האם אריסטו היה משולש?

האם אריסטו היה משולש?

סיפורים-פה

בעולמם של הדרשנים היהודים, יש סיפורים ידועים, "עם זקן", שחוזרים שוב ושוב, כל שנה ואפילו כמה פעמים בשנה. סיפורי המוסר האלו נשלפים בדרך כלל מארסנל קבוע, לוקחים איזה חכם יהודי, ושמים בפיו איזה מופת. כך שמעתי אין ספור על הרמב"ם שהתגייס להילחם בעזרת לחשים מיסתוריים באינקוויזיציה, ועל גילוי אליהו מופתי אצל עקרה ששכחה אטרייה בפסח בתוך ספר הפוך. הסיפורים הולכים ומשתכללים, עד שכבר לא ניתן לדעת מה המקור שלהם, שלא לדבר האם הם בכלל היו. אחד הסיפורים הוא על אריסטו. להלן גרסא סטנדרטית של הסיפור:

[תלמידיהון אשכחן להו לאריסטו סבא דיוון יתיב בביתא ואכיל תרנגולתא בידיהו] מעשה באריסטו, מפילוסופי יוון, שמצאוהו תלמידיו יושב בביתו ואוכל תרנגולת חיה בידיו. אמרו לו תלמידיו: "רבנו! הרי אתה לימדתנו אתיקה וכעת היית כאחד הריקים". אמר להם: "תלמידיי! ממה נפשכם? והרי גם גיאומטריה לימדתי אתכם, ולא שאלתם האם אני משולש."

גרסאות שונות קיימות לסיפור, הנבדלות במעשה הבלתי-מוסרי שאריסטו לכאורה עשה: אכילת תרנגולת בגסות, הוללות עם בהמה, השתכרות, ואפילו סתם שירה בציבור. יש גם הבדלים דקים בתשובה שהוא ענה, אבל מוטיב המורה לגיאומטריה שהוא לא משולש חוזר בכולם.

ברור שמטרת הדרשנים בסיפור הזה הוא להמעיט מחוכמת הגויים החיצונית ולהאדיר את חוכמת התורה. אבל לי היה קשה לקבל את הסיפור הזה, וגם את המסר, כיוון שאני יודע שלפעמים הדברים שלובים אחד בשני בקשר בל ינתק, כמו לדוגמא בהגותו של הרמב"ם, שודאי לא היה שמח לשמוע את הסיפור הזה. אז ניסיתי לבדוק את מקור המיתוס היהודי אודות אריסטו.

פילוסורפטור מהרהר על אכילת תרנגולות

אריסטו, אין לך צורה!

למרות שקל לנו לדמיין את אריסטו מביא דימויים מעולם הגיאומטריה, נראה כי האמרה על המשולש לא נאמרה ע"י אריסטו. אחד הסופים האחרים של הסיפור הזה הוא שתלמידיו שואלים אותו: "אריסטו, זה אתה?" והוא משיב להם: "לא, כעת איני אריסטו!". (להלן, "הסיפור השני") כלומר, אני מבדיל בין אריסטו הפילוסוף לבין אריסטו הבן-אדם בעל התאוות החייתיות, ובשעה שאני נוגס בתרנגולת, איני אריסטו.

הסיפור השני, אף על פי שלא מצאתי גם לו סימוכין אקדמאים רשמיים, דווקא מאיר יפה נקודה בפילוסופיה של אריסטו. אריסטו טען, כי כל עוד האדם מסוג הפילוסוף אינו מממש את יכולתו לחיות כפילוסוף שחוקר ומהרהר על טבע העולם, הוא לא יוכל להיות מאושר, הוא לא יהיה בן אדם, הוא לא יהיה מי שהוא צריך להיות. אם אדם שראוי להיות פילוסוף יתעסק בחרישת השדה כאחד עבדיו, אז הוא מפספס את כל הייעוד שלו. הנקודה הזאת מגיעה גם במודל הנביא שמציג הרמב"ם, הוא האדם השלם שיגיע לאושר הגדול מכולם בעקבות חקירתו – ידיעת ה', ואז הוא יקרא "אדם". ממילא, הסיפור השני על אריסטו הוא די אריסטוטלי, וכפי שאריסטו בעת נגיסתו בתרנגולת הוא לא אריסטו, גם הנביא אינו נביא אם אינו מאמץ את כל כוחות נפשו להכרת ה' באותו רגע. באיזשהו אופן, הסיפור הזה הרבה יותר רך, כיוון שאין בו תירוץ בוטה כמו הסיפור המקורי – בו אריסטו מסיר אחריות מכל החברה האנושית למצוא מוסר אצל מרצים לאתיקה.

