האם גם אתה נבוך?

במהלך שנותיו של הבלוג הזה יצא לי לקבל כמה תגובות בגלוי ובנסתר. התגובות הנסתרות היו מעניינות יותר, מאת אותם קוראים שהרגישו שמתחת למילים מסתתרת תחושה שגם הם מרגישים. עם חלק מהם אפילו נפגשתי פנים אל פנים מספר פעמים ודיברנו עמוקות. אחד מהקוראים היטב לתאר את הרגשתו ע"י ציטוט מהאיגרת הפותחת את הספר שהצית את הבלוג הזה.

ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצֹוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך. (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד)

קוראי הבלוג המזדהים היו נבוכים, ממש כמו שם הבלוג. מרגישים בדיסוננס הזה בין ההשכלה הכללית הנאורה והמפעימה בחוכמתה, ובין אמרות מביכות של רבנים בנוגע ללימודי חוכמות, או טיעונים משכנעים מאוד נגד הדת, או הפער הברור בין חוקי התורה למוסר המודרני.

ככה אט-אט הבנתי שהתחושה שלי לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידי, היא נחלת רבים. איני יכול להגיד במספרים כמה אנחנו, אבל אני פוגש מידי פעם עוד "נבוך" שכזה ונראה לי שכבר אפשר לדבר על תת-זרם חדש. עוד קווים לדמותו של הנבוך יכולים להיות הערצה של דמויות יהודיות שנויות במחלוקות (ליבוביץ', שפינוזה או הרב מיכאל אברהם ומשה רט יבדלו). הנבוכים נהנים מהריגוש בטיעונים כמעט-כפרניים, רוקדים על הקו הדק בין מונותאיזם רמב"מיסטי קיצוני לבין אתאיזם מוחלט, ועדיין יקיימו מצוות כהלכתן בחינת "פושט טלפיו ואומר טהור אני". זהו הריגוש האינטלקטואלי שקיים רק אם המתח האמוני הזה יישמר, ולכן התדל"שות אינה אופציה עבורם. זה לא שאין "נבוכים" שעוזבים את הדת. יש גם יש, אלא שעזיבתם היא סוג של מעבר שלב. הם מיצו את הריגוש הזה וכעת בשעת גזרות השמד (לתאבון, לתאבון!) פרצופם האמיתי נחשף. או לחלופין, באופן רומנטי למדי, הדיסוננס היה חזק כל כך עד שהיושרה האינטלקטואלית שלהם הכריחה אותם לעשות כן. הכרתי גם "נבוך" אחד ויחיד שעשה את הצעד ההפוך והתחרד, וזרק (אפילו לא לגניזה) את כל כתבי הפילוסופיה שברשותו. אבל הוא מקרה בודד מתוך שלל הנבוכים שפגשתי. בקצרה, אפשר להיות נבוך רק בשעת הדיסוננס הזה, ולכן עזיבת הדת היא מפקיעה את הסטטוס הזה.

הרב מיכאל אברהם – מהגורואים של נבוכי הדור

הנבוכות הזאת, היא מרד רציונלי קדוש. זה מרד כפול. זה נקמת היורמים. הנבוכים הם החנונים האלה, שבתוך ליבם התנשאו על הצו"לים שסיימו ש"ס, בעוד הם ממלמלים תחת שפמם "נבלה טובה הימנו". הם היו שולפים באוטובוס מול החילוני "הנאור" את "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, כאילו אומרים לו – מי באמת המשכיל מבין שנינו? הם מורדים. מורדים במסורת האבות בכך שהם ניגשים אל הטאבו של לימודי פילוסופיה ורתימת השכל לפני האמונה. ועוד יותר, הם מורדים בחברה הכללית, בהגמוניה החילונית השלטת, שטוענת שמחשבה רציונלית תוביל בהכרח להשקפות אתאיסטיות והומניות, והם מנפנפים בידע הכללי שלהם כדי להראות אחרת – וזהו מרד חדש שלא נראה כמותו. זה משהו מרענן שמצאתי ראשון כדוגמתו אצל ליבוביץ, גם אם לא התכוון לכך, וזה מה שמושך רבים אל דמותו.

אני חושב שאפשר לדבר על זרם דייקא, כיוון שיש כאן את האלמנט הזהותי החזק. אמנם אי אפשר לדבר על שייכות לקבוצה או קהילה (חבל, חבל, הייתי רוצה איזה שבת "נבוכים" כזאת). אבל אפשר לדבר על זהות שלילית – על תחושת התנשאות וגאווה על פני אחרים. "אני לא כמותם" כזה. "אני מייצג משהו נאמן". יש כאלו שייקחו מסורות עתיקות ויטענו שהם רק ממשיכים אותם. אם ה"נבוך" הוא במקרה תימני, הוא תמיד יכול לטעון שהוא דרדעי, אם הוא אשכנזי הוא עלול להתייחס לליטאים חמורי סבר. אך שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן היא האם באמת זה דבר חדש, או שמא התחושות האלו, שגם אני שותף אליהם, אינן אלא רנסנס של תקופת ההשכלה?

להשכלה יש מוניטין גרוע. בטני מלאה על משרד החינוך שלא לימד את הפרק החשוב הזה בתולדות עמנו. כדתיים, שמענו מהצד שההשכלה היא שהביאה את החילון. אבל ספק אם המשכילים הראשונים חשבו כך. רבים היו שומרי מצוות אדוקים, ואפילו נפנפו בזה שאפשר גם וגם. מנדלסון בחייו זכה לכבוד ולתפארת גם מתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה. "אז מה?" יאמרו הציניקנים, "סופו מעיד על תחילתו". דור אחד מיד אחרי המשכילים ובני המשכילים עזבו את הדת, וזה מראה שאי אפשר באמת לשלב. אמנם, זאת קביעה היסטורית חפוזה מדי לדעתי. לו מנדלסון היה זוכה גם לאחר מותו לכבוד מלכים ולא לקבורת חמור, יכול להיות שהיינו במקום אחר. לו היינו מחבקים את ההשכלה כמו שחיבקנו את הקבלה, אולי לא הייתה כרוכה בה עזיבה המונית של הדת. מצד שני, המשכילים הראשונים נמשכו דווקא למים הגנובים האלו, למורה נבוכים שנגנז, לשירי החול הספרדיים האירוטיים. אם אין אזוטריה, אין רומנטיקה. ואזוטריה אפשר לשמור רק דור אחד – זאת הצרה הגדולה ביותר של ההשכלה.

