בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

בוכה או צוחק – הגרסא היהודית

תודה לאיתי על הרעיון.

יש לי יום יום חג

כאילו באמת לא היה חסר לנו שבעה ימים של פסח פלוס איזה שבת רצופה, הנה נפלנו לתקופה מוזרה מאוד. אנחנו היהודים אוהבים לציין חגים ומועדים, להגיד ולהצהיר: "היום ככה וככה!" (לכו לראות דתיים סופרים ספירת העומר). אוהבים להביא את הסקופ של: "היום לא אומרים תחנון כי קרה ככה וככה!", או בכלל – אוהבים לתקן אחד את השני.

אז יש לנו תקופה מעניינת. ספירת העומר – הידועה בתור תקופת אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, ובתוך זה בכלל שפל לאומי בימי הכיבוש הרומאי. חודש ניסן – שעל פי המנהג ההלכתי (אין לי דרך אחרת לציין מה שקרה פה, אך בודאי מדובר בתופעה מיוחדת של מנהג שהשתרש עמוק) כולו נחשב חודש טוב ומבורך שנמנעים בו מחלק ממנהגי האבל. יום השואה ויום הזכרון (עצוב), יום העצמאות (שמח, לרוב היהודים), ערב ראש חודש אייר (עצוב), ראש חודש אייר (שמח), ל"ג בעומר (שמח), שבת בין לבין, שכחתי בטח איזה ייארצייט או הילולא?

בוכה או צוחק? חג או אבל?

אז מה קורה פה? מתי שמחים? מתי עצובים? והאם כל אחד יכול לקבוע חג מתי שבא לו?

מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה

נתחיל מנקי. ע"פ ההלכה, יכול כל אדם לקבוע לו יום-טוב (חג) לזכר נס או יום-תענית ואבל לזכר מאורע רע שקרה לו. בעל "חיי אדם" כותב: "כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה."

ימים טובים שנקבעו לפי השיטה הזאת יש לא מעט. היו ימים כאלו ברמת הבן-אדם. הרמב"ם שהגיע לארץ ישראל, עגן בחוף עכו ביום ג' בסיוון וקבע לו ולבני משפחתו יום-טוב באותו יום למשך שנים, לעשות בו ששון ושמחה. ככה כל שנה הם זכרו וחגגו שהגיעו לארץ. היו ימים-טובים ברמת הקהילה. זאת תופעה הנקראת "פורים שני". על איזו הצלה מיוחדת, מצורר או אבק שריפה שהיה מוסתר במחסן, היו נוהגים בקהילות מסוימות לעשות באותו יום "פורים": לתת משלוח מנות, מתנות לאביונים, ויש שנהגו אף לקרוא מגילה מיוחדת המגוללת את סיפור ההצלה הקהילתי.

עבור מאורעות עצובים – הסיפור דומה. יחיד יכול לקבוע לעצמו יום אבל ותיקון עצמי. גם קהילה יכולה לקבוע לעצמה יום כזה. הלו"ז האשכנזי מלא בימים מיוחדים לזכר טבח כזה או אחר בימי מסעי הצלב. המפורסם הוא כ' בסיוון, שאף תיקנו לומר סליחות באותו היום. ביום תענית שכזה, צדיקים ואנשי מעשה נהגו אפילו לצום, ולהוציא ספר תורה עם קריאה מיוחדת. גם בתקופה האחרונה – חלק ממגורשי גוף קטיף מציינים את יום י"א באלול כיום חורבן קהילתם, ונוהגים באותו יום אבל.

אבל ימים טובים וימי אבל ברמת עם ישראל כולו זה כבר סיפור אחר. מסמך עתיק שקרוי "מגילת תענית", מתאר מלא פרטים היסטוריים, שמחים או עצובים, שהיו מציינים אותם בימי בית שני, והפך להיות בלתי רלוונטי לאחר החורבן. מחלקות מפה עד להודאה חדשה מצויים האם אפשר לקבוע יום-טוב או תענית לכל עם ישראל גם בזמן הזה. אבל בטוח מה שבטוח – אם אני יחיד או קהילה ומציין, וגם אתה יחיד או קהילה ומציין את היום, אז כבר כל עם ישראל מציין את היום, ובפועל הימים האלו מצוינים כ"הרבה בודדים" או "הרבה קהילות", וככה נוצר לו חג חדש. זה בקצרה סיפורו של ל"ג בעומר (לא ארחיב), שהולך מאוד שנים אחורה. החת"ם סופר אמנם התנגד, אבל עובדה שהחג בכל זאת תפס.

הדגמה

הדגמה

חינגות ביום כיפור, ורמאדן בפסח

ומה קורה כשימים מתנגשים? אנחנו מתכננים תוכניות, והקב"ה צוחק. המועדים האישיים שלנו יכולים ליפול על ימים שכבר נקבעו בלוח השנה. מה עושים? התשובה: אין בעיה! אם אפשר לשמור את שניהם, למה לא? הקביעה "יום טוב" או "יום אבל", היא עמומה. במה מתבטא אותו יום? חודש ניסן כולו מתבטא באי-אמירת תחנון, קטע מתוך התפילה, אך תו לא – זאת כל השמחה. יש ימי שמחה שמבוטאים באמירת פרקי הלל והודיה ללא סעודה (חנוכה, יום העצמאות), אבל פורים מצד שני – הוא בדיוק הפוך – סעודה בלי הלל. גם עבור מנהגים האבלות העניין מבולבל. יש ימים שצמים, יש ימים שאוכלים אבל אוכל מיוחד של אבלים. יש ימים שהולכים יחפים ומתנזרים מתשמיש המיטה אבל מותר לשיר ולרקוד, ויש ימים שכל אלו מותרים, אבל אסור לשיר ולרקוד. בלאגן. וההיסטוריה קורית. כמה דוגמאות:

  • הכהן הגדול כשהיה מצליח לצאת ביום כיפור מקודש הקודשים, היה עושה לאוהביו יום טוב ומשתה (יומא, ז', ד'). אני מאמין שאף אחד לא ציפה לכיבוד, לפחות לא עד צאת הצום. אז כנראה כל מה שהיה שם זה שירים וריקודים.
  • מי שסוף-סוף מצא את זיווגו, אך, אוי ויי, זה נפל על תשעה-באב, מותר לו להתארס בעיצומו של יום האבל, שמא יתפוס אדם אחר את אהובתו הטרייה.
  • אסתר המלכה ומרדכי היהודי קבעו שלושה ימי צום לביטול הגזירה, שנפלו – על ליל הסדר וימי פסח. זהו היה מקרה ייחודי שלא חזר, ובו דווקא מצוות ליל הסדר נדחו ע"י קביעת הצום.
  • אדם המוטרד מחלום רע שחלם בערב שבת, ראשי לצום בשבת – אף על שיש מצווה לאכול לעונג שבת. (וכעונש שהוא העיז לצום בשבת, עליו לצום ביום ראשון)

ולעניינו. הכלל – אם אפשר לשלב, וזה לא פוגע, אז נשלב. בחודש ניסן השמח, אנחנו לא אומרים תחנון כי הנה המשיח דופק בדלק האחורית, בעוד הרומאים פורצים בדלת הקדמית ולכבודם גידלנו זקן של ספירת העומר (ולאבל על תלמידי רבי עקיבא). בראש חודש אב נגיד הלל, כי כמה טוב לנו להיות יהודים המחדשים חודשים, ואז נלך לסעוד סנדוויץ' טונה, כי הבבלים גמרו את כל מלאי הבשר בירושלים הנצורה.

שמחה לאיד

ומה קורה אם אי אפשר לשלב? אם השילוב יוצר דיסוננס יותר מידי גדול? פה כבר הדעות חלוקות מאוד. בואו נתבונן בכמה מקרים.

כ' בניסן

תבדקו בלוח שנה ותראה שמדובר ביום מתוך חול המועד פסח. אז זה יום-ממש-טוב. למרות שזה גם ספירת העומר, לא מחשיבים אותה בכלל. (האיסור להסתפר נובע מקדושת המועד). אבל לאשכנזים באותו יום היה טבח אלים מאוד במסעי הצלב. (כן, עוד אחד). היו מי שנהגו "לא לאכול בו מעדנים". סורי דני.

יום השואה

התאריך שלו מעניין. הוא נקבע בתאריכו בניסן (א) כתאריך העברי לדיכוי מרד גטו ורשה, כדי לסמן את הגבורה. (ב) כדי להפרידו 10 ימים מיום העצמאות, וליצור מקבילה חילונית ל"עשרת ימי תשובה". אם תשאלו – רגע, למה לא לקבוע אותו בתחילת מרד גטו ורשה? אה, זה מתנגש עם פסח, שודאי לא מסתדר לראשי המדינה החדשה לקבוע 2 חגים ביחד, ועוד איזה חגים, ואם תחשבו את יום ההולדת העברי של היטלר תקבלו הפתעה. גם אם תסתכלו על יום הזיכרון בהולנד הצמוד ליום המלכה, תקבלו הפתעה. אז זה יום אבל – אבל במה הוא מתבטא כיום אבל? לא בשום אופן הלכתי- אין בו קריאה מיוחדת בתורה, אין בו צום או הימנעות ממאכלים מסוימים, אפילו אין קביעה חוקית לאסור בו השמעת מוזיקה, אלא אדרבא, חווה אלברשטיין חוגגת בראבק. קדיש אפשר לומר בכל יום. הוא יום עצוב, אבל לא עצוב הלכתית. יש בו גם את חודש ניסן, שאמרנו שכל השמחה בו זה לא להגיד תחנון. אבל גם בתשעה באב לא אומרים תחנון, כי אי-אמירתו מייחדת את היום, לטוב או לרע! זה לא כמו שאנחנו אומרים בו הלל, אז לא נוצרת סתירה ממש גדולה. אותו יום נופל גם בספירת העומר, אז האבל עם האבל מסתדר, והשמחה לרגע נשארת בצד. זה לא שכל ניסן עושים מסיבות.

האמרה ש"אין לקבוע את יום השואה בניסן", נשמעת לי מוזרה, בהתחשב שספירת העומר יוצאת בניסן. אבל מצד שני – את מותם של תלמידי רבי עקיבא לא קבענו בלו"ז, וגם לא את מועד צאתנו ממצרים, זה דבר שהתגלגל ככה, אז ניסינו לשלב ביניהם. קיימת גם דעה שאומרת שהעומר נדחה בפני ימי ניסן, ולכן מותר בו בגילוח. אבל זאת דעה לא נפוצה. בכל אופן, יום השואה מול זה נקבע ב"זדון", והתקופה שגם ככה טעונה מאוד – לא הייתה הכי מתאימה. היו דיבורים בתחילת ימי המדינה לקבוע את יום השואה בתשעה באב, כמעט מתבקש, אבל שוב – לא רצו להפגיש שתי מועדים יחד. אני מהמהדרין, בוכה גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי.

ראש חודש אייר

ראש חודש נחשב מעט שמח. בימי קדם היו נמנעים מלעשות בו מלאכה, וכיום אנחנו אומרים בו הלל, ביטוי מובהק לשמחה. אבל הוא מתנגש עם ספירת העומר. לכן היה מי שאמר שבאותו יום ספירת העומר יוצאת לחופשה, כי מנהגי ראש חודש קדומים יותר ממנהגי העומר, אנחנו מתגלחים וחוגגים, ואז חוזרים שוב לאבל. ובעצם, זה לא רעיון זר – גם אבל "אמיתי" שמת לו מת, יוצא להפסקה קצרה של האבלות שלו בשבת של שבעת ימי האבל, ובמוצאה הוא חוזר.

יום העצמאות

פה אנחנו נכנסים לפוליטיקה, וזה נושא לפוסט בפני עצמו. אבל בואו נניח שזה יום טוב, שקרה נס גדול ושעלינו לחגוג ולהודות לה' יתברך בשמחה בשירים בתוף ובכינור. אז יש מי שאמר שכמו ראש חודש אייר, גם יום העצמאות דוחה את העומר, ומותר בתספורת, תגלחת, ושמיעת שירים. יש מי שאמר שהוא מבטל ממש את העומר, בשל העצמאות המדינית. אבל לא רק עומר נכנס פה, אלא גם תענית בה"ב. שו-הדא? אה, יש כאלו שנהגו לצום בימי שני-חמישי-שני הראשונים של חודש חשוון ואייר. אז כשיוצא ה' באייר ביום חמישי, יש כאלו שצמים ואומרים סליחות. כיוון שמדובר במנהג יחסית צדדי, לא ראיתי הרבה עושים את זה, אבל שמעתי שמועה לא מבוססת על בחור ישיבה ממרכז הרב, שריקד על שתי החתונות (אמר הלל וסליחות ביום אחד).

יום העצמאות בבני ברק

כמו שראינו, שאי-אמירת תחנון יותר קלה מאמירת הלל. (כמובן, שב ואל תעשה עדיף, עדיף לא לעשות משהו רע מלהרוס משהו טוב). אז בין התומכים החרדים באי-אמירת תחנון, שזה קצת שמחה שלא עולה לנו כלום, היו: הרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' הליטאית בבני ברק, שאף הורה לתלות דגל ישראל ביום העצמאות בראש בניין הישיבה),הרב עובדיה יוסף, האדמו"ר בבוסטון, וכל אדמו"רי רוז'ין.

התסביך היהודי

ואולי, התשובה נעוצה באמרתו של הרבי מקוצק, שיהודי צריך ללכת עם 2 פתקים בכיסיו, על אחד כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השני כתוב "אנוכי עפר ואפר", וה"קונץ" הוא לדעת מתי לשלוף כל אחד. כולנו נושאים שמחה ועצב תמיד. מאז שנחרב בית המקדש – ישנם מנהגי אבלות שנוהגים כל השנה, כמו השארת אבן בלתי מסוידת, או הימנעות מתענוגות משולבות (הרבה נהגו לא לאכול ולשמוע מוזיקה ביחד, מלבד חתונות). מצד שני, רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ואמר אחד האדמו"רים, שמצווה להתאבל על המקדש כל השנה, וכמו כל מצווה, יש לקיימה בשמחה, כפי שמצווה התורה בספר דברים. יש לנו את הכוס השבורה בחתונה, את הביצה הקשה בפסח (המרמזת לאוכל של אבלים, כי אנו אבלים על החורבן גם בחג), עת לצחוק ועת לבכות.

דבר אחרון

שמעתי פעם דבר מפעים כנגד אלו שמסרבים לעמוד בצפירה כנגד "מנהג גויים". זה סיפור על אחד מגדולי ישראל. בעיצומה של שמחה גדולה שכללה את המוני העם, יחד עם שני בניו הגדולים, קרה אסון ושני בניו נפגעו ומתו על המקום. הרב שהיה באותו מקום, העיר בפניו של האבא, שככה, זה מה שה' רוצה שיקרה, ועליו לקבל את הדין. ואותו אחד פשוט עמד ושתק. זה היה אהרון הכהן, ואחיו משה רבינו, כמו שמספרת התורה -"וידום אהרון".

הרבה שנים קראתי בצפירה תהילים. אבל בזמן האחרון מה שאני עושה זה להוציא את כל הכעס על ה', ואז לצדק את הדין, כמו שיהודי אמיתי עושה.

מוקדש לזכרם של חמש אחים ואחיות, בני משפחת גולדשטיין, שעלו על רכבת ברומניה בשנת תש"ד ולא חזרו מעולם לביתם.

מודעות פרסומת

ובנעימה קדושה

ובנעימה קדושה

לש'

היה יהודי אחד שלימד אותי מהי אהבה. וכי אהבה מלתא זוטרתי היא? אלא מי שלא כיוון את נפשו לאהוב בשר ודם, קל וחומר שלא יתעורר לאהבת הבורא. כי שתי הדברים קשורים זה בזה, שבאותה ספירת העומר קשרתי חסד שבחסד לתקן חטאם של תלמידי רבי עקיבא. לאהוב לרעך כמוך. אבל הזרע נשתל הרבה לפני, אולי באותו ערב שבת בבקעה, שעל גבי אם-16 קצר והסבתי לשולחן עם משפחה מקומית בעלת זוג בנות מקסימות. איך העיניים של האבא נצצו ב"ישימך אלוהים כשרה רבקה רחל ולאה", בעודו נושק נשיקות רכות על מצח בנותיו, תפארת ועונג קורא לבנותיו, וכל נשיקה היא "בואי כלה, בואי כלה". כאדווה לוחשת, אמרה האחת באוזנו של האבא לאחר שהצלחות הורמו מן השולחן, שהיא רוצה רק פיוט אחד ויחיד לשיר, רק את "יה-אכסוף". לעולם לא קלטתי אותו, הוא קשה מוזיקלית. הוא לא ואלס או משהו קרליבך. אבל ילדה בכיתה ב', עם חצי מהשיניים בפיה, עוקבת עם האצבע הקטנה שלה בספרון הזמירות אחרי המילים הארוכות האלו: "המתאמת ומתאחדת". לא ישנתי יתר הלילה, לא לפני ולא אחרי השמירה, הניגון מושך חוט של שני מהרקיע עד הארץ, המתאחד עם כל נפשות ישראל, עם הילדים שכל כך קל לאהוב אותם, והם יודעים ששלושה שותפין לאהבה, ושזה וזה גורם. לברך את עמו ישראל באהבה.


 

אצל ר' משה הסבתי רוב שבתות החורף. כל שבת היה טובל צנון במלח בין המרק לדג. כך היה מנהגו ההונגרי. ואז היה פותח מגירה זעירה מתחת לשולחן, ומוציא כמה סיפרוני זמירות. לאחר כחודש כבר ידעתי שהוא מחליף את הסדר של שתי הבתים האחרונים ב"צמאה נפשי", שב"יום זה לישראל" לא שרים את הבתים האמצעיים, וש"יה ריבון" שרים בלחן של החסידות הרומנית הזאת, שמורכב משתי לחנים עצובים ואחד שמח. לקראת סוף החורף, אי שם בפרשת ויחי, משהפכתי לבן-בית בכל הנוגע לניגון, רכן ר' משה לשמאלו ונאנח: רק ניגון אחד לא ידעתי, רק את "יה אכסוף", אני רוצה שמישהו ילמד אותי אותו. אתה מכיר אותו, אור?

זה רגע של אהבה, בו אתה מחזיר את מה שקיבלת כאשר זה נהנה וזה אינו חסר. כי יש בו את כל האלמנטים של מבוכה ושל נעימות, של שמחה ושל כיסופים. אני מוצא את עצמי מעמר על מפת הניילון העבה הפרוסה על מפת השבת הרקומה את פירורי החלה שנותרו בין שלוליות ציר-הדגים וחתיכות צנון חצי-אכולות, מכותרות באותיות מרובעות בספרון הזמירות, משפיל מבט ובחרישות, בחרדת מחילה משבתא מלכתא, מתחיל ניגון. "יה אכ-סוף, נו-עם ש-בת…אה-י-י-י-יאי…"


 

והשמיים של ערב שבת, כיפה שחורה שביתר ימות השבוע אין לך פנאי להסתכל בהם, ואם לא זכו ישראל להתבונן בהם אחד בשבוע, דים. שהתבוננות גם היא מביאה לידי אהבה, שלא ראיתי עד אשר אותו אחד העיר אותי כל בוקר ללמוד ב"עין יעקב" מסכת ברכות. הקדוש ברוך הוא יושב ובוכה על החורבן, אומר התנא. ומצאתי את עצמי גם יושב ובוכה. לא בגלל עצים ואבנים, אפילו לא בגלל אובדן של עמי, אלא בגלל שגרמתי למישהו שאני אוהב לבכות.

הוא הטה עלי חסד בימי הפסח, הוא המליך אותי עליו בשלושת ימי הגבלה, מאז שאהבתי אדם אחד, ידעתי איך לקיים את האהבה לקדוש ברוך הוא. ומאז שידעתי שגם אני נאהב, אגדות הגמרא הפסיקו להיות משל בעלמא, "לכאורה" או "המשכיל יבין" פילוסופי שמרוקן את הרומנטיקה משיר השירים שרבי עקיבא מצא בו. עם אחרים שרתי את "יה אכסוף נועם שבת". איתו למדתי מאמר בנועם אלימלך, איך לכולנו יש רגעי צדיקות, ואיך חיבור ואהבה בין שני צדיקים, הוא דבר שכבר נגזר בגן עדן והקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים כדי להיטיב עם העולם הזה, אבל החובה היא עלינו להתחיל בפתיחת פקעת המשי העדינה של ההשגחה העליונה. ליטוף של אדם, הוא ליטוף של ריבונו של עולם ששלח שליח.


 

הנני מוכן ומזומן, במיני חשיקה וחפיצה, לתקן מה שלא באמת האמנתי בו עד אשר הספירה הזאת נתכוננה בנשמתי וברוחי.

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

עמודים מעורערים – מחלוקות שלא לשם שמיים בהלכה

בשיחה שניהלתי עם נערה חביבה, דתל"שית שכזאת, טענה באוזניי כך: אבותינו היו תמימים ונקיים מחטא ועוון, ועל כן היה מתאים להם להיות אנשים דתיים. אולם בדורנו, אשר דור תהפוכות המה, אין הדת תפארת ליהודים, כיוון שכולם רמאים וחברי גנבים.

לא אשאל השאלה האם אכן הדת היא עבור אנשים תמימים בלבד, אלא דבר אחד הפריע לי בטענה: היא מלאה בערגה, אך לא במציאות. הצגתי בכמה פוסטים קודמים את הערגה לשטעטעל בו גרו אבותיי או לספר ה"חוק לישראל" שהיו לומדים תמימי צפון-אפריקה. אבל האמת היא שאף פעם לא היה לנו טוב. זה התחיל עוד מההתחלה. משה רבינו כבר הפטיר: "ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". הרבה חושבים שבית הלל גברו על בית שמאי בגלל שהיו מקילים יותר או נעימים לעם, אך האמת שלא מעט דם ובריונות הייתה שם. גם רבן יוחנן בן זכאי לא יכול היה לעשות דבר מול קרוב המשפחה שלו שהשליט אימה בתוך ירושלים בעיצמו של המצור הרומאי ושרף את כל התבואה של תושבי העיר הנצורה. היה רע, בואו לא נכחיש. כמה רעים היינו? מסתבר שכמעט כל דמות מהותית בעולם היהודי סבלה היטב מהעם, אבל בכל זאת – הצליחו לעלות. זהו סיפורם של שלושת העמודים המעורערים.

