כשר פה?

כשר פה?

בישול נוכרי – יותר פשוט לתת כשרות

סיטואציה מוכרת. נכנס למסעדה ושואל: "אתם כשרים?" השאלה הזאת לא הייתה עולה אם הייתה תלויה תעודה בחוץ, או היה אפילו כתוב בשלט "כשר", אבל אין, ואז מתחילה ההתפתלות: בעיקרון כן אבל אין תעודה, אנחנו לא מערבבים בשר וחלב, החזיר בכלים נפרדים וכו' וכו'… יחד עם כל העניין הזה החל בזמן האחרון טרנד גדול בקרב בעלי המסעדות תחת הכותרת: "שוברים את מונופול הרבנות", שנראה שיש בו מעט מן האמת והרבה מן הפוזה. בפוסט הזה אבהיר את דעתי לגבי אכילה במקומות בלי תעודה, האם בכלל צריך תעודה, והאם חייבים את הרבנות הזדונית כדי להכריז על מאכלינו כשרים?

מי מפחד ממי?

בבית כל אחד לעצמו, כל אחד שומר או לא שומר על הכשרות, אבל כשזה מגיע לעסקים כבר סיכוני הממון מאיימים על ההגינות. כי מי מבטיח שאם יגיע משלוח שלם של חסה נגוע בתולעים הוא אכן ייזרק ולא יוגש לתאבון הסועדים? או שנותן טעם בשרי נפל לסיר חלבי, ו"בטל בשישים" לא בדיוק תופס כאן? כך נולד המשגיח. המשגיח תפקידו לראות שכל הבישול הולך ע"פ גדרי ההלכה, ומידי פעם להפתיע את המטבח בביקורות פתע. השיטה לא חדשה, והייתה קיימת עוד בימי חז"ל. למונח ההלכתי קראו "מירתת", בעברי: מפחד, חושש. אממה, המונח הזה קיים רק בשני מקרים הלכתיים. המקרה הראשון, הוא גוי שיש לו ביזנס הקשור ליהודים. הוא מוכר יין ויודע טוב מאוד שאסור לו לבחוש ביין משום "נסך", הוא מפחד מהשותף היהודי שלו שיכנס כל רגע לחנות ויתפוס אותו על חם. במקרה כזה מותר לסמוך על הפחד של הגוי ולפסוק שהוא לא עשה מעשה פסול גם כשאין שם משגיח רצוף. מקרה יותר רלוונטי לימינו הוא ההיתר של חלב נוכרי, כפי שפסק הרב פיינשטיין, שעקב הפיקוח הגדול על החולבים בארה"ב, הם מפחדים להכניס חלב בהמות טמאות לחלב הפרה, כי כלא פדראלי הוא לא דבר נחמד בסך הכול. על סמך העונש המחמיר בארה"ב לפושעי חלב שחטאו פסק הרב משה שאפשר להשתמש ב"חלב סתם של גויים".

המקרה השני של "מירתת" הוא בדין של טומאה וטהרה. הגמרא מספרת על שיירה שהולכת, ובעל הבית הולך מאחורי משרתיו עמי-הארץ, משגיח שהם לא יטמאו את החבילות שעל החמורים שלהם. גם אם פתאום נעלם בעל הבית, המשרתים משקשקים מפחד פן הוא יפתיע אותם מקדימה מקיצור דרך סודי שהוא מכיר, ולכן נמנעים מלעשות את האסור עליהם.

בקיצור- "מירתת", המושג ההלכתי של משגיח שעלול להפתיע בכל רגע, נוגע אך ורק לישראל שנותן כשרות למוצר או חנות של גוי, או לישראל שמשגיח על ישראל בדיני טהרות. אבל הוא לא מדבר בכלל על ישראל שמשגיח על ישראל אחר בדיני כשרות. למה? התשובה, אומרים הפוסקים – פשוטה מאוד. גם אם המשגיח יעמוד על גביו של בעל הבית היהודי, היהודי עוד יכול להכניס חזיר לסיר בעזות פנים. ריאליסטיות הלכתית שכזאת.

