עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

(ככל הנראה) יש עולם אמיתי ובו יש מדינות, מלחמות, עמים, אידיאולוגיות ודתות שונות. ויש עולם דמיוני שבו יש בני-מחצית, גיבורים עם כוחות על, גזעים של יצורים שונים שנלחמים על הארץ התיכונה או על ארץ לעולם-לא.  כל קשר בין העולמות הוא פרי דמיונו של הסופר שכתב את הספר, וכמובן שאין סיבה שיופיע לך פתאום צרפתי בספר של טולקין או בודהיסט בעלילה מדע בדיוני. אבל יהודי דווקא כן תמצאו שם…

במשך כל ההיסטוריה הספרותית, היהודי היה שם. כסמל אל-מותי, חוצה יבשות ומציאויות. הוא לא מוגבל בזמן או במקום, לא קשור לאדמה מסויימת, ולכן הסופרים הרגישו שאפשר בנקל להכניס אותו לעלילה בדיונית, דבר שאי אפשר לעשות עם בני-עמים אחרים. היהודי עצמו משמש כאמצעי ספרותי, כעין יצור פלא. האם עצם השימוש ביהודי כאובייקט, ובצורה סטריאוטיפית ברורה למדי, הוא אנטישמיות ברורה? נבחן כמה דוגמאות מעניינות.

מגנטו מהקומיקס "אקס-מן". א יידישע מענטש.

פיות, גמדים ויהודונים

זוג האחים הגרמני גרים עברו מכפר לכפר, נכנסו למטבחי האימהות הגרמניות מדושנות החזה ומלוכלכי הסינר, וביקשו לשמוע מה הן מספרות לילדיהן לפני השינה. תיאורים שכוללים במקור קניבליזם, קבורה בחיים, אונס קטינות, אמנם עודנו בשנים ע"י דיסני ועוזריו, אבל נותרו באוסף המקורי של האחים שחולק בשרירות לשני חלקים: אגדות עם ואגדות דת. באגדות דת אע"פ שהן פיקטיביות לגמרי, הן נושאות מוטיבים נוצריים ומדברות על עולם ברור, שבו נצפה לראות אנטישמיות. אבל גם באגדות הדת, היהודי צץ שם כמו באחת האגדות על כינור קסום שגורם לכולם לרקוד והמשרת שבא מארץ רחוקה. באותה אגדה, היהודי ממלא את תפקיד הטרול, כעין "עוץ-לי-גוץ-לי", שנתפס בזקנו הארוך בקוצים, ומתערב התערבות מפוקפקת בעזרת כספו הרב, שמן הסתם השיג בדרך לא ישרה, עם הגיבור יפה התואר הבלונדיני. טוב, לא הכול רע אצל היהודי, הוא גם יודע לנגן יפה מאוד כליזמר באגדה.

מה המטרה של היהודי באגדה? האם זה לחנך את הילדים שיהודים הם מסוכנים ומטונפים? ספק, כי המטרה של אגדות האחים גרים הוא לא לחנך. האמריקאים טענו שהאגדות האלימות הן אלו שגרמו לגרמנים לבצע זוועות במלחמות העולם. זאת טענה מרחיקת לכת, כי מטרת האגדות היא שעשוע בעלמא. אבל אז נוצר איזה דיסוננס, הילד על יצועו יודע שאין באמת נסיכים וטרולים, ואילו יהודים כן יש בעולם הזה. לדעתי, התשובה להימצאות היהודי באגדות העם הגרמניות הוא מסורת גרמנית ענפה של אנטישמיות. כולם יודעים לדוגמא שאין דרקונים, אבל לעולם תהיה מסורת בריטית שג'ורג' הקדוש הרג דרקון, אולי פעם היו, יחשוב הילד. גם טרולים ונסיכות אין, אבל "לפני שנים רבות…" היו, וגם יהודים היו, רק שהם נשארו, והם פה להישאר. הגרמנים איתור את בתי התיפלות שלהם בגילופי אבן של יהודים בתנוחות משפילות עם חזירה עוד מראשית ימי הביניים, את אגדות העם שלהם ביהודים חמדנים, ואת שערי העיתונאים שלהם ביהודים צמאי דם. גם אם זאת הסטה מכוונות, זאת מסורת.

להיות יהודי או שלא להיות?

בגיזרה הבריטית המצב היה שונה. היהודי גורשו מזמן וחזרו רק לאחר תקופה ארוכה. בעת ששייקספיר כתב את "הסוחר מונציה" לא היה יהודי יחיד על אדמת אנגליה. לעדות, רואים שהתיאור של שייקספיר הוא די מוזר ולא אופייני ליהודים. יש להם שמות כמו "תובל", "יסכה", ו"שילוח" (שיילוק) והם נשבעים במקלו של יעקב אבינו או ביום השבת. אנשים שוכחים שאחרי הכול מדובר בקומדיה, וגם הדמות היהודית היא אמורה להיות מצחיקה. כששיילוק שואל: "אם תדקרו אותנו-לא נדמם?", אין זה מונולוג הומאני, אלא דיאלוג עם הקהל האנגלי שעונה לו בגסות: "לא!". זאת ועוד – יש הפי אנד. היהודי מאבד רק מחצית מכספו, ומתנצר בסוף (שזה סוף טוב, עבור הקורא הנוצרי). אף אחד לא מת, זה win-win situation. היהודי אצל שייקספיר אם כך משמש דווקא כבן-אנוש מן השורה, שהריגתו תחשב טרגית שתהרוס את הקומדיה. הוא האחד שנופלים עליו אסונות, אבל אין זה שונה מכך שיפלו אסונות על באלטאזר הליצן הנודע של שייקספיר. היהודי הוכנס כגרסא לא-אותנתית וסרבנית של בן אצולה. צריך מישהו שמצד אחד הוא מספיק עשיר, אבל מצד שני הוא לא אציל, לא מהדמויות ה"טובות". יהודי התאים בול לתיאור הזה. במחזה אחר של שייקספיר, "אותלו", את דמות העשיר-אך-לא-משלנו, ממלא גם זר, "מוּר" (בן לעם מוסלמים שחורי-עור שהיו פעם באירופה). אותלו השחור הוא עיקר המחזה, ודווקא הלבנים המקומיים הם הבוגדנים.

דמותו של פייגין מהעיבוד הטלויזיוני האחרון של אוליבר טוויסט ששודר בארץ. ויתרו על הזקן, השאירו כיפת קטיפה שחורה מתחת לכובע.

אבל יש מי שראה בכל זאת בסופו של "הסוחר מונציה" סוף רע. שייקספיר לא ידע שיהודים לא מוותרים בקלות על האמונה שלהם. דיקנס, שיבץ ב"אוליבר טוויסט" את היהודי פייגין, ראש כנופיית-כייסנים שמצד אחד מאמץ את היתום המסכן לחיקו, אך עדיין מוצג כנבל מטונף, ולעיתים רק בכינוי: "היהודי". אך מי שמכיר את דיקנס, יודע שההומור השחור הוא עצמו ביקורת נוקבת כלפי החברה האנגלית. דווקא ההצבעה על היהודי מראה את אכזריותה של החברה למיעוט הלא-מובן, היתום הלא-רצוי מתגלגל לעוד לא-רצוי נוסף. סופו של פייגין רע ומר. הוא מואשם בחטיפת ילד נוצרי ונגזר עליו הוצאה להורג. השופט, בעל בשר צמא-דם, מותיר בפני היהודי אפשרות ל"רחמים", להמיר את עונש המוות רק אם יתנצר. פייגין המושפל לפתע מישיר את מבטו אל השופט ואומר לו בבת-צחוק: "איני יכול". בעיני עלילת המשפט של פייגין הוא התיקון למשפט של שיילוק. והיא, בעיניים יהודיות, נראית כסוף טוב יותר.

