הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

בית ובלאגן – חוויות שושן פורים פרוע

מקרליבך אצל ליטאים ועד גפליטע-פיש באמשינוב, הכול קרה לי באותו פורים . כתבה מ"קרוב אליך" של שבת זכור הבעל"ט.

קראו גם את כל העלון כאן:

http://www.qarov.org/files/Published/qarov_elecha_117.pdf

Bait-page-001

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

תודה לאיתי על הרעיון.

יש לי יום יום חג

כאילו באמת לא היה חסר לנו שבעה ימים של פסח פלוס איזה שבת רצופה, הנה נפלנו לתקופה מוזרה מאוד. אנחנו היהודים אוהבים לציין חגים ומועדים, להגיד ולהצהיר: "היום ככה וככה!" (לכו לראות דתיים סופרים ספירת העומר). אוהבים להביא את הסקופ של: "היום לא אומרים תחנון כי קרה ככה וככה!", או בכלל – אוהבים לתקן אחד את השני.

אז יש לנו תקופה מעניינת. ספירת העומר – הידועה בתור תקופת אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, ובתוך זה בכלל שפל לאומי בימי הכיבוש הרומאי. חודש ניסן – שעל פי המנהג ההלכתי (אין לי דרך אחרת לציין מה שקרה פה, אך בודאי מדובר בתופעה מיוחדת של מנהג שהשתרש עמוק) כולו נחשב חודש טוב ומבורך שנמנעים בו מחלק ממנהגי האבל. יום השואה ויום הזכרון (עצוב), יום העצמאות (שמח, לרוב היהודים), ערב ראש חודש אייר (עצוב), ראש חודש אייר (שמח), ל"ג בעומר (שמח), שבת בין לבין, שכחתי בטח איזה ייארצייט או הילולא?

בוכה או צוחק? חג או אבל?

אז מה קורה פה? מתי שמחים? מתי עצובים? והאם כל אחד יכול לקבוע חג מתי שבא לו?

מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה

נתחיל מנקי. ע"פ ההלכה, יכול כל אדם לקבוע לו יום-טוב (חג) לזכר נס או יום-תענית ואבל לזכר מאורע רע שקרה לו. בעל "חיי אדם" כותב: "כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה."

ימים טובים שנקבעו לפי השיטה הזאת יש לא מעט. היו ימים כאלו ברמת הבן-אדם. הרמב"ם שהגיע לארץ ישראל, עגן בחוף עכו ביום ג' בסיוון וקבע לו ולבני משפחתו יום-טוב באותו יום למשך שנים, לעשות בו ששון ושמחה. ככה כל שנה הם זכרו וחגגו שהגיעו לארץ. היו ימים-טובים ברמת הקהילה. זאת תופעה הנקראת "פורים שני". על איזו הצלה מיוחדת, מצורר או אבק שריפה שהיה מוסתר במחסן, היו נוהגים בקהילות מסוימות לעשות באותו יום "פורים": לתת משלוח מנות, מתנות לאביונים, ויש שנהגו אף לקרוא מגילה מיוחדת המגוללת את סיפור ההצלה הקהילתי.

עבור מאורעות עצובים – הסיפור דומה. יחיד יכול לקבוע לעצמו יום אבל ותיקון עצמי. גם קהילה יכולה לקבוע לעצמה יום כזה. הלו"ז האשכנזי מלא בימים מיוחדים לזכר טבח כזה או אחר בימי מסעי הצלב. המפורסם הוא כ' בסיוון, שאף תיקנו לומר סליחות באותו היום. ביום תענית שכזה, צדיקים ואנשי מעשה נהגו אפילו לצום, ולהוציא ספר תורה עם קריאה מיוחדת. גם בתקופה האחרונה – חלק ממגורשי גוף קטיף מציינים את יום י"א באלול כיום חורבן קהילתם, ונוהגים באותו יום אבל.

אבל ימים טובים וימי אבל ברמת עם ישראל כולו זה כבר סיפור אחר. מסמך עתיק שקרוי "מגילת תענית", מתאר מלא פרטים היסטוריים, שמחים או עצובים, שהיו מציינים אותם בימי בית שני, והפך להיות בלתי רלוונטי לאחר החורבן. מחלקות מפה עד להודאה חדשה מצויים האם אפשר לקבוע יום-טוב או תענית לכל עם ישראל גם בזמן הזה. אבל בטוח מה שבטוח – אם אני יחיד או קהילה ומציין, וגם אתה יחיד או קהילה ומציין את היום, אז כבר כל עם ישראל מציין את היום, ובפועל הימים האלו מצוינים כ"הרבה בודדים" או "הרבה קהילות", וככה נוצר לו חג חדש. זה בקצרה סיפורו של ל"ג בעומר (לא ארחיב), שהולך מאוד שנים אחורה. החת"ם סופר אמנם התנגד, אבל עובדה שהחג בכל זאת תפס.