חבר טוב שקרא את כל כתבי אפלטון, אף אמר לי שמופיעה נקודה דומה באחד הדיאלוגים האחרונים שלו, לפיה יתכן מצב בו האדם יודע משהו, אבל לא פועל לפי הדבר אותו הוא יודע. לא הצלחתי למצוא את המקור, ואם מישהו יוכל להאיר את עיניי אשמח מאוד. כך או כך, אני בטוח שהדרשן בעל הסיפור הזה לא פתח את הדיאלוגים של אפלטון ונשאר מחוץ למסיבה.

פילוסוף לא ישר, ובטח לא משולש

לאחר עוד קצת חקירה, גיליתי שיש פה למען האמת שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא הסיפור השני על אריסטו, בו תלמידיו תופסים אותו "על חם", אבל התשובה-לכאורה של אריסטו עם המשולש, מיוחסת דווקא לפילוסוף האנגלי בן המאה ה20, ברנרד ראסל. וזהו הסיפור עליו (לקוח מאתר "אש התורה"):

בעת היותו מרצה לאתיקה בהארוורד, ראסל ניהל פרשת-אהבים עם סטודנטית צעירה ממנו בעשרות שנים. כיוון שזה היה עשורים לפני המהפכה המינית, הועד הבכיר של הארוורד קרא לראסל וביקש לנדותו. ראסל טען להגנתו שהרומנים הפרטיים שלו לא נוגעים לביצוע חובותיו המקצועיות. "אבל אתה מרצה לאתיקה!" ציין אחד מחברי הועד. "הייתי גם מרצה לגיאומטריה בקיימברידג'", ציין ראסל, "אבל אף אחד שם לא שאל אותי למה לא הייתי משולש".

את הגרסא הזאת מצאתי בכמה מקומות, מוקדמים ומאוחרים, עם שינויים קלים פה ושם. למען האמת, מצאתי אותו בעיקר באתרים יהודים, אם כי אפשר לראות כאן, מאמר של זוג עורכי דין אמריקאים ידועים שמביאים את הסיפור.

אבל הבעיות עם הסיפור מרובות יותר מידי. הבה נמנה אותן:

א. ראסל לא לימד מעולם בהארוורד.

ב. תחום העיסוק העיקרי שלו היה בלוגיקה ומתמטיקה של תורת הקבוצות. הוא סבר שהאתיקה אינה תחום הנתון לחקירה פילוסופית (אף על פי שהיה לו מה להגיד בנושאים אתים).

ג. נכון למאה השנה האחרונות, לא מועבר בקיימברידג' קורס בגיאומטריה אוקלידית. (קיימים קורסים בגיאומטריה דיפרנציאלית ואלגברית)

עם זאת, יש להודות כי אפשר איכשהו להבין איך הסיפור הזה השתרבב תחת שמו של ראסל. ראסל עצמו נחשב מתירן מאוד בנושאי הנישואין והבגידה בין בני הזוג. לא רק שהוא הטיף בפועל לנישואין פתוחים, הוא גם התחתן והתגרש ארבע פעמים (אשתו השלישית לדוגמא, הייתה האומנת של ילדיו מהאישה השנייה), ופילגשים אין מספר. לכן סביר מאוד שפרשיות עם סטודנטיות היו דבר שבשגרה. המתירנות המינית הגדולה מאוד של ראסל, יצרה חשש גדול מאוד ממנו בקרב הציבור הבריטי והאמריקאי, וגם עוררה גלים של ביקורת עליו, בנוסף לאמרות הפוליטיות החריפות שלו. אמרה כמו "אני לא אמור להיות משולש" נשמעת אופיינית מאוד לראסל, ויתכן שאמר אותה באיזה ראיון והיא התפתחה לסיפור שלם. ובכל זאת, ראסל לא ראה בכך דבר לא מוסרי.

