עוד בחייהם – בעקבות עשרת הצדיקים של "חגיגה בסנוקר"

אף קטע תלמודי לא זכה לכבוד גדול כמו אותו מדרש נידח שלולא יוצרי "חגיגה בסנוקר" היה נשכח וידוע רק למעטים אי שם במסכתות הקטנות. עשרת הצדיקים שעזריאל מדקלם בבית הרב הם פריט טריוויה צבעוני – אבל מיהם באמת? ולמה הם זכו להיכנס "ככה סתם, חופשי?" ויותר מזה – איך היהודי הרציונלי מסביר את המדרש המיסטי הזה?

צדיקי הדור של חגיגה בסנוקר

אותם עשרה צדיקים, הם למעשה תשעה פלוס אחד (או אפילו רק 7 לפי מקור אחר):

תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואילו הן, חנוך, אליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של ר' יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, ויש אומרים, הוצא חירם מלך צור, והכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי. (מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק א)

יש מי שאמר שיעבץ הוא אינו בן-בנו של ר' יהודה הנשיא אלא יעבץ המקראי ולכן המניין 10 מדוייק.

חלק מהדמויות ידועות יותר ואף הסיפור שלהם ידוע. לחלק המדרש מנסה להבין תירוץ דחוק מן המקורות, שבזכות לימוד פילולוגי של "גזרה שווה" אותם דמויות אלמוניות כמו יעבץ ועבד מלך הכושי. אבל במקום להביא את הלימוד המסורתי על כל אחד מהם, אני רוצה להציע קריטריון והסבר רציונלי לאותו מאורע שקרה לעשרת הצדיקים.

שאלוהים יקח אותו

הצדיק הראשון הוא המפתח – חנוך, אותה דמות מספר בראשית שנקשרו אגדות סביבה (מלאך? מכשף ואלכימאי?) רש"י מסרס את הכוונות המיסטיות ומבהיר – חנוך מת מוות רגיל, אלא שפשוט נלקח בטרם זמנו כדי שלא יתקלקל עם דור המבול, ולכן נאמר בו "כי לקח אותו אלוהים".

אני רוצה לטעון שעשרת הצדיקים בעצם נלקחו בהתערבות פרטנית של הקב"ה. לאו דווקא בטרם זמנן, אלא נעשתה פה מחשבה למה לקחת אותם דווקא כך ולא אחרת. אבל יש לשאול – הרי כל מה שקורה הוא ברצונו של הקב"ה. מבלי להיכנס לשאלת ההשגחה, אפשר אולי לתרץ כי יש מי שמת ברצונו של הקב"ה המתגלה בדרך הטבע, ויש מי שמותו הוא נס (אני מכיר כמה "צדיקים" כאלו בימינו), ומותו בא ללמד אותנו או את אנשי דורו לקח מיוחד.

קחו למשל את בתיה בת פרעה. וכך מסופר, שגם בתיה בת פרעה הייתה בכורה והיה ראוי שאף היא תמות במכת בכורות ככל המצרים. אבל כיוון שהתגיירה וגידלה את מושיען של ישראל, אז זכתה לחיי העולם הבא ככל ישראל. אבל אם אכן הייתה מתה במכת בכורות – היו אומרים המצרים שאלוהי ישראל לא עושה צדק. ואם הייתה מת גם זמן לאחר מכת בכורות היו אומרים שאלוהים חיכה ובסוף הרג אותה ככל בכורי מצרים. מה עשה ריבונו של עולם? לקח אותה בטרם זמנה כדי שלא ירננו אחר מידותיו, וכמובן – במסלול אקספרס לגן עדן, כדי שקיצור השירות בעולם הזה יהיה שווה.

עד שרואים שלושה כוכבים

אליהו הנביא הוא אתגר לרציונליסטים. בעוד הפסוק על חנוך מגומגם משהו, אצל אליהו כתוב במפורש שעלה בסערה השמיימה. האם יש בר אנוש שלא מת? איך נראה את הפרצוף שלנו מול הנוצרים? הפרשנים הרציונליים מאוד זהירים ומדברים בחידות כדי להסביר שנשמת אליהו הנביא היא שעברה תהליך ייחודי, אבל גופו ודאי שמת מוות רגילה כאחד האדם, ועניין מרכבת האש הרי הוא חזונו של אלישע הנביא, שבעצם החזון זכה לרוח הנבואה "כפליים מרבו", כפי שביקש. וזה גם פירוש קריאתו של אלישע "רכב ישראל ופרשיו" – כלומר, הוא היטב לפרש בין מראה הנבואה לנמשל. ועוד יתרצו הפלפלנים, כי אם אליהו הנביא לא באמת מת, איך אלישע קרע בגדו, הרי ללא אבל על המת זהו "בל-תשחית". לכן ודאי מתו מונח לפניו, וכל העניין של אליהו שנלקח "עוד בחייו", מפורש בצורה רחבה יותר, ז"א, שאליהו מת במוות מיוחד המלווה בחזון, כדי ללמד את אלישע שיעור במראות הנבואה.