הדגמה

הדגמה

חינגות ביום כיפור, ורמאדן בפסח

ומה קורה כשימים מתנגשים? אנחנו מתכננים תוכניות, והקב"ה צוחק. המועדים האישיים שלנו יכולים ליפול על ימים שכבר נקבעו בלוח השנה. מה עושים? התשובה: אין בעיה! אם אפשר לשמור את שניהם, למה לא? הקביעה "יום טוב" או "יום אבל", היא עמומה. במה מתבטא אותו יום? חודש ניסן כולו מתבטא באי-אמירת תחנון, קטע מתוך התפילה, אך תו לא – זאת כל השמחה. יש ימי שמחה שמבוטאים באמירת פרקי הלל והודיה ללא סעודה (חנוכה, יום העצמאות), אבל פורים מצד שני – הוא בדיוק הפוך – סעודה בלי הלל. גם עבור מנהגים האבלות העניין מבולבל. יש ימים שצמים, יש ימים שאוכלים אבל אוכל מיוחד של אבלים. יש ימים שהולכים יחפים ומתנזרים מתשמיש המיטה אבל מותר לשיר ולרקוד, ויש ימים שכל אלו מותרים, אבל אסור לשיר ולרקוד. בלאגן. וההיסטוריה קורית. כמה דוגמאות:

  • הכהן הגדול כשהיה מצליח לצאת ביום כיפור מקודש הקודשים, היה עושה לאוהביו יום טוב ומשתה (יומא, ז', ד'). אני מאמין שאף אחד לא ציפה לכיבוד, לפחות לא עד צאת הצום. אז כנראה כל מה שהיה שם זה שירים וריקודים.
  • מי שסוף-סוף מצא את זיווגו, אך, אוי ויי, זה נפל על תשעה-באב, מותר לו להתארס בעיצומו של יום האבל, שמא יתפוס אדם אחר את אהובתו הטרייה.
  • אסתר המלכה ומרדכי היהודי קבעו שלושה ימי צום לביטול הגזירה, שנפלו – על ליל הסדר וימי פסח. זהו היה מקרה ייחודי שלא חזר, ובו דווקא מצוות ליל הסדר נדחו ע"י קביעת הצום.
  • אדם המוטרד מחלום רע שחלם בערב שבת, ראשי לצום בשבת – אף על שיש מצווה לאכול לעונג שבת. (וכעונש שהוא העיז לצום בשבת, עליו לצום ביום ראשון)

ולעניינו. הכלל – אם אפשר לשלב, וזה לא פוגע, אז נשלב. בחודש ניסן השמח, אנחנו לא אומרים תחנון כי הנה המשיח דופק בדלק האחורית, בעוד הרומאים פורצים בדלת הקדמית ולכבודם גידלנו זקן של ספירת העומר (ולאבל על תלמידי רבי עקיבא). בראש חודש אב נגיד הלל, כי כמה טוב לנו להיות יהודים המחדשים חודשים, ואז נלך לסעוד סנדוויץ' טונה, כי הבבלים גמרו את כל מלאי הבשר בירושלים הנצורה.

שמחה לאיד

ומה קורה אם אי אפשר לשלב? אם השילוב יוצר דיסוננס יותר מידי גדול? פה כבר הדעות חלוקות מאוד. בואו נתבונן בכמה מקרים.

כ' בניסן

תבדקו בלוח שנה ותראה שמדובר ביום מתוך חול המועד פסח. אז זה יום-ממש-טוב. למרות שזה גם ספירת העומר, לא מחשיבים אותה בכלל. (האיסור להסתפר נובע מקדושת המועד). אבל לאשכנזים באותו יום היה טבח אלים מאוד במסעי הצלב. (כן, עוד אחד). היו מי שנהגו "לא לאכול בו מעדנים". סורי דני.

