הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

הבית השני – לחזור אל "מקדש מעט"

לפני שנים כשהייתי חילוני, בית כנסת היה דבר מפחיד. הייתי פוקד אותו בדרך כלל ביום כיפור ואולי בעוד איזה אירוע. מבטים ננעצים בחשדנות. בלבול עוטף לגבי סדר התפילה וההגייה האשכנזית הכבדה. התחושה היא כמו של פיל בחנות חרסינה. לא לעשות צעד לא נכון. להסתיר את עצמך. ובוודאי שתחת התנאים האלו אי אפשר לתפוס טיפת רוחניות. אבל אז התחלתי להגיע לבית הכנסת סתם, בשבתות רגילות, בראשי חודשים. למזלי – זה היה בית כנסת מושלם. ראיתי את אותם אנשים שבנו לעצמם קהילה, מתבדחים, מנהלים את אותם מליצות לשון כל פעם, מעודדים ומסבירים, נהנים ללמד ולשמוע את הסיפור שלך. זה היה בית כנסת שהגיל הממוצע בו היה 80 והשפה המדוברת בו הייתה רוסית, ומאז רוב המתפללים חלפו מן העולם. מה ייחד אותו? היהודים של פעם – כאלו שזכרו מה זה בית כנסת כקהילה ולא כאינסטרומנט למילוי מצוות התפילה שאין טעם להכיר את האנשים שם כל עוד הם יהודים. בית כנסת שהיה בית של כינוס.

עניין של גאוגרפיה

מדוע בתי הכנסת מפחידים? מדוע הם לא מושכים ונתפסים כמוקד של אימה בעיניים חילוניות או מסורתיות? אחת הסיבות היא שינוי המיקוד. פעם היו יותר בתי כנסת שכונתיים. האנשים שהתפללת איתם היו האנשים שחיית איתם. החלבן והזבן, הספר והמורה, השכנים והחברים מהבית-ספר. מה שאיחד את המתפללים זה הקרבה הפיזית ביניהם. תחושת השכונה הופכת את בית הכנסת למקום נעים ונוח. כיום, המוקד הפך להיות אידיאולוגי. בתי כנסת נפתחים תחת כותרת מסוימת. יש בית כנסת "חסידי" (שיש שם בעיקר חב"דניקים) ובית כנסת שהוא של "חסידים אמיתיים", אחד "מפד"ל", אחד של ש"ס, אחד "צעיר" ואחד שמצביעים שם רק ג'. מי שנכנס לבית הכנסת לאו דווקא אוחז בדעות האידיאולוגיות של המתפללים, או שהוא לא חפץ לאחוז באחת, במיוחד שהוא בא להתפלל. בית הכנסת הופך למקום של פילוג שאינו ענייני, יוצר ניכור במקום להיות מקום ניטרלי.

בית כנסת ברמלה – חילו ברעדה

העניין העדתי הוא לאו דווקא מפלג. דווקא שמירה על ייחודיות אומנותית: הפיוט, העיצוב, הניחוח, מושך אליו אנשים בשאיפה למציאת אותנטיות. כל עוד שמדובר שה"מחלוקת" היא לשם שמיים.

תבואו איך שאתם

עניין הלבוש. חלק ממורא בית הכנסת הוא מורא שאחוז היטב בהלכה שאין עוברים לפני התיבה פוחח (הכוונה לגלוי ברכיים ומרפקים). לכן נדמה כי עניין הלבוש בבית הכנסת הוא קשיח. לרוב הציבור אין חליפת שלושה חלקים בארון, וחולצה לבנה היא לפעמים יותר מידי לבקש. הלבוש המקומי של כל בית כנסת כמנהגו יוצר אחידות שמרתיעה את המבקרים. זה שהם לבושים אחרת, גם אם הם לבושים הלכתית למדי עם מכנס ארוך וכיפה למהדרין, יוצרת תחושת אי-נוחות. אין זה משנה אם באת עם מגבעת למניין קרליבך או אם חולצה ורודה למניין חרד"לי. השינוי שנדרש הוא תפיסתי, על המתפללים הותיקים פחות לנעוץ עיניים, ובחייכם, אף פעם לא להגיב לאורח לחוץ על הביגוד שלו אם אתם לא חייבים – אין דבר יותר נורא מזה. הרי הוא לא יכול עכשיו ללכת להחליף בגדים. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו והלבנת פנים היא עבירה חמורה, כן?

