ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

ראש השנה: האם אפשר להימלט מהאמת?

החזון האוטופי

מקובל שעניינו העיקרי של ראש השנה הוא קיומו של משפט עצום בשמיים בו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ועל כל אחד נגזר מה יהא עליו בשנה הקרובה. אולם, על אף שעניין זה מעוגן במקורות, נראה כי מנוסח התפילה המוקד הוא דווקא יום המלכת ה', הקשורה למצוות היום – תקיעה חגיגית בשופר כדרך שעושים למלכים.

המלכת ה' בראש השנה נעה על ציר זמן. מלבד ההמלכה העכשווית שהמתפללים מכוונים עליה, גם עבור העבר, מזכירים המתפללים את המעמד ההיסטורי של מתן תורה, ואיתו, ע"פ המסורת, פחד ויראה שירדו לעולם עם הידיעה נוכח ירידת אלוהים על הר סיני. אבל יותר מכל, המחזור מלא בניסוחים מליציים על עתיד אוטופי אודות יום בו כל העולם ידע באופן ברור על קיום אלוהים והנהגתו את העולם. למשל בתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בתוך התפילה:

וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד:

וכן בתפילת מוסף:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

האלמנט הפילוסופי של החזון הזה מרשים ביותר. זה אינו חזון של עושר ושגשוג או של שלום ואחווה. זאת שאיפה אפיסטמית נעלה. השכל רוצה להגיע למקום שמעבר לחומר הגשמי ולשלמות הגוף, המטרה היא לדעת. והתקווה הנמצאת בשולי השאיפה הזאת היא שמתוך הידיעה הנעלה הזאת, הדברים כבר יסתדרו מעצמם. כל ברוא ידע את התפקיד המוטל עליו ויבצע אותו ללא לאות, מתוך אותה ידיעה מושלמת – וממילא יבוא שלום עולמי ועץ השדה ייתן פריו.

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו י"א ט')

חזון אוטופי זה טומן בחובו שאלה פילוסופית ופסיכולוגית – האם ידע משפיע על התנהגות? האם בהיותי אדם מודע לעובדה מכרעת, אני משנה את ההרגלים שלי ואת היחס שלי כלפי אותו דבר הנוגע לידע? החזון האוטופי של "דעה את ה'" מדבר על תיקון כולל של העולם, אבל עוד הרבה לפני זה אנחנו נתקלים בשאלה זאת יום-יום. למשל, כשמשרד הבריאות מתריע על הנזק בעישון ועל הסכנות בהשמנת יתר, קמפיינים למניעת תאונות דרכים ואפילו פרסומות לעיצוב דעתנו כלפי מוצר מסוים. האם הידע החדש שלנו – הופך אותנו לאנשים אחרים? ברצוני להציע כי לא הידע לכשעצמו הוא הגורם לשינוי, אלא חווית הידע. המכלול הכולל ידע ויודע, אובייקט וסובייקט, אכן בכוחו לחולל שינוי.

ההוכחה שלא הצליחה

דקארט – הוכחה היא למשוכנעים

השאלה בה אנו עוסקים נוגעת גם למטא-פילוסופיה. פילוסופים רבים שאלו את עצמם: מה מועילה הפילוסופיה שלי? האם המסקנות שאני מציג עושות עולם טוב יותר או עצמי טוב יותר? חלק האמינו שכן, וראו בכך מוטיבציה להמשיך בחקירה שלהם, ולא עוד אלא גם לגיטימציה להתעסק בנושאי טאבו כמו קיום אלוהים. כך למשל רנה דקארט טוען, שהוכחה רציונלית לקיום האל מטרתה להנהיג בדרך ישרה את הלא-מאמינים:

…לעולם לא יעלה בידנו לשכנע את מי שאין אמונה בליבו כי יקבל עליו עול דת או אף מידת מוסרת כלשהי, אם לא נוכיח לו תחילה, באמצעות ההיגיון הטבעי, את שני הדברים הללו [- קיום האל והנפש, אי"ג]; והיות שבחיינו אלה דרך רשעים צלחה, ושכר למידה הטובה אין, מעטות הן הבריות שמבכרות היו צדק על-פני תועלת, לולא ריסן אותן מורא האל והתקווה לחיי העולם הבא. (הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת ידיעות, 25)

רנה דקראט, בתוך שאר פילוסופים רבים שניסו להוכיח את קיום האל, העלו חרס בידם פעם אחר פעם בניסיון להנחיל ללא-מאמינים אמונה דתית, ולו קלושה ככל שתהיה. ההוכחות האלו יכולות להיות מרשימות ואפילו ללא רבב לוגי בעיני המתבונן.  לא חוסר-תקפותן של ההוכחות הוא שעורר אך במעט את נפש הלא-מאמינים. ההוכחה האונטולוגית של אנסלם, למשל, עמדה בתוקפה מאות שנים עד לתחילת המאה ה20, וגם לאחר ערעורה על-ידי הפוזיטביסטים, עדיין יוצאים שכלולים שלה.

