את פרשת הכסף– הרהורים על בית הנייר (ופורים)

זה עתה סיימתי לצפות בבית הנייר. וכיוון שאני מעצבן ולא יכול פשוט לראות סדרה מבלי להרהר אחריה או לכתוב פוסט, קוראי בלוג זה יאלצו לסבול את ייסורי המצפון שלי על זה שכיליתי את זמני מול המרקע במקום להמשיך בכתיבת הדוקטורט שלי.

שונאי הסדרה מרננים אחריה שהיא טלנובלה, עלילה רדודה, דמויות שטוחות, מערכות יחסים מתחלפות. אולי יש פה מן האמת, אבל בהצלבה עם מגילת אסתר אותה אני לומד לקראת פורים שמתי לב לנקודה מעניינת.

אין יותר טוב או רע

בית הנייר היא קול של תקופה. התקופה שלנו מרגישה מצד אחד מרדנית מאוד: במוסכמות, בלאום, במוסדות. מצד שני, המאבקים מרגישים צודקים מאין כמותם. אין סיבה הרי לשמר גזענות ואפליה, רק משום שאבותינו עשו כך. ולמרות שגם הרבה לפני בית הנייר היו עלילות בהן דווקא ה"רעים" הם הגיבורים, בבית הנייר עולים שלב – זה לא שה"רעים" הם הגיבורים, אלא שמה שבמחשבה ראשונה חשבת שהוא רע, הוא טוב. הם המוסריים, הם האנושיים, הם החומלים, והם בעלי המאבק הצודק.

ההמנון של בית הנייר הוא "בלה צ'או", המנון הפרטיזנים האיטלקיים. והדבר הזה לא מקרי בהחלט. מי היו הפרטיזנים? קבוצות שונות ומגוונות מאוד. אבל בכללי, מדובר היה בקבוצות אנרכיסטיות, מתנגדי משטר, שלחמו בעד סילוק המשטר הנוכחי. הפרטיזנים היו רחוקים מלהיות צדיקים. חלקם היו קומוניסטים רדיקליים, חלקם אנטישמיים, חלקים ביצעו פעולות של רצח ואונס, השתת טרור על הציבור שמא ישתפו פעולה עם המשטר ושאר פשעים. אבל, וזה אבל גדול, הם התנגדו לפאשיזם ולנאציזם. הפאשיזם הוא השטן הגדול, הדבר שאין רע ממנו. העריץ, רוצח ההמונים ברשיון, חומס הארץ והעם. כל מעשה שיעשו האנרכיסטים, הוא בגדר מצווה.

לכן אנו זוכרים את הפרטיזנים לטובה. בזמן אמת הם נראו ודאי בלגניסטים, פושעים, אבל בדיעבד – הם גיבורים. השודדים בבית הנייר מזדהים עם הפרטיזנים. נכון, הם נגד המשטר הנוכחי – נגד מערכת הבנקים ששודדת את הציבור – אבל עם כל זה שהם אנרכיסטיים, הם באמת הטובים, שרק בדיעבד אנחנו נבין זאת.

אסתר והמן?

כיום אנחנו מזדהים עם הרעיונות האלו. המאבקים שלנו שאולי מנוגדים לדרכי אבותינו (ואולי הם מאבקים באבותינו ובמוסדות הקיימים ממש) הם קשים. לעיתים אנו שומעים כינויים כמו "הטרור הליברלי". אבל הדור חושב שלמרות שזה טרור, זהו טרור מוצדק – כמו של הפרטיזנים, וכמו של שודדי בית הנייר.

וגם אנחל זכור לטוב

כמה סצנות בסדרה הזכירו לי את סיפור פורים. במחשבה עמוקה סיפור פורים הוא סיפור כל כך שבלוני שיכול להתלבש בהמון מקומות ולתת לכל מקום את התובנה שלו. זהו סיפור קלאסי – בו יש בדיוק מה שצריך מכל סיפור שכזה. יש בו עלילה מורכבת בניגוד לסיפורים קודמים בתנ"ך. יש בו עלילה נוסח סינדרלה, נקודת שפל הוליוודית, קליימקס ומהפך. יש בו אתנחתות של הומור (מרדכי והסוס), ויש בו קתרזיס של תחושת צדק. אם נלביש את הסמלים ממגילת אסתר על בית הנייר, מה נקבל?

