הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

מודעות פרסומת

דתומטר – על סקלת הדתיות

דתומטר – על סקלת הדתיות

צבא השם

צה"ל במצב לחימה. כן, קרבי ממש. אפילו הג'ובניקים במשרדים מפוקסים וחדים. את זה אתם לא רואים בחדשות, אבל היום התפתח שלב חשוב במערכה. פקודות ההופעה החדשות פורסמו. בקצרה: כל חייל חייב בגילוח, אך בשלושה דרכים פטור זקן נקנה: רפואי, דתי, ורצון חופשי (אבל המפקד, זקן זה כזה שיק!). הפקודה החדשה, שהתרעות רבות באו לפניה, מבטלת את הרצון החופשי ואיתה את כל תצורות הזקן החילוניות: הצרפתי, הזקן, הקצוץ. פטור רפואי היה קשה תמיד להוציא, ודתי, טוב, לא היה צריך להוכיח אם יש לך רצון חופשי. הפקודה גורמת בהלה בקרב ציבור המזוקנים החילוני בצה"ל, ואלו מנסים לטכס עצה. הדרך היחידה שנראית אפשרית היא הפטור הדתי.

הרבצ"רים – אחד בלי אחד עם. (ynet)

אז שאנשי אגף כוח האדם החמירו גם את התנאים לקבלת הפטור הדתי. לפי גורם לא רשמי (ynet), אחד הקצינים הבכירים אמר ש"לא ניתן מצב שחייל מעשן או מדבר בטלפון בשבת ונושא פטור דתי לזקן". כלומר – אתה צריך להיות דוס אמיתי כדי לקבל את הפטור, ולא מספיק להצהיר. צה"ל נגע פה באחת הנקודות המעניינות בהלכה המודרנית – הדתומטר. האם ניתן לקבוע את רמת דתיותו של אדם? ואם כן – איך? האם זה מוסרי בכלל כלפי האמונה שלו?

קשה למצוא מקורות הלכתיים קלאסיים כדי לדון בשאלה. צריך להבין את ההתפתחות הדתית. יש הבדל גדול בין אשכנזים לספרדים. אצל האשכנזים, בעיקר בעקבות ההשכלה, התפתחה דיכוטומיה בין דתיים לחילוניים. או שאתה איתנו, או שאתה לא. כל אחד חייב לבחור לעצמו זהות, וכל מעבר מאחד לשני הוא חד. כך היה נגיד, בשנים לפני ואחרי הקמת המדינה. עבור הזרמים הלא-אורתודוקסים שבאו מאירופה, נראה שהדתיים האורתודוקסים סלדו ממנה בשל ההקלות ההלכתיות, והמשכילים בשל הדתיות שהייתה קיימת בה. חלוקה זאת השתמרה והשתרשה לחברה הישראלית. כשהגיעו העולים הספרדים, גילנו משהו חדש. מסורתיים. במרוקו של ראשית המאה ה20, למשל, היה מצב מיוחד. המשפחות העשירות והמיוחסות יכול לשמור על קלה כבחמורה. למדו תורה ועסקו במצוות. היהודים הפשוטים, היו בעלי מעט ידע דתי. אי אפשר לומר שהם חיללו שבת בזדון, אבל קשה לומר שהם שמרו את כל הל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם. מי שידע יותר, שמר יותר, אבל עדיין היה טאבו והיו חיובים חברתיים. עליית הספרדים התקבלה בבלבול. חלק באמת ניסו להתאים לסכמות האשכנזיות, וככה נולד הזרם הש"סניקי, וחלק נשארו מסורתיים ברמות שונות. (בקשר רופף, ממליץ על הפרק האחרון של הסדרה הקומית "שנות ה80", כדי לבחון מסורתיות מהי והבדלה מדתיות).

כשאנחנו מבקשים לדבר על "דתיות", אנחנו מבקשים לסווג לפי סכמה אשכנזית. אבל ייתכן מאוד בחור ספרדי שמגיע מבית מסורתי, אבל יידחה כי הוא "לא מספיק דתי". האם נכון הדבר לקבוע שמי שמקיים מצוות מסוימות זכאי לפטור הנכסף?

