צה"ל צה"ל כבר באים

צה"ל צה"ל כבר באים

נעים להכיר, א. י. גולדשטיין, קמ"א.

"למה התגייסת?" שאלו אותי. שאלו אותי יותר מפעם אחת. אולי נכון להקדים לכך שאלה למה בכלל שאלו אותי שאלה כזאת. ובכן, אני פחות או יותר קומבינציה של כל הדברים שצה"ל לא רוצה. חרדי – דוס גמור. ליבוביציאני – מעורר מהומות. דרמטי בהתנהגות עד כדי פסיכוזה לעיתים (מבלי לתאר כיצד 5 דקות חינוך אצלי גרמו למפקד לקפוץ מהכיסא). ימני – כי אני חושב שלעולם לא יהיה שלום רומנטי עם הפלסטינים, אלא בסופו של דבר תהיה פה מלחמה חורמה. שמאלני – כי אני חושב שלא ניתן לדכא את יצר הלאומיות הפלסטינית וגם חושב פעמיים כשמדברים על יישובים במקומות שונים בארצנו המקודשת. ועוד רבות הסיבות למה לא, ומיודעיי יודעים אותן. אז למה כן? סיבה פשוטה – אחרי הכול, אני אזרח שומר חוק. החוק אומר שצריך להתגייס. 1+1 שווה 10 בבינארית. אה, והסיבה החשובה ביותר – עד כמה אדם סגור על עצמו ועל החלטותיו כשהוא בן 18? ככה מצאתי את עצמי במסלול העתודה, לא עלינו, אבל ניצלתי את 4 שנותיי באוניברסיטה להכרה והתחברות לתאים ומסגרות שונות שנתנו לי העצמה אזרחית. רשימה חלקית: המועצה לצרכנות, התוכנית לליווי גרים במשרד הקליטה, ארגון אורתודוכסי לזכויות אדם ועוד כהנה וכהנה. ואז התגייסתי, וראיתי שהצבא עומד בהרבה מאוד מקומות על כרעי ילדים שעתה סיימו י"ב, מלווים בקצינים דשוני שנים ושומן, בעלי שערות שיבה ועיטורי "סיטרואן", "פלאפל" ו"ארונות".

הצבא צריך אקדמאים, ויש לו כמה כאלו. העתודאים עושים חיל בצבא (אז מה עוד אפשר לעשות בצבא?) וכל מה שהם נוגעים – זהב. בגלל זה ממהרים להוציא אותם לקצונה. אבל כיוון שאני כעת חייב בשירות חובה (אוי ויי!) ועוד 6 שנים לפני, רשמית אסור לי להביע דעה פוליטית . אבל כבר עשיתי את זה, לא? בכל אופן, על עניין העתודה נדבר בפעם אחרת, כשאחכים עוד קצת ואראה מעט יבשה באופק (עוד משחק מילים מתוחכם למבינים בלבד).

סרבנות היא לא מילה גסה

הכותרת לא משהו, כי בטח מוחי התנוון מרוב ראשי התיבות שנאלצי לשנן. אבל למרות שסרבות היא לא מילה גסה, אסור להגיד אותה בבסיסי צה"ל. שומו שמיים, אני בחרתי להרצות על סרבנות אל מול מפקד היחידה, סא"ל בדרגתו.

אז אילו סרבניות יש לנו? יש את הבסיסית ביותר – סרבנות גיוס. לא באים ללשכה. ואז מתחיל משחק חתול עכבר עם המשטרה הצבאית. למעשה, ואפשר להגיד ולהכליל, שהרבה מהנוער פשוט לא רוצה להתגייס מלחתחילה כי זה קשה. גם תופעת הקב"ן (שהיום בבסיסי צה"ל נקרא כבר קפ"ס לידיעתכם) ידועה לרוב. אבל לא נעסוק באלו. אלא בסרבנות על רקע ערכי ועקרוני. אמירות כמו "אני מתנגד לכיבוש" (אבל אנא שמיניסטים יקרים, אם אתה אומרים דברים כאלו, תתכוונו! אל תתכסו באמתלה של 'אנחנו שמאלים ויש לנו דעה פוליטית', כי בגיל 18 רק מעטים מכם יודעים את ההסטוריה המלאה של הסכסוך כולל היסודות של חאג' אמין אל חוסני ידיד הנאצים ואחינו הטרוריסטים מהאצ"ל). לחלופין, אמירות כמו "אני מתנגד לפינוי ישובים", הם שקולות וליגיטימיות באותה מידה עבורי. מדוע? שיעור פשוט – מי מחליט מה צה"ל עושה? הממשלה. מי בוחר את הממשלה? אנחנו. צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה, לטוב ולרע. אל תפנו אל חיילי צה"ל ככובשים או כמגרשים, הממשלה היא היחידה שאשמה. יש בעיות? לכו לקלפי.

