בעקבות מדרש עשרת הרוגי מלכות

הכתוב הוא שילוב של הטקסט המדרשי עם תוספות שלי הקטן.

עשרה הרוגי מלכות

כשתפסו את ר' שמעון בן-גמליאל ור' ישמעאל כהן-גדול להיהרג, היה ר' שמעון בוכה, שלא ידע על מה נהרג, ולרגע חש שמא אין דין בעולם הזה. כיוון שעלו בו הרהורים מידי החל לבכות על הרהורי עבירה שעלו בליבו. ראה ר' ישמעאל ואמר לו: "אברך! על מה אתה בוכה?" אמר לו: "אם היו מודיעים לי עוונותיי הייתי יודע מה נגזר עליי. עכשיו כשמוציאים אותי להיהרג במיתה משונה, אנא אני בא?" והחל ר' ישמעאל מפייסו בדברים, ואמר לו: 'שמעון אחי, ממה נפשך? אם גלות נגזרה עליך, הרי למדנו: הרב שגלה מגלים תלמידיו עימו, ואני אבוא איתך עד שאול תחתית. אם נתפסת על צד מינות, הרי אף נגדי אמרתי "וראיתי א-כתריאל" וכתיב "לא יראני האדם וחי" וידונו אותנו יחדיו. ואם לעולם הבא אתה מזומן, הרי יש לך חברותא טובה הימני". אמר ר' שמעון בן גמליאל בלבו: אם צדיק שכזה אשר נכנס לפני ולפנים, אף אני על אחת כמה וכמה, ואמר: "ניחמתני רבי!"

היו מתחננים לאספקלטור [מוציא להורג]. זה אמר: "אני כהן גדול בין כהן גדול מזרעו של אהרון הכהן, הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". וזה אמר: "אני נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". כיוון שראו שדבריהם מתאימים פנה ר' שמעון בן גמליאל לר' יהושע כהן גדול ואמר לו: "רבי, אתחנן למחילתך אשר חשבתי רק על טובתי שלי, שלא שיערתי שחשובה לך מיתתי ותהיה מצערת אותך כל כך. לך מסור נפשך תחילה ואל אגרום צער לנפשך". אמר לו רבי יהושע: "אוי לי בני, כי גם לא שיערתי אני שמותי יצער אותך, אבל הרי למדנו: אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו ויהרגו כולם". החלו בוכים זה על צווארו של זה. זה קורא: "רבי, רבי, מי יתן מותך תחתיי, רבי, רבי" וזה קורא: "רבי, רבי, מה תורתי ותפילתי בלעדיך, רבי, רבי".

אמרו מלאכי השרת: "צדיקים שכאלו שלא הניחו מצווה ממצוות שבתורה ימותו במיתה משונה שכזאת?" אמר הקדוש ברוך הוא: "וכי מה אעשה? גזרה היא ואין מי שיפר".

אמר האספקלטור, אם אני מטיל גורלות – נחת תבוא בינכם? אמרו לו: הן. לקח פיס ושם בו ב' גורלות. שאל האספקלטור – מה בין גורל זה לגורל של יום הכיפורים? אמר ר' ישמעאל: גורל של יום הכיפורים על אחד כתיב 'לה" ועל השני כתיב 'לעזאזל', ובהכא כתיב תריווהו 'לה". אמר האספקלטור, שוטים שבעולם, הרי מרובה המשותף: מה דם שעיר מגיע על קיר לרצון, אף דמכם מגיע עד כסא הכבוד לרצון, מה מיתת שעיר מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת, מה שני שעירים זהים בתמימותם, אף שניכם זהים בתמימותכם,מה שעירים לקוחים מן הקודש, אף אתם לקוחים מן הקודש.  אמר ר' שמעון בן גמליאל: מה גורל של יום הכיפורים איש עיתי נושא את עבירות כל בני ישראל ומת בסופה של שנה אם אינו ראוי, אף השוחט כאן ימות אם אינו ראוי. עלתה חמתו של האספקלטור ומיד נטל החרב ונתץ ראשו של ר' שמעון בן גמליאל.