על הסכין

אחת ההלכות שאולי נוגעת בסוגיה מופיע ביורה דעה פרק ב'. דיני שחיטה. השוחט הוא דמות מרכזית בקהילה היהודית. הוא נמצא במגע יומיומי עם היהודים. הוא אחראי על הדבר הבסיסי ביותר שלהם: האוכל. כשרות האוכל בידו, משם גם מפתח פרנסה – שהרי שבת וחג לא יכלו מקרב הארץ. מי כשר לשמש כשוחט? בטוח שלא גוי, אבל האם כל יהודי? השולחן ערוך מביא דעות מאוד מעניינות:

"מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו" (יו"ד ב,ב)

ההלכה מדהימה. יש יהודי שהוא "מומר לתיאבון", כלומר, יש איסורים שהוא פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. השולחן ערוך אומנם מדבר על "אוכל נבילות", אך הדבר נוגע גם לעבירות אחרות. אותו יהודי, אומנם יהיה מוגבל באפשרות השחיטה שלו, אבל שחיטתו אינה נאסרת. במקרים מסוימים הוא אף יהיה נאמן להעיד על שחיטתו. התורה חסה על ממונם של ישראל. אי אפשר לקחת מיהודי את כל הפרנסה רק בגלל עבירה שהוא פשוט לא עומד בה. וזאת לא רק הפרנסה, זה כל מה שמסביב. כי השוחט הוא מרכז הקהילה.

אבל זה לא הסוף. יש מקומות שאין בהם הקלה.

"מומר להכעיס אפילו לדבָר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים" (יו"ד, ב, ה)

מי שהוא "מומר להכעיס", כלומר שהוא עושה דווקא, לא מתוך נוחות אישית, אפילו במצווה אחת, הוא מחוץ למשחק. אבל – יש שתי מצוות מיוחדות, שגם מוציאות אותך מהקהילה – עבודת כוכבים וחילול שבת בפרהסיא. עבודה זרה, היא למעשה ההפך מלהיות יהודי. המדרש אומר שיהודי הוא זה שכופר בעבודה זרה. לא נגיד שמישהו דתי אם הוא משתחווה לפסל או מבקש תכופות בכנסיה. היום נראה שהאיסור הזה רחוק, אבל מה יש להגיד על יהודים המתרגלים רייקי או מדיטציה בודהיסטית? או על חופשי כיפות מהמרכז לקבלה או מהכת הסיינטולוגית? נעזוב את זה בצד לרגע.

מצווה נוספת – חילול שבת בפרהסיא. שמירת שבת היא אבן בוחן לדתיות של השוחט. זה נכון גם היום. אני זוכר, כחוזר בתשובה, שעבור חילונים שמירת שבת נחשב למעשה מאוד קיצוני. שמירת כשרות היא דבר סביר, ואולי גם קידוש, אבל שמירת שבת היא ניתוק מהחברים, היא הקרבה גדולה מאוד, היא מעשה אבסולוטי שמבדיל אותך, או אם תרצו: מקדש אותך.

יש בה בשבת משהו מיוחד. זה סמל יהודי, זה עדות והבעת נכונות לקיים את המצוות. זה התחברות לנקודה פרימיטיבית, כמו שאמר השל פעם, נקודה יסודית ביותר שמחברת אותך לשורש. על פי השפת-אמת, שבת היא הנקודה בזמן התואמת לנפש היהודית הקדושה ולארץ ישראל. היא מהמצוות הראשונות, הבסיסיות שניתנו לעם ישראל. גם היום – שבת משמשת אבן בוחן.

הרמ"א מוסיף בהגהותיו עוד מצווה אחת –

"ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס" (שם, שם)

עוד דבר שמוציא אותך – אם אתה חפיפניק, בלאי. אתה אוכל בלי לבדוק יותר מידי. נראה כשר, נראה לא כשר. כי הצ'יפס במקדונלס הוא בשמן נפרד, וחלב נוכרי לא מתגבן. זה לא נעשה מתוך רצון לזלזל בדת או מתוך תאווה גדולה לצ'יפס האסור. זה פשוט כי ככה אתה עושה. התנהגות זאת גם לא רצויה כשוחט, ואולי הסיבה היא שמי שמזלזל בזה, יזלזל גם בשחיטתו.