מה שנקבל זה משהו מאוד מבלבל. כי במגילה הדמויות נשארות עם הסימון הראשוני שלהם, ומקבלות את הראוי להן. המן הוא הנבל שישאר מתוייג לעולם: "המן הרשע". גם אסתר אומרת "המן הרע הזה". אבל בבית הנייר (ספויילר)– כשראקל וסלבה יושבים במשתה היין, ואז ראקל מתכוונת לחשוף את זהותו: מי אסתר ומי המן? באופן טבעי הייתי אומר שודאי הפרופסור הוא המן בעל המזימה, וראקל בחוכמתה מגלה את יוזמתו, אבל היחס הוא הפוך. הפרופסור הוא זה שיש לו זהות בדויה (כמו אסתר במגילה). וברלין – במבט ראשון נראה שהוא מעשרת בני המן (יחד עם יתר השודדים), אבל אולי הוא דווקא מרדכי? הנה רמז: ימיהם של היהודים בפרס היו ספורים, כמו ימיו של ברלין החולה הסופני. פרט מעניין הוא שיוצר הסדרה אמר שהוא שקל שכל השודדים יהיו בעלי מחלות סופניות.

אולי הפרופסור הוא בעצם אלוהים – הוא שותף במבצע אבל מרחוק. מתכנן הכול אבל לא מופיע שם. הוא הדמות הנערצת ביותר בסדרה. מה שמראה שבכל זאת אנחנו אוהבים לחשוב שהכול מתוכנן, והכול חלק מתוכנית גאונית שמסתדרת בסופו של דבר. זה הכיף בבית הנייר, וזה אחרי הכול, גם המסר המרכזי של פורים. ואם אפשר לשים את השודד הגדול (שעדיין יוצא נקי מכל הסיפור) בתפקיד הכול-יכול, אז באמת אין יותר טוב ורע בעולם הזה.

ודבר אחרון בהחלט

טוב, זה מגניב. מרקו שר "בלה צ'או".

פה זה לא אירופה

ישראלים אוהבים להרגיש אמריקה. או אירופה, לא משנה. העיקר לא כאן. אני נזכר בתמונות ההיסטוריות של מאות ישראלים צובאים על סניף מקדונלדס שנפתח כאן בשנות התשעים ועד לשבוע האחרון בו ספוטיפיי הגישה לישראלים רדיו אינטרנטי כמו באמריקה. אבל הגלובליזציה המערבית לא עוצרת בצרכנות. הלוואי. היא גוררת גם בורות במסווה אינטלקטואלי. אפילו הויכוחים שלנו הופכים להיות מערביים. קחו למשל את הויכוחים בנושאי דת (ומדינה, ומדע וכל דבר) בהתחלה היה זה נחלתם של כמה בורים שאינם יודעים נגד מי הם נלחמים. הדור הישן, מייסדי המדינה ומבקריה החריפים של היהדות, עוד ידעו נגד מה צריך להילחם, אבל הם חלפו ופינו את נחלתם לבורים שנמצאים עכשיו גם בתקשורת וקובעים לנו הציבור – הדתי והחילוני – על מה נריב. ועל זה אני רוצה להתווכח.

הסניף הראשון של מקדונלדס בארץ

הרב רפי אוסטרוף אמר פעם שפורנוגרפיה לא מזיקה למיניות הבריאה של האדם כמו הוליווד. ובאמת, בעוד כשאנחנו רואים או צופים בפנטזיות אנחנו יוצרים חסם ויודעים שזאת לא מציאות. אבל הוליווד נראית כל כך אמיתית. כי לגיבור יש רגשות ומחשבות בדיוק כמו לנו. ויש לו אהבה מושלמת…לא כמו לנו. ויש לו מאבק בין-דתי ובין גזעי…כמו לנו?

