הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק אחרון

יש בעיה מהותית עם המתודה האמפירית – היא מבוססת על החושים שלנו. גם אם ראינו וחווינו חוויה מטאפיזית שלמה, בין אם זה מעמד הר סיני, בין אם זה התגלות הבתולה בכפר ספרדי, יכול להיות שאנחנו טועים. חולמים. שד מתעתע בנו. הטיעון הספקני יכול לערער בקלות כל טענה אמפירית. וממלא, אין טעם לנסות את אלוהים בדברים של העולם הזה. "המאמין באותות יש בליבו דופי". מלבד זאת, הרמב"ם מזכיר במורה נבוכים את כת הפילוסופים שסבורים שאל-לו לאלוהים להתעסק בדברים של מה בכך. אנחנו יכולים להגיע אליו בכוחות השכל הנעלה והטהור, הזך והישר. המתודה הרציונלית נתפסת כנעלה, אינטלקטואלית, מורמת מעם. האמנם זאת הדרך להגיע לאלוהים?

תמיד לחקור, לחקור, לחקור

בעולם הפילוסופיה העכשווי די מוסכם שהשאלה האונטולוגית (קיום האל) הוא אנטינומיה, כלומר, ניתן להוכיחו וגם ניתן להוכיח את ההפך. כיוון שהפילוסופיה לא סובלת אנטינומיות סביר להניח שחלק מההוכחות לוקות בבעיות לוגיות, מניחות את המבוקש, או שלוקות בחוסר של הנחות יסוד מתאימות. יתכן גם שהמושג "אלוהים" הוא לא מוגדר היטב – בהוכחות הרציונליות אנחנו מבקשים להוכיח תכונה יחידה, אלוהית למדי, כגון "המושלם בשלמותו" או "סיבת הסיבות". מאידך, גם ההוכחות ההפוכות מנסות לסתור תכונה אלוהית מהותית בודדת כמו "כל יכול". התעסקות פילוסופית עם אלוהים כמוה כחילוק באפס למתמטיקאי. אמת, נמצא כאלו היום שממשיכים את הדיון העקר מסיבות זהותיות בעיקר (דתיות או אתאיסטיות), תוך התעלמות גסה מהמסורת הפילוסופית העכשווית. ויטגנשטיין כבר אמר שמה שאין מה להגיד עליו, עליו יש לשתוק. למשפט החותם את הטרקטטוס הנפלא מתח כמעט של תפילה. וגם תאיסטים ואתאיסטים מוכנים לחתום עליו וללכת להתעסק בשאלות פילוסופיות שבאמת יצא מהן משהו.

הרב יחיא קאפח – מלומד תימני שדבר בחקירה רציונלית בלעדית ועורר סערות בעולם יהדות תימן עקב שיטתו.

בין אם יש או אין משהו בהוכחות הפילוסופיות לקיום אלוהים, נראה שהן היו שם ברקע תמיד, מרגישות כמו מצווה עליונה, מלחמת קודש בספק הוא הוא עמלק. בעוד המתודה האמפירית היא מגונה – מה אתה מעיז לנסות את ה'?!, המתודה הרציונלית היא מכובדת: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים" אומר הכתוב, והפרשנים ממהרים לנחס למשה רבינו יומרות פילוסופיות. בעל חובות הלבבות אומר שזאת מצווה להסיק בדעתנו את קיום האל, וזהו מעשה בריא וטבעי. הרמב"ם אפילו מגייס את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך" כדי לכלול אותו במצווה לדעת באופן רציונלי את קיומו של האל.

אבל, כנגד המיעוט הפילוסופי הרעשני עמדו רבים במשך כל הדורות והזכירו את דרך ישראל סבא, הרחוקה מהחוכמה היוונית, מהסילוגיזמים האריסטוטלים שמובילים למסקנה ברורה ויחידה. האם הם חששו שמא העיון המתמיד יוביל למסקנות כפרניות? ובכן, ישאל השואל, מי כאן המאמין עכשיו? אם אנחנו באמת מאמינים – אז מה יש לנו לחשוש כל כך מעיון?

המהר"ל טען שיש סיבה לחשוש. הסיבה היא סיבה קוניאנית למדי. הוא התכתב עם טיכו ברהה וממשיכו גלילאו והיה מודע לתמורות המדעיות בתקופתו. העיון המדעי והפילוסופי, הוא דבר חיובי שהביא הרבה דברים, אבל הוא לא יציב. אפילו הגויים כל הזמן מחליפים דעות. פעם השמש במרכז ופעם הארץ היא שטוחה. כל הדעות טובות לתקופתן, אבל אחר כך מתערערות. גם הדעות והמוסכמות הפילוסופית מתחלפות. למה לנו, אומר המהר"ל, לבזבז את הזמן בעיונים שעוד 200 שנה מי יזכור אותם, והיום אנחנו בכלל לא בטוחים אם הם נכונים או לא? (יש לציין שיחד עם הדעה הזאת, המהר"ל לא נמנע מהוכחות פילוסופיות מדוקדקות ומרשימות הנוגעות לאמיתות התורה בספריו).