למה כן?

כי במדינה שכולם חייבים להתגייס, בסך הכול החיילים הם חלק גדול וחשוב מאוד מכלל האזרחים. לשלול מהאזרחים זכות כל כך בסיסית של להתנגד להחלטות הממשלה, היא שלילה חצופה. אם העם לא מסכים עם פעולה מסויימת של צה"ל שכמובן נובעת ישירות מהממשלה (שוב: לימין או לשמאל), מה הוא צריך לעשות? הקושיה בעיני רבים שקולה לכל קושיה דומה. אם הממשלה רוצה לסגור את מפעל, נגיד לדוגמא, "טקסטיל דימונה" (לא רומז לשום דבר!!!), והעם כחובבי ג'ינסים, טי-שירטס ואורניום מעושר מאוד מתנגד. מה עושים? קודם הולכים נגד הממשלה. הפגנות, בלאגנים, עצרות. הממשלה לא עשתה כלום? לא רוצים בחירות? מה עושים? הולכים צעד קדימה, חוסמים בגופינו את ההריסה. קצת פאשיסטי-מרקסיסטי, אבל זאת דמוקרטיה. ואם אנשי הוצאה לפועל אף הם מתנגדים לתהלכים, אז הם יסרבו, כי בסך הכול הם גם אזרחים, והם רשאים לשבות או לא לעשות דבר שלא נראה ראוי להם. אבל כשמגיעים לחיילים העניין כבר מתחיל להשתנות. האם חיילים הם פשוט אזרחים במדים? הגישה שמבינה סרבנות (לא תומכת או מעודדת, אבל מבינה) אומרת שבעצם הדרך היחידה של החייל להביע את דעתו, דבר לגיטימי בדמוקרטיה, היא לסרב פקודה. שוב, כי יש יותר מידי חיילים ואי אפשר ליטול מהם את הזכות להתנגד לממשלה.

למה לא?

די ברור: אנרכיה. צבא חייב להיות מסודר, עם משמעת, אחר הוא לא יוכל לעבוד. אם כל אחד יעשה מה שבראש שלו, לא תהיה שליטה בסיסית במערכת, ואפשר להגיע לסכנת קיום ממשית. הצבא יהפוך להיות גרילה, פרטיזני. אמנם, גדול ומלא משאבים, אבל ללא סדר, כולם פורשים מתי שבא, כולם עושים מה שבא ואי אפשר להעביר טקטיקה או תורת לחימה מסויימת. אז צבא, מאופי הגדרתו צריך להיות בעל משמעת. אבל את זה קל להבין עבור צבא של שכירים, או אנשים שהקריירה שלהם היא צבאית. יש בעיה עם קריירה צבאית, הבעיה היא שאתה תמיד צריך לחשוב מה שהממשלה חושבת, הרי אתה מבצע את הוראותיה. למעשה, למשך כל ימי חייך אתה מסורס (פעם שכירי החרב באמת היו מסורסים, אגב). אתה לא יכול להגיד כלום, להביע כלום. תחשוב בלב מה שבא לך. תקשיב למה שמעבירים לך, תרצה תקבל, אם תרצה לא תקבל – אבל לעולם לא תוכל להשיב חזרה בתגובה. עבור חלק מהאנשים זה איום ונורא. ועבור שאר האנשים זה פשוט, ואפילו עדיף שאין להם דעה והם מנוונים פוליטית וחסרי אפשרות (אך לא יכולת!) הסקה הסטוריה. אנשים כאלו מצביעים "קדימה".  (שיט! עוד דעה פוליטית!)