חיי העולם הזה

ארצות הברית היא מדינה מאוד דתית. האוונגליסטים לוקחים את הטקסט המקראי כפשוטו. לכן לימוד אבולוציה או תיאוריות על גיל העולם נחשב לנושא רגיש בארצות הברית כפי שכולנו יודעים. משום מה החבר'ה בעלי ההשפעה החליטו כי גיל העולם נחשב ליסוד ביהדות האורתודוקסית. כך אנחנו מוצאים את הנושא לניגוח ולעקצנות. יש חילונים שאף מבקשים ללמד את הנושא בבתי ספר לצד אבולוציה ושאר תיאוריות שבארצות הברית מעוררת מדנים. אבל בחיאת, כמה זה משנה לדוסים? ההתנגדות לתוכני הלימוד המדעיים נובעת בראש משמרנות ולא מהתוכן עצמו. גיל העולם מעולם לא היה אישיו מרכזי, ולתיאוריות מדעיות היה מקום של כבוד או של קרירות דעת ספקנית משהו. מובילי המאבקים חיים בסרט הוליוודי שבו הם לוחמים במלחמת צדק של ההגיון הישר כנגד הבורות הממאירה, לפחות כנגד הכנסיה ששרפה את גליליאו. אבל הסיפור האמיתי הרבה פחות רומנטי. המידע המדעי נגיש לכולם. רוב הישראלים אקדמאים ויחשפו למידע הזה במהלך התארים המתקדמים שלהם או בשיטוט מהיר בגוגל. רוצים ללמד אבולוציה? למדו! אבל ראו הוזהרתם – כל החשק יצא לכם. ברוך השם, לא חסרים לנו נושאים אחרים להתווכח עליהם כמו שבת, יחס לגויים או הדתה.

אמריקן ביוטי

עוד השלכה הוליוודית שנעשית על המאבקים הדתיים פה הוא הנושא הלהט"בי. אבל כאן העניין יותר מורכב. ראשית, אכן יש קושי גדול לדת היהודית להכיל או לאשר כל מה שקשור לנושא. ישנם איסורים ברורים וטקסים מוגדרים שלא ניתן לגעת בהם בניגוד לתיאוריות מדעיות שפירוש התורה יכול לסבול אותם. שנית, נראה שהדתיים עצמם נכנעו לתסריט ההוליוודי ושמחים להשיב בטיעוני נגד מן התרבות האמריקאית. האוזן התרגלה לשמוע על כמרים קתוליים הומופובים ביום ופדופילים בלילה. העין שבעה מלראות הפגנות של "כנסיות שנאה" בדרום ארה"ב נושאים שלטים נגד להט"בים. הקיבה כבר קיבלה בחילה ממטיפים נוטפי ארס המדברים בשם ישו. לכן, פה בארץ הקודש הרבנים יזכו לאותה אדרת בדיוק. נכון, יש רבנים שתקפו מינית. נכון, רוב הרבנים בעלי דעות הומופוביות. אבל לעזאזל, אל תעשו מהרבנות הראשית כאילו הייתה הותיקן. קל מאוד לחשוב בקטגוריות הוליוודיות, אבל המציאות היא לא כזאת. הדגש בדת היהודית הוא על הפרקטיקה ועל המסורת ולכן הדיון צריך להיות כזה ולא לעסוק בתיאוריות מגדריות על מבנה המשפחה. הציבור הלהט"בי אינו שונה מכלל הציבור הישראלי שרובו מסורתי, ולכן גם להט"בים רבים קשורים כך או אחרת לפרקטיקות מסורתיות. איך בכלל אפשר להשוות רבנים לכמרים קתולים? התיאולוגיה שונה, אורח החיים שונה, המגע עם העולם שונה, התרבות שונה. רק השנאה דומה. אבל זה לא אומר שההידברות צריכה להיות דומה.

והדוסים נכנעים. ככה רבנים החלו בהסבת מקצוע לפילוסופים חובבים שבאים להתקיף את התיאוריות המגדריות והפוסט-מודרניזם. הם מקשקשים על מיניות ומבנה המשפחה המסורתי ולוקחים תיאוריות ומחקרים אודות טיפולי המרה נוצרים אמריקאים. אבל זאת טעות גדולה והחטאת המטרה. זהו לא דיבור יהודי.

