האם גם אתה נבוך?

במהלך שנותיו של הבלוג הזה יצא לי לקבל כמה תגובות בגלוי ובנסתר. התגובות הנסתרות היו מעניינות יותר, מאת אותם קוראים שהרגישו שמתחת למילים מסתתרת תחושה שגם הם מרגישים. עם חלק מהם אפילו נפגשתי פנים אל פנים מספר פעמים ודיברנו עמוקות. אחד מהקוראים היטב לתאר את הרגשתו ע"י ציטוט מהאיגרת הפותחת את הספר שהצית את הבלוג הזה.

ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצֹוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך. (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד)

קוראי הבלוג המזדהים היו נבוכים, ממש כמו שם הבלוג. מרגישים בדיסוננס הזה בין ההשכלה הכללית הנאורה והמפעימה בחוכמתה, ובין אמרות מביכות של רבנים בנוגע ללימודי חוכמות, או טיעונים משכנעים מאוד נגד הדת, או הפער הברור בין חוקי התורה למוסר המודרני.

ככה אט-אט הבנתי שהתחושה שלי לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידי, היא נחלת רבים. איני יכול להגיד במספרים כמה אנחנו, אבל אני פוגש מידי פעם עוד "נבוך" שכזה ונראה לי שכבר אפשר לדבר על תת-זרם חדש. עוד קווים לדמותו של הנבוך יכולים להיות הערצה של דמויות יהודיות שנויות במחלוקות (ליבוביץ', שפינוזה או הרב מיכאל אברהם ומשה רט יבדלו). הנבוכים נהנים מהריגוש בטיעונים כמעט-כפרניים, רוקדים על הקו הדק בין מונותאיזם רמב"מיסטי קיצוני לבין אתאיזם מוחלט, ועדיין יקיימו מצוות כהלכתן בחינת "פושט טלפיו ואומר טהור אני". זהו הריגוש האינטלקטואלי שקיים רק אם המתח האמוני הזה יישמר, ולכן התדל"שות אינה אופציה עבורם. זה לא שאין "נבוכים" שעוזבים את הדת. יש גם יש, אלא שעזיבתם היא סוג של מעבר שלב. הם מיצו את הריגוש הזה וכעת בשעת גזרות השמד (לתאבון, לתאבון!) פרצופם האמיתי נחשף. או לחלופין, באופן רומנטי למדי, הדיסוננס היה חזק כל כך עד שהיושרה האינטלקטואלית שלהם הכריחה אותם לעשות כן. הכרתי גם "נבוך" אחד ויחיד שעשה את הצעד ההפוך והתחרד, וזרק (אפילו לא לגניזה) את כל כתבי הפילוסופיה שברשותו. אבל הוא מקרה בודד מתוך שלל הנבוכים שפגשתי. בקצרה, אפשר להיות נבוך רק בשעת הדיסוננס הזה, ולכן עזיבת הדת היא מפקיעה את הסטטוס הזה.

הרב מיכאל אברהם – מהגורואים של נבוכי הדור

הנבוכות הזאת, היא מרד רציונלי קדוש. זה מרד כפול. זה נקמת היורמים. הנבוכים הם החנונים האלה, שבתוך ליבם התנשאו על הצו"לים שסיימו ש"ס, בעוד הם ממלמלים תחת שפמם "נבלה טובה הימנו". הם היו שולפים באוטובוס מול החילוני "הנאור" את "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, כאילו אומרים לו – מי באמת המשכיל מבין שנינו? הם מורדים. מורדים במסורת האבות בכך שהם ניגשים אל הטאבו של לימודי פילוסופיה ורתימת השכל לפני האמונה. ועוד יותר, הם מורדים בחברה הכללית, בהגמוניה החילונית השלטת, שטוענת שמחשבה רציונלית תוביל בהכרח להשקפות אתאיסטיות והומניות, והם מנפנפים בידע הכללי שלהם כדי להראות אחרת – וזהו מרד חדש שלא נראה כמותו. זה משהו מרענן שמצאתי ראשון כדוגמתו אצל ליבוביץ, גם אם לא התכוון לכך, וזה מה שמושך רבים אל דמותו.

אני חושב שאפשר לדבר על זרם דייקא, כיוון שיש כאן את האלמנט הזהותי החזק. אמנם אי אפשר לדבר על שייכות לקבוצה או קהילה (חבל, חבל, הייתי רוצה איזה שבת "נבוכים" כזאת). אבל אפשר לדבר על זהות שלילית – על תחושת התנשאות וגאווה על פני אחרים. "אני לא כמותם" כזה. "אני מייצג משהו נאמן". יש כאלו שייקחו מסורות עתיקות ויטענו שהם רק ממשיכים אותם. אם ה"נבוך" הוא במקרה תימני, הוא תמיד יכול לטעון שהוא דרדעי, אם הוא אשכנזי הוא עלול להתייחס לליטאים חמורי סבר. אך שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן היא האם באמת זה דבר חדש, או שמא התחושות האלו, שגם אני שותף אליהם, אינן אלא רנסנס של תקופת ההשכלה?

להשכלה יש מוניטין גרוע. בטני מלאה על משרד החינוך שלא לימד את הפרק החשוב הזה בתולדות עמנו. כדתיים, שמענו מהצד שההשכלה היא שהביאה את החילון. אבל ספק אם המשכילים הראשונים חשבו כך. רבים היו שומרי מצוות אדוקים, ואפילו נפנפו בזה שאפשר גם וגם. מנדלסון בחייו זכה לכבוד ולתפארת גם מתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה. "אז מה?" יאמרו הציניקנים, "סופו מעיד על תחילתו". דור אחד מיד אחרי המשכילים ובני המשכילים עזבו את הדת, וזה מראה שאי אפשר באמת לשלב. אמנם, זאת קביעה היסטורית חפוזה מדי לדעתי. לו מנדלסון היה זוכה גם לאחר מותו לכבוד מלכים ולא לקבורת חמור, יכול להיות שהיינו במקום אחר. לו היינו מחבקים את ההשכלה כמו שחיבקנו את הקבלה, אולי לא הייתה כרוכה בה עזיבה המונית של הדת. מצד שני, המשכילים הראשונים נמשכו דווקא למים הגנובים האלו, למורה נבוכים שנגנז, לשירי החול הספרדיים האירוטיים. אם אין אזוטריה, אין רומנטיקה. ואזוטריה אפשר לשמור רק דור אחד – זאת הצרה הגדולה ביותר של ההשכלה.

באשר לי, נראה לי שגם אני עברתי כברת דרך מאז פתחתי את הבלוג כ"נבוך קלאסי". נגיעתי החסידית לעניין והריגוש (ספורט אמוציונלי) שאני חש מהמצוות תרמו לריכוך תגובותיי. יש נבוכים שהם עדינים ונעימים, ויש "נבוכים" שהדרך שלהם להסתיר את המאבק הפנימי שלהם היא בהתקפה כלפי כל מי שקצת חורג מדעותיהם (מתודה שהושאלה מידידינו הטרוריסטים הליברלים). קחו למשל את סוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים. יש רציונליסטים שיתנגדו בתוקף כדי להראות כמה הם עצמם נאורים ומתנערים מכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו. אבל לדעתי ההשתטחות היא מעשה יהודי לגיטימי. בעת היותי באוקראינה לפני כמה שנים, ליבי התמלא בוז. אבל ככל שהזמן עבר אותה חוויה זכורה אצלי כמשהו חיובי. רבי נחמן סיפר את סיפור "האוצר מתחת לגשר" והמשיל זאת לנסיעה לצדיק. ויש כאן אמת גדולה – נכון שמבחינה רציונלית אין יתרון לקבר של צדיק באוקראינה מאשר סניף ארומה ברמת החייל. אבל הנסיעה לשם, ההכנות, והאווירה היא שמוציאה ממך את המרב הרוחני שלך. וכשאתה נמצא בחור באוקראינה שאין שם פשוט כלום, באמת שאין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל. לכן אתה מתפלל, ורק מתפלל, ללא שום כוונות זרות – וכך הכוונות הכי רציונליות שלך והכי "לשמה", יוצאות דווקא מהמקום שלא היית מצפה.

הנבוכים הם כמו פטריות. הם יצורים מממלכה אחרת לגמרי, הם לפעמים מגיחים אחרי מאורעות מסוימים, וגם נעלמים מהר. אולי המרד הקדוש הזה הוא רוח נעורים, וברגע ההתברגנות ונשיאת האישה\הבעל, עיסוק במושכלות הוא עניין שבמותרות, והוא נשאר לטור בודד בעלוני שבת או לספר שקוראים כמה דפים בו לפני שקורסים על הספה. כך או אחרת, למרות שהוא "מרד", הוא מאוד נוסטלגי, וזאת גם נקודת קושי שלו. הוא רוצה לקבל את כל התשובות מספרות ימי הביניים, או מההוגים היהודיים של העת החדשה, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, אלא רק כשעשוע בתוך גבולות. הנכונות לפרוץ, לדבר את השפה התיאולוגית-פילוסופית של המחשבה העכשווית, לקבל את המסקנות באשר הן, היא עדיין נחלתן של נבוכים מעטים, גם אם הם מצהירים בכך. וכך אנחנו נשארים בין שמיים לארץ.

ודבר אחרון בהחלט

דברתי על הריגוש שקורה מהמתח בין להיות במקום אחד לבין הרצון להיות במקום אחר. הדבר הזכיר לי את הקטע הפילוסופי הידוע מ"רחוב סומסום". כשצפיתי בקטע באנגלית גיליתי הפתעה גדולה יותר: עוגיפלצת בעצם יהודי, וגם בחו"ל אוכלים עוגיות קוקוס בפסח.

מודעות פרסומת

מחיה המתים

מחיה המתים

מדי פעם אני משתעשע במחשבה הזאת. מה היה קורה אם בדרך נס הייתה מגיעה דמות נכבדת מהעבר לבקר אותי בדירתי הצנועה? כמו באותה אגדה תלמודית על משה רבינו הנמצא בבית המדרש של רבי עקיבא. מה הייתי עושה?

"איפה אני?" תשאל אותי הדמות הצבעונית לבושת התרבוש. אני אסביר לו שהוא בגבעת שמואל (והוא ישאל איפה זה ואני אגיד לו שזה ליד תל-אביב שזה ליד יפו ואז הוא יבין). אשאל לשמו והוא יגיד לי משה. מה זאת אומרת איזה משה? בן מימון הדיין! אהה..איך הגעת הנה? לא משנה. בטח עברת דרך לופהול בטבריה או משהו, בארה של מרים וואטאבר.  אנחנו הרבה שנים אחריך. ה'תשע"ז. וואו, זה באמת הרבה. ומה, יש פה יהודים? כן, מאז הקמת המדינה. מה, יש מדינה ליהודים, עם מקדש והכול? רגע, כנס, תשתה קפה. כמה סוכר? מה זה סוכר? עזוב, הכי טוב יין.

השיחה עם הרמב"ם, סליחה, רבי משה, קולחת. העברית שלו מצויינת, ואני מצליח להתאים את עצמי למשלב שלו, אם כי יוצא לי לפעמים עגה ומילות קישור של "בעצם" ו"כאילו". אולי נתחיל מכמה ספרים. אינטרנט נראה לי קצת מזיק בשבילו, אני לא רוצה ליצור רושם רע על הדור שלנו. סמבורסקי נראה לי סבבה – קח את זה. יש פה את כל ההתקדמות הפילוסופית והטכנולוגית מימי קדם ואז דורינו. "אני מזהה את זה" הוא אומר לי, פותח במקרה באמצע הספר. "תרגום נהדר של שמואל לדאלאלה אלחירין". כן, כן. יש לי גם את של שוורץ, אני לא כל כך מרוצה מאיך שהוא תרגם מושגים כמו "המידה הטובה", אולי תגיד לי אם לזה התכוונת?

אז העולם לא במרכז והוא כנראה באמת לא קדמון. הוא לא נראה ממש מתרגש מזה. וממשיך להתבונן במדף הספרים שלי. אני בינתיים מנסה לתמצת בכמה משפטים אלף שנים. הספרדים גירשו את היהודים משטחם. יהודי אשכנז קיבלו זכויות והתחילו לעזוב את הדת. אה, אם כבר, קח, תקרא קצת את קאנט ותגיד לי מה אתה חושב. הייתה ציונות, שואה, מדינת ישראל, ששת הימים. "בוא נלך לראות בעיניים את הנס הזה" הוא אומר לי.

אי אפשר להתסובב בתרבוש וג'אלביה. אני אתן לך משהו אחר ללבוש. חולצה מכופרת, לבנה או צבעונית? וכיפה – שחורה? סרוגה? הוא אומר לי שגילוי הראש זה חסידות והוא לא פסק בשום מקום ככה. את הטלית אתה יכול להשאיר, היא נראית אותו דבר היום. אבל אתה ספרדי, אז ציציות בפנים כשיטת ההאריז"ל, לא? מי זה האר"י? עדיף שלא תשאל, למה להתעצבן?

דומה?

לקחתי אותו להתפלל מנחה באיצקוביץ'. מהיר מידי בשבילו. וגם ההגייה המוזרה הזאת. בחוץ הוא שומע זוג ליטאים מנסים ליישב את הסוגיה על שביעית בפירוש המשנה עם משנה תורה. "תביא לי דיו ונכתוב מכתב". למי? "למהרש"א, הוא צריך לדעת שפשוט חזרתי בדעתי מאז פירוש המשנה, חבל ככה סתם להטעות אנשים". אני מחייך ולוקח אותו על האוטובוס. הוא נבוך מכמות הנשים שעולות איתנו לתחנה.

טוב, אולי כדאי שמישהו רציני ינצל את האוצר הזה שיש בידינו. בוא לאוניברסיטה, לחוג למורשת ישראל, יש לי שם פרופסור נחמד מאוד. "הוא לא דומה בדיוק לשטר של שקל". אומר הפרופסור, אבל אני והוא יודעים שהתמונה היא סתם זיוף. הפרופסור בוחן אותו בכמה שאלות (על כתביו שלו) שנראה שהוא זוכר באופן בינוני. הוא נותן לו לכתוב כמה שורות וכתב היד העתיק כאילו קם לתחיה. מרגיש כמו איחוד של הביטלס לראות את זה. ואז הוא שואל אותו על מורה נבוכים ועל הנבואה, ועל ליבוביץ, ועל הרב קוק. אבל כל אלו סתרי תורה, ואם כבוד הפרופסור רוצה לדעת, כבר כתבתי הכול ב"מורה" והוא יכול לקרוא ולהבין מה דעתי, כך סותם את הגולל רבי משה.