יהודי זה הכי…מה?

נישאר באי הבריטי. בעיני רבים הספר הטוב בעולם הוא "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. הוא ספר קשה הכתוב בסגנון התודעה (מחשבות מפוזרות על פני העלילה), שקיימים מספר מדריכים לקריאה עבורו, ויש אפילו מדריך לאחד המדריכים. גיבור הספר, לאופולד בלום, הוא ממוצא יהודי ומשוטט בדאבלין האירית. היהדות פורצת בהרבה מקומות בספר, ופרשנויות רבות יש למה וכמה. אבל למה דווקא יהודי? אצל הרבה מחבריו היהודיים ראה ג'וייס סוג של אינלקטום מוצנע, חוכמה שמתבשלת בפנים ולא פורצת, שיחה בין אדם לבין עצמו, מורשת ספרותית. הגיבור הוא מהורהר, יש לו מחשבה על כל דבר, אבל היא לאו דווקא יוצאת או מגובשת היטב. זאת דמות אניגמטית – מבחינה לאומית, זוגית, מינית והיסטורית. יש בו כל כך הרבה דברים שאנחנו פשוט לא מכירים. שיבוצו כיהודי מוסיף לקורא לחוש באי-נוחות כשהוא מנסה להבין מי זה אותו בלום.

שיילוק השייקספירי (אל פאצ'ינו) בהפקה של ברודווי. לבוש מסורתי ומראה יהודי – אך ללא כובע אדום.

רציתי להראות שהאזכור של היהודים בספרות השונה דווקא עושה חסד עם היהודים, מראה צד אנושי בהם, כחלק מהעולם שלנו. דמויות יהודיות פיקטיביות מופיעות גם באופרות, בקומיקסים (אקס-מן) וסדרות קומדיה (סימפסונס), כי היא נושאת איתה מטען כללי, לעיתים חיובי של ענווה, הצלחה או חידתיות. לא תמיד היא מכוונת לשנאה טהורה, אם כי לא חסרה ספרות אנטישמית. אבל, לא כל סיפור שמוזכר בו יהודי הוא סיפור אנטישמי.

ודבר אחרון בהחלט

סיינפלד. זה אומר הכול. במיוחד הפרק הזה.

הערות:

  • במקור, דמות היהודי בסיפור על הכינור היא בכלל של נזיר. האחים גרים שינו את הדמות מסיבות שונות. אך קיימות גם אגדות עם אחרות עם דמויות יהודיות.
  • המחזאי בן זמנו של שייקספיר, כריסטופר מארלו, כתב את "היהודי ממלטה", שהוא עלילה אנטישמית מובהקת. דווקא שייקספיר הצליח ליצור קומדיה עם יהודים, הרבה לפני סיינפלד, ויצירתו שונה בהרבה מהיצירה של מארלו.
  • בנוסף, יש הטוענים ששייקספיר תרם לתירגומו של התנ"ך והיה חובב מאוד את הברית-החדשה. תיאוריה מעניינת כאן.
  • הסופר של משחקי הכס רצה ליצור עולם דמיוני טהור, ולכן לאחד מהדמויות בספר קרא Jon, ללא h, כפי שכבר הסברנו פה – תוספת יהודית.
מודעות פרסומת

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

אצל הרבה חוזרים בתשובה, מורה נבוכים הוא תחנה שחובה לעבור דרכה. כשצצות שאלות מהותיות על האמונה, תמיד יבואו האלו שיגידו שבמורה נבוכים תמצא את התשובה המשכנעת ביותר. הם לא יגידו מה התשובה, אבל תדע שיש תשובה, כך שאתה יכול להיות רגוע. ובכלל, אצל חוזרים בתשובה יש תשוקה לדעת את כל הדברים המוסתרים והמוצנעים שלא לימדו אותנו בבית הספר הממלכתי. יש כאלו שבסוף מגיעים לחסידות וקבלה, ויש כאלו שמנסים את כוחם על הספר שנוצרה הילה של חוכמה כמוסה סביבו, שאין ללמוד אותו אלא מי שמילא כרסו ש"ס ופוסקים, והוא שילוב של המחשבה היהודית עם הפילוסופיה היוונית.

אבל מה קורה לרוב אצל אותם חוזרים בתשובה, או סתם מתעניינים, כשהם מנסים לגשת לספר? הם קונים אותו עם כריכה קשה, פותחים אותו על כוס תה ומתחילים לקרוא, ופשוט לא מבינים כלום. הכוונות מסורבלות, מהלך הטיעונים מבולבל, המושגים התורניים-פילוסופים רבים מידי, יש פרקים שנראים בנאליים לחלוטין, ויש פרקים שנראים מעניינים וחשובים, אבל לא מובנים בעליל. הם סוגרים את הספר והוא נשאר להעלות אבק על המדף. הערכה גסה היא ש90% עוצרים כאן.

עבור ה10% הנותרים, בשלב מאוחר יותר, יש מי שקורא את הספר ומגיע למסקנה שהוא בטוח לא מבין למה התכוון הרמב"ם. במבט ראשוני, הוא מזהה ערעור על עקרונות השכר-עונש, הנבואה וההשגחה העליונה שאותם הספיק כבר להכיר. הוא לא יכול למצוא או להבין בדיוק את הפתרונות שהרמב"ם מציע, אבל לא יכול להיות, כך הוא סובר לעצמו, שהרמב"ם התכוון למה שהבנתי. גם כאן הרבה מושכים את ידיהם מן הספר, אולי אפילו גונזים אותו.

ועבור יחידה הסגולה שכן מצליחים לקרוא את הספר – ההצלחה טבועה בכך שהם הכינו את עצמם לקריאה ע"י הרבה לימודים קודמים כפי שהרמב"ם כותב בעצמו בספר בפרק ל"ג חלק א'. אבל – האם באמת דרושים כ"כ הרבה לימודי הכנה כדי להתחיל לקרוא בספר, להבין, וליהנות מהלימוד ומהרעיונות הפילוסופיים של הרמב"ם? ויותר מכך, לקרוא ולא לטעות בהבנה ולומר על טמא-טהור ועל טהור טמא? הפוסט הבא, הוא מתיימר מאוד, ואני כבר משפצר לי תריס כנגד הפורענות, אך לשם הדיון, נראה לי שעם לימודי הכנה לא רבים, כלומר – ללא 40 שנה של השכלה ישיבתית או תואר שני בפילוסופיה יהודית, אפשר לקרוא את "המורה". אני מביא את הדברים לשם הדיון, אבל למען האמת איני יודע אם יש פתרון קסם שמתאים לכל אחד. איך אומרים, תנסו את זה בבית, ואם המטבח מתפוצץ, אל תאשימו אותי.

שלב א' –  פירוש רש"י

אני מניח שהלומד מגיע טבולה ראסה. וגם אם לא, חשוב שיכיר שייתכן שהראש שלו היה מלא דעות קדומות. עליו ראשית כל להכיר את העולם האמוני היהודי. פירוש רש"י, עד כמה שזה נשמע קלישאה, הוא מעט המחזיק את המרובה. חידושים ודיוקים על רש"י יוצאים עד ימינו. רש"י בפירושו לתורה מלקט מן המדרשים והגמרא, מן הדרש שהמסורת היהודית מנתחת וקוראת את הפסוקים, שהיא שונה מהדרש שאנחנו כקוראים מודרניים ניגשים לטקסט. הלימוד ברש"י מכונן לקורא את הלך המחשבה, הקל וחומר, הגזירה שווה, והשקלא וטריא הבסיסי ללא להיכנס ללימוד גמרא. הוא נותן לו גם ידע מספק באגדות מהותיות אודות סיפורי ודמויות בתורה, ומלמד אותנו שדברים לא תמיד בדיוק כפי שהם נראים.

