לא זקוקים לזכויות

לא זקוקים לזכויות

ב15 ליולי 1215, חתם ג'ון מלך אנגליה על המגנה כרטה בעל כורחו. זהו כתב המגביל את כוחו של המלך, ובעצם ג'ון נתפס לפינה והסתכן במרד אם לא היה חותם עליו. אותו יום נחשב כמפנה בכל שיח הזכויות של המערב. המלך כבר לא עושה מה שבא לו, סמכותיו מוגבלות, ויש דברים שהוא לא יכול לקחת מנתיניו, סליחה – אזרחיו. יש מי שאמר שזה היום בו נולדו זכויות האדם. אבל יש מי שלוקח את זה מאוחר עד למהפכה הצרפתית. ויש גם רומנטיקנים שהולכים עד לתנ"ך. אבל לדעתי, כדאי להפריד. בקצרה: אני סובר שבמחשבה היהודית התלמודית-גאונית-ראשונית, כפי שאנחנו נראה בתפילות הימים הנוראים הקרובים, לא קיים מושג הזכות כמו שאנחנו מכירים אותו. היהודים הסתדרו יפה, ואולי חלקם עדיין מסתדרים, בלי זכויות וטובות הנאה. לקראת ראש השנה – פוסט נטול זכויות.

זה זכות לקיים מצוות

מהי זכות כפי שאנו מבינים היום? זכות היא משהו שניתן לאדם (לאזרח, לתלמיד, לסטודנט) בלי שום תנאים, אלא מתוקף היותו מי שהוא. כל אדם זכאי לומר מה שבא לו, לנוע היכן שמתחשק לו, וכמובן לחיות. אין פה נימוק, יש פה מתנה שלא תלויה בדבר. ההסתכלות היא על האינדיבידואל – כל אחד לעצמו נוטל את זכויותיו לעצמו, בונה סביבו בועה משפטית של "מגיע לי". אם אין אני לי מי לי. השמירה על חברה תקינה נובע מכך שדואגים שהזכות של האחר לא תפגע. "ואהבת לרעך כמוך" – צריך לאהוב את עצמך, ואז תבין גם מה האחר מרגיש.

כמובן שאפשר להתאים גישות ליברליות לרוח מחשבה יהודית, ולדבר בשבחן. הם טובות אין ספק. אבל הן חדשות. כשאני פותח את התנ"ך, אני לא מגלה זכות לחיים או חופש תנועה. התנ"ך לא מספר לי שלבנות צלפחד היה חופש ביטוי או שקורח ניצל עד הגבול את הזכות לשוויון. המערכת המשפטית התנ"כית מבוססת על שתיים: ציוויים ואיסורים. עשה ואל תעשה. המצב הטבעי הוא חופש מוחלט. איש הישר בעיניו יעשה. אנרכיה. באנרכיה יש חופש וזכויות בלתי מוגבלות. על המצב הזה מוטלים על האדם ציוויים. גם כאן יש הסתכלות אינדיבידואלית. אבל לא של "מגיע לי", אלא של "אני חייב". ניקח רצח. על פי הגישה המאוחרת, רצח פוגע בזכות לחיים של מישהו אחר. על פי הגישה המוקדמת, הרצח הוא מעשה שאסור לאדם לעשות. או גניבה – פגיעה בזכות לקניין של הזולת מול מעשה נבילה שאתה היחיד מוזהר שלא לעשותו. האיסורים יוצרים מסגרת קשיחה הרבה יותר מן הזכויות שלפעמים ניתן לממשן ולפעמים לא. הזכות היא אף פעם לא אבסולוטית, תמיד היא מסוייגת ומוגבלת, בעוד האיסור הוא ברור ולא ניתן לכופף אותו. החיוב לעולם לא מתנגש עם משהו אחר – ואם כן הוא פשוט לא מנוסח טוב. בעוד הזכות בהגדרתה מתנגשת עם זכויות של אנשים אחרים.

ואם תאמרו, כי הכול צד אחר של אותו מטבע? שמתוך "לא תרצח", נגזרת הזכות לחיים? ומתוך "ארור משיג גבול רעהו" נגזרת הזכות לפרטיות? ובכן, הדברים עומדים למשפט במבחן העונש. באתיקה מבדילים בין 2 גישות. הגישה הדאונטולוגית מול הגישה התועלתנית. אני רואה במוסר התנ"כי דאונטולוגי: כלומר, גנבה לכעצמה היא דבר רע, ומי שעשה מעשה רע "מגיע לו" להיענש. שופט דאונטולוגי היה נגיד חותך לגנב את היד. אבל שופט תועלתני מחפש דווקא לתקן את הנזק שנעשה. הוא היה מכריח את הגנב להחזיר את הגזילה ולהתחיל טיפולים פסיכולוגים לטפל בקלפטומניה שלו. אם מגיע עונש תועלתני, הוא כדי לצמצם נזק, בהווה או בעתיד, לחברה הכללית. במסורת היהודית אפשר לראות שילוב. התורה מדברת על "שן תחת שן" דאונטולוגית, אבל חז"ל מלמדים אותנו על תשלומי נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. גישת הזכויות נוטה לתועלתניות, כמו שאומר רש"י בפסוק על הרוצח: "לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים". (דברים י"ט) בעוד גישת החובות והמצוות היא דאונטולוגית יותר. בפועל, היינו רוצים לומר שכיום אנחנו תועלתנים. אבל אנחנו עדיין רודפים פושעי מלחמה נאצים גריאטריים שלא יכולים לפגוע בזבוב. ולמה? כנראה נשאר משהו מהדאונטולוגיה.

