דתומטר – על סקלת הדתיות
צבא השם
צה"ל במצב לחימה. כן, קרבי ממש. אפילו הג'ובניקים במשרדים מפוקסים וחדים. את זה אתם לא רואים בחדשות, אבל היום התפתח שלב חשוב במערכה. פקודות ההופעה החדשות פורסמו. בקצרה: כל חייל חייב בגילוח, אך בשלושה דרכים פטור זקן נקנה: רפואי, דתי, ורצון חופשי (אבל המפקד, זקן זה כזה שיק!). הפקודה החדשה, שהתרעות רבות באו לפניה, מבטלת את הרצון החופשי ואיתה את כל תצורות הזקן החילוניות: הצרפתי, הזקן, הקצוץ. פטור רפואי היה קשה תמיד להוציא, ודתי, טוב, לא היה צריך להוכיח אם יש לך רצון חופשי. הפקודה גורמת בהלה בקרב ציבור המזוקנים החילוני בצה"ל, ואלו מנסים לטכס עצה. הדרך היחידה שנראית אפשרית היא הפטור הדתי.
הרבצ"רים – אחד בלי אחד עם. (ynet)
אז שאנשי אגף כוח האדם החמירו גם את התנאים לקבלת הפטור הדתי. לפי גורם לא רשמי (ynet), אחד הקצינים הבכירים אמר ש"לא ניתן מצב שחייל מעשן או מדבר בטלפון בשבת ונושא פטור דתי לזקן". כלומר – אתה צריך להיות דוס אמיתי כדי לקבל את הפטור, ולא מספיק להצהיר. צה"ל נגע פה באחת הנקודות המעניינות בהלכה המודרנית – הדתומטר. האם ניתן לקבוע את רמת דתיותו של אדם? ואם כן – איך? האם זה מוסרי בכלל כלפי האמונה שלו?
קשה למצוא מקורות הלכתיים קלאסיים כדי לדון בשאלה. צריך להבין את ההתפתחות הדתית. יש הבדל גדול בין אשכנזים לספרדים. אצל האשכנזים, בעיקר בעקבות ההשכלה, התפתחה דיכוטומיה בין דתיים לחילוניים. או שאתה איתנו, או שאתה לא. כל אחד חייב לבחור לעצמו זהות, וכל מעבר מאחד לשני הוא חד. כך היה נגיד, בשנים לפני ואחרי הקמת המדינה. עבור הזרמים הלא-אורתודוקסים שבאו מאירופה, נראה שהדתיים האורתודוקסים סלדו ממנה בשל ההקלות ההלכתיות, והמשכילים בשל הדתיות שהייתה קיימת בה. חלוקה זאת השתמרה והשתרשה לחברה הישראלית. כשהגיעו העולים הספרדים, גילנו משהו חדש. מסורתיים. במרוקו של ראשית המאה ה20, למשל, היה מצב מיוחד. המשפחות העשירות והמיוחסות יכול לשמור על קלה כבחמורה. למדו תורה ועסקו במצוות. היהודים הפשוטים, היו בעלי מעט ידע דתי. אי אפשר לומר שהם חיללו שבת בזדון, אבל קשה לומר שהם שמרו את כל הל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מי שידע יותר, שמר יותר, אבל עדיין היה טאבו והיו חיובים חברתיים. עליית הספרדים התקבלה בבלבול. חלק באמת ניסו להתאים לסכמות האשכנזיות, וככה נולד הזרם הש"סניקי, וחלק נשארו מסורתיים ברמות שונות. (בקשר רופף, ממליץ על הפרק האחרון של הסדרה הקומית "שנות ה80", כדי לבחון מסורתיות מהי והבדלה מדתיות).
כשאנחנו מבקשים לדבר על "דתיות", אנחנו מבקשים לסווג לפי סכמה אשכנזית. אבל ייתכן מאוד בחור ספרדי שמגיע מבית מסורתי, אבל יידחה כי הוא "לא מספיק דתי". האם נכון הדבר לקבוע שמי שמקיים מצוות מסוימות זכאי לפטור הנכסף?