בדרך אני מנסה לשאול על חשמל להמונים בשבת, ועל דרכה של אשה לישב בבית דין, ועל להט"בים, אבל הוא כבר התעייף ובעיקר מבולבל מאוד ולא מאמין לי שכל הדברים האלו באמת קיימים. הוא מבקש קצת זמן לעצמו ומתיישב בחדר עבודה לקרוא עוד קצת קאנט ומהרש"א ולכתוב הערות לעצמו. לא כל ספר שווה קריאה, הוא אומר לי, מצביע על ליקוטי מוהר"ן, ויש גם ספרים שהם תפלות גמורה, ומטיח את "אתיקה" של שפינוזה על הרצפה. משום מה כשהם אומרים "הרמב"ם אמר", לא נחה דעתו כמשה רבינו בשעתו. נראה לי שפאלפל לארוחת צהריים יהיה טוב, בכל זאת מצרי. וכשאני חוזר עם מנת הפלאפל מהדוכן בסוף הרחוב, נעלם הוא כלא היה, ורק השאיר לי כמה רשימות על מחברת חשבון עם עטיפה של פאוור ריינג'רס.

איך היהודים רצחו את השטן

איך היהודים רצחו את השטן

יש הרבה דברים שלא מופיעים מפורשות בחמישה חומשי תורה. בין היתר: המשיח, ירושלים, עולם הבא, והשטן. אז מאיפה השטן בא? מסתבר שגם האל עצמו שאל את השאלה הזאת בספר איוב, שם השטן מככב ותשובתו של השטן היא: "משוט בארץ ומהתהלך בה". הוא בא מפה ומשם, גחמה ארצית, מופיע ברקע כדמות מיתית. אבל השאלה המעניינת יותר היא – לאן הוא הלך? בפוסט הבא לא אגע בסקירה מקראית-חז"לית של השטן, אלא במאמץ הפילוסופי היהודי "להרוג את השטן".

העם צריך שטן

פרדי מרקורי – כנראה האמין בשטן. לראיה – החתול. לראיה נוספת – השפם.

הרבה יהודים לא אהבו את השטן. הסיבה לא הייתה איפור אדום מוגזם וקלשון מפחיד, אלא רתיעה פילוסופית רצינית. אחד הוא אלוהים. אין דבר המשתווה לכוחו, ואין סמכות שאינה תחתיו, אין "שיתוף". השטן מאיים על העיקרון הדתי הברור מאוד – "ה' אחד". השטן הוא הכוח הרע, הוא זה שבשליטה בארץ, כי העולם הזה הוא עולם רע. הוא מתעלל בבני אדם כמה שבא לו, מנסה אותם בניסיונות, ולבסוף צולה אותם בגיהנום. לאור התיאור הזה ברור מאיפה השטן בא. יש קושי תיאולוגי לייחס את הזוועות לאל הטוב, וכיוון ששאלת הרע בעולם נפוצה יותר משאלת אחדות האל, אז התפתחה נטייה טבעית לדואליזם, אמונה באל טוב ובאל רע. בימי בית שני היה הדבר נפוץ בכתות מדבר יהודה. הם דאגו לשכתב את ספר בראשית ושמות כך שכל המעשים הרעים (כמו המבול או מכת בכורות) מיוחסים ל"משחית", בעוד המעשים הטובים מיוחסים לאל הטוב. האל הטוב, הם הודו, הוא האל החזק יותר, רק שהוא לא מתערב יותר מידי. המחשבה הדואלית של שני אלים נפוצה גם בדת הגנוטיסטית, מה שלימים נודע כדת זרתוסטרא. הזרתוסטריאנים, דת חביבה שהביאה לעולם את פרדי מרקורי, בשלב מסוים עידנו את התפיסה הכפולה שלהם והצהירו שמדובר ב"שתי פרסונות של אותו אל", בדומה לשילוש הנוצרי. המוסלמים, מבחינתם, קנו את זה והעניקו להם מעמד של "דימי", בני חסות כמו יתר "עמי הספר" (נוצרים ויהודים), בעוד קבוצות דתיות אחרות, כמו היזידים שהחליטו שדווקא האל הרע הוא השווה יותר, נותרו תחת הגדרת "כופרים".

נחזור לסביבה שלנו. הכוח שנתנו אנשי בית שני לשטן היה פתרון לא מושרש, זה היה דבר שאפשר לומר אותו מבלי למצמץ, אבל לא עקרון דתי. עם הולדת הנצרות, השטן כבר היה חובה תיאולוגית. מדוע? תרגיל פשוט בלוגיקה. ישו הוא בן האלוהים, והוא טוב. ישו נהרג ע"י אנשים רעים. אי אפשר להרוג את בן האלוהים אלא אם הייתה התערבות שמימית. האבא לא ירצח את הבן שלו, לכן שחייבת להיות ישות, שוות כוח לאל עצמו, כדי להסביר את מותו של בן האלוהים. כדי לקבל את הצליבה ואת אלוהותו של הבן, יש חובה להאמין ברע.

אבל אנחנו היהודים, חושבים שאנחנו חכמים. עזבו אתכם שטויות, אומר הנביא ישעיהו, יש אל אחד שעשה את הכול. הוא ריפא את הילד בשניידר והרג את הילדה ששכבה לידו. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". הדואליזם הוא סכנה ליהדות המונותאיסטית. אבל הוא גם סכנה לעולם, כי אם יש שטן, יש גם "בני שטן", שכמובן אפשר ורצוי לעשות בהם פוגרומים. כן, קשה להסביר את הימצאותו של רע בעולם. אבל עוד יותר קשה להסביר למה השטן האלילי מופיע במקורות.

מי אני ומה שמי?

איוב והחבר'ה

הזכרנו את ספר איוב. השטן מופיע בסיפור הרקע, הוא זה שמפיל על איוב את הצרות. לאחר הסיפור הקצר מתחיל הדיון הפילוסופי בין איוב לרעיו, שדנים בשאלת הרוע בעולם. אבל יש משהו מאוד מוזר. בכל הדיון הזה אף אחד לא מעלה את התשובה הברורה – "אה, מה אתה מתלונן, איוב? זה הכול השטן עשה!". גם התשובה הסופית של האל מתוך הסערה שונה בתכלית מתחילת הסיפור, היא לא: "שלחתי את השטן לעשות לך ניסיון". איוב והחברים מנסים להבין למה ה' עשה את הרע, ולמה העולם כפי שהוא. הם פילוסופים אמיתיים שלא מחפשים תשובות קלות. האל יוצא מן הסערה, אבל לא מן המכונה.

אבל השטן תקוע שם. אז הפרשנים ניסו להוציא אותו בכוח. הרלב"ג משתמש במילה כפשוטה. "שטן" זה משהו שמפריע בדרך, כמו המלאך של האתון של בלעם. וכיוון שכל ספר איוב "לא היה ולא נברא אלא משל היה" לפי חז"ל, אז גם השטן הוא משל.

"אלו הרעות המדומות אשר התחלתם מחוץ והוא השטן דרך משל. וקראו שטן להיותו מטה מן הדרך המכוון מהש"י [מהשם יתברך] כמו שהתבאר במה שקדם." (רלב"ג, איוב ב')

השטן הוא שם כולל לסיבות רעות. סיבות רעות יש בעולם. אם איוב שכח להשקות את הפרחים, אז הצמא הוא השטן. וכשהאל שולח את השטן לעשות שמות באיוב, הוא פשוט שולח את הצרות הטבעיות, והעולם מספיק קשה גם ככה, לא צריך איזה שדון עם קרניים. השטן יכול להיות גם שם כולל לחטאי איוב. איוב תם-וישר, אבל כמו כולם היו בו כמה עוונות. אותם עוונות מקבלות שם, "השטן", כי הם מזיזות את הדרך מלהקשיב לזכויות איוב במשפט השמיימי, וגורמות לאיוב לקבל את העונש הראוי לו.

קיצוץ תקנים

השטן מופיע חז"ל גם כדי להעביר מסרים דידקטיים דרך סיפורים, כמו "אל תכניס אורחים עם פסוריאזיס לסעודה מפסקת בערב יום כיפור". אבל אצלם קרה משהו מאוד מוזר. השטן יכול לעבור טרנספורמציות אדירות. הוא יכול להיות אורח נאג'ס או בחורה יפת-תואר, אבל גם מופיע בדמות מלאך המוות, ולפעמים בתור יצר הרע. אבל מהו יצר הרע? יצר הרע הוא דחף פנימי אנושי, הוא חלק מהאדם, הוא נמצא בלב וניתן לשליטה. הוא רע, אבל לפעמים כל כך קטן. "נדמה להם כקור עכביש". הגמישות הזאת, שהשטן ממלא כמה תקנים, מדגישים את הרעיון שיש רע בעולם, ואנחנו פשוט קוראים לו בשמות שונים. החטא הוא רע, המוות הוא רע, והשטן רק ממלא שליחות מבלי יותר מידי כוח. רבי יהושע בן לוי, שנכנס עוד בחייו לגן עדן, הצליח אפילו לעבוד עליו. אבל אתם לא חייבים להאמין בשטן, אמרו החכמים. מי שלא מאמין בשטן, השטן לא קיים מבחינתו, והוא לא כועס, כי אמונה באל אחד באמת זה דבר גדול. מי שכן מאמין בשטן, שידע שלפחות הנזק שהוא יכול לעשות לא גדול. אז אם פגשתם בשטן, תגידו לו "אני לא מאמין בך", ומובטח שהוא ילך בלי להיעלב.

הזה שלא קיים

הרמב"ם היה צריך אף הוא להתאמץ כדי להסביר את הימצאותו של השטן במקורות. לאחר שסיים להגיד לנו מהו אלוהים (או יותר נכון, מה הוא לא), הוא עושה תרגיל פילוסופי מבריק (מו"מ, ג', כ"ב). האל, אומר הרמב"ם, הוא הקיים. למי שלא שם לב, זאת אחת מההוכחות לקיום האל (הטיעון האונטולוגי בגלגולו המוקדם). האל, בהגדרתו, הוא הזה שקיים. (שפינוזה הפך את היוצרות ואמר שהקיים-העולם, הוא האל). להגיד "האל לא קיים", זהו פרדוקס. אם האל הוא היש, אז מהו השטן? טוב, זה צריך להיות ההפך – אז השטן הוא האין! כך נולד הקונצפט שהשטן, לא רק שהוא קטן וחסר כוח, לא רק שהוא מילה נרדפת לעוונות וסיבות מגובשות, אלא הוא בעצם…כלום. העדר. חוסר. מזכיר לי שהוריי יום אחד התווכחו על תליית תמונה בקיר הבית. אימי רצתה לדפוק מסמר, ואילו אבי הציע מקדחה. כששאלו לדעתי, עניתי להם כפילוסוף שהם בעצם מתווכחים על חור בקיר, שזה אומר שהם מתווכחים על כלום…

אז השטן הוא הכלום. ומיותר לציין שהכלום הזה כמובן לא קיים, כי איך יכול להיות קיים כלום? אבל כמו בסיפור על התמונה, הכלום הזה גורם לצרות. אם מישהו לא לומד מספיק, הוא עושה טעויות פאטליות – החיפזון מן השטן. אם הפרה לא תקבל אוכל, כלומר, לא תאכל כלום, אז הרעב יהרוג אותה – כמו שה"שטן" הרג את הפרות של איוב. אז השטן, גם בגלגולו החדש גורם צרות, אבל הוא לא באמת קיים. המלבי"ם, פרשן מהעת האחרונה, פירש בצורה רמב"מיסטית את הפרקים הקשים בספר איוב.

"השטן שהוא ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק…אין לו שורש בהוויה". (מלבי"ם, שם, שם)

למרות שהשטן הרמב"מיסטי הוא כלום, כמו השטן החז"לי הוא ממלא כמה תפקידים. הוא זה שמסמל את הרנדומליות, את ה"מקרה" (ההתנהגות הטבעית של העולם שלא מבדילה בין צדיק לרשע) ואת הדמיון המתעתע בנו. הדבר לא מנותק לגמרי ממה שחז"ל הנחילו לנו – מוות הוא העדר חיים מוחלט, ויצר הרע הוא דמיון. בקריצה נוספת לשפינוזה, את האתיקה שלו אפשר לסכם כך: הדבר הרע הוא הדבר שגורם העדר. טיפשות – העדר חוכמה, מוות – העדר חיים. עוד השפעה רמב"מיסטית על שפינוזה.

כמו עלוקה למת

בחסידות ובקבלה קרה משהו מוזר. הקבלה שהתחילה לדבר על אלוהות נזילה שעוברת ממקום למקום, דיברה גם על "סטרא אחרא" במקום על שטן, זה הצד השלילי בעולם, אבל עדיין הוא מתקיים ברצונו של האל. הצד הזה מתחזק כתוצאה מכל מיני דברים, ובין היתר גם מדיבור עליו, כך שאם אתה לא מדבר על זה, תיאורטית – זה יכול להעלם כליל. השטן, שהוא כבר לא ממש שטן פה אלא קליפות ומחיצות ביננו לבין הבורא, הוא מעין טפיל אלוהי, הוא יונק מהצד הטוב, גורם קצת נזק, אבל לא יותר מידי וכמובן שניתן להדברה. מהאפס הרמב"מיסטי השטן הופך להיות "שלילי ממש", כלומר –הקיום שלו הוא תלוי במישהו אחר, פרזיטיות. האדמו"רים הקפידו לכנותו ה"ניטש-גוט" (הלא-טוב) שתואם בצורה נפלאה להגדרה לעיל, או ה"בעל-דבר",  כלומר, הזה שרוצה ממנו משהו. קרציה השטן הזה.