באשר לי, נראה לי שגם אני עברתי כברת דרך מאז פתחתי את הבלוג כ"נבוך קלאסי". נגיעתי החסידית לעניין והריגוש (ספורט אמוציונלי) שאני חש מהמצוות תרמו לריכוך תגובותיי. יש נבוכים שהם עדינים ונעימים, ויש "נבוכים" שהדרך שלהם להסתיר את המאבק הפנימי שלהם היא בהתקפה כלפי כל מי שקצת חורג מדעותיהם (מתודה שהושאלה מידידינו הטרוריסטים הליברלים). קחו למשל את סוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים. יש רציונליסטים שיתנגדו בתוקף כדי להראות כמה הם עצמם נאורים ומתנערים מכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו. אבל לדעתי ההשתטחות היא מעשה יהודי לגיטימי. בעת היותי באוקראינה לפני כמה שנים, ליבי התמלא בוז. אבל ככל שהזמן עבר אותה חוויה זכורה אצלי כמשהו חיובי. רבי נחמן סיפר את סיפור "האוצר מתחת לגשר" והמשיל זאת לנסיעה לצדיק. ויש כאן אמת גדולה – נכון שמבחינה רציונלית אין יתרון לקבר של צדיק באוקראינה מאשר סניף ארומה ברמת החייל. אבל הנסיעה לשם, ההכנות, והאווירה היא שמוציאה ממך את המרב הרוחני שלך. וכשאתה נמצא בחור באוקראינה שאין שם פשוט כלום, באמת שאין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל. לכן אתה מתפלל, ורק מתפלל, ללא שום כוונות זרות – וכך הכוונות הכי רציונליות שלך והכי "לשמה", יוצאות דווקא מהמקום שלא היית מצפה.

הנבוכים הם כמו פטריות. הם יצורים מממלכה אחרת לגמרי, הם לפעמים מגיחים אחרי מאורעות מסוימים, וגם נעלמים מהר. אולי המרד הקדוש הזה הוא רוח נעורים, וברגע ההתברגנות ונשיאת האישה\הבעל, עיסוק במושכלות הוא עניין שבמותרות, והוא נשאר לטור בודד בעלוני שבת או לספר שקוראים כמה דפים בו לפני שקורסים על הספה. כך או אחרת, למרות שהוא "מרד", הוא מאוד נוסטלגי, וזאת גם נקודת קושי שלו. הוא רוצה לקבל את כל התשובות מספרות ימי הביניים, או מההוגים היהודיים של העת החדשה, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, אלא רק כשעשוע בתוך גבולות. הנכונות לפרוץ, לדבר את השפה התיאולוגית-פילוסופית של המחשבה העכשווית, לקבל את המסקנות באשר הן, היא עדיין נחלתן של נבוכים מעטים, גם אם הם מצהירים בכך. וכך אנחנו נשארים בין שמיים לארץ.

ודבר אחרון בהחלט

דברתי על הריגוש שקורה מהמתח בין להיות במקום אחד לבין הרצון להיות במקום אחר. הדבר הזכיר לי את הקטע הפילוסופי הידוע מ"רחוב סומסום". כשצפיתי בקטע באנגלית גיליתי הפתעה גדולה יותר: עוגיפלצת בעצם יהודי, וגם בחו"ל אוכלים עוגיות קוקוס בפסח.

מודעות פרסומת

מחיה המתים

מחיה המתים

מדי פעם אני משתעשע במחשבה הזאת. מה היה קורה אם בדרך נס הייתה מגיעה דמות נכבדת מהעבר לבקר אותי בדירתי הצנועה? כמו באותה אגדה תלמודית על משה רבינו הנמצא בבית המדרש של רבי עקיבא. מה הייתי עושה?

"איפה אני?" תשאל אותי הדמות הצבעונית לבושת התרבוש. אני אסביר לו שהוא בגבעת שמואל (והוא ישאל איפה זה ואני אגיד לו שזה ליד תל-אביב שזה ליד יפו ואז הוא יבין). אשאל לשמו והוא יגיד לי משה. מה זאת אומרת איזה משה? בן מימון הדיין! אהה..איך הגעת הנה? לא משנה. בטח עברת דרך לופהול בטבריה או משהו, בארה של מרים וואטאבר.  אנחנו הרבה שנים אחריך. ה'תשע"ז. וואו, זה באמת הרבה. ומה, יש פה יהודים? כן, מאז הקמת המדינה. מה, יש מדינה ליהודים, עם מקדש והכול? רגע, כנס, תשתה קפה. כמה סוכר? מה זה סוכר? עזוב, הכי טוב יין.

השיחה עם הרמב"ם, סליחה, רבי משה, קולחת. העברית שלו מצויינת, ואני מצליח להתאים את עצמי למשלב שלו, אם כי יוצא לי לפעמים עגה ומילות קישור של "בעצם" ו"כאילו". אולי נתחיל מכמה ספרים. אינטרנט נראה לי קצת מזיק בשבילו, אני לא רוצה ליצור רושם רע על הדור שלנו. סמבורסקי נראה לי סבבה – קח את זה. יש פה את כל ההתקדמות הפילוסופית והטכנולוגית מימי קדם ואז דורינו. "אני מזהה את זה" הוא אומר לי, פותח במקרה באמצע הספר. "תרגום נהדר של שמואל לדאלאלה אלחירין". כן, כן. יש לי גם את של שוורץ, אני לא כל כך מרוצה מאיך שהוא תרגם מושגים כמו "המידה הטובה", אולי תגיד לי אם לזה התכוונת?