נפל ר' ישמעאל על ברכיו, ונטל ראשו של ר' שמעון בן גמליאל בחיקו, וקירב ראשו אל ראשו, עיניו אל עיניו, אפו אל אפו, פיו אל פיו והחלה נשמתו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן! פה קדוש, פה נאמן! פה שהוציא אבנים טובות ומרגליות – מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר! אי תורה ואי שכרה!

המשיך בוכה וצועק: ריבונו של עולם, גלוי לפניך וידוע שלא שררה קנאה ביני לבין אדם בישראל, ושכל כוונותיי היו טהורות ולמען שמך הגדול, והנה גלוי לפניך שאהבתי את שמעון אחי כאהוב יוסף את בנימין אחיו וכאהוב יהונתן את דוד בחירו וכאהוב רות את נעמי חמותה. כלום נענעת לי בראשך כשבירכתיך שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך לפנים משורת הדין? אמרו מלאכי השרת לקדוש ברוך הוא: אמת דיבר בן-אהרן. אמר להם: כבר קיבלו עליהם את הדין. ביקש ר' ישמעאל עליו רחמים וביקש להחיותו. יצאה בת קול ואמרה 'ונוקב שם יומת'. מיד השתתק. נישקו על פיו, ואמר 'ברוך דיין האמת'.

נתמלא האספקלטור רחמים ותפס בקרקפתו של ר' ישמעאל והיה גוער בו: "בקשה ממך, אם אשמע בכייתך עוד פעם אחת אתאבד עצמי לדעת, שאיזהו אלוה אתם דבקים בו, השולח אתכם להיהרג?" אמר ר' ישמעאל "הס לך מלדבר זאת, הן יקטלני לו אייחל". מיד פרחה נשמתו של ר' ישמעאל. יצאה בת קול ואמרה: "וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם" (יחזקאל י, י"ט)

באותה עת נחתם גזר דין לקבץ את ישראל.

 ודבר אחרון בהחלט

אם שמתם לב, הבלוג סבל מהזנחה איומה בתקופה האחרונה (גם בתדירות וגם בעומק הרשומות האחרונות) כיוון שתקופה זאת בשנה ידועה כתקופה פורענות וצרה הקרויה בפי המוני בית הסטודנטים "תקופת המבחנים והעבודות". מקווה שבעז"ה אחדש את ימי הבלוג כקדם, גם כי במקרה הוא חוגג היום שנתיים להיווסדו. אמתין לשנה הבאה לסיכומים יותר מרגשים, כי אני סבור שהבלוג עדיין בחיתוליו. במעמד צנוע זה אבקש להודות לכל הקוראים והמגיבים הנאמנים, אשר הם שותפים איתי ממש ביצירת שיח של פתיחות-דעת והבנה חופשית ללא דעות קדומות של יהדות ומסורת. ויקויים בנו מה שכתוב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

מודעות פרסומת

שתי נקודות מבט על תופעה פיזיולוגית נפוצה

נקודת מבט א'

הוי…! כמה חיפשתי אותך ולקיריה יקרה שלי…! נישאת על כנפי הרוח הצפונית מבין גאיות הרי הצלמוות. הגעת לפתחי, מבשרת את בשורת המוזה שאיבדתי. איבדתי אותה, לא ידעתי על מה לכתוב – ואז את הגעת, בליטוף העורף מאחורה, מפתיעה, בדיוק כשלא ציפיתי, בדיוק כשכבר התייאשתי, כמו המוות. או אולי, המוות בכבודו ובעצמו – כמו אצל גתה, המוזה חזרה כרוכה ושלובה עם מלאך המוות.

