ראש השנה של קפקא (לא, לא "המשפט")

יש איזה נטייה שפלה של אינטלקטואלים בגרוש כמוני לקשר בין ראש השנה לבין "המשפט" של קפקא. כל שנה אני רואה דוגמאות כאלו, עד כדי כך שזה הפך לסוג של גזרה שווה עם מסורת קדומה. אבל האמת שאני לא מבין איך אפשר. נכון, ראש השנה מצוין במסורת כיום של דין, "משפט", בו כל בני עולם עוברים כבני מרון, נבחנים על מעשיהם, וגם הכותרת של הסיפור הקפקאי הוא "המשפט", אבל פה זה מתחיל ופה וזה נגמר. הנה כמה הוכחות למה שני הדברים בכלל לא דומים.

גלגולו של מיתוס

אחד, יוזף ק. בכלל לא יודע על מה הוא נשפט. יותר מזה, הוא לא יודע אם יש לו עוון כלשהו. נראה שגם ההתנהגויות הפסולות שלו, בעיקר האלו המיניות, אינן מסעירות אותו או גורמות לו אי נחת. אין קשר בין החטא, העוון, המעשה הפסול, לבין המשפט עצמו שהוא תהליך בירוקרטי מתמשך. בראש השנה, אנחנו באים עם סל מלא עוונות. אנחנו יודעים מה עשינו וביום כיפור מתחרטים ומתוודים על זה.  ואם יש משהו שאנחנו במקרה לא זוכרים, אנחנו מבקשים גם עליו. אבל זה סובב סביב זה, שיש חטא ועונש, שיש סדר בעולם, שיש מלך שרואה איך התנהגנו ולפי זה מכריע מה יהיה בסופנו. אצל קפקא, לעומת זאת, יש מערכת שמזינה את עצמה. כדברי הצייר בספר, פקידים יעבירו טפסים לפקידים מעליהם, ויש פקידים שבכלל לא יודעים במה מדובר.

בנוסף, "המשפט" עצמו לא באמת מתרחש אצל קפקא. כלומר, יש רק תהליך מתמשך שאין לו התחלה אמצע או סוף. הסוף היחיד, כאופייני לקפקא, הוא אסקפיזם בצורת המוות מפני המערכת הבירוקרטית הנוראית. יש אולם תאריכים נקובים שיוזף ק. מופיע מול האינקוויזיטור, אבל לא ברור לאן זה הולך. המשפט האלוהי, לעומת זאת, מאופיין בוודאות פטאלית, בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון. יש תאריך, ברור מה עושים בכל יום. גם אין אפשרות למריחת הדין, כפי שנמצא אצל קפקא, גלגול אינסופי של ההליך המשפטי ופשוט לחיות איתו, "עיצומו של היום מכפר". אי אפשר להיות אדישים לחגי תשרי, כפי שאמר מאן דהו מעיתון הארץ.

מדרש עזר

אבל כאן באים החכמולוגים שיודעים גם מדרש ואומרים. "רגע, יש מדרש שאדם נידון בכל שעה ושעה! לזה בעצם התכוונו..". המדרש הזה אהוב גם על חובבי הקונספירציה הקפקאית לעיל, וגם על הרציונליסטים שמבטלים בבוז ליבוביציאני את המיתוס אודות המשפט האלוהי. לטענתם, בדומה ליוזף ק. הנתון לעד במשפט, גם אנחנו נתונים לעד במשפט. התודעה שאנו נשפטים בכל רגע ורגע, היא חוויה קיומית קשה מנשוא, כמו החוויה שקפקא מתאר, והו, כמה שאנחנו היהודים אוהבים להיות מיוסרים.

אבל סלחו לי רבותיי, גם זה קשקוש. מה הפירוש הוא שאדם נידון בכל רגע ורגע? המשמעות היא שכל פעולה שאדם עושה יש לה משמעות דתית והוא משלם עליה. המשפט האלוהי אינו הליך בירוקרטי, אלא הוא גזר דין בלבד. הוא "עשית כך-תקבל כך". זאת ההתייחסות בראש השנה: "עשית מצווה? תכתב לשנה טובה". אבל באופן כללי, לא צריך את ראש השנה לחכות למאזן הכולל, אם חושבים זאת לפני כל פעולה, אז מקבלים את אותו אפקט. "בכל רגע ורגע", משמעו שבכל דרכינו יש הזדמנות למודעות הדתית של מצוות ועבירות ומתן שכרן.

"אבל יש ספרים, הם נפתחים!" הם אומרים. הנה, יש גם בירוקרטיה אלוהית. טוב, זה אכן מיתוס נוסף אודות ראש השנה, אבל קשור באופן עקיף למשפט. המשפט הוא גזר הדין לצדיקים\רשעים לשנה טובה\רעה בו ביום, ואם כן, למה אנחנו צריכים ספרים שלהם בכלל? ולמה אנחנו צריכים ספר של בינונים בשביל 10 ימים? הרי "אין שכחה לפני כיסא כבודך"? נראה שהמשמעות היותר-עמוקה של הספרים הוא המעמד של האדם מול בוראו, אדם הכתוב בספר צדיקים, הוא צדיק בעיני ריבונו של עולם, ויש שם משום חמדה וחביבות. רוצה לומר, הצדיקים, ה' חושב עליהם תמיד ומתענג בהם, והרשעים, מעצבנים את ה' יום יום. והבינונים, ה' מחכה להם בכל יום שישובו. אבל אצל קפקא, הטפסים אין להם מעמד לבד מהנייר שהם מודפסים עליו, ואולי אפילו פחות מזה. מרוב לשון מסורבלת, אין לטופס משמעות, כמו מילה שחוזרים עליה פעם אחר פעם.