תזדכה ותקבל כסף

אז נראה שהתורה מכירה רק בחובות ולא בזכויות מולדות. אבל ככל דבר יהודי, זה נכון עד שזה מגיע לכסף. הזכות לקניין היא משהו עתיק. ולא רק היא, אלא זכויות כלכליות בכלל. היהודים הליבראלים נהוגים לצטט את ר' שמעון שקופ, שעוד במאה ה19 כתב על קניין רוחני, ובין היתר על קניין בכלל:

כל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול״ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה׳ לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ״מ מוטל על בי״ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ״י תורת המשפטים להחזיק את החפץ (שערי יושר, חלק ב, שער ה', א')

הרב שקופ – ידע כבר במאה ה19 שאסור להוריד טורנטים.

כלומר – יש מושג קדמוני של קניין, שעליו רוכבות כל מצוות התורה הקשורים לממון. זהו עניין שקודם אפילו לקיום התורה. יש לכל אחד, עוד לפני שניתנה התורה, זכות לאגור בבית את כל השמאטעס שהוא רוצה, ועל זה באה התורה ומוסיפה – אל תגזול ממנו. המונח "זכות" כאן משמש באופן המודרני של דבר המגיע לי בלי שום תנאי. כנגד זה אפשר לטעון: רֶבּ שִׁימֶען מדבר על המצב הטבעי, האנרכי, הקודם לתורה, שמסתבר שהוא לא אנרכיה גמורה, כי גם לבני נוח יש נימוסין. בכל אופן, ראיה זאת חושפת משמעות אחרת לזכויות: דבר שאני יכול לתבוע אותו בדין. דבר שמגיע לי ואני לא מוותר עד שאקח אותו. המושג הזה מופיע גם בתלמוד. למשל, בפלפולי בבא קמא, מסופר על מלווה שמבקש לגבות את חובו מקרקע שבעל החוב כבר מכר למישהו אחר, ואותו מישהו כבר מכר חלק מהקרקע לאדם שלישי. עם מכירת הקרקע הוא מוכר גם "זכות" כלשון הגמרא "כל זכות שבאה לידו". מהי אותה זכות? הזכות היא, כמה יהודי, זכות להתלונן. בעל הקרקע הנוכחי יכול להפנות את המלווה לבעל הקרקע הראשון לגבות את חובו. במינוח פשוט – הזכות שלו היא "קייס". יש לו טענה מוצדקת ופיירית, למרות שבמבט ראשון זה לא נראה ככה. זאת הזכות החז"לית וההלכתית, פתחון פה במשפט.

אבל מהי אותה זכות אם לא בעצם חיוב נוסף? עוד סעיף קטן בחוק שבעצם כולם מחויבים אליו? ההבדל הוא שעל זכות אני יכול לוותר, אבל על חיוב לא. האחר מחויב לכבד את הזכות שלי אבל לא אני את של עצמי. כשאני תובע את זכויותיי אני בעצם מצביע על החובה של האחר. כשאני מתלונן על מי שהטריד אותי, אני מפנה לסעיף בחוק העונשין. הזכות היא מהלך משפטי שאני יכול לעשות כדי לצאת צודק, לנצח: אני הזכאי והוא החייב.

כף מלאה זכות

עכשיו נפתח את המחזור והכול הרבה יותר ברור. "יקראו לפניך זכויותינו" זה בעצם: נשלוף את כל הדברים הקטנים שיכולים להוציא אותנו צודקים. המעשים הטובים שהופכים אותנו לצדיקים לרגע אחד. אם נחטט טוב-טוב, נמצא איזה סעיף קטן שיכול להקל את הנסיבות שתחתן בוצע הפשע. על פי הקבלה, משפט הוא תהליך המשלב דין נוקב קשיח, עם גילוי אמפתיה וחסד כלפי הנידון. החסד מתבטא שהשופט פורס בפניו את הכול, לא רק את הדברים הרעים, את הדין, אלא גם את מה שטוב. לא רק מה שנוח כדי להוציא את הדין, אלא את מה שנכון כדי להוציא אמת. הקלה במשפט היא לא כי השופט מוותר על חלק מהעבירות ונותן מתנה, אלא כי השופט מסתכל עליהם בתמונה רחבה יותר של החוק או של הנידון, בזכות ולא בחסד.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מעולה בזה. הוא היה מדבר משפטים אל ריבונו של עולם, ולא ביקש רחמנות – אלא דקדוק בדין האלוהי, כניסה לסעיפים הקטנים ביותר. כתוב בגמרא שלקב"ה יש תפילין שבהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכך ר' לוי יצחק היה אומר: "אם אתה מוחל עוונותיהם של ישראל הרי טוב ואם לאו אפרסם ואגלה שתפילין שלך אינם כשרים ח"ו". אחרי איום של כזה אני מקווה שלא הייתה עתירה לבג"ץ.

ודבר אחרון בהחלט

לימוד זכות הוא לחשוף את הצד הטוב שבבן אדם, לחשוב על "קייס" שתחתיו המעשים של האדם הם טובים וכשרים. זהו מונח מרכזי גם בנצרות, הטוב האנושי הגלום במשל השומרוני הטוב. האם הקביעה אינה יוצרת קושי?