תשובה בדור הלייט

זהו פוסט מעט אפורורי, המציב שאלה אך ללא פתרון מוצע. אבל יש בו ערך של חידוש, כי את המתח הקיומי שאני מתאר ודאי רבים מרגישים כמוני.

אלול כבר פה. הרימונים מעלים פירות והחום נשבר בלילות קרירים. ריח מאפי הדבש וגזימת עצי הדקל מעוררים משהו פיזי בי לעשות תשובה. להביא איזשהו מהלך רוחני. אבל יש כמה גורמים שעוצרים אותי וזה מתסכל נורא.

אלול לייט

ראשית, האם בכלל ניתן לעשות תשובה בדור הלייט? הרוחניות הגשמית (מושג מוזר) – כלומר, קיום המצוות הוא דבר שהולך ומתרופף עם השנים. הקומיקאי יאיר יעקבי הליץ ונתן הוכחה להתחממות הגלובלית: עובדה שבהסדר הוא הלך כל הקיץ עם ציצית ובשנים האלו כבר יש ימים שזה גדול עליו. ויש כל כך הרבה אמת בהלצה השנונה הזאת. אתה מרגיש את ההתרופפות הזאת, ימים ללא ציצית, ברכת המזון בחטף, פספוס תפילה במניין מידי פעם. כשהייתי צעיר, אז ההתרפפויות האלו היו המוקד המידי לתיקון בהתקדש אלול. אבל בדור הלייט, התרופפות כזאת פתאום לא נתפסת כדרושה תיקון. זה "נייס טו האב". הדתיות היהודית היא מאוד קהילתית, ו-וואלה, כשאני מביט סביבי באחת שבתות הספירה ורואה שכולם סביבי מגולחים למשעי, אני מרגיש קצת אידיוט וקצת "פרום" ומתנשא יותר מידי. כשרואים את הדתיות בתור ספקטרום, והרי מלכתחילה שמתי את עצמי על הספקטרום (אמנם בצד האורתודוקסי, אבל עדיין ליברלי-משהו), אז גם ברכת המזון לא מברכון לא נראית אבדה גדולה מידי. אדרבא, זה נראה התעסקות בקטנות.

כמה ממשפטי הוידוי רלוונטיים עבורנו? לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו. רק שכחנו אשר יצר, ופספסנו קריאת שמע. אם הייתי אפילו מזלזל במשהו בשבת או בכשרות אז היה עם מה לעבוד, אבל הפספוסים הקטנים האלו בדור שפספוסים גדולים יותר שומרים אותך עדיין בתוך הגדר, וגם בעיניי הלייטים אתה נתפס כ"דוס-דוס", נראים כמגוחכים מאוד.

ויש את הדברים שהם לא איסור ממש, אבל כשאתה צעיר, אז נראה שאלו קווים שאתה לא רוצה לעבור. התנהגות זולה יותר, שפה שהיא חלילה, לא גסה, אבל יותר "רחובית". ובואך גיל שלושים "נעשה לך להיתר", ואין לך שום רצון לחזור לשם. אתה חי בשלום אם עצמך – ואדרבא, אנשים שכמו מצורעים צועקים "טהור טהור" לכל מקום שהם הולכים נראים לך מנותקים – ובראש אתה אומר, איך לעזאזל הייתי שם.

חזרה לדרך ליבוביץ

אז אם עבירות קלות לא, והתנהגות קלה גם לא, לאן עוד יש לחזור? אולי לחזור לטקסטים שלמדתי פעם, ככה הציע חבר טוב. אז חזרתי לליבוביץ, וללוי יצחק מברדיטשב ולשאר הוגים שמאוד נהיתי לקרוא בראשית ימי התשובה שלי. אבל המפגש איתם היה כמו מפגש עם חבר טוב מתקופת הצבא אחרי תקופה ארוכה של נתק. אתם נפגשים על איזה בירה מרה, מתלהבים ומתחבקים בהתחלה: "נו מה איתך?" הוא מספר על האשה בהיריון ועל המשכנתא, מדברים קצת על מיסים ועל יוקר המחיה, נזכרים בזיכרון או שניים מאותה תקופה, מתעדכנים בנוסח "אתה בקשר עם הזה?", מחליפים רכילויות (אבל לא ממש עסיסיות, כי גברים לא יודעים איך לרכל כל כך), וזהו. תוך רבע שעה-עשרים דקות השיחה מתה. אתה מבין שאין לך דבר במשותף עם אותו בן אדם ואומר לעצמך: "הוא היה אחלה כששירתי איתו, מה לעזאזל קרה פה?". הניתוק הזה גרם לחוסר רלוונטיות.