פתח לנו שער

ואז אתה דוחק את הקפקאיסטים עוד קצת והם אומרים לך: "ברור, לא ל-כ-ל הספר של קפקא התכוונו, רק לסיפורון הקטן של "מול שער החוק" בסוף הספר". ובכן, הסיפור בתור סיפור הוא אניגמה קפקאית מעניינת. חוקרי קפקא מציינים שהסיפור חובר לפני בנפרד, ושולב בתוך ה"משפט". ביצירה, הסיפור מושם בפיו של הכומר כמעין משל המבקש לבאר את מצבו של יוזף ק. אבל דא עקא, הוא רק מסבך את העניינים. עצם העובדה שהוא מסופר ע"י כומר נותן לו נופך דתי-משלי, המבקש מהקורא לדרוש אותו. אבל הסיפור הוא אניגמטי מאוד, מבולבל ולא הגיוני, ונותן רק אשליה של עומק ופנטזיה. יוזף ק. בעצמו מתעמת עם הכומר אודות הסיפור הזה, ובאמצעות שאלות סופיסטיות מפרק את הסיפור עד שהוא נגלה כחסר משמעות אמיתית, ולמעשה, כעוד סיפור קפקאי טיפוסי.

הסיפור מתאר בן כפר הרוצה להיכנס לעיר המלוכה, אבל נתקל בשומר עיקש. הוא נותר על מקומו מול השער שנים רבות, עד שהשער נסגר רגע לפני מותו, אלא שבאותו רגע השומר מתוודה שהשער היה פתוח למעשה רק לאדם אחד – אותו כפרי. האסוציאציות הדתיות אכן רבות. "פותח שער לחוזרים בתשובה", "המלך והבן הכפר" של ר' זושא מאניפולי, ר' אלעזר בן דורדיא וכהנה וכהנה. אבל לבד מן הסימבוליזם המתבקש כל כך לעולם התשובה והקרבה האלוהית והמטען הדתי שיש לתת-הסיפור בתוך הרומן, הם מדברים על מצבים שונים לגמרי.

בן הכפר בסיפור הוא למעשה הבורג במערכת. השומר אומר לו לא להיכנס – הוא לא נכנס. יש הבנה שמשהו גדול יותר קיים, מערכת כלשהי, ואין טעם להתנגד אליה. כפי שיוזף ק. מציין, אמרתו האחרונה של השוער היא שקרית ומרושעת, שהרי הבהיר בתחילה שהכפרי אינו יכול להיכנס, ומצידו, הכפרי עשה את המקסימום שיכול. הסיפור זה מתאר לא רק את החידלון הקיומי מן הבירוקרטיה הסובבת את חיינו, אלא גם את הציניות של העוסקים בה, של הפקידים ובעלי השררה, שיכולה ללעוג לאדם על סף מותו. עצם זה שכומר מספר את הסיפור הזה, שהוא למעשה סיפור של כפירה, עולם שמרוב סדר אין בו צדק ואלוהים לא משגיח בו ומרחם עליו, הוא אמרה צינית לעצמה. בכנסייה שיוזף ק. מבקר בה אלוהים לא נוכח, והיא מתפקדת כמוזיאון סטטי.

קומיקס קפקאי מגניב: https://www.lowellisaac.com/iii

מול זאת, הגישה של "אין הדבר תלוי אלא בי" של בן דורדיא, או "אין שלום אמר ה' לרשעים" של בן אבויה, היא התרסה כלפי שמיא עצמה, וחוצפה כלפי שמיא מועילה, אלוהים מאוד נוכח שם והוא מזעיף פניו, ואף על פי על האדם מנסה בכל כוחו לפרוץ על אפו ועל חמתו של האל. קשה לי להמציא סיפור על מישהו שניסה לחזור בתשובה אבל נתקע בחצי הדרך מול שער החוק. יש כאלו שפורשים באמצע, יש כאלו שלא מנסים, יש כאלו שהולכים על כל הקופה. אבל מישהו שהגיע עד השער ולא נכנס? פשוט נעמד במקומו עד מותו לחיי העולם הבא?  חיפשתי ולא מצאתי מיתוס דומה במקורותינו. אם מישהו מהקוראים יחכימני, אשמח.

בבית הכנסת

אז לדעתי "המשפט" הוא אינו רפרנס טוב לימי התשובה היהודיים. אבל היי, קפקא היה יהודי. ולא מזמן מצאתי סיפור קצר וחמוד שלו "בבית הכנסת שלנו", בו הוא מספר על מפלצת השוכנת בבית כנסת בעיירה יהודית. הסיפור המקסים הזה פתאום חושף צדדי יידישקייט אצל קפקא החילוני, תוך תיאור מדויק להפליא אודות הארכיטקטורה של בית הכנסת, תפקודו וחיי הקהילה סביבו. אם אתם רוצים – שמה תוכלו למצוא משהו מן חוויית התפילה בימים הנוראים. מה זאת המפלצת המוזרה ששוכנת בבית הכנסת? האם מדובר בצדיק שהתגלגל? (עוד סיפור מטמורפוזה, ייאי!) האם זהו משל לשכינה הספונטנית הנדחקת מול הפורמליזם ההלכתי ולמסורת המונוטונית? האם זאת אישה שאינה מרגישה בנוח בעזרת הנשים ובעזרת הגברים כאחד? ולמי שייך בתי הכנסת באמת? למתפללים המתחלפים או למפלצת הוותיקה? כל כך הרבה שאלות עולות מקריאת הסיפור הקצר הזה. בראש השנה הקרוב, אולי נהיה בבתי הכנסת ואולי לא, אבל עצם זה שהדבר הזה לא ברור מאליו, מזמין אותנו להתנכר לבית הכנסת כ"בית שני", ומתוך הזרות הזה להכניס מובן חדש לתפילת ראש השנה, "כחיות הנוהמות ביער" ולא כמצוות אנשים מלומדה. וזהו סודו של קול השופר, אנחנו זונחים את אפשרות התקשורת האנושית הסדירה, ומנסים לרדת לתקשורת פרימיטיבית של יבבות ותקיעות בשופר, מתחילים הכול מחדש, מלמטה. "לכן יראתי ואזחיל".