בכל בדיחה יש קצת אמת

יש אופציה נוספת למקור הסיפור. המקור הסביר ביותר למיתוס הוא ככל הנראה בדיחה שמישהו המציא פעם, ואז מישהו אחד אמר: "היי, זה מצחיק!". בכל פעם הצמידו פילוסוף אחר להיות המוסר הנלעג בה. הבדיחה הפכה להיות עם הזמן "נבואה המגשימה את עצמה" – והתירוץ עלה שוב ושוב ויצר כמה סיפורים דומים.

המקור המוקדם ביותר שהצלחתי למצוא בגוגל (בהיות יכולות הארכיון שלי מוגבלים ביותר) הוא מטקסט של סמינר של התנועה הקונסרבטיבית באמריקה, שנת 1974 – שם מופיע סיפור דומה, רק ללא שם המוסד או שם הפרופסור. המקור השני הוא מ1979 ומיוחס דווקא לפרופסור מן האוניברסיטה העברית בארצנו הקדושה. המקור הבא הוא מ1990 והעלילה מתרחשת בו באוניברסיטת קולומביה. כל המקורות בהם ראסל מופיע הם מאוחרים יותר, לא לפני 2002.

והיה גם מקרה אחד אמיתי. בשנות ה70 (לא הצלחתי למצוא תאריך מדויק, אבל ייתכן שמדובר בסיפור מ1979), הפרופ' עדי צמח מהאוניברסיטה העברית, מומחה לפילסופיה של המוסר, הכה את אשתו עד זוב דם ושפך עליה מים רותחים. בדיון המשפטי עלתה השאלה כיצד יתכן שמרצה לאתיקה עושה מעשה נבלה שכזה, והוא טען, שפרופ' פ' מהפקולטה למתמטיקה אף הוא לא משולש.  בסוף, אשתו ויתרה על מיצוי הדין עימו והתגרשה ממנו. ייתכן וזהו המקור לסיפור, אבל עוד יותר ייתכן שהוא התלבש על סיפור שכבר הסתובב שם בדשאים הירוקים של הקמפוסים.

ברטראנד ראסל

ועוד גרסא מצאתי, המייחסת את האמרה הזאת דווקא למתמטיקאי, פרופ' אברהם פרנקל, מייסד החוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שיש מי שביקש להצמיד לו מידות רעות. אבל, לרוע המזל לא מצאתי אפילו חובה אחת בגוגל ללמד עליו, ולכן אניח שהוא צדיק תמים. מה שכן מצאתי, שפרופ' פרנקל התעסק בתורת הקבוצות, ואפילו החליף כמה מכתבים על ראסל. אני משער שניצול נשים לא היה הנושא המרכזי בהתכתבות הנ"ל.

ועוד כמה מילים על השמצת פילוסופים

אפיקורוס נתפס כשם דבר לכפירה ביהדות ולנהנתנות והדוניזם בנצרות. אבל מסתבר שהתכונות הרעות האלו נקבעו כיוון שהחכמים הקדמונים הכירו רק את תלמידיו של אפיקורוס היווני, שאכן חיו בנהנתנות וניהיליזם, והעדיפו סיפוקים גשמיים ומידיים על פני תפיסות דתיות. אפיקורוס עצמו, כך מסתבר, חיי בצנעה והסתפק במועט. באסכולה שלו, "הגן", היו חוקי צניעות מחמירים ביותר על הפרדה מגדרית, וביצוע פעילות מינית בכלל. בנוסף, אפיקורוס לא שלל את הימצאותם של אלים. אבל, הוא כן כפר בהשגחה במובנה הפופולארי והאמין בקדמות העולם.

גם ניטשה לא היה נאצי ו\או אנטישמי. אחותו היא זאת שסילפה את תורתו והבליטה את הצדדים האנטישמים לכאורה בהגותו. כמה דוגמאות:

  • כשניטשה גילה שבית הדפוס שהדפיס את ספרו "כה אמר זרתוסטרא" מדפיס גם כרזות אנטישמיות, הוא הפסיק את ההדפסה ועבר בית דפוס.
  • אגב זרתוסטרא, באותו הספר הוא כותב שהיהודים זכו לחיי נצח בשל הקפדתם על מצוות קיום אב ואם.
  • ניטשה ניתק את קשריו עם ואגנר, לאחר שהאחרון פרסם את מאמרו האנטישמי "היהודים והמוזיקה".

הדבר היחיד שאפשר לייחס לניטשה כאנטישמי באופן ברור היא אמרתו שאירופה אינה מקום מתאים ליהודים. אבל את זה גם טענו באותה תקופה ראשי הציונות. נקודה למחשבה.

ודבר אחרון בהחלט לסיום

המערכון הנפלא של מונטי פיטון. כל מילה מיותרת.

מודעות פרסומת

מול ארון הספרים – חלק א'

מול ארון הספרים – חלק א'

הקדמה

בעזרת ה' פוקח עוורים, נפתח בסדרת פוסטים חדשה (אחרי שהנסיון הקודם נכשל), שלמען האמת, איני יודע כמה דיו דיגילית תשפך עליה, כיוון שהסדרה הזאת אינה באה ללמד טריוויה, אלא להתבונן. ארון הספרים היהודי תמיד היה עבורי דבר מופלא. החל בכמות העצומה של ספרים שקיבלו דרגות שונות של קדושה וכלה באיכות הספרים – אגדה, פילוסופיה, מחשבה והלכה. אבל מיסתורין רב שוכן בין דפי הספרים האלו – ובסדרת הפוסטים הבאה אני רוצה להצביע על כל מיני סוגים ספרים: ספרים שנכנסו לרשימה בקושי רב, ספרים שנכנסו בקלות אבל לא רבים מודעים לתוכנם הרדיקלי, ספרים שהיו ראויים להיכנס לרשימה, אבל לא נכנסו, וגם סתם ספרים, שעלו על מדפי.

יודאה ספיאנס – יהודים אוהבי חכמה.

אחי, זאת אחותך!

שלמה אמר במשלי "אמור לחכמה אחותי את" – והפשט הוא, שאדם צריך להתקרב ולאהוב את החכמה כמו אחותו. ויש שדייקו, דווקא חכמה שלמד מאחרים. הוגים יהודים במשך השנים קיימו יחסי אהבה – שנאה עם החכמה החיצונית, ויש מי שעיוות קמעא את מאמר חז"ל ואמר שכפי שאחותי אסורה לי (לנישואין), כך גם הפילוסופיה אסורה לי. אבל למעשה, הפילוסופיה נותנת כלים להתמודד בכל תחומי החיים, ולאסור את ההגות של אדם מסויים זה דבר בלתי אפשרי, כיוון שבסופו של דבר היא תפרוץ. וכבר ראיתי יהודים (ורבנים) שנרתעים מר' צדוק הכהן מלובלין בגלל דעותיו הפילוסופיות (לדוג' – בחירה חופשית) אבל יצטטו את שפינוזה בלי לשים לב.

