תולדות ה"אוי" היהודי
מהי התכונה היהודית האולטימטיבית? מהו הדבר המשותף לכל יהודי ויהודיה בעולם כולו? אחרי שנקלף את לימוד התורה והמצוות, שכן גם חילונים רבים מבקשים לקרוא לעצמם יהודים, ואחרי שנקלף את המוצאים השונים והפזורות השונות, יסתכם ניסיוננו בהבהרה אחת (יותר נכון דיפתונג) – אוי. האנחה, התלונה, הקרעכצן, חוצה יבשות וגלויות, ומקבץ את כולנו תחת מטריה אחת צפופה ולא נוחה, אז תעשו מקום. באמת.
הפטיש העברי – סרט על גיבור על יהודי שנלחם בסנטה קלאוס מרושע. המילה הכי נפוצה בסרט היא כנראה אוי.
בתחילה, היו אבותינו טרחנים
בואו נתחיל מהראשית. מתי בעצם היינו לעם? אפשר לסכם פחות או יותר על יציאת מצרים. ומתי התחילה יציאת מצרים? הרי בים סוף הן היינו כבר לעם, וכן בליל השימורים בו אפינו את המצות. אבל כשירדו בני יעקב, זה לא בדיוק עם, אלא סוג של חמולה. מתי ההתייחסות לצאצאי יעקב הייתה התייחסות לעם ולא לפרטים? אני מציע את התשובה המסורתית, אותה אנו קוראים בהגדה.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.
"שועתם" – ברבים, ואז אנו ממשיכים ואומרים:
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.
אז יש לי תשובה: היינו לעם ברגע שהחליט יוצרנו לגאול אותנו מן המצרים. ומתי זה היה? ברגע שיצא "אוי, כמה זה קשה" מפינו. אמור מעתה: כמו תינוק היוצא לעולם הזה בבכי, כך גם עם ישראל נולד כאשר נאנחו לראשונה.
הנביא פולניהו
אף על פי שאנחות רבות ידעו בני ישראל מאז, ולפחות 10 פעמים במדבר שהיה להם איזה "איפה המים?", "למה יש נחשים?", "למה אין מן בשבת?". אנו מתעניינים דווקא בעדות ברורה למילה "אוי". במקרא המילה "אוי" מופיע 23 פעמים (לא כולל כמובן את שם העיר "אֶוִי"), ואילו הביטוי היותר נפוץ הוא "הוי" המופיע 48 פעמים. מילת קריאה גם נפוצה היא "אהה" המופיעה 15 פעמים. ומתי יש שימוש במילים האלו? בכל הזדמנות אפשרית. כשירמיהו מקבל את השליחות שלו הוא אומר "אהה…ה' אלוקים לא ידעתי דבר" (ירמיה א ו). הנביא ישעיהו מקונן על מנהגיהם הרעים של ישראל: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון" (ישעיה א ד), זכריה כופל את אנחותיו ואומר: "הוי הוי ונסו מארץ צפון" (זכריה ב י).
לאחר שכל אנחותיהם של הנביאים לא עזרו, ואפילו אחרי שירמיהו אמר לעם: "מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה, כִּי-נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל-בֵּית הַכֶּלֶא" (ל"ז, י"ח), שזאת הדרך היפה להגיד: "טוב, אני לא מבין למה אני צריך לשבת כאן בקור, בחושך, בבית הכלא", הגיע החורבן. ומה עושים? נאנחים. ישב הנביא ירמיהו על הקרקע, ובסדר אלפביתי מופתי החל לקונן: "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, ט"ז). גם פייטני הקינות לא חסכו באנחות מסורתיות וברפרטואר של תשעה באב אפשר למצוא את "אוי מה היה לנו", "אוי ויהי נועם נשבת במוצאי שבת", "אויה אצבעותיי שפלו", ""אוי אוי אבל אעורר". הערכה גסה שלי אומרת שבתשעה באב יהודי אומר 150-100 פעמים אוי בממוצע כחלק מהתפילה. לא כולל התלונות על הרעב מהצום, החום של אוגוסט, והשרפרף הלא נוח שסידר לו הגבאי.
ייסורי התנאים
חז"ל המשיכו להיאנח ללא הרף, וקצרה היריעה מלפרט כל אוי מדרשי ותלמודי. נסתפק בכמה דוגמאות. אוי שימש בהרבה מאוד מקומות לבטא תסבוכת שאין ממנה מוצא קל, תחושה אמביוולנטית מציקה. כך כשרבן יוחנן בן זכאי נדרש לפרט את טהרתם וטומאתם של כלי-רמאות (כלים של נוכלים שאיתם היו גונבים ומרמים את הבריות), הוא מוצא את עצמו בעמדה מאוד לו נוחה, שאפשר לבטא במילה אחת – אוי.
"אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר- שמא ילמדו הרמאין [=כלומר, אם אלמד את ההלכה אודות אותם כלים, אנשים ילמדו לרמות]. ואם לא אומר – שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו [=אם לא אלמד את ההלכה הזאת, האנשים שכבר מרמים יחשבו שאנחנו החכמים לא מכירים את הקונצים שהם עושים]".
המעשה הנפלא הזה מראה לנו את פניה הכפולות של ההלכה: מצד אחד, היא חלה על המציאות, אי אפשר להתנגד למה שאנו רואים, יש לעסוק בענייני השעה. מצד שני – היא מכוונת אל המציאות האידיאלית.
רבי יהודה הנשיא גם ביטא את מצוקותיו הפילוסופיות אודות ההתפלגות המגדרית בעם ישראל:
"אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות".
כלומר, תבין, זה לא שאפשר לעשות משהו נגד זה, צריך שיהיו פה גם בנות. אם נולדה לך בת, מה חבל – אתה יכול רק להגיד "אוי". שמעתי לא מזמן שמישהו שאל את הרב מוצפי שאלה המתחילה במילים: "לאחי אין לו ילדים, יש לו רק בנות". אכן אוי.
מתוך קינות לט' באב
טרחת נשים
אבל ה"אוי" הוא לא נחלתם של הגברים היהודים בלבד. אדרבא, הנשים היהודיות, ובמיוחד האימהות, המשיכו להיאנח עוד ועוד על גורל ילדיהם שטרם מצאו זיווג הגון וטרם סיימו את דיפלומת עורך הדין שלהם. ואם חשבתם שזאת תופעה פולנית בלבד, אז טעיתם. במדרש (ב"ר, כ"ו, ד) מסופר מעשה נפלא על רבן גמליאל:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא תַּחְזְרִי לְכָאן [לבית אביך, ותשארי בביתך החדש]. [לאחר זמן,] יָלְדָה בֵּן זָכָר. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ. [כלומר, שלא תפסיקי להגיד "אוי"] אָמְרָה לוֹ: שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת בָּאוּ לִי וְאַתָּה מְקַלְּלֵנִי? אָמַר לָהּ: שְׁתֵּיהֶן תְּפִלּוֹת הֵן: מִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם לָךְ בְּבֵיתֵךְ לֹא תַּחְזְרִי לְכָאן; וּמִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא בְּנֵךְ קַיָּם לֹא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ: "אוֹי שֶׁלֹּא אָכַל בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא שָׁתָה בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת".
מעשה נפלא! הברכה השנייה שנתן רבן גמליאל לביתו היא: בגלל שיהיה בנך קיים, שלא ימות, יחיה ויגדל, שלא תפסקי להתלונן ולדאוג לו. לכן, יהיה רצון שלא תפסיקי להגיד "אוי"! ואני נוהג לומר, שעצם זה שאומרים "הוי" זאת תפילה בפני עצמה, כי זה שלושת רבעים משם הוי"ה, וכמוה לקריאה אל ה' יתברך שיושיע אותנו מצרותינו.
אוי, גרסא 2.0
בק"ק אשכנז נהוג להגדיל ולומר לא סתם "אוי" אלא אפילו "אוי ויי" ולמהדרין "אוי ויי זמיר". מה המשמעות של המילים הללו ביידיש? אפילו ויקיפדיה לא יודעת בוודאות. "אוי" זאת מילת קריאה בסיסית, והיתר זה בטח עיוות של איזה משהו. (שם כתוב שזה כנראה עיוות של "אוי כואב לי" בצרפתית עתיקה). במחילה מחכמי ויקיפדיה, לדעתי ה"ויי" ב"אוי ויי" הוא עתיק יומין. בתחילת מדרש המגילה, אנו מוצאים דיון רציני מאוד על מתי צריך להגיד "ויי" ומתי לא. "ויי" משמש כמשמעות הנפוצה היום – קריאת אנחה בהתקלות עם צרה. ואיזו צרה זאת הייתה בימי אחשוורוש והמן הרשע בשושן הבירה…
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (משלי כט, ב): בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם, בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, חֶדְוָה וְשִׂמְחָה בָּעוֹלָם, בְשָׁעָה שֶׁהָרְשָׁעִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, וַוי וַאֲנָחָה וַחֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַוי שֶׁמָּלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
את הפתיחה למגילה "ויהי בימי אחשוורוש" דורש המדרש כ"ווי היא בימי אחשוורוש". אוי ויי, אחשוורוש מלך. המדרש גם מייחס את ריבוי הפעלים בפרשת תולדות בה יעקב ואמו מרמים את אביו כנהי של יעקב על כך שהוא מרמה את אביו: "וילך ויקח ויבא לאמו" – לא פחות מ3 "ווי".
אוי, כמה טוב לי.
אוי יכול להיות גם חיובי. כי אוי כמוהו כתפילה כפי שציינתי קודם. וזה מה שהופך את האנחה הידועה ליהודית כל כך. היהודי בקשר מתמיד עם ריבונו של עולם. אמרו "אין מזל לישראל", כי כל מה שמתחולל לעם הזה הוא גזרה שמימית ישירה. ולכן בכל צרה, אנו ישר מפנים אצבע ושואלים את ריבונו של עולם- "למה?! אוי!" כמו לשאול "איו?" איפה הוא? למה הוא לא עוזר? עגנון מביא בספר סיפורי הבעש"ט אוסף סיפורים דומים במהותם. רובם הולכים כך:
יום אחד נסע הבעש"ט וקומץ מחסידיו בעגלה. הורה הבעש"ט לנסוע. נסעו ונסעו עד שהורה הבעש"ט לעצור. ראו שעצרו באיזה כפר קטן. נכנס הבעש"ט וכל פמלייתו לבית עלוב, ובעל הבית האביון שהשתכר ממכירת יי"ש לנוכרים, הוא ואשתו קיבלו אותם בשמחה. לא חסכו מהם דבר, אכלו איתם את לחמם ושיתפו איתם את כסותם. כך ישבו הבעש"ט וחסידיו אצל אותו יהודי ימים רבים, אך היהודי העני לא הוציא מילה מפיו, עד שגמרו את כל תכולת ביתו, ולא נותר כלום בבית להאכיל את היהודי, אשתו וילדיו. קם הבעש"ט ויצא חזרה לדרכו. אז קראה אשתו של אותו אביון: "שוטה שבעולם! לו אמרת לאותו צדיק שיברך אותך לפחות, אז היה לנו דבר לאכול, עכשיו לא אוכל ולא ברכה יש לנו". אמר אותו יהודי: "אכן את דוברת אשתי. אוי. ראה עניי ריבונו של עולם! לו הייתי רוטשילד!". באותו רגע דפק בדלת איוון הנוכרי ואמר "תן לי יי"ש". אמר היהודי: "אין לי מאומה". אמר איוון: "ראה אולי יש לך דבר מה ואשלם לך כפליים." חיפש היהודי בביתו ולא מצא אלא חבית עם שמרים של יי"ש. מילא את החבית במים, ערבב קמעא, ונתן לנוכרי. אמר איוון: "היי"ש הזה טוב מאוד." ונתן לו נפוליון אחד. למחרת בא שוב אותו איוון ואמר: "תן לי מן היי"ש שנתת לי אתמול", הלך היהודי, מילא שוב מים בחבית והגיש לנוכרי. והוא שילם לו כסף רב. לימים התעשר אותו יהודי ממי החבית עושר רב והלך לבקר את הבעש"ט. שאלו תלמידיו של הבעש"ט למעשה הזה. אמר – "יש עושר שמור לבעליו", לעיתים, יש בשמיים עושר גדול ששמור ליהודי, אך מה שזקוק זה שאותו יהודי יבקש אותו. ואותו יהודי היה צנוע ומסתפק במועט, לכן הוצרכתי לבוא אצלו ולצערו עד שיבקש את האוצר המגיע לו.
מסקנה: להתלונן זאת לא רק תרפיה מוצלחת, זה יכול גם להשתלם. ובעצם, ה"אוי" עצמו הוא השכר. כפי שסיפרו חברי להקת "אוי דיווז'ן" (להקת פאנקליזמר יהודי) בהופעתם האחרונה בחיפה, על אותו יהודי שלקחו ממנו את כל תכולות ביתו, אבל דבר אחד לא נלקח ממנו – הזכות להתלונן ולזעוק "אוי!". "ברוך שומע תפילה" אנו מברכים: וזהו מדויק, היהודי מאמין שהקב"ה לא בטוח יענה לו או יקיים את מבוקשו, אבל מה שכן הוא שומע, ואנחנו לא צריכים יותר מזה. כי בשביל להתלונן צריך שרק צד אחד ידבר, אחרת זה יהרוס את הכול.
ודבר אחרון בהחלט
סרטון (סטריאוטיפי למדי, אבל עדיין מצחיק) פרודיה על "בדרך לחתונה עוצרים ב…".
התלמיד הנבוך 