כשבא ר' יוסף קארו לכתוב את ה"שולחן ערוך", ספר ההלכה האולטימטיבי של היהדות, נאזר במקורות רבים. הרבה פעמים כשרצה לפסוק הלכה, נתקל במחלוקת אצל החכמים הראשונים שהיה צריך להכריע. איך הוא הכריע? משלוש-יוצא-אחד! הוא הסתכל מה כתב הרמב"ם, מה כתב הרי"ף ומה כתב הרא"ש, כל אחד מהם היה ענק בדורו, ופסק את ההלכה ע"פ שיטת הרוב. לדוגמא, אם שניים מהפוסקים אמרו שדבר מה מסוים מותר, והשלישי אמר שאסור – ההלכה תהיה לרוב שמותר. (מיותר לציין שזהו כלל אצבע בלבד, ושיטת ההלכה של השולחן ערוך הרבה יותר מסובכת ולעיתים חורגת מכך…בכל מקרה, לרוב הכלל הזה תקף). אלו שלושת האישים עליהם עומדת ההלכה האורתודוקסית כבר מאות בשנים. אבל מסתבר שכל השלושה שעליהם הסתמך ר' יוסף קארו בחיבורו, חוו התקפות אישיות על המפעל ההלכתי שלהם והתמודדו עם בעיות לא קטנות נוכח הציבור שאף פעם לא היה תמים.

יצחק ויצחק נגד יצחק

רבי יצחק אלפסי (רי"ף, 1013-1103) הוא האבא של ההלכה. היה מאחרון הגאונים ופתח את תקופת הראשונים. כל הבאים אחריו העריצו אותו. אבן-עזרא כתב עליו שירים והרמב"ם הרעיף עליו תשבחות. פסקיו היו מקובלים בכל תפוצות ספרד, גם כשחלק על הגאונים.

אבל החיים של הרי"ף לא היו קלים מההתחלה. על מקום "גדול הדור" התחרו עוד 4 רבנים שונים (שלכולם גם קראו יצחק, אגב), ועשו כנגד הרי"ף יד אחת כנגד המפעל ההלכתי שלו לכתוב הלכות מתומצתות. לא רק שהקולגות עשו לו צרות, אלא גם בארץ מולדתו בצפון אפריקה קמו נגדו מלשינים שלא היו מרוצים מהרב המכובד, ולכן נאלץ לברוח לספרד. בסופו של דבר אחד מהיצחקים (אבן אלבאליא) סלח לו וגם שלח את הבן שלו ללמוד אצלו, ועוד אחד מהיצחקים (אבן גיאת), שהיה מתנגד חריף לרי"ף, נפטר, והרי"ף מצדו מיהר לתפוס את מקומו כראש הישיבה.

אבל הצרות לא נגמרו כאן. אדרבא, הן קורות דווקא במשפחות הכי טובות. תורתו של הרי"ף לא ידעה מנוח גם לאחר מותו. ילד גאון בן 19 בשם ר' זרחיה העז לדקדק בהלכות של הרי"ף ולכתוב השגות עליהם. הדבר הזה קנה לר' זרחיה שונאים רבים, כולל הרמב"ן, שגלשו לפסים אישיים נגדו, ואף הוא נאלץ לעזוב את מולדתו וללכת ללוניל.

אל תדברו על הרמב"ם

היום כולנו מתגאים ברמב"ם: פוסק, פילוסוף, רופא, יהודי לתפארת. אבל הגישה הזאת של התפארות ברמב"ם והעלתו כדמות יהודית עילאית גם בפי חילוניים וגם בפי דתיים, היא גישה שהשורשים שלה היו רק בימי ההשכלה. המשכילים היו הראשונים שבנו את ההילה סביב הרמב"ם. לפניהם, הייתה גישה מכובדת מאוד לרמב"ם בתור פוסק וגאון ללא ספק, אבל עדיין מדי פעם התגעשו הגלים והחל כל פעם מחדש פולמוס על כתביו. הפולמוס הראשון, היה כנגד מפעלו הגדול: משנה תורה (הקרוי גם היד החזקה). טענות נגד ספרי הלכה מתומצתים היו גם כנגד הרי"ף לעיל, אבל הרמב"ם היה מקרה מיוחד. לא רק שהוא תמצת, הוא גם לא הביא מראי מקומות, כלומר – לא ציין מאיפה הביא כל הלכה. הוא נפטר מהלשון הארמית בכלל, וכתב בספרו את הדברים הבאים, שנשמעים קצת מתנשאים:

כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד… לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

מטרת הספר, לפי הרמב"ם, הייתה להוות גשר בין התורה שבכתב, להלכה – ובכך היהודי הפשוט יכול לוותר על המשנה, הגמרא, המדרש ותשובות הגאונים. הדבר הזה הרגיז לא מעט אנשים ששלחו מכתבים נוזפים מאוד לרמב"ם. היו מי שטען ששיטת ההלכה של הרמב"ם בספר הייתה נגועה ברקע אישי, רוצה לומר – שכפה דעתו על קהילות שלא קיבלו את מרותו, אבל בכל זאת יקראו את ספרו כיוון שהוא כתוב בצורה נוחה, מעין מלכודת דבש.

אבל נגד הרמב"ם היו גם טענות חמורות עוד יותר, כיוון ששלח ידו בפילוסופיה. גם הגאון מוילנא, שהיה לו כבוד לראשונים, אמר ש"הפילוסופיא הארורה הטעתו". עוד בחייו היה צריך לספק תירוצים אפולוגטיים כנגד הדעות הפילוסופיות שלו. (בין אם אגרת תחיית המתים שלו היא אוריגינאלית או זיוף). לאחר מותו של הרמב"ם, בשנת 1232 הוטל חרם בצרפת על ספרי הרמב"ם בעקבות הדעות האריסטוטליות המצויות במורה נבוכים וב"ספר המדע" שבמשנה תורה. החרם נפוץ לשאר אירופה. היה מי שהגן על הרמב"ם, והיו גדולים לא פחות שאמרו על הרמב"ם שיחד עם כל התורה שלו, גם היו כוהנים גדולים שהפכו לצדוקים בסוף.

קבר הרמב"ם ב1935. מועד לונדליזם עוד מהמאה ה13.

גם על גופתו של הרמב"ם לא חסו, ואת הכתובת שעל קברו בטבריה "פה נטמן רבי משה בן מיימון – מבחר המין האנושי" החליפו ב"רבי משה בין מיימון – מוחרם ומין". הדיון החריף, עד שבסופו של דבר מתנגדי הרמב"ם פנו לכנסייה ואמרו לה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."

ההלשנה היהודית על ספרי הרמב"ם ושריפתם, עוררה חלחלה גם אצל המתנגדים הראשונים, שמשכו ידם ברגע שזה הגיע לרמה הזאת. בדיעבד, כך מציין רבי יונה גירונדי שהיה מתנגד, ההלשנה היהודית על הרמב"ם היא שעוררה את הכנסייה לשרוף את התלמוד בפריז כמה שנים לאחר מכן שנחשב לאירוע כואב מאוד אשר האשכנזים אומרים עליו קינות מדי ט' באב.

נפל על הרא"ש

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) הוא החוליה האשכנזית בשלישיה. אמו נהרגה על קידוש ה', אביו היה מחסידי אשכנז (תנועתו המוקדמת של ר' יהודה החסיד, לא של הבעש"ט). הוא היה מעורב מאוד בכל עסקי הציבור, וגם ניסה להתערב בעסקת חילופי השבויים של המהר"ם מרוטנבורג, שכידוע לא צלחה. אפילו בני טולדו הספרדים ביקשו ממנו להיות להם רב.

באופן מפתיע, כשלמישהו היה דין ודברים עם הרא"ש, דווקא הרא"ש לא ויתר ונכנס עימו לעובי הקורה. הוא תיעב חנופה וידע עם איזה חומר הוא מתעסק. כי יש חומרות ויש אנשים שרוצים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. וכך היה מעשה אחד עם רבי יעקב ברבי משה מהעיר אלינסיא, שהחליט יום אחד לא לסמוך על העירוב בעיר שלו ואמר – זהו! אין עירוב! אצלי בעיר אסור לטלטל שום דבר בשבת! אבל הרא"ש ידע שהיהודים לא פאריירים. אין עירוב? אז יטלטלו בכל מקרה, ובמקום ספק חילול שבת, יהיה חילול שבת ודאי. הוא שלח מכתב לרבי יעקב, אבל רבי יעקב עמד בתוקף על ההחלטה לא לסמוך על עירוב בשבת. המשמעות ההלכתית של הדבר היא גדולה מאוד – הוא עקר גוף תורה שלם (ראו גם כאן מה שכתבתי על השמיטה), וזהו מקום שבו אסור להחמיר. הרא"ש התעקש וכתב לו:

תשובה על שלא רצה לשוב מאולתו מענין העירוב. אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא, כבר כתבתי לך על ענין העירוב, שנהגו בכל גליות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח, ואתה אסרת אותו לקהל פריריש. וכתבת לי ראיותיך, ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך, ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו עפ"י גדוליהם, והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך, ואתה מכשיל את הרבים בחלול שבת. לכן אני גוזר עליך, אחר שינתן לך כתב זה בעדים, שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח, תוך שבועיים אחר שתראה כתב זה; ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי, אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך, כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי, ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל, ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה.

