סקר ספרי הבית – חלק א'

סקר ספרי הבית – חלק א'

לכבוד שבוע הספר, רציתי לחלוק עם הקוראים היקרים את מבחר הספרים שבביתי הדל. יש לנו מספר ספריות \ מדפים שונים בבית. בהתחלה חשבתי לסדר את הספרים שרק הולכים ומתרבים לפי א"ב. אבל אז ניטשה ישב ליד ר' נחמן מברסלב וקאנט ישב ליד הרבי מקאצק, ומשום כבודם של אלו ושל אלו, החלטתי להפרידם. המדפים אצלנו בבית מחולקים לפי נפשות ונושאים. נתחיל.

הספריה הכללית של אור (עבדכם הנאמן)

מה מכיל? ספרות קלאסית (דיקנס, שייקספיר ושות'), העשרה פופולרית (האוניברסיטה המשודרת) וספרות קלה.
כמה ספרים? 60 לערך.
הספר הראשון בספריה? אוסף באנגלית של אגת'ה קריסטי. עזבו אנטישמית, ידעה לכתוב ולהפתיע. ספרות בלשית לעולם לא תאבד את קסמה בעיניי.
הספר האחרון בספריה? כמדומני "גדל, אשר, באך" בתרגום לעברית. יקח לי שנים לקרוא את הספר הזה, אבל הוא ניסיון מופתי לחבר בין 3 עולמות שאני אוהב: אומנות, מוזיקה ותכנות.
הספר שקראתי הכי הרבה? אליס בארץ הפלאות. אני נהנה לעלעל בו מידי פעם ולהיזכר בחרוזיו.
הספר שלא אקרא לעולם? החטא ועונשו. יש לי גרסא משנות ה50, זה לא שלא ניסיתי, אבל איך אפשר לקרוא ספר עם עלילה מסובכת שלחצי מהדמויות שם קוראים אנה?
הספר הכי יקר לליבי? ספרון קטנטן המתאר בתמונות צבעוניות את חייה של המלכה אליזבת'. ולא רק משום שאני חולה על בריטים, אלא גם קיבלתי אותו מאדם מאוד יקר לליבי.
הספר הכי מוזר? תחרות קשה בין הנסיך של מאקיוואלי לבין הפילוסופיה של האבסורד אצל אלבר קאמי. בשניהם לא הבנתי מה הקטע בספר. את מאקיוואלי חשבתי לא פעם לתת מתנה לביבי אם אפגוש אותו פעם.
הספר הכי מיינסטרים? קצרצרים של פאולו קאולו – סיפורים פילוסופים בגרוש המתאימים לרוב מתנות יום ההולדת.

הספריה הפילוסופית של אור

מה מכיל? ספרות פילוסופית שהתחלתי לאגור מתחילת התעניינותי בפילוסופיה, ועוד כמה ספרי נגינה לעת הצורך.
כמה ספרים? 20 לערך.
הספר הראשון בספריה? ספר נגינה למפוחית. אני לא מנגן במפוחית. אבל התווים טובים גם לאקורדיון ולפסנתר. המשותף למפוחית ולפילוסופיה זה ששניהם עושים רוח.
הספר האחרון בספריה? מסכת לוגית-פילוסופית של וויטגנשטיין. כשבאתי להניח את הספרות הדקיק הזה על המדף, המדף נפל, וכעת כל הספרים על הרצפה. באמת וויגנשטיין הוריד את הפילוסופיה לקאנטים.
הספר שקראתי הכי הרבה? כה אמר זרתוסטרא של ניטשה. מי שקרא ניטשה, ישר מתאהב.
הספר שלא אקרא לעולם? ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. קניתי אותו ברגע של חולשה. מה חשבתי לעצמי?
הספר הכי יקר לליבי? ספר התווים של מנגינות שהלחנתי בעצמי.
הספר הכי מוזר? אוסף מאמרים על פילסופיה של הקוגנציה. במיוחד Story of the brain המגולל את סיפור של מוח שחולק וחולק.
הספר הכי מיינסטרים? הגיונות של דקארט. הגיוני.