זהו. מספיק פליטות פה להיום, למרות שיש לי בטן מלאה. הבלוג הבא על הצבא ידבר על בעיה הדת בצבא: מהם בעיותיה של הרבנות הצבאית ובעיות נוספות אודות הסטטוס קוו (מינוח גרוע, תסלחו לי, פשוט הוא נתקבע) שקיים כרגע בצבא בשילוש הקדוש של יהודי-צה"ל-אלוקים. עוד קצת על בינוניות דתית ועל מותה של הציונות הדתית. והבלוג על המשיח יגיע מתישהו. ואף על פי שיתמהמה.

חמש דקות חינוך

קיבלתי משימה. להעביר שיעור במשך חמש דקות על הרמטכ"לים שעמדו בראש צה"ל בין 57-67 (פרה-ששת-הימים). האמת, שלושת הרמטכ"לים דאז (לסקוב, צור, ורבין) לא עשו דבר משמעותי (מלבד אולי פיתוח של הצבא). תקופה משעמת ויבשה. המקראה שנתנו לי, מלבד שכללה רק רשימת תאריכים ופרטים יבשים, הייתה רצופה טעויות מביכות. (מישהו מכיר את המשורר אורי-צבי גינזבורג?) אגב, המקראה הוגדרה כחומר מסווג, ובכל זאת אני אסתכן, כי אם החומר הזה יגיע לידי אויב, רק תועלת תצא לנו מזה. החלטתי לקחת סיכון. העברתי הרצאה בנושא "הרמטכ"לות בתקופת ילדי הפרחים". הכנסתי את הקהל לאווירת השלום, המוזיקה והסמים באותה תקופה. תיארתי את הרגלי צריכת הניקוטין של רבין ואת הפזרנות של צבי צור לכיוון מכוניות יוקרה. ואז הגיע רגע השיא. שנת 65. עצרתי בפתאומיות. "ואז נשמע אקורד צורם, זה היה Dm". ירדתי מהבמה והתחלתי לדקלם את Hard Day's Night. הסתובבתי בין החיילים והתקרבתי למפקד. הגעתי לשורות: "Feeling you holding me tight". ושתקתי לשניה. ואז הרמתי את קולי בצווחת "Yeah!!!". המפקד קפץ ממקומו, ואני ניתרתי חזרה לבמה, מתאר את הביטלמניה הסיקסטיזית באמצעות ריקוד טוויסט. תיארתי את המאבק החינוכי של צה"ל בביטלס (לדוגמא, חלוקת פרס ישראל לחינוך לצה"ל בשנת 65, הוצאת פאזל משה דיין ועוד) תוך שימוש בגוזמאות והערות סרקסטיות. סיימתי את ההרצאה. "כמה זמן נשאר לי?" שאלתי את המפקד. הוא הביט עלי עלי בפה פעור ואמר "עברו 15 דקות…" הרמתי את ראשי לקהל ושאלתי אם יש שאלות. הקהל נותר פעור פה, כשלפתע התחיל למחוא כפיים ואפילו להשתחוות.

אמרו לי שיש לי אומץ. אבל לא כך העניין. אנשים פוחדים להרצות כי הם פוחדים להתבזות. אם אדם הוא בזוי בעיניי עצמו, ואין בו שום מידת גאווה, אז הוא לא פוחד להתבזות, ויהיה לו הרבה יותר קל לעמוד מול קהל, יהיה לו יותר נוח במעט הומור וליצנות. אני על הבמה הייתי חייל פשוט, לא יותר מזה. אולי כדי שבמקום לנפח את הקצינים בבה"ד 1 בגאווה, ילמדו אותם מעט חובות הלבבות או ר' נחמן מברסלב.

ודבר אחרון בהחלט

אם כבר שילבתי ביטלס וצבא, אי אפשר בלי גרסה של יהורם גאון לשיר ידוע של הביטלס.

ולמען מי שלא מכיר את Hard Day's Night…