מדוע הוכחות אלו לא הצליחו? התשובה נעוצה במה שהן עוררו בקרב שומעיהן. ההתנהגות היא תוצר רצוני הקשור לתגובה הנוצרת מהידיעה, וההוכחות, ככל הנראה – יצרו תגובה נגדית למה שרצו הפילוסופים ליצור. ההוכחה, אמר פרידריך ניטשה, מעוררת חשדנות. (אנושי, אנושי מידי, ב' 295). חווית הידע שיש אלוהים תחת הוכחה פורמלית מעורבות באפולוגטיקה, בתחושת התרפסות כלפי ההיגיון וכללים דוגמטיים. אין כאן את תחושת הרוממות והוודאות שמתוארת במחזור: כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד – סוף פסוק. אלוהי אמת הופך להיות לאלוהי תקפות קטן ביותר, אשר מי יאות להאמין בו?

פילוסופיה היא דכאון זמני

דיוויד יום – ספקנות חזקה, אבל לא מספיק

העיסוק בפילוסופיה הביא חוקרים לתחושות רגשיות מגוונות. עוד מימי היוונים אנו מכירים סיפורים על פילוסופים שמסקנותיהם גרמו להם לעיתים לפעולות אבסורדיות. בעת החדשה המסקנות הפילוסופיות יכלו לגרום לעוגמת נפש של ממש. דוגמא מעולה היא הפילוסוף הבריטי דיוויד יוּם (Hume). יום שוטח פילוסופיה פסימית מאוד, בה אין יתרון של ממש להפעלת השכל ולהסתמכות על חוקי טבע, מדע, חוש או רציונל. תחת מסקנה פילוסופית עגומה זאת, האפשרות לידיעה, אפילו בזריחת השמש למחרת, נראית רחוקה, ומעוררת באדם דכדוך. אין זאת בלבד העמדה הספקנית שמדכדכת, אלא הדרך בה הספקנות מוטלת, כלומר, ערעור כל המתודות הנהוגות. אלו השיקולים המתוחכמים והמטאפיזיים, אומר יוּם, המשפיעים עלינו קשות.

המראה החריף של הסתירות והפגמים המרובים בשכל האדם כה השפיע עליי וכה וחימם את מוחי , עד שאני מוכן לדחות כל אמונה וכל שכילה , ואינני יכול להסתכל בשום סברה אפילו כמסתברת או סבירה יותר מאחרת . איפה אני , או מה אני ? מאילו סיבות אני שואב את קיומי , ולאיזה מצב אני עתיד לשוב ? לחסדיו של מי אשחר , ומזעפו של מי אירא ? אילו ישים סובבים אותי ? ועל מי מהם יש לי השפעה , או למי מהם יש השפעה עליי ? אני נבוך מכל השאלות האלה , ומתחיל לדמיין את עצמי במצב האומלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת , מוקף בעלטה גמורה , בלא יכולת להפעיל את איבריי ואת כושרי ההכרה שלי . (מסכת על טבע האדם : ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית, הוצאת שלם, 228)

נמצא איפוא, שטיעונים מתוחכמים מועילים לספקנות, אך לא מועילים לאמונה. אך, האמנם ניתן לחיות – באופן מתמיד תחת אותה ידיעה עגומה? איך אפשר לנהל את חיינו, לקבוע פגישות ביומן ולתכנן מיזמים ארוכי-טווח? המזל הגדול, אומר יוּם, שכיוון שהחוויה הפילוסופית היא כה שלילית, היא זמנית. למרות שהחוויה הספקנית היא חזקה ומטלטלת, היא לא נעימה, ולכן בני אדם לא חפצים בה, בדיוק כפי שיש בחוויית ההוכחה לקיום האל צד של קור ומכאניות:

למרבה המזל , אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה , הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה , אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה . אני אוכל צהריים , אני משחק שש בש , אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור , כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה , הם נראים כל כך קרים , מאולצים ומגוחכים , עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד. (שם, 229)

לעניינו, למרות שיוּם חושף אמת גדולה מאוד, אין ביכולתה לפרוץ את גבולות חיי היום-יום ולהביא לתיקון עולם (או לחורבנו במקרה של יוּם). הפילוסוף נמלט מהאמת כל יום, אחרת חייו היו גיהינום.

מכון גמילה מעבודה זרה

ידע לא משנה התנהגות, אבל חווית הידע כן. לחבר טוב שלי הייתה בעיה תורשתית של נטייה להשמנה. הוא הכיר וידע את כל הסיכונים, הבריאותיים והחברתיים, אך עדיין המשיך לאכול כאוות נפשו, עד ליום בו קרוב משפחה עבר כריתת רגל סוכרתית. ההבנה של "לי זה לא יקרה ובכל זאת זה קרה" שהרבה אנשים שחוו פוסט טראומה מתארים, אינה דומה כלל לתחושת הידיעה של הסכנות העלולים לקרות. וכן להפך לעניין החיובי: קואצ'רים מדברים רבות על שיטות לקידום כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים אבל לא מספיק רוצים לעשות בפועל. להבנתי, השיטות כולן מבוססות על יצירת חוויה בה אנחנו קולטים את ההבנה הזאת, שהדברים עובדים באמת בצורה שהיינו מצפים שהם יעבדו. שיטות כמו תגמול על הישג, מדידה הדרגתית של התקדמות, והפעלת לחץ חברתי, מטיחות באדם העובר את השינוי את הידיעה. הוא לא רק יודע בראש אלא כל עצמותיו יודעות וגופו מזדעזע כשמשהו משתבש.

החזון של ראש השנה הוא אוטופי, אך לא נאיבי כמו זה של דקארט. הפייטן מתאר את הדרכים בה החזון של ארץ מלאה בידיעת ה' אמור להתממש, וניתן לראות בפיוט זה את עוצמת החוויה המלווה את הידיעה. בני האדם אינן רובוטים ביהביוריסטים שפועלים בהתאם לקלט, אלא הם מתמלאים ברגש ובתשוקה לעבודת ה' ומתוך זה מייחדים שמו.

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּׂאוּךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

טקסט מלא פאתוס זה מתאר את הידיעה מתוך חוויה מעורבת. יש צד חברתי, מעין תיקון של מגדל בבל: התחברות העמים למטרה משותפת. תחושת "ביחד" ופידבק חברתי. ("ויטו שכם אחד לעבדך", "וירוממך בקהל עם") יש צד ספיריטואלי, של מלמול שפתיים בתפילה ובהלל. האדם מרגיש התחברות לאותנטי שבו ומתוך כך הוא עובד את ה'. על פי החזון האוטופי, באחרית הימים אולי ידיעת ה' תהיה קלה, אך סדרי בראשית לא ישתנו. כדי שידיעת ה' אכן תביא לתיקון עולם, היא צריכה להיות מלווה בחוויה כלל-עולמית טובה, וזה הדבר הנמצא במרכז תפילה ראש השנה.

סוף דבר

למרות שהחזון נראה רציונלי מאין כמותו, מסתבר שאותה "תפילה לידיעה" היא תפילה רגשית. אנו מבקשים גם להרגיש את ה' בחוש ובשכל, כך שאותה ידיעה לא תיתן לנו מנוח, כפי שיוּם תיאר על התורה הספקנית שלו וכפי שהרמב"ם מספר על מצוות אהבת השם. ומעבר לשופרות ולמלכויות מתגלה הצד השלישי של ראש השנה: הזיכרונות. זיכרון הוא מה שנותר מחוויית הידע. בניגוד לידע היבש, הוא זה שמניע את השינוי. אנחנו מבקשים בתפילה תמיד לזכור את ה' בצורה בלתי נפסקת. "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ". וכנגד, אנו גם מבקשים שזיכרונות הנעורים, חווית הידיעה הנעימה, יעמדו תמיד מול עיני ה':

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, הָלוֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהֹוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: וְנֶאֱמַר, וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם: וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה:

מודעות פרסומת

האם אריסטו היה משולש?

האם אריסטו היה משולש?

סיפורים-פה

בעולמם של הדרשנים היהודים, יש סיפורים ידועים, "עם זקן", שחוזרים שוב ושוב, כל שנה ואפילו כמה פעמים בשנה. סיפורי המוסר האלו נשלפים בדרך כלל מארסנל קבוע, לוקחים איזה חכם יהודי, ושמים בפיו איזה מופת. כך שמעתי אין ספור על הרמב"ם שהתגייס להילחם בעזרת לחשים מיסתוריים באינקוויזיציה, ועל גילוי אליהו מופתי אצל עקרה ששכחה אטרייה בפסח בתוך ספר הפוך. הסיפורים הולכים ומשתכללים, עד שכבר לא ניתן לדעת מה המקור שלהם, שלא לדבר האם הם בכלל היו. אחד הסיפורים הוא על אריסטו. להלן גרסא סטנדרטית של הסיפור:

[תלמידיהון אשכחן להו לאריסטו סבא דיוון יתיב בביתא ואכיל תרנגולתא בידיהו] מעשה באריסטו, מפילוסופי יוון, שמצאוהו תלמידיו יושב בביתו ואוכל תרנגולת חיה בידיו. אמרו לו תלמידיו: "רבנו! הרי אתה לימדתנו אתיקה וכעת היית כאחד הריקים". אמר להם: "תלמידיי! ממה נפשכם? והרי גם גיאומטריה לימדתי אתכם, ולא שאלתם האם אני משולש."

גרסאות שונות קיימות לסיפור, הנבדלות במעשה הבלתי-מוסרי שאריסטו לכאורה עשה: אכילת תרנגולת בגסות, הוללות עם בהמה, השתכרות, ואפילו סתם שירה בציבור. יש גם הבדלים דקים בתשובה שהוא ענה, אבל מוטיב המורה לגיאומטריה שהוא לא משולש חוזר בכולם.

ברור שמטרת הדרשנים בסיפור הזה הוא להמעיט מחוכמת הגויים החיצונית ולהאדיר את חוכמת התורה. אבל לי היה קשה לקבל את הסיפור הזה, וגם את המסר, כיוון שאני יודע שלפעמים הדברים שלובים אחד בשני בקשר בל ינתק, כמו לדוגמא בהגותו של הרמב"ם, שודאי לא היה שמח לשמוע את הסיפור הזה. אז ניסיתי לבדוק את מקור המיתוס היהודי אודות אריסטו.

פילוסורפטור מהרהר על אכילת תרנגולות

אריסטו, אין לך צורה!

למרות שקל לנו לדמיין את אריסטו מביא דימויים מעולם הגיאומטריה, נראה כי האמרה על המשולש לא נאמרה ע"י אריסטו. אחד הסופים האחרים של הסיפור הזה הוא שתלמידיו שואלים אותו: "אריסטו, זה אתה?" והוא משיב להם: "לא, כעת איני אריסטו!". (להלן, "הסיפור השני") כלומר, אני מבדיל בין אריסטו הפילוסוף לבין אריסטו הבן-אדם בעל התאוות החייתיות, ובשעה שאני נוגס בתרנגולת, איני אריסטו.

הסיפור השני, אף על פי שלא מצאתי גם לו סימוכין אקדמאים רשמיים, דווקא מאיר יפה נקודה בפילוסופיה של אריסטו. אריסטו טען, כי כל עוד האדם מסוג הפילוסוף אינו מממש את יכולתו לחיות כפילוסוף שחוקר ומהרהר על טבע העולם, הוא לא יוכל להיות מאושר, הוא לא יהיה בן אדם, הוא לא יהיה מי שהוא צריך להיות. אם אדם שראוי להיות פילוסוף יתעסק בחרישת השדה כאחד עבדיו, אז הוא מפספס את כל הייעוד שלו. הנקודה הזאת מגיעה גם במודל הנביא שמציג הרמב"ם, הוא האדם השלם שיגיע לאושר הגדול מכולם בעקבות חקירתו – ידיעת ה', ואז הוא יקרא "אדם". ממילא, הסיפור השני על אריסטו הוא די אריסטוטלי, וכפי שאריסטו בעת נגיסתו בתרנגולת הוא לא אריסטו, גם הנביא אינו נביא אם אינו מאמץ את כל כוחות נפשו להכרת ה' באותו רגע. באיזשהו אופן, הסיפור הזה הרבה יותר רך, כיוון שאין בו תירוץ בוטה כמו הסיפור המקורי – בו אריסטו מסיר אחריות מכל החברה האנושית למצוא מוסר אצל מרצים לאתיקה.

חבר טוב שקרא את כל כתבי אפלטון, אף אמר לי שמופיעה נקודה דומה באחד הדיאלוגים האחרונים שלו, לפיה יתכן מצב בו האדם יודע משהו, אבל לא פועל לפי הדבר אותו הוא יודע. לא הצלחתי למצוא את המקור, ואם מישהו יוכל להאיר את עיניי אשמח מאוד. כך או כך, אני בטוח שהדרשן בעל הסיפור הזה לא פתח את הדיאלוגים של אפלטון ונשאר מחוץ למסיבה.

פילוסוף לא ישר, ובטח לא משולש

לאחר עוד קצת חקירה, גיליתי שיש פה למען האמת שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא הסיפור השני על אריסטו, בו תלמידיו תופסים אותו "על חם", אבל התשובה-לכאורה של אריסטו עם המשולש, מיוחסת דווקא לפילוסוף האנגלי בן המאה ה20, ברנרד ראסל. וזהו הסיפור עליו (לקוח מאתר "אש התורה"):

בעת היותו מרצה לאתיקה בהארוורד, ראסל ניהל פרשת-אהבים עם סטודנטית צעירה ממנו בעשרות שנים. כיוון שזה היה עשורים לפני המהפכה המינית, הועד הבכיר של הארוורד קרא לראסל וביקש לנדותו. ראסל טען להגנתו שהרומנים הפרטיים שלו לא נוגעים לביצוע חובותיו המקצועיות. "אבל אתה מרצה לאתיקה!" ציין אחד מחברי הועד. "הייתי גם מרצה לגיאומטריה בקיימברידג'", ציין ראסל, "אבל אף אחד שם לא שאל אותי למה לא הייתי משולש".

את הגרסא הזאת מצאתי בכמה מקומות, מוקדמים ומאוחרים, עם שינויים קלים פה ושם. למען האמת, מצאתי אותו בעיקר באתרים יהודים, אם כי אפשר לראות כאן, מאמר של זוג עורכי דין אמריקאים ידועים שמביאים את הסיפור.

אבל הבעיות עם הסיפור מרובות יותר מידי. הבה נמנה אותן:

א. ראסל לא לימד מעולם בהארוורד.

ב. תחום העיסוק העיקרי שלו היה בלוגיקה ומתמטיקה של תורת הקבוצות. הוא סבר שהאתיקה אינה תחום הנתון לחקירה פילוסופית (אף על פי שהיה לו מה להגיד בנושאים אתים).

ג. נכון למאה השנה האחרונות, לא מועבר בקיימברידג' קורס בגיאומטריה אוקלידית. (קיימים קורסים בגיאומטריה דיפרנציאלית ואלגברית)

עם זאת, יש להודות כי אפשר איכשהו להבין איך הסיפור הזה השתרבב תחת שמו של ראסל. ראסל עצמו נחשב מתירן מאוד בנושאי הנישואין והבגידה בין בני הזוג. לא רק שהוא הטיף בפועל לנישואין פתוחים, הוא גם התחתן והתגרש ארבע פעמים (אשתו השלישית לדוגמא, הייתה האומנת של ילדיו מהאישה השנייה), ופילגשים אין מספר. לכן סביר מאוד שפרשיות עם סטודנטיות היו דבר שבשגרה. המתירנות המינית הגדולה מאוד של ראסל, יצרה חשש גדול מאוד ממנו בקרב הציבור הבריטי והאמריקאי, וגם עוררה גלים של ביקורת עליו, בנוסף לאמרות הפוליטיות החריפות שלו. אמרה כמו "אני לא אמור להיות משולש" נשמעת אופיינית מאוד לראסל, ויתכן שאמר אותה באיזה ראיון והיא התפתחה לסיפור שלם. ובכל זאת, ראסל לא ראה בכך דבר לא מוסרי.

בכל בדיחה יש קצת אמת

יש אופציה נוספת למקור הסיפור. המקור הסביר ביותר למיתוס הוא ככל הנראה בדיחה שמישהו המציא פעם, ואז מישהו אחד אמר: "היי, זה מצחיק!". בכל פעם הצמידו פילוסוף אחר להיות המוסר הנלעג בה. הבדיחה הפכה להיות עם הזמן "נבואה המגשימה את עצמה" – והתירוץ עלה שוב ושוב ויצר כמה סיפורים דומים.

המקור המוקדם ביותר שהצלחתי למצוא בגוגל (בהיות יכולות הארכיון שלי מוגבלים ביותר) הוא מטקסט של סמינר של התנועה הקונסרבטיבית באמריקה, שנת 1974 – שם מופיע סיפור דומה, רק ללא שם המוסד או שם הפרופסור. המקור השני הוא מ1979 ומיוחס דווקא לפרופסור מן האוניברסיטה העברית בארצנו הקדושה. המקור הבא הוא מ1990 והעלילה מתרחשת בו באוניברסיטת קולומביה. כל המקורות בהם ראסל מופיע הם מאוחרים יותר, לא לפני 2002.

והיה גם מקרה אחד אמיתי. בשנות ה70 (לא הצלחתי למצוא תאריך מדויק, אבל ייתכן שמדובר בסיפור מ1979), הפרופ' עדי צמח מהאוניברסיטה העברית, מומחה לפילסופיה של המוסר, הכה את אשתו עד זוב דם ושפך עליה מים רותחים. בדיון המשפטי עלתה השאלה כיצד יתכן שמרצה לאתיקה עושה מעשה נבלה שכזה, והוא טען, שפרופ' פ' מהפקולטה למתמטיקה אף הוא לא משולש.  בסוף, אשתו ויתרה על מיצוי הדין עימו והתגרשה ממנו. ייתכן וזהו המקור לסיפור, אבל עוד יותר ייתכן שהוא התלבש על סיפור שכבר הסתובב שם בדשאים הירוקים של הקמפוסים.

ברטראנד ראסל

ועוד גרסא מצאתי, המייחסת את האמרה הזאת דווקא למתמטיקאי, פרופ' אברהם פרנקל, מייסד החוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שיש מי שביקש להצמיד לו מידות רעות. אבל, לרוע המזל לא מצאתי אפילו חובה אחת בגוגל ללמד עליו, ולכן אניח שהוא צדיק תמים. מה שכן מצאתי, שפרופ' פרנקל התעסק בתורת הקבוצות, ואפילו החליף כמה מכתבים על ראסל. אני משער שניצול נשים לא היה הנושא המרכזי בהתכתבות הנ"ל.

ועוד כמה מילים על השמצת פילוסופים

אפיקורוס נתפס כשם דבר לכפירה ביהדות ולנהנתנות והדוניזם בנצרות. אבל מסתבר שהתכונות הרעות האלו נקבעו כיוון שהחכמים הקדמונים הכירו רק את תלמידיו של אפיקורוס היווני, שאכן חיו בנהנתנות וניהיליזם, והעדיפו סיפוקים גשמיים ומידיים על פני תפיסות דתיות. אפיקורוס עצמו, כך מסתבר, חיי בצנעה והסתפק במועט. באסכולה שלו, "הגן", היו חוקי צניעות מחמירים ביותר על הפרדה מגדרית, וביצוע פעילות מינית בכלל. בנוסף, אפיקורוס לא שלל את הימצאותם של אלים. אבל, הוא כן כפר בהשגחה במובנה הפופולארי והאמין בקדמות העולם.

גם ניטשה לא היה נאצי ו\או אנטישמי. אחותו היא זאת שסילפה את תורתו והבליטה את הצדדים האנטישמים לכאורה בהגותו. כמה דוגמאות:

  • כשניטשה גילה שבית הדפוס שהדפיס את ספרו "כה אמר זרתוסטרא" מדפיס גם כרזות אנטישמיות, הוא הפסיק את ההדפסה ועבר בית דפוס.
  • אגב זרתוסטרא, באותו הספר הוא כותב שהיהודים זכו לחיי נצח בשל הקפדתם על מצוות קיום אב ואם.
  • ניטשה ניתק את קשריו עם ואגנר, לאחר שהאחרון פרסם את מאמרו האנטישמי "היהודים והמוזיקה".

הדבר היחיד שאפשר לייחס לניטשה כאנטישמי באופן ברור היא אמרתו שאירופה אינה מקום מתאים ליהודים. אבל את זה גם טענו באותה תקופה ראשי הציונות. נקודה למחשבה.

ודבר אחרון בהחלט לסיום

המערכון הנפלא של מונטי פיטון. כל מילה מיותרת.

מסע ההרג של ניטשה

מסע ההרג של ניטשה

בבא בובה BA

אינטרנט בגימטריה

א(י)נטרנט = סרטן?