יום השואה

התאריך שלו מעניין. הוא נקבע בתאריכו בניסן (א) כתאריך העברי לדיכוי מרד גטו ורשה, כדי לסמן את הגבורה. (ב) כדי להפרידו 10 ימים מיום העצמאות, וליצור מקבילה חילונית ל"עשרת ימי תשובה". אם תשאלו – רגע, למה לא לקבוע אותו בתחילת מרד גטו ורשה? אה, זה מתנגש עם פסח, שודאי לא מסתדר לראשי המדינה החדשה לקבוע 2 חגים ביחד, ועוד איזה חגים, ואם תחשבו את יום ההולדת העברי של היטלר תקבלו הפתעה. גם אם תסתכלו על יום הזיכרון בהולנד הצמוד ליום המלכה, תקבלו הפתעה. אז זה יום אבל – אבל במה הוא מתבטא כיום אבל? לא בשום אופן הלכתי- אין בו קריאה מיוחדת בתורה, אין בו צום או הימנעות ממאכלים מסוימים, אפילו אין קביעה חוקית לאסור בו השמעת מוזיקה, אלא אדרבא, חווה אלברשטיין חוגגת בראבק. קדיש אפשר לומר בכל יום. הוא יום עצוב, אבל לא עצוב הלכתית. יש בו גם את חודש ניסן, שאמרנו שכל השמחה בו זה לא להגיד תחנון. אבל גם בתשעה באב לא אומרים תחנון, כי אי-אמירתו מייחדת את היום, לטוב או לרע! זה לא כמו שאנחנו אומרים בו הלל, אז לא נוצרת סתירה ממש גדולה. אותו יום נופל גם בספירת העומר, אז האבל עם האבל מסתדר, והשמחה לרגע נשארת בצד. זה לא שכל ניסן עושים מסיבות.

האמרה ש"אין לקבוע את יום השואה בניסן", נשמעת לי מוזרה, בהתחשב שספירת העומר יוצאת בניסן. אבל מצד שני – את מותם של תלמידי רבי עקיבא לא קבענו בלו"ז, וגם לא את מועד צאתנו ממצרים, זה דבר שהתגלגל ככה, אז ניסינו לשלב ביניהם. קיימת גם דעה שאומרת שהעומר נדחה בפני ימי ניסן, ולכן מותר בו בגילוח. אבל זאת דעה לא נפוצה. בכל אופן, יום השואה מול זה נקבע ב"זדון", והתקופה שגם ככה טעונה מאוד – לא הייתה הכי מתאימה. היו דיבורים בתחילת ימי המדינה לקבוע את יום השואה בתשעה באב, כמעט מתבקש, אבל שוב – לא רצו להפגיש שתי מועדים יחד. אני מהמהדרין, בוכה גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי.

ראש חודש אייר

ראש חודש נחשב מעט שמח. בימי קדם היו נמנעים מלעשות בו מלאכה, וכיום אנחנו אומרים בו הלל, ביטוי מובהק לשמחה. אבל הוא מתנגש עם ספירת העומר. לכן היה מי שאמר שבאותו יום ספירת העומר יוצאת לחופשה, כי מנהגי ראש חודש קדומים יותר ממנהגי העומר, אנחנו מתגלחים וחוגגים, ואז חוזרים שוב לאבל. ובעצם, זה לא רעיון זר – גם אבל "אמיתי" שמת לו מת, יוצא להפסקה קצרה של האבלות שלו בשבת של שבעת ימי האבל, ובמוצאה הוא חוזר.

יום העצמאות

פה אנחנו נכנסים לפוליטיקה, וזה נושא לפוסט בפני עצמו. אבל בואו נניח שזה יום טוב, שקרה נס גדול ושעלינו לחגוג ולהודות לה' יתברך בשמחה בשירים בתוף ובכינור. אז יש מי שאמר שכמו ראש חודש אייר, גם יום העצמאות דוחה את העומר, ומותר בתספורת, תגלחת, ושמיעת שירים. יש מי שאמר שהוא מבטל ממש את העומר, בשל העצמאות המדינית. אבל לא רק עומר נכנס פה, אלא גם תענית בה"ב. שו-הדא? אה, יש כאלו שנהגו לצום בימי שני-חמישי-שני הראשונים של חודש חשוון ואייר. אז כשיוצא ה' באייר ביום חמישי, יש כאלו שצמים ואומרים סליחות. כיוון שמדובר במנהג יחסית צדדי, לא ראיתי הרבה עושים את זה, אבל שמעתי שמועה לא מבוססת על בחור ישיבה ממרכז הרב, שריקד על שתי החתונות (אמר הלל וסליחות ביום אחד).

