שני פיוטים ליום כיפור

שני פיוטים ליום כיפור

שני הפיוטים להלן כ"כ שונים באופי, ומבליטים צדדים אחרים של היום.

כי הנה כחומר

המוני העם מתקבצים בבית הכנסת בליל כיפור לשמיעת כל נדרי. יש שמרגישים זרים ולא נוח, ויש שמכירים את בית הכנסת ואת משמעות היום. אלו ואלו ברעד עומדים ושותקים. עונים לחזן בבושה וביראה, אפשר ממש לחתוך את האוויר בסכין מן רוב המתח. תחושה מוזרה בה בית הכנסת מלא, אבל כולם עומדים ושותקים.

והחזן מתחיל פיוט. המילים מאוד מובנות ועיקרן: ימינו קצובים ואין תקווה אלא אם יחוס האלוהים עלינו ולא נאבד. הניגון קל מאוד ללימוד וכבר בבית השני מי שלא שמע אותו מעולם מצטרף. הניגון סוחף, והקהל חש כנוסעים על סיפונה של ספינה המיטלטלת בלב ים, ולכל פנייה ימינה או שמאלה בניגון, הגוף לא יכול למנוע את עצמו לזוז ולנוע גם תנועה פנימית.

כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר [אנחנו מבקשים מה' שיביט למה שהוא הבטיח לאבותינו ולא יקשיב לעברות שביצענו בגלל היצר]

שאלו אותי פעם: אז זה הקטע? אנחנו מריונטות בידי ריבונו של עולם? הוא שולט בנו כבובות? ליבוביץ אמר פעם (לא צריך לציין, בחריפות) שאותם אנשים שטוענים שהם מאמינים אך לא עושים דבר מעבר לזה, הרי אמונתם היא ב"זקן המושך בחוטים", וזאת אינה אמונה כלל.

אבל לא בזה מדובר. העולם הזה נמשל לים (לדוג', מהרש"א באגדות רבב"ח), אנחנו, המשולים בפיוט הזה לספינה, מטולטלים בחיינו בעל כורחינו אנה ואנה וחלילה חוויות החיים הקשות יכולות להפיל אותנו למים. האל ממלא את תפקיד המלח בפיוט. אבל אנחנו יודעים באמת שמי שמניע את הספינה זאת לא המלח, אלא זרמי הים. המלח תפקידו לאחוז בהגה כדי שהספינה לא תטבע. כך אנחנו מציינים בפיוט: אם הקב"ה לא היה מחזיק אותנו, מזמן היינו נופלים למים ונטרפים בחיים שלנו. אין זה משל לדטרמיניזם, אלא דווקא לבחירה.

מקור הפיוט לא ידוע. השורה הראשונה לקוחה מספר ישעיהו (כי הנה כחומר ביד היוצר), וזהו, אחרי זה המשורר הרשה לעצמו להוסיף עוד מקצועות (אבן ביד המסתת, כגרזן ביד החרש, כזכוכית ביד המזגג, כיריעה ביד הרוקם, ככסף ביד הצורף). לו נכתב הפיוט היום, האם היה מוסיף המשורר בית כזה?

כי הנה כקוד ביד המתכנת

בידו מייעל ובידו מאט

כן אנחנו בידך שפעולתו אמת

לברית הבט ואל תפן ליצר

מראה כהן

כיפור בבית הכנסת

צהרי יום כיפור – בעצם עיצומו של הצום. בית הכנסת כמעט ריק, ורק החבר'ה שנותר בהם עוד כוח להתפלל נשארו. מניין מצומצם שסרוח על הכסאות בחולשה מהצום. אור צהרים מגיח מן החלונות, והחזן אף הוא ממהר בתפילה, אולי מעייפות. תפילת יום הכיפורים פתאום נראית אחרת. לא עוד סליחה, מחילה וכפרה, אלא נוסטלגיה. כמעט ללא קשר, החזן מתחיל לספר סיפור, מה היה לפני אלפיים שנה בבית המקדש. מה הכוהנים היו עושים, שעיר אחד לה', שעיר אחד לעזאזל. היו זורקים את הדם על המזבח, והכוהן היה סופר 7 זריקות: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים…

השינוי באופי הטקסט מעורר את הקהל אבל לא יותר מידי בהתחלה. הוא מצטרף לחזן בקריאת הקטעים ההיסטוריים המעניינים. לאט לאט נבנה בראש מראה מפואר של בית המקדש ובגדי הלבן של הכוהן הגדול. החרדה הזאת שהכוהן נכנס לקודש הקודשים, אתה פוקח שנייה את העיניים ומגלה שכולם יחפים, כמו במקדש. ואז החזן אומר: "ובכן, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש"

הקהל קם על רגליו ומתחיל את הפיוט. כל מי שהיה בחתונה של דוסים מכיר אותו. פיוט שמח, מקפיץ, שאיתו אתה משמח חתן וכלה מגיח בהפתעה בקטע הכי קשה של הצום ביום כיפור. ופתאום לא אכפת לך כלום, רק לשיר, למצות את המנגינה עד תום ולא לפספס שורה אחת.