השטן בפנסיה

היום השטן לא מפריע. הוא מופיע מידי פעם במשלים חסידיים או בקריאה בטקסטים העתיקים יותר. אבל לא תמצאו אותו ביהדות המדוברת (לגבי ראש השנה – אכן דורש הסבר). אנשים מפחדים מעין הרע, טוענים להתגלות עם צדיקים מעולם האמת, אבל השטן לא תוקף אותם. מי שמתעניין בו אלו מיסטיקנים הרחוקים מהמחשבה היהודית, נערים מרושעים שעושים מעשים זוועתיים בחיות בית, או חובבי בולגקוב. כפי שמספרת הבדיחה הידועה. רבי אחד פגש ב1880 את השטן על גשר באירופה. השטן רץ אנה ואנה ולא עצר לשנייה. הרבי שאל למעשיו, והלה ענה לו: "אין לי זמן! יש לי מלא עבודה! צריך לשכנע את היהודים לעבור עברות!". בערוב ימי במאה ה20, פגש שוב הרבי את השטן, אך הפעם הוא התבונן בנוחות על הנוף ועישן סיגריה. "מה קרה? אין לך עבודה?" שאל הרבי. "לא, עכשיו אתם עושים את כל העבודה בשבילי, אז יצאתי לפנסיה…"

גם ברוסיה מאסו – אין כניסה לשטן ופמליתו. (ע"פ בולגקוב)

אולי יש משהו נכון בבדיחה. התשובה של ספר איוב לשאלה: "למה יש רע בעולם?" היא על דרך היהדות – תשובה בשאלה: "מדוע אתם לא עוצרים את הרע?". יש מספיק פושעים שאנחנו מתעצלים להכניס לכלא, יש מספיק עוולות שאנחנו מעלימים עין מהם. לא צריך שטן כשיש בני אדם.

 

ודבר אחרון בהחלט

מתוך דומינו גרוס

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

רדו מעץ, רדו אל העם

בחלק שעבר ראינו איך החסידות לקחה מושגים נפיצים כגון הקבלה והמשיח, והביאה אותם לחיי היום-יום בצורה מפרה ומועילה רוחנית. חוץ מן הקבלה המיסטית, הייתה עוד תורת סוד במסורת היהודית: והיא תורת הסוד השכלתנית. הגאונים התפלפלו בפילוסופיה, בימי הביניים ספרות החקירה הייתה מגוונת, ובראשה הרמב"ם עם מורה נבוכים, הרצוף בסודות שרק מעטים הצליחו לדלות מתוכו.

היום כבר ידוע, החסידות היא מעבר לתנועה עממית – היא מכילה עומק פילוסופי רב, בניגוד למה שסברו המשכילים, וגם בניגוד למה שסוברים לא מעט אנשים היום, שתופסים את החסידות בתור תנועה של קרקור סביב אדמו"ר ושתיית "לחיים". החסידות, איפוא, הכניסה גם את היסודות הפילוסופים היהודיים לחיינו, ומהווה נדבך משמעותי בתולדות הפילוסופיה היהודית.

גם למעריץ ליבוביציאני שכמותי, יש ביקורת. לדעתי, ליבוביץ טיפס על עץ גבוה: כל ימיו הסתייג מהחסידות. אם בגלל השפעתה מהקבלה, אם בגלל היותה תנועה עממית, אם בכלל סתם מסורת "מתנגדת". אבל כאיש רוח, ידע לחרוג לעיתים רבות ממנהגו ובפיו היו שגורים אמרותיו של הרבי מקוצק ושל "צדקת הצדיק" מלובלין, לא לפני התנצלות רבתי של: "לעיתים ניתן למצוא גם אצל הוגים אלו דברי אמת…". בספר האחרון שיצא על ה"רוח חיים" ליבוביץ אפילו בורר איזה עמדה מתוך התניא.

יש ליבוביציאנים בברדיטשב

ראשוני החסידות התעסקו ב"ספרות החקירה" הפילוסופית כדי להגיע לאמת שתעורר את אהבת ה'. בעצם, אני רוצה להראות כמה דוגמאות לכך שיש אלמנטים ליבוביציאנים בחסידות עצמה. ניקח את התזה הליבוביציאנית המרכזית: עבודת ה' צריכה להיות "לשמה" – שום דבר בתווך, לא הנאה רוחנית או גשמית או מטרה מלבד עצם עבודת ה'. החסידות אומרת משהו דומה – המטרה היא לעבוד את ה' מתוך אהבה יוקדת, תשוקה אינסופית, וחיבור אמיתי. כפי שמיוחס לבעש"ט (כמדומני) שאמר: "גם אם היו נותנים על המצוות גיהנום ועל העבירות גן עדן, עדיין הייתי מקיים את המצוות כי הם דבר ה'". יש לקיים את המצוות מתוך רגש מפעפע של אהבה לאל. את הקיום הבלתי תלוי הזה, מכנה רבי לוי יצחק מברדיטשב לרוב "עבודה מאהבה", ולעיתים גם "לשמה". לא מפתיע.

ולכן העוסק בתורה לשמה…אזי מאיר על הנפש…אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה  את שמו הבורא ב"ה ית"ש [=יתברך שמו] ובשמחת האל ית"ש…

(קדושת לוי, קדושה ראשונה)

ועוד היד נטויה בכמות הפעמים בהם הוא מדבר על לעשות רצון הבורא רק משום שזהו רצון הבורא. סתם דוגמא שמצאתי ב"שלוף":

ראוי ונכון לעשות רצון הבורא בעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד לבורא ית"ש ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר, והאמת הוא בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זאת…כי מכוח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גודל רוממות הבורא ית"ש אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו ית"ש והוסר הגשמיות ממנו…אז יבוא האדם לעבוד אותו בבחינה זו…באהבה בלי מצפה לתשלום כמול כפועל אשר שכרו יקווה.

(קדושת לוי, פירוש הגדות)

להתבודד "לשמה"

ספורט אמוציונלי?

אז מה חרה לליבוביץ? האם זה עבודת ה' הבוערת שאצלו בוצעה בקרירות טכנית? נראה שההסתייגות הייתה עניין של העדפה אישית, ולא של שלילה פילוסופית. את התפילה הנרגשת כינה "ספורט אמוציונאלי", ואמר שאין הוא בא לבית הכנסת כדי לשפוך שיחו. המעניין הוא שגם רבי נחמן חשב ככה. רבי נחמן הפריד בין תפילת קבע, אותה יש להתפלל בחרדה ובאימה, לבין התפילה שבה באמת שופכים את הלב: התבודדות. ע"פ תורת ברסלב, את ההתבודדות מבצעים בנפרד מהתפילה הקבועה באופן ברור ומפורש: ביער ולא בבית הכנסת, בלשון אשכנז (יידיש) ולא בשפת הקודש. אין בה סדר: אפשר לכעוס, לצחוק ולהביע רגשות, וכל זה הכי "לשמה", כדי לעורר אהבה.

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת. בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה)

אריסטו עם גרטל

וכעת לרמב"ם עצמו. חב"ד קשורה קשר עמוק לתורת הרמב"ם, דבר שנשמע בראשונה די תמוה, כי מי לנו רציונליסט כרמב"ם. אך ספר היסוד של חב"ד, התניא, הוא דוגמת מופת לפרשנות חסידית לרמב"ם. האדמו"ר הזקן נותן למושגים הרמב"מיסטים של "הוא ורצונו אחד" ושל תורת השלילה נופך עמוק ומפולפל, ובעצם מפתח רובד נוסף של תורת אלוהות על זו של הרמב"ם. זהו חיבור גאוני שמצליח ליישב את עולם הקבלה, יחד עם הרציונליזם הרמב"מי. גם בעיית גוף ונפש, היא מהנושאים המרכזיים של ספר זה, בו האדמו"ר הזקן שוטח את התורה המדוקדקת שלו המיטבה להבין מה קורה ממש "בפנים". להערכתי, זאת הסיבה שתורת חב"ד מדברת להרבה צעירים שמבקשים למצוא רוחניות שכלתנית יותר. ובעצם, הרעיון המרכזי של חב"ד זה "חכמה בינה ודעת"…

לאריסטו היה זקן (חסידי?)

וניתן דוגמא דווקא מה"שפת אמת" בה הוא מטיב להבין רעיון הלקוח מתוך "מורה נבוכים".

הסתכל בג' דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, פירוש כי השגחת הקב"ה בעצמו על בני ישראל, ונאמר לא הביט און ביעקב כו'…אם כן כשאדם חוטא יש עין רואה מסטרא אחרא ונמצא בחטאו חס ושלום…אבל כשאדם עושה טוב משגיח עליו הקב"ה בעצמו…הקב"ה ששולט על בני ישראל אין משגיח ברעתם רק בעת רע…ומכל מקום עיקר ההשגחה שעל בני ישראל אין בו קטרוג לעולם והבן ומצד זה צריך אדם שלא לחטוא כדי שלא יגרום ראיות העין הנ"ל ויש בזה סוד עמוק"

(שפת אמת, ליקוטים על פרקי אבות, ב', א')

ה"שפת אמת" נוגע פה בעובי הקורה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מנוסחת במורה נבוכים – ההשגחה היא דווקא ראיית המעשים הטובים, ואילו על הרשעים אין עליהם מה שקרוי "השגחה" (במובן הרמב"מי, אין השגחה פרטית על בעלי חיים, כפי שמשמע מדברי אריסטו, וגם רשעים קרואים חיות לצורך העניין הזה). ויש ישירות ניתוב לטובה – אותו סוד נורא שמספר לנו הרמב"ם אודות ההשגחה במורה נבוכים, כלומר שהקב"ה "אינו משגיח על הרשעים", דווקא פועל לטובתנו, כי המעשים הרעים לא נראים וזאת סנגוריה נפלאה.

צדיק הוא צדיק הוא צדיק – ולא רק

החסידות היא איפא, דרך ממוצעת בין הקבלה לרציונליות. יש עוד להבין את תפקידו של הצדיק בכל הסיפור. ה"נועם אלימלך" הוא ספר שכל מטרתו – להסביר את המושג החסידי "צדיק". זה לא באבא מחולל ניסים הנמצא מעל הטבע. אלא, הצדיק הוא בורג במערכת האלוהית. הנועם אלימלך מתאר לפרטים את המכניקה השמיימית שמורידה שפע עליון, ומתאר את הצדיק כחלק במערכת הזאת. לימוד בספר מראה את מורכבות התורה החסידית, גם אם בכיוון הזה זולגת יותר לקבלה מאשר לרציונאליות. הקטע החשוב הוא שגם הדברים האלו נובעים מתורה של סיבה ותוצאה, עילה ועלול. (אולי ארחיב פעם אחרת) האמונה בצדיק לא נשארת עמומה – יש לה הנמקה. וככל האמירות החסידיות: גם זה מנותב לחיינו הקונקרטיים, כי "עמך כולם צדיקים", כולנו שווים משהו, ולכולנו יש תפקיד.

ודבר אחרון לסיום

היום י"ט כסלו. היום בו מציינים את ראש השנה לתורת החסידות. זה גם יום ההילולא של תלמיד הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש. הבעל שם טוב אמר, שהמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. המגיד ממעזריטש הלחין (ככל הנראה) את הלחן היהודי הידוע בתבל: הבה נגילה. אם זה לא "יפוצו", אני לא יודע מה.

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

אצל הרבה חוזרים בתשובה, מורה נבוכים הוא תחנה שחובה לעבור דרכה. כשצצות שאלות מהותיות על האמונה, תמיד יבואו האלו שיגידו שבמורה נבוכים תמצא את התשובה המשכנעת ביותר. הם לא יגידו מה התשובה, אבל תדע שיש תשובה, כך שאתה יכול להיות רגוע. ובכלל, אצל חוזרים בתשובה יש תשוקה לדעת את כל הדברים המוסתרים והמוצנעים שלא לימדו אותנו בבית הספר הממלכתי. יש כאלו שבסוף מגיעים לחסידות וקבלה, ויש כאלו שמנסים את כוחם על הספר שנוצרה הילה של חוכמה כמוסה סביבו, שאין ללמוד אותו אלא מי שמילא כרסו ש"ס ופוסקים, והוא שילוב של המחשבה היהודית עם הפילוסופיה היוונית.

אבל מה קורה לרוב אצל אותם חוזרים בתשובה, או סתם מתעניינים, כשהם מנסים לגשת לספר? הם קונים אותו עם כריכה קשה, פותחים אותו על כוס תה ומתחילים לקרוא, ופשוט לא מבינים כלום. הכוונות מסורבלות, מהלך הטיעונים מבולבל, המושגים התורניים-פילוסופים רבים מידי, יש פרקים שנראים בנאליים לחלוטין, ויש פרקים שנראים מעניינים וחשובים, אבל לא מובנים בעליל. הם סוגרים את הספר והוא נשאר להעלות אבק על המדף. הערכה גסה היא ש90% עוצרים כאן.

עבור ה10% הנותרים, בשלב מאוחר יותר, יש מי שקורא את הספר ומגיע למסקנה שהוא בטוח לא מבין למה התכוון הרמב"ם. במבט ראשוני, הוא מזהה ערעור על עקרונות השכר-עונש, הנבואה וההשגחה העליונה שאותם הספיק כבר להכיר. הוא לא יכול למצוא או להבין בדיוק את הפתרונות שהרמב"ם מציע, אבל לא יכול להיות, כך הוא סובר לעצמו, שהרמב"ם התכוון למה שהבנתי. גם כאן הרבה מושכים את ידיהם מן הספר, אולי אפילו גונזים אותו.

ועבור יחידה הסגולה שכן מצליחים לקרוא את הספר – ההצלחה טבועה בכך שהם הכינו את עצמם לקריאה ע"י הרבה לימודים קודמים כפי שהרמב"ם כותב בעצמו בספר בפרק ל"ג חלק א'. אבל – האם באמת דרושים כ"כ הרבה לימודי הכנה כדי להתחיל לקרוא בספר, להבין, וליהנות מהלימוד ומהרעיונות הפילוסופיים של הרמב"ם? ויותר מכך, לקרוא ולא לטעות בהבנה ולומר על טמא-טהור ועל טהור טמא? הפוסט הבא, הוא מתיימר מאוד, ואני כבר משפצר לי תריס כנגד הפורענות, אך לשם הדיון, נראה לי שעם לימודי הכנה לא רבים, כלומר – ללא 40 שנה של השכלה ישיבתית או תואר שני בפילוסופיה יהודית, אפשר לקרוא את "המורה". אני מביא את הדברים לשם הדיון, אבל למען האמת איני יודע אם יש פתרון קסם שמתאים לכל אחד. איך אומרים, תנסו את זה בבית, ואם המטבח מתפוצץ, אל תאשימו אותי.

שלב א' –  פירוש רש"י

אני מניח שהלומד מגיע טבולה ראסה. וגם אם לא, חשוב שיכיר שייתכן שהראש שלו היה מלא דעות קדומות. עליו ראשית כל להכיר את העולם האמוני היהודי. פירוש רש"י, עד כמה שזה נשמע קלישאה, הוא מעט המחזיק את המרובה. חידושים ודיוקים על רש"י יוצאים עד ימינו. רש"י בפירושו לתורה מלקט מן המדרשים והגמרא, מן הדרש שהמסורת היהודית מנתחת וקוראת את הפסוקים, שהיא שונה מהדרש שאנחנו כקוראים מודרניים ניגשים לטקסט. הלימוד ברש"י מכונן לקורא את הלך המחשבה, הקל וחומר, הגזירה שווה, והשקלא וטריא הבסיסי ללא להיכנס ללימוד גמרא. הוא נותן לו גם ידע מספק באגדות מהותיות אודות סיפורי ודמויות בתורה, ומלמד אותנו שדברים לא תמיד בדיוק כפי שהם נראים.

מה? פירוש רש"י על התורה (ומומלץ גם שיר השירים).

איפה להשיג? בכל מקום.

כמה זמן זה לוקח? אמרתי שלבים פשוטים, אבל לאו דווקא מהירים. אפשר למרוח את הלימוד ללימוד שבועי בפרשת השבוע, כך שתוך שנה מסיימים את השלב הזה. אבל החפץ מאוד, יכול לסיים את הלימוד ברש"י תוך שלושה חודשים, אם הקפדה על לימוד יומי קבוע.

שלב ב' – מבוא לפילוסופיה יוונית

אחרי שהלומד (והלומדת, לא פחות) כבר "אחד משלנו", ויכול לצחוק מבדיחות שרק דוסים מבינים, הוא צריך לזכור שמורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה אחרי הכול. עליו לדעת מה זה "חומר היולי" או "צורה וחומר", או "סיבות הגלגלים" וכל מיני דברים מוזרים כאלו. פילוסופיה יוונית זה לא דבר מסובך אם מסבירים אותו כפי שצריך. יש חיבורים רבים שנותנים סקירה למטאפיזיקה וללוגיקה היוונית בצורה בהירה ומאירת עיניים. הקורא שיגיע עם רקע כללי בפילוסופיה יוונית לא יבזבז זמן בהבנת התבניות הפילוסופיות ששם מכניס הרמב"ם את המושגים התורניים, שכבר למדנו עליהם ברש"י.

מה? אפשר את ספרי האוניברסיטה המשודרת \ הפתוחה על פילוסופיה יוונית. יש גם הקדמה מטאפיזית מעולה אצל סמבורסקי. לרוב, גם קורסים בפילוסופיה מודרנית (החל מדקארט) מלמדים הקדמה מהירה על המטאפיזיקה של אריסטו ואפלטון. לא צריך יותר מזה.

איפה להשיג? חפשו באוניברסיטה את הסילבוס של הסטודנטים שנה א' לפילוסופיה. קחו ספר שנראה מעניין אבל לא קשה וקראו בו בקצב שלכם. עיינו בו והרהרו עליו.

כמה זמן זה לוקח? ספר קצר יכול לקחת אפילו כחצי סמסטר, בקריאה מתונה.

שלב ג' – הקדמות לפירוש המשנה

עכשיו נכנסים לעולם האמוני של מורה נבוכים עצמו. בחיבוריו המוקדמים יותר של הרמב"ם אפשר למצוא ניצנים לרעיונות שפותחו בגדול יותר במורה נבוכים, אותם הוא מביא בדרך ברורה לכל קורא. קריאה בהקדמות של הרמב"ם לפירוש המשנה נותנת היכרות עם הנושאים שמעניינים את הרמב"ם, עם השאלות שעולות ועם הקושיות שלהם הוא ינסה לתת מענה מאוחר יותר במורה נבוכים. החיבור הזה מקשר בין שלב א' לשלב ב', הוא מספר את הסיפור היהודי בעיניים פילוסופיות, והוא בעצמו חיבור פילוסופי של הרמב"ם, אבל בקטנה. מלבד זאת, ההקדמות מלמדות דברים מעניינים ומעוררות את הקורא לגיבוש דעות פילוסופיות משלו על מבנה נפש האדם, השתלשלות ההלכה והאמונה ועוד.

מה? הקדמה למשנה עצמה (סדר זרעים), הקדמה לפרק חלק, והקדמה למסכת אבות (הקרוי לרוב "שמונה פרקים").

איפה להשיג? שלושתם יצאו כרוכים יחד בהוצאת הרב קוק, בתוספת ביאור קצר וקל. ניתן למצוא את הטקסט גם בויקיפדיה בחופשיות.

כמה זמן? הקריאה לא דורשת עיון עמוק, אבל כן הרהור והטמעת החומר. מורה נבוכים ממשיך להשתמש במונחים השאולים משם. ההקדמות לא ארוכות, ואפשר לקרוא אותם תוך חודשיים-שלושה ברמה מספקת.

שלב ד' – ספר כנגדו

חשוב מאוד לבוא לקריאת מורה נבוכים עם ראש פתוח, נקי מדעות קדומות בנוגע לתוכן הספר. לשוק הספרים יש להציע הרבה ספרים על מורה נבוכים. אפשר לקרוא אותם, ואפילו מומלץ, כיוון שהם מסרטטים קווים עליהם יכול הקורא ללכת בעת הקריאה. אבל אותם קווים עלולים גם להסיט את הקורא מלחוות בעצמו את הספר, להרגיש את העוצמה האינטלקטואלית שיש בספר, ואכן – מורה נבוכים יכול להיות מרגש עד מאוד. אז איך מחסנים את השכל מליפול לתוך מלכודות שמישהו הכין לנו? איך נבוא לקרוא את מורה נבוכים בעצמנו, ולא דרך עיניים של מישהו אחר? התשובה היא יצירת נגטיב. זה לא בריא לקרוא במורה נבוכים לבדו "על בטן ריקה". צריך לקרוא ספר הפוך למורה נבוכים, וכאשר נבוא לקרוא את מורה נבוכים יקשה לנו, ונתאמץ להבין טוב יותר את השיטה של הרמב"ם בעצמנו. אודה כי התלבטתי מאוד אודות הצעד הזה: האם עדיף לקרוא ספר עזר כמו זה של מיכה גודמן או ישעיהו ליבוביץ', אך החלטתי להשאיר את הקריאה בספרי העזר כהמלצה.

ברוך שפינוזה – מציג תמונה מבוססת על הרמב"ם, אבל לדידי מעוותת ומבולבלת (ומבלבלת) למדי. לא מומלץ בשלב הזה. אני נוהג להגיד ששפינוזה זה לגוים. מי שמבין את הרמב"ם כמו שצריך, לא מתרשם יותר מדי מהגותו של שפינוזה.

מה? אפשר לקרוא מספרות ימי הביניים את "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי. אפשר לקרוא גם ספרות חסידית כדי להכיר צדדים אחרים במחשבה היהודית. למתחילים אני ממליץ על רבי נחמן (אם כי אין זה ספר למתחילים!) למתקדמים, אני ממליץ על פירוש למסכת אבות של ה"שפת אמת", שם הוא מציג לפעמים פרשנות חסידית למורה-נבוכים עצמו.

איפה להשיג? ספרות העזר קלה להשגה בחנויות הספרים הגדולות. בחרו מה שנראה לכם מעניין.

כמה זמן? זהו שלב "מילוי הכרס", עליו המליצו הקדמונים לפני שקוראים את מורה נבוכים. זה אמנם לא 40 שנה, אבל זה שלב ארוך יחסית, כדי לבנות חוסן הנדרש לקריאת הספר המבלבל. קחו את הזמן בסבלנות.

שלב ה' – שחייה במים הרדודים

יש אין ספור ספרי פילוסופיה יהודיים, ורבים שמתבססים על הרמב"ם עצמו: ספר האמונות הדעות, ספר העיקרים, דרך ה' לרמח"ל ועוד. אבל כל אחד מהספרים האלו הוא עולם בפני עצמו, ארוך וכבד. אם כי כל קריאה בספר שכזה יוסיף רבות לקורא, הוא יסיט אותו מהמטרה המקורית לקרוא את מורה נבוכים. לפני קריאה במורה נבוכים עצמו, כדאי לנסות לשחות במים רדודים, לקרוא ספר פילוסופיה יהודי שמושפע ממורה נבוכים, ולוקח ממנו רעיונות קלים. לאחר שהקורא יישר את כל העקמומיות שבדעתו ויוכל לקרוא קריאה רציפה בטקסט פילוסופי יהודי, הוא ייהנה הרבה יותר מהקריאה במורה נבוכים.

מה? פרשנים רמב"מיסטים כדוגמת מלבי"ם או רלב"ג על שיר השירים (שתופס בעצמו מקום חשוב אצל הרמב"ם) או ספר איוב (שהוא פילוסופי בעצמו). אפשר לקרוא את בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם, שמכוון לדעת אביו בהרבה מקומות (הקדמות לאגדות חז"ל, או ספר המשביר).

איפה להשיג? כאן צריך קצת יותר לחטט ולחפש מציאות. אבל כיום, אין דבר שאי אפשר להזמין דרך האינטרנט…

כמה זמן? תלוי במה קוראים. גם אין צורך לסיים חיבור פילוסופי שלם, אלא לתרגל קריאה פילוסופית. ברגע שהאדם מרגיש נוח עם הטקסט, הוא יכול לנסות לעבור לשלב הבא.

התחלתם! או שבעצם כבר סיימתם…?

לאחר כשנה של לימודי הכנה, אתם מוכנים לקרוא את מורה נבוכים. אבל יכול להיות שעכשיו כבר לא באמת בא לכם. יכול להיות שגיליתם שיש נושאים אחרים שמעניינים אתכם יותר. ויכול להיות שהתחלתם לקרוא ולא התלהבתם כל כך. אולי המטרה המקורית הייתה להרבות בלימודי הכנה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אתם לא באמת צריכים את הסודות הנשגבים שיש במורה נבוכים, כי יכול להיות שכבר הבנתם אותם והפנמתם אותם, והקריאה תוסיף לכם מעט מאוד. וזה בעצם אחת המטרות בספר, ללמד את מי שכבר יודע. עכשיו תרתיחו שוב את הקומקום, תכינו לכם תה ותתחילו לקרוא לאט לאט את מורה נבוכים לבד או בחברותא.

ודבר אחרון בהחלט

ספרים עוזרים להרבה דברים בחיים. אבל לפעמים יותר מידי ספרים זה מטרף את הדעת. סרטון של קומיקאי יהודי אמריקאי שמבקר את תופעות ספרי ברסלב המרובים (האלו שאתם מקבלים ברמזור). לא ידעתי שגם בתפוצות סובלים מזה…

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

בשיחה שניהלתי עם נערה חביבה, דתל"שית שכזאת, טענה באוזניי כך: אבותינו היו תמימים ונקיים מחטא ועוון, ועל כן היה מתאים להם להיות אנשים דתיים. אולם בדורנו, אשר דור תהפוכות המה, אין הדת תפארת ליהודים, כיוון שכולם רמאים וחברי גנבים.

לא אשאל השאלה האם אכן הדת היא עבור אנשים תמימים בלבד, אלא דבר אחד הפריע לי בטענה: היא מלאה בערגה, אך לא במציאות. הצגתי בכמה פוסטים קודמים את הערגה לשטעטעל בו גרו אבותיי או לספר ה"חוק לישראל" שהיו לומדים תמימי צפון-אפריקה. אבל האמת היא שאף פעם לא היה לנו טוב. זה התחיל עוד מההתחלה. משה רבינו כבר הפטיר: "ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". הרבה חושבים שבית הלל גברו על בית שמאי בגלל שהיו מקילים יותר או נעימים לעם, אך האמת שלא מעט דם ובריונות הייתה שם. גם רבן יוחנן בן זכאי לא יכול היה לעשות דבר מול קרוב המשפחה שלו שהשליט אימה בתוך ירושלים בעיצמו של המצור הרומאי ושרף את כל התבואה של תושבי העיר הנצורה. היה רע, בואו לא נכחיש. כמה רעים היינו? מסתבר שכמעט כל דמות מהותית בעולם היהודי סבלה היטב מהעם, אבל בכל זאת – הצליחו לעלות. זהו סיפורם של שלושת העמודים המעורערים.

כשבא ר' יוסף קארו לכתוב את ה"שולחן ערוך", ספר ההלכה האולטימטיבי של היהדות, נאזר במקורות רבים. הרבה פעמים כשרצה לפסוק הלכה, נתקל במחלוקת אצל החכמים הראשונים שהיה צריך להכריע. איך הוא הכריע? משלוש-יוצא-אחד! הוא הסתכל מה כתב הרמב"ם, מה כתב הרי"ף ומה כתב הרא"ש, כל אחד מהם היה ענק בדורו, ופסק את ההלכה ע"פ שיטת הרוב. לדוגמא, אם שניים מהפוסקים אמרו שדבר מה מסוים מותר, והשלישי אמר שאסור – ההלכה תהיה לרוב שמותר. (מיותר לציין שזהו כלל אצבע בלבד, ושיטת ההלכה של השולחן ערוך הרבה יותר מסובכת ולעיתים חורגת מכך…בכל מקרה, לרוב הכלל הזה תקף). אלו שלושת האישים עליהם עומדת ההלכה האורתודוקסית כבר מאות בשנים. אבל מסתבר שכל השלושה שעליהם הסתמך ר' יוסף קארו בחיבורו, חוו התקפות אישיות על המפעל ההלכתי שלהם והתמודדו עם בעיות לא קטנות נוכח הציבור שאף פעם לא היה תמים.