מה? פירוש רש"י על התורה (ומומלץ גם שיר השירים).

איפה להשיג? בכל מקום.

כמה זמן זה לוקח? אמרתי שלבים פשוטים, אבל לאו דווקא מהירים. אפשר למרוח את הלימוד ללימוד שבועי בפרשת השבוע, כך שתוך שנה מסיימים את השלב הזה. אבל החפץ מאוד, יכול לסיים את הלימוד ברש"י תוך שלושה חודשים, אם הקפדה על לימוד יומי קבוע.

שלב ב' – מבוא לפילוסופיה יוונית

אחרי שהלומד (והלומדת, לא פחות) כבר "אחד משלנו", ויכול לצחוק מבדיחות שרק דוסים מבינים, הוא צריך לזכור שמורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה אחרי הכול. עליו לדעת מה זה "חומר היולי" או "צורה וחומר", או "סיבות הגלגלים" וכל מיני דברים מוזרים כאלו. פילוסופיה יוונית זה לא דבר מסובך אם מסבירים אותו כפי שצריך. יש חיבורים רבים שנותנים סקירה למטאפיזיקה וללוגיקה היוונית בצורה בהירה ומאירת עיניים. הקורא שיגיע עם רקע כללי בפילוסופיה יוונית לא יבזבז זמן בהבנת התבניות הפילוסופיות ששם מכניס הרמב"ם את המושגים התורניים, שכבר למדנו עליהם ברש"י.

מה? אפשר את ספרי האוניברסיטה המשודרת \ הפתוחה על פילוסופיה יוונית. יש גם הקדמה מטאפיזית מעולה אצל סמבורסקי. לרוב, גם קורסים בפילוסופיה מודרנית (החל מדקארט) מלמדים הקדמה מהירה על המטאפיזיקה של אריסטו ואפלטון. לא צריך יותר מזה.

איפה להשיג? חפשו באוניברסיטה את הסילבוס של הסטודנטים שנה א' לפילוסופיה. קחו ספר שנראה מעניין אבל לא קשה וקראו בו בקצב שלכם. עיינו בו והרהרו עליו.

כמה זמן זה לוקח? ספר קצר יכול לקחת אפילו כחצי סמסטר, בקריאה מתונה.

שלב ג' – הקדמות לפירוש המשנה

עכשיו נכנסים לעולם האמוני של מורה נבוכים עצמו. בחיבוריו המוקדמים יותר של הרמב"ם אפשר למצוא ניצנים לרעיונות שפותחו בגדול יותר במורה נבוכים, אותם הוא מביא בדרך ברורה לכל קורא. קריאה בהקדמות של הרמב"ם לפירוש המשנה נותנת היכרות עם הנושאים שמעניינים את הרמב"ם, עם השאלות שעולות ועם הקושיות שלהם הוא ינסה לתת מענה מאוחר יותר במורה נבוכים. החיבור הזה מקשר בין שלב א' לשלב ב', הוא מספר את הסיפור היהודי בעיניים פילוסופיות, והוא בעצמו חיבור פילוסופי של הרמב"ם, אבל בקטנה. מלבד זאת, ההקדמות מלמדות דברים מעניינים ומעוררות את הקורא לגיבוש דעות פילוסופיות משלו על מבנה נפש האדם, השתלשלות ההלכה והאמונה ועוד.

מה? הקדמה למשנה עצמה (סדר זרעים), הקדמה לפרק חלק, והקדמה למסכת אבות (הקרוי לרוב "שמונה פרקים").

איפה להשיג? שלושתם יצאו כרוכים יחד בהוצאת הרב קוק, בתוספת ביאור קצר וקל. ניתן למצוא את הטקסט גם בויקיפדיה בחופשיות.

כמה זמן? הקריאה לא דורשת עיון עמוק, אבל כן הרהור והטמעת החומר. מורה נבוכים ממשיך להשתמש במונחים השאולים משם. ההקדמות לא ארוכות, ואפשר לקרוא אותם תוך חודשיים-שלושה ברמה מספקת.

שלב ד' – ספר כנגדו

חשוב מאוד לבוא לקריאת מורה נבוכים עם ראש פתוח, נקי מדעות קדומות בנוגע לתוכן הספר. לשוק הספרים יש להציע הרבה ספרים על מורה נבוכים. אפשר לקרוא אותם, ואפילו מומלץ, כיוון שהם מסרטטים קווים עליהם יכול הקורא ללכת בעת הקריאה. אבל אותם קווים עלולים גם להסיט את הקורא מלחוות בעצמו את הספר, להרגיש את העוצמה האינטלקטואלית שיש בספר, ואכן – מורה נבוכים יכול להיות מרגש עד מאוד. אז איך מחסנים את השכל מליפול לתוך מלכודות שמישהו הכין לנו? איך נבוא לקרוא את מורה נבוכים בעצמנו, ולא דרך עיניים של מישהו אחר? התשובה היא יצירת נגטיב. זה לא בריא לקרוא במורה נבוכים לבדו "על בטן ריקה". צריך לקרוא ספר הפוך למורה נבוכים, וכאשר נבוא לקרוא את מורה נבוכים יקשה לנו, ונתאמץ להבין טוב יותר את השיטה של הרמב"ם בעצמנו. אודה כי התלבטתי מאוד אודות הצעד הזה: האם עדיף לקרוא ספר עזר כמו זה של מיכה גודמן או ישעיהו ליבוביץ', אך החלטתי להשאיר את הקריאה בספרי העזר כהמלצה.

ברוך שפינוזה – מציג תמונה מבוססת על הרמב"ם, אבל לדידי מעוותת ומבולבלת (ומבלבלת) למדי. לא מומלץ בשלב הזה. אני נוהג להגיד ששפינוזה זה לגוים. מי שמבין את הרמב"ם כמו שצריך, לא מתרשם יותר מדי מהגותו של שפינוזה.

מה? אפשר לקרוא מספרות ימי הביניים את "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי. אפשר לקרוא גם ספרות חסידית כדי להכיר צדדים אחרים במחשבה היהודית. למתחילים אני ממליץ על רבי נחמן (אם כי אין זה ספר למתחילים!) למתקדמים, אני ממליץ על פירוש למסכת אבות של ה"שפת אמת", שם הוא מציג לפעמים פרשנות חסידית למורה-נבוכים עצמו.

איפה להשיג? ספרות העזר קלה להשגה בחנויות הספרים הגדולות. בחרו מה שנראה לכם מעניין.

כמה זמן? זהו שלב "מילוי הכרס", עליו המליצו הקדמונים לפני שקוראים את מורה נבוכים. זה אמנם לא 40 שנה, אבל זה שלב ארוך יחסית, כדי לבנות חוסן הנדרש לקריאת הספר המבלבל. קחו את הזמן בסבלנות.

שלב ה' – שחייה במים הרדודים

יש אין ספור ספרי פילוסופיה יהודיים, ורבים שמתבססים על הרמב"ם עצמו: ספר האמונות הדעות, ספר העיקרים, דרך ה' לרמח"ל ועוד. אבל כל אחד מהספרים האלו הוא עולם בפני עצמו, ארוך וכבד. אם כי כל קריאה בספר שכזה יוסיף רבות לקורא, הוא יסיט אותו מהמטרה המקורית לקרוא את מורה נבוכים. לפני קריאה במורה נבוכים עצמו, כדאי לנסות לשחות במים רדודים, לקרוא ספר פילוסופיה יהודי שמושפע ממורה נבוכים, ולוקח ממנו רעיונות קלים. לאחר שהקורא יישר את כל העקמומיות שבדעתו ויוכל לקרוא קריאה רציפה בטקסט פילוסופי יהודי, הוא ייהנה הרבה יותר מהקריאה במורה נבוכים.