הפיוט מדבר על כמה יפה ונעים היה לראות שהכוהן היה יוצא בשלום אחרי כל עבודת יום כיפור. סימן טוב לשנה הבאה.כל שורה מדמה את הכוהן למשהו יפה אחר. חלק מובן מאוד כמו

כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן

כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד מַרְאֵה כֹהֵן

וחלק לא ברור בעליל

כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן

הסיבה ששרים את הפיוט בחתונה היא כנראה השורה שמבליטה את היופי שיש בפני החתן ביום שמחתו

כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן מַרְאֵה כֹהֵן

מקור הפיוט הוא כנראה דווקא מספר בן-סירא. ספר חיצוני לתנ"ך שהיה לו מעמד של כבוד בקרב חלק מהיהודים. בפרק נ' מתואר שמעון בן יוחנן הכהן הגדול ועבודתו ביום הכיפורים:

(ה) מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת.

(ו) כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד.

(ז) כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁקֶּרֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן.

(ח) כְּנֵץ בַּעֲנָפוֹ בִּימֵי מוֹעֵד, וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם.

(*ח) כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ, וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה.

(ט) כִּכְלִי זָהָב מְפֻתָּח וְאַנְטִיל, הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ.

(י) כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר, וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף.

דמותו של שמעון הכהן הייתה מרשימה כל כך, עד כי מסופר במקורות היהודיים שבפגישה שלו עם אלכסנדר מוקדון, האחרון ירד מהסוג והשתחווה לו. ובינתיים בבית כנסת, כל העם כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

 

תודה לרפאל מיוחס על ההפניה לספר בן-סירא!

"כי הנה כחומר" בביצוע חוה אלברשטיין. לחן חב"ד המקורי.

"מראה כהן"

 

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

התפילה בימים הנוראים יכולה להיות קשה. הַמלצָתי להרבה חברים שלא פוקדים את בתי הכנסת באופן קבוע היא לבחור פיוט מתוך המחזור, ללמוד אותו היטב, וכשהוא מגיע – לכוון בו את כל מה שהם למדו. כי תפסת מרובה לא תפסת. בפוסטים הבאים אפרסם כמה פיוטים ואגע בהם, אנסה בדחילו להסביר אותם כראות עיני הדלות.

אנחנו מתחילים דווקא מגבוה, דבר מהאחד הפיוטים שהוא אחד השיאים עבורי. לאחר רוב התפילה בראש השנה, המתפלל נכנס לשעמום של: הבנו, אתה המלך, מאיים לגזור עלינו גזרות קשות, אנחנו מתפללים שזה לא יקרה, הנה, פעם אחר פעם. אבל הפיוט הזה שובר את הרצף הזה. הוא פיוט אמוציונאלי מאוד. אפרש אותו בדרך פחות מסורתית. בפשטות, החזן מבקש מהאל להתחיל (עוד) פיוטים. ולאדם היחידי אסור להגיד אותו. אבל עבורי, זה דבר אחר לגמרי.

יש לי את הרגע הזה במוסף של ראש השנה. הרגע שבו אני קורס, מוכה בהלם ומרגיש בצער שפורץ מהחזה, כאילו הנשמה מתפרצת לצאת מהכלוב הגשמי שלה. הברכיים מרגישות חלשות, אבל אני לא רוצה לאחוז במשהו כדי לא להפסיד את הרגע. הפתעה שציפתה לה, עקמומיות שבלב שהתיישרה. התפילה רצה כמו סרט שמשנה תפאורה ודמויות, עד שמגיע הקטע המסעיר: הטחת ראש בקיר עד זוב דם, בום! קיבלתי מכה פתאום שמעוררת אותי מהשגרה ומחזירה את הראש בהטחה לאחור.