יצחק ויצחק נגד יצחק

רבי יצחק אלפסי (רי"ף, 1013-1103) הוא האבא של ההלכה. היה מאחרון הגאונים ופתח את תקופת הראשונים. כל הבאים אחריו העריצו אותו. אבן-עזרא כתב עליו שירים והרמב"ם הרעיף עליו תשבחות. פסקיו היו מקובלים בכל תפוצות ספרד, גם כשחלק על הגאונים.

אבל החיים של הרי"ף לא היו קלים מההתחלה. על מקום "גדול הדור" התחרו עוד 4 רבנים שונים (שלכולם גם קראו יצחק, אגב), ועשו כנגד הרי"ף יד אחת כנגד המפעל ההלכתי שלו לכתוב הלכות מתומצתות. לא רק שהקולגות עשו לו צרות, אלא גם בארץ מולדתו בצפון אפריקה קמו נגדו מלשינים שלא היו מרוצים מהרב המכובד, ולכן נאלץ לברוח לספרד. בסופו של דבר אחד מהיצחקים (אבן אלבאליא) סלח לו וגם שלח את הבן שלו ללמוד אצלו, ועוד אחד מהיצחקים (אבן גיאת), שהיה מתנגד חריף לרי"ף, נפטר, והרי"ף מצדו מיהר לתפוס את מקומו כראש הישיבה.

אבל הצרות לא נגמרו כאן. אדרבא, הן קורות דווקא במשפחות הכי טובות. תורתו של הרי"ף לא ידעה מנוח גם לאחר מותו. ילד גאון בן 19 בשם ר' זרחיה העז לדקדק בהלכות של הרי"ף ולכתוב השגות עליהם. הדבר הזה קנה לר' זרחיה שונאים רבים, כולל הרמב"ן, שגלשו לפסים אישיים נגדו, ואף הוא נאלץ לעזוב את מולדתו וללכת ללוניל.

אל תדברו על הרמב"ם

היום כולנו מתגאים ברמב"ם: פוסק, פילוסוף, רופא, יהודי לתפארת. אבל הגישה הזאת של התפארות ברמב"ם והעלתו כדמות יהודית עילאית גם בפי חילוניים וגם בפי דתיים, היא גישה שהשורשים שלה היו רק בימי ההשכלה. המשכילים היו הראשונים שבנו את ההילה סביב הרמב"ם. לפניהם, הייתה גישה מכובדת מאוד לרמב"ם בתור פוסק וגאון ללא ספק, אבל עדיין מדי פעם התגעשו הגלים והחל כל פעם מחדש פולמוס על כתביו. הפולמוס הראשון, היה כנגד מפעלו הגדול: משנה תורה (הקרוי גם היד החזקה). טענות נגד ספרי הלכה מתומצתים היו גם כנגד הרי"ף לעיל, אבל הרמב"ם היה מקרה מיוחד. לא רק שהוא תמצת, הוא גם לא הביא מראי מקומות, כלומר – לא ציין מאיפה הביא כל הלכה. הוא נפטר מהלשון הארמית בכלל, וכתב בספרו את הדברים הבאים, שנשמעים קצת מתנשאים:

כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

מטרת הספר, לפי הרמב"ם, הייתה להוות גשר בין התורה שבכתב, להלכה – ובכך היהודי הפשוט יכול לוותר על המשנה, הגמרא, המדרש ותשובות הגאונים. הדבר הזה הרגיז לא מעט אנשים ששלחו מכתבים נוזפים מאוד לרמב"ם. היו מי שטען ששיטת ההלכה של הרמב"ם בספר הייתה נגועה ברקע אישי, רוצה לומר – שכפה דעתו על קהילות שלא קיבלו את מרותו, אבל בכל זאת יקראו את ספרו כיוון שהוא כתוב בצורה נוחה, מעין מלכודת דבש.

אבל נגד הרמב"ם היו גם טענות חמורות עוד יותר, כיוון ששלח ידו בפילוסופיה. גם הגאון מוילנא, שהיה לו כבוד לראשונים, אמר ש"הפילוסופיא הארורה הטעתו". עוד בחייו היה צריך לספק תירוצים אפולוגטיים כנגד הדעות הפילוסופיות שלו. (בין אם אגרת תחיית המתים שלו היא אוריגינאלית או זיוף). לאחר מותו של הרמב"ם, בשנת 1232 הוטל חרם בצרפת על ספרי הרמב"ם בעקבות הדעות האריסטוטליות המצויות במורה נבוכים וב"ספר המדע" שבמשנה תורה. החרם נפוץ לשאר אירופה. היה מי שהגן על הרמב"ם, והיו גדולים לא פחות שאמרו על הרמב"ם שיחד עם כל התורה שלו, גם היו כוהנים גדולים שהפכו לצדוקים בסוף.

קבר הרמב"ם ב1935. מועד לונדליזם עוד מהמאה ה13.

גם על גופתו של הרמב"ם לא חסו, ואת הכתובת שעל קברו בטבריה "פה נטמן רבי משה בן מיימון – מבחר המין האנושי" החליפו ב"רבי משה בין מיימון – מוחרם ומין". הדיון החריף, עד שבסופו של דבר מתנגדי הרמב"ם פנו לכנסייה ואמרו לה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."

ההלשנה היהודית על ספרי הרמב"ם ושריפתם, עוררה חלחלה גם אצל המתנגדים הראשונים, שמשכו ידם ברגע שזה הגיע לרמה הזאת. בדיעבד, כך מציין רבי יונה גירונדי שהיה מתנגד, ההלשנה היהודית על הרמב"ם היא שעוררה את הכנסייה לשרוף את התלמוד בפריז כמה שנים לאחר מכן שנחשב לאירוע כואב מאוד אשר האשכנזים אומרים עליו קינות מדי ט' באב.

נפל על הרא"ש

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) הוא החוליה האשכנזית בשלישיה. אמו נהרגה על קידוש ה', אביו היה מחסידי אשכנז (תנועתו המוקדמת של ר' יהודה החסיד, לא של הבעש"ט). הוא היה מעורב מאוד בכל עסקי הציבור, וגם ניסה להתערב בעסקת חילופי השבויים של המהר"ם מרוטנבורג, שכידוע לא צלחה. אפילו בני טולדו הספרדים ביקשו ממנו להיות להם רב.

באופן מפתיע, כשלמישהו היה דין ודברים עם הרא"ש, דווקא הרא"ש לא ויתר ונכנס עימו לעובי הקורה. הוא תיעב חנופה וידע עם איזה חומר הוא מתעסק. כי יש חומרות ויש אנשים שרוצים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. וכך היה מעשה אחד עם רבי יעקב ברבי משה מהעיר אלינסיא, שהחליט יום אחד לא לסמוך על העירוב בעיר שלו ואמר – זהו! אין עירוב! אצלי בעיר אסור לטלטל שום דבר בשבת! אבל הרא"ש ידע שהיהודים לא פאריירים. אין עירוב? אז יטלטלו בכל מקרה, ובמקום ספק חילול שבת, יהיה חילול שבת ודאי. הוא שלח מכתב לרבי יעקב, אבל רבי יעקב עמד בתוקף על ההחלטה לא לסמוך על עירוב בשבת. המשמעות ההלכתית של הדבר היא גדולה מאוד – הוא עקר גוף תורה שלם (ראו גם כאן מה שכתבתי על השמיטה), וזהו מקום שבו אסור להחמיר. הרא"ש התעקש וכתב לו:

תשובה על שלא רצה לשוב מאולתו מענין העירוב. אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא, כבר כתבתי לך על ענין העירוב, שנהגו בכל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח, ואתה אסרת אותו לקהל פריריש. וכתבת לי ראיותיך, ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך, ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו עפ"י גדוליהם, והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך, ואתה מכשיל את הרבים בחלול שבת. לכן אני גוזר עליך, אחר שינתן לך כתב זה בעדים, שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח, תוך שבועיים אחר שתראה כתב זה; ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי, אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך, כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי, ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל, ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה.

ממש כך: הרא"ש נתן לו דד-ליין, אחרת חבל, יש לך פרצוף יפה.

אותו רבי יעקב היה עקשן כפרד, כי עכשיו זה כבר לא עניין של הלכה, זה עניין של כבוד. אבל הוא לא ידע על מי הוא נפל. הרא"ש התחיל בסיבוב שני כנגדו וכתב לאחר ממכובדי עירו:

שלומך יהי נצח החכם רבי יעקב ס״ט בר׳ יצחק. הכתב ששלחתי לאותו חסר מוח אתה ואחר תנום לו, ואם לא יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו בו נידוי באותו המשוגע יעקב בר׳ משה ירחיקוהו ויבדילוהו מעדת ישראל, כל דבר זה צריך חיזוק שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע״ה, ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר״ה שיתן אלף זוז למושל העיר, ואני גוזר עליך ר״י שתמסור כתבי זה למושל העיר שיגבה ממנו קנם הנ״ז. ואם כל זה לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרא כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלהים ולבער עושה הרעה מקרבינו.

מסקנה: גם לאשכנזים יש סף עצבים. חשבתם על תהלים-זוגער בשטעטל? תחשבו שוב.

ש"ך נגד ט"ז

מכל המחלוקות הללו יש לשים לב למשהו מעניין – לרוב אנחנו שומעים רק על צד אחד. המתנגדים של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמנם הותיאו אחריהם כתבים, אבל אלו מועטים וזניחים. האם הם לא היו מתנגדים של ממש? לכך אני מוצא לתרץ לפי המאמר בפרקי אבות:

הש"ך – תנו כבוד לצעירים

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים"

ברגע שהחולקים הכניסו את דעותיהם האישיות, זה סוף הסיפור – זה כבר מחוץ למסורת היהודית ואין להם מקום שם. וזה דבר גדול שעליו אנו מתאבלים בעומר – אותם עשרות אלפי תלמידים שמתו "משום שלא נהגו כבוד זה בזה", כל אחד התווכח עם חברו, בעניינים הלכתיים אמנם, אבל מעורב באינטרסים אישיים של כבוד. בהלכה אין "אני צודק", אלא "אלו ואלו דברים אלוהים חיים". ולראייה, הרי לכם מחלוקת אחת שדווקא נותרה עד עצם היום הזה. הש"ך (שפתי כהן) והט"ז (טורי זהב) הם שניים מנושאי הכלים המרכזיים של השולחן ערוך.

הט"ז היה כבר חכם זקן ומקובל כשפרסם את ספרו על השולחן ערוך במאה ה17. הש"ך, בהיותו ילד צעיר בן 24 בלבד, פרסם השגות על הספר של הט"ז. כמובן, שהש"ך לא היה מוכר והמעשה שלו נחשב כחוצפנות גדולה מאוד. החלה חלופת מכתבים והשגות רצינית ביניהם. רוב ההתכתבות עסקה דווקא בעניינים הלכתיים, אך ניכרת השפה החריפה של הש"ך (עדיין ילדון!) שם הוא מכנה את שיטת ההלכה של הט"ז "כמי שאין לו עיניים", או "המשכיל יבין שלא זאת כך".

אבל יש הפי אנד: יום אחד נסע הט"ז בעגלה בוילנא והחשיך היום. חיפש מקום להתאכסן בו, והעגלון הציע את ביתו של הש"ך, כי בכל זאת – אם אתם מחליפים כל כך הרבה מכתבים סביר להניח שאתם חברים טובים. שם אכן ציפתה לט"ז הפתעה, כפי שכותב הש"ך בהקדמה לספרו:

אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה", והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה. ואל אלהים יודע ועד שלא חיברתי ספרי נקדות הכסף הלז רק לשם שמים.

וכך, המחלוקת הגדולה המשיכה גם לאחר אותם שלושה ימים של אירוח שבסופם נישק הט"ז את הש"ך על ראשו. ככה, רבותיי, עושים הלכה.

ודבר אחרון בהחלט

מחלקות שלא לשם שמיים היו עוד במדבר אצל קורח ועדתו נגד משה רבינו. האם זה נראה ככה?

 

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

ראש השנה של אימה

יום ראשון של ראש השנה. שליח הציבור חוזר על תפילת מוסף ותוקע תקיעות דמעומד של מלכויות (אחד הסטים של התקיעות בראש השנה). לאחר התקיעות הוא מתחיל לנגן ניגון "ארשת שפתנו". הניגון הזה נשמע מוכר, אבל אני לא מצליח להבין מאיפה. אני מפנה את מבטי לאחיי ואבי היושבים מהצד שני של בית הכנסת ורואה את אצבעותיהם הקמוצות. ואז הבנתי שהחזן בעצם ניגן את משפחת אדמס. בזכרונות ושופרות (הסטים הבאים של התקיעות) כבר כל המשפחה שלי נקשה באצבעותיה בהתאם לניגון שהחזן אימץ. הרבנית מעזרת הנשים ראתה את כל המעשה, ומיהרה לספר עוד באותו יום לבעלה, שביום השני של ראש השנה החליף ניגון לאחד מלהיטי הקאנטרי האמריקאי.

אני בתור חובב מוזיקה (ומוזיקה לועזית איכותית בפרט) מאוד התעיינתי בפולמוס שהתעורר סביב התופעה. זאת תופעה די רחבה – לקיחת לחנים לועזיים והכנסתן לתוך הקודש, תפילה ופסוקי תהילים. האמריקאים מצטיינים בזה ולא הייתה דיווה אחת שלא שגבה מהם, להכול הם מצאו פסוק או משנה מתאימה. כמה דוגמאות: (כדאי שתשמרu אותם לסוף כדי שתספיקו לקרוא את המשך הפוסט D:)

ועוד כהנה…

ניגון א-לה בונבון

לחסידות יש תפקיד של ממש בתופעה הזאת. מסופר עוד על הבעל שם טוב שלקח ניגונים מהגויים ופעל בהם ישועות, בטענה שהניגון הזה התגלגל עוד מנגינת הלווים במקדש. ניגון בחסידות הוא משהו אפילו מעל הלוגוס, המילה, הרציונל. הוא שייך לנשמה, ועל כן חייב להיות טהור. ולכן, כשראו החסידים ניגון יפה אצל עכו"ם, הצמידו לו מילים מן הקודש כדי "להוציא את הניצוץ מן הקליפות".