מה? פרשנים רמב"מיסטים כדוגמת מלבי"ם או רלב"ג על שיר השירים (שתופס בעצמו מקום חשוב אצל הרמב"ם) או ספר איוב (שהוא פילוסופי בעצמו). אפשר לקרוא את בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם, שמכוון לדעת אביו בהרבה מקומות (הקדמות לאגדות חז"ל, או ספר המשביר).

איפה להשיג? כאן צריך קצת יותר לחטט ולחפש מציאות. אבל כיום, אין דבר שאי אפשר להזמין דרך האינטרנט…

כמה זמן? תלוי במה קוראים. גם אין צורך לסיים חיבור פילוסופי שלם, אלא לתרגל קריאה פילוסופית. ברגע שהאדם מרגיש נוח עם הטקסט, הוא יכול לנסות לעבור לשלב הבא.

התחלתם! או שבעצם כבר סיימתם…?

לאחר כשנה של לימודי הכנה, אתם מוכנים לקרוא את מורה נבוכים. אבל יכול להיות שעכשיו כבר לא באמת בא לכם. יכול להיות שגיליתם שיש נושאים אחרים שמעניינים אתכם יותר. ויכול להיות שהתחלתם לקרוא ולא התלהבתם כל כך. אולי המטרה המקורית הייתה להרבות בלימודי הכנה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אתם לא באמת צריכים את הסודות הנשגבים שיש במורה נבוכים, כי יכול להיות שכבר הבנתם אותם והפנמתם אותם, והקריאה תוסיף לכם מעט מאוד. וזה בעצם אחת המטרות בספר, ללמד את מי שכבר יודע. עכשיו תרתיחו שוב את הקומקום, תכינו לכם תה ותתחילו לקרוא לאט לאט את מורה נבוכים לבד או בחברותא.

ודבר אחרון בהחלט

ספרים עוזרים להרבה דברים בחיים. אבל לפעמים יותר מידי ספרים זה מטרף את הדעת. סרטון של קומיקאי יהודי אמריקאי שמבקר את תופעות ספרי ברסלב המרובים (האלו שאתם מקבלים ברמזור). לא ידעתי שגם בתפוצות סובלים מזה…

סקר ספרי הבית – חלק א'

סקר ספרי הבית – חלק א'

לכבוד שבוע הספר, רציתי לחלוק עם הקוראים היקרים את מבחר הספרים שבביתי הדל. יש לנו מספר ספריות \ מדפים שונים בבית. בהתחלה חשבתי לסדר את הספרים שרק הולכים ומתרבים לפי א"ב. אבל אז ניטשה ישב ליד ר' נחמן מברסלב וקאנט ישב ליד הרבי מקאצק, ומשום כבודם של אלו ושל אלו, החלטתי להפרידם. המדפים אצלנו בבית מחולקים לפי נפשות ונושאים. נתחיל.

הספריה הכללית של אור (עבדכם הנאמן)

מה מכיל? ספרות קלאסית (דיקנס, שייקספיר ושות'), העשרה פופולרית (האוניברסיטה המשודרת) וספרות קלה.
כמה ספרים? 60 לערך.
הספר הראשון בספריה? אוסף באנגלית של אגת'ה קריסטי. עזבו אנטישמית, ידעה לכתוב ולהפתיע. ספרות בלשית לעולם לא תאבד את קסמה בעיניי.
הספר האחרון בספריה? כמדומני "גדל, אשר, באך" בתרגום לעברית. יקח לי שנים לקרוא את הספר הזה, אבל הוא ניסיון מופתי לחבר בין 3 עולמות שאני אוהב: אומנות, מוזיקה ותכנות.
הספר שקראתי הכי הרבה? אליס בארץ הפלאות. אני נהנה לעלעל בו מידי פעם ולהיזכר בחרוזיו.
הספר שלא אקרא לעולם? החטא ועונשו. יש לי גרסא משנות ה50, זה לא שלא ניסיתי, אבל איך אפשר לקרוא ספר עם עלילה מסובכת שלחצי מהדמויות שם קוראים אנה?
הספר הכי יקר לליבי? ספרון קטנטן המתאר בתמונות צבעוניות את חייה של המלכה אליזבת'. ולא רק משום שאני חולה על בריטים, אלא גם קיבלתי אותו מאדם מאוד יקר לליבי.
הספר הכי מוזר? תחרות קשה בין הנסיך של מאקיוואלי לבין הפילוסופיה של האבסורד אצל אלבר קאמי. בשניהם לא הבנתי מה הקטע בספר. את מאקיוואלי חשבתי לא פעם לתת מתנה לביבי אם אפגוש אותו פעם.
הספר הכי מיינסטרים? קצרצרים של פאולו קאולו – סיפורים פילוסופים בגרוש המתאימים לרוב מתנות יום ההולדת.

הספריה הפילוסופית של אור

מה מכיל? ספרות פילוסופית שהתחלתי לאגור מתחילת התעניינותי בפילוסופיה, ועוד כמה ספרי נגינה לעת הצורך.
כמה ספרים? 20 לערך.
הספר הראשון בספריה? ספר נגינה למפוחית. אני לא מנגן במפוחית. אבל התווים טובים גם לאקורדיון ולפסנתר. המשותף למפוחית ולפילוסופיה זה ששניהם עושים רוח.
הספר האחרון בספריה? מסכת לוגית-פילוסופית של וויטגנשטיין. כשבאתי להניח את הספרות הדקיק הזה על המדף, המדף נפל, וכעת כל הספרים על הרצפה. באמת וויגנשטיין הוריד את הפילוסופיה לקאנטים.
הספר שקראתי הכי הרבה? כה אמר זרתוסטרא של ניטשה. מי שקרא ניטשה, ישר מתאהב.
הספר שלא אקרא לעולם? ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. קניתי אותו ברגע של חולשה. מה חשבתי לעצמי?
הספר הכי יקר לליבי? ספר התווים של מנגינות שהלחנתי בעצמי.
הספר הכי מוזר? אוסף מאמרים על פילסופיה של הקוגנציה. במיוחד Story of the brain המגולל את סיפור של מוח שחולק וחולק.
הספר הכי מיינסטרים? הגיונות של דקארט. הגיוני.

הספריה של שקד ותומר (אחיי)

מה מכיל? קומיקס, מד"ב, פנטזיה, ספרות נוער (יומנו של הארי החנון וכאלו דברים)

אחי עם הקוברטים

כמה ספרים? 40 לערך.
הספר הראשון בספריה? יומנו של חנון 2. לא 1, כי פשוט הוא קיבל את זה בחינם.
הספר האחרון בספריה? "ועוד משהו" – הספר הבלתי גמור של דאגלס אדמס.
הספר שקראתי הכי הרבה? Phantom of the Opera – גרסא המנגה היפאנית. פעם היית פריק של זה.
הספר שלא אקרא לעולם? שיר של אש ושל קרח. וראה סיבה פה.
הספר הכי יקר לליבי? חוברת קומיקס של אקס-מן חתומה ע"י אדם קוברט הצייר, הבן-של ג'ו קוברט המנוח.
הספר הכי מוזר? "מסתורי המילניום" – איזה ספר שקר כלשהו, שטוען שכולנו נחטפנו ע"י חייזרים. יש גם "היכלות רחוקים" – ספר פאנטזיה לא מוכר כ"כ.
הספר הכי מיינסטרים? הארי פוטר. אודה על האמת שלא קראתי אלא את הספר הראשון בקושי רב והתייאשתי בפרק הראשון של השני.

הספריה של אבא

מה מכיל? ספרות רפואית, ספרים שונים משנות תרפפ"ו.
כמה ספרים? 25 לערך
הספר הראשון בספריה? ספרי יצחק לבנון מסוג "דע את החי", "לכל שאלה תשובה". אין כמו הימים שזה היה פוליטקלי קורקט להגיד מילים בכ"ף כמו "כושים" ו"כיבוש".
הספר האחרון בספריה? חי בין המתים, סיפורו הנוגע בבשר של עובד אבו כביר.
הספר שקראתי הכי הרבה? "החייאה לכל", פרקטי, שימושי.
הספר שלא אקרא לעולם? "אפשרות שמשון" – זה באנגלית, זה פוליטי. משמעם.
הספר הכי יקר לליבי? 100 זמר ועוד זמר. יש זכרונות טובים מהספר הזה הנפתח בערבי קיץ חמימים עם גיטרה.
הספר הכי מוזר? פתולוגיה כללית. אין אדם שירצה לעיין בו ככה סתם. עיינתי בו בתור ילד מתוך סקרנות ומציצנות, ואז לא אכלתי שבוע.
הספר הכי מיינסטרים? אל תשלח ידך על הנער, של הרב לאו.

הספריה של אימא

מה מכיל? מלא ספרי קריאה מן הסוג שלעולם לא עניין אותי – ספרות קלאסית ספרדית, ספרות העצמה נשית.
כמה ספרים? 60 לערך. יכול להיות הרבה יותר.
הספר הראשון בספריה? לא יודע, בטח משהו מהספרים הרומנטים בעלי הדפים החומים.
הספר האחרון בספריה? הסנדלרית של עירית לינור.
הספר שקראתי הכי הרבה? אוסף של עגנון, זה הסופר היחידי שאני ואמי משתפים.
הספר שלא אקרא לעולם? "איך להיות מנהל טוב?". למה להתפלסף באוויר למשך 400 עמודים כדי להגיד לנו קלישאות מובנות כמו "אתם יודעים מה אתם רוצים" ו"רומא לא נבנתה ביום אחד".
הספר הכי יקר לליבי? אין כזה במיוחד…
הספר הכי מוזר? "סתיו של פאטריאך" של גארסיה. מה אימי מצאה בספר החולני זה?
הספר הכי מיינסטרים? נער החידות ממומביי, ספרים של גרוסמן.

עד כאן חלק א' של הסקר. החלק השני יעסוק בספרי הקודש (וכאלו שעוסקים בנושאים קרובים) שיש לי בבית.

ודבר אחרון בהחלט

על מדפיי יושבים סגנונות שונים. הנה אמן נפלא המחבר בין 2 קטעי מוזיקה אהובים עלי במיוחד:

שבוע הספר השרוף

ארון הספרים היהודי חלק ב' – שבוע הספר השרוף

שבוע הבא יחול שבוע הספר – הפסטיבל של הספרות העברית למינה. דווקא במועד זה אני רוצה להקדיש את החלק השני בסדרת הפוסטים על ארון הספרים היהודי דווקא לא בשמחת הדפסת הספר אלא במעשה המנוגד בהחלט: שריפת ספרים. לא ולא, אני לא מדבר פה על שריפת איבה או אי-הסכמה, אלא בשריפה עצמית של אדם את כתביו, ולא לומר אלא את עצמו.

התמונה של ספר עולה בלהבות מעוררת ברובנו חלחלה וזכרון לתקופות פחות נעימות, ואולם, מסתבר שהתופעה הייתה מאוד נפוצה בתולדות עמנו: ברוכים הבאים למסע הקסם המסתורי בעקבות אדם המאבד את עצמו.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר – זה לא יהיה פה.
ר' חנינא בן תרדיון, מתוך מנורת הכנסת

תחנה א' – אש בוערת בקוצק.

מי, איפה ומתי?

הרבי מקוצק, אדמו"ר חסידי מהמאה ה-18-19, הוא דמות לא שגרתית אפילו בעולם החסידי הצבעוני דאז. לשונו החריפה והתבטאויותיו העוקצניות דחו הרבה חסידים אבל יותר מכך קרבו וסקרנו יהודים שחיפשו אקשן רוחני בחיים שלהם. הוא סירב בכל תוקף לחולל ניסים ודרש מחסידיו שלמות. ערב שבת אחת במעמד ה"טיש" המסורתי, השליך את כוס היין וגירש בצעקות את חסידיו. מאותו ערב טראומתי נשאר סגור בחדרו למשך 20 שנה עד שנקרא לבית דין של מעלה. באותן שנים התרועע רק עם מספר מועט של אנשים והשקיע את זמנו בכתיבת רעיוניותיו וחידושיו. הרבי מקוצק היה עוף מוזר – אף על פי שזרמים חסידיים מרכזיים מאוד דהיום כגון סוכושטוב וגור הם פלגים של קוצק, לאחר מותו רק מעטים עמדו מול גלי ההתנגדות (ואפילו מבית) שבדמות האולי מאיימת הזאת, אבל מה שבטוח – אין לה אפילו שקר קטן אחד. אצל רבי מנדל מקוצק אין שלום, רק האמת כעוגת קצפת על הפרצוף.

מה האבידה?

מסתבר שהרבי מקוצק היה פירומן לא קטן. היסטורית, השריפה התחילה עוד לפני תקופת הסגר שלו. אחד מחסידיו ר' יצחק מאיר, כתב חיבור נפלא על ה"חושן משפט", אמנם חשש להדפיסו שמא יש בו צד קטן של חוסר כבוד לש"ך (מאושיות ההלכה שעליו התבסס). הלך ר' יצחק מאיר להוועץ ברבי והלה יעץ לו לשרוף את הספר. מיד רץ החסיד, הדליק מדורה בחצר ושרף את הספר.

כאשר הרגיש הרבי מקוצק שזמנו קרב, קרא שוב לאותו ר' יצחק מאיר והורה לו לשרוף את כל כתביו (של הרבי מקוצק). יצאו השניים החוצה ושרפו עבודה של עשרות שנים. הרבי מקוצק יצא במחול שמחה גדולה עד שהושלך לאש עמוד אחד. זה היה הספר "תורת האדם". על חיבור זה עמל הרבי מקוצק שנים רבות ולטענתו, זהו ספר בעל עמוד אחד "המכיל את כל האדם" כדבריו. זהו, אבד ואינו עוד. הרבי נפל לדכאון ופרח את נשמתו לאחר שבוע.

למה, לעזאזל?

אצל הרבי מקוצק אין טעם לשאול שאלות. הוא אמנם לא תפס מעצמו כרבי ומנהיג, אבל אמר שאין בני האדם ראויים לחיבוריו. הרבי מקוצק איבד לקראת הסוף את התקווה למצוא אדם אחד שיעמוד במודל האדם השלם שהוא הציב. אם כל העולם רשעים, למה לטרוח?

במילה אחת: ייאוש.

תחנה ב' – ההלכה הלכה

הייתה טבעת?

ר' השיל מקראקא פעל בין המאה ה16 ל17. מבחינה ציבורית היה מקובל ונוח לבריות, ומבחינה למדנית נחשב לחריף ומיוחד מאוד. אחד מתלמידיו הבולטים הוא הש"ך (לעיל). את רוב חידושיו קיבץ בספר שתכנן לקרוא לו "חנוכת התורה". פסקיו היו מקובלים על רוב הציבור.

