הסערה הפייסבוקית האחרונה היא אודות הדתיים המיוסרים. כדרכן של סערות פייסבוק, הם נגמרות אחרי יום וחצי וחוזרות אחרי כמה חודשים בצורה אחרת. אבל למרות ההלוך ושוב הזה, הפעם לדעתי הצליחו לגעת יותר בלב הקרע בין הפלג השמרני לזה הליברלי בציונות הדתית.
כבר טענתי באחד הפוסטים הקודמים שאנחנו בפתחו של פיצול שיוליד זרם חדש, והטפטוף הופך לגשם קל.
מר משה רט, שמתפאר בסופרלטיבים של רב, ד"ר לפילוסופיה ומובטל, התמרמר כנגד הדתיים המיוסרים, כלומר, דתיים המרגישים חוסר נוחות תמידית ממה שהם תופסים כעוולות מוסריות המובְנות בתורת משה. למשל, יחס ללהט"בים, לנשים, לממזרים וכו'. ליבם הרך והמוטה תפיסות זרות מוביל אותם להתייסרות ולאפולוגטיקה אינסופית מול כהני הפוסט-מודרניזם, והם מנסים לדחות ולדחוק את פסוקי התורה הסותרים את המוסר העכשווי. ומדוע הוא נשאר דתי? אולי כדי להיות "דתי מחמד", לרקוד "מה יפית" מול הפריץ הליברלי, אולי לעשות דווקא לאורתודוקסים, אולי כדי לא לעשות קווצ' בלב להורים, אולי משום קשקושים על זהות וכו', אבל הוא לא באמת מאמין בכך. את הדתיים המיוסרים משווה דוקטורב רט לערפדים מיוסרים, בעלים בוגדניים, ורופאים סדיסטיים.
דתי ליברלי = ערפד מיוסר
מבין הטענות שהועלו נגדו, מיוחד בעל הפודקסט המשורר נדב הלפרין (להיות מובטל זה באופנה עכשיו, לא להתבאס), שמגייס אליו את כל מיוסריי העולם: הגרי"ד, הראי"ה, הרמב"ם, כל התנאים וכל הנביאים והרשימה עוד ארוכה. לדעתו, מיוסרות היא מצב דתי מן המשובחים, ולא רק שהוא נכון, הוא ראוי יותר ומצביע על רגש דתי בריא. קרי, המיוסרים הם יותר דתיים ממך שמרן שכמותך! הכול חוזר אליך וגו'.
אז מה הפריע לי בדיון הזה. כמה דברים.
מה למדת באוניברסיטה?
דווקא משום השכלתו הגבוהה של רט, הייתי מצפה לידע נרחב בעקבות תולדות המיוסרות הדתית. אך נראה שהוא מתהדר בתוארו השלישי כנזם זהב. הרמב"ם טוען שדווקא זה שמתגבר על יצרו הוא ראוי יותר ("אפשי ואפשי" הידוע – אם אני רוצה לחטוא ועוצר עצמי, עדיף מזה שלא רוצה לחטוא כלל). אבל מה בקשר לצווים מוסריים? אם אני חושב שמצווה היא לא מוסרית ובכל זאת פועל אותה, האם זאת מידה טובה? יש מעט דוגמאות. עקידת יצחק היא מעשה שזכה גם לפרשנות שכזאת מאת הפילוסוף הדני קירקגור, ואף אצלנו המלבי"ם כיוון לדעה דומה. דווקא משום שמעשה קורבן האדם היה לא אתי ופסול, פה נמדד הניסיון האברהמי, אם קיום הצו משמעו עצימת עיניים מוסריות, ושחיטת יצחק כמו שחיטת פר עם ביטול רצון ורגש כללי, מה הגודל בניסיון? לכן הקפיד הקב"ה לעורר אותו ברגשות צפים: "את בנך…את יחידך…אשר אהבת…".
והאם סיפור העקידה הוא חד פעמי? האם הוא בא לספר לנו את קורות אברהם אבינו בלבד? ובכן, התורה לא מתעסקת ביחצ"נות או בפולחן קדושים. דמויות האבות הנתונות בתורה הן די לקוניות ומשעממות, עם מעט מאוד מופתים והרבה מאוד עסקנות. סיפורו של אברהם נשמר לדורות כדי לתאר את המצב הדתי של המאמין. בכל אחד מאיתנו יש אברהם קטן, ואליו צריך לכוון בשעת אמירת "מגן אברהם", כמו ששמעתי מפי אחד החכמים.
