בוכה או צוחק – הגרסא היהודית
תודה לאיתי על הרעיון.
יש לי יום יום חג
כאילו באמת לא היה חסר לנו שבעה ימים של פסח פלוס איזה שבת רצופה, הנה נפלנו לתקופה מוזרה מאוד. אנחנו היהודים אוהבים לציין חגים ומועדים, להגיד ולהצהיר: "היום ככה וככה!" (לכו לראות דתיים סופרים ספירת העומר). אוהבים להביא את הסקופ של: "היום לא אומרים תחנון כי קרה ככה וככה!", או בכלל – אוהבים לתקן אחד את השני.
אז יש לנו תקופה מעניינת. ספירת העומר – הידועה בתור תקופת אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, ובתוך זה בכלל שפל לאומי בימי הכיבוש הרומאי. חודש ניסן – שעל פי המנהג ההלכתי (אין לי דרך אחרת לציין מה שקרה פה, אך בודאי מדובר בתופעה מיוחדת של מנהג שהשתרש עמוק) כולו נחשב חודש טוב ומבורך שנמנעים בו מחלק ממנהגי האבל. יום השואה ויום הזכרון (עצוב), יום העצמאות (שמח, לרוב היהודים), ערב ראש חודש אייר (עצוב), ראש חודש אייר (שמח), ל"ג בעומר (שמח), שבת בין לבין, שכחתי בטח איזה ייארצייט או הילולא?
בוכה או צוחק? חג או אבל?
אז מה קורה פה? מתי שמחים? מתי עצובים? והאם כל אחד יכול לקבוע חג מתי שבא לו?
מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה
נתחיל מנקי. ע"פ ההלכה, יכול כל אדם לקבוע לו יום-טוב (חג) לזכר נס או יום-תענית ואבל לזכר מאורע רע שקרה לו. בעל "חיי אדם" כותב: "כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה."
ימים טובים שנקבעו לפי השיטה הזאת יש לא מעט. היו ימים כאלו ברמת הבן-אדם. הרמב"ם שהגיע לארץ ישראל, עגן בחוף עכו ביום ג' בסיוון וקבע לו ולבני משפחתו יום-טוב באותו יום למשך שנים, לעשות בו ששון ושמחה. ככה כל שנה הם זכרו וחגגו שהגיעו לארץ. היו ימים-טובים ברמת הקהילה. זאת תופעה הנקראת "פורים שני". על איזו הצלה מיוחדת, מצורר או אבק שריפה שהיה מוסתר במחסן, היו נוהגים בקהילות מסוימות לעשות באותו יום "פורים": לתת משלוח מנות, מתנות לאביונים, ויש שנהגו אף לקרוא מגילה מיוחדת המגוללת את סיפור ההצלה הקהילתי.
עבור מאורעות עצובים – הסיפור דומה. יחיד יכול לקבוע לעצמו יום אבל ותיקון עצמי. גם קהילה יכולה לקבוע לעצמה יום כזה. הלו"ז האשכנזי מלא בימים מיוחדים לזכר טבח כזה או אחר בימי מסעי הצלב. המפורסם הוא כ' בסיוון, שאף תיקנו לומר סליחות באותו היום. ביום תענית שכזה, צדיקים ואנשי מעשה נהגו אפילו לצום, ולהוציא ספר תורה עם קריאה מיוחדת. גם בתקופה האחרונה – חלק ממגורשי גוף קטיף מציינים את יום י"א באלול כיום חורבן קהילתם, ונוהגים באותו יום אבל.
אבל ימים טובים וימי אבל ברמת עם ישראל כולו זה כבר סיפור אחר. מסמך עתיק שקרוי "מגילת תענית", מתאר מלא פרטים היסטוריים, שמחים או עצובים, שהיו מציינים אותם בימי בית שני, והפך להיות בלתי רלוונטי לאחר החורבן. מחלקות מפה עד להודאה חדשה מצויים האם אפשר לקבוע יום-טוב או תענית לכל עם ישראל גם בזמן הזה. אבל בטוח מה שבטוח – אם אני יחיד או קהילה ומציין, וגם אתה יחיד או קהילה ומציין את היום, אז כבר כל עם ישראל מציין את היום, ובפועל הימים האלו מצוינים כ"הרבה בודדים" או "הרבה קהילות", וככה נוצר לו חג חדש. זה בקצרה סיפורו של ל"ג בעומר (לא ארחיב), שהולך מאוד שנים אחורה. החת"ם סופר אמנם התנגד, אבל עובדה שהחג בכל זאת תפס.
הדגמה
חינגות ביום כיפור, ורמאדן בפסח
ומה קורה כשימים מתנגשים? אנחנו מתכננים תוכניות, והקב"ה צוחק. המועדים האישיים שלנו יכולים ליפול על ימים שכבר נקבעו בלוח השנה. מה עושים? התשובה: אין בעיה! אם אפשר לשמור את שניהם, למה לא? הקביעה "יום טוב" או "יום אבל", היא עמומה. במה מתבטא אותו יום? חודש ניסן כולו מתבטא באי-אמירת תחנון, קטע מתוך התפילה, אך תו לא – זאת כל השמחה. יש ימי שמחה שמבוטאים באמירת פרקי הלל והודיה ללא סעודה (חנוכה, יום העצמאות), אבל פורים מצד שני – הוא בדיוק הפוך – סעודה בלי הלל. גם עבור מנהגים האבלות העניין מבולבל. יש ימים שצמים, יש ימים שאוכלים אבל אוכל מיוחד של אבלים. יש ימים שהולכים יחפים ומתנזרים מתשמיש המיטה אבל מותר לשיר ולרקוד, ויש ימים שכל אלו מותרים, אבל אסור לשיר ולרקוד. בלאגן. וההיסטוריה קורית. כמה דוגמאות:
- הכהן הגדול כשהיה מצליח לצאת ביום כיפור מקודש הקודשים, היה עושה לאוהביו יום טוב ומשתה (יומא, ז', ד'). אני מאמין שאף אחד לא ציפה לכיבוד, לפחות לא עד צאת הצום. אז כנראה כל מה שהיה שם זה שירים וריקודים.
- מי שסוף-סוף מצא את זיווגו, אך, אוי ויי, זה נפל על תשעה-באב, מותר לו להתארס בעיצומו של יום האבל, שמא יתפוס אדם אחר את אהובתו הטרייה.
- אסתר המלכה ומרדכי היהודי קבעו שלושה ימי צום לביטול הגזירה, שנפלו – על ליל הסדר וימי פסח. זהו היה מקרה ייחודי שלא חזר, ובו דווקא מצוות ליל הסדר נדחו ע"י קביעת הצום.
- אדם המוטרד מחלום רע שחלם בערב שבת, ראשי לצום בשבת – אף על שיש מצווה לאכול לעונג שבת. (וכעונש שהוא העיז לצום בשבת, עליו לצום ביום ראשון)
ולעניינו. הכלל – אם אפשר לשלב, וזה לא פוגע, אז נשלב. בחודש ניסן השמח, אנחנו לא אומרים תחנון כי הנה המשיח דופק בדלק האחורית, בעוד הרומאים פורצים בדלת הקדמית ולכבודם גידלנו זקן של ספירת העומר (ולאבל על תלמידי רבי עקיבא). בראש חודש אב נגיד הלל, כי כמה טוב לנו להיות יהודים המחדשים חודשים, ואז נלך לסעוד סנדוויץ' טונה, כי הבבלים גמרו את כל מלאי הבשר בירושלים הנצורה.
שמחה לאיד
ומה קורה אם אי אפשר לשלב? אם השילוב יוצר דיסוננס יותר מידי גדול? פה כבר הדעות חלוקות מאוד. בואו נתבונן בכמה מקרים.
כ' בניסן
תבדקו בלוח שנה ותראה שמדובר ביום מתוך חול המועד פסח. אז זה יום-ממש-טוב. למרות שזה גם ספירת העומר, לא מחשיבים אותה בכלל. (האיסור להסתפר נובע מקדושת המועד). אבל לאשכנזים באותו יום היה טבח אלים מאוד במסעי הצלב. (כן, עוד אחד). היו מי שנהגו "לא לאכול בו מעדנים". סורי דני.
יום השואה
התאריך שלו מעניין. הוא נקבע בתאריכו בניסן (א) כתאריך העברי לדיכוי מרד גטו ורשה, כדי לסמן את הגבורה. (ב) כדי להפרידו 10 ימים מיום העצמאות, וליצור מקבילה חילונית ל"עשרת ימי תשובה". אם תשאלו – רגע, למה לא לקבוע אותו בתחילת מרד גטו ורשה? אה, זה מתנגש עם פסח, שודאי לא מסתדר לראשי המדינה החדשה לקבוע 2 חגים ביחד, ועוד איזה חגים, ואם תחשבו את יום ההולדת העברי של היטלר תקבלו הפתעה. גם אם תסתכלו על יום הזיכרון בהולנד הצמוד ליום המלכה, תקבלו הפתעה. אז זה יום אבל – אבל במה הוא מתבטא כיום אבל? לא בשום אופן הלכתי- אין בו קריאה מיוחדת בתורה, אין בו צום או הימנעות ממאכלים מסוימים, אפילו אין קביעה חוקית לאסור בו השמעת מוזיקה, אלא אדרבא, חווה אלברשטיין חוגגת בראבק. קדיש אפשר לומר בכל יום. הוא יום עצוב, אבל לא עצוב הלכתית. יש בו גם את חודש ניסן, שאמרנו שכל השמחה בו זה לא להגיד תחנון. אבל גם בתשעה באב לא אומרים תחנון, כי אי-אמירתו מייחדת את היום, לטוב או לרע! זה לא כמו שאנחנו אומרים בו הלל, אז לא נוצרת סתירה ממש גדולה. אותו יום נופל גם בספירת העומר, אז האבל עם האבל מסתדר, והשמחה לרגע נשארת בצד. זה לא שכל ניסן עושים מסיבות.
האמרה ש"אין לקבוע את יום השואה בניסן", נשמעת לי מוזרה, בהתחשב שספירת העומר יוצאת בניסן. אבל מצד שני – את מותם של תלמידי רבי עקיבא לא קבענו בלו"ז, וגם לא את מועד צאתנו ממצרים, זה דבר שהתגלגל ככה, אז ניסינו לשלב ביניהם. קיימת גם דעה שאומרת שהעומר נדחה בפני ימי ניסן, ולכן מותר בו בגילוח. אבל זאת דעה לא נפוצה. בכל אופן, יום השואה מול זה נקבע ב"זדון", והתקופה שגם ככה טעונה מאוד – לא הייתה הכי מתאימה. היו דיבורים בתחילת ימי המדינה לקבוע את יום השואה בתשעה באב, כמעט מתבקש, אבל שוב – לא רצו להפגיש שתי מועדים יחד. אני מהמהדרין, בוכה גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי.
ראש חודש אייר
ראש חודש נחשב מעט שמח. בימי קדם היו נמנעים מלעשות בו מלאכה, וכיום אנחנו אומרים בו הלל, ביטוי מובהק לשמחה. אבל הוא מתנגש עם ספירת העומר. לכן היה מי שאמר שבאותו יום ספירת העומר יוצאת לחופשה, כי מנהגי ראש חודש קדומים יותר ממנהגי העומר, אנחנו מתגלחים וחוגגים, ואז חוזרים שוב לאבל. ובעצם, זה לא רעיון זר – גם אבל "אמיתי" שמת לו מת, יוצא להפסקה קצרה של האבלות שלו בשבת של שבעת ימי האבל, ובמוצאה הוא חוזר.