טוב לי ונעים בדרך ליבוביץ (הרצליה)

ככה פתחתי שוב אצל ליבוביץ, שאפילו הקדשתי לו את פוסט הפתיחה של בלוג זה. אבל פתאום הבנתי שאני כבר לא ליבוביציאן שרוף כמו אז. למדתי הרבה, והטון מלא הפאתוס הפך פתאום לצעקני ומתלהם בעיניי. אני מבין שהוא קבע מסמרות בתחומים שיש עליהם מחלוקות קשות, כמו פילוסופיה של הנפש, אני מבין שהוא לא סיפק תשובות מספיק טובות לטענות נגד. קראתי פתאום את "שלילה לשמה" ואת הפולמוס החד-צדדי של מרדכי שלו. אפילו מפרופ' אסא כשר בכבודו ועצמו, למרות שזכיתי להתייחסות מכובדת וכיפית משיחה קצרה שהזדמנה לי איתו, לא קיבלתי תשובות של ממש. אז ליבוביץ הפך מהוגה מרכזי בעולמי, לעוד הוגה צדדי.

גם החסידות, עם כל אורה וזיוה, פתאום נראתה לי ילדותית מעט. אני חווה ריגוש דתי, אבל כל ה"כביכולים" וה"בחינתים" החסידיים החלו עושים לי כאב ראש ועייפות נפשית, ואינם מצליחים לסחוף אותי ללמוד תורה שלמה. אני מרגיש שאני יודע לאן זה מוביל ומשתעמם. בדרך כלל אני צודק, ומספיק לי קריאת התחלה של תורה כדי לנחש את סופה. ניסיתי לקרוא עוד ספרים חסידיים שטרם עיינתי בהם, אבל לא נחלתי הצלחה רגשית גדולה.

גם גתה לא יביא פתרון

ועם כל המועקה הזאת, אולי אפשר לסיים בעוד פרדוקס נחמד, למה לא. אמת, החיים הדתיים לא נועדו לתת לי סיפוק (אגב ליבוביץ), אבל תכונה אינהרנטית שלהם היא שהם מקנים משמעות למעשים היומיומיים שלנו, ואני מאוד שמח בכך באופן קבוע. המשמעות היא לא תולדה של דוגמות ריקות, אלא של מעשים עם תוכן של הקרבה. השבת, הכשרות, הויתור על האיבידואליזם והאגואיזם.  מצד שני, אחרי שירדתי מכל האורות שאפיינו את ראשית ימיי, אני יכול לראות את הסבל והמועקה שיש לרבים העוזבים את העולם הדתי. אנשים מרגישים את ההקרבה גדולה מידי, חלקם סובלים מאובססיית יתר שבסופו של דבר גורמת להם לבעוט החוצה. ההקרבה הדתית היא חרב פיפיות, שמצד אחד הכרחית כדי לתת לנו את מתנת המשמעות ששיעורה בל יתואר, ומצד שני יכולה לפגוע בתפקוד הגשמי עליו הנשמה רוכבת. לכן, תחילת תהליך ההתפקרות הוא כה נעים – הגוף משתחרר ולכן גם הנשמה יכולה לנשום קצת מכל ההגבלות. הם באמת נושמים לרווחה והנשמה מאושרת ורוקדת. אבל אז זה שוקע ותחושת המשמעות, אם לא מתמלאת בהגבלות אחרות כצמחונות, אקטיביזם וכו' היא חוזרת. "גם המוות הוא פתרון" אמר גתה. אבל הוא לא באמת צדק. לא המוות של הגוף, ולא המוות של הנפש. צריכים פשוט לחיות, ולראות אם נצליח לצלוח את אלול ותשרי האלו.

ודבר אחרון לסיום

וואלה, לא הכרתי את מוטי שטיינמץ לפני הסערה התקשורתית האחרונה, אבל הוא הגיע בדיוק בזמן!

האם גם אתה נבוך?

במהלך שנותיו של הבלוג הזה יצא לי לקבל כמה תגובות בגלוי ובנסתר. התגובות הנסתרות היו מעניינות יותר, מאת אותם קוראים שהרגישו שמתחת למילים מסתתרת תחושה שגם הם מרגישים. עם חלק מהם אפילו נפגשתי פנים אל פנים מספר פעמים ודיברנו עמוקות. אחד מהקוראים היטב לתאר את הרגשתו ע"י ציטוט מהאיגרת הפותחת את הספר שהצית את הבלוג הזה.

ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצֹוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך. (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד)

קוראי הבלוג המזדהים היו נבוכים, ממש כמו שם הבלוג. מרגישים בדיסוננס הזה בין ההשכלה הכללית הנאורה והמפעימה בחוכמתה, ובין אמרות מביכות של רבנים בנוגע ללימודי חוכמות, או טיעונים משכנעים מאוד נגד הדת, או הפער הברור בין חוקי התורה למוסר המודרני.