בעל התניא, מייסדה של חסידות חב"ד – כתב בחריפות כנגד ניגונים זרים, כמו על חוכמת אומות העולם (פילוסופיה, ל"ע) וחלב נוכרי: אותו אחד שנוגע באותם דברים של גויים, אומר עליו כי:

"הוא מלביש ומטמא בחי'[נת] חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלי'[ם] מבחי'[נת] אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן" (סוף פרק ח')

אבל, יש גם אבל:

"אלא א"כ [אם כן] עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן [בפילוסופיה]"

הסיבה היא מאגית, קבלית. ניגונים זרים מחלחלים ומטמאים את הנפש. אבל האמנם הקבלה השפעה של ממש על ההלכה? חב"ד עצמה יצאה מן ההוראה הזאת לפחות פעמיים. (זאת בלי לציין שהרבי מלובביץ' האחרון היה בעל תארים אקדמאים רבים).

הפעם הראשונה הייתה ע"י בעל התניא עצמו. בניסיונותיו של נפוליאון הצרפתי לכבוש את רוסיה, חב"ד הייתה דווקא לטובת הצד הרוסי, כנראה מחשש מכל הליברליות והמתירנות. אבל זאת לא הייתה רק נטייה פוליטית, אלא התגייסות ממש. בעל התניא שלח חסידים שלו לרגל בצבא נפוליאון, והיה מבוקש ע"י המצביא נמוך הקומה. נפוליאון ראה ברבי היהודי אויב ופושע שמקום ראשו הוא בגיליוטיניה, בעוד שבעל התניא ראה בנפוליאון שטן, קליפה קשה, מכשף ושאר מרעין בישין. מעבר למלחמה הפיזית, חב"ד הייתה סבורה שהמלחמה היא רוחנית, מאגית. מה אפשר לעשות כדי לקחת את כל הכוח מן הטומאה הצרפתית? לקחת את הניגון. הניגון השייך ל"שרה (שי"ן שמאלית) של צרפת", כך סבר בעל התניא,  הוא מה שמכונה בפיהם של החב"דינים היום "מארש נפוליאון". הרבי הורה לקחת את אותו מארש, שממנו שאבו הצרפתים את כוחם, ולגייר אותו, להסיר ממנו את טומאתו ע"י כך שישירו אותו בבית הכנסת בעיצומה של תפילת הנעילה ביום הכיפורים, לא פחות. הכנסה כל כך בוטה של ניגון גויי לתוך הרגע הקדוש ביותר בשנה ליהודים בטח תביס את צרפת. חורף 1812 אכן היה חורף קשה.

אבל יחסי חב"ד-צרפת לא רגעו מאז. בשנות ה80 צרפת יצאה ברפורמת חקיקה אנטי-דתית שאיימה לפגוע בתושבים היהודים וביחסים קרירים עם מדינת ישראל. הרבי מלובביץ' האחרון החליט לנקוט מעשה דומה לרבי-רבותיו, והחל לנגן בשמחת תורה של 1984 את הפיוט "האדרת והאמונה" במנגינת המארסייז (ההמנון הצרפתי). המארסייז הצרפתי עצמו כולל תיאורי זוועה על אדמה רוויה בדם ואיברים של אויבי הצרפתים, אבל זה לא התריע את הרבי לעלות את הניגון לקדושה מן הקליפות, ובכך להרגיע את שרה האלים של צרפת בשמיים שהשפיע על שריה הגשמיים.

(כאן עוד דוגמא לניגון גויי אצל חב"ד – לובביצ'ר ניגון).

הקולות של פיראוס מזכירים את רבי אבדימי דמן חיפה

אם כן, לחסידים היה תירוץ חסידי להשתמש בניגונים זרים. מה אומרים הפוסקים? מסתבר שהאשכנזים לא היו הראשונים לאותה "עבירה". עוד בספרד היו נפוצים ניגוני ישמעאלים שנכנסו לבית התפילה, עליהם נשאלו הראשונים. (דוגמא מפורסמת לפיוט לדינו אם כי מאוחרת מאוד – צור משלו). פסיקה זאת מובילה אותי לדבר על הרמב"ם שכתב בפירושו לפרקי אבות (סוף פרק א'):

"ראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין [כלומר, שיר לועזי עם תוכן צנוע] ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס [גם עם הפיוט בעברית מכיל תוכן בעייתי] וזה סכלות גמורה שהדיבור לא ייאסר… כי כשיהיו שני פיוטי ולשניהם עניין אחד מהעיר כוח התאווה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלה הלשון אין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משירה שירים בעניין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר פחיתות ובדברים מגונים…"

הרמב"ם מגנה את הצדקנים שמסרבים לשמוע שיר בערבית, אבל אם השיר בעברית, אפילו עמוס בתכנים גסים, הוא מותר לשיטתם (והביזיון גובר בשילוב פסוקים מן המקורות). מן הדברים הללו יש שהסיקו שלא העיקר הניגון, אלא העיקר המילים. אלישע בן אבויה, הכופר הידוע, הואשם בגמרא ש"זמר יווני לא פסק מפומיה [מפיו]" – ובגלל אותם השפעות הוא קיצץ בנטיעות. אבל כפי שמתבטא מדברי המהרש"א (בבא קמא פב:), עצם הזמר לא מורה על כלום, ובעצם הבעיה הייתה המילים היווניות שמשכוהו למינות.

הנה דוגמא לזמר יווני אפוף במסתורין (אריס סאן).

"נערה ממש אוצר", למי שלא זיהה.

כרגע מסתבר, שלא ראוי לשיר ניגונים שבמקור יש להם תוכן זימתי, כדי שלא יבואו לשיר את התוכן המקורי.(שו"ת הב"ח סי' קכז, יו"ד סימן קעח). שום מאמץ מיסטי לא יוכל להעלות מילים צורמות לכל נפש יהודית מן הקליפות. שבתאי צבי שר"י באחת מן הפרובוקציות שלו, שר שיר עגבים ספרדי בעודו מסביר את המשמעויות הקבליות העמוקות שלו, וניסיונו, למזלנו, לא צלח.

ישו כוכב עליון

הפוסקים הביעו את דעתם הלא נוחה משליחי ציבור המנגנים קדיש וקדושה ע"פ שירי נוכרים, אבל לא הצליחו למצוא איסור של ממש. אנשי ההלכה ניסו לתקוף את הסיפור מכיוון אחר – האיסור האולטימטיבי, עבודה זרה. אולי הניגונים הגיעו אליהם, רחמנא ליצלן, מבית עבודה זרה? חלק מהפוסקים כתבו שאסור לנגן ניגונים שהם מיוחדים לע"ז, אפילו ללא המילים (מתבסס על ספר חסידים סי' תשסח) משום שהם מכניסים הטינופת במקום הקדושה. אבל המציאות הוכיחה אחרת. רוב משפחות ישראל ישירו ללא משים דעת שיר פרוטסטנטי לאור נרות החנוכה, בעוד אין מוחה בידם. אז מה עם איסור ע"ז? ליבוביץ בספר השו"ת שלו מעלה הצעה (הוא אינו פוסק, אלא מהרהר בלבד) אולי מנגינות הגויים אינם "כסף וזהב עליהם" שאסורים בהנאה ע"י היהודי, אלא "נוי" המותר. כמו התירוץ של רבן גמליאל שרחץ במרחץ של אפרודיטי בעכו ואמר "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ". (ע"ז, ג', ד')  ויש פה הגיון מסוים, בהתחשב בעובדה שהרבה מן המלחינים הגדולים ביותר של המוזיקה הכנסייתית היו בעלי דעות ואורך חיים חילוני וחיפשו בסה"כ פרנסה. בכל אופן, אם המנגינה מזוהה כמנגינה כנסייתית מובהקת, ע"פ ההלכה יש להימנע מלשלבה בקבלת שבת.

לא מצאתי לרעיון השחתת הנשמה השפעות בהלכה "היבשה", אולי רק כתוספות הנהגות. אבל לא רק מנגינות גויות נאסרו. בקהילות חרדיות מסוימות אף נזהרים מלשיר את ניגוני קרליבך, מחשש שאף הם מקורן מן הקליפות (שהרי הוא מוקצה בהרבה קהילות שכאלו). אבל נימוקים שכאלו מזכירים לי את מה שקרה פה בישראל ב1964. הביטלס היו אמורים להופיע בישראל, אך משרד החינוך התערב בטענה שהם "משחיתים את הנוער" ומנע מהם להגיע. אבל, לפני שהעוול תוקן בהופעתו של סר פול מקרטני ב2008, נחשף הסיפור האמיתי. החשש היה יותר מהשחתת הכבישים והתשתיות שנגרמה בעקבות הופעת להקת הצלליות כמה חודשים לפני כן. בנוסף, לפקיד בכיר במשרד החינוך היו קשרים משפחתיים עם אמרגן שהפסיד במכרז להבאת החיפושיות לארץ. מקרה? אולי. משרד החינוך נתן את פרס החינוך באותה שנה לצה"ל, כדי שהנוער ידע ערכים מהם. האם היום נגיד ששירי הביטלס גם משחיתים ואסורים בניגון? האמן כאן לא חושב:

בכל אופן, שירי הביטלס לא חשודים בעבודה זרה, להוציא ההתבטאות של ג'ון לנון. (More popular than Jesus)

קול רעש גדול

המסע עדיין לא תם. שירי רוק וקונספירציות הלכו תמיד יד ביד. מה קורה כאשר תיאוריית הקשר היא יהודית? האם מותר לשמוע שיר גויי המדבר על נושאי קודש? אחת מהתיאוריות היותר-הזויות ששמעתי על Stairway to Heaven של לד זפלין היא שהשיר מדבר על חורבן הבית ("עשן בין העצים") ומושר בפי הלווים על נהרות בבל (המביטים בשיר מערבה אל ארץ ישראל).

There's a feeling I get when I look to the west, And my spirit is crying for leaving. In my thoughts I have seen rings of smoke through the trees, And the voices of those who stand looking.

ודבר אחרון בהחלט

הרבה מוזיקה הייתה בפוסט הזה. אז נסיים במערכון האחרון של אנדרדוס שממש במקרה עוסק בנושא הזה.

קריאה נוספת:

על מאבק בעל התניא-נפוליאון

מקורות מעוז-צור

ניגונים ממקורות זרים בהלכה

תשובה של הרב שרלו בנושא

עוד דיון בנושא

מדריך הנבוכים לגלקסיה – The Perplexed Guide to the Galaxy

הקדמה קצרה

הקטע הבא הוא ניסיון שילוב בין שני המדריכים הגדולים ביותר שידעה האנושות.

הראשון הוא מורה נבוכים לרמב"ם, ובשמו הלועזי: The Guide for the Perplexed. במקומות רבים בספר הרמב"ם עוקץ בלשונו החדה את הסכלים והבורים. עוקצנות זאת הזכירה לי את המדריך השני: The Hitchhiker Guide to the Galaxy של דאגלס אדמס, שאף הוא מאופיין בעקיצות על אמונות הכזב של תושבי היקום. למרות שיש עוד יותר מחודש ליום המגבת (לאלו שחוגגים אותו למניינם ב25.5 או לפי הלוח העברי ב42 לעומר), הרי הוא לפניכם. ברצוני להודות לרעי הטוב רזיאל שתרם בהערותיו המועילות והמעולות לקטע.

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

מדריך הנבוכים לגלקסיה – ע"ע "המין האנושי"

המין האנושי – המין השלישי בחוכמתו בכדור הארץ (ע"ע "לא מזיק ברובו").

ייעוד

בשל חוכמתם המוגבלת יועדו להתעסק רוב שנותם באופן עיקש ובלתי פוסק בקביעת דברים כ"אמת" ו"שקר". זאת ללא ידיעתם כי לשם כך נוצרו ע"י מחשב העל "הרהור עמוק" בכדי לחשב את השאלה של החיים, היקום והכל, פעולה שבני האדם מכנים אותם "השכלת המושכלות" (ע"ע 42). אמנם, נראה שפרוייקט זה נכשל עקב צורת האיות הווגונית שלא מבדילה בין "שכל" ל"סכל", דבר אשר גרם לבאגים חמורים ביותר במנגנון האנושי. כך יצא, שבני האדם מבלים את זמנם לרוב באכילת מאכלות טובות, בעילת צורות נאות, לבישת בגדי שש ורקמה, בילוי בקניון, צפייה בתוכניות אירוח ושאר דברי הבאי והבל.

פילוסופיה

אך ללא ספק, המין האנושי מתגלה במלוא טפשותו כאשר הוא שולח ידו במלאכת הפילוסופיה. הפילוסופיה האנושית היא ייחודית ביקום כולו, ונודעת ביכולת רפלקסיביות מרשימות, כיון שהיא עוסקת בעיקר בעצמה. לדוגמא, בן האדם הממוצע סובר שהארץ עומדת במרכז העולם, או שהמציאות כולה היא למענו כפרט, או שהצבעה למפלגה ששמה מתחיל ב- "יש" היא הקדמת קיום למהות, או שמחשבות שמחות יכולות להפיג את זעמו של מנהל הבנק שלך. אסכולה פילוסופית זאת כונתה " אקזיסטנציאליזם".

מחלות

המין האנושי נגוע במחלות מסוכנות רבות.

מחלת ה"אובר" – בני האדם הם יצורים שמחים וחיוביים, מלבד הפעמים הרבות בהם הם שרויים בדכאון כרוני עמוק. מטבעם החיובי, הם נוטים לעשות כל דבר יתר על המידה. המלכים לוקחים יותר מידי נשים. בני האדם מרבים להתאבל על המתים, ועוד יותר על אלו שעוד לא מתו ומצערים אותם עוד בחייהם. בני האדם מרבים בתארים נעלים יותר מידי (ראה מחקרו של עו"ד ד"ר רו"ח אל"מ הרב הגאון והחשוב לורד יהופיץ בויבריק השני שליט"א נ"י הי"ו). בני האדם מושכים יותר מידי כסף מן חשבון הבנק שלהם. ואם כל זה לא מספיק, האיפור של ג' יפית הוא יותר מידי.