עוד ברשימת הצדיקים מופיע המשיח בכבודו ובעצמו. האגדה בירושלמי מספרת על לידתו ש

חנוך מנופף לשלום

ל המשיח ביום חורבן הבית ועל העלמותו הפתאומית. גם כאן ההסבר הרציונלי מתבקש, דווקא מפי הבעש"ט שמסביר שהסיפור בא ללמדנו שברגע שיזכו המשיח כבר מוכן קומפלט, הוא בהקפאה ומחכה לרגע הגאולה ("המשיח מחכה ליהודים, ולא להפך!"). לכן מותו של המשיח (הקונקרטי או המיועד) הוא תלוי הקשר, כמו שגם כותב הרמב"ם בהלכות מלכים על בחזקת-משיח שמת בטרם זמנו.

לצדיק הבא – חירם מלך צור שתרם לבניין בית המקדש. גם עבד מלך הכושי (אם אכן היה גוי) עשה מעשה חסד עם ירמיהו הנביא וגאלו מהבור. אולי המדרש בא ללמדנו שגוי, הגם צדיק, מזומן לחיי העולם הבא, שזהו לקח יפה.

סביב הצדקת סרח בת אשר החשבונאים המקראיים פירגנו במתנת האנטי-אייג'ינג ונתנו לה מאות שנות חיים. אחת הסיבות היא כדי שיוכל משה לקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל להעלות את ארונו אל כנען. המדרש מספר שמשה לא מצא את הארון עד שזאת התערבה, ואולי זאת הייתה סיבה מספיק טובה להשעות את מותה בכמה שנים בצורה חריגה. גם כאן המוות שלה היה חריג – ולכן נבחר הניסוח "בחייהם לגן עדן".

נפוטיזם בריא

אמנם, התיאוריה שלי מתקשה להסביר חלק מצדיקי הרשימה הקדושה. אני מנסה למצוא מכנה משותף, הסבר למינוח "עליה בחיים לגן עדן", ובד בבד אני רוצה להזכיר שיש פרשנויות אחרות הקושרות מדרשים ואירועים שונים מדמויות המופת שברשימה. כלומר, זהו פירוש אפשרי, אבל לא היחיד. אין לי סיבה מדוע אליעזר עבד אברהם היה צריך מוות מיוחד ומה מותו בא ללמדנו. גם יהושע בן לוי הנכנס בשל הטריק שהוא עשה למלאך המוות אינו מלמד איזה לימוד מיוחד, אדרבא, הוא הדמות היחידה שנכנסה לגן עדן ללא שום סיבה מיוחדת, כפי שהגמרא מסברת במסכת כתובות. יעבץ ובן בנו של רבי (בן אם הם אותו אדם בן אם לאו) הם דמויות אלמוניות שאיננו יודעים עליהם יותר מידי. ואולי יעבץ בן בנו של רבי הוא זה שגרס את המדרש הזה והוא הכניס את עצמו בין הצדיקים? הדבר מתקשר לדברי הגמרא על מותו של רבי – "משמת רבי בטלה ענווה", אבל מיד מוצאים ענווים חדשים שמכתירים את עצמם בתואר – כדוגמת רב יוסף ורב נחמן.  כך או אחרת, המדרש הזה מותיר כמה שאלות לא פתורות שאפילו לחכם חנוכה אין פתרון עליהם.

מודעות פרסומת

תולדות ה"אוי" היהודי

תולדות ה"אוי" היהודי

מהי התכונה היהודית האולטימטיבית? מהו הדבר המשותף לכל יהודי ויהודיה בעולם כולו? אחרי שנקלף את לימוד התורה והמצוות, שכן גם חילונים רבים מבקשים לקרוא לעצמם יהודים, ואחרי שנקלף את המוצאים השונים והפזורות השונות, יסתכם ניסיוננו בהבהרה אחת (יותר נכון דיפתונג) – אוי. האנחה, התלונה, הקרעכצן, חוצה יבשות וגלויות, ומקבץ את כולנו תחת מטריה אחת צפופה ולא נוחה, אז תעשו מקום. באמת.

הפטיש העברי – סרט על גיבור על יהודי שנלחם בסנטה קלאוס מרושע. המילה הכי נפוצה בסרט היא כנראה אוי.