אז העולם לא במרכז והוא כנראה באמת לא קדמון. הוא לא נראה ממש מתרגש מזה. וממשיך להתבונן במדף הספרים שלי. אני בינתיים מנסה לתמצת בכמה משפטים אלף שנים. הספרדים גירשו את היהודים משטחם. יהודי אשכנז קיבלו זכויות והתחילו לעזוב את הדת. אה, אם כבר, קח, תקרא קצת את קאנט ותגיד לי מה אתה חושב. הייתה ציונות, שואה, מדינת ישראל, ששת הימים. "בוא נלך לראות בעיניים את הנס הזה" הוא אומר לי.

אי אפשר להתסובב בתרבוש וג'אלביה. אני אתן לך משהו אחר ללבוש. חולצה מכופרת, לבנה או צבעונית? וכיפה – שחורה? סרוגה? הוא אומר לי שגילוי הראש זה חסידות והוא לא פסק בשום מקום ככה. את הטלית אתה יכול להשאיר, היא נראית אותו דבר היום. אבל אתה ספרדי, אז ציציות בפנים כשיטת ההאריז"ל, לא? מי זה האר"י? עדיף שלא תשאל, למה להתעצבן?

דומה?

לקחתי אותו להתפלל מנחה באיצקוביץ'. מהיר מידי בשבילו. וגם ההגייה המוזרה הזאת. בחוץ הוא שומע זוג ליטאים מנסים ליישב את הסוגיה על שביעית בפירוש המשנה עם משנה תורה. "תביא לי דיו ונכתוב מכתב". למי? "למהרש"א, הוא צריך לדעת שפשוט חזרתי בדעתי מאז פירוש המשנה, חבל ככה סתם להטעות אנשים". אני מחייך ולוקח אותו על האוטובוס. הוא נבוך מכמות הנשים שעולות איתנו לתחנה.

טוב, אולי כדאי שמישהו רציני ינצל את האוצר הזה שיש בידינו. בוא לאוניברסיטה, לחוג למורשת ישראל, יש לי שם פרופסור נחמד מאוד. "הוא לא דומה בדיוק לשטר של שקל". אומר הפרופסור, אבל אני והוא יודעים שהתמונה היא סתם זיוף. הפרופסור בוחן אותו בכמה שאלות (על כתביו שלו) שנראה שהוא זוכר באופן בינוני. הוא נותן לו לכתוב כמה שורות וכתב היד העתיק כאילו קם לתחיה. מרגיש כמו איחוד של הביטלס לראות את זה. ואז הוא שואל אותו על מורה נבוכים ועל הנבואה, ועל ליבוביץ, ועל הרב קוק. אבל כל אלו סתרי תורה, ואם כבוד הפרופסור רוצה לדעת, כבר כתבתי הכול ב"מורה" והוא יכול לקרוא ולהבין מה דעתי, כך סותם את הגולל רבי משה.

בדרך אני מנסה לשאול על חשמל להמונים בשבת, ועל דרכה של אשה לישב בבית דין, ועל להט"בים, אבל הוא כבר התעייף ובעיקר מבולבל מאוד ולא מאמין לי שכל הדברים האלו באמת קיימים. הוא מבקש קצת זמן לעצמו ומתיישב בחדר עבודה לקרוא עוד קצת קאנט ומהרש"א ולכתוב הערות לעצמו. לא כל ספר שווה קריאה, הוא אומר לי, מצביע על ליקוטי מוהר"ן, ויש גם ספרים שהם תפלות גמורה, ומטיח את "אתיקה" של שפינוזה על הרצפה. משום מה כשהם אומרים "הרמב"ם אמר", לא נחה דעתו כמשה רבינו בשעתו. נראה לי שפאלפל לארוחת צהריים יהיה טוב, בכל זאת מצרי. וכשאני חוזר עם מנת הפלאפל מהדוכן בסוף הרחוב, נעלם הוא כלא היה, ורק השאיר לי כמה רשימות על מחברת חשבון עם עטיפה של פאוור ריינג'רס.

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

רדו מעץ, רדו אל העם

בחלק שעבר ראינו איך החסידות לקחה מושגים נפיצים כגון הקבלה והמשיח, והביאה אותם לחיי היום-יום בצורה מפרה ומועילה רוחנית. חוץ מן הקבלה המיסטית, הייתה עוד תורת סוד במסורת היהודית: והיא תורת הסוד השכלתנית. הגאונים התפלפלו בפילוסופיה, בימי הביניים ספרות החקירה הייתה מגוונת, ובראשה הרמב"ם עם מורה נבוכים, הרצוף בסודות שרק מעטים הצליחו לדלות מתוכו.

היום כבר ידוע, החסידות היא מעבר לתנועה עממית – היא מכילה עומק פילוסופי רב, בניגוד למה שסברו המשכילים, וגם בניגוד למה שסוברים לא מעט אנשים היום, שתופסים את החסידות בתור תנועה של קרקור סביב אדמו"ר ושתיית "לחיים". החסידות, איפוא, הכניסה גם את היסודות הפילוסופים היהודיים לחיינו, ומהווה נדבך משמעותי בתולדות הפילוסופיה היהודית.

גם למעריץ ליבוביציאני שכמותי, יש ביקורת. לדעתי, ליבוביץ טיפס על עץ גבוה: כל ימיו הסתייג מהחסידות. אם בגלל השפעתה מהקבלה, אם בגלל היותה תנועה עממית, אם בכלל סתם מסורת "מתנגדת". אבל כאיש רוח, ידע לחרוג לעיתים רבות ממנהגו ובפיו היו שגורים אמרותיו של הרבי מקוצק ושל "צדקת הצדיק" מלובלין, לא לפני התנצלות רבתי של: "לעיתים ניתן למצוא גם אצל הוגים אלו דברי אמת…". בספר האחרון שיצא על ה"רוח חיים" ליבוביץ אפילו בורר איזה עמדה מתוך התניא.