שוחט ונואף

שאלה שעלתה לאחרונה וגם קשורה ל"דתומטר" היא שאלת ההומואים הדתיים. האם יש חיה כזאת? נשמע, יש אומרים, אוקסימורון כמו "דתי אוהב חזיר" או "דתי מחלל שבת". להפריד את שאלת הנטייה והמעשה שאיני חפץ להיגרר אליה – ברור שמי שעובר על אחת מהעריות עושה זאת מתוך תיאבון. הוא נהנה מזה וככה נוח לו וכיף לו. הוא לא מתכוון במעשה הזה לעשות דווקא. האדמו"ר הזקן נוגע בנקודה הזאת:

"תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז [כעבודה זרה] לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סימן ב' משא"כ [מה שאין כן] במומר לגילוי עריות". (ליקוטי אמרים פרק' כ"ד)

הדברים ברורים. עריות, ובוודאי כאלו מתיאבון לא נחשבים לפסול מוחלט בדתיות השוחט. לכן – יתכן הומו דתי ונואף דתי, אבל לא יתכן מחלל שבת דתי, ולרמ"א – גם לא אוכל נבילות דתי.

דתי ודעתי

חזרה לצה"ל. האם ניתן להגיד שמי שאינו שומר שבת נמנע ממנו להתגלח בתער. גילוח בתער אינו נמצא באף רשימה מיוחדת. נראה הדבר מוזר לתת פטור זקן לחייל עטוי קעקועים. איך האם באמת אפשר לשפוט – אולי הוא מקפיד על כשרות, תפילת מנחה וזקן, אבל לא מקפיד על שבת וכתובת קעקע? האם אפשר לקבוע את צורת הדת של כל אחד? בזרם המסורתי זה קשה, וזה מכריח אותם להתיישר לפי הסכמות לעיל. גם מי שבדעתו להפוך לדתי, נדרש להתחיל בחמורות (שבת) ולסיים בקלות (גילוח בתער), דבר שהוא די מנוגד להגיון.

הלו? אתה דתי?

אבל ההיגיון השתחרר מצה"ל ב48', כפי שנוהגים לומר. ובכלל, כל מה שקשור לדת וצבא הוא רעוע מאוד. מעט מאוד מודעים להיסטוריה שהובילה לזה. במלחמת השחרור, לחמו פלוגות חילוניות של ההגנה לצד פלוגות דתיות (ואפילו אפשר לומר חרדיות). דעתו של בן גוריון לא הייתה נוחה מכך – שכן הוא רצה צבא אחד הכפוף אליו, ולא צבא דתי שיעשה מה שבא לו ויקבל פקודות מריבונו של עולם. אז הוא החליט להתגמש קצת לכיוון הדתי – נכניס את הדברים החשובים לכם: כשרות, פקודות מיוחדות לשבת וכדומה, ואתם תשרתו איתנו. כך נוצר מצב שעבור החילוניים צה"ל מלא בכפייה דתית, ועבור הדתיים – צה"ל פשוט לא מספיק הלכתי.

ולא דיברתי על סוגיית השגחת הכשרות שגם נוגעת לעניין, ועל סוגיית האייפון והאינטרנט שמאיימים להוציא כל חרדי מהכותרת ואף לפסול אותו מעדות ושחיטה. והדבר דרוש עיון ובעזרת ה', נראה אולי אכתוב עוד פוסט או שניים.

הקרב כמו באמרתי בעיצומו. אני קיבלתי את הטופס לידי, וכעת עליי למלא תקציר הצהרת דתיות לקראת פטור הזקן שלי. מה לרשום? אני חסידי אבל לא חסיד, לא ממש דתי-לאומי שלמד בהסדר. בעל תשובה שאוהב לקרוא את ליבוביץ ואת הנועם-אלימלך. מגדל זקן כי אני לא מתגלח בסכין, והמכונה מביאה זיפים לא תקניים על פי צה"ל. נו, הייתם נותנים לי פטור?

 

ודבר אחרון בהחלט

על ההגיון הצה"לי, מתוך "היפופוטם".

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

לא. לא איחרתי. המלחמה נגמרה ב24 לאוקטובר וזה היה השבוע. אני מציין את התאריך הלועזי ולא סתם. על כך בסוף. מלחמת יום כיפור היא ממש חלק מהגנום הישראלי, היא אחד ממאורעות הגבורה שהיו מספרים לי בבית הספר בתור דור שני. אבל כשגדלתי גיליתי שהאירוע הלא רחוק הזה, טרם עבר מיתיזציה בכל שכבות החברה. אני רוצה לגעת בשני מקורות הנוגעים במלחמה.

דברי הימים למלכי ישראל

המקור הראשון הוא סרטון של דובר צה"ל שיצא לקראת יום הכיפורים האחרון:

(אם וורדפרס אינו מראה את הסרטון, לחצו כאן)

אי ספק שהסרטון הזה מעורר בכל ישראלי את הרגשות הפטריוטים החבויים בו, ערבוב בין קודש לחול, ההתגייסות הלאומית, החוויה הישראלית בלחימה, בהגנה על המולדת, באימה משותפת.