הספריה של שקד ותומר (אחיי)

מה מכיל? קומיקס, מד"ב, פנטזיה, ספרות נוער (יומנו של הארי החנון וכאלו דברים)

אחי עם הקוברטים

כמה ספרים? 40 לערך.
הספר הראשון בספריה? יומנו של חנון 2. לא 1, כי פשוט הוא קיבל את זה בחינם.
הספר האחרון בספריה? "ועוד משהו" – הספר הבלתי גמור של דאגלס אדמס.
הספר שקראתי הכי הרבה? Phantom of the Opera – גרסא המנגה היפאנית. פעם היית פריק של זה.
הספר שלא אקרא לעולם? שיר של אש ושל קרח. וראה סיבה פה.
הספר הכי יקר לליבי? חוברת קומיקס של אקס-מן חתומה ע"י אדם קוברט הצייר, הבן-של ג'ו קוברט המנוח.
הספר הכי מוזר? "מסתורי המילניום" – איזה ספר שקר כלשהו, שטוען שכולנו נחטפנו ע"י חייזרים. יש גם "היכלות רחוקים" – ספר פאנטזיה לא מוכר כ"כ.
הספר הכי מיינסטרים? הארי פוטר. אודה על האמת שלא קראתי אלא את הספר הראשון בקושי רב והתייאשתי בפרק הראשון של השני.

הספריה של אבא

מה מכיל? ספרות רפואית, ספרים שונים משנות תרפפ"ו.
כמה ספרים? 25 לערך
הספר הראשון בספריה? ספרי יצחק לבנון מסוג "דע את החי", "לכל שאלה תשובה". אין כמו הימים שזה היה פוליטקלי קורקט להגיד מילים בכ"ף כמו "כושים" ו"כיבוש".
הספר האחרון בספריה? חי בין המתים, סיפורו הנוגע בבשר של עובד אבו כביר.
הספר שקראתי הכי הרבה? "החייאה לכל", פרקטי, שימושי.
הספר שלא אקרא לעולם? "אפשרות שמשון" – זה באנגלית, זה פוליטי. משמעם.
הספר הכי יקר לליבי? 100 זמר ועוד זמר. יש זכרונות טובים מהספר הזה הנפתח בערבי קיץ חמימים עם גיטרה.
הספר הכי מוזר? פתולוגיה כללית. אין אדם שירצה לעיין בו ככה סתם. עיינתי בו בתור ילד מתוך סקרנות ומציצנות, ואז לא אכלתי שבוע.
הספר הכי מיינסטרים? אל תשלח ידך על הנער, של הרב לאו.

הספריה של אימא

מה מכיל? מלא ספרי קריאה מן הסוג שלעולם לא עניין אותי – ספרות קלאסית ספרדית, ספרות העצמה נשית.
כמה ספרים? 60 לערך. יכול להיות הרבה יותר.
הספר הראשון בספריה? לא יודע, בטח משהו מהספרים הרומנטים בעלי הדפים החומים.
הספר האחרון בספריה? הסנדלרית של עירית לינור.
הספר שקראתי הכי הרבה? אוסף של עגנון, זה הסופר היחידי שאני ואמי משתפים.
הספר שלא אקרא לעולם? "איך להיות מנהל טוב?". למה להתפלסף באוויר למשך 400 עמודים כדי להגיד לנו קלישאות מובנות כמו "אתם יודעים מה אתם רוצים" ו"רומא לא נבנתה ביום אחד".
הספר הכי יקר לליבי? אין כזה במיוחד…
הספר הכי מוזר? "סתיו של פאטריאך" של גארסיה. מה אימי מצאה בספר החולני זה?
הספר הכי מיינסטרים? נער החידות ממומביי, ספרים של גרוסמן.

עד כאן חלק א' של הסקר. החלק השני יעסוק בספרי הקודש (וכאלו שעוסקים בנושאים קרובים) שיש לי בבית.

ודבר אחרון בהחלט

על מדפיי יושבים סגנונות שונים. הנה אמן נפלא המחבר בין 2 קטעי מוזיקה אהובים עלי במיוחד:

מודעות פרסומת

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…