יום העצמאות בבני ברק

כמו שראינו, שאי-אמירת תחנון יותר קלה מאמירת הלל. (כמובן, שב ואל תעשה עדיף, עדיף לא לעשות משהו רע מלהרוס משהו טוב). אז בין התומכים החרדים באי-אמירת תחנון, שזה קצת שמחה שלא עולה לנו כלום, היו: הרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' הליטאית בבני ברק, שאף הורה לתלות דגל ישראל ביום העצמאות בראש בניין הישיבה),הרב עובדיה יוסף, האדמו"ר בבוסטון, וכל אדמו"רי רוז'ין.

התסביך היהודי

ואולי, התשובה נעוצה באמרתו של הרבי מקוצק, שיהודי צריך ללכת עם 2 פתקים בכיסיו, על אחד כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השני כתוב "אנוכי עפר ואפר", וה"קונץ" הוא לדעת מתי לשלוף כל אחד. כולנו נושאים שמחה ועצב תמיד. מאז שנחרב בית המקדש – ישנם מנהגי אבלות שנוהגים כל השנה, כמו השארת אבן בלתי מסוידת, או הימנעות מתענוגות משולבות (הרבה נהגו לא לאכול ולשמוע מוזיקה ביחד, מלבד חתונות). מצד שני, רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ואמר אחד האדמו"רים, שמצווה להתאבל על המקדש כל השנה, וכמו כל מצווה, יש לקיימה בשמחה, כפי שמצווה התורה בספר דברים. יש לנו את הכוס השבורה בחתונה, את הביצה הקשה בפסח (המרמזת לאוכל של אבלים, כי אנו אבלים על החורבן גם בחג), עת לצחוק ועת לבכות.

דבר אחרון

שמעתי פעם דבר מפעים כנגד אלו שמסרבים לעמוד בצפירה כנגד "מנהג גויים". זה סיפור על אחד מגדולי ישראל. בעיצומה של שמחה גדולה שכללה את המוני העם, יחד עם שני בניו הגדולים, קרה אסון ושני בניו נפגעו ומתו על המקום. הרב שהיה באותו מקום, העיר בפניו של האבא, שככה, זה מה שה' רוצה שיקרה, ועליו לקבל את הדין. ואותו אחד פשוט עמד ושתק. זה היה אהרון הכהן, ואחיו משה רבינו, כמו שמספרת התורה -"וידום אהרון".

הרבה שנים קראתי בצפירה תהילים. אבל בזמן האחרון מה שאני עושה זה להוציא את כל הכעס על ה', ואז לצדק את הדין, כמו שיהודי אמיתי עושה.

מוקדש לזכרם של חמש אחים ואחיות, בני משפחת גולדשטיין, שעלו על רכבת ברומניה בשנת תש"ד ולא חזרו מעולם לביתם.

מסע הקסם המסתורי עם ניידת נ-נח

אז איך זה מרגיש להיות בתוך ניידת נ-נח? כתבה שלי מתוך "קרוב אליך" הפורימי של שבת הקרובה (צו-זכור).

לחצו כאן לקריאת הכתבה

אני על רקע הניידת

אגב, ממליץ לקרוא את העלון כולו, הוא נחמד!

 

יום פאי שמח!

ידוע לכל שאני חנון. למדתי בכיתת מחוננים, ביליתי 4 שנים תמימות בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, אני מנגן באקרודיון והצרות הרבות מי ימנהן.

פאי

אבל, יש לנו יום אחד בשנה שאנחנו יכולים לשמוח ולהיות בו גאים! יום פאי. יום לציון המספר המופלא, שקיים בכל מקום בטבע, כל פלאית היא העובדה שהצורה המושלמת: העיגול, היקפה ושטחה תלויים במספר לא רציונלי, ויותר מכן – במספר שאין לי צורה אלגברית לביטוי כלל! (לדוג', ליחס הזהב דווקא יש צורה אלגברית לביטוי). ובכן, אפשר לקחת מכאן מסקנות תיאולוגיות אם תרצו. יחד עם המקורות הרבים אצלנו שעוסקים בכך.

לכן, החלטתי לכתוב "תורת פורים" ליום הקדוש הזה. אפשר לקחת את זה קצת בצחוק וקצת ברצינות.

המולד יהיה ביום שישי הבא,  3 יום, ו14 חלקים.

להורדה – לחצו על הקישור:

מעגלי יושר

מהלכות יום פא"י

א. יזדרז וימהר בזה יום הגדול להתפלל תפילת שחרית בין שעה שלישית לרביעית. ויתפלל כסדרם ג' תפלות כבל יום, ויוסיף מעט תחינות ובזה יעלה המניין הידוע.

ב. חסידים ואנשי מעשה נהגו לטבול ג' טבילות קודם התפילת שחרית.