אם ההלכה לא סומכת על משגיחים ותעודות כשרות, למה בכל זאת יש תעודת כשרות? הסתכלות קלה בנוסח של התעודה תגלה לנו שלא האוכל הוא שנמצא תחת ההשגחה, אלא בעל הבית – הוא זה שמושגח! תעודת הכשרות בעצם אומרת: "אנחנו מכירים את הבעל-בית פה, הוא סבבה, הוא לא יכניס לכם בשר בחלב". הרעיון ההלכתי הוא כזה – אוכלים אצל מי שמכירים, אם יש מישהו שאני לא מכיר, איך אני אסמוך עליו? חוק הדתיים השלובים: אני מכיר מישהו אחר שמכיר אותו, אז הוא בסדר. וכשהחוק לא חל – אז על הרב הראשי של העיר אני יכול לסמוך. המשגיח שם כדי להדריך את בעל הבית לא לעשות טעויות, ואם הוא הגון, הוא אמור גם לעשות כנדרש.

מסקנות ביניים: אם יש בעל הבית שאני מכיר אישית וסומך עליו הלכתית, מותר לי לאכול אצלו. אי אפשר באמת להשגיח על יהודי. תעודת כשרות לעסק של גוי – תופס הלכתית.

המשגיח מארבע ארצות

עד כאן היה הדיון התלמודי. בדיון ההלכתי המאוחר נוספו עוד כמה הלכות שנוגעות לגבי אדם שאנחנו לא מכירים – שזה רוב המקרים כיום. השו"ע פסק (יו"ד, קי"ט, א') שאסור לקנות פרטי מאכל ממי שחשוד על אותם פרטים. למשל, לא לקנות בשר ממי שלא מקפיד בבשר כשר. הרמ"א החמיר יותר, וכך נהגו להלכה – אם הוא לא מוחזק בכשרות, לא לקנות ממנו כלום, וכן כתב גם הט"ז, שהאמין שהדורות האחרונים מקולקלים ביותר.

אז איך אפשר לדעת שהיהודי בבוטקה של הפלאפל הוא בסדר? אי שם בהיסטוריה האשכנזית קבעו בארבעת מדינות מרכז אירופה תקנה, שכל מי שרוצה למכור אוכל חייב "כתב הכשר מאיזה רב אב-בית-דין". שוב, הכתב הוא שהאדם עצמו כשר, ולא שהאוכל כשר. מטרת התעודה היא כפולה – לתת לקונים אינדיקציה, וליצור אפקט פחד, אולי קטן כלשהו, שבעל הבית לא יהיה בהול אחרי ממונו פן יאבד את התעודה.

אבל תקנה היא רק תקנה לשעתה ולא מחייבת אותנו בימינו ובארץ ישראל. מה שגם אין לו תקפות הלכתית, אלא תקפות רעיונית. גם הדינים רק הולכים ומסתבכים עם המטבח המודרני התעשייתי, מה שמקשה על כולם לדעת את הדינים המפורטים. כדי לסמוך על הטבח, הוא צריך להיות משגיח כשרות בקיא בעצמו, וכן נוהגים בהרבה מקומות עם כשרות מהודרת, שלא מספיק שהטבח הוא סתם ירא שמיים. מלבד זאת, גם תעודת הכשרות עצמה אינה ממלאה במלואה לפי צו התקנה האשכנזית.

מפוסקי דורינו הרב רובין עסק בהרחבה בשאלות בשו"תו "נהרות איתן". האם חרדי שמכין בבית שיכר זקוק לתעודה? מה עם בית תמחוי שאין לו שום מטרות רווח? הרב רובין במסקנות פוסק שכן, אבל מהתשובה עצמה נראה שאפילו לכתחילה ניתן לאכול ולשתות במקומות שמכירים את בעל הבית כבקיא בדינים הספציפיים הנוגעים אליו.

כשר בלי תעודה – מי אמר? (מתוך "זקני ציון")

מונופול שוברים עם מתחרים

אז מה עושים עם תעודות הכשרות? רוב תעודות הכשרות היא כנראה בעלת ערך הלכתי לא גבוה. הן לא מתאימו לתקנת ארבעת הארצות, ההשגחה, אם בכלל, היא בצורת "מירתת" שלא תופסת הלכתית, ובעלי הבית לרוב לא יודעים דבר וחצי דבר על כשרות מתקדמת. אבל עדיין, היא יותר טובה מכלום. אז מה אפשר לעשות במקום?