פעילת של כנסיית השנאה הידועה של קנטאקי (אין קשר לעוף)

פליז, גם תפסיקו לדבר על "הממסד הדתי". הרבנות הראשית כבודה במקומה מונח. אבל הציבור הדתי מתייחס אליה במקרה הטוב בכבוד ובמקרה הרע בזלזול. אין מזימה של הרבנים הראשיים להשתלט על העולם ולגרום לבניין המקדש השלישי. אלו רק פקידים שדואגים לחיים הדתיים במדינה. נכון, היום אפשר להצביע על בעיות ועל ליקויים רבים בתפקודה או בנחיצותה כדוגמת כשרות או נישואין. אבל זאת לא מפלצת תלת-ראשית שכל מי שכיפה על ראשו עומד דום למשמעתה. נראה לפעמים שכל מי שמדבר על ה"ממסד הרבני" אינו יודע את טיב הקשר בין יהודי לבין רבו. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אינם נמצאים במקרה ביחד. הרב הוא ידיד-נפש רוחני. הוא מוליך אותך בדרך שלך אל המטרה המשותפת, היא הקדוש ברוך הוא. הוא מעשיר אותך בידע ובחוכמה. הוא לא אפיפיור. הוא לא כומר. הוא לא עורך טקסי מיסה, שומע וידויים או מוכר שטרות מחילה.

מיסטר נו-אינגליש

מה על הדתיים לעשות, אם כן? להתעלם. לא לנסות להגיב באותו מטבע. כי ממה נפשך, אמת מארץ תצמח. לא צריך להתגונן נגד התקפה על היהדות, כי אין התקפה על היהדות. יש התקפה בנוסח אמריקה. ואולי, ההתקפות האלו אפילו עושות טוב לדתיים. לא ממזמן שמעתי על מכר שלי שיצא בשאלה, וכחלק מהתהליך תרם את כל ספרי הקודש שלו. מדוע? כי האדם הדתי בעולם הזה נמצא במגננה אינטלקטואלית. הוא זה שצריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להיות המשכיל יותר, היודע יותר, המבין יותר. החילוני נמצא בקבוצה השלטת ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להיות בור יותר, לדעת פחות ולהתקיף בקש את הטענות הדתיות. על הדתי לכן להיות חד ומוכן, ולכן הטענות כאילו-נגד היהדות פותחות בפנינו עולם חדש שעלינו לחקור וללמוד וזה תמיד יותר טוב.

באופן מעניין, כל שלושת הדתות האברהמיות הגדולות רואות בעין שלילית את תרגום כתבי הקודש. היהודים מספרים שכשתלמי המלך תרגם את התורה ליוונית שרר חושך בעולם שלושה ימים. המוסלמים מזהירים בחרם מאת הנביא מוחמד למי שיתרגם את דברי האלוהים שקיבל מג'יבריל המלאך. והנוצרים הקתולים הרשו למאמיניהם לקרוא רק תפילות או קטעים מובחרים מהברית החדשה בלבד. מדוע? כי יש דברים שפשוט לא ניתן לתרגם והניסיון לייבא אותם בצורה המונית בטוח יביא לעיוות. נסו בעצמכם לתרגם לאנגלית את המונח "מצווה". מה זה? Command? לא בדיוק. זה לא בדיוק ציווי, זה לא בדיוק מעשה טוב. כשאני אומר למישהו "תעשה מצווה" – מה כוונתי? כבר ציטטתי את קיפלינג שאמר שמערב ומזרח לא יפגשו לעולם. ככה גם המונח הבודהיסטי של דוקהה לא ניתן לתרגם לעברית-מערבית. זה סבל? לא, כי סבל הוא בעל מטען שלילי. זה חוסר-סיפוק? לא בדיוק. את דתות המזרח אנחנו יודעים לקחת בכובד ראש אינטלקטואלי, אבל כשזה נוגע לעבודה בתוך הבית אנחנו מתעצלים וחושבים בקטגוריות מערביות. אפילו שלושת הדתות בסוף מצאו דרך מעקף על האיסור לתרגום. היהדות אימצה תרגומים קאנונים (אונקלוס), האסלאם מציע לכתוב "פירושים" לקוראן בשפות שונות, ואילו הנצרות נפרצה ע"י מהפכת הדפוס והפרוטסטנטיות בעקבותיה. טוב, חייבים לציין, בסופו של דבר אמריקאי או לא, ההמבורגר של מקדונלדס לא כזה נורא, אפילו טעים.

