עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

עם בתוך ספר – יהודים פיקטיביים

(ככל הנראה) יש עולם אמיתי ובו יש מדינות, מלחמות, עמים, אידיאולוגיות ודתות שונות. ויש עולם דמיוני שבו יש בני-מחצית, גיבורים עם כוחות על, גזעים של יצורים שונים שנלחמים על הארץ התיכונה או על ארץ לעולם-לא.  כל קשר בין העולמות הוא פרי דמיונו של הסופר שכתב את הספר, וכמובן שאין סיבה שיופיע לך פתאום צרפתי בספר של טולקין או בודהיסט בעלילה מדע בדיוני. אבל יהודי דווקא כן תמצאו שם…

במשך כל ההיסטוריה הספרותית, היהודי היה שם. כסמל אל-מותי, חוצה יבשות ומציאויות. הוא לא מוגבל בזמן או במקום, לא קשור לאדמה מסויימת, ולכן הסופרים הרגישו שאפשר בנקל להכניס אותו לעלילה בדיונית, דבר שאי אפשר לעשות עם בני-עמים אחרים. היהודי עצמו משמש כאמצעי ספרותי, כעין יצור פלא. האם עצם השימוש ביהודי כאובייקט, ובצורה סטריאוטיפית ברורה למדי, הוא אנטישמיות ברורה? נבחן כמה דוגמאות מעניינות.

מגנטו מהקומיקס "אקס-מן". א יידישע מענטש.

פיות, גמדים ויהודונים

זוג האחים הגרמני גרים עברו מכפר לכפר, נכנסו למטבחי האימהות הגרמניות מדושנות החזה ומלוכלכי הסינר, וביקשו לשמוע מה הן מספרות לילדיהן לפני השינה. תיאורים שכוללים במקור קניבליזם, קבורה בחיים, אונס קטינות, אמנם עודנו בשנים ע"י דיסני ועוזריו, אבל נותרו באוסף המקורי של האחים שחולק בשרירות לשני חלקים: אגדות עם ואגדות דת. באגדות דת אע"פ שהן פיקטיביות לגמרי, הן נושאות מוטיבים נוצריים ומדברות על עולם ברור, שבו נצפה לראות אנטישמיות. אבל גם באגדות הדת, היהודי צץ שם כמו באחת האגדות על כינור קסום שגורם לכולם לרקוד והמשרת שבא מארץ רחוקה. באותה אגדה, היהודי ממלא את תפקיד הטרול, כעין "עוץ-לי-גוץ-לי", שנתפס בזקנו הארוך בקוצים, ומתערב התערבות מפוקפקת בעזרת כספו הרב, שמן הסתם השיג בדרך לא ישרה, עם הגיבור יפה התואר הבלונדיני. טוב, לא הכול רע אצל היהודי, הוא גם יודע לנגן יפה מאוד כליזמר באגדה.

מה המטרה של היהודי באגדה? האם זה לחנך את הילדים שיהודים הם מסוכנים ומטונפים? ספק, כי המטרה של אגדות האחים גרים הוא לא לחנך. האמריקאים טענו שהאגדות האלימות הן אלו שגרמו לגרמנים לבצע זוועות במלחמות העולם. זאת טענה מרחיקת לכת, כי מטרת האגדות היא שעשוע בעלמא. אבל אז נוצר איזה דיסוננס, הילד על יצועו יודע שאין באמת נסיכים וטרולים, ואילו יהודים כן יש בעולם הזה. לדעתי, התשובה להימצאות היהודי באגדות העם הגרמניות הוא מסורת גרמנית ענפה של אנטישמיות. כולם יודעים לדוגמא שאין דרקונים, אבל לעולם תהיה מסורת בריטית שג'ורג' הקדוש הרג דרקון, אולי פעם היו, יחשוב הילד. גם טרולים ונסיכות אין, אבל "לפני שנים רבות…" היו, וגם יהודים היו, רק שהם נשארו, והם פה להישאר. הגרמנים איתור את בתי התיפלות שלהם בגילופי אבן של יהודים בתנוחות משפילות עם חזירה עוד מראשית ימי הביניים, את אגדות העם שלהם ביהודים חמדנים, ואת שערי העיתונאים שלהם ביהודים צמאי דם. גם אם זאת הסטה מכוונות, זאת מסורת.