על הסכין
אחת ההלכות שאולי נוגעת בסוגיה מופיע ביורה דעה פרק ב'. דיני שחיטה. השוחט הוא דמות מרכזית בקהילה היהודית. הוא נמצא במגע יומיומי עם היהודים. הוא אחראי על הדבר הבסיסי ביותר שלהם: האוכל. כשרות האוכל בידו, משם גם מפתח פרנסה – שהרי שבת וחג לא יכלו מקרב הארץ. מי כשר לשמש כשוחט? בטוח שלא גוי, אבל האם כל יהודי? השולחן ערוך מביא דעות מאוד מעניינות:
"מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו" (יו"ד ב,ב)
ההלכה מדהימה. יש יהודי שהוא "מומר לתיאבון", כלומר, יש איסורים שהוא פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. השולחן ערוך אומנם מדבר על "אוכל נבילות", אך הדבר נוגע גם לעבירות אחרות. אותו יהודי, אומנם יהיה מוגבל באפשרות השחיטה שלו, אבל שחיטתו אינה נאסרת. במקרים מסוימים הוא אף יהיה נאמן להעיד על שחיטתו. התורה חסה על ממונם של ישראל. אי אפשר לקחת מיהודי את כל הפרנסה רק בגלל עבירה שהוא פשוט לא עומד בה. וזאת לא רק הפרנסה, זה כל מה שמסביב. כי השוחט הוא מרכז הקהילה.
אבל זה לא הסוף. יש מקומות שאין בהם הקלה.
"מומר להכעיס אפילו לדבָר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים" (יו"ד, ב, ה)
מי שהוא "מומר להכעיס", כלומר שהוא עושה דווקא, לא מתוך נוחות אישית, אפילו במצווה אחת, הוא מחוץ למשחק. אבל – יש שתי מצוות מיוחדות, שגם מוציאות אותך מהקהילה – עבודת כוכבים וחילול שבת בפרהסיא. עבודה זרה, היא למעשה ההפך מלהיות יהודי. המדרש אומר שיהודי הוא זה שכופר בעבודה זרה. לא נגיד שמישהו דתי אם הוא משתחווה לפסל או מבקש תכופות בכנסיה. היום נראה שהאיסור הזה רחוק, אבל מה יש להגיד על יהודים המתרגלים רייקי או מדיטציה בודהיסטית? או על חופשי כיפות מהמרכז לקבלה או מהכת הסיינטולוגית? נעזוב את זה בצד לרגע.
מצווה נוספת – חילול שבת בפרהסיא. שמירת שבת היא אבן בוחן לדתיות של השוחט. זה נכון גם היום. אני זוכר, כחוזר בתשובה, שעבור חילונים שמירת שבת נחשב למעשה מאוד קיצוני. שמירת כשרות היא דבר סביר, ואולי גם קידוש, אבל שמירת שבת היא ניתוק מהחברים, היא הקרבה גדולה מאוד, היא מעשה אבסולוטי שמבדיל אותך, או אם תרצו: מקדש אותך.
יש בה בשבת משהו מיוחד. זה סמל יהודי, זה עדות והבעת נכונות לקיים את המצוות. זה התחברות לנקודה פרימיטיבית, כמו שאמר השל פעם, נקודה יסודית ביותר שמחברת אותך לשורש. על פי השפת-אמת, שבת היא הנקודה בזמן התואמת לנפש היהודית הקדושה ולארץ ישראל. היא מהמצוות הראשונות, הבסיסיות שניתנו לעם ישראל. גם היום – שבת משמשת אבן בוחן.
הרמ"א מוסיף בהגהותיו עוד מצווה אחת –
"ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס" (שם, שם)
עוד דבר שמוציא אותך – אם אתה חפיפניק, בלאי. אתה אוכל בלי לבדוק יותר מידי. נראה כשר, נראה לא כשר. כי הצ'יפס במקדונלס הוא בשמן נפרד, וחלב נוכרי לא מתגבן. זה לא נעשה מתוך רצון לזלזל בדת או מתוך תאווה גדולה לצ'יפס האסור. זה פשוט כי ככה אתה עושה. התנהגות זאת גם לא רצויה כשוחט, ואולי הסיבה היא שמי שמזלזל בזה, יזלזל גם בשחיטתו.