ודבר אחרון בהחלט

פחות קשור, אבל פעם שאלו אותי איך באמת אפשר לקיים "וגילו ברעדה", ומה המשמעות של משפט כשאדם יודע שאתה תצא זכאי והשופט רחום וכו'. איזה מין משחק זה? נזכרתי ב"גזירת הזקנים" שהייתה בזמן שירותי הצבאי. לתקופה קצרה החליטו קציני אכ"א שרק חיילים דתיים יורשו לגדל זקן, והיה צריך להשיג אישור מיוחד מרב הבסיס לשם כך. אני זוכר שהגעתי לרב הבסיס, ופתאום אחז בי פחד אודות פטור הזקן, מצד אחד ידעתי שאקבל את הפטור, כי הכרתי את הרב והקפדתי להתפלל איתו מנחה, אבל עצם המעמד בו אתה עומד למשפט ולחקירה רשמית, מכניס איזה מורא בלב. ואולי במחשבה שנייה, דווקא בבירוקרטיה הצבאית, למדתי גם שיעור על קפקא.

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

החזון האוטופי

מקובל שעניינו העיקרי של ראש השנה הוא קיומו של משפט עצום בשמיים בו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ועל כל אחד נגזר מה יהא עליו בשנה הקרובה. אולם, על אף שעניין זה מעוגן במקורות, נראה כי מנוסח התפילה המוקד הוא דווקא יום המלכת ה', הקשורה למצוות היום – תקיעה חגיגית בשופר כדרך שעושים למלכים.

המלכת ה' בראש השנה נעה על ציר זמן. מלבד ההמלכה העכשווית שהמתפללים מכוונים עליה, גם עבור העבר, מזכירים המתפללים את המעמד ההיסטורי של מתן תורה, ואיתו, ע"פ המסורת, פחד ויראה שירדו לעולם עם הידיעה נוכח ירידת אלוהים על הר סיני. אבל יותר מכל, המחזור מלא בניסוחים מליציים על עתיד אוטופי אודות יום בו כל העולם ידע באופן ברור על קיום אלוהים והנהגתו את העולם. למשל בתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בתוך התפילה:

וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד:

וכן בתפילת מוסף:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

האלמנט הפילוסופי של החזון הזה מרשים ביותר. זה אינו חזון של עושר ושגשוג או של שלום ואחווה. זאת שאיפה אפיסטמית נעלה. השכל רוצה להגיע למקום שמעבר לחומר הגשמי ולשלמות הגוף, המטרה היא לדעת. והתקווה הנמצאת בשולי השאיפה הזאת היא שמתוך הידיעה הנעלה הזאת, הדברים כבר יסתדרו מעצמם. כל ברוא ידע את התפקיד המוטל עליו ויבצע אותו ללא לאות, מתוך אותה ידיעה מושלמת – וממילא יבוא שלום עולמי ועץ השדה ייתן פריו.

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו י"א ט')

חזון אוטופי זה טומן בחובו שאלה פילוסופית ופסיכולוגית – האם ידע משפיע על התנהגות? האם בהיותי אדם מודע לעובדה מכרעת, אני משנה את ההרגלים שלי ואת היחס שלי כלפי אותו דבר הנוגע לידע? החזון האוטופי של "דעה את ה'" מדבר על תיקון כולל של העולם, אבל עוד הרבה לפני זה אנחנו נתקלים בשאלה זאת יום-יום. למשל, כשמשרד הבריאות מתריע על הנזק בעישון ועל הסכנות בהשמנת יתר, קמפיינים למניעת תאונות דרכים ואפילו פרסומות לעיצוב דעתנו כלפי מוצר מסוים. האם הידע החדש שלנו – הופך אותנו לאנשים אחרים? ברצוני להציע כי לא הידע לכשעצמו הוא הגורם לשינוי, אלא חווית הידע. המכלול הכולל ידע ויודע, אובייקט וסובייקט, אכן בכוחו לחולל שינוי.

ההוכחה שלא הצליחה

דקארט – הוכחה היא למשוכנעים

השאלה בה אנו עוסקים נוגעת גם למטא-פילוסופיה. פילוסופים רבים שאלו את עצמם: מה מועילה הפילוסופיה שלי? האם המסקנות שאני מציג עושות עולם טוב יותר או עצמי טוב יותר? חלק האמינו שכן, וראו בכך מוטיבציה להמשיך בחקירה שלהם, ולא עוד אלא גם לגיטימציה להתעסק בנושאי טאבו כמו קיום אלוהים. כך למשל רנה דקארט טוען, שהוכחה רציונלית לקיום האל מטרתה להנהיג בדרך ישרה את הלא-מאמינים:

…לעולם לא יעלה בידנו לשכנע את מי שאין אמונה בליבו כי יקבל עליו עול דת או אף מידת מוסרת כלשהי, אם לא נוכיח לו תחילה, באמצעות ההיגיון הטבעי, את שני הדברים הללו [- קיום האל והנפש, אי"ג]; והיות שבחיינו אלה דרך רשעים צלחה, ושכר למידה הטובה אין, מעטות הן הבריות שמבכרות היו צדק על-פני תועלת, לולא ריסן אותן מורא האל והתקווה לחיי העולם הבא. (הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת ידיעות, 25)

רנה דקראט, בתוך שאר פילוסופים רבים שניסו להוכיח את קיום האל, העלו חרס בידם פעם אחר פעם בניסיון להנחיל ללא-מאמינים אמונה דתית, ולו קלושה ככל שתהיה. ההוכחות האלו יכולות להיות מרשימות ואפילו ללא רבב לוגי בעיני המתבונן.  לא חוסר-תקפותן של ההוכחות הוא שעורר אך במעט את נפש הלא-מאמינים. ההוכחה האונטולוגית של אנסלם, למשל, עמדה בתוקפה מאות שנים עד לתחילת המאה ה20, וגם לאחר ערעורה על-ידי הפוזיטביסטים, עדיין יוצאים שכלולים שלה.

מדוע הוכחות אלו לא הצליחו? התשובה נעוצה במה שהן עוררו בקרב שומעיהן. ההתנהגות היא תוצר רצוני הקשור לתגובה הנוצרת מהידיעה, וההוכחות, ככל הנראה – יצרו תגובה נגדית למה שרצו הפילוסופים ליצור. ההוכחה, אמר פרידריך ניטשה, מעוררת חשדנות. (אנושי, אנושי מידי, ב' 295). חווית הידע שיש אלוהים תחת הוכחה פורמלית מעורבות באפולוגטיקה, בתחושת התרפסות כלפי ההיגיון וכללים דוגמטיים. אין כאן את תחושת הרוממות והוודאות שמתוארת במחזור: כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד – סוף פסוק. אלוהי אמת הופך להיות לאלוהי תקפות קטן ביותר, אשר מי יאות להאמין בו?

פילוסופיה היא דכאון זמני

דיוויד יום – ספקנות חזקה, אבל לא מספיק

העיסוק בפילוסופיה הביא חוקרים לתחושות רגשיות מגוונות. עוד מימי היוונים אנו מכירים סיפורים על פילוסופים שמסקנותיהם גרמו להם לעיתים לפעולות אבסורדיות. בעת החדשה המסקנות הפילוסופיות יכלו לגרום לעוגמת נפש של ממש. דוגמא מעולה היא הפילוסוף הבריטי דיוויד יוּם (Hume). יום שוטח פילוסופיה פסימית מאוד, בה אין יתרון של ממש להפעלת השכל ולהסתמכות על חוקי טבע, מדע, חוש או רציונל. תחת מסקנה פילוסופית עגומה זאת, האפשרות לידיעה, אפילו בזריחת השמש למחרת, נראית רחוקה, ומעוררת באדם דכדוך. אין זאת בלבד העמדה הספקנית שמדכדכת, אלא הדרך בה הספקנות מוטלת, כלומר, ערעור כל המתודות הנהוגות. אלו השיקולים המתוחכמים והמטאפיזיים, אומר יוּם, המשפיעים עלינו קשות.

המראה החריף של הסתירות והפגמים המרובים בשכל האדם כה השפיע עליי וכה וחימם את מוחי , עד שאני מוכן לדחות כל אמונה וכל שכילה , ואינני יכול להסתכל בשום סברה אפילו כמסתברת או סבירה יותר מאחרת . איפה אני , או מה אני ? מאילו סיבות אני שואב את קיומי , ולאיזה מצב אני עתיד לשוב ? לחסדיו של מי אשחר , ומזעפו של מי אירא ? אילו ישים סובבים אותי ? ועל מי מהם יש לי השפעה , או למי מהם יש השפעה עליי ? אני נבוך מכל השאלות האלה , ומתחיל לדמיין את עצמי במצב האומלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת , מוקף בעלטה גמורה , בלא יכולת להפעיל את איבריי ואת כושרי ההכרה שלי . (מסכת על טבע האדם : ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית, הוצאת שלם, 228)

נמצא איפוא, שטיעונים מתוחכמים מועילים לספקנות, אך לא מועילים לאמונה. אך, האמנם ניתן לחיות – באופן מתמיד תחת אותה ידיעה עגומה? איך אפשר לנהל את חיינו, לקבוע פגישות ביומן ולתכנן מיזמים ארוכי-טווח? המזל הגדול, אומר יוּם, שכיוון שהחוויה הפילוסופית היא כה שלילית, היא זמנית. למרות שהחוויה הספקנית היא חזקה ומטלטלת, היא לא נעימה, ולכן בני אדם לא חפצים בה, בדיוק כפי שיש בחוויית ההוכחה לקיום האל צד של קור ומכאניות:

למרבה המזל , אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה , הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה , אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה . אני אוכל צהריים , אני משחק שש בש , אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור , כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה , הם נראים כל כך קרים , מאולצים ומגוחכים , עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד. (שם, 229)

לעניינו, למרות שיוּם חושף אמת גדולה מאוד, אין ביכולתה לפרוץ את גבולות חיי היום-יום ולהביא לתיקון עולם (או לחורבנו במקרה של יוּם). הפילוסוף נמלט מהאמת כל יום, אחרת חייו היו גיהינום.