להיות יהודי או שלא להיות?

בגיזרה הבריטית המצב היה שונה. היהודי גורשו מזמן וחזרו רק לאחר תקופה ארוכה. בעת ששייקספיר כתב את "הסוחר מונציה" לא היה יהודי יחיד על אדמת אנגליה. לעדות, רואים שהתיאור של שייקספיר הוא די מוזר ולא אופייני ליהודים. יש להם שמות כמו "תובל", "יסכה", ו"שילוח" (שיילוק) והם נשבעים במקלו של יעקב אבינו או ביום השבת. אנשים שוכחים שאחרי הכול מדובר בקומדיה, וגם הדמות היהודית היא אמורה להיות מצחיקה. כששיילוק שואל: "אם תדקרו אותנו-לא נדמם?", אין זה מונולוג הומאני, אלא דיאלוג עם הקהל האנגלי שעונה לו בגסות: "לא!". זאת ועוד – יש הפי אנד. היהודי מאבד רק מחצית מכספו, ומתנצר בסוף (שזה סוף טוב, עבור הקורא הנוצרי). אף אחד לא מת, זה win-win situation. היהודי אצל שייקספיר אם כך משמש דווקא כבן-אנוש מן השורה, שהריגתו תחשב טרגית שתהרוס את הקומדיה. הוא האחד שנופלים עליו אסונות, אבל אין זה שונה מכך שיפלו אסונות על באלטאזר הליצן הנודע של שייקספיר. היהודי הוכנס כגרסא לא-אותנתית וסרבנית של בן אצולה. צריך מישהו שמצד אחד הוא מספיק עשיר, אבל מצד שני הוא לא אציל, לא מהדמויות ה"טובות". יהודי התאים בול לתיאור הזה. במחזה אחר של שייקספיר, "אותלו", את דמות העשיר-אך-לא-משלנו, ממלא גם זר, "מוּר" (בן לעם מוסלמים שחורי-עור שהיו פעם באירופה). אותלו השחור הוא עיקר המחזה, ודווקא הלבנים המקומיים הם הבוגדנים.

דמותו של פייגין מהעיבוד הטלויזיוני האחרון של אוליבר טוויסט ששודר בארץ. ויתרו על הזקן, השאירו כיפת קטיפה שחורה מתחת לכובע.

אבל יש מי שראה בכל זאת בסופו של "הסוחר מונציה" סוף רע. שייקספיר לא ידע שיהודים לא מוותרים בקלות על האמונה שלהם. דיקנס, שיבץ ב"אוליבר טוויסט" את היהודי פייגין, ראש כנופיית-כייסנים שמצד אחד מאמץ את היתום המסכן לחיקו, אך עדיין מוצג כנבל מטונף, ולעיתים רק בכינוי: "היהודי". אך מי שמכיר את דיקנס, יודע שההומור השחור הוא עצמו ביקורת נוקבת כלפי החברה האנגלית. דווקא ההצבעה על היהודי מראה את אכזריותה של החברה למיעוט הלא-מובן, היתום הלא-רצוי מתגלגל לעוד לא-רצוי נוסף. סופו של פייגין רע ומר. הוא מואשם בחטיפת ילד נוצרי ונגזר עליו הוצאה להורג. השופט, בעל בשר צמא-דם, מותיר בפני היהודי אפשרות ל"רחמים", להמיר את עונש המוות רק אם יתנצר. פייגין המושפל לפתע מישיר את מבטו אל השופט ואומר לו בבת-צחוק: "איני יכול". בעיני עלילת המשפט של פייגין הוא התיקון למשפט של שיילוק. והיא, בעיניים יהודיות, נראית כסוף טוב יותר.

יהודי זה הכי…מה?

נישאר באי הבריטי. בעיני רבים הספר הטוב בעולם הוא "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. הוא ספר קשה הכתוב בסגנון התודעה (מחשבות מפוזרות על פני העלילה), שקיימים מספר מדריכים לקריאה עבורו, ויש אפילו מדריך לאחד המדריכים. גיבור הספר, לאופולד בלום, הוא ממוצא יהודי ומשוטט בדאבלין האירית. היהדות פורצת בהרבה מקומות בספר, ופרשנויות רבות יש למה וכמה. אבל למה דווקא יהודי? אצל הרבה מחבריו היהודיים ראה ג'וייס סוג של אינלקטום מוצנע, חוכמה שמתבשלת בפנים ולא פורצת, שיחה בין אדם לבין עצמו, מורשת ספרותית. הגיבור הוא מהורהר, יש לו מחשבה על כל דבר, אבל היא לאו דווקא יוצאת או מגובשת היטב. זאת דמות אניגמטית – מבחינה לאומית, זוגית, מינית והיסטורית. יש בו כל כך הרבה דברים שאנחנו פשוט לא מכירים. שיבוצו כיהודי מוסיף לקורא לחוש באי-נוחות כשהוא מנסה להבין מי זה אותו בלום.

שיילוק השייקספירי (אל פאצ'ינו) בהפקה של ברודווי. לבוש מסורתי ומראה יהודי – אך ללא כובע אדום.

רציתי להראות שהאזכור של היהודים בספרות השונה דווקא עושה חסד עם היהודים, מראה צד אנושי בהם, כחלק מהעולם שלנו. דמויות יהודיות פיקטיביות מופיעות גם באופרות, בקומיקסים (אקס-מן) וסדרות קומדיה (סימפסונס), כי היא נושאת איתה מטען כללי, לעיתים חיובי של ענווה, הצלחה או חידתיות. לא תמיד היא מכוונת לשנאה טהורה, אם כי לא חסרה ספרות אנטישמית. אבל, לא כל סיפור שמוזכר בו יהודי הוא סיפור אנטישמי.

ודבר אחרון בהחלט

סיינפלד. זה אומר הכול. במיוחד הפרק הזה.

הערות:

  • במקור, דמות היהודי בסיפור על הכינור היא בכלל של נזיר. האחים גרים שינו את הדמות מסיבות שונות. אך קיימות גם אגדות עם אחרות עם דמויות יהודיות.
  • המחזאי בן זמנו של שייקספיר, כריסטופר מארלו, כתב את "היהודי ממלטה", שהוא עלילה אנטישמית מובהקת. דווקא שייקספיר הצליח ליצור קומדיה עם יהודים, הרבה לפני סיינפלד, ויצירתו שונה בהרבה מהיצירה של מארלו.
  • בנוסף, יש הטוענים ששייקספיר תרם לתירגומו של התנ"ך והיה חובב מאוד את הברית-החדשה. תיאוריה מעניינת כאן.
  • הסופר של משחקי הכס רצה ליצור עולם דמיוני טהור, ולכן לאחד מהדמויות בספר קרא Jon, ללא h, כפי שכבר הסברנו פה – תוספת יהודית.
מודעות פרסומת

סקר ספרי הבית – חלק א'

סקר ספרי הבית – חלק א'

לכבוד שבוע הספר, רציתי לחלוק עם הקוראים היקרים את מבחר הספרים שבביתי הדל. יש לנו מספר ספריות \ מדפים שונים בבית. בהתחלה חשבתי לסדר את הספרים שרק הולכים ומתרבים לפי א"ב. אבל אז ניטשה ישב ליד ר' נחמן מברסלב וקאנט ישב ליד הרבי מקאצק, ומשום כבודם של אלו ושל אלו, החלטתי להפרידם. המדפים אצלנו בבית מחולקים לפי נפשות ונושאים. נתחיל.

הספריה הכללית של אור (עבדכם הנאמן)

מה מכיל? ספרות קלאסית (דיקנס, שייקספיר ושות'), העשרה פופולרית (האוניברסיטה המשודרת) וספרות קלה.
כמה ספרים? 60 לערך.
הספר הראשון בספריה? אוסף באנגלית של אגת'ה קריסטי. עזבו אנטישמית, ידעה לכתוב ולהפתיע. ספרות בלשית לעולם לא תאבד את קסמה בעיניי.
הספר האחרון בספריה? כמדומני "גדל, אשר, באך" בתרגום לעברית. יקח לי שנים לקרוא את הספר הזה, אבל הוא ניסיון מופתי לחבר בין 3 עולמות שאני אוהב: אומנות, מוזיקה ותכנות.
הספר שקראתי הכי הרבה? אליס בארץ הפלאות. אני נהנה לעלעל בו מידי פעם ולהיזכר בחרוזיו.
הספר שלא אקרא לעולם? החטא ועונשו. יש לי גרסא משנות ה50, זה לא שלא ניסיתי, אבל איך אפשר לקרוא ספר עם עלילה מסובכת שלחצי מהדמויות שם קוראים אנה?
הספר הכי יקר לליבי? ספרון קטנטן המתאר בתמונות צבעוניות את חייה של המלכה אליזבת'. ולא רק משום שאני חולה על בריטים, אלא גם קיבלתי אותו מאדם מאוד יקר לליבי.
הספר הכי מוזר? תחרות קשה בין הנסיך של מאקיוואלי לבין הפילוסופיה של האבסורד אצל אלבר קאמי. בשניהם לא הבנתי מה הקטע בספר. את מאקיוואלי חשבתי לא פעם לתת מתנה לביבי אם אפגוש אותו פעם.
הספר הכי מיינסטרים? קצרצרים של פאולו קאולו – סיפורים פילוסופים בגרוש המתאימים לרוב מתנות יום ההולדת.

הספריה הפילוסופית של אור

מה מכיל? ספרות פילוסופית שהתחלתי לאגור מתחילת התעניינותי בפילוסופיה, ועוד כמה ספרי נגינה לעת הצורך.
כמה ספרים? 20 לערך.
הספר הראשון בספריה? ספר נגינה למפוחית. אני לא מנגן במפוחית. אבל התווים טובים גם לאקורדיון ולפסנתר. המשותף למפוחית ולפילוסופיה זה ששניהם עושים רוח.
הספר האחרון בספריה? מסכת לוגית-פילוסופית של וויטגנשטיין. כשבאתי להניח את הספרות הדקיק הזה על המדף, המדף נפל, וכעת כל הספרים על הרצפה. באמת וויגנשטיין הוריד את הפילוסופיה לקאנטים.
הספר שקראתי הכי הרבה? כה אמר זרתוסטרא של ניטשה. מי שקרא ניטשה, ישר מתאהב.
הספר שלא אקרא לעולם? ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. קניתי אותו ברגע של חולשה. מה חשבתי לעצמי?
הספר הכי יקר לליבי? ספר התווים של מנגינות שהלחנתי בעצמי.
הספר הכי מוזר? אוסף מאמרים על פילסופיה של הקוגנציה. במיוחד Story of the brain המגולל את סיפור של מוח שחולק וחולק.
הספר הכי מיינסטרים? הגיונות של דקארט. הגיוני.

הספריה של שקד ותומר (אחיי)

מה מכיל? קומיקס, מד"ב, פנטזיה, ספרות נוער (יומנו של הארי החנון וכאלו דברים)

אחי עם הקוברטים

כמה ספרים? 40 לערך.
הספר הראשון בספריה? יומנו של חנון 2. לא 1, כי פשוט הוא קיבל את זה בחינם.
הספר האחרון בספריה? "ועוד משהו" – הספר הבלתי גמור של דאגלס אדמס.
הספר שקראתי הכי הרבה? Phantom of the Opera – גרסא המנגה היפאנית. פעם היית פריק של זה.
הספר שלא אקרא לעולם? שיר של אש ושל קרח. וראה סיבה פה.
הספר הכי יקר לליבי? חוברת קומיקס של אקס-מן חתומה ע"י אדם קוברט הצייר, הבן-של ג'ו קוברט המנוח.
הספר הכי מוזר? "מסתורי המילניום" – איזה ספר שקר כלשהו, שטוען שכולנו נחטפנו ע"י חייזרים. יש גם "היכלות רחוקים" – ספר פאנטזיה לא מוכר כ"כ.
הספר הכי מיינסטרים? הארי פוטר. אודה על האמת שלא קראתי אלא את הספר הראשון בקושי רב והתייאשתי בפרק הראשון של השני.

הספריה של אבא

מה מכיל? ספרות רפואית, ספרים שונים משנות תרפפ"ו.
כמה ספרים? 25 לערך
הספר הראשון בספריה? ספרי יצחק לבנון מסוג "דע את החי", "לכל שאלה תשובה". אין כמו הימים שזה היה פוליטקלי קורקט להגיד מילים בכ"ף כמו "כושים" ו"כיבוש".
הספר האחרון בספריה? חי בין המתים, סיפורו הנוגע בבשר של עובד אבו כביר.
הספר שקראתי הכי הרבה? "החייאה לכל", פרקטי, שימושי.
הספר שלא אקרא לעולם? "אפשרות שמשון" – זה באנגלית, זה פוליטי. משמעם.
הספר הכי יקר לליבי? 100 זמר ועוד זמר. יש זכרונות טובים מהספר הזה הנפתח בערבי קיץ חמימים עם גיטרה.
הספר הכי מוזר? פתולוגיה כללית. אין אדם שירצה לעיין בו ככה סתם. עיינתי בו בתור ילד מתוך סקרנות ומציצנות, ואז לא אכלתי שבוע.
הספר הכי מיינסטרים? אל תשלח ידך על הנער, של הרב לאו.

הספריה של אימא

מה מכיל? מלא ספרי קריאה מן הסוג שלעולם לא עניין אותי – ספרות קלאסית ספרדית, ספרות העצמה נשית.
כמה ספרים? 60 לערך. יכול להיות הרבה יותר.
הספר הראשון בספריה? לא יודע, בטח משהו מהספרים הרומנטים בעלי הדפים החומים.
הספר האחרון בספריה? הסנדלרית של עירית לינור.
הספר שקראתי הכי הרבה? אוסף של עגנון, זה הסופר היחידי שאני ואמי משתפים.
הספר שלא אקרא לעולם? "איך להיות מנהל טוב?". למה להתפלסף באוויר למשך 400 עמודים כדי להגיד לנו קלישאות מובנות כמו "אתם יודעים מה אתם רוצים" ו"רומא לא נבנתה ביום אחד".
הספר הכי יקר לליבי? אין כזה במיוחד…
הספר הכי מוזר? "סתיו של פאטריאך" של גארסיה. מה אימי מצאה בספר החולני זה?
הספר הכי מיינסטרים? נער החידות ממומביי, ספרים של גרוסמן.

עד כאן חלק א' של הסקר. החלק השני יעסוק בספרי הקודש (וכאלו שעוסקים בנושאים קרובים) שיש לי בבית.

ודבר אחרון בהחלט

על מדפיי יושבים סגנונות שונים. הנה אמן נפלא המחבר בין 2 קטעי מוזיקה אהובים עלי במיוחד:

מדריך הנבוכים לגלקסיה – The Perplexed Guide to the Galaxy

הקדמה קצרה

הקטע הבא הוא ניסיון שילוב בין שני המדריכים הגדולים ביותר שידעה האנושות.

הראשון הוא מורה נבוכים לרמב"ם, ובשמו הלועזי: The Guide for the Perplexed. במקומות רבים בספר הרמב"ם עוקץ בלשונו החדה את הסכלים והבורים. עוקצנות זאת הזכירה לי את המדריך השני: The Hitchhiker Guide to the Galaxy של דאגלס אדמס, שאף הוא מאופיין בעקיצות על אמונות הכזב של תושבי היקום. למרות שיש עוד יותר מחודש ליום המגבת (לאלו שחוגגים אותו למניינם ב25.5 או לפי הלוח העברי ב42 לעומר), הרי הוא לפניכם. ברצוני להודות לרעי הטוב רזיאל שתרם בהערותיו המועילות והמעולות לקטע.

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

מדריך הנבוכים לגלקסיה – ע"ע "המין האנושי"

המין האנושי – המין השלישי בחוכמתו בכדור הארץ (ע"ע "לא מזיק ברובו").

ייעוד

בשל חוכמתם המוגבלת יועדו להתעסק רוב שנותם באופן עיקש ובלתי פוסק בקביעת דברים כ"אמת" ו"שקר". זאת ללא ידיעתם כי לשם כך נוצרו ע"י מחשב העל "הרהור עמוק" בכדי לחשב את השאלה של החיים, היקום והכל, פעולה שבני האדם מכנים אותם "השכלת המושכלות" (ע"ע 42). אמנם, נראה שפרוייקט זה נכשל עקב צורת האיות הווגונית שלא מבדילה בין "שכל" ל"סכל", דבר אשר גרם לבאגים חמורים ביותר במנגנון האנושי. כך יצא, שבני האדם מבלים את זמנם לרוב באכילת מאכלות טובות, בעילת צורות נאות, לבישת בגדי שש ורקמה, בילוי בקניון, צפייה בתוכניות אירוח ושאר דברי הבאי והבל.

פילוסופיה

אך ללא ספק, המין האנושי מתגלה במלוא טפשותו כאשר הוא שולח ידו במלאכת הפילוסופיה. הפילוסופיה האנושית היא ייחודית ביקום כולו, ונודעת ביכולת רפלקסיביות מרשימות, כיון שהיא עוסקת בעיקר בעצמה. לדוגמא, בן האדם הממוצע סובר שהארץ עומדת במרכז העולם, או שהמציאות כולה היא למענו כפרט, או שהצבעה למפלגה ששמה מתחיל ב- "יש" היא הקדמת קיום למהות, או שמחשבות שמחות יכולות להפיג את זעמו של מנהל הבנק שלך. אסכולה פילוסופית זאת כונתה " אקזיסטנציאליזם".

מחלות

המין האנושי נגוע במחלות מסוכנות רבות.

מחלת ה"אובר" – בני האדם הם יצורים שמחים וחיוביים, מלבד הפעמים הרבות בהם הם שרויים בדכאון כרוני עמוק. מטבעם החיובי, הם נוטים לעשות כל דבר יתר על המידה. המלכים לוקחים יותר מידי נשים. בני האדם מרבים להתאבל על המתים, ועוד יותר על אלו שעוד לא מתו ומצערים אותם עוד בחייהם. בני האדם מרבים בתארים נעלים יותר מידי (ראה מחקרו של עו"ד ד"ר רו"ח אל"מ הרב הגאון והחשוב לורד יהופיץ בויבריק השני שליט"א נ"י הי"ו). בני האדם מושכים יותר מידי כסף מן חשבון הבנק שלהם. ואם כל זה לא מספיק, האיפור של ג' יפית הוא יותר מידי.

מחלת "הכינותי מראש" – בני האדם נוטים לאופי עצלני מאוד, עד כדי כך שאינם יוצאים מביתם ארבע פעמים במחזור ירח ממוצע. בכלל, בני האדם מרבים לישון, מתוך תקווה תמימה שיום אחד יקומו בצהריים וישיגו תובנה עמוקה אודות החיים ללא צורך בעיון מוקדם או בלימודי הכנה כלשהם. בני האדם טוענים שהכול ידוע וקבוע מראש, ולימודים יכולים להסית או לא להועיל לגילוי האמת. לכן, הם מקפידים באדיקות לשמור על ראש נקי, צלול וזך מכול ידע זדוני.

אופנה וחברה

מבנהו ההיפר-גיאומטרי של היקום הוא שמאפשר את העובדה המרתקת לפיה כדור הארץ הוא המקום הכי גבוה ביקום, ובה בעת הוא המקום הנמוך ביותר. עובדה זאת היא שמקנה לבני האדם את אופיים הקיצוני, ולמריבות חסרות תכלית אודות האם כדור הארץ הוא המקום הכי "חם" עלי אדמות, או הכי "קול".

בני אדם מחבבים אופנת וינטאג' מאוד. כך, אם לדוגמא תתן להם ספר ישן ותגיד להם שיש בו סודות הנובעים מצירופי אותיות, הם ימהרו לקנותו בכסף מלא כפריט חובה לספרייה שלהם, וכאמירה אופנתית. אמיתות הדברים נובעת מערכו הפרה-היסטורי של הספר, והגוף שאחראי למנוע כל השתלטות של סדר וקיומה של האנתרופיה, חס ושלום, היא הרבנות הבין-גלקטית, שאחראית אף היא לתעודת הכשרות המפוקפקת במסעדה בסוף היקום. (ע"ע)

אמונה

רוב אוכלסיית היקום מאמינה שהיא נוצרה ע"י סוג של אל מסויים. בספרה הפחות-מצליח של הוצאת אינציקלופדית גלקטיקה: "מי זה הבחור הזה שנקרא אלוהים?" מוצגות העובדות שאנו יודעים בוודאות אודות הזן האלוהי. באדיבותם אנו מביאים את ההגדרה הנובעת מניסיוננו האמפירי עם הזן הזה:

אלוהים (מצוי): חסר חוליות, עור, בשר ודם. לא גוף. לא פיזי. לא נמצא בשום מקום. לא גדול. לא קטן. לא יושב. לא עומד. לא מצוי בזמן. לא מת. לא נושם. לא ישן. לא ער. לא שמח. לא עצוב. לא שתיים. לא יתר על שתיים. חי בקבוצות קטנות של אחד. 

הגדרה זאת לא הקנתה לאל המצוי פופלריות רבה, כיוון שהוא, בין היתר, גם לא מצוייד במגבת. לכן, בני האדם החליטו לערוך תחרות ריאליטי למציאת אלים יותר נגישים ואנושיים (כלומר, סכלים).

זוכה התחרות היה בחור בשנות השלושים המוקדמות שאיבד את בתוליו לפני אמו, בעל שרירי בטן מרשימים, שיער גולש, ויכולות מרשימות כמו הליכה על המים וריחוף בסיוע מוטות עץ ומסמרים. אם כן, אין זה מפתיע כלל, בהתחשב  בזאת שרוב הצופים היו צופות צעירות שהבחור המוכשר זכה בפרס – מלכות שמים לפני עשרים וחמישה אחוזי מס. בהמשך, זכייה זו סחפה בני אדם רבים, במיוחד בשל בשורתו של הבחור עם המגבת ליום "בלי פאניקה" שיבוא. אבל כשאר פליטי הריאליטי הוא נעלם יום אחד, מותיר אוהדים נאמנים אחוזי ציפייה ליום הקאמבק הגדול.

קריאה נוספת למעוניינים:

מו"נ: י"ב, ל"ב, ל"ד, נ"ט, ס"ב

שמונה פרקים: פ"א, פ"ד

משנה תודה:  יסודי התורה,  תשובה, מזוזה, אבלים,  מלכים