כשאני מגיע למקום ללא תעודה אני שומע 3 סוגי טענות כנגד הרבנות. הראשונה היא: "המשגיח פשוט מגיע פעם בחודש, לוקח כסף והולך". זאת טענה אכן חמורה- וכאן אני מודה שאני נבוך אל מול הרבנות, ומה זה כבר משנה אם יש או אין תעודה. השנייה היא: "המשגיח יושב לי על הוריד, זורק לי את כל החסה, לא נותן לי להשאיר ביצים בלילה, מגעיל לי כלים ותוקע סכינים בעציצים". תשובתי כאן: תסבלו בשקט. המשגיח אשכרה עושה את העבודה שלו. דיני כשרות הם מורכבים יותר ממה שאתם שומרים בבית הפרטי שלכם. הוא שומר על סטנדרט לכלל הסועדים, המפקידים יותר ופחות. כשרות זה גורר גם הפסדים כלליים מידי פעם, וסרבול העבודה. לפום צערא אגרא – לפי הצער השכר. והטענה השלישית היא אשכרה טענה מטופשת: "אנחנו לא משלמים כסף למונופול הרבנות". נו טוב, אז החלטתם שהרבנות היא הרוע המוחלט והיא מושחתת (שיש בזה מעט מן האמת, מודה), אבל מה אתם מתכוונים לעשות נגד זה? פשוט להצהיר שאתם לא מקבלים תעודה וזהו? איך בכל זאת הסועד שומר הכשרות ידע שאפשר לסמוך עליכם?

בשלב זה הטענה מתפצלת לשניים. יש מי שאצלו זה באמת שנאת-דוסים ואהבת ממון טהורה, והוא ישמור איך שבא לו על הכשרות. אבל יש את החכמים שמבינים את העיקרון הבסיסי של מונופולים. כדי לשבור מונופול צריך מתחרים. לפתוח מקומות בלי תעודות זה לא להחליש את המונופול, זה להשאיר אותו בעוצמתו ולצאת קירחים מכל הצדדים.

פתרונות מוצעים למשתמש

אז מה אפשר לעשות? פתרון ראשון הוא למנות משגיח כשרות מטעמכם. עשו את זה כבר בכמה מקומות, לקחו את הרב המקומי, רב השכונה, תלמיד חכם בהתנדבות, והוא משגיח להם על תהליך הייצור – מלמד אותם את הדינים הבסיסיים, מכיר אותם אישית, ומשאיר את מספר הטלפון שלו על התעודה שמציין שהמקום בהשגחתו. זאת אלטרנטיבה ראויה שלא רק מכה את "המונופול הרבני", אלא נותנת כשרות יציבה יותר, כי כשהמשגיח הוא חבר שלך, אתה באמת רוצה לעשות אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של לסמוך על אדם שאני מכיר בו.

פתרון שני הוא פרויקט הכשרות הקהילתי, בו בעלי המסעדות לומדים את ההלכות בבקיאות ומוציאים תחת ידם אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של השו"ע שאפשר לסמוך על מישהו שאינו חשוד בדברים אחרים. הפרויקט הזה גם משכנע את בעלי הבית עצמם לאכול כשר – שזה ודאי מבורך.

בנוסף לפתרון הברור שמאפשר לאכול ללא תעודה בכל מקום שאתם מכירים את בעל הבית אישית, שני הפתרונות מבוססים על אהבה ולא על יראה, שזה ודאי מבורך, אבל כמובן רק בתנאי שהם ממומשים כמו שצריך. אני חושב שאנשים כ"כ ממורמרים מהרבנות עד שהם יקיימו בדבקות כל פתרון אחר שינתן להם. אז אני אישית אוכל במקומות כאלו. "יאכלו ענווים וישבעו". לא בדיוק ענווים, אבל עדיין.

ודבר אחרון בהחלט

זה כי לגויים אין בעיה לתת כשרות. מישהו מוציא תעודה לשף השוודי?

מודעות פרסומת

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

יש לי יותר מידי אמונה בבני אדם. אני מאמין שאוכל לתקן את ראשם המעוות של כל עמך-ישראל ולגרום להם להבין באמת מה זאת יהדות. המצב מחוץ לבלוגספירה, קוראים יקרים, הוא מחפיר. הפוסט הזה הוא "כיבוי שרפות" מהיר על שאלות שקיבלתי לאחרונה, והוא מהווה תימצות מקונטרס שאני כותב בימים האלו (השני במספרו). אמרות כמו "פלטת שבת זה לא בעצם לעבוד על אלוהים?" או "אז מותר לאכול עוף וחלב, זה הרי לא כתוב בתורה אז זה פחות חזק" פשוט מקוממות אותי. בואו, יהודים יקרים, נבין מה זאת הלכה בעצם. ובדרך נעצבן עוד כמה רבנים.

אוי השכינה, כי בניתי עלייך.

תורה או דת – כולם מילים המתארות מערכת חוקים לפיהם אנשים מנהלים את חייהם (בפורים נקרא על "דת המלך" – חוקי המדינה). ע"פ המסורת, התורה נמסרה למשה מסיני. ומה המשמעות של זה? שכל מערכת החוקים ניתנה לו בסיני. למערכת החוקים הזאת יסוד שמיימי המתומצת בצורת "תורה שבכתב" – מעין תרכיז שמשם אפשר להבין בערך מה זאת התורה. אבל עיקר התורה היא דווקא התורה שבעל פה. ההלכה, אמנם יסודותיה בשמיים, אך רובה מעשה אדם היא. כשחז"ל אמרו ש"'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני", הכוונה היא שהכל היה ברור ומכוון מול משה רבינו כדי להגיע לאותם מסקנות כפי שאנחנו מגיעים גם היום, כי בסך הכול – ההלכה מכילה כלים "בילט-אין" לדרוש ולבנות את עצמה עוד ועוד. ההלכה היא הכלי שלנו לעבוד את ה', יצירת פרדיגמת חיים מבוקר עד ערב המוקדשת לעבודתו, שאם תשאלו אותי, נראית לי הדרך הסבירה ביותר לעבוד את אלוקינו. אבל כטבעו של ציווי או פקודה המוטלת על האדם – אין זה מן הראוי להטיל על האדם ציווי אלוהי ולצפות שהוא יקיים אותו. "מי ה' כי אשמע בקולו". אנחנו בדורינו לא יודעים עליו כלום, זהו דבר לא סביר בעליל שנענה למצוותיו ונקיימן. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. למה?

משה, אחד משלנו

אחד מיסודות האמונה היא נבואת משה המיוחדת. נבואת משה מתאפיינת בכך שהיא הייתה ב"real-time". משה התעלה על שאר בני האדם בכך שבדרגתו הנבואית יכול היה ממש להבין מה ה' רוצה מעם ישראל, מה הוא דורש, איך ראוי לעבוד אותו. הדרגה הנבואית הגבוהה הזאת היא שהובילה את מתן תורה דווקא ע"י משה. ובכל זאת, משה היה בשר ודם, לא מלאך. התורה היא מהשמיים – מההבנה וההשכלה השמיימית של משה, אבל היא הובאה לנו באמצעות בן אדם כמונו. "דבר אתה עמנו ונשמעה" אומרים ישראל למשה. "נשמעה" במובן של "נבין". הם בעצם אומרים: "עזוב אותנו מה'. אנחנו לא ברמה שלו כמוך, לא יכולים לדבר איתו. אנחנו לא מבינים מה כל הקטע בתורה הזאת. תסביר לנו אתה, משה, מה זאת התורה, אתה בן אדם, א מענטש, אחד משלנו". עיקר התורה הוא מסורת הדרש, ההתעסקות באנושיותה של התורה והרלוונטיות שלה לחיי היום-יום שלנו. תורה שבעל פה – כיצירה אנושית מובהקת, היא הדבר היחיד שבני אדם כמונו יכולים להתעסק איתו, לא חומר אלוהי גבוה. אפשר אולי להקשות על כך שמדרש תנחומא אומר שעניין "נעשה ונשמע" היה דווקא לתורה שבכתב, ואילו על תורה שבעל פה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית". אבל למעשה, זה מחזק את הרעיון. תורה שבכתב, לא היה הרבה מה להבין. נו שויין, נעשה ונשמע. תורה שבעל פה, שכבר מכילה דקדוקים והתקטננויות, שזה דבר שעם ישראל הבין טוב מאוד מה זאת אומרת, כבר היה ויכוח אם כדאי או לא כדאי לקבל תורה שנכנסת לכל פרט בחיים. אבל אשרינו מה טוב חלקנו, קיבלנו את התורה.