מכון גמילה מעבודה זרה

ידע לא משנה התנהגות, אבל חווית הידע כן. לחבר טוב שלי הייתה בעיה תורשתית של נטייה להשמנה. הוא הכיר וידע את כל הסיכונים, הבריאותיים והחברתיים, אך עדיין המשיך לאכול כאוות נפשו, עד ליום בו קרוב משפחה עבר כריתת רגל סוכרתית. ההבנה של "לי זה לא יקרה ובכל זאת זה קרה" שהרבה אנשים שחוו פוסט טראומה מתארים, אינה דומה כלל לתחושת הידיעה של הסכנות העלולים לקרות. וכן להפך לעניין החיובי: קואצ'רים מדברים רבות על שיטות לקידום כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים אבל לא מספיק רוצים לעשות בפועל. להבנתי, השיטות כולן מבוססות על יצירת חוויה בה אנחנו קולטים את ההבנה הזאת, שהדברים עובדים באמת בצורה שהיינו מצפים שהם יעבדו. שיטות כמו תגמול על הישג, מדידה הדרגתית של התקדמות, והפעלת לחץ חברתי, מטיחות באדם העובר את השינוי את הידיעה. הוא לא רק יודע בראש אלא כל עצמותיו יודעות וגופו מזדעזע כשמשהו משתבש.

החזון של ראש השנה הוא אוטופי, אך לא נאיבי כמו זה של דקארט. הפייטן מתאר את הדרכים בה החזון של ארץ מלאה בידיעת ה' אמור להתממש, וניתן לראות בפיוט זה את עוצמת החוויה המלווה את הידיעה. בני האדם אינן רובוטים ביהביוריסטים שפועלים בהתאם לקלט, אלא הם מתמלאים ברגש ובתשוקה לעבודת ה' ומתוך זה מייחדים שמו.

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּׂאוּךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

טקסט מלא פאתוס זה מתאר את הידיעה מתוך חוויה מעורבת. יש צד חברתי, מעין תיקון של מגדל בבל: התחברות העמים למטרה משותפת. תחושת "ביחד" ופידבק חברתי. ("ויטו שכם אחד לעבדך", "וירוממך בקהל עם") יש צד ספיריטואלי, של מלמול שפתיים בתפילה ובהלל. האדם מרגיש התחברות לאותנטי שבו ומתוך כך הוא עובד את ה'. על פי החזון האוטופי, באחרית הימים אולי ידיעת ה' תהיה קלה, אך סדרי בראשית לא ישתנו. כדי שידיעת ה' אכן תביא לתיקון עולם, היא צריכה להיות מלווה בחוויה כלל-עולמית טובה, וזה הדבר הנמצא במרכז תפילה ראש השנה.

סוף דבר

למרות שהחזון נראה רציונלי מאין כמותו, מסתבר שאותה "תפילה לידיעה" היא תפילה רגשית. אנו מבקשים גם להרגיש את ה' בחוש ובשכל, כך שאותה ידיעה לא תיתן לנו מנוח, כפי שיוּם תיאר על התורה הספקנית שלו וכפי שהרמב"ם מספר על מצוות אהבת השם. ומעבר לשופרות ולמלכויות מתגלה הצד השלישי של ראש השנה: הזיכרונות. זיכרון הוא מה שנותר מחוויית הידע. בניגוד לידע היבש, הוא זה שמניע את השינוי. אנחנו מבקשים בתפילה תמיד לזכור את ה' בצורה בלתי נפסקת. "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ". וכנגד, אנו גם מבקשים שזיכרונות הנעורים, חווית הידיעה הנעימה, יעמדו תמיד מול עיני ה':

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: וְנֶאֱמַר, וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם: וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה:

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

התפילה בימים הנוראים יכולה להיות קשה. הַמלצָתי להרבה חברים שלא פוקדים את בתי הכנסת באופן קבוע היא לבחור פיוט מתוך המחזור, ללמוד אותו היטב, וכשהוא מגיע – לכוון בו את כל מה שהם למדו. כי תפסת מרובה לא תפסת. בפוסטים הבאים אפרסם כמה פיוטים ואגע בהם, אנסה בדחילו להסביר אותם כראות עיני הדלות.

אנחנו מתחילים דווקא מגבוה, דבר מהאחד הפיוטים שהוא אחד השיאים עבורי. לאחר רוב התפילה בראש השנה, המתפלל נכנס לשעמום של: הבנו, אתה המלך, מאיים לגזור עלינו גזרות קשות, אנחנו מתפללים שזה לא יקרה, הנה, פעם אחר פעם. אבל הפיוט הזה שובר את הרצף הזה. הוא פיוט אמוציונאלי מאוד. אפרש אותו בדרך פחות מסורתית. בפשטות, החזן מבקש מהאל להתחיל (עוד) פיוטים. ולאדם היחידי אסור להגיד אותו. אבל עבורי, זה דבר אחר לגמרי.

יש לי את הרגע הזה במוסף של ראש השנה. הרגע שבו אני קורס, מוכה בהלם ומרגיש בצער שפורץ מהחזה, כאילו הנשמה מתפרצת לצאת מהכלוב הגשמי שלה. הברכיים מרגישות חלשות, אבל אני לא רוצה לאחוז במשהו כדי לא להפסיד את הרגע. הפתעה שציפתה לה, עקמומיות שבלב שהתיישרה. התפילה רצה כמו סרט שמשנה תפאורה ודמויות, עד שמגיע הקטע המסעיר: הטחת ראש בקיר עד זוב דם, בום! קיבלתי מכה פתאום שמעוררת אותי מהשגרה ומחזירה את הראש בהטחה לאחור.

אצלי זה הפיוט "אוחילה לאל". בהתבוננות בו הוא אפילו לא פיוט, סתם כמה פסוקים שתקעו באמצע. הוא אפילו לא לציבור, אלא לחזן. אבל אין גורע ממנו. המילים מסודרות כמו בכי שהולך ומתפרץ, מקצר לארוך.