יש ליבוביציאנים בברדיטשב

ראשוני החסידות התעסקו ב"ספרות החקירה" הפילוסופית כדי להגיע לאמת שתעורר את אהבת ה'. בעצם, אני רוצה להראות כמה דוגמאות לכך שיש אלמנטים ליבוביציאנים בחסידות עצמה. ניקח את התזה הליבוביציאנית המרכזית: עבודת ה' צריכה להיות "לשמה" – שום דבר בתווך, לא הנאה רוחנית או גשמית או מטרה מלבד עצם עבודת ה'. החסידות אומרת משהו דומה – המטרה היא לעבוד את ה' מתוך אהבה יוקדת, תשוקה אינסופית, וחיבור אמיתי. כפי שמיוחס לבעש"ט (כמדומני) שאמר: "גם אם היו נותנים על המצוות גיהנום ועל העבירות גן עדן, עדיין הייתי מקיים את המצוות כי הם דבר ה'". יש לקיים את המצוות מתוך רגש מפעפע של אהבה לאל. את הקיום הבלתי תלוי הזה, מכנה רבי לוי יצחק מברדיטשב לרוב "עבודה מאהבה", ולעיתים גם "לשמה". לא מפתיע.

ולכן העוסק בתורה לשמה…אזי מאיר על הנפש…אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה  את שמו הבורא ב"ה ית"ש [=יתברך שמו] ובשמחת האל ית"ש…

(קדושת לוי, קדושה ראשונה)

ועוד היד נטויה בכמות הפעמים בהם הוא מדבר על לעשות רצון הבורא רק משום שזהו רצון הבורא. סתם דוגמא שמצאתי ב"שלוף":

ראוי ונכון לעשות רצון הבורא בעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד לבורא ית"ש ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר, והאמת הוא בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זאת…כי מכוח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גודל רוממות הבורא ית"ש אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו ית"ש והוסר הגשמיות ממנו…אז יבוא האדם לעבוד אותו בבחינה זו…באהבה בלי מצפה לתשלום כמול כפועל אשר שכרו יקווה.

(קדושת לוי, פירוש הגדות)

להתבודד "לשמה"

ספורט אמוציונלי?

אז מה חרה לליבוביץ? האם זה עבודת ה' הבוערת שאצלו בוצעה בקרירות טכנית? נראה שההסתייגות הייתה עניין של העדפה אישית, ולא של שלילה פילוסופית. את התפילה הנרגשת כינה "ספורט אמוציונאלי", ואמר שאין הוא בא לבית הכנסת כדי לשפוך שיחו. המעניין הוא שגם רבי נחמן חשב ככה. רבי נחמן הפריד בין תפילת קבע, אותה יש להתפלל בחרדה ובאימה, לבין התפילה שבה באמת שופכים את הלב: התבודדות. ע"פ תורת ברסלב, את ההתבודדות מבצעים בנפרד מהתפילה הקבועה באופן ברור ומפורש: ביער ולא בבית הכנסת, בלשון אשכנז (יידיש) ולא בשפת הקודש. אין בה סדר: אפשר לכעוס, לצחוק ולהביע רגשות, וכל זה הכי "לשמה", כדי לעורר אהבה.

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת. בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה)

אריסטו עם גרטל

וכעת לרמב"ם עצמו. חב"ד קשורה קשר עמוק לתורת הרמב"ם, דבר שנשמע בראשונה די תמוה, כי מי לנו רציונליסט כרמב"ם. אך ספר היסוד של חב"ד, התניא, הוא דוגמת מופת לפרשנות חסידית לרמב"ם. האדמו"ר הזקן נותן למושגים הרמב"מיסטים של "הוא ורצונו אחד" ושל תורת השלילה נופך עמוק ומפולפל, ובעצם מפתח רובד נוסף של תורת אלוהות על זו של הרמב"ם. זהו חיבור גאוני שמצליח ליישב את עולם הקבלה, יחד עם הרציונליזם הרמב"מי. גם בעיית גוף ונפש, היא מהנושאים המרכזיים של ספר זה, בו האדמו"ר הזקן שוטח את התורה המדוקדקת שלו המיטבה להבין מה קורה ממש "בפנים". להערכתי, זאת הסיבה שתורת חב"ד מדברת להרבה צעירים שמבקשים למצוא רוחניות שכלתנית יותר. ובעצם, הרעיון המרכזי של חב"ד זה "חכמה בינה ודעת"…

לאריסטו היה זקן (חסידי?)

וניתן דוגמא דווקא מה"שפת אמת" בה הוא מטיב להבין רעיון הלקוח מתוך "מורה נבוכים".

הסתכל בג' דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, פירוש כי השגחת הקב"ה בעצמו על בני ישראל, ונאמר לא הביט און ביעקב כו'…אם כן כשאדם חוטא יש עין רואה מסטרא אחרא ונמצא בחטאו חס ושלום…אבל כשאדם עושה טוב משגיח עליו הקב"ה בעצמו…הקב"ה ששולט על בני ישראל אין משגיח ברעתם רק בעת רע…ומכל מקום עיקר ההשגחה שעל בני ישראל אין בו קטרוג לעולם והבן ומצד זה צריך אדם שלא לחטוא כדי שלא יגרום ראיות העין הנ"ל ויש בזה סוד עמוק"

(שפת אמת, ליקוטים על פרקי אבות, ב', א')

ה"שפת אמת" נוגע פה בעובי הקורה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מנוסחת במורה נבוכים – ההשגחה היא דווקא ראיית המעשים הטובים, ואילו על הרשעים אין עליהם מה שקרוי "השגחה" (במובן הרמב"מי, אין השגחה פרטית על בעלי חיים, כפי שמשמע מדברי אריסטו, וגם רשעים קרואים חיות לצורך העניין הזה). ויש ישירות ניתוב לטובה – אותו סוד נורא שמספר לנו הרמב"ם אודות ההשגחה במורה נבוכים, כלומר שהקב"ה "אינו משגיח על הרשעים", דווקא פועל לטובתנו, כי המעשים הרעים לא נראים וזאת סנגוריה נפלאה.