ג. יסדר שולחנו בזה היום במיני מאכלים טובים, כי גדול היום לאדונינו. ונהגו העולם לאכול כמין פת הבאה בכיסנין, הקרויה בלע"ז פא"י, והוא דומה לקוג"ל שלנו.

ד. ישתדל מאוד לברך על עיגול דבלה, וטמון בזה סוד גדול. ויברור היטב שמא אחזה בו התולעת ונתמעט היקפה.

ה. יש מי שנהגו לסדר סימנין כדרך שעושין בערב ר"ה, כגון שאוכלין אוכלים עגולים כלביבות או עוגות. ובמקומותינו נהגו לאכול אננס, כיוון שקרוי בלע"ז פאינעפע"ל. ונהגו לאכול מעין פרי אדום הקרוי בלע"ז פאפא"יא.

ו. נפרץ הגדר גם לשתות יי"ש בזה היום. וזה מנהג רע ויש לבטלו. כיוון ששותין ומשתכרין אינן יכולים להבדיל בין הספרות ויכולים לבוא לידי קלקול בחשבוניא.

ז. לאחר שאכל יברך ברכה מעין שלוש. ויזהר בברכה במיוחד ביום הזה שהרי עניינו מעין שלוש.

ח. קבלה מחכמי קדם ללמוד בזה הסדר ביום פא"י. תחילה לומד במקדש שלמה ויעש את הים. ויש שקראו גם ברית בין הבתרים [שאמר שם: "עגלה משולשת", ועיין הט"ז שם שחלקו עליו] ובסדר פקודי המשכן בספר שמות. אחר כן לומד משנה באהלות פרק נסר שהוא נתון. אחר כן לומד בגמרא סוכה העשויה ככבשן. ועירובין מיעטו ללמוד כיוון שהזמן קצר ומצוות היום מרובות. ולזיכוי הציבור הבאנו אותו כאן וצירפנו ראשונים ואחרונים.

ט. חל להיות יום פא"י בפורים דמוקפין, הוא הקרוי פורים משולש, ואינו נדחה מפניו, אלא עושין כסדר כל הימים בו.

י. יפה לאנשים ולתינוקות לשנות ולשלש בזכרון המספר. שקרוי יום חשבון, וקרוי גם יום הזכרון. והיו מונים ככל יכולתם ומזכין לאותו אחד שהפליא לזכור. וספרת השלוש השלמה לא עולה למניין הספרות, שכולם זוכרים אותה. וכך היה מונה: אחת. ארבע ואחת. חמש ותשע ושתיים. וכולי.

הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

פורים הוא לא חג סטנדרטי בשום מובן. מנהגים על מנהגים נוספו בו במהלך השנים, אבל כל החג סובב סביב נושא אחד – הנסתר מול הנגלה. אף שם הטקסט המרכזי בחג "מגילת אסתר" מזכיר בשמו את העניין – לגלות את ההסתר. הדמויות במגילה מסתתרים מאחורי זהות בדויה – אסתר לא מספרת את מוצאה האוריגינלי, מרדכי משחק אותה שהוא לא מבין מה שבגתן ותרש אומרים, עמי הארץ "מתיהדים" – כלומר, מאמצים כלפי חוץ התנהגות יהודית ועוד. בפוסט הזה ננסה לראות עוד כמה היבטים על החג המיסתורי ויש גם הפתעה בסוף.

כל יום פורים #1 – Merry Purim!

התאריך של פורים הוא סוגיה בפנים עצמה. כומר אחד שאל את רבי יונתן אייבשיץ: "מה קרה? בכל חג אצלכם עיקר החגיגה היא בערב – עורכים סעודה גדולה ומדליקים נרות ובבוקר אתם מסתפקים בקוגל ודג מלוח, ואילו בפורים בדיוק ההפך! את סעודת הפורים אתם עורכים בבוקר ברוב הדר! מדוע זאת?" כמנהגם הקדוש של היהודים, ענה לו ר' יונתן בשאלה – "ומה איתכם? אתם חוגגים כל חג דווקא בבוקר, אבל את חג המולד אתם דווקא מתחילים לציין בלילה לפני עם סעודה חגיגית ומתנות לרוב? – וזאת למה?" ר' יונתן המשיך וסיפק תשובה אחת לשתי השאלות: "הסיבה היא פשוטה – אתם חוגגים את חג המולד בגלל יהודי אחת שנולד, ולכן נוהגים בו כמנהג היהודים. אנחנו חוגגים את חג הפורים בגלל גוי אחד, ולכן נוהגים בו כמנהג הגויים."