כמה חיכיתי לו, כמה ציפיתי לו, כמה תהיתי על מה משמעו, מתי יהיה, איך אמות. אי אפשר לתכנן מוות מפואר, משפט אחרון מפוצץ, המוות יפתיע אותך כשלא תהיה מוכן, ברגע הכי מכוער שלך, ואתה נופל, נשמט, הגוף הגולמי שלך צונח אל הכיסא או הרצפה כאילו היה בובה על חוט, גולם ללא שיווי משקל שנוטה ליפול, כלום, רק גוש עצמות ורקמה, אין לו משמעות, הוא מונח על הכסא ולא זז.

זה מה שקרה. ישבנו בישיבת צוות, ולאחר ישיבה רצופה קמנו להתמתח קצת – הרמתי את ידי ומאז איני זוכר כלום. הסרט הנע של החיים פתאום יצא ממסילת המקרן. המסך נמרח לשניה, ואז השחיר. מקטע שחור של כמה שניות, בהם אתה…בעצם לא אתה. Tu n'es pas. You are not. אין מחשבות, אין זכרונות, הRAM והROM הפסיקו לעבוד – כיבוי, שקיעה. אתה לא חושב, וכמה שזה קלישאתי – אתה גם לא קיים. אין לך נוכחות בעולם באותו רגע, אינך חלק מהמעגל ההשפעה, מאפקט הפרפר, אתה לא אומר, לא עושה ולא חושב – אין אתה, נשאר רק גוף דמוי קוף, שלפני רגע עוד התרגש מהבריות הנאות שבעולם.

ומה קרה באותן שניות ארוכות? מה היה יכול לקרות? ברגע הנפילה עוברות מחשבות של "רגע! לא הספקתי!" מה לא הספקת? שואל איזה קול בך. לקרוא תהילים? נו, עכשיו אתה מתחרט? יופי, יום המיתה מכפר. ומה יכולת לעשות באותן שניות של חוסר הכרה, מן הרגע הצניחה ועד ההתעוררות? יכולתי לקיים באותן שניות "בוחטה" של מצוות, או אולי עבירות. אבל לחיות, להיות אנושי. ועכשיו – לא זה ולא זה. אין משמעות לרגעים שאינך נתון להכרעות הערכיות – רצוניות שלך. פשוט כי אתה לא שם, לא חלק מהמשחק.

ולמה? האם עליי להיזהר במשאלותיי? האם זה בגלל שביקשתי מה' שלא יביאני לידי חטא באותו בוקר? האם זה בגלל שקראתי פוסט בנושאי מוות? האם זה בגלל שלמדתי לאחרונה את ספר יחזקאל וקצת התחרפתי מזה? (נסו גם אתם!) הסיבה כנראה שהמשרד לא היה מאוורר דיו. צינים פחים, זה הכלי שלך ולקיריה, ששרקת באוזני שירה צורמת.

לא ראיתי את האור, לא חזיתי בגופי בפרספקטיבה של 10 מטר מעל, לא פגשתי צדיקים בדרך – רק הפסקתי להיות, בפעם הראשונה בחיי, לא הייתה לי הוויה כלל. כשם שהסרט נקטע כך הוא חזר למסילתו בתמונה נמרחת כאשר הצופה, שזה אני, מרגיש שהוא פיספס משהו. מסביב המולה וטלפונים, וחבר אחד מולי מגיש כוס מים. אני לוקח ומברך מתוך הרגל "שהכול נהיה בדברו".

אפילפסיה.