צדיק הוא צדיק הוא צדיק – ולא רק

החסידות היא איפא, דרך ממוצעת בין הקבלה לרציונליות. יש עוד להבין את תפקידו של הצדיק בכל הסיפור. ה"נועם אלימלך" הוא ספר שכל מטרתו – להסביר את המושג החסידי "צדיק". זה לא באבא מחולל ניסים הנמצא מעל הטבע. אלא, הצדיק הוא בורג במערכת האלוהית. הנועם אלימלך מתאר לפרטים את המכניקה השמיימית שמורידה שפע עליון, ומתאר את הצדיק כחלק במערכת הזאת. לימוד בספר מראה את מורכבות התורה החסידית, גם אם בכיוון הזה זולגת יותר לקבלה מאשר לרציונאליות. הקטע החשוב הוא שגם הדברים האלו נובעים מתורה של סיבה ותוצאה, עילה ועלול. (אולי ארחיב פעם אחרת) האמונה בצדיק לא נשארת עמומה – יש לה הנמקה. וככל האמירות החסידיות: גם זה מנותב לחיינו הקונקרטיים, כי "עמך כולם צדיקים", כולנו שווים משהו, ולכולנו יש תפקיד.

ודבר אחרון לסיום

היום י"ט כסלו. היום בו מציינים את ראש השנה לתורת החסידות. זה גם יום ההילולא של תלמיד הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש. הבעל שם טוב אמר, שהמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. המגיד ממעזריטש הלחין (ככל הנראה) את הלחן היהודי הידוע בתבל: הבה נגילה. אם זה לא "יפוצו", אני לא יודע מה.

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

איך לקרוא את מורה נבוכים בחמישה שלבים

אצל הרבה חוזרים בתשובה, מורה נבוכים הוא תחנה שחובה לעבור דרכה. כשצצות שאלות מהותיות על האמונה, תמיד יבואו האלו שיגידו שבמורה נבוכים תמצא את התשובה המשכנעת ביותר. הם לא יגידו מה התשובה, אבל תדע שיש תשובה, כך שאתה יכול להיות רגוע. ובכלל, אצל חוזרים בתשובה יש תשוקה לדעת את כל הדברים המוסתרים והמוצנעים שלא לימדו אותנו בבית הספר הממלכתי. יש כאלו שבסוף מגיעים לחסידות וקבלה, ויש כאלו שמנסים את כוחם על הספר שנוצרה הילה של חוכמה כמוסה סביבו, שאין ללמוד אותו אלא מי שמילא כרסו ש"ס ופוסקים, והוא שילוב של המחשבה היהודית עם הפילוסופיה היוונית.

אבל מה קורה לרוב אצל אותם חוזרים בתשובה, או סתם מתעניינים, כשהם מנסים לגשת לספר? הם קונים אותו עם כריכה קשה, פותחים אותו על כוס תה ומתחילים לקרוא, ופשוט לא מבינים כלום. הכוונות מסורבלות, מהלך הטיעונים מבולבל, המושגים התורניים-פילוסופים רבים מידי, יש פרקים שנראים בנאליים לחלוטין, ויש פרקים שנראים מעניינים וחשובים, אבל לא מובנים בעליל. הם סוגרים את הספר והוא נשאר להעלות אבק על המדף. הערכה גסה היא ש90% עוצרים כאן.

עבור ה10% הנותרים, בשלב מאוחר יותר, יש מי שקורא את הספר ומגיע למסקנה שהוא בטוח לא מבין למה התכוון הרמב"ם. במבט ראשוני, הוא מזהה ערעור על עקרונות השכר-עונש, הנבואה וההשגחה העליונה שאותם הספיק כבר להכיר. הוא לא יכול למצוא או להבין בדיוק את הפתרונות שהרמב"ם מציע, אבל לא יכול להיות, כך הוא סובר לעצמו, שהרמב"ם התכוון למה שהבנתי. גם כאן הרבה מושכים את ידיהם מן הספר, אולי אפילו גונזים אותו.

ועבור יחידה הסגולה שכן מצליחים לקרוא את הספר – ההצלחה טבועה בכך שהם הכינו את עצמם לקריאה ע"י הרבה לימודים קודמים כפי שהרמב"ם כותב בעצמו בספר בפרק ל"ג חלק א'. אבל – האם באמת דרושים כ"כ הרבה לימודי הכנה כדי להתחיל לקרוא בספר, להבין, וליהנות מהלימוד ומהרעיונות הפילוסופיים של הרמב"ם? ויותר מכך, לקרוא ולא לטעות בהבנה ולומר על טמא-טהור ועל טהור טמא? הפוסט הבא, הוא מתיימר מאוד, ואני כבר משפצר לי תריס כנגד הפורענות, אך לשם הדיון, נראה לי שעם לימודי הכנה לא רבים, כלומר – ללא 40 שנה של השכלה ישיבתית או תואר שני בפילוסופיה יהודית, אפשר לקרוא את "המורה". אני מביא את הדברים לשם הדיון, אבל למען האמת איני יודע אם יש פתרון קסם שמתאים לכל אחד. איך אומרים, תנסו את זה בבית, ואם המטבח מתפוצץ, אל תאשימו אותי.

שלב א' –  פירוש רש"י

אני מניח שהלומד מגיע טבולה ראסה. וגם אם לא, חשוב שיכיר שייתכן שהראש שלו היה מלא דעות קדומות. עליו ראשית כל להכיר את העולם האמוני היהודי. פירוש רש"י, עד כמה שזה נשמע קלישאה, הוא מעט המחזיק את המרובה. חידושים ודיוקים על רש"י יוצאים עד ימינו. רש"י בפירושו לתורה מלקט מן המדרשים והגמרא, מן הדרש שהמסורת היהודית מנתחת וקוראת את הפסוקים, שהיא שונה מהדרש שאנחנו כקוראים מודרניים ניגשים לטקסט. הלימוד ברש"י מכונן לקורא את הלך המחשבה, הקל וחומר, הגזירה שווה, והשקלא וטריא הבסיסי ללא להיכנס ללימוד גמרא. הוא נותן לו גם ידע מספק באגדות מהותיות אודות סיפורי ודמויות בתורה, ומלמד אותנו שדברים לא תמיד בדיוק כפי שהם נראים.