פורים הוא חג עם אופי גויי ולא סתם. בפורים לא רק אנחנו מסתתרים מאחורי זהות בדויה של גויים במשתה לרוב ובמאכל מופרז, אלא אפילו התאריך עצמו מסתתר.

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

כל יום פורים #2 – פורים יוצא השנה בפסח

עוד משהו על התאריך של פורים. אנו חוגגים את פורים באדר, אבל הצצה קטנה למגילה תגלה לנו שרוב מעשה המגילה קרה דווקא בזמן אחר לגמרי – אבל ממש ממש אחר – חג הפסח. תחילת האקשן עם הטלת הפור של המן שקרתה בחודש ניסן!

(ז,ג) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר–הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.

היום המיועד לפוגרום ההמוני ביהודים אכן נפל באדר, אבל עלילת פורים סובבת סביב ציר אחר: גזירת המן יצאה בי"ג בניסן, היום שבערב שלו היהודים התחילו לחפש את החמץ בבוידעם:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ (ג,י"ב)

אסתר נחלצת לעזרה וקובעת מיד שלושה ימי צום, יחד עם מרדכי:

לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי (ד,ט"ז)

מה שאומר, שבערב פסח של שנת ג'רפ"ח (שחל במקרה ביום רביעי, כך חישבתי) יהודי שושן הבירה לא קיימו מצוות עשה מהתורה של אכילת מצה ולא מצוות עשה מדרבנן של שתיית ארבע כוסות. מצב קיצוני שדרש מעשים קיצוניים הגובלים בביטול חג! לאחר הצום הממושך, עדיין היו היהודים בעיצומו של חג הפסח, ואסתר התחילה במזמיתה להפיל את המן במשתה כפול (שחג בי"ז וי"ח בניסן – יום שבת ויום ראשון)  – שאף הוא היה בפסח. המן נפל ונתלה למחרת, כשיהודים קראו "אם כסף תלווה את עמי" – בצורה אירונית, המזכירה את המעטפות שרצו בין המן לאחשוורוש.

אז מה אנחנו חוגגים בפורים? לא את מפלת המן, אלא משהו אחר לגמרי. לאחר שהמן נתלה, אסתר ביקשה מאחשוורוש לבטל את צו המן להשמיד את כל היהודים. אחשוורוש נפנף אותה בתירוצים בירוקרטיים ("כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב") או שסתם לא ראה ביהודים "דבר האבד" שראוי לכתובו בחול המועד. לאחר חודשיים נמצא פתרון – נכתוב שבנוסף לצו של המן, יש ליהודים זכות לעמוד ולהגן על עצמם. באמת תודה. החייתנו. ברור שצו שכזה לא ממש עוזר, ולכן במשך כל השנה כולה, עד שהגיע חודש אדר של השנה הבאה, היהודים שקשקו ורעדו מאותו יום גורלי באדר שיבואו כל הקוזקים עליהם, ולהם אין מה לעשות אלא להיקהל נגד שונאיהם הרבים. אבל, נהפוך-הוא!

"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם".

היהודים הצליחו להפוך את הסיפור ולהכות הם את האויבים הרבים, שהמגילה מונה כ75 אלף פלוס. אז רגע – מה שאנחנו חוגגים זה בעצם טבח המוני שעשינו בשונאים שלנו?

כל יום פורים #3 – פורים, זה נוח.

אז יש עוד טוויסט בתאריך של פורים. הפוגרום השמח הזה קרה בי"ג באדר, ובשושן הבירה, כיוון ששם היו יותר אויבים באופן מעניין (אני מניח שהכוונה לאויבים פוליטיים), הלינץ' נמשך יומיים גם לתוך י"ד. אבל יום החג נקבע דווקא יום אחרי! אנו חוגגים את פורים בי"ד, ותושבי הערים מוקפות החומה בט"ו. וזאת למה? כי החגיגה האמיתית היא המנוחה. זאת השמחה, אנו היהודים לא הרגנו כי שמחנו להרוג, אלא כי רצינו בסך הכול שקט, מנוחה. לכן אנו חוגגים דווקא את היום שנחנו מאוייבינו. בעצם, זהו רעיון עתיק – גם את השבת אנו מציינים לא ביום השישי שהוא סוף בריאת העולם, אלא דווקא ביום שהכול ממש נגמר.