ניסיון לשים את עצמי במגפים של ברוך

אם כבר דיברנו על שפינוזה, אודה על האמת שדי קשה לי לקרוא אותו. הסיבה היא, כשאני נתקל באמרות שלו שאינן עולות בקנה אחד עם האמונה שלי, אני חושב "נו באמת, האפיקורס הזה אומר את זה 'להכעיס' ". ומצד שני, כשאני נתקל בנקודות יהודיות אצלו (וברוך ה', יש הרבה מאוד יהדות אצל שפינוזה, ואפילו קצת אהבת ה' למי שירצה למצוא בלי מאמץ), אני מהרהר בליבי "תראו את שפינוזה, אפילו פילוסוף אמיתי הוא לא יכול להיות, יהודי נשאר יהודי". עם זאת, ברור שלי שליבי מטעה אותי. כל פילוסוף מושפע מרבותיו ומהגירסא דינקותא שלו. וגם אם האדם עבר שינויים בחייו (כגון שפינוזה) אז עדיין אפשר לומר לגביו "הלומד זקן (= שיש לו רקע קודם) למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". – גירסת הינקות עדיין נשמרת. קצת אירוני שהזכרתי את אלישע בין אבויה יחד עם שפינוזה, לא?

אבל אריסטו אמר…

בעולם העתיק כל מה שאריסטו אמר היה קדוש. הפילוסופים הימי-ביניימים פחדו לחלוק עליו, וגם אם עשו את זה, עשו את זה בזהירות. רבינו בחיי, בחיבורו "חובות הלבבות" מבשר רנסנס פילוסופי. לפני דקארט וניוטון אף אחד מהגויים לא חשב לצאת נגד אריסטו, אבל אבן פקודה (כן, זה רבינו בחיי) חולק על אריסטו בנונשלנטיות ואפילו בדברים מהותיים ביותר: החל ממבנה החומר ועד טבע האדם. חיבורו הנפלא עדיין לנגד עיננו, בשל חשיבותו המוסרית, ועל כן השתמר אצל היהודים, אבל על הגויים הוא לא עשה הרבה רושם נראה, למרות שהוא היה מאוד מפורסם גם אצלם. הסיבות רבות: זה לא רק שהוא חולק על אריסטו, הוא גם יוצא נגד הנצרות, האיסלם והגנוטיסטים. אבל כאמור, הספר השתמר, והוא עדות ניצחת שדווקא יהודי היה הראשון לחלוק על אריסטו.

אבל היו יהודים שגם הלכו עם הזרם הכללי, הרבמ"ם, כשכבודו האדיר במקומו מונח לעולמי עד, היה אחד מהם. האמת, שאני לא מת על מורה נבוכים. החלק השלישי הוא חשוב מאוד בעיני, אבל רוב הספר אני חורק שיניים כשאני רואה את הרבמ"ם מנסה לאנוס את אריסטו על הכתוב. באופן שיטתי, הרבמ"ם מסכים עם כל טענות אריסטו. לפעמים גם נדמה לי שזה לא קשה לרמב"ם להגיד שהעולם קדמון. אבל עם כל זה, הרבמ"ם מקיים באופן מלא את דברי יוחנן במסכת שבת: "מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות" – ז"א: להתעסק במדע ופילוסופיה זה ממש מצוות קידוש ה'! ברקלי, פילוסוף וגם כומר נוצרי אדוק הרבה להשתמש במשל שני הספרים: האלוהים נתן לנו שני ספרים: ספר הבילביה וספר המדע. כשמדען מוצא תגלית חדשה, הוא מגלה בכך משהו אודות בריאתו של האל, ולכן, גם המדע הוא מן האלוהים ולא בא לצאת נגדו או לכפור בו, ואפילו יש עניין דתי כלשהו להתעסק במדע. אני נוטה לקבל את הנימוק הזה, למרות שהוא די עתיק. רק אזכיר שבאותה תקופה של ברקלי (המאה הי"ז), אכן הקפידו להתעסק בשני הספרים. ניוטון (כן, הזה מהתפוח) השאיר אחריו שרטוטים של מבנה המשכן והמקדש, ואפילו ידע לדבר עברית (וקראתי פעם שיתכן והושפע ברבינו בחיי המוזכר לעיל).