מה? פירוש רש"י על התורה (ומומלץ גם שיר השירים).

איפה להשיג? בכל מקום.

כמה זמן זה לוקח? אמרתי שלבים פשוטים, אבל לאו דווקא מהירים. אפשר למרוח את הלימוד ללימוד שבועי בפרשת השבוע, כך שתוך שנה מסיימים את השלב הזה. אבל החפץ מאוד, יכול לסיים את הלימוד ברש"י תוך שלושה חודשים, אם הקפדה על לימוד יומי קבוע.

שלב ב' – מבוא לפילוסופיה יוונית

אחרי שהלומד (והלומדת, לא פחות) כבר "אחד משלנו", ויכול לצחוק מבדיחות שרק דוסים מבינים, הוא צריך לזכור שמורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה אחרי הכול. עליו לדעת מה זה "חומר היולי" או "צורה וחומר", או "סיבות הגלגלים" וכל מיני דברים מוזרים כאלו. פילוסופיה יוונית זה לא דבר מסובך אם מסבירים אותו כפי שצריך. יש חיבורים רבים שנותנים סקירה למטאפיזיקה וללוגיקה היוונית בצורה בהירה ומאירת עיניים. הקורא שיגיע עם רקע כללי בפילוסופיה יוונית לא יבזבז זמן בהבנת התבניות הפילוסופיות ששם מכניס הרמב"ם את המושגים התורניים, שכבר למדנו עליהם ברש"י.

מה? אפשר את ספרי האוניברסיטה המשודרת \ הפתוחה על פילוסופיה יוונית. יש גם הקדמה מטאפיזית מעולה אצל סמבורסקי. לרוב, גם קורסים בפילוסופיה מודרנית (החל מדקארט) מלמדים הקדמה מהירה על המטאפיזיקה של אריסטו ואפלטון. לא צריך יותר מזה.

איפה להשיג? חפשו באוניברסיטה את הסילבוס של הסטודנטים שנה א' לפילוסופיה. קחו ספר שנראה מעניין אבל לא קשה וקראו בו בקצב שלכם. עיינו בו והרהרו עליו.

כמה זמן זה לוקח? ספר קצר יכול לקחת אפילו כחצי סמסטר, בקריאה מתונה.

שלב ג' – הקדמות לפירוש המשנה

עכשיו נכנסים לעולם האמוני של מורה נבוכים עצמו. בחיבוריו המוקדמים יותר של הרמב"ם אפשר למצוא ניצנים לרעיונות שפותחו בגדול יותר במורה נבוכים, אותם הוא מביא בדרך ברורה לכל קורא. קריאה בהקדמות של הרמב"ם לפירוש המשנה נותנת היכרות עם הנושאים שמעניינים את הרמב"ם, עם השאלות שעולות ועם הקושיות שלהם הוא ינסה לתת מענה מאוחר יותר במורה נבוכים. החיבור הזה מקשר בין שלב א' לשלב ב', הוא מספר את הסיפור היהודי בעיניים פילוסופיות, והוא בעצמו חיבור פילוסופי של הרמב"ם, אבל בקטנה. מלבד זאת, ההקדמות מלמדות דברים מעניינים ומעוררות את הקורא לגיבוש דעות פילוסופיות משלו על מבנה נפש האדם, השתלשלות ההלכה והאמונה ועוד.

מה? הקדמה למשנה עצמה (סדר זרעים), הקדמה לפרק חלק, והקדמה למסכת אבות (הקרוי לרוב "שמונה פרקים").

איפה להשיג? שלושתם יצאו כרוכים יחד בהוצאת הרב קוק, בתוספת ביאור קצר וקל. ניתן למצוא את הטקסט גם בויקיפדיה בחופשיות.

כמה זמן? הקריאה לא דורשת עיון עמוק, אבל כן הרהור והטמעת החומר. מורה נבוכים ממשיך להשתמש במונחים השאולים משם. ההקדמות לא ארוכות, ואפשר לקרוא אותם תוך חודשיים-שלושה ברמה מספקת.

שלב ד' – ספר כנגדו

חשוב מאוד לבוא לקריאת מורה נבוכים עם ראש פתוח, נקי מדעות קדומות בנוגע לתוכן הספר. לשוק הספרים יש להציע הרבה ספרים על מורה נבוכים. אפשר לקרוא אותם, ואפילו מומלץ, כיוון שהם מסרטטים קווים עליהם יכול הקורא ללכת בעת הקריאה. אבל אותם קווים עלולים גם להסיט את הקורא מלחוות בעצמו את הספר, להרגיש את העוצמה האינטלקטואלית שיש בספר, ואכן – מורה נבוכים יכול להיות מרגש עד מאוד. אז איך מחסנים את השכל מליפול לתוך מלכודות שמישהו הכין לנו? איך נבוא לקרוא את מורה נבוכים בעצמנו, ולא דרך עיניים של מישהו אחר? התשובה היא יצירת נגטיב. זה לא בריא לקרוא במורה נבוכים לבדו "על בטן ריקה". צריך לקרוא ספר הפוך למורה נבוכים, וכאשר נבוא לקרוא את מורה נבוכים יקשה לנו, ונתאמץ להבין טוב יותר את השיטה של הרמב"ם בעצמנו. אודה כי התלבטתי מאוד אודות הצעד הזה: האם עדיף לקרוא ספר עזר כמו זה של מיכה גודמן או ישעיהו ליבוביץ', אך החלטתי להשאיר את הקריאה בספרי העזר כהמלצה.

ברוך שפינוזה – מציג תמונה מבוססת על הרמב"ם, אבל לדידי מעוותת ומבולבלת (ומבלבלת) למדי. לא מומלץ בשלב הזה. אני נוהג להגיד ששפינוזה זה לגוים. מי שמבין את הרמב"ם כמו שצריך, לא מתרשם יותר מדי מהגותו של שפינוזה.