משטרת המחשבות

אם כן, לא רק החוש יכול לטעות, אלא אדם לטעות יולד. יחד עם תחושת השגב וההוד בפנטזיה הרציונלית הנפלאה, כמעט נבואית, ראוי לשאול שאלה נוקבת – האם יש משטרת מחשבות? ראינו בפוסט הקודם את האיסור לנסות את ה', אבל האיסור הזה הוא בדיעבד, שהרי עיננו רואות את עוולות העולם הרחוק ממה שהיינו תופסים כהשגחה. אבל בעולם הרציונלי הטהור – האם יכולות להשתרבב להן תפיסות שהם גם נכונות וגם סותרות את האמונה היהודית?

חז"ל התייחסו בחומרה למי שקורא ספרים חיצוניים. ספרי עבודה זרה ופילוסופיה. על הרמב"ם הגאון מוילנה אמר שהפילוסופיה שיגעה לו את השכל. על שפינוזה הקימו חכמי אמסטרדם חרם ואסרו לעיין בכתביו. אבל כמו ילד שדווקא אומרים לו לא, היהודים המלומדים לא יכלו להימנע מהפיתוי לקרוא דווקא במה שאסור. אותה החוברת מתחת לסטנדר. בינם לבין עצמם תירצו שזה "לאו שאין בו מעשה", ושהם עדיין שומרים שבת ומקיימים מצוות במלואן. אלא שתפיסת האלוהות קצת השתנתה, וקצת התערערה אצלם עדות קיומם של אירועי התורה.

התשובה לשאלת משטרת המחשבות היא מורכבת. יש מצד אחד מסורת של פתיחות מחשבתית. גם לבן הרשע בפסח יש פתחון פה לשאול שאלות ספקניות וכפרניות. הצנזורה היא לא על השאלות, אלא על התשובות. התשובות צריכות להיות קנוניות – אפילו הייתי אומר מעצבנות. "הקהה את שיניו" או "דע מה שתשיב לאפיקורס". המחשבה חופשית כדי לשאול שאלות ולחקור, אבל תמיד צריכה לחזור ולעגון במקום בטוח כדי שלא תתרחק יותר מידי. כמוה כצלילה עמוקה לדליית פנינים. צוללים עמוק כדי להביא פנינה, שאלה שלא מהעולם שלנו, וחוזרים לעולם המושגים שלנו ולמסורת כדי להתמודד איתה. המתודה הזאת חוזרת גם אצל השמרנים יותר (שאצלם התשובות  לא השתנו אלפי שנים), אבל גם אצל הוגים מהקצה המחקרי של היהדות. יש מי שאמר שהוא מאמץ את הרעיון הקבלי של "ליקוט ניצוצות", והוא בסך הכול חושף את הנקודה היהודית הקדושה, את החלק האלוהי המחייה, שיש בכל החוכמות החיצוניות של אבולוציה וביקורת המקרא.

הספקנות, אם כן, היא חד צדדית. אנחנו מתרצים את מה שאנחנו רוצים לתרץ, ומטילים ספק במה שלא נוח לנו. אבל המתודה הזאת היא לא יהודית דווקא, אלא אנושית. גם הספקנים החדשים, הרי, בחרו להם צד מסוים בו הם מטילים ספק.

מחשבה עמוקה – תוביל אתכם לתשובה האולטימטיבית

הצעה לסיכום

אם כן, מה זאת אמונה? האם זה belief – רמת שכנוע בעובדות שונות שיש לי סבירות טובה להאמין בהן? (רציונלית או אמפירית) או האם זה faith – בטחון בסט מסויים של ערכים שינחה אותי בדרך טובה? האמונה היא ודאי לא מעשה רציונלי. הרציונליות היא מעשה זמני, כפי שכתבתי בפוסט על ראש השנה. האמפיריות היא דבר שנמשך רק לזמן שהוא נמשך. האמונה היהודית היא שילוב בין שניהם. היא חווית התגלות אמפירית (יש מי שיאמר חד פעמית ויש מי שיאמר מתמשכת), והיא נימוק רציונלי להמשכיות הברית (מסורה בין אב לבנו, או מעידה על עצמה מהותית). שניהם יוצרים זהות יהודית גאה שהיא זאת המושכת את האדם המאמין לחיי היומיום שלו.