יום אחד בא אליו מקרה של עגונה "מצויידת" בשני עדים שראו במות בעלה (דבר שהיה די נפוץ בהתחשב כשמדובר בשנים של ת"ח ות"ט). ר' השיל התיר את העגונה, ודווקא אז החליט הקב"ה לקיים את נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן והבעל חזר בריא ושלם והולך על שני רגליו. ר' השיל עשה חושבים והגיע למסקנה שכנראה הוא פשוט לא מוצלח כמו שאומרים לו. יצא אף הוא לחצר ושרף את כל כתביו ומאז לא פרסם עוד מאמר אחד.

אנחנו על המפה

רבי משה איסרליש (רמ"א, קראקוב, המאה ה16) ידוע גם לרובנו היום כפוסק האשכנזי המקובל ביותר. אבל פעם הוא לא יכול היה לפרסם את חידושיו בבלוג. כך יצא שבעת ובעונה אחד הרמ"א פעל באשכנז לכתיבת ספר המתמצת את השורות התחתונות של ההלכה, בעוד שבארץ ישראל רבי יוסף קארו עשה את אותו דבר. חודשים ספורים לפני שסיים הרמ"א את מלאכתו, פרסם רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך". הרמ"א לא איבד את העשתונות, ובלי יותר מידי רעש שרף את חיבורו מבלי שאף אחד ידע שהוא היה קיים והתחיל לכתוב את ה"מפה" – הערות על השולחן ערוך המותאמות לאשכנזים.

במילה אחת לשני המקרים: ענווה.

תחנות ביניים – עוד כמה מקרים מהירים

הרב יאיר חיים בכרך חי בצרפת בסוף המאה ה17. נולד למשפחת חכמים ועבר תלאות רבות בחיים שלו. חיבר חיבורים אסטרונומיים ופילוסופים, אבל החליט לשרוף את כולם מתוך הבנה שהוא לא יודע מספיק וחשש להטעיה. על יתר כתביו שכן פרסם אמר "אפר כירה תמיד מוכן", כלומר אף הם ראויים לשריפה אם מישהו יחלוק עליו, מהסיבה שהוא כתבם שלא ביישוב הדעת.

קברו של ר' חיים ויטאל בסוריה – מכאן הוציאו את כתביו.

רבי נחמן מברסלב (תחילת המאה ה19), שעליו אין צורך להרחיב שרף פעמיים את כתביו. פעם ראשונה לאחר ביקור בארץ ישראל, החליט בצורה מוזרה שכל מה שאמר לפני כן זה שטויות והתחיל הכל מהתחלה. לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו שוב, ואף אחד מספריו קיבל את השם "ספר הנשרף" על שום ששרף אותו מיד לאחר כתיבתו. את רבי נחמן מברסלב אי אפשר להאשים בענווה מפורזת, אבל אפשר בהחלט במצבי רוח משתנים. ככל הנראה חשב לעת מותו ששגיונותיו לא מתאימים לכלל הציבור. ובכל זאת היום, רבים קוראים את דבריו המסורים לנו ע"י תלמידו המסור, ר' נתן, שכתב את הכול. סיפור דומה יש עם האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל שהוא הביא אלינו בפועל את קבלת האר"י, ומעניין הדבר שכמו הרבי כך התלמיד. לפני מותו של ר' חיים ויטאל, גם הוא ציווה לשרוף את כל כתביו. משפחתו קיימה חלקית את צוואתו – קברו את כתביו עמו. לאחר כמה שנים שניים מן תלמידיו שאלו שאלת חלום, קיבלו תשובה חיובית, פתחו את הקבר ועימו את הקבלה הלוריאנית שהיא חלק מימינו אנו (תאהבו או לא).

תחנה סופית – שלהבתיה דווקא ממים

974 דורות לפני בריאת העולם שמר האל את התורה. יום אחד החליט לתת אותה לבשר ודם. כיוון שאין לו בעיה כלכלית כלל, נתן רשות להעתיק ולהפיץ. מידי פעם אצל כמה זוגות היו בעיות, כמו שקורה בדרך כלל. האלו הגיעו אל הכהן והוא היה כותב קטע מהתורה על קלף ומוחה אל תוך כוס מים עד שכל הכתב היה מתמסמס. היוצר סלח על זה שפעם אחרי פעם מחקו את היצירה הגדולה ביותר שלו, העיקר שבני האדם יודעים מה המטרה המקורית שלה ומה המסר שהסופר ניסה להעביר. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

ודבר אחרון בהחלט

אם היינו מקיימים גם את צוואתו של האר"י וגם את צוואתו של ר' חיים ויטאל במלואם, היינו נשארים בלי ה"אתקינו סעודתא" שמלווה אותנו שלוש פעמים בכל שבת. הנה גרסא נפלאה ומתורגמת של אחד מפיוטי האר"י לערב שבת:

ואגב, לא שכחתי את קפקא, פשוט לא מצאתי מקום לדחוף אותו…

שדיים

שדיים – המקור.

קודש קודשים

שלום לקוראים. אם הגעתם לכאן במקרה או בכוונה בתרכם לחפש זימה מקראית, לא תמצאוה כאן. גם לא תמצאו כאן תמונות חושפניות, או מלל אירוטי. עמכם הסליחה בברכת 'לכו חפשו'. כתיבת הפוסט הזה מתחילה בסיפור, שהוא גם תופעה. אחד מהקולגות שלי בעבודה, אדם מסורתי יקר וטוב לב, שטח בפני את תהיותיו הטהורות: "אני הולך לבית הכנסת כל יום שישי ומצפה לקצת טהרה וקדושה, ובמקום זה אני נתקל מדי שבוע בשיר השירים, שמידי פעם השדיים האלו קופצים לי באמצע התפילה". בעיה ידועה. רבני מדורי השו"ת האיטרנטיים גם נתקלו בשאלות רבות מסוג "איך שיר השירים מכיל תוכן כל כך בוטה?". לטעמי, רוב התשובות היו לא מאוד ראויות. הסיבה היא שאותם מכובדים פוחדים לגעת בנושא, ולכן באתי אני, דון קיחוטה של היהודים, להילחם בתחנת הרוח הזאת.

מחמאה מן הטבע

קודם כל תצאו מהראש הכחול שלכם. הסביבה התנ"כית הקדומה נתנה הרבה כבוד לשדיים, ולא התייחסה לאיבר הזה כאובייקט מיני גרידא. 'שיר השירים' – פירושו מליצה של מליצות. יש משל בשיר (תאומי צביה), יש לו נמשל בשיר (שדי הכלה) וגם למליצה הזאת יש נמשל (משה ואהרן). בלתי אפשרי לקרוא את שיר השירים כשיר אהבה פשוט, כי אז יתקבלו צירופים בלתי הגיוניים בעליל, ולכן הפשט הוא דווקא להבינו על דרך המשל. אבל, בחזרה לנושאנו, יש מליצות בשיר שקשה להבין גם היום. משפט פתיחה כמו "שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (=וואלה, לא חסרה לך אף שן, איזה קטע!)  או "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שאם הבחורה לא דרוזית, אז היא תקשר את זה ישירות למרכך החדש שלה) יסתיימו בסטירת לחי או בתלונה על הטרדה. גם המשל על שדי האישה אינו מובן היום. "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" משמעו הפשוט הוא "הם באותו הגודל". (האילות היו נוהגים ללדת בד"כ תאומים, שהיו דומים אחד לשני). זאת מחמאה לא קטנה באותה תקופה, כפי שאנחנו מגלים מהמשנה והגמרא בכתובות על דפקטים שהיו נפוצים מאוד בתקופתו אצל דדי הנשים: " ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה הרי זה מום", "ודדיה גסים מחברותיה טפח. ושדדיה רחוקים זה מזה עד שיש טפח בין דד לדד". הגמרא מספרת גם סיפור על ערביה אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. ה' יצילנו.