מה? אפשר לקרוא מספרות ימי הביניים את "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי. אפשר לקרוא גם ספרות חסידית כדי להכיר צדדים אחרים במחשבה היהודית. למתחילים אני ממליץ על רבי נחמן (אם כי אין זה ספר למתחילים!) למתקדמים, אני ממליץ על פירוש למסכת אבות של ה"שפת אמת", שם הוא מציג לפעמים פרשנות חסידית למורה-נבוכים עצמו.

איפה להשיג? ספרות העזר קלה להשגה בחנויות הספרים הגדולות. בחרו מה שנראה לכם מעניין.

כמה זמן? זהו שלב "מילוי הכרס", עליו המליצו הקדמונים לפני שקוראים את מורה נבוכים. זה אמנם לא 40 שנה, אבל זה שלב ארוך יחסית, כדי לבנות חוסן הנדרש לקריאת הספר המבלבל. קחו את הזמן בסבלנות.

שלב ה' – שחייה במים הרדודים

יש אין ספור ספרי פילוסופיה יהודיים, ורבים שמתבססים על הרמב"ם עצמו: ספר האמונות הדעות, ספר העיקרים, דרך ה' לרמח"ל ועוד. אבל כל אחד מהספרים האלו הוא עולם בפני עצמו, ארוך וכבד. אם כי כל קריאה בספר שכזה יוסיף רבות לקורא, הוא יסיט אותו מהמטרה המקורית לקרוא את מורה נבוכים. לפני קריאה במורה נבוכים עצמו, כדאי לנסות לשחות במים רדודים, לקרוא ספר פילוסופיה יהודי שמושפע ממורה נבוכים, ולוקח ממנו רעיונות קלים. לאחר שהקורא יישר את כל העקמומיות שבדעתו ויוכל לקרוא קריאה רציפה בטקסט פילוסופי יהודי, הוא ייהנה הרבה יותר מהקריאה במורה נבוכים.

מה? פרשנים רמב"מיסטים כדוגמת מלבי"ם או רלב"ג על שיר השירים (שתופס בעצמו מקום חשוב אצל הרמב"ם) או ספר איוב (שהוא פילוסופי בעצמו). אפשר לקרוא את בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם, שמכוון לדעת אביו בהרבה מקומות (הקדמות לאגדות חז"ל, או ספר המשביר).

איפה להשיג? כאן צריך קצת יותר לחטט ולחפש מציאות. אבל כיום, אין דבר שאי אפשר להזמין דרך האינטרנט…

כמה זמן? תלוי במה קוראים. גם אין צורך לסיים חיבור פילוסופי שלם, אלא לתרגל קריאה פילוסופית. ברגע שהאדם מרגיש נוח עם הטקסט, הוא יכול לנסות לעבור לשלב הבא.

התחלתם! או שבעצם כבר סיימתם…?

לאחר כשנה של לימודי הכנה, אתם מוכנים לקרוא את מורה נבוכים. אבל יכול להיות שעכשיו כבר לא באמת בא לכם. יכול להיות שגיליתם שיש נושאים אחרים שמעניינים אתכם יותר. ויכול להיות שהתחלתם לקרוא ולא התלהבתם כל כך. אולי המטרה המקורית הייתה להרבות בלימודי הכנה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אתם לא באמת צריכים את הסודות הנשגבים שיש במורה נבוכים, כי יכול להיות שכבר הבנתם אותם והפנמתם אותם, והקריאה תוסיף לכם מעט מאוד. וזה בעצם אחת המטרות בספר, ללמד את מי שכבר יודע. עכשיו תרתיחו שוב את הקומקום, תכינו לכם תה ותתחילו לקרוא לאט לאט את מורה נבוכים לבד או בחברותא.

ודבר אחרון בהחלט

ספרים עוזרים להרבה דברים בחיים. אבל לפעמים יותר מידי ספרים זה מטרף את הדעת. סרטון של קומיקאי יהודי אמריקאי שמבקר את תופעות ספרי ברסלב המרובים (האלו שאתם מקבלים ברמזור). לא ידעתי שגם בתפוצות סובלים מזה…

מדריך הנבוכים לגלקסיה – The Perplexed Guide to the Galaxy

הקדמה קצרה

הקטע הבא הוא ניסיון שילוב בין שני המדריכים הגדולים ביותר שידעה האנושות.

הראשון הוא מורה נבוכים לרמב"ם, ובשמו הלועזי: The Guide for the Perplexed. במקומות רבים בספר הרמב"ם עוקץ בלשונו החדה את הסכלים והבורים. עוקצנות זאת הזכירה לי את המדריך השני: The Hitchhiker Guide to the Galaxy של דאגלס אדמס, שאף הוא מאופיין בעקיצות על אמונות הכזב של תושבי היקום. למרות שיש עוד יותר מחודש ליום המגבת (לאלו שחוגגים אותו למניינם ב25.5 או לפי הלוח העברי ב42 לעומר), הרי הוא לפניכם. ברצוני להודות לרעי הטוב רזיאל שתרם בהערותיו המועילות והמעולות לקטע.

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

הרמב"ם עם משקפיו של זאפוד ביבלברוקס. התמונה הימנית לקוחה מhttp://grishman-works.blogspot.co.il/

מדריך הנבוכים לגלקסיה – ע"ע "המין האנושי"

המין האנושי – המין השלישי בחוכמתו בכדור הארץ (ע"ע "לא מזיק ברובו").

ייעוד

בשל חוכמתם המוגבלת יועדו להתעסק רוב שנותם באופן עיקש ובלתי פוסק בקביעת דברים כ"אמת" ו"שקר". זאת ללא ידיעתם כי לשם כך נוצרו ע"י מחשב העל "הרהור עמוק" בכדי לחשב את השאלה של החיים, היקום והכל, פעולה שבני האדם מכנים אותם "השכלת המושכלות" (ע"ע 42). אמנם, נראה שפרוייקט זה נכשל עקב צורת האיות הווגונית שלא מבדילה בין "שכל" ל"סכל", דבר אשר גרם לבאגים חמורים ביותר במנגנון האנושי. כך יצא, שבני האדם מבלים את זמנם לרוב באכילת מאכלות טובות, בעילת צורות נאות, לבישת בגדי שש ורקמה, בילוי בקניון, צפייה בתוכניות אירוח ושאר דברי הבאי והבל.