אוחילה לאל. [אני מצפה לתגובה מאת האל, שהוא רק יושב ושותק, רוצה שיגיד משהו ולא רק ישחק את תפקיד השופט]

אחלה פניו. [כדי להשיג את הצפייה, אני מביע את כל הרגשות שלי אל מול פניו, ולא רק הכנעה רשמית]

אבקשה ממנו מענה לשון. [יכול להתפרש גם כבקשה מהאל שיתן גם לי להגיד את מה שיש לי לומר, או שאשמע תשובה מאת האל]

אשר בקהל עם אשירה עוזו, אביעה רננות בעד מפעליו. [אותו אל כללי, שבציבור אני מהלל את כל מה שהוא עשה, אני מבקש אותו שיהיה לי גם אל פרטי, ולא רחוק]

כמו יבבה של ילד שאומר: "כן…כן, קרה לי…קרה לי משהו רע מאוד…" ורק לאחר כמה קינוחים הוא יכול לסדר את התפילה. ניקוי הצנרת הרגשית לפני המשך תחינת שליח הציבור.

כתב עצום

הוא תזכורת. אחרי שדיברנו ודיברנו, אנחנו צריכים לזכור להתפלל, ותחילת התפילה היא בעצם ההכרה שהמילים שלנו הוא מתת-אל, ועל כן אנחנו בוחרים אותם בקפידה ומתרגשים שאנחנו יכולים להשתמש בהם. כי מה יש לי? אין לי אלא רגשות גמלוניים, "מערכי לב". והנה הכול מסתדר. אוי, איך פחדתי שיגיע הרגע הגורלי הזה שצריך להגיד משהו, ופשוט לא אדע איך להגיד את זה. לא פחד מהמשפט שיש לי באותו רגע, אלא מהצבת מראה לקטנות המחשבה שלי, לביטחון השאנן הקטן שהרגע לא יגיע, אל מול הגופן העצום שבמחזור התפילה. ידעו המגיהים לבחור את גודל הכתב.

והניגון…עוצמתי כמו תזמורת שלמה. מאחורי האוזן כשאני נזכר בניגון אני שומע קול בס שמקדים את קול החזן, פמליא של מעלה מגלה אוזן ומקשיבה. החזן אומר שתי מילים, והקהל מחזיר את הניגון הידוע של ראש השנה, כאילו מאשר לשליח הציבור להמשיך.

מבכי הולך ומתגבר הוא ממשיך להתחננות, ל"אתה לא מבין, זה כל מה שיש לי, אין לי מה לעשות עם זה…", החזן עולה בסלסול ובמקום יבבה נשמעת התנצחות שהיא דרישה לראות דווקא בעוני שלך. חסד עם גבורה, כלומר רחמים.

לאדם מערכי לב [אדם יכול רק להרגיש ולהיות תקוע עם ההרגשה הזאת]

ומה' מענה לשון [אבל ה' יתן לו תשובה שתשחרר אותו מההרגשה המעיקה]

ה' שפתי תפתח [בבקשה, תן לי את היכולת לדבר]

ופי יגיד תהילתך [ואני אשתמש בה רק לטובה]

הדמעה נמחית. ונאמר משפט סיכום, משפט הסתלקות. כמבקש שקט ואומר: אני לא רוצה לגרום בלאגן. מצטער שהתפרצתי, אבל זה היה אותנטי, אני באמת מתכוון לזה. אחרי שאיימת עלינו עם כל ה"מי במים מי באש", אתה לא מצפה שנבלע את הכול. אנחנו הבנים שלך, תקשיב למה שיש לנו לומר.

יהיו לרצון אמרי פי

והגיון לבי לפניך

ה' צורי וגואלי. [אני מקווה שאתה ה', תהיה מרוצה ממה שאמרתי לך. ]

לרוב, אני אומר שהדת לא עוזרת יותר מידי בחיים. אבל נראה לי שדווקא אדם מאמין ניחן ביכולות רפלקציה גבוהות, התבוננות לתוך עצמו וזיהוי הקשיים. קריאה כנה אל ה', היא התבוננות פנימה. ויכולת הדיבור, היכולת לפרוק ולספר משהו, היא משחררת כל כך הרבה לחצים. תשאלו כל מי שהיה אצל פסיכולוג.

לשמיעת הניגון המסורתי

 

ניגון אחר:

על ראשי שנה שנרצה לציין, וכאלו שלא

למניינם

כל שנה אותו סיפור. אחד בינואר מגיע, והחברים יוצאי ברית המועצות מאחלים לי "נובי גוד" שמח. חברים מסורתיים אחרים יוצאים למסיבות, קטנות או גדולות, בהתקדש עלינו ה"סילבסטר". ורק אנחנו הדוסים יושבים ספונים כנביאי זעם בביתנו וממלמלים לעצמנו על חוסר הרגישות ההיסטורית של אחינו התועים.

ארגוני ההחזרה בתשובה עושים מאמץ כביר כדי למנוע מן ההמון להתקרב לחגיגות הסילבסטר – אותו הם רואים כראשון במעלה ממש כמו נישואי תערובת ואכילת שקצים. האם יש בחגיגת הסילבסטר עבירה של ממש? לשאלה הזאת הם לא עונים, אלא פונים לצד הרגיש, לליבם ההומה של אותם יהודים ונוגעים באותם קלישאות שאפשר לסכם בצקצוק חך והרמת גבה. "סילבסטר היה אנטישמי יותר מהיטלר", "זה חג נוצרי, הברית של ישו" ועוד. אף על פי שאני מגלה סקפטיות גדולה מאוד גם בעובדות הללו, נמנעתי מלציין את החג רק בשל סיבה יחידה: כיוון שהוא מצוין במפורש במשנה. במסכת עבודה זרה פרק א' מונה המשנה את חגי הנוכרים:

"ואלו אידיהן [=חגיהם] של גוים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטסים, ויום גנוסיא [=הכתרה] של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר."