איזה קטעים פה - שרה צוחקת

למי יש יותר כבוד?

אז בואו ונודה על האמת, ואין מה להתבייש בכך – שדים זה דבר יפה. זה דבר מכובד, שהנשים מתגאות בו רק כשיכולות. גם ההסתכלות בשיר השירים על השדיים, באה מתוך מנטליות של דווקא כבוד לאישה. ע"פ הגמרא, גיחזי, נערו של אלישע הנביא, מבצע מעשה מגונה בשונמית "ויגש גיחזי להדפה", ומסבירה הגמרא "בהוד יופיה". איזה מזל שיש את רש"י שיגיד לנו שהוא בעצם נגע "על דדיה". (אגב, רש"י אף פעם לא חוסך מאיתנו פרטים כאלו, את "מבושיו" הוא מתרגם "ביצים שלו" ולשבנא סוכן המלך הוא מדביק את הכינוי "בעל משכב זכור", בעוד ששאר הפרשנים לא יכולים לסבול שראש הסנהדרין של חזקיה המלך היה הומו ומנסים להמציא תירוצים שונים). חזרה לנושא, בברכת יעקב "ברכות שדיים ורחם" מציין המדרש את שבחה של האישה אשר דדיה נמצאות במקום כבודה ולא כבהמה אשר דדיה נמצאות במקום הטינופות (כנראה קרוב לאיבר המין שלה). החזה מופיע בעוד כמה מקומות כמקום כבודה של האישה: בחזרה לשיר השירים "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". הנשים היו נוהגות לתלות על צווארן שרשרת עם צרור מור – אגודה ריחנית ונעימה. האגודה הייתה משתלשלת לה בין שדיה, קרוב לליבה, ועל זה אומר המדרש: "אין לה חביב לאשה הזאת יותר מצרור הבושם אותו היא מלינה אותו בין שדיה". (שימו לב – הצרור בין שדי ילין, ולא הדוד! הכלה מבקש שדודה יהיה קרוב לליבה כמו הצרור). הנביא ישעיה בפרק ג' מדבר על בתי הנפש אשר הם לפי מצודת ציון "עדי זהב שהנשים תולות בין שדיהן על ליבן".  ונודע מנהג היהודיות הקדושות לשמור את הסטפות באותו מקום.

גיחזי - עבריין מין.

חלב ישראל(ית)

על שני השדיים בשיר השירים נכתב עוד במדרש: "שני שדיך, אלו משה ואהרן, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל" – וזה כבר מה שאמרנו, השדיים הם מקור לגאוות האישה. אך דבר נוסף אומר המדרש: "שני שדיך המניקות אותך זה משה ואהרן" – השדיים הם גם מקור חיים, מזון, שפע. משה ואהרן השפיעו שפע רוחני לעם ישראל כפי שהשדיים משפיעות שפע גשמי לתינוק היונק. ונוכל כולנו שוב להודות על האמת, כי הנקת אם את בנה היא אחד מן נפלאות הטבע. מראה מלבב זה אפילו מונצח ע"י הנביא ישעיה הממשיל את ירושלים והגולים לאישה ובניה ואומר: "למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה". ויסתמו כל הפיות, הרי המשל הזה יפה מכל משלים אחרים. אך לא רק בעתיד, אלא גם בעבר היהודי יש סיפור מדהים הקשור להנקה ציבורית. שרה אימנו ילדה את יצחק בגיל 90, והמדרש מביא לנו סיפור יפהפה, שימו לב לפרטים:

"אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי [!], אמר לה אבינו אברהם: 'אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך, כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים!' גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעינות, והיו מטרוניות [=שרות] באות ומיניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי [ראויים] להניק את בנינו מחלבה של צדקת".

סיפור מדהים! קידוש ה' בשדי שרה. הרי לפנינו מקרה שבו מצווה אברהם לחשוף את שדי אשתו כדי לפרסם את הנס (שאלת תם: גם פה יש "לראותם בלבד?").

ובכל זאת, ערווה.

דיברנו הרבה על כמה שדיים זה יפה ומכובד, אבל לא משנה עד כמה נוכל לצקצק בגרוננו, לגברים עדיין יהיה ראש מלוכלך. למזלנו, היהדות היא דת (לרוב) ריאליסטית. מתמודדת עם המציאות כפי שהיא. הנביאים מתארים גם את זוהמתם של הגברים שטופי הזימה. הנביא יחזקאל בכ"ג מספר לנו על ארץ מצרים ששם "מעכו שדיהן ושם עִשׂוּ דדי בתוליהן" (וקל להבין שמשוש השדיים הוא חלק מאקט מיני). גם הנביא הושע מוכיח את העם ומכנהו כאישה אשר "נאפופיה בין שדיה". רש"י שוב לא חוסך מאיתנו ואומר: "דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם". אותה מחשבה מלוכלכת הוביל לפסיקת ההלכה שכל דבר של יופי וחן באישה יהיה ערווה (השיער, הקול, וכמובן השדיים). ננצל את הבמה להסביר מהו "ערווה" בהקשר ההלכתי. (בין היתר "קול באישה ערווה"). המשמעות ההלכתית היא שאסור לקרוא קריאת שמע או לעשות דברים שבקדושה אל מול הדברים האלו. (ומה שיש היום, יש היום, די לחכימא ברמיזא). אך למרות זאת, מסתבר שאדם בוגר יכול לינוק אם הוא רוצה. גם הקיצור שולחן ערוך (הלכות ק"ש סימן ע"ה) מציין "שיש אומרים שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בשעה שמניקה אין זה נחשב כמקומות המכוסים שבה", למרות שלהלכה נפסק אחרת. והכול בגללכם. תתביישו.

כיצד תנהג בת ישראל - מתוך חוברת המופצת

ואל שדי יתן לכם רחמים.

ודבר כמעט אחרון.

שלונסקי שאל נערה צעירה: "מה תעשי הערב?" ענתה ואמרה לו: "אשתעשע לי בדד". שאל אותה שלונסקי: "האם אוכל אני להשתעשע עימך בדד השני?"

ודבר אחרון בהחלט.

בפוסט הקודם היו מספיק בדיחות שדיים. אז נחתום בשיר. עידן רייכל משיר השירים.

מול ארון הספרים – חלק א'

מול ארון הספרים – חלק א'

הקדמה

בעזרת ה' פוקח עוורים, נפתח בסדרת פוסטים חדשה (אחרי שהנסיון הקודם נכשל), שלמען האמת, איני יודע כמה דיו דיגילית תשפך עליה, כיוון שהסדרה הזאת אינה באה ללמד טריוויה, אלא להתבונן. ארון הספרים היהודי תמיד היה עבורי דבר מופלא. החל בכמות העצומה של ספרים שקיבלו דרגות שונות של קדושה וכלה באיכות הספרים – אגדה, פילוסופיה, מחשבה והלכה. אבל מיסתורין רב שוכן בין דפי הספרים האלו – ובסדרת הפוסטים הבאה אני רוצה להצביע על כל מיני סוגים ספרים: ספרים שנכנסו לרשימה בקושי רב, ספרים שנכנסו בקלות אבל לא רבים מודעים לתוכנם הרדיקלי, ספרים שהיו ראויים להיכנס לרשימה, אבל לא נכנסו, וגם סתם ספרים, שעלו על מדפי.

יודאה ספיאנס – יהודים אוהבי חכמה.