שוחט ונואף
שאלה שעלתה לאחרונה וגם קשורה ל"דתומטר" היא שאלת ההומואים הדתיים. האם יש חיה כזאת? נשמע, יש אומרים, אוקסימורון כמו "דתי אוהב חזיר" או "דתי מחלל שבת". להפריד את שאלת הנטייה והמעשה שאיני חפץ להיגרר אליה – ברור שמי שעובר על אחת מהעריות עושה זאת מתוך תיאבון. הוא נהנה מזה וככה נוח לו וכיף לו. הוא לא מתכוון במעשה הזה לעשות דווקא. האדמו"ר הזקן נוגע בנקודה הזאת:
"תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז [כעבודה זרה] לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סימן ב' משא"כ [מה שאין כן] במומר לגילוי עריות". (ליקוטי אמרים פרק' כ"ד)
הדברים ברורים. עריות, ובוודאי כאלו מתיאבון לא נחשבים לפסול מוחלט בדתיות השוחט. לכן – יתכן הומו דתי ונואף דתי, אבל לא יתכן מחלל שבת דתי, ולרמ"א – גם לא אוכל נבילות דתי.
דתי ודעתי
חזרה לצה"ל. האם ניתן להגיד שמי שאינו שומר שבת נמנע ממנו להתגלח בתער. גילוח בתער אינו נמצא באף רשימה מיוחדת. נראה הדבר מוזר לתת פטור זקן לחייל עטוי קעקועים. איך האם באמת אפשר לשפוט – אולי הוא מקפיד על כשרות, תפילת מנחה וזקן, אבל לא מקפיד על שבת וכתובת קעקע? האם אפשר לקבוע את צורת הדת של כל אחד? בזרם המסורתי זה קשה, וזה מכריח אותם להתיישר לפי הסכמות לעיל. גם מי שבדעתו להפוך לדתי, נדרש להתחיל בחמורות (שבת) ולסיים בקלות (גילוח בתער), דבר שהוא די מנוגד להגיון.
הלו? אתה דתי?
אבל ההיגיון השתחרר מצה"ל ב48', כפי שנוהגים לומר. ובכלל, כל מה שקשור לדת וצבא הוא רעוע מאוד. מעט מאוד מודעים להיסטוריה שהובילה לזה. במלחמת השחרור, לחמו פלוגות חילוניות של ההגנה לצד פלוגות דתיות (ואפילו אפשר לומר חרדיות). דעתו של בן גוריון לא הייתה נוחה מכך – שכן הוא רצה צבא אחד הכפוף אליו, ולא צבא דתי שיעשה מה שבא לו ויקבל פקודות מריבונו של עולם. אז הוא החליט להתגמש קצת לכיוון הדתי – נכניס את הדברים החשובים לכם: כשרות, פקודות מיוחדות לשבת וכדומה, ואתם תשרתו איתנו. כך נוצר מצב שעבור החילוניים צה"ל מלא בכפייה דתית, ועבור הדתיים – צה"ל פשוט לא מספיק הלכתי.
ולא דיברתי על סוגיית השגחת הכשרות שגם נוגעת לעניין, ועל סוגיית האייפון והאינטרנט שמאיימים להוציא כל חרדי מהכותרת ואף לפסול אותו מעדות ושחיטה. והדבר דרוש עיון ובעזרת ה', נראה אולי אכתוב עוד פוסט או שניים.
הקרב כמו באמרתי בעיצומו. אני קיבלתי את הטופס לידי, וכעת עליי למלא תקציר הצהרת דתיות לקראת פטור הזקן שלי. מה לרשום? אני חסידי אבל לא חסיד, לא ממש דתי-לאומי שלמד בהסדר. בעל תשובה שאוהב לקרוא את ליבוביץ ואת הנועם-אלימלך. מגדל זקן כי אני לא מתגלח בסכין, והמכונה מביאה זיפים לא תקניים על פי צה"ל. נו, הייתם נותנים לי פטור?
ודבר אחרון בהחלט
על ההגיון הצה"לי, מתוך "היפופוטם".
התלמיד הנבוך 