ומהי "קלנדא"? מפרש רבינו עובדיה מברטנורא: "שמונה ימים אחר תקופת טבת".

"תקופת טבת" זאת הדרך העברית להגיד 25 בדצמבר. וכעת תשאלו, איך זה יתכן אם היהודים סירבו להשתמש בלוח השנה השמשי? ואענה- חס ושלום! לוח שנה הלועזי שימש מאז ומעולם אלמנט חשוב ביהדות: ברכת החמה מתרחשת פעם ב26 שנה ב"תקופת ניסן" הלא היא ה7 באפריל, ב"פיטום הקטורת" אנו מוצאים שהיו מכינים 365 מנים של קטורת במקדש כמניין ימות החמה (+3 שהיה מכניס כהן גדול ביום הכיפורים), ובכלל – המצווה הבסיסית ביותר של היהדות, עיבור השנה, תלויה במהלך השנה השמשית. היהודים ספרו וציינו את הנקודות הקריטיות של השנה הלועזית: נקודות הקיצון והשוויון של היום והלילה. התעסקות בלוח השנה נחשב למצווה אצל החכמים, וכך כתוב במסכת שבת: "מניין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות [4 העונות ו12 החודשים כנגד המזלות]? שנאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". בויקיפדיה תמצאו ערך מאוד מפורט בעניין.

[הערת אגב: בעל "תרומת הדשן" מזכיר במפורש את ה"נייא ייר" – החל שמונה ימים אחרי חג המולד כחג שאסור במסחר עם גויים כמפורש בהלכה]

היירצייט של לנין

אם כן, הראשון בינואר אינו אלא גזרת הכתוב – הוא מצוין מפורשות ברשימה, ללא נימוקים נוספים. הפרשנים מעלים השארות: הברטנורא מציע שאולי מה שנחגג הוא שמחה לשם נקודת ההיפוך – הימים הולכים ונעשים ארוכים יותר. (פלוס איזה סיפורון על האדם הראשון). ה"עיקר תוספות יום טוב" מציע ש"קלנדא" הוא "קלן דיאו" שביוונית פירושו: "מלכות האל", ובכך מקנה לו ערך דתי-נוצרי, ואילו הרמב"ם לא אומר דבר.

כך או אחרת, כל תרבות אחרת שהתלבשה עליו הוסיפה דברים משלה והותירה רק את התאריך, ולכן הסיבות למה לא לחגוג את הסילבסטר מופרכות, שהבעיה היא בתאריך עצמו.

אבל, אילולי התאריך עצמו לא היה מצוין, האם היה נימוק של ממש לאסור את חג ה"נובי גוד"? כנראה שלא. אדרבא, זה החג היחיד שאולי היהודי מברית המועצות היה יכול להתחבר אליו. בניגוד ל"אחד במאי", "יום סטאלין" ושאר מועדים לשמחה של המפלגה הקומוניסטית, ראשית השנה היה חג אזרחי, שאת צביונו קבעו האזרחים, והיה מנותק מכל אלמנט אידיאולוגי.

השנה חנוכה חל להיות בחג ההודיה. (או להפך?) יהודים אמריקאים ריבם לא ויתרו וחגגו את שניהם גם יחד.

ומה בעצם הוא שונה מחג ההודיה האמריקאי, אותו חוגגים עד היום הזה גם יהודים אולטרה-אורתודוקסים בארה"ב? או יום העצמאות הישראלי, אותו חוגגים גם סתם יהודים כשרים שלא משתייכים למחנה האנטי-ציוני או הציוני-דתי? הרי כל יום הוא כשר להודות ולהלל לקב"ה?

נראה שזאת הבעיה הגדולה ביותר באחד לינואר – זה שלמעשה אין בו שום תוכן מלבד התאריך. עמים ודתות שונות ניסו לצקת בו תוכן, אבל הם והניסיונות שלהם חלפו. התאריך מעולה, קל לזכור, ולכן כולם רצו לתפוס אותו. אבל הוא היה יותר מידי דומיננטי ובלע כל משמעות שניסו להכניס בו. ואולי מה שרצו להגיד לנו חז"ל שאסרו את אותם "ימים חזקים" כמו נקודות השוויון וקיצון השנתיים, זה שלא התאריך גורם – אלא התוכן. שלא נעלה על דעתנו שלזמן יש משמעות מיסטית מעבר לכמה ספרות שהחלטנו לכתוב על פנקס הצ'קים. האמונה היהודית גורסת שהמועדים היהודים ניתנו ע"י ריבון העולמים בידי חכמי ישראל, שיכולים להזיז אותם ו"לשחק" איתם כרצונם ע"י עיבור שנים וחודשים, כל עוד זוכרים שחודש האביב מיוחד לא כי הוא באביב אלא "כי בו יצאת ממצרים", וכל עוד זה מתקיים – הוא יכול לחול במרץ, אפריל או מאי. הקביעה של ראשי חודשים בצורה גמישה (יחסית) קודמת לאמירת ההלל והמוסף באותו ראש חודש: אם תרצו, אנחנו סופרים לאחור לפני המסיבה ולא בעיצומה.

מי שמט את השמיטה?