עם זאת, הסרטון מעביר בצורה ברורה את ההשקפה הלאומית כלפי הדת היהודית. ליהדות יש את יום כיפור שלה. עם שמיעת האזעקות ברקע, יהודים עטופי טלית וקיטל נמלטים מבית הכנסת בעוד הרחוב סואן ממכוניות חירום, אנחנו מפנים את הדרך ליהודים החדשים, לישראלים (כך תפסו זאת לפחות בראשית המדינה). ראשי המדינה כדוגמת בן-גוריון לא היו אנטי-יהודים "שונאי דוסים" כפי שרבים חושבים, כיוון שמלחמתם הייתה דווקא ע"י שמירה על המסורת – לקיחת סמלים ממנה, ומילוי תוכן חדש בסמלים היהודים. כך האישיו המרכזי ביום כיפור השתנה – מן האדם המתפלל, אל האדם הלוחם. החייל הלוחם בחזית, הוא זה שנושא את התפילה.

נשאלת השאלה מדוע "ונתנה תוקף" הפך להיות סימן מובהק של מלחמת יום כיפור. "ונתנה תוקף" עוסק באפסיות האדם מול האל – היא בעצם קינה על האדם שסופו לעפר ומשול כחרס הנשבר.

יום כיפור תשל"ד – פני דרך בת ציון, מלחמה.

הלוחם יכול לקחת את אותם רעיונות מן הפיוט ולקנן גם על עצמו, האדם הגדול, שהכריע את כל האומות וכבש את כל הארץ בשישה ימים, אף הוא פגיע, אף לו נקודות חולשה, אף הוא בסכנת מוות כרגע. גישה כזאת נפוצה מאוד בספרות היוונית (לדוגמא, סופוקלס שמקונן על האדם שסופו למות, למרות כל השגותיו הטכנולוגיות). אפשר להרים את זה לרמה הלאומית – קינה על האומה שגם היא בסכנה מתמדת. כביכול גם המתפלל וגם החייל מתקוננים על אותו דבר – אז מה ההבדל? ההבדל הוא במסקנה – לאדם הדתי, הפיוט מתסיים ב"ואתה הוא מלך אל חי וקיים, ובכן לך נעלה קדושה" – אף על פי שאנו פגיעים, ואולי בגלל שאנו מכירים בכך, משמעות חיינו היא בעומדנו לפניך בתפילה. אצל הפייטן הקיבוצניק הפיוט מסתיים ב"וכחלום יעוף". האדם מת וזה סוף הסיפור. בגלל זה זה עצוב וטרגי כל כך. בגלל הסיבה הזאת הקשר של הפיוט הספציפי הזה עם המלחמה חזק כ"כ. הישראלים נתנו משמעות חדשה וחילונית למושג "יום הדין", היום שהמדינה מחסירה פעימה, יום המלחמה האיומה.

הביצוע הנ"ל למעשה, משאיר את המסגרת המסורתית (יש חזן, בית כנסת, יהודים עם קיטל, ואווירה של יום כיפור) אבל נוטל את התוכן הדתי מן הפיוט ובמקומו מכניס תוכן לאומי, ולא רק לפיוט, אלא לכל יום כיפור עצמו – שיזכר כיום אבל לאומי, ולא כיום חשבון נפש דתי, בדיוק כפי שהתכוונו ראשי המדינה דאז. דעתי האישית היא שיש מקום לתכנים לאומיים, שכן אף אני מחובר עליהם וכואב את כאב השכול והטרגדיה, אבל בנפרד מן התכנים הדתיים, אותם אני מפריד ברגשותיי ובהשקפותיי מן התכנים הלאומיים. האם החזר שעומד על הבימה, או הצופה, מתרגש משום אימת הדין של היום הקדוש, או משום אימת הטנקים הסורים? מן קדושת האלוהים או מן קדושת חיי האדם? על הצופה לשאול את עצמו את השאלות הללו.

חצי רמב"ם

נטילת הערך הדתי מן יום הכיפורים נפוצה מאוד. יוסי ביילין דיבר במאמרו ב"ישראל היום" לפני יום כיפור על "על השגחה פרטית בעידן המודרני". אני רוצה להגיב על כמה מדבריו.