שרטוט המקדש ע"פ ניוטון

קאנט ביידיש

במאה ה19, המשכילים והרפורמים שהתחילו לעוות ולגלות פנים בתורה איך שבא להם, איימו על היהודים המסורתיים, ואלו פחדו שאילו יתחילו להתעמק יותר מדי בתורה יגיעו לכפירה. אבל אז ניצנץ אור חדש על עולם פרשנות התורה. המגיד מקמפן, הידוע בכינויו 'המלבי"ם', היה רב מקובל מאוד בקרב היהדות האורתודוקסית, ויצא במלחמה נגד אחיו הרפורמים. המלחמה הייתה גם פיזית – למנוע מהם כל השפעה, ובשל כך סבל מבעיות בירוקטיות רבות ומקונסיפרציות נגדו, אבל המאבק הראשי שלו, היה דווקא בפירושו לתנ"ך. לכל הדעות זהו דבר מופלא שעם כל התלאות והנדודים שעבר המלבי"ם, הוא הצליח לכתוב פירוש מקיף ועמוק לכתבי הקודש. מהפירוש משתקפת הבנה פילוסופית עמוקה בשפה שגם הקורא הישראלי יוכל להבין. לפעמים נדמה שאיוב ושלושת רעיו מתחלפים בשפינוזה, יוּם, לייבניץ וקאנט. בפירושו הוא מציג משנה פילוסופית ותיאולוגית סדורה, אשר יכולה להשתיק כל רציונוליסט קיצוני, אך גם אליליסטים יהודים. הוא מזכיר לפעמים מפורשת את הפילוסופים מהם הוא שואב את רעיונותיו (או מתווכח איתם) מבלי לחשוש, ושוב, סיבה לגאווה יהודית.

ומפאת קוצר היריעה לא אזכיר את ה'משך חכמה' ואת ליבוביץ, אבל רק אגיד שספריהם ראויים לעלות על שולחנות החכמים.

"בני הזהר עשות ספרים הרבה" (קהלת י"ב, י"ב)

ודבר אחרון בהחלט – על שני ספרים

הזכרתי כאן את משל שני הספרים של ברקלי. פריי ולורי מקיימים שיחה על ספר בראשית וספר ביולוגיה (אזהרה: מכיל מעט גסויות).

 

הודעה מרגשת

פתחתי בלוג נוסף בו אפרסם מידי פעם מהשירה שכתבתי. חובבי השירה מוזמנים:

נהמא דכיסופא

מסע ההרג של ניטשה

מסע ההרג של ניטשה

בבא בובה BA

אינטרנט בגימטריה

א(י)נטרנט = סרטן?