נקודת מבט ב'

אותו יום היה קריר, אך השמש בצבצה מידי פעם. חזרתי מהאפסנאות אל המבנה המקורה בו שהיתי רוב שעות היום. הספקתי להתיישב על הכיסא כשהמפקדת פנתה אליי בצעדים זהירים. "אבי רוצה לדבר איתך". "לעלות על א'?" שאלתי. "לא, בוא איתי". היא לוותה אותי אל משרדו של הסא"ל ונותרה מחוץ לדלת, נכנסתי. הסא"ל ישב על הכיסא הענקי שלו כשלימנו עמדו שני "ירוקים". כיוון שזה לא טבעי לראותם בבסיס חיל אוויר אפילו עלה לי חיוך קטן על הפנים. "שלום אור, שב.". החיוך ברח. לפני שהתיישבתי הבנתי. ועכשיו רק היה צריך למלא את הפרוטוקול. "מספר אישי" ואני מדקלם לו. הרגעים לפני הגילוי הרגישו כמו שליפת הגידים מתחת לעורי כאשר אסור לי לצרוח. כשקציני הנפגעים סיימו את שלהם אמר לי אבי "אני מכיר את ההרגשה, גם אני איבדתי אח, בלבנון". המשפט הזה, למרות שהיה אמיתי, חלף ליד האוזן. תן לי רגע לעכל, להבין, להתאבל, אמרתי לעצמי. לא רוצה להתנחם – רוצה לבכות, הכתפיים כבר רועדות, הקול שבור והגרון נחנק, אבל אני לא בוכה. פתאום הכול עולה, כל הרגעים היפים שהיו ביחד ולא יהיו יותר, הרגעים המשפחתיים שהוא לא יהיה חלק מהם, חלל היא מילה מדוייקת כל כך, מי ימלא את המקום שלו? היחסים באותו רגע משתפרים פלאים – אתה לא מצליח להיזכר בשום מריבה שהייתה לכם, רק בחזות המרשימה שלו, בחיוך הנערי הזה שלו. אני זועק מבפנים – אחי! אחי! תן לי לחבק אותך פעם אחרונה…אבל כשהוא היה יכול לחבק אותך, היה כבר היה רחוק מידי. זה מוזר כל כך, בדרך כלל, כשהאחים צעירים – אז הגדול שומר על הקטן. מישהו מציק לו בבית הספר? אתה תטפל בזה. אפילו תחזיק לו את היד כשהוא חוצה את הכביש. ככה זה שאתם קטנים, כי זה אחיך הקטן. ואז אתם גדולים והוא רובאי אפס שבע מאות ומתפז"ם עליך ועל ג'וביקיותך וקל"בך המרובות, והוא שם – במקום שהוא לא צריך להיות בו, במקום שְלמה לעזאזל אנחנו מחזיקים חיילים בו, והוא שומר עליך – ולא להיפך. ובכל זאת, כשקורה לו משהו, ובמיוחד אם זה הנורא מכל, אתה מרגיש אשמה, שלא שמרת עליו מספיק.

כשצפירת יום הזכרון תעלה היא תיכנס בי כמחט בבשר החי, תשתק אותי ותעלה בי דמעות, אני מפריד בין הרגש הדתי לרגש הלאומי שלי. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב את המדינה, לפחות לפעמים. לא אוכל לדבר סרה עליה אל מול זרים, לא משנה כמה איומה תהיה. הצפירה הזאת, היא תתקוף אותי באמצע הרחוב, נישאת על גבי הרוח ומתקרבת אליך כקולות מים רבים אדירים, כגלי ים. קולה הולך וחזק, ואיתה באים הזכרונות הלאומיים הקולקטיביים, ועם בוא הזכרונות הללו והתייצבות הצפירה, אותו מחט בתוך הבשר שלך מתחדד ומסתובב סביב צירו. ואני יעמוד נוגה, וליבי יישבר בקרבי, על הכול, והשירים שיתנגנו ברדיו ביום הזה, היפים ביותר מכול השירים בעולם, נוגעים ללב וגורמים לך להזיל דמעה, וכל אחד מהם כאילו נכתב במיוחד בשבילך, בדיוק על המקרה שקרה לך. הסא"ל אומר "חשוב להוציא". ואני קצת בהתרסה וקצת ברצינות משיב לו: "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט". תפקיד החייל הוא למות.