הרמב"ם נכשל כישלון קולוסאלי. האיש המודרני והחכם הזה ניסה להסביר לנו, לפני 1,000 שנה, עד כמה מכמיר לב, פתטי ויומרני הוא הניסיון לקשור בין התנהגותנו היומיומית לבין מנהל חשבונות עליון, שמפניו אי אפשר להסתתר ואשר לפניו אנחנו נותנים דין וחשבון מתוך תקווה שיתחשב בנו בשלב הטיעון לעונש.

למעשה, אין זה כישלון. היהדות מכירה בדרגות אינטלקטואליות שונות, שבהתאם לדרגה הזאת היהודי יכול לעבוד את ה' בדרך המתאימה לו. לא כל היהודים נוח להם עם השגחה פרטית נוסח הרמב"ם. הרמב"ם עצמו הכיר במעמדות השונים הללו, ולכן התבטא בצורה שונה בהתאם לאנשים אליהם דיבר.

ההתקרבות לאלוהים היא התקרבות לשכל. אם אתה מפריד בין בשר לחלב – אתה עושה זאת כדי לשלוט בתאוותיך, אבל אל תחשוב שמישהו, ישות מופשטת או ישות מוחשית, תתחשב בך ותקל עליך את חומרת גזר הדין.

ביילין עושה במאמרו קטע מסריח. הוא מציג רעיון רמב"מיסטי, בצורה נכונה וברורה, אבל חלקית! מה מטרת המצוות? מה מטרת יום כיפור? היא אמנם לשלוט בתאוותיך אבל…כפי להביע את האמונה באל! האל אינו נמצא במאמרו של ביילין. כל הפעילות הרוחנית היא פעילות מהאדם אל האדם. אנחנו צמים ביום כיפור בכדי לשפר את עצמנו, אבל יש לתת לשיפור הנ"ל גם ערך דתי – אנו משפרים את עצמנו כדי לשוב אל ה'. הוא הופך בעצם את יום כיפור לחוויה אנושית, שכל ישראלי יוכל להתחבר אליה, אבל כדי שזה יקרה, הוא (בכוונה או שלא) מוציא את האל מן הסיפור. המרגיז שהוא מציג זאת כדעתו של הרמב"ם, שכפי שאמרתי – זאת דעתו החלקית.

 בית דין שדה

המקור השני שאני רוצה להצביע עליו הוא ספרו של חיים סבתו "תיאום כוונות". חבר המליץ לי עליו, ותוך 50 דקות סיימתי אותו תוך בכי בלתי פוסק. איני מבקר ספרות, ולכן לא אתעכב על הכתיבה המהודרת, על היכולת לחדור לליבו של הקורא, ועל התיאורים הסוחפים שאפיינו את כל הספר הנפלא הזה. בספר הזה המלחמה גם נפגשת עם הדת, אבל במקום לכבוש את מקומה, נדמה כאילו הן משולבות – מלחמת מצווה של אתחלתא דגאולה. ערבוב הרגש הדתי עם הרגש הלאומי, שנפוץ מאוד בקרב זרמים מסויימים בימינו, יכול לגרום לתגובות רגשיות מוגזמות. לאחר קריאתי הבוכיה חשבתי למעשה מה מתחולל בספר הזה. הרי המלחמה היא נטולת ערך דתי, שאילו היה לה ערך שכזה, גם אחרים היו חווים חוויה דתית במלחמה, מה שלא קרה. אלא, האדם הדתי שמכנס את כל כוחות נפשו להכרת ה', אל עבר חיים של דת ואמונה, ממילא כל חוויה שלו תהיה חוויה דתית. מלחמה היא חוויה קיצונית ואבסולוטית, האדם מתבטא ברוב עוצמתו, ואישיותו האמיתית נחשפת ומתגברת במלחמה. לכן, אדם דתי במלחמה, יתן הוא עצמו את האופי הדתי המובהק לטראומה שמתרחשת מולו. למעשה, הכול תלוי באדם ובאישיותו, שלא רק מלחמה יכולה להיות חוויה דתית, אלא אפילו כתיבת קוד או חתימה על מסמכי שלישות – אלא רק שבלחימה החוויה מתעצמת ופורצת. חיים סבתו, שכעת אכנהו הרב חיים סבתו, הוא אדם דתי במהותו, ועל המסורת שלו שנעה בין העורף לחזית, בין מצרים לישראל, אנחנו מתענגים כקוראים דתיים או מסורתיים בספרו.

תיאום כוונות – כן, יצא גם סרט.