ודבר אחרון בהחלט

נתתי את הדוגמה של כנסיות שנאה אמריקאיות כשנאה דתית. אז אם כבר הוליווד, יוצרי הסרט "קינגסמן" לקחו את הקלישאה הזאת עד הסוף ממש. מסצנות האקשן הטובות בקולנוע של כל הזמנים. (מכיל אלימות גרפית, לא לבעלי לב חלש)

מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

מהכלל אל הפרת – רשמים מתוכנית "אלול", חלק א'

שבתי זה לא מכבר מתוכנית "אלול" של מדרשת עין פרת הממוקמת בישוב אלון במדבר יהודה. גוגל עצמו לא ייתן לכם מידע אינפורמטיבי מידי. בקצרה: תוכנית לימודים אינטנסיבית הכוללת תכנים מערביים ויהודיים, הפתוחה לדתיים וחילוניים כאחד. עוד תיאורים פורמליים כגון תוכן הלימוד ומספר הצלחות ששטפתי לא יועילו להסביר את המקום ואת טיבו, ולכן אתחיל מיד בתיאור אווירת המקום.

עיין ערך

לפני שנים צפיתי בסרט "מועדון קרב". התפעמתי והתלהבתי מהסרט, מהמסר הפילוסופי, מהתחושה המטרידה שקיננה בליבי ימים ארוכים לאחר הצפייה. שיתפתי את התחושה עם אחיי והוריי. האחים שלי חוו אף הם את אותה תחושת ריגוש מהסרט, בעוד שההורים שלי לא כל כך הבינו מה הקטע. כל זה היה בעיניי די תמוה. שחתי זאת לחברי הטוב מוקה שגם המליץ לי על הסרט הנפלא. והוא השיב לי כי יש איזשהו פלא בסרט הזה, ששכבת גיל מסוימת באוכלוסייה פשוט לא מצליחה להתחבר למסרים שלו. רק אנחנו, הדור הפוסט-מודרני, מרגיש את תחושת הריקנות וחוסר המשמעות, אז הזיוף במודרנה, את השגעון החודר לעצמותינו, את איבוד הזהות. הדור הקודם, שגדל והתחנך בין מלחמה למלחמה, הוא מודרני. רק ההוגים הפילוסופים לפני כמה שנים הצליחו לחזות מה נרגיש, אבל עבור יתר האוכלוסייה – נשאר פער עצום.

בכל הנוגע ל"מועדון קרב" אני שייך לדור החדש. (ואתם? אהבתם את הסרט או שהוא הרגיז אתכם?). אבל ב"אלול" הבנתי שיש קריטריון שדוחק אותי החוצה. אחד השירים היותר פופולריים בתוכנית היה "ויקיפדיה" של חנן בן ארי. מאז שהשיר יצא לא אהבתי אותו. קודם כל, למה שיר צריך להיות גם שיעור? אי אפשר פשוט להסתפק בחרוזים ומטאפורות נחמדות? בנוסף, הלחן משעמם והמילים די טיפשיות וילדותיות בעיניי. אבל מה מצאו בו הדור החדש, דתיים כחילוניים, שמזדהים איתו כל כך?