בתחילה, היו אבותינו טרחנים

בואו נתחיל מהראשית. מתי בעצם היינו לעם? אפשר לסכם פחות או יותר על יציאת מצרים. ומתי התחילה יציאת מצרים? הרי בים סוף הן היינו כבר לעם, וכן בליל השימורים בו אפינו את המצות. אבל כשירדו בני יעקב, זה לא בדיוק עם, אלא סוג של חמולה. מתי ההתייחסות לצאצאי יעקב הייתה התייחסות לעם ולא לפרטים? אני מציע את התשובה המסורתית, אותה אנו קוראים בהגדה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.

"שועתם" – ברבים, ואז אנו ממשיכים ואומרים:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.

אז יש לי תשובה: היינו לעם ברגע שהחליט יוצרנו לגאול אותנו מן המצרים. ומתי זה היה? ברגע שיצא "אוי, כמה זה קשה" מפינו. אמור מעתה: כמו תינוק היוצא לעולם הזה בבכי, כך גם עם ישראל נולד כאשר נאנחו לראשונה.

הנביא פולניהו

אף על פי שאנחות רבות ידעו בני ישראל מאז, ולפחות 10 פעמים במדבר שהיה להם איזה "איפה המים?", "למה יש נחשים?", "למה אין מן בשבת?". אנו מתעניינים דווקא בעדות ברורה למילה "אוי". במקרא המילה "אוי" מופיע 23 פעמים (לא כולל כמובן את שם העיר "אֶוִי"), ואילו הביטוי היותר נפוץ הוא "הוי" המופיע 48 פעמים. מילת קריאה גם נפוצה היא "אהה" המופיעה 15 פעמים. ומתי יש שימוש במילים האלו? בכל הזדמנות אפשרית. כשירמיהו מקבל את השליחות שלו הוא אומר "אהה…ה' אלוקים לא ידעתי דבר" (ירמיה א ו). הנביא ישעיהו מקונן על מנהגיהם הרעים של ישראל: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון" (ישעיה א ד), זכריה כופל את אנחותיו ואומר: "הוי הוי ונסו מארץ צפון" (זכריה ב י).

לאחר שכל אנחותיהם של הנביאים לא עזרו, ואפילו אחרי שירמיהו אמר לעם: "מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה, כִּי-נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל-בֵּית הַכֶּלֶא" (ל"ז, י"ח), שזאת הדרך היפה להגיד:  "טוב, אני לא מבין למה אני צריך לשבת כאן בקור, בחושך, בבית הכלא", הגיע החורבן. ומה עושים? נאנחים. ישב הנביא ירמיהו על הקרקע, ובסדר אלפביתי מופתי החל לקונן: "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, ט"ז). גם פייטני הקינות לא חסכו באנחות מסורתיות וברפרטואר של תשעה באב אפשר למצוא את "אוי מה היה לנו", "אוי ויהי נועם נשבת במוצאי שבת", "אויה אצבעותיי שפלו", ""אוי אוי אבל אעורר". הערכה גסה שלי אומרת שבתשעה באב יהודי אומר 150-100 פעמים אוי בממוצע כחלק מהתפילה. לא כולל התלונות על הרעב מהצום, החום של אוגוסט, והשרפרף הלא נוח שסידר לו הגבאי.

ייסורי התנאים

חז"ל המשיכו להיאנח ללא הרף, וקצרה היריעה מלפרט כל אוי מדרשי ותלמודי. נסתפק בכמה דוגמאות. אוי שימש בהרבה מאוד מקומות לבטא תסבוכת שאין ממנה מוצא קל, תחושה אמביוולנטית מציקה. כך כשרבן יוחנן בן זכאי נדרש לפרט את טהרתם וטומאתם של כלי-רמאות (כלים של נוכלים שאיתם היו גונבים ומרמים את הבריות), הוא מוצא את עצמו בעמדה מאוד לו נוחה, שאפשר לבטא במילה אחת – אוי.

"אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר- שמא ילמדו הרמאין [=כלומר, אם אלמד את ההלכה אודות אותם כלים, אנשים ילמדו לרמות]. ואם לא אומר – שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו [=אם לא אלמד את ההלכה הזאת, האנשים שכבר מרמים יחשבו שאנחנו החכמים לא מכירים את הקונצים שהם עושים]".

המעשה הנפלא הזה מראה לנו את פניה הכפולות של ההלכה: מצד אחד, היא חלה על המציאות, אי אפשר להתנגד למה שאנו רואים, יש לעסוק בענייני השעה. מצד שני – היא מכוונת אל המציאות האידיאלית.

רבי יהודה הנשיא גם ביטא את מצוקותיו הפילוסופיות אודות ההתפלגות המגדרית בעם ישראל:

"אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות".

כלומר, תבין, זה לא שאפשר לעשות משהו נגד זה, צריך שיהיו פה גם בנות. אם נולדה לך בת, מה חבל – אתה יכול רק להגיד "אוי". שמעתי לא מזמן שמישהו שאל את הרב מוצפי שאלה המתחילה במילים: "לאחי אין לו ילדים, יש לו רק בנות". אכן אוי.