והנה אנו מתקרבים לעוד ראש השנה – שנת תשע"ה הבאה עלינו לטובה. השנה הבאה תהיה שנת שמיטה, כיוון שתמה ספירת שבע השנים מהשמיטה הקודמת. מצוות השמיטה ממלאת את השנה כולה בחסד ואמת – האדמה נחה, היבול הוא שייך לכולם, עושים ריסטארט לכל החובות וכל המעמדות, שבים איש-איש לשורשו, מתאפסים על עצמנו.

בעולם ההלכתי כיום יש כמה שיטות הנוהגות בקשר לשמיטה. השיטה המקילה ביותר היא "היתר מכירה" – לפיה מוכרים את אדמת ארץ ישראל לגויים, ואז טכנית לא חייבים לשבות עליה (עשיתי השטחה נוראית, אבל זה בגדול). לדעתי, יש פה ביטול בוטה של המצווה – ונראה ששכחנו שהמצוות נועדו שנקיים אותם ונלמד מהם לקח, ולא נמצא דרכים מתוחכמות לדלג מעליהם כמשוכות. השיטה היותר מחמירה היא השיטה המקורית הנוהגת כבר דורות – "אוצר בית דין", לפיה האדמה ממשיכה לתת יבול בצורה פראית, והיבול הזה נמכר במכירי שינוע ע"י בית-הדין לכל העם. השיטה הכי מחמירה היא לא לאכול מהיבול של ארץ ישראל כלל ולצרוך שנה שלמה גזרים מהולנד ונענע מירדן.

ולכן איני מבין את אלו שמבקשים להעביר את התוכן הזה מעיניהם. להתעלם ממנו, לוותר על המצווה. היהודים שמבקשים להחמיר יוצא שהם המקילים שבמקילים: אני שומע אותם אומרים שהם לא סומכים על "אוצר בית דין". שומו שמיים! הרי זאת כל המצווה כולה! שהבית דין ימכור את היבול של אותה שנה במכירים שווים לכל נפש, שלכל אחד תהיה הזדמנות לקבל אתרוג נאה או עגבנייה מהודרת. אבל הם מבקשים להחמיר ולקנות "יבול חו"ל", כי הם לא סומכים, ונמצא שהם עקרו את המצווה כולה.

[בקשר לפרוזבול – אכן מצוות שמיטת כספים הולכת פה לאיבוד, אך מדובר שהדבר גרם לבעיות בנקאיות רציניות, כפי שידוע. מכל מקום, יש מי שאמר ששמיטת כספים לא נוהגת בזמן שאין קרקעות, ומי שיכול טוב שיקיימנה בקצת בכל אופן]

אותם אלו שמבקשים לבטל את השמיטה ע"י הימנעות ממצוותיה, מבקשים להפוך את הלוח העברי ללוח משעמם – את ראש השנה העברי לראש השנה לועזי, תאריך בעלמא, חסר תוכן, שנחגוג בו בעצם…כלום? לרוקן את התוכן מהמועדים העבריים.

ובסוף החודש הזה החברים יגידו לי "שנה טובה", ואני לא אכעס בכלל, כי אין על מה לכעוס, לא שרצחנו את ישו או משהו. אחייך לשכנים ואומר להם: "א גיט יארן!" (שנה טובה), כמנהגם של זקני אשכנז, שנהגו לאחל בכל יום בשנה "שנה טובה". אם תחליטו שהיום אתם מתחילים את השנה שלכם, בבקשה, אבל תעשה משהו עם ההחלטה הזאת, כדי שתהיה משמעות באמת לאותו יום.

חג מולד טיפוסי במרכז חסידי חב"ד (770, ניו-יורק, איסטרן-פארקווי).

דבר אחרון

בליל חג המולד ובליל הסילבסטר, יהודים רבים נהגו שלא ללמוד תורה או לעסוק בכל דבר שבקדושה, כדי לא להרבות בכוח לכוחות הטומאה ששוררים באותו לילה הקרוי בפיהם "ניטל נאכט". חוקרים רבים סבורים שהסיבה האמיתית היא בשל פוגרומים שהיו נפוצים באותם ימים, היהודים לא היו יוצאים בלילות לבתי המדרש. עד היום המסורת נשמרה ובישיבות רבות ליל חג המולד מצוין מידי שנה באדיקות במשחקי שחמט המוניים. היו אדמו"רים שנהגו לחתוך נייר טואלט לשבת עבור כל השנה באותו לילה, כדי להראות שהנצרות היא "הפרשה" של היהדות. (סוג של הפרשה שמצריכה נייר טואלט?). למען האמת, אני גם תפסתי טרמפ על התירוץ הזה וכבר שנים שבלילות ה"ניטל" אני מקפיד לקרוא ספרות מד"ב, פנטזיה ומיתולוגיה (טולקין ודומיו), בעוד שיתר השנה איני נוגע כלל בספרים האלו. והמבין יבין.

ודבר אחרון בהחלט

לאה גולדברג כתבה על ה"מכורה", כלומר המולדת שלה, שיש בה שבעה ימים של אביב בשנה ו"סגריר וגשמים כל היתר". למרות שחווינו חורף של ממש בשבוע האחרון, נראה שדווקא ההפך הוא הנכון בארצנו הצייה. אלא שלמדתי לא מזמן שלאה גולדברג כתבה את השיר על מולדתה שלה, הלא היא ממלכת פרוסיה שמלכה ומלכתה הוגלו ע"י הנאצים ולכן "למלכה אין בית ולמלך אין כתר".

היא גם כותבת שיש "רק שבעה ימים חגים בשנה". אם הארץ המדוברת היא פרוסיה הגרמנית, האם יש לספור גם את הסילבסטר?

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…