במהלך שנותיו של הבלוג הזה יצא לי לקבל כמה תגובות בגלוי ובנסתר. התגובות הנסתרות היו מעניינות יותר, מאת אותם קוראים שהרגישו שמתחת למילים מסתתרת תחושה שגם הם מרגישים. עם חלק מהם אפילו נפגשתי פנים אל פנים מספר פעמים ודיברנו עמוקות. אחד מהקוראים היטב לתאר את הרגשתו ע"י ציטוט מהאיגרת הפותחת את הספר שהצית את הבלוג הזה.
ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצֹוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך. (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד)
קוראי הבלוג המזדהים היו נבוכים, ממש כמו שם הבלוג. מרגישים בדיסוננס הזה בין ההשכלה הכללית הנאורה והמפעימה בחוכמתה, ובין אמרות מביכות של רבנים בנוגע ללימודי חוכמות, או טיעונים משכנעים מאוד נגד הדת, או הפער הברור בין חוקי התורה למוסר המודרני.
ככה אט-אט הבנתי שהתחושה שלי לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידי, היא נחלת רבים. איני יכול להגיד במספרים כמה אנחנו, אבל אני פוגש מידי פעם עוד "נבוך" שכזה ונראה לי שכבר אפשר לדבר על תת-זרם חדש. עוד קווים לדמותו של הנבוך יכולים להיות הערצה של דמויות יהודיות שנויות במחלוקות (ליבוביץ', שפינוזה או הרב מיכאל אברהם ומשה רט יבדלו). הנבוכים נהנים מהריגוש בטיעונים כמעט-כפרניים, רוקדים על הקו הדק בין מונותאיזם רמב"מיסטי קיצוני לבין אתאיזם מוחלט, ועדיין יקיימו מצוות כהלכתן בחינת "פושט טלפיו ואומר טהור אני". זהו הריגוש האינטלקטואלי שקיים רק אם המתח האמוני הזה יישמר, ולכן התדל"שות אינה אופציה עבורם. זה לא שאין "נבוכים" שעוזבים את הדת. יש גם יש, אלא שעזיבתם היא סוג של מעבר שלב. הם מיצו את הריגוש הזה וכעת בשעת גזרות השמד (לתאבון, לתאבון!) פרצופם האמיתי נחשף. או לחלופין, באופן רומנטי למדי, הדיסוננס היה חזק כל כך עד שהיושרה האינטלקטואלית שלהם הכריחה אותם לעשות כן. הכרתי גם "נבוך" אחד ויחיד שעשה את הצעד ההפוך והתחרד, וזרק (אפילו לא לגניזה) את כל כתבי הפילוסופיה שברשותו. אבל הוא מקרה בודד מתוך שלל הנבוכים שפגשתי. בקצרה, אפשר להיות נבוך רק בשעת הדיסוננס הזה, ולכן עזיבת הדת היא מפקיעה את הסטטוס הזה.
הרב מיכאל אברהם – מהגורואים של נבוכי הדור
הנבוכות הזאת, היא מרד רציונלי קדוש. זה מרד כפול. זה נקמת היורמים. הנבוכים הם החנונים האלה, שבתוך ליבם התנשאו על הצו"לים שסיימו ש"ס, בעוד הם ממלמלים תחת שפמם "נבלה טובה הימנו". הם היו שולפים באוטובוס מול החילוני "הנאור" את "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, כאילו אומרים לו – מי באמת המשכיל מבין שנינו? הם מורדים. מורדים במסורת האבות בכך שהם ניגשים אל הטאבו של לימודי פילוסופיה ורתימת השכל לפני האמונה. ועוד יותר, הם מורדים בחברה הכללית, בהגמוניה החילונית השלטת, שטוענת שמחשבה רציונלית תוביל בהכרח להשקפות אתאיסטיות והומניות, והם מנפנפים בידע הכללי שלהם כדי להראות אחרת – וזהו מרד חדש שלא נראה כמותו. זה משהו מרענן שמצאתי ראשון כדוגמתו אצל ליבוביץ, גם אם לא התכוון לכך, וזה מה שמושך רבים אל דמותו.
אני חושב שאפשר לדבר על זרם דייקא, כיוון שיש כאן את האלמנט הזהותי החזק. אמנם אי אפשר לדבר על שייכות לקבוצה או קהילה (חבל, חבל, הייתי רוצה איזה שבת "נבוכים" כזאת). אבל אפשר לדבר על זהות שלילית – על תחושת התנשאות וגאווה על פני אחרים. "אני לא כמותם" כזה. "אני מייצג משהו נאמן". יש כאלו שייקחו מסורות עתיקות ויטענו שהם רק ממשיכים אותם. אם ה"נבוך" הוא במקרה תימני, הוא תמיד יכול לטעון שהוא דרדעי, אם הוא אשכנזי הוא עלול להתייחס לליטאים חמורי סבר. אך שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן היא האם באמת זה דבר חדש, או שמא התחושות האלו, שגם אני שותף אליהם, אינן אלא רנסנס של תקופת ההשכלה?