ומה היא הדרך הכשרה להגיע לאלוהים? חקר פילוסופי? חיפוש ניסים או צפונות בתורה? אולי תרגול מדיטציה? אמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". ואולי על דרך הדרש אפשר לומר שכשתהיה "תמים", כלומר שלם בכל מה שיש עליך ללמוד ולנסות, רק אז "תהיה עם ה' אלוהיך". ואפשר גם לדרוש את זה על דרך מה שאמרו "שומר פתאים ה'", ה' נמצא עם התמימים, או כפי שאמי מורתי אומרת: אין שכל אין דאגות. וכמו תמיד, מעמד הביניים נדפק.

ודבר אחרון בהחלט

השילוב הרציונלי והדתי קיים בעוצמה גדולה מאוד בעולם האקדמיה הישראלי. כדוגמת החוג הדמיוני לביולוגיה מקראית בבר אילן:

מודעות פרסומת

הדרך הכשרה להגיע לאלוהים – חלק א'

האלים החדשים

מהי דת? מהו אותו מושג טעון שאנשים מתייחסים אליו ברצינות כל כך, בהדרת כבוד או בפחד וחשש? כנראה שהתשובה משתנה מדת לדת (ובעיקר בין הדתות הפרקטיות לבין הדתות האמוניות). אבל מה שנראה שהקנה לדת את הדרת הכבוד הוא דווקא ההילה הפילוסופית, התשובות הברורות, המשמעות הגדולה מהחיים ותחושת השגב וההוד המלווה את האדם הדתי.

אם כן, הדת היא אוסף של אמונות ודעות, לרוב ברורות וחזקות, העומדות איתן ולא זזות ימין ושמאל, ומכאן חוזקה לתת לאדם את התחושה רבת המשמעות. אך בתקופתנו המודרנית יש עוד מוסדות הנותנים לאדם שירותים דומים. הם אלו האלים החדשים, המלווים אף הם בתפיסות דוגמטיות ובעקרונות בל-יהיו מוחלפים, ואשרי המשכיל לדעת זאת. שני מוסדות אלו הם הפילוסופיה והמדע. נתחיל בבכירה כנהוג במקומותינו. הפילוסופיה תמיד הייתה בצד ואימה בשקט לטעת בלב האדם אתוס של רציונליות, חקרנות, השגת מסקנות וידיעות בכוח ובעוצם יד ועילאיות שכלית ותבונתית. ה"דת" (אם אפשר בכלל לדבר על ממוסדות של הדת, אבל וואטאבר), זיהתה את הפונטציאל הגלום בפילוסופיה ולכן נתנה לה להתקיים תחת השגחה צמודה. או שהעיסוק הפילוסופי היה עוד איזה דרך להגיע למסקנות דתיות, כי אם אתה מסיק מחשבה רציונלית, הרי בודאי שבודאי גם שם תמצא את השם יתברך. או, לחלופין, מדובר באיזשהו כלי עזר, מתמטי, אסטרונומי, מתודי, שיתן לך מושג קלוש על המציאות, ותוכל בזמנך החופשי להשתעשע אולי זה עוזר לך קצת להתפלא מנפלאות הבריאה. עד כאן היה אצל הנוצרים. היהודים, מלבד בודדים אך מאוד בולטים, לא עפו על הראיון להכניס את הפילוסופיה לתוך העיסוק הדתי התכוף. התחום הפילוסופי נותר איפשהו שהוא, ועד כמה שאולי קיימת השפעה מתודית או הבחנות שקיבלנו פה ושם, אנחנו מעדיפים להידבק בחשיבה התלמודית – הווה אומר, פלפולים, תירוצים וקושיות, עד לקבלת מסקנה דתית מוכתבת מראש. התלמוד הוא מאוד תכליתי, שלא לומר "תכל'ס", גם אם אינו מסרטט את המסקנות מראש, הרי שגבולות הגזרה מאוד ברורות, ומה שקורה ביניהם, אולי מאוד עשיר אינטלקטואלית, אבל לא פורץ משם.

פרדוקס העורבים מדגים את חולשתה של התפיסה הרציונלית. הלוגיקה אינה מתיישבת עם ההכרה המציאותית המדעית.