ככה אט-אט הבנתי שהתחושה שלי לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידי, היא נחלת רבים. איני יכול להגיד במספרים כמה אנחנו, אבל אני פוגש מידי פעם עוד "נבוך" שכזה ונראה לי שכבר אפשר לדבר על תת-זרם חדש. עוד קווים לדמותו של הנבוך יכולים להיות הערצה של דמויות יהודיות שנויות במחלוקות (ליבוביץ', שפינוזה או הרב מיכאל אברהם ומשה רט יבדלו). הנבוכים נהנים מהריגוש בטיעונים כמעט-כפרניים, רוקדים על הקו הדק בין מונותאיזם רמב"מיסטי קיצוני לבין אתאיזם מוחלט, ועדיין יקיימו מצוות כהלכתן בחינת "פושט טלפיו ואומר טהור אני". זהו הריגוש האינטלקטואלי שקיים רק אם המתח האמוני הזה יישמר, ולכן התדל"שות אינה אופציה עבורם. זה לא שאין "נבוכים" שעוזבים את הדת. יש גם יש, אלא שעזיבתם היא סוג של מעבר שלב. הם מיצו את הריגוש הזה וכעת בשעת גזרות השמד (לתאבון, לתאבון!) פרצופם האמיתי נחשף. או לחלופין, באופן רומנטי למדי, הדיסוננס היה חזק כל כך עד שהיושרה האינטלקטואלית שלהם הכריחה אותם לעשות כן. הכרתי גם "נבוך" אחד ויחיד שעשה את הצעד ההפוך והתחרד, וזרק (אפילו לא לגניזה) את כל כתבי הפילוסופיה שברשותו. אבל הוא מקרה בודד מתוך שלל הנבוכים שפגשתי. בקצרה, אפשר להיות נבוך רק בשעת הדיסוננס הזה, ולכן עזיבת הדת היא מפקיעה את הסטטוס הזה.

הרב מיכאל אברהם – מהגורואים של נבוכי הדור

הנבוכות הזאת, היא מרד רציונלי קדוש. זה מרד כפול. זה נקמת היורמים. הנבוכים הם החנונים האלה, שבתוך ליבם התנשאו על הצו"לים שסיימו ש"ס, בעוד הם ממלמלים תחת שפמם "נבלה טובה הימנו". הם היו שולפים באוטובוס מול החילוני "הנאור" את "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, כאילו אומרים לו – מי באמת המשכיל מבין שנינו? הם מורדים. מורדים במסורת האבות בכך שהם ניגשים אל הטאבו של לימודי פילוסופיה ורתימת השכל לפני האמונה. ועוד יותר, הם מורדים בחברה הכללית, בהגמוניה החילונית השלטת, שטוענת שמחשבה רציונלית תוביל בהכרח להשקפות אתאיסטיות והומניות, והם מנפנפים בידע הכללי שלהם כדי להראות אחרת – וזהו מרד חדש שלא נראה כמותו. זה משהו מרענן שמצאתי ראשון כדוגמתו אצל ליבוביץ, גם אם לא התכוון לכך, וזה מה שמושך רבים אל דמותו.

אני חושב שאפשר לדבר על זרם דייקא, כיוון שיש כאן את האלמנט הזהותי החזק. אמנם אי אפשר לדבר על שייכות לקבוצה או קהילה (חבל, חבל, הייתי רוצה איזה שבת "נבוכים" כזאת). אבל אפשר לדבר על זהות שלילית – על תחושת התנשאות וגאווה על פני אחרים. "אני לא כמותם" כזה. "אני מייצג משהו נאמן". יש כאלו שייקחו מסורות עתיקות ויטענו שהם רק ממשיכים אותם. אם ה"נבוך" הוא במקרה תימני, הוא תמיד יכול לטעון שהוא דרדעי, אם הוא אשכנזי הוא עלול להתייחס לליטאים חמורי סבר. אך שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן היא האם באמת זה דבר חדש, או שמא התחושות האלו, שגם אני שותף אליהם, אינן אלא רנסנס של תקופת ההשכלה?

להשכלה יש מוניטין גרוע. בטני מלאה על משרד החינוך שלא לימד את הפרק החשוב הזה בתולדות עמנו. כדתיים, שמענו מהצד שההשכלה היא שהביאה את החילון. אבל ספק אם המשכילים הראשונים חשבו כך. רבים היו שומרי מצוות אדוקים, ואפילו נפנפו בזה שאפשר גם וגם. מנדלסון בחייו זכה לכבוד ולתפארת גם מתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה. "אז מה?" יאמרו הציניקנים, "סופו מעיד על תחילתו". דור אחד מיד אחרי המשכילים ובני המשכילים עזבו את הדת, וזה מראה שאי אפשר באמת לשלב. אמנם, זאת קביעה היסטורית חפוזה מדי לדעתי. לו מנדלסון היה זוכה גם לאחר מותו לכבוד מלכים ולא לקבורת חמור, יכול להיות שהיינו במקום אחר. לו היינו מחבקים את ההשכלה כמו שחיבקנו את הקבלה, אולי לא הייתה כרוכה בה עזיבה המונית של הדת. מצד שני, המשכילים הראשונים נמשכו דווקא למים הגנובים האלו, למורה נבוכים שנגנז, לשירי החול הספרדיים האירוטיים. אם אין אזוטריה, אין רומנטיקה. ואזוטריה אפשר לשמור רק דור אחד – זאת הצרה הגדולה ביותר של ההשכלה.

באשר לי, נראה לי שגם אני עברתי כברת דרך מאז פתחתי את הבלוג כ"נבוך קלאסי". נגיעתי החסידית לעניין והריגוש (ספורט אמוציונלי) שאני חש מהמצוות תרמו לריכוך תגובותיי. יש נבוכים שהם עדינים ונעימים, ויש "נבוכים" שהדרך שלהם להסתיר את המאבק הפנימי שלהם היא בהתקפה כלפי כל מי שקצת חורג מדעותיהם (מתודה שהושאלה מידידינו הטרוריסטים הליברלים). קחו למשל את סוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים. יש רציונליסטים שיתנגדו בתוקף כדי להראות כמה הם עצמם נאורים ומתנערים מכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו. אבל לדעתי ההשתטחות היא מעשה יהודי לגיטימי. בעת היותי באוקראינה לפני כמה שנים, ליבי התמלא בוז. אבל ככל שהזמן עבר אותה חוויה זכורה אצלי כמשהו חיובי. רבי נחמן סיפר את סיפור "האוצר מתחת לגשר" והמשיל זאת לנסיעה לצדיק. ויש כאן אמת גדולה – נכון שמבחינה רציונלית אין יתרון לקבר של צדיק באוקראינה מאשר סניף ארומה ברמת החייל. אבל הנסיעה לשם, ההכנות, והאווירה היא שמוציאה ממך את המרב הרוחני שלך. וכשאתה נמצא בחור באוקראינה שאין שם פשוט כלום, באמת שאין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל. לכן אתה מתפלל, ורק מתפלל, ללא שום כוונות זרות – וכך הכוונות הכי רציונליות שלך והכי "לשמה", יוצאות דווקא מהמקום שלא היית מצפה.

הנבוכים הם כמו פטריות. הם יצורים מממלכה אחרת לגמרי, הם לפעמים מגיחים אחרי מאורעות מסוימים, וגם נעלמים מהר. אולי המרד הקדוש הזה הוא רוח נעורים, וברגע ההתברגנות ונשיאת האישה\הבעל, עיסוק במושכלות הוא עניין שבמותרות, והוא נשאר לטור בודד בעלוני שבת או לספר שקוראים כמה דפים בו לפני שקורסים על הספה. כך או אחרת, למרות שהוא "מרד", הוא מאוד נוסטלגי, וזאת גם נקודת קושי שלו. הוא רוצה לקבל את כל התשובות מספרות ימי הביניים, או מההוגים היהודיים של העת החדשה, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, אלא רק כשעשוע בתוך גבולות. הנכונות לפרוץ, לדבר את השפה התיאולוגית-פילוסופית של המחשבה העכשווית, לקבל את המסקנות באשר הן, היא עדיין נחלתן של נבוכים מעטים, גם אם הם מצהירים בכך. וכך אנחנו נשארים בין שמיים לארץ.

ודבר אחרון בהחלט

דברתי על הריגוש שקורה מהמתח בין להיות במקום אחד לבין הרצון להיות במקום אחר. הדבר הזכיר לי את הקטע הפילוסופי הידוע מ"רחוב סומסום". כשצפיתי בקטע באנגלית גיליתי הפתעה גדולה יותר: עוגיפלצת בעצם יהודי, וגם בחו"ל אוכלים עוגיות קוקוס בפסח.

דברים שאני לא מבין

אני מאמין גדול בעיקרון הרציונליות כפי שהוצג ע"י פילוסופים רבים, למשל דיווידסון. בעברית, אני משוכנע שכל בן אדם מדבר מתוך הגיון קוהרנטי וברור, גם אם הוא לא ברור לי. ניסיון הגישור, נגיד בין דתיים לחילוניים, ימין ושמאל וכו', הוא לא בעזרת העמדת הטענות אחת נגד השנייה וויכוח חסר טעם מי צודק ומי לא, או איזה טענה תקפה או לא. צורה כזאת של ויכוח יעילה אך ורק עם שני הצדדים אוחזים באותה מערכת לוגית (לרבות אותן אקסיומות) ורק אם באמת אחד מהם צודק. אבל בעולם שלנו כל אחד יש לו אקסיומות שונות ובמערכות הלוגיות יש פרדוקסים ואנטינומיות רבות. איני טוען לפוסט-מודרניות. הפוסט-מודרניזם משמעו שאין שום טענה צודקת. אני טוען שכדי שנוכל באמת לשפוט, צריך מערכת לוגית מאוד מוגדרת, דבר שאינו תמיד בנמצא. אפילו ראסל נכשל בניסיונו להוכיח את הלוגיות של האריתמטיקה בגלל משפט אי השלמות של גדל. אז לטעון שנוכל באמצעים לוגיים לקיים דיון פוליטי? נראה לי מאוד מיותר.

לכן אני מנסה להבין את המערכת הרציונלית של זולתי. כשדתי וחילוני מתווכחים, הדיון שלהם נשמע באוזניי תפל כי אף אחד לא מכניס את עצמו לנעליים של חברו – הם מתבצרים במקומות ומבקשים: תוכיח את הטענה שלך תחת ההנחות שלי – מה שלרוב לא אפשרי. בימי הביניים ויכוחים בין-דתיים היו אפשריים, כי היהודים והנוצרים חלקו את אותן הנחות יסוד של הלוגיקה והפילוסופיה האריסטוטלית, לכן אפשר לדון האם ע"פ האסכולה היוונית המקובלת השילוש אפשרי וכדומה.

בדרך ניסיון ההבנה של האחר הלכתי, ולרוב הצלחתי להיות גשר בין עולמות, ואני מאוד גאה על כך. אבל – יש דברים שאני פשוט לא מבין. לא מצליח להיכנס לראש של הזולת, לא מצליח למצוא סיבה קלושה רציונלית למחשבות האחרות. אני נכשל כישלון חרוץ ונשאר נפעם.

בתוך מגפי הקלגס

הראשון – אנטישמיות על רוב צורותיה. יוצא לנו לפגוש בסרטונים מידי פעם אנטישמים עזי פנים שטוענים טענות משונות. הכחשת שואה, הכחשת מקדש מצד איסלמיסטים, עלילות דם מודרניות, קונספירציות על מדינת ישראל. איך אפשר להכחיש העלמות של מיליונים? איך אפשר להכחיש עדויות מוקצות לקיום של מקדש יהודי? איך לעזאזל ממשלת ישראל יכולה לשלוט בכל העולם? אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של האנטישמי המודרני כתרגיל מחשבתי. אני מצליח להגיע להבנה חלקית: הציונות היא תנועה לאומית-אירופאית. הגענו למזרח התיכון והפרנו את האופי המוסלמי השמרני ששרר פה. כבשנו והרחבנו את גבולנו. עד כאן אני מבין למה יכולה להיות יריבות פוליטית. אבל יותר מזה, שנאה תהומית, היא פלא בעיניי. כל התיאוריות האנטישמיות המודרניות מניחות שיש משהו שמסתירים מעיננו. שזקני ציון יושבים וזוממים מזימה – ולך תוכיח שאין לך סבא שיושב שם. הבעיה עם קונספירציות היא שהן לא ניתנות להפרכה, כי בהגדרתן הן טוענות שמושא התיאוריה הוא סודי ומוסתר.

מנפלאות הטיעונים הקונספירטיביים

הייתי פעם בהרצאה של חבר'ה מSpaceIL. הם סקרו את תולדות חקר הירח. ע"פ העובדות היבשות, רוב רובם של ניסיונות הנחיתה על הירח נכשלו. מספר בודד של חלליות הצליח לנחות על הירח, אך לא כולם חזרו. אבל למרות זאת – משימת אפולו 11, בה האמריקאים הנחיתו אדם על הירח, שעוד הצליח לחזור, הצליחה (ועוד כמה משימות בודדות שהיו בסמוך לה). משימת ההנחתה על הירח היא משימה הנדסית מורכבת, שהמהנדסים היום מנסים להבין איך לבצע אותה בצורה טובה, ועדיין לרוב נכשלים ושורפים כסף רב. בעת ששמעתי את הנתונים האלו לא יכולתי לעצור את המחשבה שאולי כל ההזויים האלו צודקים, אולי באמת הנחיתה הייתה זיוף. אבל איך נפלתי לתוך הקונספירציה הזאת? בעצם, הסתכלתי על עובדות יבשות וחלקיות מאוד, דרך עיניים של אדם שלא מבין יותר מידי בתעופה וחקר חלל. לכן חשבתי שהנחיתה על הירח הייתה פיקציה. אבל לא חשבתי, נגיד, שכדור הארץ שטוח, כי יש לי מספיק ידע מדעי על כך ואני יכול לבחון את זה בצורה מדעית. ההזויים שחושבים שהארץ שטוחה, טוענים שהמדענים עושים יד אחת עם השלטון, אבל אלו טענות חסרות שחר כי ניתן פשוט לבדוק ולהיווכח.

והאנטישמים? כנראה שגם להם יש חורים רבים שממולאים בשנאה. אושוויץ זה לא כל השואה. הציונות זה לא תנועת סתרים, אלא בין 7 ל14 תנועות שונות זו מזו עם הבדלי אידואולוגיות עמוקים. המקדש הוא לא המצאה יהודית, אלא מופיע גם בהיסטוריה רומאית ויוונית. בהרצאה של ד"ר מרדכי קידר הוא ציין פעם שהמראיין באל ג'זירה עדיין זוכר אחרי עשרות שנים את הראיון הראשון שהוא נתן שם, כנראה כי הצליח לדבר בשפה המוסלמית ונגע בנקודות רגישות. החסרון היחיד, כמובן, הוא שאנחנו משתמשים בזה להתקפה חזיתית (מה שיגרום להם לעצום עיניים חזק יותר) ולא לחינוך הדור הבא בעובדות פשוטות.

הרבי מת, יחי הרבי!