יום העצמאות
פה אנחנו נכנסים לפוליטיקה, וזה נושא לפוסט בפני עצמו. אבל בואו נניח שזה יום טוב, שקרה נס גדול ושעלינו לחגוג ולהודות לה' יתברך בשמחה בשירים בתוף ובכינור. אז יש מי שאמר שכמו ראש חודש אייר, גם יום העצמאות דוחה את העומר, ומותר בתספורת, תגלחת, ושמיעת שירים. יש מי שאמר שהוא מבטל ממש את העומר, בשל העצמאות המדינית. אבל לא רק עומר נכנס פה, אלא גם תענית בה"ב. שו-הדא? אה, יש כאלו שנהגו לצום בימי שני-חמישי-שני הראשונים של חודש חשוון ואייר. אז כשיוצא ה' באייר ביום חמישי, יש כאלו שצמים ואומרים סליחות. כיוון שמדובר במנהג יחסית צדדי, לא ראיתי הרבה עושים את זה, אבל שמעתי שמועה לא מבוססת על בחור ישיבה ממרכז הרב, שריקד על שתי החתונות (אמר הלל וסליחות ביום אחד).
יום העצמאות בבני ברק
כמו שראינו, שאי-אמירת תחנון יותר קלה מאמירת הלל. (כמובן, שב ואל תעשה עדיף, עדיף לא לעשות משהו רע מלהרוס משהו טוב). אז בין התומכים החרדים באי-אמירת תחנון, שזה קצת שמחה שלא עולה לנו כלום, היו: הרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' הליטאית בבני ברק, שאף הורה לתלות דגל ישראל ביום העצמאות בראש בניין הישיבה),הרב עובדיה יוסף, האדמו"ר בבוסטון, וכל אדמו"רי רוז'ין.
התסביך היהודי
ואולי, התשובה נעוצה באמרתו של הרבי מקוצק, שיהודי צריך ללכת עם 2 פתקים בכיסיו, על אחד כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השני כתוב "אנוכי עפר ואפר", וה"קונץ" הוא לדעת מתי לשלוף כל אחד. כולנו נושאים שמחה ועצב תמיד. מאז שנחרב בית המקדש – ישנם מנהגי אבלות שנוהגים כל השנה, כמו השארת אבן בלתי מסוידת, או הימנעות מתענוגות משולבות (הרבה נהגו לא לאכול ולשמוע מוזיקה ביחד, מלבד חתונות). מצד שני, רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ואמר אחד האדמו"רים, שמצווה להתאבל על המקדש כל השנה, וכמו כל מצווה, יש לקיימה בשמחה, כפי שמצווה התורה בספר דברים. יש לנו את הכוס השבורה בחתונה, את הביצה הקשה בפסח (המרמזת לאוכל של אבלים, כי אנו אבלים על החורבן גם בחג), עת לצחוק ועת לבכות.
דבר אחרון
שמעתי פעם דבר מפעים כנגד אלו שמסרבים לעמוד בצפירה כנגד "מנהג גויים". זה סיפור על אחד מגדולי ישראל. בעיצומה של שמחה גדולה שכללה את המוני העם, יחד עם שני בניו הגדולים, קרה אסון ושני בניו נפגעו ומתו על המקום. הרב שהיה באותו מקום, העיר בפניו של האבא, שככה, זה מה שה' רוצה שיקרה, ועליו לקבל את הדין. ואותו אחד פשוט עמד ושתק. זה היה אהרון הכהן, ואחיו משה רבינו, כמו שמספרת התורה -"וידום אהרון".
הרבה שנים קראתי בצפירה תהילים. אבל בזמן האחרון מה שאני עושה זה להוציא את כל הכעס על ה', ואז לצדק את הדין, כמו שיהודי אמיתי עושה.
מוקדש לזכרם של חמש אחים ואחיות, בני משפחת גולדשטיין, שעלו על רכבת ברומניה בשנת תש"ד ולא חזרו מעולם לביתם.
התלמיד הנבוך 