אצלי זה הפיוט "אוחילה לאל". בהתבוננות בו הוא אפילו לא פיוט, סתם כמה פסוקים שתקעו באמצע. הוא אפילו לא לציבור, אלא לחזן. אבל אין גורע ממנו. המילים מסודרות כמו בכי שהולך ומתפרץ, מקצר לארוך.

אוחילה לאל. [אני מצפה לתגובה מאת האל, שהוא רק יושב ושותק, רוצה שיגיד משהו ולא רק ישחק את תפקיד השופט]

אחלה פניו. [כדי להשיג את הצפייה, אני מביע את כל הרגשות שלי אל מול פניו, ולא רק הכנעה רשמית]

אבקשה ממנו מענה לשון. [יכול להתפרש גם כבקשה מהאל שיתן גם לי להגיד את מה שיש לי לומר, או שאשמע תשובה מאת האל]

אשר בקהל עם אשירה עוזו, אביעה רננות בעד מפעליו. [אותו אל כללי, שבציבור אני מהלל את כל מה שהוא עשה, אני מבקש אותו שיהיה לי גם אל פרטי, ולא רחוק]

כמו יבבה של ילד שאומר: "כן…כן, קרה לי…קרה לי משהו רע מאוד…" ורק לאחר כמה קינוחים הוא יכול לסדר את התפילה. ניקוי הצנרת הרגשית לפני המשך תחינת שליח הציבור.

כתב עצום

הוא תזכורת. אחרי שדיברנו ודיברנו, אנחנו צריכים לזכור להתפלל, ותחילת התפילה היא בעצם ההכרה שהמילים שלנו הוא מתת-אל, ועל כן אנחנו בוחרים אותם בקפידה ומתרגשים שאנחנו יכולים להשתמש בהם. כי מה יש לי? אין לי אלא רגשות גמלוניים, "מערכי לב". והנה הכול מסתדר. אוי, איך פחדתי שיגיע הרגע הגורלי הזה שצריך להגיד משהו, ופשוט לא אדע איך להגיד את זה. לא פחד מהמשפט שיש לי באותו רגע, אלא מהצבת מראה לקטנות המחשבה שלי, לביטחון השאנן הקטן שהרגע לא יגיע, אל מול הגופן העצום שבמחזור התפילה. ידעו המגיהים לבחור את גודל הכתב.

והניגון…עוצמתי כמו תזמורת שלמה. מאחורי האוזן כשאני נזכר בניגון אני שומע קול בס שמקדים את קול החזן, פמליא של מעלה מגלה אוזן ומקשיבה. החזן אומר שתי מילים, והקהל מחזיר את הניגון הידוע של ראש השנה, כאילו מאשר לשליח הציבור להמשיך.

מבכי הולך ומתגבר הוא ממשיך להתחננות, ל"אתה לא מבין, זה כל מה שיש לי, אין לי מה לעשות עם זה…", החזן עולה בסלסול ובמקום יבבה נשמעת התנצחות שהיא דרישה לראות דווקא בעוני שלך. חסד עם גבורה, כלומר רחמים.

לאדם מערכי לב [אדם יכול רק להרגיש ולהיות תקוע עם ההרגשה הזאת]

ומה' מענה לשון [אבל ה' יתן לו תשובה שתשחרר אותו מההרגשה המעיקה]

ה' שפתי תפתח [בבקשה, תן לי את היכולת לדבר]

ופי יגיד תהילתך [ואני אשתמש בה רק לטובה]

הדמעה נמחית. ונאמר משפט סיכום, משפט הסתלקות. כמבקש שקט ואומר: אני לא רוצה לגרום בלאגן. מצטער שהתפרצתי, אבל זה היה אותנטי, אני באמת מתכוון לזה. אחרי שאיימת עלינו עם כל ה"מי במים מי באש", אתה לא מצפה שנבלע את הכול. אנחנו הבנים שלך, תקשיב למה שיש לנו לומר.

יהיו לרצון אמרי פי

והגיון לבי לפניך

ה' צורי וגואלי. [אני מקווה שאתה ה', תהיה מרוצה ממה שאמרתי לך. ]

לרוב, אני אומר שהדת לא עוזרת יותר מידי בחיים. אבל נראה לי שדווקא אדם מאמין ניחן ביכולות רפלקציה גבוהות, התבוננות לתוך עצמו וזיהוי הקשיים. קריאה כנה אל ה', היא התבוננות פנימה. ויכולת הדיבור, היכולת לפרוק ולספר משהו, היא משחררת כל כך הרבה לחצים. תשאלו כל מי שהיה אצל פסיכולוג.

לשמיעת הניגון המסורתי

 

ניגון אחר: