תולדות ה"אוי" היהודי

תולדות ה"אוי" היהודי

מהי התכונה היהודית האולטימטיבית? מהו הדבר המשותף לכל יהודי ויהודיה בעולם כולו? אחרי שנקלף את לימוד התורה והמצוות, שכן גם חילונים רבים מבקשים לקרוא לעצמם יהודים, ואחרי שנקלף את המוצאים השונים והפזורות השונות, יסתכם ניסיוננו בהבהרה אחת (יותר נכון דיפתונג) – אוי. האנחה, התלונה, הקרעכצן, חוצה יבשות וגלויות, ומקבץ את כולנו תחת מטריה אחת צפופה ולא נוחה, אז תעשו מקום. באמת.

הפטיש העברי – סרט על גיבור על יהודי שנלחם בסנטה קלאוס מרושע. המילה הכי נפוצה בסרט היא כנראה אוי.

בתחילה, היו אבותינו טרחנים

בואו נתחיל מהראשית. מתי בעצם היינו לעם? אפשר לסכם פחות או יותר על יציאת מצרים. ומתי התחילה יציאת מצרים? הרי בים סוף הן היינו כבר לעם, וכן בליל השימורים בו אפינו את המצות. אבל כשירדו בני יעקב, זה לא בדיוק עם, אלא סוג של חמולה. מתי ההתייחסות לצאצאי יעקב הייתה התייחסות לעם ולא לפרטים? אני מציע את התשובה המסורתית, אותה אנו קוראים בהגדה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.

"שועתם" – ברבים, ואז אנו ממשיכים ואומרים:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.

אז יש לי תשובה: היינו לעם ברגע שהחליט יוצרנו לגאול אותנו מן המצרים. ומתי זה היה? ברגע שיצא "אוי, כמה זה קשה" מפינו. אמור מעתה: כמו תינוק היוצא לעולם הזה בבכי, כך גם עם ישראל נולד כאשר נאנחו לראשונה.

הנביא פולניהו

אף על פי שאנחות רבות ידעו בני ישראל מאז, ולפחות 10 פעמים במדבר שהיה להם איזה "איפה המים?", "למה יש נחשים?", "למה אין מן בשבת?". אנו מתעניינים דווקא בעדות ברורה למילה "אוי". במקרא המילה "אוי" מופיע 23 פעמים (לא כולל כמובן את שם העיר "אֶוִי"), ואילו הביטוי היותר נפוץ הוא "הוי" המופיע 48 פעמים. מילת קריאה גם נפוצה היא "אהה" המופיעה 15 פעמים. ומתי יש שימוש במילים האלו? בכל הזדמנות אפשרית. כשירמיהו מקבל את השליחות שלו הוא אומר "אהה…ה' אלוקים לא ידעתי דבר" (ירמיה א ו). הנביא ישעיהו מקונן על מנהגיהם הרעים של ישראל: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון" (ישעיה א ד), זכריה כופל את אנחותיו ואומר: "הוי הוי ונסו מארץ צפון" (זכריה ב י).

לאחר שכל אנחותיהם של הנביאים לא עזרו, ואפילו אחרי שירמיהו אמר לעם: "מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה, כִּי-נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל-בֵּית הַכֶּלֶא" (ל"ז, י"ח), שזאת הדרך היפה להגיד:  "טוב, אני לא מבין למה אני צריך לשבת כאן בקור, בחושך, בבית הכלא", הגיע החורבן. ומה עושים? נאנחים. ישב הנביא ירמיהו על הקרקע, ובסדר אלפביתי מופתי החל לקונן: "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, ט"ז). גם פייטני הקינות לא חסכו באנחות מסורתיות וברפרטואר של תשעה באב אפשר למצוא את "אוי מה היה לנו", "אוי ויהי נועם נשבת במוצאי שבת", "אויה אצבעותיי שפלו", ""אוי אוי אבל אעורר". הערכה גסה שלי אומרת שבתשעה באב יהודי אומר 150-100 פעמים אוי בממוצע כחלק מהתפילה. לא כולל התלונות על הרעב מהצום, החום של אוגוסט, והשרפרף הלא נוח שסידר לו הגבאי.

ייסורי התנאים

חז"ל המשיכו להיאנח ללא הרף, וקצרה היריעה מלפרט כל אוי מדרשי ותלמודי. נסתפק בכמה דוגמאות. אוי שימש בהרבה מאוד מקומות לבטא תסבוכת שאין ממנה מוצא קל, תחושה אמביוולנטית מציקה. כך כשרבן יוחנן בן זכאי נדרש לפרט את טהרתם וטומאתם של כלי-רמאות (כלים של נוכלים שאיתם היו גונבים ומרמים את הבריות), הוא מוצא את עצמו בעמדה מאוד לו נוחה, שאפשר לבטא במילה אחת – אוי.

"אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר- שמא ילמדו הרמאין [=כלומר, אם אלמד את ההלכה אודות אותם כלים, אנשים ילמדו לרמות]. ואם לא אומר – שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו [=אם לא אלמד את ההלכה הזאת, האנשים שכבר מרמים יחשבו שאנחנו החכמים לא מכירים את הקונצים שהם עושים]".

המעשה הנפלא הזה מראה לנו את פניה הכפולות של ההלכה: מצד אחד, היא חלה על המציאות, אי אפשר להתנגד למה שאנו רואים, יש לעסוק בענייני השעה. מצד שני – היא מכוונת אל המציאות האידיאלית.

רבי יהודה הנשיא גם ביטא את מצוקותיו הפילוסופיות אודות ההתפלגות המגדרית בעם ישראל:

"אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות".

כלומר, תבין, זה לא שאפשר לעשות משהו נגד זה, צריך שיהיו פה גם בנות. אם נולדה לך בת, מה חבל – אתה יכול רק להגיד "אוי". שמעתי לא מזמן שמישהו שאל את הרב מוצפי שאלה המתחילה במילים: "לאחי אין לו ילדים, יש לו רק בנות". אכן אוי.

מתוך קינות לט' באב

מתוך קינות לט' באב

טרחת נשים

אבל ה"אוי" הוא לא נחלתם של הגברים היהודים בלבד. אדרבא, הנשים היהודיות, ובמיוחד האימהות, המשיכו להיאנח עוד ועוד על גורל ילדיהם שטרם מצאו זיווג הגון וטרם סיימו את דיפלומת עורך הדין שלהם. ואם חשבתם שזאת תופעה פולנית בלבד, אז טעיתם. במדרש (ב"ר, כ"ו, ד) מסופר מעשה נפלא על רבן גמליאל:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא תַּחְזְרִי לְכָאן [לבית אביך, ותשארי בביתך החדש]. [לאחר זמן,] יָלְדָה בֵּן זָכָר. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ. [כלומר, שלא תפסיקי להגיד "אוי"] אָמְרָה לוֹ: שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת בָּאוּ לִי וְאַתָּה מְקַלְּלֵנִי? אָמַר לָהּ: שְׁתֵּיהֶן תְּפִלּוֹת הֵן: מִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם לָךְ בְּבֵיתֵךְ לֹא תַּחְזְרִי לְכָאן; וּמִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא בְּנֵךְ קַיָּם לֹא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ: "אוֹי שֶׁלֹּא אָכַל בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא שָׁתָה בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת".

מעשה נפלא! הברכה השנייה שנתן רבן גמליאל לביתו היא: בגלל שיהיה בנך קיים, שלא ימות, יחיה ויגדל, שלא תפסקי להתלונן ולדאוג לו. לכן, יהיה רצון שלא תפסיקי להגיד "אוי"! ואני נוהג לומר, שעצם זה שאומרים "הוי" זאת תפילה בפני עצמה, כי זה שלושת רבעים משם הוי"ה, וכמוה לקריאה אל ה' יתברך שיושיע אותנו מצרותינו.

אוי, גרסא 2.0

בק"ק אשכנז נהוג להגדיל ולומר לא סתם "אוי" אלא אפילו "אוי ויי" ולמהדרין "אוי ויי זמיר". מה המשמעות של המילים הללו ביידיש? אפילו ויקיפדיה לא יודעת בוודאות. "אוי" זאת מילת קריאה בסיסית, והיתר זה בטח עיוות של איזה משהו. (שם כתוב שזה כנראה עיוות של "אוי כואב לי" בצרפתית עתיקה). במחילה מחכמי ויקיפדיה, לדעתי ה"ויי" ב"אוי ויי" הוא עתיק יומין. בתחילת מדרש המגילה, אנו מוצאים דיון רציני מאוד על מתי צריך להגיד "ויי" ומתי לא. "ויי" משמש כמשמעות הנפוצה היום – קריאת אנחה בהתקלות עם צרה. ואיזו צרה זאת הייתה בימי אחשוורוש והמן הרשע בשושן הבירה…

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (משלי כט, ב): בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם, בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, חֶדְוָה וְשִׂמְחָה בָּעוֹלָם, בְשָׁעָה שֶׁהָרְשָׁעִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, וַוי וַאֲנָחָה וַחֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַוי שֶׁמָּלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

את הפתיחה למגילה "ויהי בימי אחשוורוש" דורש המדרש כ"ווי היא בימי אחשוורוש". אוי ויי, אחשוורוש מלך. המדרש גם מייחס את ריבוי הפעלים בפרשת תולדות בה יעקב ואמו מרמים את אביו כנהי של יעקב על כך שהוא מרמה את אביו: "וילך ויקח ויבא לאמו" – לא פחות מ3 "ווי".

אוי, כמה טוב לי.

אוי יכול להיות גם חיובי. כי אוי כמוהו כתפילה כפי שציינתי קודם. וזה מה שהופך את האנחה הידועה ליהודית כל כך. היהודי בקשר מתמיד עם ריבונו של עולם. אמרו "אין מזל לישראל", כי כל מה שמתחולל לעם הזה הוא גזרה שמימית ישירה. ולכן בכל צרה, אנו ישר מפנים אצבע ושואלים את ריבונו של עולם- "למה?! אוי!" כמו לשאול "איו?" איפה הוא? למה הוא לא עוזר? עגנון מביא בספר סיפורי הבעש"ט אוסף סיפורים דומים במהותם. רובם הולכים כך:

יום אחד נסע הבעש"ט וקומץ מחסידיו בעגלה. הורה הבעש"ט לנסוע. נסעו ונסעו עד שהורה הבעש"ט לעצור. ראו שעצרו באיזה כפר קטן. נכנס הבעש"ט וכל פמלייתו לבית עלוב, ובעל הבית האביון שהשתכר ממכירת יי"ש לנוכרים, הוא ואשתו קיבלו אותם בשמחה. לא חסכו מהם דבר, אכלו איתם את לחמם ושיתפו איתם את כסותם. כך ישבו הבעש"ט וחסידיו אצל אותו יהודי ימים רבים, אך היהודי העני לא הוציא מילה מפיו, עד שגמרו את כל תכולת ביתו, ולא נותר כלום בבית להאכיל את היהודי, אשתו וילדיו. קם הבעש"ט ויצא חזרה לדרכו. אז קראה אשתו של אותו אביון: "שוטה שבעולם! לו אמרת לאותו צדיק שיברך אותך לפחות, אז היה לנו דבר לאכול, עכשיו לא אוכל ולא ברכה יש לנו". אמר אותו יהודי: "אכן את דוברת אשתי. אוי. ראה עניי ריבונו של עולם! לו הייתי רוטשילד!". באותו רגע דפק בדלת איוון הנוכרי ואמר "תן לי יי"ש". אמר היהודי: "אין לי מאומה". אמר איוון: "ראה אולי יש לך דבר מה ואשלם לך כפליים." חיפש היהודי בביתו ולא מצא אלא חבית עם שמרים של יי"ש. מילא את החבית במים, ערבב קמעא, ונתן לנוכרי. אמר איוון: "היי"ש הזה טוב מאוד." ונתן לו נפוליון אחד. למחרת בא שוב אותו איוון ואמר: "תן לי מן היי"ש שנתת לי אתמול", הלך היהודי, מילא שוב מים בחבית והגיש לנוכרי. והוא שילם לו כסף רב. לימים התעשר אותו יהודי ממי החבית עושר רב והלך לבקר את הבעש"ט. שאלו תלמידיו של הבעש"ט למעשה הזה. אמר – "יש עושר שמור לבעליו", לעיתים, יש בשמיים עושר גדול ששמור ליהודי, אך מה שזקוק זה שאותו יהודי יבקש אותו. ואותו יהודי היה צנוע ומסתפק במועט, לכן הוצרכתי לבוא אצלו ולצערו עד שיבקש את האוצר המגיע לו.

מסקנה: להתלונן זאת לא רק תרפיה מוצלחת, זה יכול גם להשתלם. ובעצם, ה"אוי" עצמו הוא השכר. כפי שסיפרו חברי להקת "אוי דיווז'ן" (להקת פאנקליזמר יהודי) בהופעתם האחרונה בחיפה, על אותו יהודי שלקחו ממנו את כל תכולות ביתו, אבל דבר אחד לא נלקח ממנו – הזכות להתלונן ולזעוק "אוי!". "ברוך שומע תפילה" אנו מברכים: וזהו מדויק, היהודי מאמין שהקב"ה לא בטוח יענה לו או יקיים את מבוקשו, אבל מה שכן הוא שומע, ואנחנו לא צריכים יותר מזה. כי בשביל להתלונן צריך שרק צד אחד ידבר, אחרת זה יהרוס את הכול.

ודבר אחרון בהחלט

סרטון (סטריאוטיפי למדי, אבל עדיין מצחיק) פרודיה על "בדרך לחתונה עוצרים ב…".

מודעות פרסומת

אלוהים על דוכן הנאשמים

אלוהים על דוכן הנאשמים

הכל שפיט?

יום אחד נכנסתי לוויקפדיה וראיתי ב"הידעת" היומי את העובדה הבאה:

ארני צ'יימברס, חבר לשעבר במשך 37 שנים בבית המחוקקים של מדינת נברסקה, הגיש ב-2007 תביעה נגד אלוהים וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון היות שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.

טוב, איני מתכוון להתייחס לטמטמת האמריקאית הטיפוסית. אחרי הכול, הם גם רצו לקבוע בחוק שפאי יהיה שווה 3. אבל עולם המשפט היה תמיד קוסם במחשבה הדתית. מסתבר שההתבוננות שלנו אודות האל שהשתנתה במשך השנים גרמה לו ית' להחליף כובעים (פאות?) במהלך ההסטוריה. בהתחלה שופט, אז תובע, ובסוף – הנתבע. עדים וסנגורים גם נמצאים בסביבה. נתחיל. שקט בבית המשפט.

אדוני השופט

במחשבה הדתית המוקדמת, הכול פשוט – אם אדם עשה רע, הוא צריך להיענש לא לפני שהוא יעמוד למשפט אצל בעל החוק, הלא הוא האל. אבל כל מי שמבין מעט במשפטים יודע שתפקידו של השופט הוא לא לשפוט לפי החוק, אלא לשפוט על פי הבנתו את החוק. במשפט הארצי אין חוק לכל מקרה שיבוא, אלא יש חוקים כללים, שעל פיהם השופטים מגיעים להכרעה. גם במשפט האלוהי, הדברים נזילים. חלוקה מסורתית מפרידה בין השמות הקדושים – השם הקדוש "א-ל-ה-י-ם" מורה על מידת הדין – מה שמגיע ע"פ חוק, יגיע, לא יותר ולא פחות. השם הקדוש בעל 4 אותיות ("י-ק-ו-ק") מורה על מידת החסד – בכל מקום שהוא כתוב, אז האל משפיע מטובו ומתנהג בלארג'יות עם ברואיו.

הדוגמא המפורסמת ביותר, היא אברהם אבינו משכנע את ה' שלא להפוך את סדום בעבור כמות הולכת ופוחתת של צדיקים העלולים להימצא בתוכה. סדום, ע"פ הדין, הייתה צריכה להיחרב. אבל, אפשר להתבונן במקרה מכמה נקודות, כמו שצריך לעשות שופט טוב, ועל זה מתפלא אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". "אתה השופט", אומר אברהם, "אז אתה צריך לעשות משפט, אלא מה?". שימו לב לתביעה החזקה של אברהם, האל כביכול חייב לשפוט בצדק.

שופטים בשר ודם (והמון שיער)

משל השופט ממשיך גם עם משה שמעיד על ה' "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", כמו שעלול לעשות שופט בשר ודם. אבל כבר הגמרא מתקשה בפסוק אחר, מתוך ברכת כהנים, שם אנו מתברכים ש"ישא ה' פניו אליך ויחונך" – או בלע"ז: פרוטקציה. ר' עקיבא מתרץ: "לא ישא פנים" זה לאחר גזר הדין. ישא ה' פניו אליך, זה לפני גזר הדין: תראו את עם ישראל הזה, אני כולה אמרתי "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמן לברך על כל דבר! איך אפשר לא לסלוח לעם כזה מאמי? ה-"ישא פניו", הוא כמובן כשיש למה לשאת פנים. הפרוטקציה היא מעט "מוצדקת" , אפשר לנקות שליש על התנהגות טובה.

יש עוד דוגמאות רבות לעניין השופט (לא לדבר גם על אחרית הימים לפי הנוצרים). אבל אני רוצה להזכיר פרט מעניין. ראינו שאלוהים קרוי שופט, אבל גם להיפך! השופטים, כיוון שביכולתם לחרוץ לכאן או לכאן, אף הם קרואים בשם אלוהים. בעת המשפט, עליהם להיחרד מהשכינה השורה מעל ראשם ושותפה לגזר הדין. כך אנו מוצאים במקומות רבים:

  • "והגישו אדוניו אל האלוהים" אצל עבד עברי, שלוקח אותו אדוניו לבית-דין לעבודה שהופך למכון פירסינג לרגע קט.
  • "אשר ירשיעון אלוהים" – בית הדין המרשיעים גנב. שימו לב גם לביטוי הנפוץ "אלוהי האלוהים" – שהרי אם יש רק אל אחד, אז מיהם "האלוהים"? – אלו השופטים.
  • "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" – ה' אומר למשה שאהרן יהיה הפה, ואתה תגיד לו מה להגיד.

השופטים נושאים את השם הקדוש, כאות לאחריות העצומה על כתפיהם.

התובע הכללי

יש גם משפטים תפורים. כאשר ישראל לא עושים רצונו של מקום, אז צריך לברר מה קורה איתם. הנביאים אהבו מאוד את הקטע הזה של להציג משפט כדרך רטורית שהעם רואה עד כמה לא הוגן ולא בסדר הוא היה. העדים הם בדרך כלל שמיים וארץ וכל אשר בם, שיכולים להעיד על ההסטוריה כולה. והשופט? האל משמש פה גם בתפקיד הזה. במשפט מסוג זה, נשמעות טעות רבות כנגד עם ישראל: והתוצאה צפוייה מראש. מה ההיגיון במשפט תפור? התשובה – הפושע מתחיל לפחד כבר במשפט, לפני פסק הדין – ולכן עלול לחזור בתשובה ולהתחרט על מעשיו עוד בטרם ינחת עליו עונש. המשפט הנבואי שם האל תובע את עמו למשפט, הוא אמצעי רטורי להחזרת העם לדרך הישר. הנביא מיכה אומר את זה ככה:

"שִׁמְעוּ-נָא, אֵת אֲשֶׁר-ה' אֹמֵר:  קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים, וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב ה', וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ:  כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ, וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח. עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ:  עֲנֵה בִי. כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ; וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ, אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. … הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ. "

אילו הנביא היה חי היום זה היה נראה יותר ככה:

בית דין של מעלה

כ"ג בשבט ה'תשע"ג

בפני: כב' השופט ה' יתברך.

בעניין: הסכם דו-צדדי של העלאה מארץ מצרים

ה' יתברך           המאשים

נ ג ד

עם ישראל          הנאשם

נוכחים: ההרים, הגבעות, השמיים.

פרוטוקול

המאשים:  בהתאם להסכם שנחתם בהר סיני, הנאשם חייב לקיים סכום מדוייק של תרי"ג מצוות בשל קיום החלק שלי בהסכם, הוצאתו מארץ מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, בתאריך ט"ו בניסן.

הנאשם: כבוד המאשים הבטיח שיספק תנאי מחיה טובים בעת היציאה, אך כל מה שסופק לנו הוא לחם צר ומי לחץ (מצות עם קצת סודה).

המאשים: אני מוצא את הנאשם מסלף את העובדות – אני מציג את מוצג ג6, צנצנת מן. בנוסף, הנאשם הונחה ע"י טובי המדריכים בוגרי תנועות הנוער המעולים בניווטים.

(וכך זה ממשיך)

החלטה

בעקבות שמיעת כל הצדדים בנדון, ובהתחשב ביכולת הזכרון המועט של הנאשם, נקבעה פשרה להעמיד את התורה כולה על שלוש מצוות בלבד, אשר הנאשם יישמן, בעקבות התחייבותו הקודמת שהוצגה לעיל ,והן: עשות משפט, אהבת חסד, והצנע לכת עם המאשים.

ובאתי על החתום באש שחורה על אש לבנה.

עדים: אתם עדי, נאום ה'.

המשפט לאלוהים הוא

העולם לא הוגן. אנחנו פשוט לא מבינים איך הדברים עובדים פה. לפעמים הכול הפוך. עם ישראל אוהב להתלונן ולהתקרכצן. אבל היו כאלו שלקחו את זה שלב קדימה ותבעו את האל בכבודו ובעצמו למשפט. וזאת למה? האם הדבר אכן אפשרי, או שאנו יורדים לרמה של האמריקאים? אם נשווה את זה למשהו,אז הדבר הוא כמו תפילה, רק בדרך יותר תובעת ופחות מתרפסת. בתפילה אנחנו מבקשים בהכנעה, זה "החסד". במשפט אנו תובעים מה שמגיע לנו, זה "הדין". כאשר אנו בטוחים שאכן נעשה עוול, אנחנו לא נהסס לקרוא גם את ריבונו של עולם למשפט. שאלת השאלות היא האם הדבר עוזר. אז אני אגיד שזה עוזר כמו תפילה. ועל התפילה נשפכו נהרות דיו. מה שבטוח, כמו התפילה – הדבר מסמל קשר חזק בין האל למאמינים, כזה שראוי לבטא אותו גם בצורה חריפה, כמו שרק היהודים יודעים. מהצד הפולקלורי יותר, אפשר לומר שכך הוא הדבר – יש אמונה שאומרת כי לבית דין של מטה, כלומר המשפט האנושי, יש כוח מיסטי לקבוע את תוצאות הדיון למעלה – זה עושה רושם. מה שלמטה כך למעלה ולהיפך.

ירמיהו הנביא היה מן הראשונים שתבעו את האל:

 " צַדִּיק אַתָּה ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ; אַךְ מִשְׁפָּטִים, אֲדַבֵּר אֹתָךְ, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם, גַּם-שֹׁרָשׁוּ–יֵלְכוּ, גַּם-עָשׂוּ פֶרִי; קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה ה', יְדַעְתָּנִי–תִּרְאֵנִי, וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ; הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה, וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה!"

בשפה שלנו: ע"פ הדין, אתה צריך להרוג את אותם אנשים רשעים המתגרים בי, למה אתה לא מבצע את מה שאתה חייב לעשות? גם כאן, האל משמש גם כשופט, אבל גם כנאשם.

אני אצל הברדיטשב

אני אצל הברדיטשב

מאז עבר עם ישראל צרות רבות, ועלו שאלות רבות על מקומו של ה' בהנהגת הטבע. על הגלות הקשה באירופה, תבע רבי לוי יצחק מברדיטשב, "סנגורן של ישראל", את ריבונו של עולם. רבי לוי יצחק הוא פשוט דמות חסידית קלאסית לעניין, שהרי היה מלמד זכות על ישראל בכל עת. את החלקים הנפלאים הבאים אני מביא מספרו של מאיר אוריין "במעגלות החסידות ובנתיבות זמננו":

לוי יצחק בן שרה עמד מול בוראו וטען: אמרת ע"י נביאיך: "וארשתיך לי לעולם". בעצמך העדת שארשת את כנסת ישאל ע"י חופה וקידושין. אשאלך איפוא, ריבון העולמים, כלום נוהג בעל הגון כלפי אשתו הנשואה לו כדת וכדין כפי שאתה נוהג עם עמך ישאל? היפקיר איש את אשתו הנשואה לו, לרחוב, כפי שזנחת אתה את עמך ישראל? ראה, ריבון העולם, כשהתפילין נושרים מידו של יהודי, הוא ממהר להתכופף, מרימם ומנשקם, ואלו אתה – התפילין שלך שעל פרשיותיהם חרטת: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – קרוב לאלפיים שנה הם מתפלשים בעפר ואין אתה מגביה אותם משפלותם?

רבי לוי יצחק אהב את עם ישראל אהבה עצומה, אך גם את ריבונו של עולם. לכן, היה יכול לעמוד כמתווך בינהם, בתעוזה רבה להגיד את מה שכולם מרגישים בצורה הפיוטית הנפלאה הזאת. יש פה רעיון חסידי יפה: איננו יודעים איך הקב"ה מנהיג את העולם, אבל אין זה מונע מאיתנו לזעוק על זה, הקשר בין העם לאלוהים צריך להיות חי, לא מנותק ומנוכר. רעיון מוכר גם בברסלב, המדגישים התבודדות.

ולדורות האחרונים ממש, כותב אוריין בספרו:

בגטו לודז' אחרי שהצוררים הטמאים שלחו להשמדה שתי רבבות יהודים, החליטו חסידים אחדים באחד השטיבלך לערוך דין-תורה עם הריבונו-של-עולם ובחרו בר' אלתר שנור, חסיד ירא שמיים ומופלג בתורה, ששיכל שנים מבניו, שיהיה הטוען לכלל ישראל. צמו אנשי השטיבל ביום הדין-תורה ואמרו תהילים. בבוא הערב הדליקו נרות, ור' אלתר לבש קיטל, התעטף בטלית, פתח את ארון הקודש ובלב נשבר קרא: רבש"ע אנו הנאספים כאן, בנים לעם שבחרת בו, מזמינים אותך לדין תורה! במה חטאנו לפניך? ואם חטאנו, כלום עדיין לא נענשו די? כבר גמלת לנו גזרות רעות די והותר, ובמה חטאו עוללינו וטפינו? ברשות עדת ישורות שומרי מצוותך אנו אומרים לך רבון העולמים שאסור עוד להענישנו, מעשינו הטובים מרובים על מעשינו הרעים. משכילה ר' אלתר את טענותיו בקול חנוק מדמעות וחפר את ראשו בספרי התורה שבארון הקודש, ענו הנוכחים בקול רם: "לא, רב מדי העונש! אסור!" ומיד אחר-כן פייסו את הקב"ה, שזה עתה התריסו נגדו. כל הקהל קם על רגליו ואמר: יתגדל ויתקדש שמה רבא…

ודבר אחרון בהחלט

מתוך העונה האחרונה של בלאקאדר – משפט צבאי.

שדיים

שדיים – המקור.

קודש קודשים

שלום לקוראים. אם הגעתם לכאן במקרה או בכוונה בתרכם לחפש זימה מקראית, לא תמצאוה כאן. גם לא תמצאו כאן תמונות חושפניות, או מלל אירוטי. עמכם הסליחה בברכת 'לכו חפשו'. כתיבת הפוסט הזה מתחילה בסיפור, שהוא גם תופעה. אחד מהקולגות שלי בעבודה, אדם מסורתי יקר וטוב לב, שטח בפני את תהיותיו הטהורות: "אני הולך לבית הכנסת כל יום שישי ומצפה לקצת טהרה וקדושה, ובמקום זה אני נתקל מדי שבוע בשיר השירים, שמידי פעם השדיים האלו קופצים לי באמצע התפילה". בעיה ידועה. רבני מדורי השו"ת האיטרנטיים גם נתקלו בשאלות רבות מסוג "איך שיר השירים מכיל תוכן כל כך בוטה?". לטעמי, רוב התשובות היו לא מאוד ראויות. הסיבה היא שאותם מכובדים פוחדים לגעת בנושא, ולכן באתי אני, דון קיחוטה של היהודים, להילחם בתחנת הרוח הזאת.

מחמאה מן הטבע

קודם כל תצאו מהראש הכחול שלכם. הסביבה התנ"כית הקדומה נתנה הרבה כבוד לשדיים, ולא התייחסה לאיבר הזה כאובייקט מיני גרידא. 'שיר השירים' – פירושו מליצה של מליצות. יש משל בשיר (תאומי צביה), יש לו נמשל בשיר (שדי הכלה) וגם למליצה הזאת יש נמשל (משה ואהרן). בלתי אפשרי לקרוא את שיר השירים כשיר אהבה פשוט, כי אז יתקבלו צירופים בלתי הגיוניים בעליל, ולכן הפשט הוא דווקא להבינו על דרך המשל. אבל, בחזרה לנושאנו, יש מליצות בשיר שקשה להבין גם היום. משפט פתיחה כמו "שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (=וואלה, לא חסרה לך אף שן, איזה קטע!)  או "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שאם הבחורה לא דרוזית, אז היא תקשר את זה ישירות למרכך החדש שלה) יסתיימו בסטירת לחי או בתלונה על הטרדה. גם המשל על שדי האישה אינו מובן היום. "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" משמעו הפשוט הוא "הם באותו הגודל". (האילות היו נוהגים ללדת בד"כ תאומים, שהיו דומים אחד לשני). זאת מחמאה לא קטנה באותה תקופה, כפי שאנחנו מגלים מהמשנה והגמרא בכתובות על דפקטים שהיו נפוצים מאוד בתקופתו אצל דדי הנשים: " ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה הרי זה מום", "ודדיה גסים מחברותיה טפח. ושדדיה רחוקים זה מזה עד שיש טפח בין דד לדד". הגמרא מספרת גם סיפור על ערביה אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. ה' יצילנו.

איזה קטעים פה - שרה צוחקת

למי יש יותר כבוד?

אז בואו ונודה על האמת, ואין מה להתבייש בכך – שדים זה דבר יפה. זה דבר מכובד, שהנשים מתגאות בו רק כשיכולות. גם ההסתכלות בשיר השירים על השדיים, באה מתוך מנטליות של דווקא כבוד לאישה. ע"פ הגמרא, גיחזי, נערו של אלישע הנביא, מבצע מעשה מגונה בשונמית "ויגש גיחזי להדפה", ומסבירה הגמרא "בהוד יופיה". איזה מזל שיש את רש"י שיגיד לנו שהוא בעצם נגע "על דדיה". (אגב, רש"י אף פעם לא חוסך מאיתנו פרטים כאלו, את "מבושיו" הוא מתרגם "ביצים שלו" ולשבנא סוכן המלך הוא מדביק את הכינוי "בעל משכב זכור", בעוד ששאר הפרשנים לא יכולים לסבול שראש הסנהדרין של חזקיה המלך היה הומו ומנסים להמציא תירוצים שונים). חזרה לנושא, בברכת יעקב "ברכות שדיים ורחם" מציין המדרש את שבחה של האישה אשר דדיה נמצאות במקום כבודה ולא כבהמה אשר דדיה נמצאות במקום הטינופות (כנראה קרוב לאיבר המין שלה). החזה מופיע בעוד כמה מקומות כמקום כבודה של האישה: בחזרה לשיר השירים "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". הנשים היו נוהגות לתלות על צווארן שרשרת עם צרור מור – אגודה ריחנית ונעימה. האגודה הייתה משתלשלת לה בין שדיה, קרוב לליבה, ועל זה אומר המדרש: "אין לה חביב לאשה הזאת יותר מצרור הבושם אותו היא מלינה אותו בין שדיה". (שימו לב – הצרור בין שדי ילין, ולא הדוד! הכלה מבקש שדודה יהיה קרוב לליבה כמו הצרור). הנביא ישעיה בפרק ג' מדבר על בתי הנפש אשר הם לפי מצודת ציון "עדי זהב שהנשים תולות בין שדיהן על ליבן".  ונודע מנהג היהודיות הקדושות לשמור את הסטפות באותו מקום.

גיחזי - עבריין מין.

חלב ישראל(ית)

על שני השדיים בשיר השירים נכתב עוד במדרש: "שני שדיך, אלו משה ואהרן, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל" – וזה כבר מה שאמרנו, השדיים הם מקור לגאוות האישה. אך דבר נוסף אומר המדרש: "שני שדיך המניקות אותך זה משה ואהרן" – השדיים הם גם מקור חיים, מזון, שפע. משה ואהרן השפיעו שפע רוחני לעם ישראל כפי שהשדיים משפיעות שפע גשמי לתינוק היונק. ונוכל כולנו שוב להודות על האמת, כי הנקת אם את בנה היא אחד מן נפלאות הטבע. מראה מלבב זה אפילו מונצח ע"י הנביא ישעיה הממשיל את ירושלים והגולים לאישה ובניה ואומר: "למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה". ויסתמו כל הפיות, הרי המשל הזה יפה מכל משלים אחרים. אך לא רק בעתיד, אלא גם בעבר היהודי יש סיפור מדהים הקשור להנקה ציבורית. שרה אימנו ילדה את יצחק בגיל 90, והמדרש מביא לנו סיפור יפהפה, שימו לב לפרטים:

"אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי [!], אמר לה אבינו אברהם: 'אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך, כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים!' גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעינות, והיו מטרוניות [=שרות] באות ומיניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדי [ראויים] להניק את בנינו מחלבה של צדקת".

סיפור מדהים! קידוש ה' בשדי שרה. הרי לפנינו מקרה שבו מצווה אברהם לחשוף את שדי אשתו כדי לפרסם את הנס (שאלת תם: גם פה יש "לראותם בלבד?").

ובכל זאת, ערווה.

דיברנו הרבה על כמה שדיים זה יפה ומכובד, אבל לא משנה עד כמה נוכל לצקצק בגרוננו, לגברים עדיין יהיה ראש מלוכלך. למזלנו, היהדות היא דת (לרוב) ריאליסטית. מתמודדת עם המציאות כפי שהיא. הנביאים מתארים גם את זוהמתם של הגברים שטופי הזימה. הנביא יחזקאל בכ"ג מספר לנו על ארץ מצרים ששם "מעכו שדיהן ושם עִשׂוּ דדי בתוליהן" (וקל להבין שמשוש השדיים הוא חלק מאקט מיני). גם הנביא הושע מוכיח את העם ומכנהו כאישה אשר "נאפופיה בין שדיה". רש"י שוב לא חוסך מאיתנו ואומר: "דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם". אותה מחשבה מלוכלכת הוביל לפסיקת ההלכה שכל דבר של יופי וחן באישה יהיה ערווה (השיער, הקול, וכמובן השדיים). ננצל את הבמה להסביר מהו "ערווה" בהקשר ההלכתי. (בין היתר "קול באישה ערווה"). המשמעות ההלכתית היא שאסור לקרוא קריאת שמע או לעשות דברים שבקדושה אל מול הדברים האלו. (ומה שיש היום, יש היום, די לחכימא ברמיזא). אך למרות זאת, מסתבר שאדם בוגר יכול לינוק אם הוא רוצה. גם הקיצור שולחן ערוך (הלכות ק"ש סימן ע"ה) מציין "שיש אומרים שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בשעה שמניקה אין זה נחשב כמקומות המכוסים שבה", למרות שלהלכה נפסק אחרת. והכול בגללכם. תתביישו.

כיצד תנהג בת ישראל - מתוך חוברת המופצת

ואל שדי יתן לכם רחמים.

ודבר כמעט אחרון.

שלונסקי שאל נערה צעירה: "מה תעשי הערב?" ענתה ואמרה לו: "אשתעשע לי בדד". שאל אותה שלונסקי: "האם אוכל אני להשתעשע עימך בדד השני?"

ודבר אחרון בהחלט.

בפוסט הקודם היו מספיק בדיחות שדיים. אז נחתום בשיר. עידן רייכל משיר השירים.

מי אתה משיח? – סיכום

מילים אחרונות בנושא

כפי שהצגתי בפעם האחרונה, הנושא רחב מני ים לדבר עליו. החלק השני היה אמור לעסוק בענייני בית שני, והחלק השלישי היה אמור לעסוק במשיחיות של שבתי צבי שר"י ובצמיחתה של תנועת החסידות (שלהפתעתכם, דווקא הצליחה יפה מאוד בלשמור את העם מפעולות מסוכנות). אולי בפוסטים הבאים אגיד מילה או שתיים בנושא, אבל כעת – אני רוצה לסכם. איפה אנחנו היום? מה השתנה בעניין? במה אנשים מאמינים? במה אני מאמין?

ואף פי כן, בוא יבוא

הרמב"ם ניסח 13 עיקרי אמונה. העיקר ה-12, שהפך גם לשיר פופ קליט כמה שנים מאוחר יותר, מנוסח כך:

אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא

הקוראים בסידור יום יום ישימו על ליבם את הדבר הבא. העיקר שלעיל, הוא העיקר היחיד שקיים בו סיוג. רק בעיקר הנ"ל הרמב"ם מסייג ואומר "ואף על פי". זה לא כי שאר העיקרים הם ברורים ומובנים. זה לא ברור ש"אין לו גוף". זה לא מובן שהבורא "יודע מעשי בני האדם". אבל שם הוא לא מסייג "ואף על פי שקשה לנו להבין את זה" או משהו בסגנון. ומדוע דווקא כאן יש סיוג? הסיבה היא פשוטה – גם הצפייה, גם ההתמהמהות היא חלק מהאמונה. לא מספיק להאמין שהוא יבוא יום אחד. אלא צריך להאמין גם במציאות של התמהמהות, תוך הבנה שהחוויה היהודית היא חוויה של צפייה והתמהמהות.

צריך לקחת את הרמב"ם ברצינות. הרמב"ם הוא פוסק הלכה, לא דרשן או מגיד. כשהוא כותב במשנה תורה איך המשיח יבוא, הוא פוסק הלכה. הוא קובע חד משמעית מי ראוי להיקרא משיח. והוא מטיב לכתוב. לענ"ד, צריך להדפיס את שני הפרקים האחרונים בחיבורו של הרמב"ם ולהפיץ אותם כדי לעקור אמונות זרות מלב העם. לא תמצא יהודי דתי אחד שיגיד בפה מלא שהוא חולק בצורה מלאה על הרמב"ם. ברור, יש מעט הנהגות שאינם רלוונטיות לימינו, יש חידושים בהלכה, אבל על המשיח, תתפלאו, אין מה לחדש מאז הרמב"ם. חבל רק שאנשים לא יודעים מה כתוב שם, כל כך חבל. אנשים שואלים איפה ריבונו של עולם היה בזמן השואה. אני שואל איפה הוא היה בזמן שבתי צבי ומולכו שר"י. כמה חילול השם באדם אחד – וכל זה היה יכול להימנע לו אנשים היו יודעים את ההלכה למעשה – מה זה משיח. והיום ראוי גם לכוון לזה.

בטח שיבוא. תמיד יבוא.

יש היום טרנדים שונים הנוגעים למשיח. שאלתי מישהו "באיזה משיח אתה מאמין? תתאר לי מה אתה חושב ורוצה שיקרה כשיבוא משיח". הוא תיאר תיאור מסורתי על מלחמות אפוקוליפטיות, ניסים ומופתים, דמותו הכריזמתית של המשיח ושאר אמונות הרווחות בציבור. אמת, זהו תיאור מסורתי, אבל נוצרי מסורתי. אנשים כשהם חושבים ורוצים משיח, ואני אגיד בחריפות, הם חושבים ורוצים ישו בלי ישו. אין הבדל מהותי לבין מה שהם אוחזים בו לבין אותו ילוד אישה שכישף והדיח את ישראל. אבל תגיד להם – "אם כן, אתה מתאר פה את ישו!". הוא ינזף בך: "פוי! ישו?! מה פתאום? המשיח שלנו יהיה יהודי!". עבורי, כל משיח שיגיע בצורה דומה לישו יהיה משיח שקר. וזה מוביל אותי לטרנד השני, הטרנד הליבוביציאני שאומר:

"כל משיח שבא הוא משיח שקר".

יש להסביר את האמרה הזאת. לפי הדעה הזאת, היהודי צריך להאמין שהמשיח יבוא. אבל דייקו – צריך להאמין שהוא תמיד "יבוא". ז"א – אנחנו תמיד במצב של "המשיח יבוא". המשיח הוא לעולם דמות עתידית, ולא תיתכן מציאות משיחית בהווה. במבט ראשון, זאת דרך מפולפלת ויפה לכפור בביאת המשיח. (זה לעומת זה עשה האלוקים, הם יגידו לך: "אבל אני מאמין שהוא יבוא!") אבל לאחר התעמקות במקורות היהודית, מסתבר שהיא מבוססת ולא סתם הרבה יהודים (דתיים) אוחזים בשיטה הזאת. אנשי השיטה יביאו ראיות מכמה מקומות – לדוגמא, רבי יהושע בן לוי ששמע מפיו של המשיח שיבוא "היום, אם בקולו תשמעו". למעשה, המשיח הליבוביציאני הוא אינסטנס של תורת הנבואה של ליבוביץ, לפיה "אין הנביאים מתנבאים אלא על מה שראוי להיות". נשמע חדשני? בכלל לא! המילים האלו הם מילותיו של התוספות במסכת יבמות. וזהו לא חידוש כלל. לא כל הנבואות עתידות להתגשם. ראו לדוגמא את ספר יונה (אף על פי שבנבואות זעם המצב שונה, אך לא ניכנס). אחת הראיות החזקות ביותר לעניין נמצאת בסיפור בסוף

זקן וזקנה בי-ם. למצולמים אין קשר לנבואה?

מסכת מכות. שם רבי עקיבא צוחק למראה הר הבית ההרוס. רבי עקיבא אומר דברים נפלאים: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה ["ציון שדה תחרש"] הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה ["עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם"] עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". ואם כל הנבואות באמת היו אמורות להתקיים – למה רבי עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואה מסויימת, שמא ר' עקיבא כופר? ברור שלא! כל דברי הנביאים אמת, רק אין הם מתנבאים אלא על מה שראוי להיות. ובתוך זה, כך טוענים חלק מן האנשים, גם המשיח. איני מותח ביקורת רבה על התיאוריה הזאת, ואני גם מכבד אותה ומבין אותה, אך היא רחוקה מליבי.

אז במה אני מאמין?

הדרך הטובה ביותר היא באמצע. לא האמונה המסיונרית של "אוי ויי! משיח בא! כולם לעשות תשובה או שתצלו בגיהנום!" ולא הדרך של "אני חכם מידי בכדי להאמין במשיח". אני אוהב את המחשבה והתיאולוגיה היהודית לדורותיה, ויש לי רומנטיקה כלפיה, וכלפי ריבונו של עולם (מנסה לקיים את "ואהבת את ה' אלוקיך"). הגישה שלי היא יחסית מימוניסטית. אני מאמין שמשיח לא בא, אלא משיח נוצר. נסביר – משיח אינו מינוי, אלא תקן. כדברי הרמב"ם:

"ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'–הרי זה בחזקת שהוא משיח:  אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל–הרי זה משיח בוודאי."

מילים כדרבנות. אם המלך עושה א' ב' ג' – הוא חזקת משיח. עשה ד' ה' ו' – משיח. זהו. לא ניסים, לא אפוקליפסה. לפי הקריטריונים שהרמב"ם מעמיד, זה כ"כ פשוט להיות משיח. זה יכול להיות אתה או אני, זה יכול להיות גבר או אישה (לפי הגר"א), זה יכול להיות גם קבוצה של אנשים (מלכות היא לאו דווקא מונרך אלא יכול להיות גם נבחרת דמוקרטית, כדברי רבינו ספורנו). המשיח לא יעשה ניסים, בימיו לא יהיה שינוי בטבע – "אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שיעבוד מלכוית בלבד". וכל אלו דברי הרמב"ם.

אז איך הוא יבוא? אנחנו צריכים להביא אותו! במציאות שפרוסה לעיננו, מדינת ישראל היא כלי להגשמת החלום המשיחי. אינני קורא מעל בימה צנועה זאת למרי כזה או אחר, וכבר אכתוב בזמן אחר על מדוע מדינת הלכה היא רעיון עגום ועקום, אלא אומר שבאמת יש הזדמנות ליצור מציאות משיחית אמיתית נוסח הרמב"ם (במוקדם או במאוחר, הכלי ישנו). אבל עלינו לעשות את ההשתדלות – "פתחו לי פתח כחודו של מחט", אם לא נעשה את הצעדים, לא יקרה כלום ובאמת המשיח ישאר דמות בהסטוריה העתידית של עם ישראל. אם כן- מה מובטח ע"י הנביאים? מובטחת סיעתא דשמיא. מובטח שאם ננסה, וגם אם נהיה ראויים לזה, אז נקבל עזרה מלעלה. ואם לא נהיה ראויים, אז לא. כדברי הרמב"ם "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג–בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים". קדימה! יש מתנדבים?

מועדים לשמחה 🙂

ולסיום…

חיפשתי ברשת אך לא מצאתי וידאו – לכן נשארנו רק עם המלל, למרות שסביר להניח שכולם מכירים "משיח דופק בדלת"

לקריאה נוספת: רמב"ם הלכות מלכים.