מתוך קינות לט' באב

מתוך קינות לט' באב

טרחת נשים

אבל ה"אוי" הוא לא נחלתם של הגברים היהודים בלבד. אדרבא, הנשים היהודיות, ובמיוחד האימהות, המשיכו להיאנח עוד ועוד על גורל ילדיהם שטרם מצאו זיווג הגון וטרם סיימו את דיפלומת עורך הדין שלהם. ואם חשבתם שזאת תופעה פולנית בלבד, אז טעיתם. במדרש (ב"ר, כ"ו, ד) מסופר מעשה נפלא על רבן גמליאל:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא תַּחְזְרִי לְכָאן [לבית אביך, ותשארי בביתך החדש]. [לאחר זמן,] יָלְדָה בֵּן זָכָר. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ. [כלומר, שלא תפסיקי להגיד "אוי"] אָמְרָה לוֹ: שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת בָּאוּ לִי וְאַתָּה מְקַלְּלֵנִי? אָמַר לָהּ: שְׁתֵּיהֶן תְּפִלּוֹת הֵן: מִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם לָךְ בְּבֵיתֵךְ לֹא תַּחְזְרִי לְכָאן; וּמִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא בְּנֵךְ קַיָּם לֹא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ: "אוֹי שֶׁלֹּא אָכַל בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא שָׁתָה בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת".

מעשה נפלא! הברכה השנייה שנתן רבן גמליאל לביתו היא: בגלל שיהיה בנך קיים, שלא ימות, יחיה ויגדל, שלא תפסקי להתלונן ולדאוג לו. לכן, יהיה רצון שלא תפסיקי להגיד "אוי"! ואני נוהג לומר, שעצם זה שאומרים "הוי" זאת תפילה בפני עצמה, כי זה שלושת רבעים משם הוי"ה, וכמוה לקריאה אל ה' יתברך שיושיע אותנו מצרותינו.

אוי, גרסא 2.0

בק"ק אשכנז נהוג להגדיל ולומר לא סתם "אוי" אלא אפילו "אוי ויי" ולמהדרין "אוי ויי זמיר". מה המשמעות של המילים הללו ביידיש? אפילו ויקיפדיה לא יודעת בוודאות. "אוי" זאת מילת קריאה בסיסית, והיתר זה בטח עיוות של איזה משהו. (שם כתוב שזה כנראה עיוות של "אוי כואב לי" בצרפתית עתיקה). במחילה מחכמי ויקיפדיה, לדעתי ה"ויי" ב"אוי ויי" הוא עתיק יומין. בתחילת מדרש המגילה, אנו מוצאים דיון רציני מאוד על מתי צריך להגיד "ויי" ומתי לא. "ויי" משמש כמשמעות הנפוצה היום – קריאת אנחה בהתקלות עם צרה. ואיזו צרה זאת הייתה בימי אחשוורוש והמן הרשע בשושן הבירה…

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (משלי כט, ב): בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם, בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, חֶדְוָה וְשִׂמְחָה בָּעוֹלָם, בְשָׁעָה שֶׁהָרְשָׁעִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, וַוי וַאֲנָחָה וַחֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַוי שֶׁמָּלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

את הפתיחה למגילה "ויהי בימי אחשוורוש" דורש המדרש כ"ווי היא בימי אחשוורוש". אוי ויי, אחשוורוש מלך. המדרש גם מייחס את ריבוי הפעלים בפרשת תולדות בה יעקב ואמו מרמים את אביו כנהי של יעקב על כך שהוא מרמה את אביו: "וילך ויקח ויבא לאמו" – לא פחות מ3 "ווי".

אוי, כמה טוב לי.

אוי יכול להיות גם חיובי. כי אוי כמוהו כתפילה כפי שציינתי קודם. וזה מה שהופך את האנחה הידועה ליהודית כל כך. היהודי בקשר מתמיד עם ריבונו של עולם. אמרו "אין מזל לישראל", כי כל מה שמתחולל לעם הזה הוא גזרה שמימית ישירה. ולכן בכל צרה, אנו ישר מפנים אצבע ושואלים את ריבונו של עולם- "למה?! אוי!" כמו לשאול "איו?" איפה הוא? למה הוא לא עוזר? עגנון מביא בספר סיפורי הבעש"ט אוסף סיפורים דומים במהותם. רובם הולכים כך:

יום אחד נסע הבעש"ט וקומץ מחסידיו בעגלה. הורה הבעש"ט לנסוע. נסעו ונסעו עד שהורה הבעש"ט לעצור. ראו שעצרו באיזה כפר קטן. נכנס הבעש"ט וכל פמלייתו לבית עלוב, ובעל הבית האביון שהשתכר ממכירת יי"ש לנוכרים, הוא ואשתו קיבלו אותם בשמחה. לא חסכו מהם דבר, אכלו איתם את לחמם ושיתפו איתם את כסותם. כך ישבו הבעש"ט וחסידיו אצל אותו יהודי ימים רבים, אך היהודי העני לא הוציא מילה מפיו, עד שגמרו את כל תכולת ביתו, ולא נותר כלום בבית להאכיל את היהודי, אשתו וילדיו. קם הבעש"ט ויצא חזרה לדרכו. אז קראה אשתו של אותו אביון: "שוטה שבעולם! לו אמרת לאותו צדיק שיברך אותך לפחות, אז היה לנו דבר לאכול, עכשיו לא אוכל ולא ברכה יש לנו". אמר אותו יהודי: "אכן את דוברת אשתי. אוי. ראה עניי ריבונו של עולם! לו הייתי רוטשילד!". באותו רגע דפק בדלת איוון הנוכרי ואמר "תן לי יי"ש". אמר היהודי: "אין לי מאומה". אמר איוון: "ראה אולי יש לך דבר מה ואשלם לך כפליים." חיפש היהודי בביתו ולא מצא אלא חבית עם שמרים של יי"ש. מילא את החבית במים, ערבב קמעא, ונתן לנוכרי. אמר איוון: "היי"ש הזה טוב מאוד." ונתן לו נפוליון אחד. למחרת בא שוב אותו איוון ואמר: "תן לי מן היי"ש שנתת לי אתמול", הלך היהודי, מילא שוב מים בחבית והגיש לנוכרי. והוא שילם לו כסף רב. לימים התעשר אותו יהודי ממי החבית עושר רב והלך לבקר את הבעש"ט. שאלו תלמידיו של הבעש"ט למעשה הזה. אמר – "יש עושר שמור לבעליו", לעיתים, יש בשמיים עושר גדול ששמור ליהודי, אך מה שזקוק זה שאותו יהודי יבקש אותו. ואותו יהודי היה צנוע ומסתפק במועט, לכן הוצרכתי לבוא אצלו ולצערו עד שיבקש את האוצר המגיע לו.

מסקנה: להתלונן זאת לא רק תרפיה מוצלחת, זה יכול גם להשתלם. ובעצם, ה"אוי" עצמו הוא השכר. כפי שסיפרו חברי להקת "אוי דיווז'ן" (להקת פאנקליזמר יהודי) בהופעתם האחרונה בחיפה, על אותו יהודי שלקחו ממנו את כל תכולות ביתו, אבל דבר אחד לא נלקח ממנו – הזכות להתלונן ולזעוק "אוי!". "ברוך שומע תפילה" אנו מברכים: וזהו מדויק, היהודי מאמין שהקב"ה לא בטוח יענה לו או יקיים את מבוקשו, אבל מה שכן הוא שומע, ואנחנו לא צריכים יותר מזה. כי בשביל להתלונן צריך שרק צד אחד ידבר, אחרת זה יהרוס את הכול.

ודבר אחרון בהחלט

סרטון (סטריאוטיפי למדי, אבל עדיין מצחיק) פרודיה על "בדרך לחתונה עוצרים ב…".

בעקבות מדרש עשרת הרוגי מלכות

הכתוב הוא שילוב של הטקסט המדרשי עם תוספות שלי הקטן.

עשרה הרוגי מלכות

כשתפסו את ר' שמעון בן-גמליאל ור' ישמעאל כהן-גדול להיהרג, היה ר' שמעון בוכה, שלא ידע על מה נהרג, ולרגע חש שמא אין דין בעולם הזה. כיוון שעלו בו הרהורים מידי החל לבכות על הרהורי עבירה שעלו בליבו. ראה ר' ישמעאל ואמר לו: "אברך! על מה אתה בוכה?" אמר לו: "אם היו מודיעים לי עוונותיי הייתי יודע מה נגזר עליי. עכשיו כשמוציאים אותי להיהרג במיתה משונה, אנא אני בא?" והחל ר' ישמעאל מפייסו בדברים, ואמר לו: 'שמעון אחי, ממה נפשך? אם גלות נגזרה עליך, הרי למדנו: הרב שגלה מגלים תלמידיו עימו, ואני אבוא איתך עד שאול תחתית. אם נתפסת על צד מינות, הרי אף נגדי אמרתי "וראיתי א-כתריאל" וכתיב "לא יראני האדם וחי" וידונו אותנו יחדיו. ואם לעולם הבא אתה מזומן, הרי יש לך חברותא טובה הימני". אמר ר' שמעון בן גמליאל בלבו: אם צדיק שכזה אשר נכנס לפני ולפנים, אף אני על אחת כמה וכמה, ואמר: "ניחמתני רבי!"

היו מתחננים לאספקלטור [מוציא להורג]. זה אמר: "אני כהן גדול בין כהן גדול מזרעו של אהרון הכהן, הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". וזה אמר: "אני נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". כיוון שראו שדבריהם מתאימים פנה ר' שמעון בן גמליאל לר' יהושע כהן גדול ואמר לו: "רבי, אתחנן למחילתך אשר חשבתי רק על טובתי שלי, שלא שיערתי שחשובה לך מיתתי ותהיה מצערת אותך כל כך. לך מסור נפשך תחילה ואל אגרום צער לנפשך". אמר לו רבי יהושע: "אוי לי בני, כי גם לא שיערתי אני שמותי יצער אותך, אבל הרי למדנו: אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו ויהרגו כולם". החלו בוכים זה על צווארו של זה. זה קורא: "רבי, רבי, מי יתן מותך תחתיי, רבי, רבי" וזה קורא: "רבי, רבי, מה תורתי ותפילתי בלעדיך, רבי, רבי".

אמרו מלאכי השרת: "צדיקים שכאלו שלא הניחו מצווה ממצוות שבתורה ימותו במיתה משונה שכזאת?" אמר הקדוש ברוך הוא: "וכי מה אעשה? גזרה היא ואין מי שיפר".

אמר האספקלטור, אם אני מטיל גורלות – נחת תבוא בינכם? אמרו לו: הן. לקח פיס ושם בו ב' גורלות. שאל האספקלטור – מה בין גורל זה לגורל של יום הכיפורים? אמר ר' ישמעאל: גורל של יום הכיפורים על אחד כתיב 'לה" ועל השני כתיב 'לעזאזל', ובהכא כתיב תריווהו 'לה". אמר האספקלטור, שוטים שבעולם, הרי מרובה המשותף: מה דם שעיר מגיע על קיר לרצון, אף דמכם מגיע עד כסא הכבוד לרצון, מה מיתת שעיר מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת, מה שני שעירים זהים בתמימותם, אף שניכם זהים בתמימותכם,מה שעירים לקוחים מן הקודש, אף אתם לקוחים מן הקודש.  אמר ר' שמעון בן גמליאל: מה גורל של יום הכיפורים איש עיתי נושא את עבירות כל בני ישראל ומת בסופה של שנה אם אינו ראוי, אף השוחט כאן ימות אם אינו ראוי. עלתה חמתו של האספקלטור ומיד נטל החרב ונתץ ראשו של ר' שמעון בן גמליאל.

נפל ר' ישמעאל על ברכיו, ונטל ראשו של ר' שמעון בן גמליאל בחיקו, וקירב ראשו אל ראשו, עיניו אל עיניו, אפו אל אפו, פיו אל פיו והחלה נשמתו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן! פה קדוש, פה נאמן! פה שהוציא אבנים טובות ומרגליות – מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר! אי תורה ואי שכרה!

המשיך בוכה וצועק: ריבונו של עולם, גלוי לפניך וידוע שלא שררה קנאה ביני לבין אדם בישראל, ושכל כוונותיי היו טהורות ולמען שמך הגדול, והנה גלוי לפניך שאהבתי את שמעון אחי כאהוב יוסף את בנימין אחיו וכאהוב יהונתן את דוד בחירו וכאהוב רות את נעמי חמותה. כלום נענעת לי בראשך כשבירכתיך שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך לפנים משורת הדין? אמרו מלאכי השרת לקדוש ברוך הוא: אמת דיבר בן-אהרן. אמר להם: כבר קיבלו עליהם את הדין. ביקש ר' ישמעאל עליו רחמים וביקש להחיותו. יצאה בת קול ואמרה 'ונוקב שם יומת'. מיד השתתק. נישקו על פיו, ואמר 'ברוך דיין האמת'.

נתמלא האספקלטור רחמים ותפס בקרקפתו של ר' ישמעאל והיה גוער בו: "בקשה ממך, אם אשמע בכייתך עוד פעם אחת אתאבד עצמי לדעת, שאיזהו אלוה אתם דבקים בו, השולח אתכם להיהרג?" אמר ר' ישמעאל "הס לך מלדבר זאת, הן יקטלני לו אייחל". מיד פרחה נשמתו של ר' ישמעאל. יצאה בת קול ואמרה: "וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם" (יחזקאל י, י"ט)

באותה עת נחתם גזר דין לקבץ את ישראל.