ההלכה כתת-נבואה

המשך ההתעסקות בתורה לאחר משה רבינו הייתה אך ורק בעלת אופי אנושי. הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי מדגיש את הנקודה ש"לא בשמיים היא". רק בני אדם רשאים לבנות את ההלכה, ולא בונים אותה בצורת וודו. את ההלכה בונים בצורה שבני אדם יבינו, ולכן ישכילו גם לקיים אותה. כי מה לעשות, קשה לנו לעשות משהו שאנחנו לא מבינים. למעשה, ניתן להסתכל על פסיקת ההלכה, על כל שלביה המרובים (13 מידות, כללי היסק, "ניתן לצמצם", "ר' עקיבא וחברו, הלכה כר' עקיבא" וכו'), כנבואה זוטרא. הנבואה הגדולה של משה רבינו, היא ההבנה העמוקה ביותר שיכול לבן אנוש להיות. להבין את ה', להינבא, היא תכונה אופיינית רק לבני אדם, כפי שהרמב"ם מציין – וזה מותר האדם מהבהמה. (מו"נ) ולמעשה, כך משתמע מדבריו, ראוי לכל אדם להיות כמשה רבינו, כל אדם, רק אם יתאמץ מספיק, יגיע לרמה הזאת (הקדמה ח' פרקים). אבל גם אדם ששובר את ראשו בפסיקת ההלכה על סמך עקירת הרים וטחינתם זה בזה, שאין ספק שזהו הישג מרשים כמעט כמו נבואה, יפה כוחו בלהגיד לנו אם הכלי כשר או טרף – זה הכי קרוב לנבואת משה רבינו, ולמעשה, זאת גם סוג של נבואה, באופן מסויים.

ההלכה כיצירת מופת

בספרו האחרון הרב ליכטנשטיין אומר דבר יפה, וברשותכם ארחיב את דיברו. (אם כי אומר שברוב הספר לא מצאתי עניין רב). כל זה אינו משל ולא חלום, כי למען האמת לא מצאנו דבר מדהים שכזה בכל תרבויות העולם כמו ההלכה. ההלכה היא למעשה יצירה מופת אנושית מדהימה. שורשיה הולכים אלפי שנים אחורה. כל דור ודור מוסיף משהו ליצירה הזאת, ממשיך לעצב את התמונה הנפלאה הזאת. דורות שלמים, ארצות ויבשות שונות, מצטרפים יחד ונותנים את ידם במפעל הזה. תלמיד מרוקאי במאה ה21 יכול לחדש משהו אצל חכם אשכנזי מהרנסנס, המתבסס על דיוק מהתוספות הצרפתי החולק על סבו רש"י, שפירש מאמר של אמורא מבבל בשנות התרפפ"ו. אני עודני עומד נפעם מול הדבר האדיר הזה. כולם שותפים! כולם יכולים להצטרף ליצור את היצירה הזאת שנקראת הלכה. ומיותר להגיד ש-כן! גם אתם יכולים! כבר כתבתי בעבר שאין עניין של מונופול – כל אחד יכול ללמוד את הדרך לפסוק הלכה ולנסות לראות היכן הוא משתלב, גם אם זאת הלכה לביתו שלו. כמובן שיש מנגנון של ביקורת, כדי שלא נגיע לאנרכיה בה "איש כל הישר בעיניו", ולכן לעיתים צריך לפסוק הלכה ממש, מלשון "להפסיק". לעיתים צריך להכריע. אבל לא ננעלו שערי בית המדרש. גם אם לא תנצחו, אתם חלק מהמשחק. אולם, ברור כשמש שהשלב הראשון בהשתלבות במפעל ההלכתי לדורות הוא קודם כל – קיום ההלכה. לשם כך נוצרה ההלכה, זה לא ספורט אינטלקטואלי, אלא בתכל'ס היא נועדה שנקיים אותה, ואם לא היינו מקיימים אותה, אז היא הייתה נעלמת מהר מאוד.

רבי-פאוור!