הפתעה בפיתה

נפוץ המנהג להתחפש בפורים. בחיי שאני לא מבין את המצטדקים שאומרים: "זה בכלל מנהג נוצרי להתחפש…". נו, סו וואט? קודם כל, ראינו שבפורים אנו נוהגים כמנהג הגויים. מלבד זאת, זה ממשיך את הרעיון שהכול מסתתר לו, שום דבר הוא לא באמת כמו שזה נראה. האמת היא שלא רק בני אדם מתחפשים בפורים, אלא גם האוכל. בפורים נוהגים לאכול אוכל עטוף, נסתר. אוזני המן נראים מבחוץ עוגיה יבשה חסרת טעם, אבל ביס קטן יגלה שיש בפנים מילוי שוקולדי (או פרג) עסיסי. יש גם מנהג אשכנזי לאכול כרוב ממולא בפורים, מאותה סיבה שמבחוץ זה נראה מנה טבעונית משעממת למדי, אבל בפנים יש מילוי שכל בטן בשרית תשמח לראותו. סביב הכרוב הממולא של פורים יש גם סיפור נפוץ ומצחיק.

צביקה פיק מתחפש לדקארט

צביקה פיק מתחפש לדקארט

אסתר הובאה לבית המלך, אבל מטעמי כשרות לא יכלה לאכול מהכלים, ולך-תדע מה הכשרות של הבשר…אבל אין היא יכולה לחשוף את זהותה. אז מה עושים? קצת קשה אז צמחוניים. אסתר הכריזה שהיא אוכלת רק פירות וירקות. אבל יום שבת הגיע, והיא התחילה להתגעגע לצ'ולנט מבית אבא. שלחה מסר למרדכי. מרדכי מצא פתרון והבריח לה לתוך הארמון כרוב ממולא בבשר. כל שפחותיה של אסתר לא העלו על דעתן שבתוך הכרוב התמים הזה, שוכן סוד טעים…

קראת לי אסתר. אבל קוראים לי הדסה

גם הסיפור של מגילת אסתר הוא מלא רבדים. אפשר לקרוא את המגילה בכמה דרכים שונות, ובקריאה מסויימת אפשר לגלות דברים מוזרים במיוחד: סיפור אחד מסתתר בתוך עוד סיפור. את מרדכי היהודי בטח דמיינתם כבעל זקן לבן ומבטא יידישאי כבד. אבל כנראה שבעלי המדרש לא היו מסכימים אתכם. מרדכי, הוא שם הקרוי אחר האליל "מורדוך" הפרסי. אסתר, אף היא על שם אלילת הכוכבים (מזכיר קצת star) למרות שלשניהם היו שמות עבריים (אסתר קרויה עוד במגילה הדסה, ואת מרדכי המדרש מזהה עם דמות מספר נחמיה). אז בואו נסביר בקצרה מה היה הסיפור שם. למלך אחשוורוש היו הרבה יועצים ושרים, יהודים ונוכרים כאחד. היהודים, כמו כולם נהנו מסעודות המלך בלי חשבון, והתבוללו בחברה הגויית. בין השרים הגויים והיהודים הייתה איבה ברורה למדי, אבל יותר מזה הייתה מתח בין היהודים לבין עצמם – משחקי כסאות בחצר המלך. המן העמלקי קיבל משרה חשובה בחצר, וציווה לכולם להשתחוות. ע"פ ההלכה – אין עם זה בעיה כלל. למלך או שר חשוב מותר להשתחוות, ובטוח שמותר ואפילו חייב במקרה של פיקוח נפש, שהרי המלכות יכולה להרוג אותך. אבל מרדכי, אחד מהשרים היהודים, היו לו עניינים משותפים עם המן בימי הצבא, ולא היה בכבוד שלו להשתחוות לו בעוד ששאר אחיו היהודים כורעים ומשתחווים. השרים היהודים ניגשו למרדכי והפצירו בו להשתחוות, שאם לא יעשה זאת, המן עלול להבין בטעות שזה אגו יהודי מנופח, ובכל הוא מסכן את כל היהודים. מרדכי לא מייצג פה את הדת היהודית האמיתית. פעם ופעמיים, ומרדכי לא שומע. התכנסו היהודים והכריזו על מרדכי דין רודף. בשפה שלנו – הם אמרו שדמו של מרדכי מותר, כיוון שהוא מסכן את כל היהודים. ומה עושים עם רודף? מלשינים עליו למלכות. הלכו השרים היהודים (שהאמת, גם הם לא אהבו כ"כ את מרדכי) ואמרו להמן שמרדכי לא משתחווה. המן, כאינסטניקט ראשוני ביקש להרוג רק את מרדכי, אבל אז עשה חושבים עם עצמו – ילך מרדכי, יבוא יהודי אחר שינסה לתפוס את המקום שלו. ראיתי איך הם מתנהגים בינם לבין עצמם עם כל ההלשנות האלו. יש פתרון סופי: " וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–עַם מָרְדֳּכָי".