דבר נוסף שגורם לי מבוכה אינטלקטואלית ודתית כאחד היא התנועה המשיחית בחב"ד. באחד הסרטונים המפורסמים של ליבוביץ' הוא מעלה בקול את השאלה האם הרבי מלובביץ' הוא נוכל או פסיכופט. המראיין צוחק, כנראה חושב שליבוביץ' סיפר בדיחה. אבל ליבוביץ' מתעקש. לא! אני באמת לא מבין! הוא נוכל או פסיכופט? כשצפיתי פעם בסרטון הזה נעתי בחוסר נוחות בכיסא. איך הוא אומר דבר כזה? ליבוביץ' הכיר את חב"ד דרך גורמים משיחיים שניסו "להחזיר אותו בתשובה". בחלופת המכתבים אנחנו מוצאים שחסידי חב"ד משיחיים שלחו חומרים רבים לליבוביץ' והוא בתגובה ענה להם בקור רוח להיזהר ממשיחי ונביאי שקר. ואם הרבי אישר את משיחיותו (שזאת שאלה פתוחה לויכוח, נכון להיום), האם הוא לא הכיר בדיוק את דברי הרמב"ם? ודאי שהכיר! יאמר ליבוביץ'. אז יש שתי אופציות: או שהוא לא מבין מה שהוא קורא, או שהוא מבין והוא מרמה את כולם.

זאת הייתה המחשבה של ליבוביץ'. אבל כשאני רואה ופוגש משיחיסטיים היום מאוד לא ברור לי מה עובר להם בראש. דברי הרמב"ם שהוא מאוד מרכזיים בחב"ד הם מאוד ברורים. רק עם פרשנות מאוד יצירתית אפשר להכריז על הרבי כ"ספק משיח", ואפילו לא משיח ודאי. איך הם מתכחשים למה שכתוב שחור על גבי לבן? חוץ מזה, הנמצא בהיסטוריה אדם שהוא לא מת? כלום הרבי צדיק יותר ממשה רבינו שנקבר באדמה? יש את הדרשנות והפלפול על "זרעו בחיים" ועל "יעקב אבינו לא מת", אך ברור שאלו מדרשים שבאים להדגיש שמותם של צדיקים הוא לא כמותם של שאר אנשים, אבל בסופו של דבר "הכול שב אל העפר".

והם יאמרו לי: "אבל גם את השם אתה לא רואה ומאמין בו!". וכאן אני נכנס למבוכה גדולה מאוד. כי מה באמת האמונה שלי בקב"ה לבין האמונה ברבי הבלתי נראה, בפיות או במפלצת הספגטי? לשאלה הזאת אני יכול באמת לענות בכל מיני צורה פילוסופיות. התער של אוקהם יוריד את הפיות. חורים בתורת התיאורים של ראסל ודבקות במציין הקשיח של קריפקי יפסול את אופציית מפלצת הספגטי וישאיר אותי עם אלוהי ישראל, ושלילת התארים הקלאסית משמשת כלי הגון נגד השוואת האל לרבי מלובביץ'. אבל כאן שוב נפלתי בטיעונים לוגים, ולא ניסיתי להבין את החסיד השוטה. עבורי, מעבר לכל הטיעונים הפילוסופיים, אלוהים נוכח בעולם שלי ואני חי את חיי תחת תחושת ההשגחה וערכי המסורת בהם אני מאמין ודרכם את מנתח את כל מה שאני רואה. (הדבר הכי קרוב לזה הוא ההוכחה האונטולוגית). ועבור החסיד שגדל על ערכי חב"ד המשיחית – קשה מאוד לצאת מהפרדיגמה אלא אם יש מה שיזעזע את עולמו או לא יהיה ניתן להסבר. עד כאן לימוד זכות – אבל הדבר עדיין קשה. כי אני חושב, אולי בטעות, שאני והחסיד חולקים את אותה מערכת לוגית. שנינו מקבלים את הרמב"ם, את דברי חז"ל ואפילו את עקרונות החסידות של הבעל-שם-טוב, ומה שנשאר זה רק להתווכח על הדקויות. אני לא מצליח להבין איך הוא לא רואה את מה שאני רואה. ואני עדיין נשאר במבוכה כשאני רואה שבין החסידיים המשיחיים נמצאים אנשים משכילים מאוד בחוכמות העולם והתורה, כותבים דברי טעם בצורה מסעירת את הדמיון, מבינים בנגלה ובנסתר…אז איך הם הגיעו למסקנה האבסורדית הזאת? לאלוהים פתרונים.

ודבר אחרון בהחלט

המירוץ לחלל ממשיך להסעיר את דמיון האנושות. בחודש האחרון חזינו בשיגור חללית של היזם אלון מאסק, המתיימר יום אחר לא רחוק ליישב את מאדים. דיוויד בואי שר את שירו האלמותי על המסע בחלל.

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

רדו מעץ, רדו אל העם

בחלק שעבר ראינו איך החסידות לקחה מושגים נפיצים כגון הקבלה והמשיח, והביאה אותם לחיי היום-יום בצורה מפרה ומועילה רוחנית. חוץ מן הקבלה המיסטית, הייתה עוד תורת סוד במסורת היהודית: והיא תורת הסוד השכלתנית. הגאונים התפלפלו בפילוסופיה, בימי הביניים ספרות החקירה הייתה מגוונת, ובראשה הרמב"ם עם מורה נבוכים, הרצוף בסודות שרק מעטים הצליחו לדלות מתוכו.