נשינו וטפנו

שאלת מקומם של הנשים בתפילה עולה תמיד. אך גם תחת האורתודוקסיה הקלאסית נדמה שחלה החמרה שלא לצורך. אחרי הכול, הנשים הן חלק מהקהילה. הן הרעיות, הבנות, האחיות והאמהות שלנו. הן באות לחוות איתנו את הרוחניות, להתפלל ולשמוח בשמחתנו בצורת ארטילריית סוכריות. לציבור האורחות לרוב מספיק לשבת בעזרת הנשים, ויש בזה משהו גם מרגיע, כך הן מעידות, להיות במין "חצי בפנים חצי בחוץ". אבל לשם ככה דרוש גם ה"חצי בפנים". עזרת הנשים צריכה להיות חלק מבית הכנסת, מטופחת ומשקיפה היטב על החלק של הגברים. המחיצה, מבחינה הלכתית, יכולה להגיע לגובה מינימלי של 10 טפחים ומטרתה היא הפרדה מגדרית פרקטית ("תיקון גדול עשו"), אך נדמה כי ההחמרה שקבע הרבי מסאטמר לעשות מחיצה כדי לא לראות את הנשים הפכה לברירת מחדל. בתי כנסת היסטוריים מראים שעזרת הנשים הייתה נפרדת, אך עדיין חלק מבית הכנסת: אם בצורת חצי-קומה מדורגת או מחיצה נמוכה מחלקת. הוצאת הנשים מחוץ לתחום כליל והזנת עזרות הנשים מבחינה דקורטיבית, מוציאה גם את בעליהן ובני משפחותיהן.

אי של ממלכתיות

סמלי צה"ל – פעם עוד היו תולים אותם

ממלכתיות היא כבר מילה גסה בימינו. תוכניות הסטירה לועגות לכל רגש של לאומיות בריאה וכבוד למוסדות המדינה. ולא רק מוסדות המדינה נמצאות בשפל תדמיתי, אלא גם הדת והמסורת. בית הכנסת יכול להיות אי של שפיות בתוך כל השיגעון הריקני והפוסט-מודרניסטי הזה. להעביר מידי שבת תחושה חגיגית ומלאת תודה של שמחה במה שיש לנו. גאווה לאומית במדינת ישראל ובחיי העם הזה. משהו מעל כל המחלוקות הפוליטיות וההשקפתיות. אבל נראה שלאחרונה בתי הכנסת מתרחקים מאותו תפקיד שניתן להם, וממלא הופכים לפחות מסורתיים. התפילה לשלום המדינה כבר מגומגמת. חיילי צה"ל הופכים ל"כלל מגיני ארץ קודשנו". הדרשות מתעלמות במכוון מהמצב הביטחוני או מימי הזיכרון.

ואם כבר מציינים, הדרשות הם כלי נשק ביד בית הכנסת. שמירת שבת היא ערך חשוב שאין כמותו, אין ספק. וכן לימוד תורה ותפילה בכוונה. אך האם באמת אנחנו רוצים לנצל את יום השבת לשיחות מוסר? האורחים נעים בחוסר-נוחות במקומותיהם. שואלים את עצמם מה הם שווים אם גם ככה הם לא מקיימים את דברי התוכחה של הדרשן. וכשהדרשן בכלל דורש על חשיבות לימוד התורה, ברור שיש בזה משהו מתריס כנגד גיוס תלמידי ישיבות, והופ – עוד פעם הוא מכריח את כולם לתפוס צד. (וכן גם להפך לפעמים!).

עלינו כמתפללים ותיקים להימנע מתחושת התנשאות של "אנחנו נלמד אתכם" של "אני אותנטי, תעקוב אחרי". זה יוצר אוטומטית מעמדות בבית הכנסת, ולרוב אלו נוצרות גם ככה לפי צבע וגודל הכיפה והזקן. המתפללים החדשים יכולים להתפלל 5 שנים ועדיין להרגיש חדשים.

תפוס פה?

עניין כואב. למי שייך בית הכנסת? מגיע אורח, והוא רואה שבית הכנסת מרושת כולו בהקדשות. לוח הזיכרון מאיר בעשרות שמות, הפרוכת מעלה נשמות, המזגן מפיח זיווגים הגונים, ועד שהוא מצליח לשים את ישבנו איפשהו, הוא מבין שהוא יושב במקום של מר שוורץ שעתיד כל רגע לבוא ולגרשו מן המקום בבושת פנים. זה שם לא נחמד כזה. כאן אני שואל בקול רם – האם זאת מסורת טובה? האם אכן נכון להפוך את בית הכנסת שיהיה כולו "על-שם", במקום שיהיה מקום שמקבל את כולם? נראה לפעמים שבית הכנסת הוא לא יותר מאשר יד-זכרון עצומה, או פסיפס של תורמים שלא מתחברים בטבעיות. מספרים שבבית המקדש לא היו מניחים לתורמים לתרום חלקים שלמים כדי שלכל ישראל יהיה חלק שווה בבניין הבית, ומי שרצה תרם בסתר בלשכה. רק שער ניקנור נקרא על שם מישהו, וטכנית, זה היה שער, כלומר- חור בחומה, ככה שזה לא באמת משהו. אם את המחיצה של הנשים לקחנו מהמקדש, למה לא את זה? כאן המסורת היא הפוכה, אבל עוד אפשר לתקן. וע"י זה שנבנה את המקדש-מעט באהבת חינם, יבנה בעזרת השם המקדש הגדול.

ודבר אחרון בהחלט

ליבוביץ היה נוהג לומר שבית כנסת הוא לא סינמה. לא באים לשם כדי להנות. על כסאות מרופדים אין בכלל מה לדבר, רחמנא ליצלן. אבל בחיי, המגוון האנושי שיש בבתי כנסת הופך את זה לסצנה הוליוודית.

ועוד דבר למתקדמים

תנו קליק כאן – לא תתאכזבו.

מודעות פרסומת