מחלת "הכינותי מראש" – בני האדם נוטים לאופי עצלני מאוד, עד כדי כך שאינם יוצאים מביתם ארבע פעמים במחזור ירח ממוצע. בכלל, בני האדם מרבים לישון, מתוך תקווה תמימה שיום אחד יקומו בצהריים וישיגו תובנה עמוקה אודות החיים ללא צורך בעיון מוקדם או בלימודי הכנה כלשהם. בני האדם טוענים שהכול ידוע וקבוע מראש, ולימודים יכולים להסית או לא להועיל לגילוי האמת. לכן, הם מקפידים באדיקות לשמור על ראש נקי, צלול וזך מכול ידע זדוני.

אופנה וחברה

מבנהו ההיפר-גיאומטרי של היקום הוא שמאפשר את העובדה המרתקת לפיה כדור הארץ הוא המקום הכי גבוה ביקום, ובה בעת הוא המקום הנמוך ביותר. עובדה זאת היא שמקנה לבני האדם את אופיים הקיצוני, ולמריבות חסרות תכלית אודות האם כדור הארץ הוא המקום הכי "חם" עלי אדמות, או הכי "קול".

בני אדם מחבבים אופנת וינטאג' מאוד. כך, אם לדוגמא תתן להם ספר ישן ותגיד להם שיש בו סודות הנובעים מצירופי אותיות, הם ימהרו לקנותו בכסף מלא כפריט חובה לספרייה שלהם, וכאמירה אופנתית. אמיתות הדברים נובעת מערכו הפרה-היסטורי של הספר, והגוף שאחראי למנוע כל השתלטות של סדר וקיומה של האנתרופיה, חס ושלום, היא הרבנות הבין-גלקטית, שאחראית אף היא לתעודת הכשרות המפוקפקת במסעדה בסוף היקום. (ע"ע)

אמונה

רוב אוכלסיית היקום מאמינה שהיא נוצרה ע"י סוג של אל מסויים. בספרה הפחות-מצליח של הוצאת אינציקלופדית גלקטיקה: "מי זה הבחור הזה שנקרא אלוהים?" מוצגות העובדות שאנו יודעים בוודאות אודות הזן האלוהי. באדיבותם אנו מביאים את ההגדרה הנובעת מניסיוננו האמפירי עם הזן הזה:

אלוהים (מצוי): חסר חוליות, עור, בשר ודם. לא גוף. לא פיזי. לא נמצא בשום מקום. לא גדול. לא קטן. לא יושב. לא עומד. לא מצוי בזמן. לא מת. לא נושם. לא ישן. לא ער. לא שמח. לא עצוב. לא שתיים. לא יתר על שתיים. חי בקבוצות קטנות של אחד. 

הגדרה זאת לא הקנתה לאל המצוי פופלריות רבה, כיוון שהוא, בין היתר, גם לא מצוייד במגבת. לכן, בני האדם החליטו לערוך תחרות ריאליטי למציאת אלים יותר נגישים ואנושיים (כלומר, סכלים).

זוכה התחרות היה בחור בשנות השלושים המוקדמות שאיבד את בתוליו לפני אמו, בעל שרירי בטן מרשימים, שיער גולש, ויכולות מרשימות כמו הליכה על המים וריחוף בסיוע מוטות עץ ומסמרים. אם כן, אין זה מפתיע כלל, בהתחשב  בזאת שרוב הצופים היו צופות צעירות שהבחור המוכשר זכה בפרס – מלכות שמים לפני עשרים וחמישה אחוזי מס. בהמשך, זכייה זו סחפה בני אדם רבים, במיוחד בשל בשורתו של הבחור עם המגבת ליום "בלי פאניקה" שיבוא. אבל כשאר פליטי הריאליטי הוא נעלם יום אחד, מותיר אוהדים נאמנים אחוזי ציפייה ליום הקאמבק הגדול.

קריאה נוספת למעוניינים:

מו"נ: י"ב, ל"ב, ל"ד, נ"ט, ס"ב

שמונה פרקים: פ"א, פ"ד

משנה תודה:  יסודי התורה,  תשובה, מזוזה, אבלים,  מלכים

חתונות ובעיות

חתונות ובעיות.

הנה העומר בא. אפשר כבר להריח את ריח עוגיות הקוקוס באוויר. ועם העומר הקלה גדולה. 33 ימים שלמים ללא חתונה אחת. החתונות בזמן האחרון הפכו לקטסטרופה. הפוסט הזה אני מתכוון להוציא קיטור על כל מה שמעצבן אותי בחתונות פה בארץ הקודש.

קח לך אישה ובנה לה בית. לא!!!

אני מסרב לסווג כל מקרה של רווקות מאוחרת כבעיה אגוצנטרית או בררנית. יש גם בעיה הפוכה. בקהילות הדתיות בפרט, אבל גם בקהילות הכלל-ישראליות, אנשים מתחתנים מוקדם מידי. אין כמו אהבה ראשונה, אבל בדיוק כמו שפרנציסקוס לא ייקרא הראשון אם לא יהיה שני, ככה גם אין אהבה ראשונה אם אין שניה. קשר ראשון הוא הקשר בו עושים את הטעויות הנוראות מכל – הוא הקשר בו אנו מתפקחים מהפנטזיות, מעצבים תרבות-זוגית, רבים, חוזרים, מקווים, מתאכזבים ונפרדים כידידים. אנשים שהקשר הראשון הרציני שלהם יגרור ישירות חתונה, יהיה מחוספס מאוד, בעל הרבה חבלי-לידה בשנים הראשונות. קשר שני-שלישי יהיה בוגר ואמיתי.

מלבד זאת, גם העתיד הכלכלי של הרבה זוגות צעירים בסימן שאלה. מסיבה לא מובנת היהדות המסורתית של ימינו ממהרת להשיא את בנותיה ובניה עוד בטרם רכשו מקצוע לחיים. הרמב"ם כותב דבר מדהים:

דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה–שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו . . . אשר בנה בית חדש . . . אשר אירש אישה" (הלכות דעות, פ"ה, י"א)

הדרך של האנשים הנבונים בעלי הדעה הוא קודם כל למצוא מקור הכנסה. לאחר מכן, להתיישב – להשיג מקור לגור בו (הרמב"ם אומר שצריך לקנות בית דירה, אבל בואו נישאר ריאליים). לאחר מכן – נושא אישה ומקים משפחה. את הראייה הוא מביא מכהן משוח מלחמה. בימי קדם, לפני שיצאו בני-ישראל למלחמה, היה מגיע כהן מהרבנות הצבאית ומחלק פטורים. את הפטור הראשון הוא חילק למי שנטע כרם אבל לא הספיק להנות מפירותיו. אותו אחד פטור מן המלחמה כדי לסיים את מלאכתו. (והרמב"ם מסיק לכל סוג מלאכה עבור נשיאת אישה). לאחר מכן הכהן שואל האם יש אדם שבנה בית אבל לא חנך אותו. אף הוא מקבל פטור. הפטור האחרון בסדרה הוא למי שארס (קידש) אישה, אבל לא סיים את כל פרוצדורת הנישואין (בקצרה: הנישואין היהודיים בנויים משני חלקים, שבעבר היו מופרדים והיום מאוחדים). יש עוד פטור נוסף שהוא נושא לפוסט שלם.

ממשיך הרמב"ם ואומר:

אבל הטיפשים, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה; וכן הוא אומר בקללות, "אישה תארש . . . בית תבנה . . . כרם תיטע" -כלומר יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך.  ובברכה מה הוא אומר, "ויהי דויד לכל דרכיו, משכיל; וה', עימו" (שם)

בקללות בספר דברים, התורה מונה את סדר הדברים אישה-בית-פרנסה הפוך מלמעלה. מי שיודע דבר ברמב"ם, מבין את הקריאה בפסוק באופן הבא: הקללה היא לא שהאישה שתארס איש אחר יקח וכו', אלא הקללה היא המעשה ההפוך עצמו! מי שהופך את הדברים מביא על עצמו קללה. וככה זה מנהג העולם, זה הטבע. כדי לקדש צריך משהו שווה פרוטה. אין לך פרוטה? בעיה. גם נוסח הכתובה לא נלקח ברצינות. כנראה מחסום השפה הארמית מפריע. אז בעברית, הכתובה פותחת במילים (לאחר כל התאריכים והשמות):

החתן המהולל אמר לבתולה, היי לי אישה כדת משה וישראל ואני בעזרת השמיים אעבוד ואוקיר (לשון – אעשה יקר יותר) ואכלכל ואזון ואפרנס אותך כמנהג אנשים יהודים שעובדים ומוקירין וזנים ומפרנסין ומכלכלין ומלבישין את נשיהם באמונה

והם חיו בעושר ואושר.

אם אנחנו באירוויזיון, אז עד הסוף!

אני פשוט סובל בחתונות. אין לי מושג אין החתן והכלה מסוגלים להנות מאירוע שצפויה בו הקפדה של הפקה הוליוודית. איך אפשר לשלב בין אירוע מכובד שכל הדודות של סבתא והבוס של אבא מוזמנים אליו, ובין מסיבת נישואין עם אלכוהול ומוזיקה רועשת? התשובה: אי אפשר! עבור המבוגרים, יש יותר מידי רעש. הצעירים סובלים מלבוש לא נוח שהם נאלצו לבוא איתו בשל מכובדות האירוע, אבל פשוט לא ניתן לשמח איתו חתן וכלה. כבר ראו עיני ג'ינסים, לא עלינו, בשעת החופה. כבר הצטמקו אישוני, רחמנא ליצלן, לחזיון טי-שירט שהחתן החליף לאחר החופה. אני לא מאשים את החתן שזאת הפעם היחידה שהוא ילבש חליפה בחיים שלו. אלא את המוסד את מאשים. אבל יש פתרון שמצא חן בעיניי מאוד והוא תופס תאוצה בשנים האחרונות: חתונה אירופאית.

קייט ו-וויליאם. לא נוח

כידוע, באירופה החתונה מחולקת לשני חלקים (אם לא יצא לכם לראות את החתונה המלכותית האחרונה, דעו שכך נהוג במדינות אירופאיות אחרות מלבד בריטניה, כמו צרפת). החלק הראשון מתקיים בשעות הבוקר המאוחרות – החתן והכלה, לבושים יפה-יפה, וכל אורחיהם (הלבושים בהתאם!) מתכנסים בכנסייה. שם נערך טקס דתי. לאחר מכן, הפעמונים מצלצלים והם הולכים לבניין העיריה. לא, הם לא הולכים לאחד את חובות הארנונה, הם הולכים לערוך שם סעודה קלה (בעוד שהבירוקרטים מסדרים להם את הניירת). לאחר מכן, הם הולכים הביתה, נחים, מחליפים בגדים, ובערב – מסיבה! הם יכולים להחליף למשהו יותר נוח, והם יכולים לחגוג עם החברים שלהם בבית, בים או איפה שבא להם. נסיון לגייר את הסדר הזה נראה לי מבורך. למה אני צריך לרקוד עם הדודה שלי? לא רוצה! תעשו טקס רשמי ביער (עם הכלה עצמאותה בתפקיד כיפה אדומה, כמו שאמרו הגששים) – שם תחת כיפת השמיים בפסטורליה, כל מי שחייב להיות מוזמן, יוזמן. יהיה ריקוד-מצווה או  שניים. ארוחת בראנץ' קלה תוגש לאורחים המכובדים. בערב, הכלה יכולה להחליף למשהו נוח, ולשמוח, בלי שום תחכום. חבר ינציח את המסיבה במצלמה. שמחה אמיתית, עם האנשים שהם באמת אוהבים לבלות איתם, עם החברים והאחים, שמחה פשוטה.

בואי נשתה תה ונתחתן

לבוסית החילונית שלי יש דעה מעניינת על חתונות. היא ממש נגד. לשיטתה, אם היא אוהבת מישהו – היא יכולה לבלות איתו. אם היא מרגישה מוכנה ובא לה, היא תגור איתו ותביא איתו ילדים. מה הטקס הזה מוסיף? מה הוא מביא שלא היה קודם? הרהרתי והגעתי למסקנה שיש משהו בדבריה – אין טקס החתונה מוסיף מאומה. הסכמי ממון והסדרי זוגיות אפשר לעשות גם אצל עורך דין בימינו. אז איזו סיבה יש לזוג חילוני (שלא מעוניין בצד מסורתי בחייו) להתחתן? אין לי תשובה טובה לתת לכך, החתונה היא טקס דתי. אם פלוני אוהב את פלונית, זאת עובדה – ולא צריך טקס שיאשר את זה. אבל אם פלוני אוהב את פלונית וגם אוהב את ה', אז יש פה כבר משולש רומנטי. הנישואין היהודים הם לא סתם טקס זוגיות – הם טקס זוגיות נוכח פני ה'. הזוג מצהיר על אהבתם ונותן תוקף קדוש להצהרה, ובכך ייחודו של הטקס הזה – הההצרה הנוספת שהקשר בינהם הוא קשר בעל אופי דתי, אותו "בסייעתא דשמיא" שיש בכתובה, אותו "כדת משה וישראל" – בניית בית בעל אופי יהודי. מי שלא מעוניין בכך – אז מה המשמעות בחתונה?

הרב גנדאלף מקדש – אין מה לדאוג, טבעת כבר יש.

אני מציג גישה קשוחה למדי. אחד הטיעונים נגד נישואים אזרחיים (אני מאחד תחת מטרייה אחד כל מה שקרוי "ברית זוגיות" – נישואים ע"י סלבריטאים, נישואים חד-מיניים וכו') הוא שהנישואים הם טקס דתי בעיקרם, ולכן אין לאפשר נישואים שהם לא דתיים. אני לא אומר במפורש שאני נגד, אלא פשוט אני לא מבין מה התועלת לשחק ב"כאילו". טוב לכם? תחיו יחדיו. זוג נשוי כדת משה וישראל אינו זכאי ליותר זכויות מאשר זוג שלא נשוי בצורה הזאת. העיקשות להרחיב את המושג "כדת משה וישראל" היא ילדותית, כפי שכתבתי כבר לפני. אדרבה, אני בעד להרחיב את מושג הזוגיות שהמדינה תכיר בו – ולהשאיר את הטקס הדתי, דתי. וכבר נשפכו נהרות דיו על הנושא, ככה שאין לי מה להוסיף, רק לציין את דעתי.