כשהוא מצטט מדרש או רמב"ם, אנו חושבים על הקשר בין הטקסט לבין המצב בו נתונים הדמויות, וחושבים על הפרדוקסליות, על הקשיים הרוחניים, על האירוניות שבדבר ועל הסמליות שבין הטקסט המסורתי למציאות המלחמתית. אבל על קו הזמן, מה שקורה זה קודם הסיטואציה ואז הבאת המקורות, ז"א, הקישור הדתי הוא של הסופר. סבתו "עובד" עלינו הקוראים קצת בכך שהוא מבלבל אותנו בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני שלו. יש בזה מן הקסם. אני לא מצטט בכוונה, כי אני חושב שכל ציטוט רק יגרע. יש לקרוא את הספר במלואו. הוא לא ארוך, כדאי.

ספרו של סבתו עוסק ביום כיפור שפרצה בו מלחמה. הסרטון של דובר צה"ל עוסק במלחמה שחלה להיות ביום כיפור. שניהם מאורעות חשובים לי מאוד, ויום אחד לשניהם לא מספיק. מן הסיבה הזאת רציתי לדבר על המלחמה דווקא בתאריך הלועזי.

צה"ל צה"ל כבר באים

צה"ל צה"ל כבר באים

נעים להכיר, א. י. גולדשטיין, קמ"א.

"למה התגייסת?" שאלו אותי. שאלו אותי יותר מפעם אחת. אולי נכון להקדים לכך שאלה למה בכלל שאלו אותי שאלה כזאת. ובכן, אני פחות או יותר קומבינציה של כל הדברים שצה"ל לא רוצה. חרדי – דוס גמור. ליבוביציאני – מעורר מהומות. דרמטי בהתנהגות עד כדי פסיכוזה לעיתים (מבלי לתאר כיצד 5 דקות חינוך אצלי גרמו למפקד לקפוץ מהכיסא). ימני – כי אני חושב שלעולם לא יהיה שלום רומנטי עם הפלסטינים, אלא בסופו של דבר תהיה פה מלחמה חורמה. שמאלני – כי אני חושב שלא ניתן לדכא את יצר הלאומיות הפלסטינית וגם חושב פעמיים כשמדברים על יישובים במקומות שונים בארצנו המקודשת. ועוד רבות הסיבות למה לא, ומיודעיי יודעים אותן. אז למה כן? סיבה פשוטה – אחרי הכול, אני אזרח שומר חוק. החוק אומר שצריך להתגייס. 1+1 שווה 10 בבינארית. אה, והסיבה החשובה ביותר – עד כמה אדם סגור על עצמו ועל החלטותיו כשהוא בן 18? ככה מצאתי את עצמי במסלול העתודה, לא עלינו, אבל ניצלתי את 4 שנותיי באוניברסיטה להכרה והתחברות לתאים ומסגרות שונות שנתנו לי העצמה אזרחית. רשימה חלקית: המועצה לצרכנות, התוכנית לליווי גרים במשרד הקליטה, ארגון אורתודוכסי לזכויות אדם ועוד כהנה וכהנה. ואז התגייסתי, וראיתי שהצבא עומד בהרבה מאוד מקומות על כרעי ילדים שעתה סיימו י"ב, מלווים בקצינים דשוני שנים ושומן, בעלי שערות שיבה ועיטורי "סיטרואן", "פלאפל" ו"ארונות".

הצבא צריך אקדמאים, ויש לו כמה כאלו. העתודאים עושים חיל בצבא (אז מה עוד אפשר לעשות בצבא?) וכל מה שהם נוגעים – זהב. בגלל זה ממהרים להוציא אותם לקצונה. אבל כיוון שאני כעת חייב בשירות חובה (אוי ויי!) ועוד 6 שנים לפני, רשמית אסור לי להביע דעה פוליטית . אבל כבר עשיתי את זה, לא? בכל אופן, על עניין העתודה נדבר בפעם אחרת, כשאחכים עוד קצת ואראה מעט יבשה באופק (עוד משחק מילים מתוחכם למבינים בלבד).

סרבנות היא לא מילה גסה

הכותרת לא משהו, כי בטח מוחי התנוון מרוב ראשי התיבות שנאלצי לשנן. אבל למרות שסרבות היא לא מילה גסה, אסור להגיד אותה בבסיסי צה"ל. שומו שמיים, אני בחרתי להרצות על סרבנות אל מול מפקד היחידה, סא"ל בדרגתו.