חנן בן ארי ובראד פיט – יש דברים שגדולים לא מבינים

השיר מציג תחושה מטרידה. אנחנו כולנו סובלים מדעות קדומות וסטיגמות. גם אני כתבתי פוסט כאן על סטיגמות שמצמידים לי כחובש כיפה. זה מעצבן – נכון. אבל מה הפתרון? ע"פ השיר: "אל תכלאוני בשום כלוב". כלומר – אם יש דעה קדומה, נגיד, על קבוצה X", אז הפתרון זה לא להילחם כX כנגד הדעה הקדומה, אלא לשלול לגמרי חלוקתן של קבוצות! אין X ואין Y, "אני הכול, אני לא כלום". אני לא מוגדר, אני לא מאמין בהגדרות, אני מיוחד ויש לי את הזכות להגדיר את עצמי כרצוני. ברוח הפוסט-מודרנה, הדור הצעיר מעדיף להתנתק מהגדרות על מנת לא לקבל תווית בכלל. ובזה אני רואה, שפיכת התינוק עם המים.

קניון בלב מדבר

המדרשה היא מקום המנסה לטשטש את התוויות. המילים "חילוני" או "דתי" הן כמעט טאבו. הדבר יוצר סביבה בטוחה לכל מיני יצורי כלאיים בין לבין (בעיקר כמות נכבדת של דתל"שים), ומאפשר להם ללקט פיסת יהדות כרצונם מכאן או פיסת מערביות משם. ובעצם, מה יותר מערבי מזה? למרות האווירה הפסטורלית והשקטה, הגענו בעצם לקניון עצום. החניכים במדרשה הם צרכנים שבוחרים את הדעות והמקורות שמוצאים חן בעיניהם. עושים סקירה, עוברים ומודדים, מחפשים את אותו דבר בצבע אחר, ואולי יש גם הנחה לקראת סוף עונה (חודש אלול…) או חברי מועדון. זה לא שלילי, לא. אני בעצמי עושה את זה. אבל הדבר מגלגל כמעט תמיד חוסר קוהרנטיות ודיסוננס פנימי. הדרכים להשקיט את הדיסוננס בין כל הדברים שקנינו, לרוב הם גרועים. אני בחרתי בהתיישרות ע"פ קו אורתודוקסי – מה שחושף אותי למתקפה כנגד ערכים מערביים, ולאפולוגטיקה בלתי מסתיימת.

איפה היה אלוהים בעין פרת?

ניסיון נוסף להשקיט את הדיסוננס בין כל הדעות שקנינו, הוא כמעט הניסיון הרשמי של המדרשה להשריש יהדות כתרבות. אם אני מנסה בכל זאת לזקק את האג'נדה של המדרשה אז הייתי בוחר בסיפור הבא ששמענו.

"היה לי חניך מארה"ב. הייתה לו חברה גויה והוא התארס איתה ותכנן להתחתן איתה. כניסיון אחרון להשיבו לחיק היהדות הוא הגיע לכאן [לארץ] לתוכנית לחיזוק הזהות היהודית. בסוף התוכנית הוא אמר לי שבאמריקה הוא חשב שיהדות זה רק שמירת מצוות, ומכיוון שהוא גם ככה לא יכול לשמור את המצוות, כי זה קשה לו, אין טעם להיות יהודי. עכשיו הוא יודע שאפשר להיות יהודי גם בלי מצוות. הוא נפרד מארוסתו, והתחתן עם יהודייה."

הסיפור הזה מתמצת את כל התנועות לחיזוק "יהדות כתרבות". הווה אומר – ההלכה לא מצליחה לשמר את היהדות, לכן אנחנו באים עם טקסטים של ביאליק ואחד העם, ובזה מצליחים לשמור על העם היהודי! אנחנו מצילים את העם! הקטע המוזר בטענה הזאת הוא קריטריון ההצלחה. מה נחשב להצלחה בשימור העם היהודי? תשובה: שמירה על ההלכה הקובעת שאין להתחתן עם גויים. או לחלופין, שמירה על ההלכה הקובעת שיש לציין את חגי ישראל וכולי. נרצה או לא נרצה, אלוהים נכנס לסיפור של העם היהודי. אבל בניסיון לפתור את הדיסוננס, הוא די נעלם בעין פרת. האמנם ניתן לערוך קבלת שבת רוחנית, מבלי שיהדהד לנו בראש מיתוס הבריאה לפיו העולם נברא בשישה ימים לפני פחות מ6000 שנה? האמנם ניתן לקרוא קטע מהזוהר ולאנוס את פירושו על תנועות הנפש שלו, מבלי להתייחס לפשט הטקסט המדבר על השכינה ועל קודשא בריך הוא?