טוב, אבל אברהם לא ניסה לדחות את הניסיון כמו המיוסרים בדורנו, כך תגידו? ומה הוא עשה במאבק על סדום? ומה עשה ירמיהו הנביא? ומה עשה יונה הנביא בבורחו?
בקצרה, השקפות של מיוסרות דתית נפוצות גם בהגות וגם בפילוסופיה, ותמהני שרט לא הכיר את שניהם, דווקא משום ההיסטוריה שלו. זה בסדר לחלוק אליהם, אבל חילוק כזה צריך להיעשות בזהירות תוך כדי בירור עמדות המוצא. הוא מניח, למשל, שמעגל אתי אינו קיים בנוסף למעגל הדתי, אלא משעה שנתנה תורה בסיני, אין תורה מוסרית אחרת בעולם, ומעשי התורה הם המוסר האבוסולוטי, כפי שטען ליבוביץ'. הספרים והמאמרים אודות אתיקה, אינם אלא תפלות וברבור חסר מושג בעלמא. הנחה שכזאת חייבת ליבון לפני.
בנוסף, ההתייסרות האמביוולנטית הזאת אינה מעידה על חוסר אמונה דווקא – כפי שרט מניח בקלות יתירה. הפילוסוף הארי פרנקפורט דיבר על שכבות של רצון שתתכן בהן סתירה. דמיונו מעשן כבד שרוצה להפסיק לעשן. ברגע קונקרטי מתמלאת בו "דודא", האם הוא רוצה לעשן? כן ולא -כן כי הוא רוצה סיגריה והוא ייקח אותה, ולא – כי ברמה גבוהה יותר הוא רוצה להפסיק לעשן. גם הדתי המיוסר מרגיש חוסר נוחות ממצווה מסוימת, אבל זה יכול להיות ברמה נמוכה יותר, והוא בכל זאת שם את המצווה הדתית במקום גבוה יותר. אין פה צביעות, אלא באמת שני רצונות שיכולים לסתור. ואם כבר ערפדים, למרות שאיני מומחה בנושא (רק רבע רומני), זה נראה לי המצב הקיומי של הערפד המיוסר.
להפסיק לעשן זה קל – אני מכיר מישהו שעשה את זה מלא פעמים
יחי ההבדל
אז הדתי המיוסר רוצה תורה חדשה. מה ההבדל בינו לבין הרפורמי? יש כאן בלבול בין כמה מושגים ובין כמה דעות שונות של אנשים. במקום עבודתי אני מקפיד לא לדבר בנושאי מיניות, פוליטיקה ותיאולוגיה. (גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה) – כיוון שנושאים אלו נפיצים מאוד ומעיבים על יחסי האנוש התקינים. כמה אגוזים קשים מנסים לגלות את דעתי הפוליטית, שלפי דעתם ברורה מעצם היותי חובש כיפה. ואמר לי קולגה נחמד מן השמאל: "אני דווקא בעד בנט, הוא דתי ליברלי". ופה חרגתי ממנהגי ונאלצתי להבהיר לו את ההבדל בין דתי ליברלי לבין דתי לייט, ועל הדרך בין דתי ליברלי לבין רפורמי או קונסרבטיבי.
הרפורמים, בנוסף לאי מחויבותם ההלכתית, טוענים יחד עם הקונסרבטיבים (זרמים מסוימים, יש לציין), שיהדות היא המגדלור המוסרי של העולם. כשניתנה התורה, חוקי התורה בעולם המופקר של עובדי האלילים היו המוסריים ביותר בעולם. כשהגיעו הנביאים הסוציאליסטים, הם קבעו מודל מוסרי חדש וכן הלאה. לדעתם, על היהדות לעמוד תמיד בחזית המוסרית העולמית – זאת המסורת האמיתית, ולכן ביטול מצוות או פרשנותן החדשה היא מעשה יהודי לכשעצמו, כי היהדות היא המוסר הוא היהדות.