ממה שתיארנו, די ברור שלחכמים יש "נשק" בידם. יש להם כוח שהם יכולים להפעיל. ואל לנו לטעות, הכוח ההלכתי הוא כוח עצום, עד שלעיתים חז"ל אומרים דברים שישמעו לאזניים לא-דתיות על גבול הכפירה, אבל כפי שאמרנו – כשמדובר בהלכה, זה מגרש ביתי לבני האדם. מצוות מדרבנן, אמנם לעיתים מבחינת עונש הם קלות יותר, כדי להזכיר לנו עדיין שיש בוס אחד לעולם, אבל אין המשמעות שהן פחות חשובות או שלחכמים אין כוח בכלל. במסכת שבועות מזכירה הגמרא את הפסוק בתורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא". ה' לא סולח למי שעובר את העבירה הזאת, אין מצב. אבל אז הגמרא אומרת דבר מזעזע: "בית דין של מעלה [=ה'] אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה [=החכמים] מלקין אותו [=מענישים] ומנקין אותו". Booya! מי אמר שרבנים הם רכיכות? גם על מצוות מדרבנן, כגון מקרא מגילה , דורשת הגמרא ואומרת "קיימו וקיבלו" – כתוצאה מההחלטה למטה, פה אצלנו, גם שם למעלה החליטו שזה רעיון טוב. או כמאמר הגמרא במסכת מכות: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. אלו הן מקרא מגילה, ושאלת שלום בשם והבאת מעשר".

יאללה רבי!

נובו-רבי או רובו-רבי

עם זאת, אני מודה על האמת, המצב היום בעייתי משהו. בזמני קדם יהודים שהתנגדו לדרוש ולחדש את ההלכה, מלבד הבנה בסיסית של הכתוב, נקראו "צדוקים". להישאר תקוע עם מה שהראשונים כתבו לנו ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. היום אנחנו גם נוטים לקצת "צדוקיות" שכזאת. רק רבנים מועטים נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד "את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". יש פחד מפני החידוש בהלכה בימינו, ודי בצדק, כי צריך להיזהר לא ליפול לבירא עמיקתא של רפורמיות, שכפי שליבוביץ תיאר אותה "עבודת האדם". הרפורמים משנים את ההלכה כדי שיהיה נוח לאדם לעבוד את ה'. אבל בחייאת, אם ככה אז לכו עם זה עד הסוף. מה זה ה"כל נדרי" המעפן הזה? הרבה אנשים לא מתחברים לזה. אולי תקרינו בטמפל שלכם "יוסי וג'אגר" במקום? זה הרבה יותר פופולרי. מול זה, ההלכה האורתודוקסית נותנת כבוד לראשונים, אבל יודעת לעשות רגרסיה כשצריך. אצל ר' פיינשטיין ור' עקיבא איגר אפשר למצוא דברים מדהימים, פסיקות מלאי מעוף וחסרות פחד – אבל המטרה היא בסך הכול אחד: לעבוד את ה'. לזכור אותו בכל צעד שלנו, ולהמשיך לחיות איתה "וחי בהם ולא שימות בהם". כשבאים לפסוק הלכה, צריך בהתחלה לנטרל את כל הסביבה החיצונית, לא לערבב שאלות של השפעות מדיניות, חברתיות או תרבותיות. לנתח את המצב בצורה הכי יבשה – רק ככה אפשר להגיע לאמת הצרופה. ואחרי שהגענו למסקנה – אפשר לראות אם היא מסתדררת עם החיים שלנו. ותמיד יש אפשרות לפסוק "לפנים משורת הדין" מול "יקוב הדין את ההר". כאמור, ההלכה היא הלך חייהם של בני האדם. אני אופטימי, בכל אופן.

מדור השו"ת – הלכה עם הרוח

לסיכום, הנה מה שתענו כשהדיוט שואל אתכם את השאלות הבאות.

ש: "איפה כתוב בתורה ש-X?"

ת: "בשולחן-ערוך. בזה אתה לא יכול לכפור גם אם תרצה מאוד".

ש: "למה אם אמא שלי לא יהודיה ואבא שלי כן אני לא יהודי? הרבנים מעוותים!"

ת: "מה זה משנה לך אם אתה אומר שהרבנים מעוותים? אם אתה רוצה להיות חלק מההלכה, תצטרף ותקבל אותה. אם אתה לא רוצה להיות חלק ממנה, מה אתה מתלונן? שבת שלום. 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ".

ש: "אתם לא עובדים על אלוהים?"

ת: "לא, הוא דווקא זורם איתנו."

סיפור מצחיק וסרטון יגיע בפוסט קצרצר שיפורסם בקרוב. בינתיים תהנו משירו הנפלא של קובי אוז.

הל(י)כות עולם לו,

אוריץ.