היחשתי פעמי לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה. זה לא בית הכנסת שאני מתפלל בו בדרך כלל, פשוט הפעם הייתי צריך לתפוס מניין מוקדם יותר. הקדמתי בדקות מעטות ועמדתי בפינה מכין עצמי לתפילת מנחה ע"י קריאת שגיונו של חבקוק הנביא. בינתיים, אחד המתפללים מסיים את שיעורו על פרשת השבוע (נוח כמדומני). ואוי לאזניים שכך שמעו. "הזהרו מהאינטרנט!" זעק המלמד. "מה זה אינטרנט? אינטר – זה להיכנס." התחיל לבאר (הדיסטרנסילציה במקור), "נ' זה 50 בגימטריה וט' זה טומאה – מי שנכנס לאינטרט נכנס ל50 שערי טומאה". למרות שהקורא יקרא את הסיפור ויצחק, לי יש כמה וכמה סיבות לבכות. האחת, שהמלמד החביב (שעוד פנינים הרבה יצאו מפיו) הוא תוכניתן מדופלם, שלא לומר חס ושלום "משכיל". השניה היא שדברי בלע שכאלו, שמקומם אצל מטיפים נוצרים, מגיעות לאוזניים יהודיות בשיעור שבועי בבית כנסת – מקום שלדעתי, האמונה בו צריכה להיות משלנו, ולא טיעונים מיסיונרים שקל להמציא וקל להפריך. הפניתי פניי לארון הספרים וחיפשתי ספר מעניין בין הרי התיקון הכללי וסידורי "כוונת הכליות" עם כל השמות והכוונות הקדושים. דעו נא רבותיי, כי אמנם בתי כנסת הם לא ספריית גרשם שלום אבל לעיתים ניתן למצוא בהם אוצרות של ממש. ואכן מצאתי מונח בקרן זווית ספר קטן שעליו כתוב "הגות". אלו הספרים שאני אוהב. בשנות ה-80 יצאו מידי פעם בצורת ספרונים קטעים מכתבי עת בנושא מחשבה, הגות ופילוסופיה יהודית. חוברות קטנות אלו הם סיפור הצלחה אשר קשה מאוד להשיגם היום (ובוודאי שלא מדפיסים אותם שוב), למרות שהם מכילים תוכן חשוב מאוד ומעניין. עלעלתי בחוברת וקראתי מאמר מעניין מאוד (של ד"ר לא זוכר מה שמו) על מושג ה"אמת" ביהדות (לא אפרט, אך בקצרה – כיצד גם משל כפי ספר איוב או "אפרו של יצחק" יכול להיות אמת נוקבת). דיפדפתי בספר וראיתי מאמר אחד עם התייחסות להוגי דעות מערביים, בינהם ניטשה ו"מותו של האל". אך המילה "מותו" הייתה מחוקה בדיו כחולה, בליווי הערה "חס ושלום!!". תפילת מנחה התחילה. נישקתי את הספר והחבאתי אותו במקום שאף אחד לא ימצא, כך אני מקווה אם אבקר בבית הכנסת הזה עוד פעם.

אז הוא מת, אז מה?

למה שיהודי יזדעזע מזה שניטשה הרג את אלוהים? זה יזעזע אותו אם האלוהים של ניטשה זה גם האלוהים שלו. האם נזדעזע כשנראה עובד כוכבים שובר את הפסל שלו? כל התיאוריה של ניטשה היא בגדר עובד ע"ז שהניח פסל אחד והלך לעבוד פסל אחר. כי, לאמיתו של דבר, אי אפשר לעולם הזה ללא אלוהים. ולמעשה, ע"י שהרג את האל שלו, ניטשה ברא לעצמו אל חדש בעיניו האפיקורסיות, וזהו אל יותר טוב, יותר נכון, יותר חזק, זה המוסר – המוסר הוא האל החדש של ניטשה, והאל שהיה על הצלב (או אבא שלו) מת. (הערת אגב: ניטשה לא התחיל בכך, אלא השורש של העניין הוא עוד בוולטר). בכל אופן, על דרך מה שאמר הבעל שם טוב, גם מניטשה אפשר ללמוד משהו. הדברים שניטשה הצביע עליהם, אפשר לקחתם ולהבדיל בין טוב לבין רע, וע"י זה לזכך את האמונה שלנו לכדי אמונה טהורה יותר ונקייה יותר משאר אמונות זרות ומרושעות שנתערבבו באמונת הייחוד היהודית הטהורה. נשים לב – כתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי" – האל עצמו אינו משתנה כתוצאה מהבנתנו אותו או על ציר הזמן (בניגוד לאל של ניטשה – המוסר האוברמענטשי, או האל של שפינוזה – הטבע), אבל התארים שאנו מצמידים לאל משתנים גם משתנים, וזה מה שניטשה עוזר לנו לעשות – להגיע לתיאור חדש ע"י פסילת התיאור הקודם (לפחות בחלקו). ראיה לכך שהתארים משתנים קראנו בפרשת השבוע ("חיי שרה"), שלפני מסעו של אברהם להפצת המונותאיזם נקרא האל "אלוקיי השמיים" – ששלט, כביכול, רק בשמיים. ולאחר מכן: "אלוקיי השמיים והארץ".