גילוי נאות וחסודות

אני רווק מאושר בן 23 שחי ברוב שעות היום בעולז ותרגושת לרוב. אומרים שאני לא אמצא כלה עם הגישה הזאת. אז אומרים. נסיים בפרנק סינטרה.

שולט בכיפה

 שולט בכיפה

 "כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומי לחץ…"

החובש החושב

הכיפה הארורה הזאת שניצבת על ראשי. למה אני צריך אותה?! רק בעיות היא גורמת. בתהליך החזרה בתשובה שלי, היא הייתה האחרונה להיכנס לרשימה – אחרי כשרות, שבת, נגיעה, תפילה, לימוד – רק אחרי שממש הייתי דוס גמור, אז צצה לי על הראש כפטריה. וגם אז לא הרגשתי נוח איתה – כי היא מגדירה. היא מכניסה אותי למסגרת. עם הזמן כבר התרגלתי אליה, וגם הסביבה הקרובה שלי לא מבחינה אותי בגללה, כיוון שאני דברן ופלספן "הוא לא כמו כל הדוסים" הם אומרים. אבל הסביבה הזרה לעולם תתייחס אחרת לחובשי הכיפה. האם הם יודעים מה יש מתחת לכיפה – שם בראשו של האדם החובש אותה? האם הכיפה היא רק סטייטמנט אופנתי עבורו? אולי חברתי? אולי הוא כופר בתחפושת? לאנשים יש את הנטייה להשליך את כל המחשבות שלהם על החברה הדתית אל עבר אותו חובש כיפה רנדומלי שהם ימצאו ברחוב. הם מכריחים את העולם הפנימי שלהם, כלומר – תפיסת הדת, החברה היהודית ואלוהים עצמו, להיות תקף גם עבור האדם הדתי אותו פגשו. "רבים לבקרים רבה אמונתך" – ופירוש חכמים, שאמונתו של אדם משתנה כל בוקר. אם לאדם אחד אין אותה אמונה כל יום, האם כל הדוסים מאמינים באותו דבר? ברור שלא.

אוסף הכיפות שלי

אמונת רחוב

לאנשים רבים יש קושיות ובעיות שגורמים דיסוננס בעולם הפנימי שלהם. כשהם פוגשים את חובש הכיפה, לעיתים קרובות הם דורשים ממנו להשקיט את אותו רעש רוחני. כאשר לי קורה מקרה שכזה, אני מנסה לגרום לאנשים לשנות את התפיסה הכוללת שלהם, שינוי פאזה, שיטת מחשבה חדשה – דרך אחרת להתבונן על הבעיות האלו – ואם יאמצו את הדרך החשיבתית הזאת, אולי מעט ירווח להם. אבל הם עקשנים – "תפתור לי את הקושיות שלי, אבל תישאר במערכת הייחוס שלי" הם דורשים. נתתי דוגמא בפוסטים הקודמים על עקרונו של הרמב"ם: נקצין את העניין. אם אדם חושב שלאל יש גוף, אז ברור שיצוצו לו בעיות פילוסופיות. כל עוד הוא לא יסכים להיפטר מהמחשבה הזאת, ולקבל את העקרון שאין לו גוף, תוותר הבעיה הזאת. כך גם בדברים אחרים, לאנשים יש דעות קדומות, פרמיטיביות על היהדות, שמא הייתה עבודת אליל שמוריד גשמים כתוצאה מהקרבת חיות תמימות. הם מסרבים להאמין שיש עומק בהגות היהודית, יש מושגים שצריך להתאמץ כדי לתפוס אותם – מבחינתם, היהדות היא מה שאני מבין, ומה שאיני מבין בו, הוא מלל ריק ומבלבל. שימו לב לחגים היהודיים – זה הרבה מעבר לקלישאה "ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל". הרבה מן החגים משמעותם בפינמיות ושכלתנות נוראה – בראש השנה אנחנו מתפללים את התפילה האיומה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – אין לנו שום רצון בעולם הזה, אלא שכל הברואים יבינו, הבנה שכלית, שיש להם מסובב. כמה פילוסופיה במשפט אחד. יום כיפור הוא מסע אל תוך האני הפנימי שלי כפי שרמזתי בפוסט על ט' באב. וכך הלאה.

א מחייה, משה.

מהו האלוהים? זאת גם שאלה כואבת. אנשים לעיתים תופסים אותו בצורה פרסונלית, זקן שיושב בשמיים ואחראי שהכול יעבוד בעולם לפי שכר ועונש. עבורם, האדם הדתי, יש לו איזשהו השפעה עליו – אז הוא יכול ללכת בלי מטריה היום, לא ירד גשם. הם אינם שמים על ליבם את הטקסטים המזעזעים במסורת היהודית. אביא 3 דוגמאות:

א) לאחר חטא העגל משה מתיר נדר לקדוש ברוך הוא – שום אדם עם תפיסה מסורתית של האל לא יבלע בנחת טקסט שכזה, שהוא ממש בגדר חילול הקודש עבורו, אבל זה שוב משום שהוא מסרב "לפתוח את הראש" ולחשוב קצת אחרת.

"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלהים שימחול להם. אמר האלהים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה – אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'". (מדרש רבא, כי תבוא)

זהו טקסט לא פחות ולא יותר מזעזע, אבל העיקר מדגיש לנו שהאל הוא לא מושג פשוט כל כך.

ב) מקור שני, שגם נוגע באותו נושא הוא מן מסכת ברכות דף ל"ב ע"א – שם לאחר שמשה מתיר את הנדר אומר לו הקב"ה משהו מדהים:

"'ואולם חי אני' אמר רבא, אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: 'משה, החייתני בדבריך'".

רגע, רגע – מה ז"א "החייתני"?! איך אמר ניטשה – רק במקום שיש מתים יש קמים לתחייה. רש"י, מלך המינימליזם מבאר: "בעיני האומות" – אנחנו מגלים, שגם ביהדות ישנה מציאות כזאת שם האל חשוב כמת – גם בתפיסה מיסטית קצת של "קב"ה וישראל כולהו חד" – שאם אין ישראל, אז עבור האומות אין אלוהים. אבל חשוב להבין את התפיסה הרעיונית, שגם היהדות תופסת את האל בצורה פילוסופית נועזת. אני יושב בהרצאה עם עוד 50 סטודנטים לפילוסופיה, רובם ככולם אין להם סמרטוט על הראש. ופתאום הם מבינים שמה שהם חשבו עד עכשיו זאת דעה קדומה אינפנטילית. הם מבינים עד כמה האלוהים של דקארט, לדוגמא, מורכב – עד כמה הוא לא טריוויאלי ונהיר – ופה אני מוצא תועלת רבה. אתם יכולים לעשות בעצמכם את ההכרעות הערכיות-הדתיות או האפסטמולוגיות-אמונתיות בהתאם לרוח ליבכם, אני מקבל את הכרעותיו של כל אדם – אבל לא לפני שבאמת חשבתם והבנתם על מה אתם מדברים. אנשים תופסים דתיים כפרמיטיבים לרוב כי הם עצם פרמיטיבים במחשבתם כלפי הדת. כל הכופרים ההגונים כבר אינם. טומי לפיד, איכָּה?!

ג) גם בחירה חופשית אינה קאפ-קייקס ביהדות. אני מזמין את הקהל לעיין בפירושו של ליבוביץ לקהלת (ובסוף התייחסות לתהילים). בכל אופן, אדגים בקטנה ע"פ דברי הגמרא להלן:

"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם". (כתובות ל' ע"א)

תרגום פשוט – הכול בידי שמים חוץ ממזג האוויר ("צינים", מלשון צינה וקור) ומלכודות ("הפח נשבר ואנחנו נלמטנו" – פחים הם מלכודות היונים). אם אדם רואה שיורד גשם בחוץ – שיקח מעיל. הוא לא יכול לטעון ולומר: "אני אלך כמו שאני ויהיה בסדר בעזרת ה'". אם אתה רואה מלכודת ניצבת מולך, אינך יכול לדרוך בה ולהרהר: "אני מקיים מצוות והכול, ה' לא יעניש אותי סתם". קיצר, הגמרא אומרת לנו – אל תהיה אידיוט. ומה יעשה מי שלא שפר מזלו והוא באמת אידיוט? עליו הכתוב אומר: "שומר פתאים ה'".

ד) אמרתי שלוש, אבל אציין במילה אחת שיש מקור שם כתוב שגם הקב"ה מתפלל. ביארתי את זה במקור אחר והדגשתי את הרעיון הגדול שם. אבל בכל אופן, שימו לב לתעוזה.

מה אתה יודע?

כשזה מגיע לקשקשת על דת-אמונה-אלוהים וכאלו דברים, פתאום כולם מרשים לעצמם להיות מומחים גדולים, הגיונות ליבם הם האמת האבסולוטית, והם ילכו אחריה וישכנעו בצורה מיסיונרית את הצד המאזין. האם הם היו מדברים באותה ניחותא על תיאוריות קוונטיות בפיזיקה? יש דברים באלוהות שכולנו מבינים – לדוגמא, כולנו מסכימים שאם יש אל, אז הוא ברא את העולם. זאת אחת מהתכונות שלו. אבל דיון עמוק אני דורש רק מאנשי מקצוע – כלומר, פילוסופים בלבד. גם לא כל הרבנים לדעתי רשאים לדון בשאלות כאלו, במיוחד עם הכשרתם היא לרוב להגיד לי האם חתיכת בשר כשרה או לא. אבל אם יש רבנים עם נטייה פילוסופית, שלקחו ברצינות את תפקידם כמנהיגי קהילה אמונית אז ראוי לשמוע מה האם אומרים. וגם פילוסופים מעולם האקדמיה, גם הם צד בשיחה העליונה הזאת. אבל המדען הגדול ביותר הוא הפילוסוף הגרוע ביותר. יש נטייה להרבה אנשי מדע להביע את דעתם בסוגיות פילוסופיות. מי שאל אתכם?! אתם צריכים בסך הכול לברר איך העולם עובד – למה ומדוע, זה לא התחום שלכם. המחשבה המדעית שונה מהמחשבה הפילוסופית. דווקא בין הפילוסופים מצאתי סביבה חמה יותר לדיון אמיתי ועמוק בשאלות תיאולוגיות. אבל עדיין, הכיפה…

קבוצת כל הקבוצות

גם באולם ההרצאות קרה לי מקרה שכזה. "אתם הדתיים מאמינים ש…" נאמר לי. יש פה פרגמטיות לא קטנה. השואל יש קיטרג אותי לקבוצת הדתיים – ז"א יש "אתם" ויש "אנחנו". יריבות שכזאת, חלוקה. הדובר, ברגע ששם אותי עם כל הדוסים שיש בעולם, כפה עליי דעות מסויימות שאולי לא מתאימות לי. אני מציע אחת מהשניים: או שיעשה הפרדה מלאה, כלומר – כל יהודי הוא עולם ומלואו ויש לו אמונה בפני עצמו: דבר שנכון כפי שהצגנו. או שיאגד את כולנו יחדיו – שהרי היהדות היא מסורת משותפת לכולנו, דתיים וחילונים, ולכולנו הרשות להפוך בה והפוך בה, דכולי בה. טייק איט או ליב איט, באמאש'ך.

הבעיה היא לא רק עם הציבור החילוני, אלא בעיקר עם הציבור הדתי שמדקדק להגדיר כל מתפלל שנכנס לבית הכנסת לפי צבע כיפתו והשתלשלות ציציותיו. להרבה בתי כנסיות אני נכנס עם הכיפה הסרוגה שלי וכובע המגבעת האפור שלי, עטור בחליפה שחורה – אבל עם חולצה אדומה מתחת, וגורר אלפי עיניים צופיות אליי. "צריך ללבוש לבן בשבת, כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אומר לי יהודי – ואני אומר לו: "הא כתיב ביום המיתה דווקא, שכל יום יהיה בעינך כיום המיתה לעשות בו תשובה. אבל על לבוש אדום נאמר 'מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת' וכתיב 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים כסותו'" ועוד ראיות רבות אני מביא לו. ברור שזה לא ברצינות. אני פשוט אוהב אדום.

ביקור במלא שערים – מישל קישקה (http://he.kichka.com)

למה לעזאזל להתעסק בקטנות האלו? מה נותן לכם העיסוק החברתי הרכילותי הצהוב (במקרה שלנו, אדום) הזה? האנשים הפשוטים האלו מעייפים אותי. אני חולם על קהילה קטנטנה איכותית, כמה בני עלייה, בעלי הבנה חדה, ברורה ומעמיקה. שאלו פעם את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף משעות של קבלת קהל, והוא השיב – שלא מתעייפים מלספור יהלומים. אבל ריבונו של עולם, כמה יהלומים לא מלוטשים, ואילו היו רוצים שילטשו אותם – מילא, אבל גושי עופרת נופלים על פניי. בקהילה החרדית אנו רואים שלא כל יהודי יכול לסבול מעמד וחיים של תלמיד חכם – המונח הזה עובר זילות איום בימינו שלנו. גם יוצא שהרבה יהודים ש"נגזר" עליהם להיות בחורי ישיבה, פשוט נפלטים משם, כי הם לא מתאימים, ולכן צריך למצוא להם מסגרת אחרת – חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ולא של פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

ולמדור השו"ת (המזדמן, ואולי יעשה קבוע):

ש: "מה אתה?" ת: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ש: "מי אבא שלך?" ת: "ארמי אובד אבי".

ש: "מאיפה אתה?" ת: "מתחת כיסא הכבוד".

הייתי צריך להוציא את הדברים במפורש – מקווה שלא פגעתי. די לחכימה ברמיזה!

ודבר אחרון בהחלט

דיברנו על סטודנטים לפילוסופיה. "האוניברסיטה המשודרת" מתוך תוכניתם של הצמד המבדר במיוחד: טייכר וזרחוביץ'. הרפרנס לליבוביץ ברור, וזה עושה את המערכון הרבה יותר מצחיק.