אחי, זאת אחותך!

שלמה אמר במשלי "אמור לחכמה אחותי את" – והפשט הוא, שאדם צריך להתקרב ולאהוב את החכמה כמו אחותו. ויש שדייקו, דווקא חכמה שלמד מאחרים. הוגים יהודים במשך השנים קיימו יחסי אהבה – שנאה עם החכמה החיצונית, ויש מי שעיוות קמעא את מאמר חז"ל ואמר שכפי שאחותי אסורה לי (לנישואין), כך גם הפילוסופיה אסורה לי. אבל למעשה, הפילוסופיה נותנת כלים להתמודד בכל תחומי החיים, ולאסור את ההגות של אדם מסויים זה דבר בלתי אפשרי, כיוון שבסופו של דבר היא תפרוץ. וכבר ראיתי יהודים (ורבנים) שנרתעים מר' צדוק הכהן מלובלין בגלל דעותיו הפילוסופיות (לדוג' – בחירה חופשית) אבל יצטטו את שפינוזה בלי לשים לב.

ניסיון לשים את עצמי במגפים של ברוך

אם כבר דיברנו על שפינוזה, אודה על האמת שדי קשה לי לקרוא אותו. הסיבה היא, כשאני נתקל באמרות שלו שאינן עולות בקנה אחד עם האמונה שלי, אני חושב "נו באמת, האפיקורס הזה אומר את זה 'להכעיס' ". ומצד שני, כשאני נתקל בנקודות יהודיות אצלו (וברוך ה', יש הרבה מאוד יהדות אצל שפינוזה, ואפילו קצת אהבת ה' למי שירצה למצוא בלי מאמץ), אני מהרהר בליבי "תראו את שפינוזה, אפילו פילוסוף אמיתי הוא לא יכול להיות, יהודי נשאר יהודי". עם זאת, ברור שלי שליבי מטעה אותי. כל פילוסוף מושפע מרבותיו ומהגירסא דינקותא שלו. וגם אם האדם עבר שינויים בחייו (כגון שפינוזה) אז עדיין אפשר לומר לגביו "הלומד זקן (= שיש לו רקע קודם) למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". – גירסת הינקות עדיין נשמרת. קצת אירוני שהזכרתי את אלישע בין אבויה יחד עם שפינוזה, לא?

אבל אריסטו אמר…

בעולם העתיק כל מה שאריסטו אמר היה קדוש. הפילוסופים הימי-ביניימים פחדו לחלוק עליו, וגם אם עשו את זה, עשו את זה בזהירות. רבינו בחיי, בחיבורו "חובות הלבבות" מבשר רנסנס פילוסופי. לפני דקארט וניוטון אף אחד מהגויים לא חשב לצאת נגד אריסטו, אבל אבן פקודה (כן, זה רבינו בחיי) חולק על אריסטו בנונשלנטיות ואפילו בדברים מהותיים ביותר: החל ממבנה החומר ועד טבע האדם. חיבורו הנפלא עדיין לנגד עיננו, בשל חשיבותו המוסרית, ועל כן השתמר אצל היהודים, אבל על הגויים הוא לא עשה הרבה רושם נראה, למרות שהוא היה מאוד מפורסם גם אצלם. הסיבות רבות: זה לא רק שהוא חולק על אריסטו, הוא גם יוצא נגד הנצרות, האיסלם והגנוטיסטים. אבל כאמור, הספר השתמר, והוא עדות ניצחת שדווקא יהודי היה הראשון לחלוק על אריסטו.

אבל היו יהודים שגם הלכו עם הזרם הכללי, הרבמ"ם, כשכבודו האדיר במקומו מונח לעולמי עד, היה אחד מהם. האמת, שאני לא מת על מורה נבוכים. החלק השלישי הוא חשוב מאוד בעיני, אבל רוב הספר אני חורק שיניים כשאני רואה את הרבמ"ם מנסה לאנוס את אריסטו על הכתוב. באופן שיטתי, הרבמ"ם מסכים עם כל טענות אריסטו. לפעמים גם נדמה לי שזה לא קשה לרמב"ם להגיד שהעולם קדמון. אבל עם כל זה, הרבמ"ם מקיים באופן מלא את דברי יוחנן במסכת שבת: "מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות" – ז"א: להתעסק במדע ופילוסופיה זה ממש מצוות קידוש ה'! ברקלי, פילוסוף וגם כומר נוצרי אדוק הרבה להשתמש במשל שני הספרים: האלוהים נתן לנו שני ספרים: ספר הבילביה וספר המדע. כשמדען מוצא תגלית חדשה, הוא מגלה בכך משהו אודות בריאתו של האל, ולכן, גם המדע הוא מן האלוהים ולא בא לצאת נגדו או לכפור בו, ואפילו יש עניין דתי כלשהו להתעסק במדע. אני נוטה לקבל את הנימוק הזה, למרות שהוא די עתיק. רק אזכיר שבאותה תקופה של ברקלי (המאה הי"ז), אכן הקפידו להתעסק בשני הספרים. ניוטון (כן, הזה מהתפוח) השאיר אחריו שרטוטים של מבנה המשכן והמקדש, ואפילו ידע לדבר עברית (וקראתי פעם שיתכן והושפע ברבינו בחיי המוזכר לעיל).

שרטוט המקדש ע"פ ניוטון

קאנט ביידיש

במאה ה19, המשכילים והרפורמים שהתחילו לעוות ולגלות פנים בתורה איך שבא להם, איימו על היהודים המסורתיים, ואלו פחדו שאילו יתחילו להתעמק יותר מדי בתורה יגיעו לכפירה. אבל אז ניצנץ אור חדש על עולם פרשנות התורה. המגיד מקמפן, הידוע בכינויו 'המלבי"ם', היה רב מקובל מאוד בקרב היהדות האורתודוקסית, ויצא במלחמה נגד אחיו הרפורמים. המלחמה הייתה גם פיזית – למנוע מהם כל השפעה, ובשל כך סבל מבעיות בירוקטיות רבות ומקונסיפרציות נגדו, אבל המאבק הראשי שלו, היה דווקא בפירושו לתנ"ך. לכל הדעות זהו דבר מופלא שעם כל התלאות והנדודים שעבר המלבי"ם, הוא הצליח לכתוב פירוש מקיף ועמוק לכתבי הקודש. מהפירוש משתקפת הבנה פילוסופית עמוקה בשפה שגם הקורא הישראלי יוכל להבין. לפעמים נדמה שאיוב ושלושת רעיו מתחלפים בשפינוזה, יוּם, לייבניץ וקאנט. בפירושו הוא מציג משנה פילוסופית ותיאולוגית סדורה, אשר יכולה להשתיק כל רציונוליסט קיצוני, אך גם אליליסטים יהודים. הוא מזכיר לפעמים מפורשת את הפילוסופים מהם הוא שואב את רעיונותיו (או מתווכח איתם) מבלי לחשוש, ושוב, סיבה לגאווה יהודית.

ומפאת קוצר היריעה לא אזכיר את ה'משך חכמה' ואת ליבוביץ, אבל רק אגיד שספריהם ראויים לעלות על שולחנות החכמים.

"בני הזהר עשות ספרים הרבה" (קהלת י"ב, י"ב)

ודבר אחרון בהחלט – על שני ספרים

הזכרתי כאן את משל שני הספרים של ברקלי. פריי ולורי מקיימים שיחה על ספר בראשית וספר ביולוגיה (אזהרה: מכיל מעט גסויות).

 

הודעה מרגשת

פתחתי בלוג נוסף בו אפרסם מידי פעם מהשירה שכתבתי. חובבי השירה מוזמנים:

נהמא דכיסופא