לסגור פינה אחרונה בכ'עבה

ריצ'ארד דוקינס - האמנון יצחק של האתאיסטים

דיברנו על אברהם אבינו ועל ניטשה- אז בואו ונאחד בינהם. כפי שאמרנו (ואבאר כבר בזמן אחר) שאי אפשר לעולם הזה ללא אלוקים. תורת הספקנות והפופ-אתאיזם הנהוגה היום ע"י אנשים שחושבים שהם חושבים, ולמעשה אינם יודעים שהפילוסופיה שואלת שאלות חוצות אמונות, דתות וחוסר-אמונה, ומנכסים בטעות זדונית לעצמם את המחשבה והחשיבה, כאילו שמי שמאמין לא חושב (אולי בגלל זה הוא גם לא מפחד 🙂 ), היא שום דבר מלבד פאנקיזם של מרידה במוסכמות (גירסא גיקית של וודסטוק, אם תרצו). על הנצרות כבר דיברתי רבות שאיננה בגדר אמונת ייחוד, ואולי אפילו בגדר עבודה זרה כלילה, בעלת טעויות תאולוגיות חמורות ביסודה, אשר אני מתנגד נחרצות להתחלחלותם לתוך היהדות (דבר שלעיתים קורה, לצערנו). ומה לגבי האיסלם? מקורביי כבר שמעו ממני עשרות פעמים שתי רעיונות שאני חוזר עליהם שוב ושוב. הראשון – הרס הפולקלוריזם (שעל כך אני פשוט חייב לכתוב בקרוב!) והשני – האקסטרניות של האל. אני תופס בדעה שהאל היהודי הוא אקסטרני ליקום, שנאמר – בראשית ברא וכו' – בין האל ליקום יש יחסי בורא-נברא, הוא אינו חלק מהטבע (פאגניזם) או לא חדר לטבע (נצרות, סיינטולוגיה), והוא אינו הטבע (שפינוזה, אתאיזם למעשה). הפעם היחידה שהייתה אינטרווינציה אלוהית הייתה בבריאה (ואולי גם בקיקיון של יונה, אומר בחצי חיוך וחצי רצינות). אמנם, האמונה המוסלמית גורסת שהתורה ניתנה לאותו ישמעאלי ע"י מגיד, המלאך גבריאל, בעוד שאצלנו התורה והמצוות ניתנו ע"י משה, בשר ודם, מכוח נבואתו בלבד – ולא ע"י חדירה אלוהית לתחום האנושי – השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם. משה היה היחיד שהיה ראוי לתת את התורה, שכן הגיע לרמת נבואה שלא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו, ורק בעזרת הבנת אלוקים שכזאת אפשר להנחיל את התורה – חוכמה קדומה, אלוקית וניצחית. וכך אנו אומרים: "תורה ציווה לנו משה" – משה ממש! בשר ודם כמונו! לא מלאך! (הערה קטנה: לדור המדבר ניתנו שתי מצוות מפי הגבורה עצמה – "אנוכי ה'" ו"לא תעשה לך פסל" – ולכן באותו דור, לא הייתה להם זכות בחירה לעבור על המצוות האלו, וגם מעשה העגל היה עבירה לשמה לפי דעת הרבה מהמפרשים, שרצו לעבוד ולהידבק בה' ולא להכעיסו, אך לא ידעו כיצד לעשות כן. גם בבעל פעור כתיב רק "ויצמד" וכו' וכו'). הרוצה לעיין בקושיה מהי תורת הנבואה ביהדות, שאינה התעוררות מלמעלה, אלא דווקא התעוררות התחתונים, יעיין ברמב"ם (מורה נבוכים, איך לא? אבל גם בתחילת משנה תורה כתוב בתמצות נפלא ומובן לכל נפש חושבת מעט מהתיאוריה הזאת של הרמב"ם). גם ליבוביץ מביא דברים נפלאים בשמו של הרמב"ם ובשמו שלו.

ולנו נשאר רק לבכות על השכינה שבגלות שמקטינה דעתנו עוד ועוד, וכדברי הרבי מקוצק (האהוב עלי עד מאוד): בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה.

ברוך המחזיר שכינתו לציון.

ודבר אחרון בהחלט: לחובבי גימטריות…