הפילוסופיה עצמה, עוד מימי אפלטון ובמיוחד הפילוסופיה החדשה, לא מסרטטת שום גבולות, כי אם גבולות הלוגיקה. תחילת המסע הפילוסופי ידועה ואחריתו מי ישורנו. וכפי שהזכרתי לעיל, המחשבה הרציונלית הפילוסופית נתפסת כמושא להערצה. הספקנות, החקירה, ההיגיון הבריא ונטרול הדעות הקדומות נחשבים כערך מודרני שיש להנחות את חיינו לפיהם. בראיונות עבודה מסתקרנים ביכולות ההגיון והחקירה של המועמד\ת ואופן המחשבה הדידקטי מופיע אצל גיבורי תרבות כשרלוק הולמס מגולם ע"י שחקן בריטי עם עצמות לחיים מהרסות. האם ניתן ליישב את המחשבה הדתית עם הרציונל? קיתונות של דיו כבר נשפכו על כך, אבל עוד אציע אני הקטון מחשבה שטרם נחשבה בעניין הנ"ל.

המודל ההליוצנטרי – רציונלי, אך לא אמפירי

נחזור לאליל השני – המדע. המדע היה בימי קדם סניף של הפילוסופיה. כלומר, היה פילוסופים שגם היו להם יומרות מדעיות. אבל מאותה סיבה המדע לא התקדם יותר מידי, כי היה בזה פחות מדי חשיבה פרקטית ויותר מדי אידאית. ישב לו הפילוסוף בחדר והצליח להוכיח שכל העורבים אדומים או משהו כזה. הוא יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איך העורבים שחורים. ואם כאן הם נכשלו, אל תתפלאו למה המודל ההליוצנטרי הגיע כל כך מאוחר. יופי טופי והמהפכה המדעית הגיעה, משילה מעצמה מחויבות פילוסופיות רציונליות, ומתמסרים לדבר אחד – למה שעיננו רואות ואוזנינו שומעות. המודל האמפירי נולד. ראוי מאוד לציין כי למען האמת, ההפרדה בין המחשבה האמפירית לרציונלית הייתה עוד בראשית ימי הפילוסופיה. עוד הפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביקשו לעצב את הפילוסופיה שלהם ע"פ תפיסת העולם והחוויה האמפירית. אריסטו מתאר את הטבע בדייקנות וממנו הוא מוציא את ההבחנות הפילוסופיות שלו וכן הלאה. אבל – הייתה זאת המהפכה המדעית שהפכה את הגלגל. הצפייה במציאות היא ערך בפני עצמו. לא האידאה או הצורה המסתתרת מאחורה, לא החוקים השמימיים של קפלר. חסידי המדע לא רק יעודדו ספקנות, אלא הספקנות שלהם מלווה בתשובות. אין לי אלא מה שרואות עיני. אין מציאות מעבר למציאות, אין משמעות, שהרי המשמעות היא רק מעבר לקיום עצמו.

בין השטן הרציונלי לים הספק גדול

הסגידה לאליל האמפירי כמובן יכולה להשתלב היטב עם האל הרציונלי, ככל מסורת פוליתאיסטית מימי קדם. אך ביניהם קיים מתח אדיר שרוב ההמון החופשי בדעותיו לא מודע אליו. הרצון ליישב את הכול מול עינינו ובה בעת לתת משמעות רציונלית חוקית, מוליד את בעיית הרציונליזם הנאיבי. התעקשות שהמדע יכול לתת תשובה לכל השאלות, דורשת התייחסות מוקדמת לאילו שאלות אנחנו יכולים בכלל לשאול, או באילו קטגוריות אנחנו משתמשים במדע. כך או אחרת, נראה שהאדם המודרני מעריך את שתי המתודות הנ"ל – שימוש באותות ומופתי השכל מול שימוש בעיניים. והיהדות? היא אומרת: ולא תתורו אחרי לבבכם (המיוחס לאיבר החשיבה) ואחרי עיניכם.

אז אמרה התורה מה שאמרה על הלב והעין. אבל את המחזירים בתשובה זה לא מעניין. הם צריכים את הצ'ק בסוף החודש. שגרירי הדת בימינו כמובן מדברים בשפה המובנית לעם ומנסים לאנוס את עצמם כדי להשתמש באותן קטגוריות מודרניות כדי לשכנע באמיתות הדתיות. אין לזלזל בפרקטיקה זאת לכשעצמה. שהרי שתי הפרקטיקות, הן הרציונלית והן האמפירית, הוכיחו את עצמן כל אחת בתחומה. אם כן, מדוע לא לבחון גם את האמיתות הדתיות לאורן? על פניו, המגמה מבורכת. יש אמת אחת, ככה אנחנו משוכנעים, הבה נעמיד את הטענות במבחן ונראה האם תרד אש מן השמים ותכריע. האם כל הדרכים הללו כשרות כדי להגיע אל ההכרה הדתית? על כך בחלק הבא.