 ודבר אחרון בהחלט

אם שמתם לב, הבלוג סבל מהזנחה איומה בתקופה האחרונה (גם בתדירות וגם בעומק הרשומות האחרונות) כיוון שתקופה זאת בשנה ידועה כתקופה פורענות וצרה הקרויה בפי המוני בית הסטודנטים "תקופת המבחנים והעבודות". מקווה שבעז"ה אחדש את ימי הבלוג כקדם, גם כי במקרה הוא חוגג היום שנתיים להיווסדו. אמתין לשנה הבאה לסיכומים יותר מרגשים, כי אני סבור שהבלוג עדיין בחיתוליו. במעמד צנוע זה אבקש להודות לכל הקוראים והמגיבים הנאמנים, אשר הם שותפים איתי ממש ביצירת שיח של פתיחות-דעת והבנה חופשית ללא דעות קדומות של יהדות ומסורת. ויקויים בנו מה שכתוב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

אשרי – מדרש מודרני

אשרי \ א"י גולדשטיין

חצות הלילה. באותו לילה הוא טרם שכב לישון. לא שבשאר הלילות הוא ישן כ"כ טוב, אלא שבלילה הזה הוא מלכתחילה לא שכב לישון. היום שבא טרם אותו הלילה אף הוא לא היה מיוחד. ושוב, זה לא שימיו שלו היו רגילים בדך כלל. הארץ לעולם עומדת, לא נעה, סטטית, אלא רק הוא בקירבו נע הלוך ושוב. במחשבה שבצבצה בו עם שקיעת החמה החליט לעשות את זה הלילה. מחשבה חצופה מאוד, שכן דברים שבלב אי אתה רשאי לכותבם במגילת-ספר. ולכן הרהר בכך כל הערב ולא הלך לישון – האם לעשות את אותו מעשה או לא. ואילו לא יוסיף לו האלוהים ימים? שמא ידע מה פחד יראה מחר? לכן החציף והעיז את פניו לעשות את המעשה, לכתוב את מה שרצה לכתוב.  אבל זה הצעד הקל, מאיפה להתחיל לכתוב? המשפטים האלו, שהוא רצה לחברם ליצירה אחת – כ"כ שונים. הם מהבהבים בו, עולים בו עוד באשר הוא נער ולא משליכים אותו לעת זקנה גם לעת כזאת. חלקם מביאים ומביעים עצב, וחלקם שמחה. אבל כולם פונים אל האלוהים. בכל שלב, יכול אומר אפילו שבע פעמים ביום, הוא שולף איזה משפט שכזה, איזו אמרה – מוטו, מנטרה, יכול להיות שהוא שמע אותו מאיזה שיר מוכר, מאיזה חבר שאמר לו פעם, אולי מהספרים הקדושים, ויכול להיות שהוא בעצמו ברא את המשפט הזה, מתוך דחף ולחץ בעצמותיו, מתוך רצון עז לחדש משהו, אולי את עצמו, אולי לברוא מחדש את ליבו הטמא. אז היו לו מאות, לא, אלפי משפטים שכאלו – שלך תדע איך הם מתחברים יחדיו. הוא התבונן שעה קלה מבעד לחלון, שהיה גבוה משאר בתי העיר כולה – ביתו שלו, הוא חשב, נאה כ"כ, הוא התבונן מעלה אל הכוכבים האיתנים, וליבו נחמץ בקרבו על התנדנדותה של השכינה בעולם ללא מקדש. הוא אמר בלחש את כאבו הזה לאל עליון בעודו מרגיש לחץ בחזה. יש משהו ממכר במלנכוליה. להתמרמר עוד ועוד, וכאשר אין כבר על מה להתמרמר, מוצאים סיבה חדשה או חוזרים לסיבה הראשונה ואז עוד פעם נשברים. איזה משהו בתוכו, ואולי בתוך כולנו, מאמין שהאלוהים אוהב לב נשבר. שהוא מאזין ומקשיב ומתבונן בנו. גם המחשבה הלילית הזאת, בעוד כל היהודים ישנים בטח בעריסותיהם, הייתה מסוג המשפטים שהוא רצה לכתוב במאגנום אופוס שלו. לעת רגע שמח בליבו שמעין השירה שלו לא יבש, והעלה על דעתו – אולי לפתוח במשפט הזה. לא, הוא כולל יותר מידי רקע קודם. מה הקוראים יודעים עליו? מה הקוראים יודעים על המקדש? לאיזה קוראים הוא מייעד את זה? הרי כל החיבור הזה הוא משהו אינטימי בינו לבין אלוהיו. ובכל זאת, הוא החליט לכותבו, אז צריך להתחיל במשהו. הוא המשיך ללטף את זקנו, שכבר שערות לבנות תפסו בו ואולי הותירו שערה אדמונית אחת זכר למעשה בראשית. הוא התיישב על הכסא בחדרו הקטן, שמהחלון הבהיקו רק הכוכבים, והדלת סגורה בעדו, ואפילו