אז אילו סרבניות יש לנו? יש את הבסיסית ביותר – סרבנות גיוס. לא באים ללשכה. ואז מתחיל משחק חתול עכבר עם המשטרה הצבאית. למעשה, ואפשר להגיד ולהכליל, שהרבה מהנוער פשוט לא רוצה להתגייס מלחתחילה כי זה קשה. גם תופעת הקב"ן (שהיום בבסיסי צה"ל נקרא כבר קפ"ס לידיעתכם) ידועה לרוב. אבל לא נעסוק באלו. אלא בסרבנות על רקע ערכי ועקרוני. אמירות כמו "אני מתנגד לכיבוש" (אבל אנא שמיניסטים יקרים, אם אתה אומרים דברים כאלו, תתכוונו! אל תתכסו באמתלה של 'אנחנו שמאלים ויש לנו דעה פוליטית', כי בגיל 18 רק מעטים מכם יודעים את ההסטוריה המלאה של הסכסוך כולל היסודות של חאג' אמין אל חוסני ידיד הנאצים ואחינו הטרוריסטים מהאצ"ל). לחלופין, אמירות כמו "אני מתנגד לפינוי ישובים", הם שקולות וליגיטימיות באותה מידה עבורי. מדוע? שיעור פשוט – מי מחליט מה צה"ל עושה? הממשלה. מי בוחר את הממשלה? אנחנו. צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה, לטוב ולרע. אל תפנו אל חיילי צה"ל ככובשים או כמגרשים, הממשלה היא היחידה שאשמה. יש בעיות? לכו לקלפי.

למה כן?

כי במדינה שכולם חייבים להתגייס, בסך הכול החיילים הם חלק גדול וחשוב מאוד מכלל האזרחים. לשלול מהאזרחים זכות כל כך בסיסית של להתנגד להחלטות הממשלה, היא שלילה חצופה. אם העם לא מסכים עם פעולה מסויימת של צה"ל שכמובן נובעת ישירות מהממשלה (שוב: לימין או לשמאל), מה הוא צריך לעשות? הקושיה בעיני רבים שקולה לכל קושיה דומה. אם הממשלה רוצה לסגור את מפעל, נגיד לדוגמא, "טקסטיל דימונה" (לא רומז לשום דבר!!!), והעם כחובבי ג'ינסים, טי-שירטס ואורניום מעושר מאוד מתנגד. מה עושים? קודם הולכים נגד הממשלה. הפגנות, בלאגנים, עצרות. הממשלה לא עשתה כלום? לא רוצים בחירות? מה עושים? הולכים צעד קדימה, חוסמים בגופינו את ההריסה. קצת פאשיסטי-מרקסיסטי, אבל זאת דמוקרטיה. ואם אנשי הוצאה לפועל אף הם מתנגדים לתהלכים, אז הם יסרבו, כי בסך הכול הם גם אזרחים, והם רשאים לשבות או לא לעשות דבר שלא נראה ראוי להם. אבל כשמגיעים לחיילים העניין כבר מתחיל להשתנות. האם חיילים הם פשוט אזרחים במדים? הגישה שמבינה סרבנות (לא תומכת או מעודדת, אבל מבינה) אומרת שבעצם הדרך היחידה של החייל להביע את דעתו, דבר לגיטימי בדמוקרטיה, היא לסרב פקודה. שוב, כי יש יותר מידי חיילים ואי אפשר ליטול מהם את הזכות להתנגד לממשלה.

למה לא?

די ברור: אנרכיה. צבא חייב להיות מסודר, עם משמעת, אחר הוא לא יוכל לעבוד. אם כל אחד יעשה מה שבראש שלו, לא תהיה שליטה בסיסית במערכת, ואפשר להגיע לסכנת קיום ממשית. הצבא יהפוך להיות גרילה, פרטיזני. אמנם, גדול ומלא משאבים, אבל ללא סדר, כולם פורשים מתי שבא, כולם עושים מה שבא ואי אפשר להעביר טקטיקה או תורת לחימה מסויימת. אז צבא, מאופי הגדרתו צריך להיות בעל משמעת. אבל את זה קל להבין עבור צבא של שכירים, או אנשים שהקריירה שלהם היא צבאית. יש בעיה עם קריירה צבאית, הבעיה היא שאתה תמיד צריך לחשוב מה שהממשלה חושבת, הרי אתה מבצע את הוראותיה. למעשה, למשך כל ימי חייך אתה מסורס (פעם שכירי החרב באמת היו מסורסים, אגב). אתה לא יכול להגיד כלום, להביע כלום. תחשוב בלב מה שבא לך. תקשיב למה שמעבירים לך, תרצה תקבל, אם תרצה לא תקבל – אבל לעולם לא תוכל להשיב חזרה בתגובה. עבור חלק מהאנשים זה איום ונורא. ועבור שאר האנשים זה פשוט, ואפילו עדיף שאין להם דעה והם מנוונים פוליטית וחסרי אפשרות (אך לא יכולת!) הסקה הסטוריה. אנשים כאלו מצביעים "קדימה".  (שיט! עוד דעה פוליטית!)