מהסיפור המדרשי הזה, אפשר לראות שאף אחד לא יוצא נקי, לא מרדכי, לא השרים היהודים ובטח לא המן. אבל הדמויות הם עגולות ואמיתיות יותר. את הסיפור הזה אפשר להפיק מקריאת המגילה עם עוקבים אחר רעיון מסורתית (אם כי לא פשטני כלל) שכל מקום שכתוב "המלך" סתם, ללא תוספת אחשוורוש, הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה. כך "עבדי המלך" הם היהודים ו"מצוות המלך" היא ההלכה. כיוון שאת המגילה קוראים גם ככה פעמיים, אני ממליץ בחום על קריאה שונה בכל פעם – נסו בפעם השניה שאתם קוראים את המגילה, לתפוס את הרעיון המדרשי הזה בראש ותגיעו רחוק עם הדמיון. תכניסו קצת צבע לסיפור.

פורים כנגד אויבי היהודים

פורים כנגד אויבי היהודים

אל מסתתר

אז מה הרעיון שיש מאחורי כל ההסתתרויות האלו? נס פורים שונה מהותית בכל הניסים, שכל כולו נעשה בצורה מובלעת בתוך הטבע. איך פה קריעת ים או קולות וברקים או אירועים דרמטיים אחרים. אנו חוגגים בפורים את ההנהגה האלוהית המסתתרת בטבע, את הנס החבוי בתוך האירועים הרגילים-לכאורה כמו פרג בתוך אוזן המן. פורים מבחינה מסויימת אפילו חשוב יותר מחג השבועות. חג שבועות נקרא "מתן תורה" – ה' נתן לנו את התורה, אבל לתת משהו זאת לא חוכמה: "כפה עליהם הר כגיגית" – זה היה בעל כורחנו. אבל בפורים, היהודים נשארו יהודים מבחירה "קיימו וקיבלו" – פורים, הוא חג "קבלת תורה", וכשאנו מסכימים לקבל את המתנה, הרגע הזה יותר איכותי משעת נתינת המתנה, ולכן, ע"פ המסורת, חג פורים לא יתבטל לעולם גם לעתיד לבוא.

הפתעה – סנגוריא על המן

רגע, רגע, רגע!!! מי אמר שהמן הוא הדמות הרעה בסיפור? תראו מה הוא אמר לאחשוורוש בסך הכול:

"וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" – היהודים האלו, היו מפוזרים בכל המדינות, מצרים, אשור, יוון…

"וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם" – בכל עם שהם היו, הם השיגו חג שהם קבעו בדת – היו במצרים, פרעה רצה להרוג אותם – ויש להם פסח. באו היוונים – אנטיוכוס נלחם בהם, והופ! חנוכה. אבל..

" וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" – אין בכלל חג על שמך, אדוני המלך – לא חבל שתישאר מחוץ לסיפור?

"אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" – וככה יהיה גם חג על שמך!

נעבעך המן, בסך הכול רצה להקים עוד חג…

ודבר אחרון בהחלט

אתם לא מצפים שאני אמצא סרטון מצחיק על פורים, נכון? תקבלו שיר שעושה טוב על הנשמה. פורים שמח.

 

ודבר ממש ממש ממש אחרון

שבת אחת נכחנו כל המשפחה בשמחת שבע ברכות חרדית. אמי דווחה לי כך מן עזרת הנשים. ילדה חרדית חביבה נטפלה לאימי בשל מראה האקזוטי (הודו, אם אתה שואלים). שאלה רוחל'ה את אימי – "איזה כשרות אתם אוכלים בבית?". ענתה אימי שתחי' מה שענתה. נזדעקה הנערה: "אבוי! אתם צריכים לאכול רק מן הכשרות של הרב פלוני!". שאלה אימי כבדרך אגב: "מהיכן הגיע סבך?" ענתה הנערה מה שענתה. ותען אימי ותאמר: "והאם הוא אכל תחת סמכותו של הרב פלוני?" חשבה הילדה ונתחלחלה כולה, כי איך יכול הסבא לאכול מכשרותו של פלוני אם טרם נולד אותו הרב? פניה של הילדה נצבעו לבן ופחד אחזתה, באותה עת קראה אימי: "אוי ויי, רוחל'ה! סבא שלך אכל לא כשר! געוואלד, אולי את גם לא יהודיה?!".