לא כלב חורץ לשונו. מעט צרצרים אמרו שירה. שני נרות שמן האירו את השולחן, שעליו הייתה פרוסה חתיכת גוויל כבר מן הצהריים לצורכי מלאכתו. בראותו את הקלף נזכר במעמדו הנכבד. איך הציבור תופס אותו, איך עיני כולם נשואות אליו, איך מקרקרים סביבו כאפרוחים כל בחורי ישראל ומבקשים תורה מפיהו. הוא נקשר עליהם יותר מידי חזק, יותר מידי מהר. כי שהם הולכים, עוזבים אותו – ברצונם או בעל כרחם – הוא נשבר, מלמל מילים לא ברורות, כושר הדיבור והליריקה המרתקת שלו נפגמת קשות. אבל עדיין, יש הוא של הקהל, ויש הוא של עצמו. וליבו נחמץ שוב בקרבו – מה הוא, אם לא אפס, אין, כלום – הם לא רואים אותו בעת המשברים שפוקדים אותו מידי יום ביומו, הם לא מביטים פנימה ללבב המתחפר בעפר. שיתפסו אותו איך שהם רוצים, הוא ידע שלמעשה הוא אינו כזה גדול, הוא נשאר התולעת של אבאל'ה. הוא הרבה לחשוב – האם יוכל לקחת מתישהו פסק זמן מן החיים הציבוריים האלה, ללבוש שק ולצום על חטאיו, להתוודות על עוונותיו. המדבר לא רחוק מביתו שלו – הוא מדי פעם השקיף לשם, מפנטז למשך דקות ארוכות על חופשה מסוג אחר, רוחני, שם – רחוק מחומריות וגשמיות העולם הזה. וכך קפץ למוחו עוד מן המשפטים שרצה לכותבם. מי מנה את כל השורות האלו? ומה אכפת לו בכלל מההנאה, אם תהיה כזאת, של בני אדם? הרי ה' שומע את כל מה שהוא אומר בלב. ה' שומע, אבל לא עונה. הוא אף פעם לא ענה. כל החיבור שהוא עומד לכתוב, אין שם משפט עליון אחד – הכול בא מן האדם וחוזר על האדם. האלוהים לא בן-שיח פעיל כ"כ. אבל הוא ידע, ידיעה ברורה, שה' שומע ומרחם, ודי לדבר הזה, זה סיפק אותו. מתוך כל המשפטים שהיו כבר מבולבלים בראשו התיישב שוב על הכסא, וזקף את גוו. מסר לכלל האנושות, מזה הוא יתחיל. משהו דידקטי ונוקב, אבל לא תוקף – משהו שמביא תקווה, שמחבר את הקורא ישירות לבורא, שמעורר אצלו נימי נשמה. הוא סילק מהגוויל את החפצים השונים שהיו עליו, לקח מעט דיו ושרטט על הקלף אל"ף אשורית גדולה ונאה. למראה האות המעוטרת נזכר במראהו של ספר תורה אחד, שהיה מונח בחיקו בחדר בו ישב. מחשבה זו גררה מחשבה על ברכת משה בסוף התורה, שלא מזמן קרא בה, שהרי היה קורא הרבה בספר דברים. "אשריך ישראל מי כמוך" מסיימת התורה. הוא נמלא הערצה למשה רבינו. ושוב התגמד – מי הוא הקטן שיבוא ויוסיף על התורה, על דברי משה? אבל הפור כבר נפל, והאל"ף הייתה משורטטת היטב על הקלף. אל"ף זאת אות טובה להתחיל בה. ואולי מתוך כבוד למשה רבינו הוא מצא איזה משפט להתחיל בו. משפט חדש, לא מבין השלאגרים שלו, אבל הוא נחיתה קלה לתוך עולמו הסוער שלו, שאדם אחר לא יבין. הוא טבל את הנוצה בקלמר ורכן אל עבר האל"ף שהספיקה להתייבש, אותה השלים למשפט שלם: "אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". זה קרה מהר מידי, הוא חשב לעצמו. הוא התרחק מעט מביט במשפט כולו. ומיד ידע כבר איך ילך המשך המשפט, ידע את סוף הקטע כולו, ידע גם מה יבוא בקטע אחריו, וידע מה לרשום בספר כולו. המחשבות מכל חייו רצו מול עיניו. כשניסה לעצום אותן המצב רק החמיר, כאילו התקיפו אותו באמצע הלילה הדומם, והטריפו את רוחו שהייתה מתוחה ושקטה עד עתה. הוא נזכר במה שעשה לו בנו שלו, הוא נזכר במה שעשה לאחרים, איך פגע בהם, איך ניצל את מעמדו. אבל הוא לא יכול היה לכתוב את זה עכשיו מתוך הסערה שחש בפנים. הוא קם מהכיסא והתיישב על הקרקע. ולמשך שאר הלילה, המלך דוד ישב יחף על רצפת חדרו ובכה נוכח פני אלוהיו.