ממש כך: הרא"ש נתן לו דד-ליין, אחרת חבל, יש לך פרצוף יפה.

אותו רבי יעקב היה עקשן כפרד, כי עכשיו זה כבר לא עניין של הלכה, זה עניין של כבוד. אבל הוא לא ידע על מי הוא נפל. הרא"ש התחיל בסיבוב שני כנגדו וכתב לאחר ממכובדי עירו:

שלומך יהי נצח החכם רבי יעקב ס״ט בר׳ יצחק. הכתב ששלחתי לאותו חסר מוח אתה ואחר תנום לו, ואם לא יחזור בו אני מתרה בך ואת כל הקהל שינהגו בו נידוי באותו המשוגע יעקב בר׳ משה ירחיקוהו ויבדילוהו מעדת ישראל, כל דבר זה צריך חיזוק שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע״ה, ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר״ה שיתן אלף זוז למושל העיר, ואני גוזר עליך ר״י שתמסור כתבי זה למושל העיר שיגבה ממנו קנם הנ״ז. ואם כל זה לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרא כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלהים ולבער עושה הרעה מקרבינו.

מסקנה: גם לאשכנזים יש סף עצבים. חשבתם על תהלים-זוגער בשטעטל? תחשבו שוב.

ש"ך נגד ט"ז

מכל המחלוקות הללו יש לשים לב למשהו מעניין – לרוב אנחנו שומעים רק על צד אחד. המתנגדים של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמנם הותיאו אחריהם כתבים, אבל אלו מועטים וזניחים. האם הם לא היו מתנגדים של ממש? לכך אני מוצא לתרץ לפי המאמר בפרקי אבות:

הש"ך – תנו כבוד לצעירים

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים"

ברגע שהחולקים הכניסו את דעותיהם האישיות, זה סוף הסיפור – זה כבר מחוץ למסורת היהודית ואין להם מקום שם. וזה דבר גדול שעליו אנו מתאבלים בעומר – אותם עשרות אלפי תלמידים שמתו "משום שלא נהגו כבוד זה בזה", כל אחד התווכח עם חברו, בעניינים הלכתיים אמנם, אבל מעורב באינטרסים אישיים של כבוד. בהלכה אין "אני צודק", אלא "אלו ואלו דברים אלוהים חיים". ולראייה, הרי לכם מחלוקת אחת שדווקא נותרה עד עצם היום הזה. הש"ך (שפתי כהן) והט"ז (טורי זהב) הם שניים מנושאי הכלים המרכזיים של השולחן ערוך.

הט"ז היה כבר חכם זקן ומקובל כשפרסם את ספרו על השולחן ערוך במאה ה17. הש"ך, בהיותו ילד צעיר בן 24 בלבד, פרסם השגות על הספר של הט"ז. כמובן, שהש"ך לא היה מוכר והמעשה שלו נחשב כחוצפנות גדולה מאוד. החלה חלופת מכתבים והשגות רצינית ביניהם. רוב ההתכתבות עסקה דווקא בעניינים הלכתיים, אך ניכרת השפה החריפה של הש"ך (עדיין ילדון!) שם הוא מכנה את שיטת ההלכה של הט"ז "כמי שאין לו עיניים", או "המשכיל יבין שלא זאת כך".

אבל יש הפי אנד: יום אחד נסע הט"ז בעגלה בוילנא והחשיך היום. חיפש מקום להתאכסן בו, והעגלון הציע את ביתו של הש"ך, כי בכל זאת – אם אתם מחליפים כל כך הרבה מכתבים סביר להניח שאתם חברים טובים. שם אכן ציפתה לט"ז הפתעה, כפי שכותב הש"ך בהקדמה לספרו:

אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה", והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה. ואל אלהים יודע ועד שלא חיברתי ספרי נקדות הכסף הלז רק לשם שמים.

וכך, המחלוקת הגדולה המשיכה גם לאחר אותם שלושה ימים של אירוח שבסופם נישק הט"ז את הש"ך על ראשו. ככה, רבותיי, עושים הלכה.

ודבר אחרון בהחלט

מחלקות שלא לשם שמיים היו עוד במדבר אצל קורח ועדתו נגד משה רבינו. האם זה נראה ככה?