להשכלה יש מוניטין גרוע. בטני מלאה על משרד החינוך שלא לימד את הפרק החשוב הזה בתולדות עמנו. כדתיים, שמענו מהצד שההשכלה היא שהביאה את החילון. אבל ספק אם המשכילים הראשונים חשבו כך. רבים היו שומרי מצוות אדוקים, ואפילו נפנפו בזה שאפשר גם וגם. מנדלסון בחייו זכה לכבוד ולתפארת גם מתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה. "אז מה?" יאמרו הציניקנים, "סופו מעיד על תחילתו". דור אחד מיד אחרי המשכילים ובני המשכילים עזבו את הדת, וזה מראה שאי אפשר באמת לשלב. אמנם, זאת קביעה היסטורית חפוזה מדי לדעתי. לו מנדלסון היה זוכה גם לאחר מותו לכבוד מלכים ולא לקבורת חמור, יכול להיות שהיינו במקום אחר. לו היינו מחבקים את ההשכלה כמו שחיבקנו את הקבלה, אולי לא הייתה כרוכה בה עזיבה המונית של הדת. מצד שני, המשכילים הראשונים נמשכו דווקא למים הגנובים האלו, למורה נבוכים שנגנז, לשירי החול הספרדיים האירוטיים. אם אין אזוטריה, אין רומנטיקה. ואזוטריה אפשר לשמור רק דור אחד – זאת הצרה הגדולה ביותר של ההשכלה.
באשר לי, נראה לי שגם אני עברתי כברת דרך מאז פתחתי את הבלוג כ"נבוך קלאסי". נגיעתי החסידית לעניין והריגוש (ספורט אמוציונלי) שאני חש מהמצוות תרמו לריכוך תגובותיי. יש נבוכים שהם עדינים ונעימים, ויש "נבוכים" שהדרך שלהם להסתיר את המאבק הפנימי שלהם היא בהתקפה כלפי כל מי שקצת חורג מדעותיהם (מתודה שהושאלה מידידינו הטרוריסטים הליברלים). קחו למשל את סוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים. יש רציונליסטים שיתנגדו בתוקף כדי להראות כמה הם עצמם נאורים ומתנערים מכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו. אבל לדעתי ההשתטחות היא מעשה יהודי לגיטימי. בעת היותי באוקראינה לפני כמה שנים, ליבי התמלא בוז. אבל ככל שהזמן עבר אותה חוויה זכורה אצלי כמשהו חיובי. רבי נחמן סיפר את סיפור "האוצר מתחת לגשר" והמשיל זאת לנסיעה לצדיק. ויש כאן אמת גדולה – נכון שמבחינה רציונלית אין יתרון לקבר של צדיק באוקראינה מאשר סניף ארומה ברמת החייל. אבל הנסיעה לשם, ההכנות, והאווירה היא שמוציאה ממך את המרב הרוחני שלך. וכשאתה נמצא בחור באוקראינה שאין שם פשוט כלום, באמת שאין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל. לכן אתה מתפלל, ורק מתפלל, ללא שום כוונות זרות – וכך הכוונות הכי רציונליות שלך והכי "לשמה", יוצאות דווקא מהמקום שלא היית מצפה.
הנבוכים הם כמו פטריות. הם יצורים מממלכה אחרת לגמרי, הם לפעמים מגיחים אחרי מאורעות מסוימים, וגם נעלמים מהר. אולי המרד הקדוש הזה הוא רוח נעורים, וברגע ההתברגנות ונשיאת האישה\הבעל, עיסוק במושכלות הוא עניין שבמותרות, והוא נשאר לטור בודד בעלוני שבת או לספר שקוראים כמה דפים בו לפני שקורסים על הספה. כך או אחרת, למרות שהוא "מרד", הוא מאוד נוסטלגי, וזאת גם נקודת קושי שלו. הוא רוצה לקבל את כל התשובות מספרות ימי הביניים, או מההוגים היהודיים של העת החדשה, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, אלא רק כשעשוע בתוך גבולות. הנכונות לפרוץ, לדבר את השפה התיאולוגית-פילוסופית של המחשבה העכשווית, לקבל את המסקנות באשר הן, היא עדיין נחלתן של נבוכים מעטים, גם אם הם מצהירים בכך. וכך אנחנו נשארים בין שמיים לארץ.
ודבר אחרון בהחלט
דברתי על הריגוש שקורה מהמתח בין להיות במקום אחד לבין הרצון להיות במקום אחר. הדבר הזכיר לי את הקטע הפילוסופי הידוע מ"רחוב סומסום". כשצפיתי בקטע באנגלית גיליתי הפתעה גדולה יותר: עוגיפלצת בעצם יהודי, וגם בחו"ל אוכלים עוגיות קוקוס בפסח.
התלמיד הנבוך 