לעומת זאת, הדתיים הליברליים אוחזים בזה ובזה, הם בעלי תפיסה דתית, מסורתית ואפילו מיסטית לעיתים אודות חוקי התורה אותם הם תופסים כמחייבים מחד וגמישים מאידך, ויחד עם זאת, בעלי תפיסה הומניסטית-ליברלית אותה הם תופסים כמתקבלת על הדעת ומחייבת באופן נימוסי. תפיסת העולם המוסרית מנחה את ההכרעות ההלכתיות שיש לקבל. המטרה היא לא להגיע לזהות מוחלטת שמטשטשת את ההבדל בין דת ההומניזם לדת ישראל, אלא לפסיקת הלכה המתחשבת בדבר הנכון "בעיני אלוהים ואדם". התפיסה המז'ורית היא היהדות, ובתוכה יש הכרעות ליברליות.
וזה ההבדל בין דתיים ליברליים, לדתי שהוא אדם ליברלי (ולרוב גם לייט). הדתי הליברלי רוצה אישה בבית הכנסת, שלוקחת תפקידי חזנות וגבאות. הדתי שהוא אדם ליברלי יחרד מעצם הרעיון הזה שהוא תופס כחילול קודש. נכון, נשים שוות לגברים במקומות העבודה, והוא לא יערוך אפליה שכזאת בחייו – אבל כשהוא דתי, הוא דתי כמו אבותיו ואין שם מקום לחדשנות, אם בדעותיו האישיות הוא חושב אחרת. תפיסה שכזאת אכן יוצרת דיסוננס עמוק יותר, וסופה לגרור ערעור ופירוק, ולכן הדתיים שהם גם אנשים ליברליים, בניגוד לדתיים הליברליים, נוטים יותר לכיוון הלייטי. רט, בתוך שאר הכללותיו הגסות, התבלבל בין הלייטיים לבין הדתיים הליברלים ה"אותנטיים".
לופט געשעפט
וכעת נתקיף גם את הצד השני. ההתנשאות היא הדדית. יש נטייה לדתיים ליברליים לחוש שהם נמצאים בעמדה מוסרית ועליונה יותר. שהם גם כאלו וגם כאלו. שיש להם על הכתפיים את האחריות על כל שטות שדמות תורנית שולית אומרת. אבל יחד עם הרשימה הארוכה שנתן הלפרין, נראה שהוא שכח משהו חשוב. בסופו של דבר, הדעה של רט, שהמוסר הוא אבסולוטי, ושהמצוות הן ציותיות ולא שמעיות – היא עמדה מסורתית, אפילו איתנה יותר, מהעמדה שהוא פרש עם כל האילנות הגבוהים שהוא נתנה בהם. בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" בהר סיני. החסידים דברו על התבטלות הרצון. הליברלים הם במיעוט מחשבתי וכמותי. המהלך שהם מנסים לעשות נראה צודק מאוד בעיניהם, באופן כמעט לניניסטי יש לציין. אבל יש להכיר את המקום ואת המאטריה שהם מתעסקים איתה, ופה נראה שהם לא מבינים במה מדובר. בכמה בתי כנסת מדברים על יהודה עמיחי בדרשת ליל שבת? כמה קהילות יסכימו להעלות נשים לתורה? מזכיר לי שפעם התגאיתי מול רב בית הכנסת שאני הולך לשיחה עם הרב זקס (עוד סופרלטיבים בשבילכם) – והוא עיקם אפו והמליץ לי ללכת לשיחה "עם טיפת מלח", כדבריו.
לליברליים אין מה למכור מלבד אמת פוסט-מודרנית (השגיאה במקור). הם הולכים למלחמה שמה שיש להם זה רק קול זעקת המיוסרים. העגלה המלאה, גם אם מנוהלת בעצלתיים ומקרטעת, יכולה להעיף אותם מהגשר בזכות המומנטום שלה.
אז מה לעשות? לאזן. אני מרגיש ליברלי בדברים מסוימים ושמרן בדברים אחרים. יש לבחור את המלחמות, יש לאסוף מודיעין, יש להכין כלי נשק, לכרות בריתות. לא להסתער בשם האמת והצדק. לא ככה נלחמים.
ודבר אחרון לסיום
שיר יפה של שלומי ברנד שמתאר את המאבק על ליבה של האמונה. קראו אותו פעמיים כמנהג ק"ק עין פרת.
דבר אחרון בהחלט
תודה לקוראי המסורים. אני יודע שהתשתי אתכם עם כל הפוסטים הכבדים האלו. מתנצל על התדירות הנמוכה – עסוק מעל הראש בעבודה ומחקר. בעזרת ה' הפוסט הבא אחרי שבועות יהיה קליל. נו טוב, לגליזציה זה לא נושא כזה קל.
התלמיד הנבוך 