היחשתי פעמי לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה. זה לא בית הכנסת שאני מתפלל בו בדרך כלל, פשוט הפעם הייתי צריך לתפוס מניין מוקדם יותר. הקדמתי בדקות מעטות ועמדתי בפינה מכין עצמי לתפילת מנחה ע"י קריאת שגיונו של חבקוק הנביא. בינתיים, אחד המתפללים מסיים את שיעורו על פרשת השבוע (נוח כמדומני). ואוי לאזניים שכך שמעו. "הזהרו מהאינטרנט!" זעק המלמד. "מה זה אינטרנט? אינטר – זה להיכנס." התחיל לבאר (הדיסטרנסילציה במקור), "נ' זה 50 בגימטריה וט' זה טומאה – מי שנכנס לאינטרט נכנס ל50 שערי טומאה". למרות שהקורא יקרא את הסיפור ויצחק, לי יש כמה וכמה סיבות לבכות. האחת, שהמלמד החביב (שעוד פנינים הרבה יצאו מפיו) הוא תוכניתן מדופלם, שלא לומר חס ושלום "משכיל". השניה היא שדברי בלע שכאלו, שמקומם אצל מטיפים נוצרים, מגיעות לאוזניים יהודיות בשיעור שבועי בבית כנסת – מקום שלדעתי, האמונה בו צריכה להיות משלנו, ולא טיעונים מיסיונרים שקל להמציא וקל להפריך. הפניתי פניי לארון הספרים וחיפשתי ספר מעניין בין הרי התיקון הכללי וסידורי "כוונת הכליות" עם כל השמות והכוונות הקדושים. דעו נא רבותיי, כי אמנם בתי כנסת הם לא ספריית גרשם שלום אבל לעיתים ניתן למצוא בהם אוצרות של ממש. ואכן מצאתי מונח בקרן זווית ספר קטן שעליו כתוב "הגות". אלו הספרים שאני אוהב. בשנות ה-80 יצאו מידי פעם בצורת ספרונים קטעים מכתבי עת בנושא מחשבה, הגות ופילוסופיה יהודית. חוברות קטנות אלו הם סיפור הצלחה אשר קשה מאוד להשיגם היום (ובוודאי שלא מדפיסים אותם שוב), למרות שהם מכילים תוכן חשוב מאוד ומעניין. עלעלתי בחוברת וקראתי מאמר מעניין מאוד (של ד"ר לא זוכר מה שמו) על מושג ה"אמת" ביהדות (לא אפרט, אך בקצרה – כיצד גם משל כפי ספר איוב או "אפרו של יצחק" יכול להיות אמת נוקבת). דיפדפתי בספר וראיתי מאמר אחד עם התייחסות להוגי דעות מערביים, בינהם ניטשה ו"מותו של האל". אך המילה "מותו" הייתה מחוקה בדיו כחולה, בליווי הערה "חס ושלום!!". תפילת מנחה התחילה. נישקתי את הספר והחבאתי אותו במקום שאף אחד לא ימצא, כך אני מקווה אם אבקר בבית הכנסת הזה עוד פעם.

אז הוא מת, אז מה?

למה שיהודי יזדעזע מזה שניטשה הרג את אלוהים? זה יזעזע אותו אם האלוהים של ניטשה זה גם האלוהים שלו. האם נזדעזע כשנראה עובד כוכבים שובר את הפסל שלו? כל התיאוריה של ניטשה היא בגדר עובד ע"ז שהניח פסל אחד והלך לעבוד פסל אחר. כי, לאמיתו של דבר, אי אפשר לעולם הזה ללא אלוהים. ולמעשה, ע"י שהרג את האל שלו, ניטשה ברא לעצמו אל חדש בעיניו האפיקורסיות, וזהו אל יותר טוב, יותר נכון, יותר חזק, זה המוסר – המוסר הוא האל החדש של ניטשה, והאל שהיה על הצלב (או אבא שלו) מת. (הערת אגב: ניטשה לא התחיל בכך, אלא השורש של העניין הוא עוד בוולטר). בכל אופן, על דרך מה שאמר הבעל שם טוב, גם מניטשה אפשר ללמוד משהו. הדברים שניטשה הצביע עליהם, אפשר לקחתם ולהבדיל בין טוב לבין רע, וע"י זה לזכך את האמונה שלנו לכדי אמונה טהורה יותר ונקייה יותר משאר אמונות זרות ומרושעות שנתערבבו באמונת הייחוד היהודית הטהורה. נשים לב – כתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי" – האל עצמו אינו משתנה כתוצאה מהבנתנו אותו או על ציר הזמן (בניגוד לאל של ניטשה – המוסר האוברמענטשי, או האל של שפינוזה – הטבע), אבל התארים שאנו מצמידים לאל משתנים גם משתנים, וזה מה שניטשה עוזר לנו לעשות – להגיע לתיאור חדש ע"י פסילת התיאור הקודם (לפחות בחלקו). ראיה לכך שהתארים משתנים קראנו בפרשת השבוע ("חיי שרה"), שלפני מסעו של אברהם להפצת המונותאיזם נקרא האל "אלוקיי השמיים" – ששלט, כביכול, רק בשמיים. ולאחר מכן: "אלוקיי השמיים והארץ".