פילוסופיה

אך ללא ספק, המין האנושי מתגלה במלוא טפשותו כאשר הוא שולח ידו במלאכת הפילוסופיה. הפילוסופיה האנושית היא ייחודית ביקום כולו, ונודעת ביכולת רפלקסיביות מרשימות, כיון שהיא עוסקת בעיקר בעצמה. לדוגמא, בן האדם הממוצע סובר שהארץ עומדת במרכז העולם, או שהמציאות כולה היא למענו כפרט, או שהצבעה למפלגה ששמה מתחיל ב- "יש" היא הקדמת קיום למהות, או שמחשבות שמחות יכולות להפיג את זעמו של מנהל הבנק שלך. אסכולה פילוסופית זאת כונתה " אקזיסטנציאליזם".

מחלות

המין האנושי נגוע במחלות מסוכנות רבות.

מחלת ה"אובר" – בני האדם הם יצורים שמחים וחיוביים, מלבד הפעמים הרבות בהם הם שרויים בדכאון כרוני עמוק. מטבעם החיובי, הם נוטים לעשות כל דבר יתר על המידה. המלכים לוקחים יותר מידי נשים. בני האדם מרבים להתאבל על המתים, ועוד יותר על אלו שעוד לא מתו ומצערים אותם עוד בחייהם. בני האדם מרבים בתארים נעלים יותר מידי (ראה מחקרו של עו"ד ד"ר רו"ח אל"מ הרב הגאון והחשוב לורד יהופיץ בויבריק השני שליט"א נ"י הי"ו). בני האדם מושכים יותר מידי כסף מן חשבון הבנק שלהם. ואם כל זה לא מספיק, האיפור של ג' יפית הוא יותר מידי.

מחלת "הכינותי מראש" – בני האדם נוטים לאופי עצלני מאוד, עד כדי כך שאינם יוצאים מביתם ארבע פעמים במחזור ירח ממוצע. בכלל, בני האדם מרבים לישון, מתוך תקווה תמימה שיום אחד יקומו בצהריים וישיגו תובנה עמוקה אודות החיים ללא צורך בעיון מוקדם או בלימודי הכנה כלשהם. בני האדם טוענים שהכול ידוע וקבוע מראש, ולימודים יכולים להסית או לא להועיל לגילוי האמת. לכן, הם מקפידים באדיקות לשמור על ראש נקי, צלול וזך מכול ידע זדוני.

אופנה וחברה

מבנהו ההיפר-גיאומטרי של היקום הוא שמאפשר את העובדה המרתקת לפיה כדור הארץ הוא המקום הכי גבוה ביקום, ובה בעת הוא המקום הנמוך ביותר. עובדה זאת היא שמקנה לבני האדם את אופיים הקיצוני, ולמריבות חסרות תכלית אודות האם כדור הארץ הוא המקום הכי "חם" עלי אדמות, או הכי "קול".

בני אדם מחבבים אופנת וינטאג' מאוד. כך, אם לדוגמא תתן להם ספר ישן ותגיד להם שיש בו סודות הנובעים מצירופי אותיות, הם ימהרו לקנותו בכסף מלא כפריט חובה לספרייה שלהם, וכאמירה אופנתית. אמיתות הדברים נובעת מערכו הפרה-היסטורי של הספר, והגוף שאחראי למנוע כל השתלטות של סדר וקיומה של האנתרופיה, חס ושלום, היא הרבנות הבין-גלקטית, שאחראית אף היא לתעודת הכשרות המפוקפקת במסעדה בסוף היקום. (ע"ע)

אמונה

רוב אוכלסיית היקום מאמינה שהיא נוצרה ע"י סוג של אל מסויים. בספרה הפחות-מצליח של הוצאת אינציקלופדית גלקטיקה: "מי זה הבחור הזה שנקרא אלוהים?" מוצגות העובדות שאנו יודעים בוודאות אודות הזן האלוהי. באדיבותם אנו מביאים את ההגדרה הנובעת מניסיוננו האמפירי עם הזן הזה:

אלוהים (מצוי): חסר חוליות, עור, בשר ודם. לא גוף. לא פיזי. לא נמצא בשום מקום. לא גדול. לא קטן. לא יושב. לא עומד. לא מצוי בזמן. לא מת. לא נושם. לא ישן. לא ער. לא שמח. לא עצוב. לא שתיים. לא יתר על שתיים. חי בקבוצות קטנות של אחד. 

הגדרה זאת לא הקנתה לאל המצוי פופלריות רבה, כיוון שהוא, בין היתר, גם לא מצוייד במגבת. לכן, בני האדם החליטו לערוך תחרות ריאליטי למציאת אלים יותר נגישים ואנושיים (כלומר, סכלים).

זוכה התחרות היה בחור בשנות השלושים המוקדמות שאיבד את בתוליו לפני אמו, בעל שרירי בטן מרשימים, שיער גולש, ויכולות מרשימות כמו הליכה על המים וריחוף בסיוע מוטות עץ ומסמרים. אם כן, אין זה מפתיע כלל, בהתחשב  בזאת שרוב הצופים היו צופות צעירות שהבחור המוכשר זכה בפרס – מלכות שמים לפני עשרים וחמישה אחוזי מס. בהמשך, זכייה זו סחפה בני אדם רבים, במיוחד בשל בשורתו של הבחור עם המגבת ליום "בלי פאניקה" שיבוא. אבל כשאר פליטי הריאליטי הוא נעלם יום אחד, מותיר אוהדים נאמנים אחוזי ציפייה ליום הקאמבק הגדול.

קריאה נוספת למעוניינים:

מו"נ: י"ב, ל"ב, ל"ד, נ"ט, ס"ב

שמונה פרקים: פ"א, פ"ד

משנה תודה:  יסודי התורה,  תשובה, מזוזה, אבלים,  מלכים