זהו. מספיק פליטות פה להיום, למרות שיש לי בטן מלאה. הבלוג הבא על הצבא ידבר על בעיה הדת בצבא: מהם בעיותיה של הרבנות הצבאית ובעיות נוספות אודות הסטטוס קוו (מינוח גרוע, תסלחו לי, פשוט הוא נתקבע) שקיים כרגע בצבא בשילוש הקדוש של יהודי-צה"ל-אלוקים. עוד קצת על בינוניות דתית ועל מותה של הציונות הדתית. והבלוג על המשיח יגיע מתישהו. ואף על פי שיתמהמה.

חמש דקות חינוך

קיבלתי משימה. להעביר שיעור במשך חמש דקות על הרמטכ"לים שעמדו בראש צה"ל בין 57-67 (פרה-ששת-הימים). האמת, שלושת הרמטכ"לים דאז (לסקוב, צור, ורבין) לא עשו דבר משמעותי (מלבד אולי פיתוח של הצבא). תקופה משעמת ויבשה. המקראה שנתנו לי, מלבד שכללה רק רשימת תאריכים ופרטים יבשים, הייתה רצופה טעויות מביכות. (מישהו מכיר את המשורר אורי-צבי גינזבורג?) אגב, המקראה הוגדרה כחומר מסווג, ובכל זאת אני אסתכן, כי אם החומר הזה יגיע לידי אויב, רק תועלת תצא לנו מזה. החלטתי לקחת סיכון. העברתי הרצאה בנושא "הרמטכ"לות בתקופת ילדי הפרחים". הכנסתי את הקהל לאווירת השלום, המוזיקה והסמים באותה תקופה. תיארתי את הרגלי צריכת הניקוטין של רבין ואת הפזרנות של צבי צור לכיוון מכוניות יוקרה. ואז הגיע רגע השיא. שנת 65. עצרתי בפתאומיות. "ואז נשמע אקורד צורם, זה היה Dm". ירדתי מהבמה והתחלתי לדקלם את Hard Day's Night. הסתובבתי בין החיילים והתקרבתי למפקד. הגעתי לשורות: "Feeling you holding me tight". ושתקתי לשניה. ואז הרמתי את קולי בצווחת "Yeah!!!". המפקד קפץ ממקומו, ואני ניתרתי חזרה לבמה, מתאר את הביטלמניה הסיקסטיזית באמצעות ריקוד טוויסט. תיארתי את המאבק החינוכי של צה"ל בביטלס (לדוגמא, חלוקת פרס ישראל לחינוך לצה"ל בשנת 65, הוצאת פאזל משה דיין ועוד) תוך שימוש בגוזמאות והערות סרקסטיות. סיימתי את ההרצאה. "כמה זמן נשאר לי?" שאלתי את המפקד. הוא הביט עלי עלי בפה פעור ואמר "עברו 15 דקות…" הרמתי את ראשי לקהל ושאלתי אם יש שאלות. הקהל נותר פעור פה, כשלפתע התחיל למחוא כפיים ואפילו להשתחוות.

אמרו לי שיש לי אומץ. אבל לא כך העניין. אנשים פוחדים להרצות כי הם פוחדים להתבזות. אם אדם הוא בזוי בעיניי עצמו, ואין בו שום מידת גאווה, אז הוא לא פוחד להתבזות, ויהיה לו הרבה יותר קל לעמוד מול קהל, יהיה לו יותר נוח במעט הומור וליצנות. אני על הבמה הייתי חייל פשוט, לא יותר מזה. אולי כדי שבמקום לנפח את הקצינים בבה"ד 1 בגאווה, ילמדו אותם מעט חובות הלבבות או ר' נחמן מברסלב.

ודבר אחרון בהחלט

אם כבר שילבתי ביטלס וצבא, אי אפשר בלי גרסה של יהורם גאון לשיר ידוע של הביטלס.

ולמען מי שלא מכיר את Hard Day's Night…