לסגור פינה אחרונה בכ'עבה

ריצ'ארד דוקינס - האמנון יצחק של האתאיסטים

דיברנו על אברהם אבינו ועל ניטשה- אז בואו ונאחד בינהם. כפי שאמרנו (ואבאר כבר בזמן אחר) שאי אפשר לעולם הזה ללא אלוקים. תורת הספקנות והפופ-אתאיזם הנהוגה היום ע"י אנשים שחושבים שהם חושבים, ולמעשה אינם יודעים שהפילוסופיה שואלת שאלות חוצות אמונות, דתות וחוסר-אמונה, ומנכסים בטעות זדונית לעצמם את המחשבה והחשיבה, כאילו שמי שמאמין לא חושב (אולי בגלל זה הוא גם לא מפחד 🙂 ), היא שום דבר מלבד פאנקיזם של מרידה במוסכמות (גירסא גיקית של וודסטוק, אם תרצו). על הנצרות כבר דיברתי רבות שאיננה בגדר אמונת ייחוד, ואולי אפילו בגדר עבודה זרה כלילה, בעלת טעויות תאולוגיות חמורות ביסודה, אשר אני מתנגד נחרצות להתחלחלותם לתוך היהדות (דבר שלעיתים קורה, לצערנו). ומה לגבי האיסלם? מקורביי כבר שמעו ממני עשרות פעמים שתי רעיונות שאני חוזר עליהם שוב ושוב. הראשון – הרס הפולקלוריזם (שעל כך אני פשוט חייב לכתוב בקרוב!) והשני – האקסטרניות של האל. אני תופס בדעה שהאל היהודי הוא אקסטרני ליקום, שנאמר – בראשית ברא וכו' – בין האל ליקום יש יחסי בורא-נברא, הוא אינו חלק מהטבע (פאגניזם) או לא חדר לטבע (נצרות, סיינטולוגיה), והוא אינו הטבע (שפינוזה, אתאיזם למעשה). הפעם היחידה שהייתה אינטרווינציה אלוהית הייתה בבריאה (ואולי גם בקיקיון של יונה, אומר בחצי חיוך וחצי רצינות). אמנם, האמונה המוסלמית גורסת שהתורה ניתנה לאותו ישמעאלי ע"י מגיד, המלאך גבריאל, בעוד שאצלנו התורה והמצוות ניתנו ע"י משה, בשר ודם, מכוח נבואתו בלבד – ולא ע"י חדירה אלוהית לתחום האנושי – השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם. משה היה היחיד שהיה ראוי לתת את התורה, שכן הגיע לרמת נבואה שלא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו, ורק בעזרת הבנת אלוקים שכזאת אפשר להנחיל את התורה – חוכמה קדומה, אלוקית וניצחית. וכך אנו אומרים: "תורה ציווה לנו משה" – משה ממש! בשר ודם כמונו! לא מלאך! (הערה קטנה: לדור המדבר ניתנו שתי מצוות מפי הגבורה עצמה – "אנוכי ה'" ו"לא תעשה לך פסל" – ולכן באותו דור, לא הייתה להם זכות בחירה לעבור על המצוות האלו, וגם מעשה העגל היה עבירה לשמה לפי דעת הרבה מהמפרשים, שרצו לעבוד ולהידבק בה' ולא להכעיסו, אך לא ידעו כיצד לעשות כן. גם בבעל פעור כתיב רק "ויצמד" וכו' וכו'). הרוצה לעיין בקושיה מהי תורת הנבואה ביהדות, שאינה התעוררות מלמעלה, אלא דווקא התעוררות התחתונים, יעיין ברמב"ם (מורה נבוכים, איך לא? אבל גם בתחילת משנה תורה כתוב בתמצות נפלא ומובן לכל נפש חושבת מעט מהתיאוריה הזאת של הרמב"ם). גם ליבוביץ מביא דברים נפלאים בשמו של הרמב"ם ובשמו שלו.

ולנו נשאר רק לבכות על השכינה שבגלות שמקטינה דעתנו עוד ועוד, וכדברי הרבי מקוצק (האהוב עלי עד מאוד): בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה.

ברוך המחזיר שכינתו לציון.

ודבר אחרון בהחלט: לחובבי גימטריות…