היום כבר ידוע, החסידות היא מעבר לתנועה עממית – היא מכילה עומק פילוסופי רב, בניגוד למה שסברו המשכילים, וגם בניגוד למה שסוברים לא מעט אנשים היום, שתופסים את החסידות בתור תנועה של קרקור סביב אדמו"ר ושתיית "לחיים". החסידות, איפוא, הכניסה גם את היסודות הפילוסופים היהודיים לחיינו, ומהווה נדבך משמעותי בתולדות הפילוסופיה היהודית.

גם למעריץ ליבוביציאני שכמותי, יש ביקורת. לדעתי, ליבוביץ טיפס על עץ גבוה: כל ימיו הסתייג מהחסידות. אם בגלל השפעתה מהקבלה, אם בגלל היותה תנועה עממית, אם בכלל סתם מסורת "מתנגדת". אבל כאיש רוח, ידע לחרוג לעיתים רבות ממנהגו ובפיו היו שגורים אמרותיו של הרבי מקוצק ושל "צדקת הצדיק" מלובלין, לא לפני התנצלות רבתי של: "לעיתים ניתן למצוא גם אצל הוגים אלו דברי אמת…". בספר האחרון שיצא על ה"רוח חיים" ליבוביץ אפילו בורר איזה עמדה מתוך התניא.

יש ליבוביציאנים בברדיטשב

ראשוני החסידות התעסקו ב"ספרות החקירה" הפילוסופית כדי להגיע לאמת שתעורר את אהבת ה'. בעצם, אני רוצה להראות כמה דוגמאות לכך שיש אלמנטים ליבוביציאנים בחסידות עצמה. ניקח את התזה הליבוביציאנית המרכזית: עבודת ה' צריכה להיות "לשמה" – שום דבר בתווך, לא הנאה רוחנית או גשמית או מטרה מלבד עצם עבודת ה'. החסידות אומרת משהו דומה – המטרה היא לעבוד את ה' מתוך אהבה יוקדת, תשוקה אינסופית, וחיבור אמיתי. כפי שמיוחס לבעש"ט (כמדומני) שאמר: "גם אם היו נותנים על המצוות גיהנום ועל העבירות גן עדן, עדיין הייתי מקיים את המצוות כי הם דבר ה'". יש לקיים את המצוות מתוך רגש מפעפע של אהבה לאל. את הקיום הבלתי תלוי הזה, מכנה רבי לוי יצחק מברדיטשב לרוב "עבודה מאהבה", ולעיתים גם "לשמה". לא מפתיע.

ולכן העוסק בתורה לשמה…אזי מאיר על הנפש…אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה  את שמו הבורא ב"ה ית"ש [=יתברך שמו] ובשמחת האל ית"ש…

(קדושת לוי, קדושה ראשונה)

ועוד היד נטויה בכמות הפעמים בהם הוא מדבר על לעשות רצון הבורא רק משום שזהו רצון הבורא. סתם דוגמא שמצאתי ב"שלוף":

ראוי ונכון לעשות רצון הבורא בעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד לבורא ית"ש ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר, והאמת הוא בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זאת…כי מכוח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גודל רוממות הבורא ית"ש אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו ית"ש והוסר הגשמיות ממנו…אז יבוא האדם לעבוד אותו בבחינה זו…באהבה בלי מצפה לתשלום כמול כפועל אשר שכרו יקווה.

(קדושת לוי, פירוש הגדות)

להתבודד "לשמה"

ספורט אמוציונלי?

אז מה חרה לליבוביץ? האם זה עבודת ה' הבוערת שאצלו בוצעה בקרירות טכנית? נראה שההסתייגות הייתה עניין של העדפה אישית, ולא של שלילה פילוסופית. את התפילה הנרגשת כינה "ספורט אמוציונאלי", ואמר שאין הוא בא לבית הכנסת כדי לשפוך שיחו. המעניין הוא שגם רבי נחמן חשב ככה. רבי נחמן הפריד בין תפילת קבע, אותה יש להתפלל בחרדה ובאימה, לבין התפילה שבה באמת שופכים את הלב: התבודדות. ע"פ תורת ברסלב, את ההתבודדות מבצעים בנפרד מהתפילה הקבועה באופן ברור ומפורש: ביער ולא בבית הכנסת, בלשון אשכנז (יידיש) ולא בשפת הקודש. אין בה סדר: אפשר לכעוס, לצחוק ולהביע רגשות, וכל זה הכי "לשמה", כדי לעורר אהבה.

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת. בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה)

אריסטו עם גרטל

וכעת לרמב"ם עצמו. חב"ד קשורה קשר עמוק לתורת הרמב"ם, דבר שנשמע בראשונה די תמוה, כי מי לנו רציונליסט כרמב"ם. אך ספר היסוד של חב"ד, התניא, הוא דוגמת מופת לפרשנות חסידית לרמב"ם. האדמו"ר הזקן נותן למושגים הרמב"מיסטים של "הוא ורצונו אחד" ושל תורת השלילה נופך עמוק ומפולפל, ובעצם מפתח רובד נוסף של תורת אלוהות על זו של הרמב"ם. זהו חיבור גאוני שמצליח ליישב את עולם הקבלה, יחד עם הרציונליזם הרמב"מי. גם בעיית גוף ונפש, היא מהנושאים המרכזיים של ספר זה, בו האדמו"ר הזקן שוטח את התורה המדוקדקת שלו המיטבה להבין מה קורה ממש "בפנים". להערכתי, זאת הסיבה שתורת חב"ד מדברת להרבה צעירים שמבקשים למצוא רוחניות שכלתנית יותר. ובעצם, הרעיון המרכזי של חב"ד זה "חכמה בינה ודעת"…

לאריסטו היה זקן (חסידי?)

