבה מלתא זוטרתי היא? אלא מי שלא כיוון את נפשו לאהוב בשר ודם, קל וחומר שלא יתעורר לאהבת הבורא. כי שתי הדברים קשורים זה בזה, שבאותה ספירת העומר קשרתי חסד שבחסד לתקן חטאם של תלמידי רבי עקיבא. לאהוב לרעך כמוך. אבל הזרע נשתל הרבה לפני, אולי באותו ערב שבת בבקעה, שעל גבי אם-16 קצר והסבתי לשולחן עם משפחה מקומית בעלת זוג בנות מקסימות. איך העיניים של האבא נצצו ב"ישימך אלוהים כשרה רבקה רחל ולאה", בעודו נושק נשיקות רכות על מצח בנותיו, תפארת ועונג קורא לבנותיו, וכל נשיקה היא "בואי כלה, בואי כלה". כאדווה לוחשת, אמרה האחת באוזנו של האבא לאחר שהצלחות הורמו מן השולחן, שהיא רוצה רק פיוט אחד ויחיד לשיר, רק את "יה-אכסוף". לעולם לא קלטתי אותו, הוא קשה מוזיקלית. הוא לא ואלס או משהו קרליבך. אבל ילדה בכיתה ב', עם חצי מהשיניים בפיה, עוקבת עם האצבע הקטנה שלה בספרון הזמירות אחרי המילים הארוכות האלו: "המתאמת ומתאחדת". לא ישנתי יתר הלילה, לא לפני ולא אחרי השמירה, הניגון מושך חוט של שני מהרקיע עד הארץ, המתאחד עם כל נפשות ישראל, עם הילדים שכל כך קל לאהוב אותם, והם יודעים ששלושה שותפין לאהבה, ושזה וזה גורם. לברך את עמו ישראל באהבה.


 

אצל ר' משה הסבתי רוב שבתות החורף. כל שבת היה טובל צנון במלח בין המרק לדג. כך היה מנהגו ההונגרי. ואז היה פותח מגירה זעירה מתחת לשולחן, ומוציא כמה סיפרוני זמירות. לאחר כחודש כבר ידעתי שהוא מחליף את הסדר של שתי הבתים האחרונים ב"צמאה נפשי", שב"יום זה לישראל" לא שרים את הבתים האמצעיים, וש"יה ריבון" שרים בלחן של החסידות הרומנית הזאת, שמורכב משתי לחנים עצובים ואחד שמח. לקראת סוף החורף, אי שם בפרשת ויחי, משהפכתי לבן-בית בכל הנוגע לניגון, רכן ר' משה לשמאלו ונאנח: רק ניגון אחד לא ידעתי, רק את "יה אכסוף", אני רוצה שמישהו ילמד אותי אותו. אתה מכיר אותו, אור?

זה רגע של אהבה, בו אתה מחזיר את מה שקיבלת כאשר זה נהנה וזה אינו חסר. כי יש בו את כל האלמנטים של מבוכה ושל נעימות, של שמחה ושל כיסופים. אני מוצא את עצמי מעמר על מפת הניילון העבה הפרוסה על מפת השבת הרקומה את פירורי החלה שנותרו בין שלוליות ציר-הדגים וחתיכות צנון חצי-אכולות, מכותרות באותיות מרובעות בספרון הזמירות, משפיל מבט ובחרישות, בחרדת מחילה משבתא מלכתא, מתחיל ניגון. "יה אכ-סוף, נו-עם ש-בת…אה-י-י-י-יאי…"


 

והשמיים של ערב שבת, כיפה שחורה שביתר ימות השבוע אין לך פנאי להסתכל בהם, ואם לא זכו ישראל להתבונן בהם אחד בשבוע, דים. שהתבוננות גם היא מביאה לידי אהבה, שלא ראיתי עד אשר אותו אחד העיר אותי כל בוקר ללמוד ב"עין יעקב" מסכת ברכות. הקדוש ברוך הוא יושב ובוכה על החורבן, אומר התנא. ומצאתי את עצמי גם יושב ובוכה. לא בגלל עצים ואבנים, אפילו לא בגלל אובדן של עמי, אלא בגלל שגרמתי למישהו שאני אוהב לבכות.

הוא הטה עלי חסד בימי הפסח, הוא המליך אותי עליו בשלושת ימי הגבלה, מאז שאהבתי אדם אחד, ידעתי איך לקיים את האהבה לקדוש ברוך הוא. ומאז שידעתי שגם אני נאהב, אגדות הגמרא הפסיקו להיות משל בעלמא, "לכאורה" או "המשכיל יבין" פילוסופי שמרוקן את הרומנטיקה משיר השירים שרבי עקיבא מצא בו. עם אחרים שרתי את "יה אכסוף נועם שבת". איתו למדתי מאמר בנועם אלימלך, איך לכולנו יש רגעי צדיקות, ואיך חיבור ואהבה בין שני צדיקים, הוא דבר שכבר נגזר בגן עדן והקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים כדי להיטיב עם העולם הזה, אבל החובה היא עלינו להתחיל בפתיחת פקעת המשי העדינה של ההשגחה העליונה. ליטוף של אדם, הוא ליטוף של ריבונו של עולם ששלח שליח.


 

הנני מוכן ומזומן, במיני חשיקה וחפיצה, לתקן מה שלא באמת האמנתי בו עד אשר הספירה הזאת נתכוננה בנשמתי וברוחי.