מוזיאון המוזרויות

הדעות המרובות במדרשה יוצרות תחושה של פלורליזם. אבל זאת תחושה מזויפת. הדור הפוסט-מודרניסטי לא יכול להיות באמת פלורליסטי. פלורליזם במובן המודרני משמעו – אחיזה בלתי מתפשרת בדעה אחת, התנגדות חריפה לדעה השנייה, ועדיין אפשרות להכלתה ולהשמעת קולה. זהו הפרדוקס הבסיסי של הפלורליזם. הפתרון הנפוץ, ע"פ פילוסופים פוליטיים, לפרדוקס הזה (קרי, איך אני גם מאמין שהשני טועה ומזיק, ועדיין מוסרית אני מאמין שהוא צריך להמשיך לפעול), הוא אמונה שרבה התועלת על הנזק. ריבוי דעות יועיל מאשר השתקה וגדיעת קולות באלימות. אבל הפוסט-מודרניסט, אנשי הויקיפדיה, בחרו להם היום בגד-דעה חדש מהארון, ושאר האנשים יצטרכו לבוא ולומר "איזה יופי התלבשת היום!". הפלורליזם הזה הוא מזויף. מה שקורה במדרשה הוא פשוט מפגש בין מגוון דעות ובין מוזרויות שונות ומגוונות, וכבתוך מוזיאון, אנחנו עוברים, לומדים, ופותחים את הלב ופשוט מקבלים ללא סייג את האחר. אין זה רע כלל! הסביבה נטולת ציניות מאוד מצאה חן בעיניי. אבל זה לא פלורליזם. אתם לא באמת מקבלים את האחר כי מההתחלה לא התנגדתם אליו.

אני על רקע ארון הספרים בבית המדרש – צילום: דניאלה יוניסס

האוצר מתחת לגשר

וכעת נשאל: האם המדרשה מלמדת יהדות? מיכה גודמן העביר שיעור מעניין ומקורי מאוד על התנ"ך. הוא קרא אותו פוליטית ופסיכולוגית בצורה מרתקת. בקריאה שלו הוא ניסה להראות שאלוהים עצמו, הוא אוניברסלי. שהומניזם זהו ערך יהודי. במדרשה מתחילים עם לימוד יהדות, אבל מגיעים לערכים מערביים. אולי אפשר לומר שמלמדים מערביות במסווה של יהדות. תנו לי לנסח את זה במשל ידוע. יהודי אחד חלם שיש אוצר מתחת לגשר הזהב באמריקה. בתלאות רבות הוא הגיע לשם והחל לחפור מתחת לגשר. עצר אותו שוטר פדרלי ושאל לפשר מעשיו. סיפור לו היהודי על החלום שלו. ענה השוטר הפדרלי – "שוטה שבעולם! אני גם חלמתי חלום שיש אוצר גדול בישראל מתחת לגשר קוקה קולה בבני ברק!". חזר היהודי לישראל וחפר ומצא תיבת אוצר. כשפתח אותה גילה אוצר עצום, אבל לדאבונו…בדולרים אמירקאיים…והבן.

ודבר אחרון בהחלט

למרות הטון המריר של הפוסט, אני שמח שהלכתי לתוכנית כיוון שגם הכרתי אנשים מדהימים וחכמים מאוד, גם נודעתי לתופעות רחבות בחברה הישראלית וגם הצלחתי לחלוק את הגיגיי. המקום יוצר אווירה מאחדת מאוד בין כל החניכים, לרוב מקשיבה ומסקרנת. איך אומר הסרטון: "חרדים, חילונים, כולנו בני אדם בסך הכול". אז אל תשכחו לכבות את הדוד.

הסתכל במטריקס וברא עלמא

ראיון עם רוני איילון, מקים אתר "אמתריקס", מייסד מכון "שמיים", מטפל אלטרנטיבי ועוד ועוד…

פורסם ב"קרוב אליך", ויצא תשע"ד

רוני איילון – מטריקס