וניתן דוגמא דווקא מה"שפת אמת" בה הוא מטיב להבין רעיון הלקוח מתוך "מורה נבוכים".

הסתכל בג' דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, פירוש כי השגחת הקב"ה בעצמו על בני ישראל, ונאמר לא הביט און ביעקב כו'…אם כן כשאדם חוטא יש עין רואה מסטרא אחרא ונמצא בחטאו חס ושלום…אבל כשאדם עושה טוב משגיח עליו הקב"ה בעצמו…הקב"ה ששולט על בני ישראל אין משגיח ברעתם רק בעת רע…ומכל מקום עיקר ההשגחה שעל בני ישראל אין בו קטרוג לעולם והבן ומצד זה צריך אדם שלא לחטוא כדי שלא יגרום ראיות העין הנ"ל ויש בזה סוד עמוק"

(שפת אמת, ליקוטים על פרקי אבות, ב', א')

ה"שפת אמת" נוגע פה בעובי הקורה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מנוסחת במורה נבוכים – ההשגחה היא דווקא ראיית המעשים הטובים, ואילו על הרשעים אין עליהם מה שקרוי "השגחה" (במובן הרמב"מי, אין השגחה פרטית על בעלי חיים, כפי שמשמע מדברי אריסטו, וגם רשעים קרואים חיות לצורך העניין הזה). ויש ישירות ניתוב לטובה – אותו סוד נורא שמספר לנו הרמב"ם אודות ההשגחה במורה נבוכים, כלומר שהקב"ה "אינו משגיח על הרשעים", דווקא פועל לטובתנו, כי המעשים הרעים לא נראים וזאת סנגוריה נפלאה.

צדיק הוא צדיק הוא צדיק – ולא רק

החסידות היא איפא, דרך ממוצעת בין הקבלה לרציונליות. יש עוד להבין את תפקידו של הצדיק בכל הסיפור. ה"נועם אלימלך" הוא ספר שכל מטרתו – להסביר את המושג החסידי "צדיק". זה לא באבא מחולל ניסים הנמצא מעל הטבע. אלא, הצדיק הוא בורג במערכת האלוהית. הנועם אלימלך מתאר לפרטים את המכניקה השמיימית שמורידה שפע עליון, ומתאר את הצדיק כחלק במערכת הזאת. לימוד בספר מראה את מורכבות התורה החסידית, גם אם בכיוון הזה זולגת יותר לקבלה מאשר לרציונאליות. הקטע החשוב הוא שגם הדברים האלו נובעים מתורה של סיבה ותוצאה, עילה ועלול. (אולי ארחיב פעם אחרת) האמונה בצדיק לא נשארת עמומה – יש לה הנמקה. וככל האמירות החסידיות: גם זה מנותב לחיינו הקונקרטיים, כי "עמך כולם צדיקים", כולנו שווים משהו, ולכולנו יש תפקיד.

ודבר אחרון לסיום

היום י"ט כסלו. היום בו מציינים את ראש השנה לתורת החסידות. זה גם יום ההילולא של תלמיד הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש. הבעל שם טוב אמר, שהמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. המגיד ממעזריטש הלחין (ככל הנראה) את הלחן היהודי הידוע בתבל: הבה נגילה. אם זה לא "יפוצו", אני לא יודע מה.

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

יש לי יותר מידי אמונה בבני אדם. אני מאמין שאוכל לתקן את ראשם המעוות של כל עמך-ישראל ולגרום להם להבין באמת מה זאת יהדות. המצב מחוץ לבלוגספירה, קוראים יקרים, הוא מחפיר. הפוסט הזה הוא "כיבוי שרפות" מהיר על שאלות שקיבלתי לאחרונה, והוא מהווה תימצות מקונטרס שאני כותב בימים האלו (השני במספרו). אמרות כמו "פלטת שבת זה לא בעצם לעבוד על אלוהים?" או "אז מותר לאכול עוף וחלב, זה הרי לא כתוב בתורה אז זה פחות חזק" פשוט מקוממות אותי. בואו, יהודים יקרים, נבין מה זאת הלכה בעצם. ובדרך נעצבן עוד כמה רבנים.

אוי השכינה, כי בניתי עלייך.

תורה או דת – כולם מילים המתארות מערכת חוקים לפיהם אנשים מנהלים את חייהם (בפורים נקרא על "דת המלך" – חוקי המדינה). ע"פ המסורת, התורה נמסרה למשה מסיני. ומה המשמעות של זה? שכל מערכת החוקים ניתנה לו בסיני. למערכת החוקים הזאת יסוד שמיימי המתומצת בצורת "תורה שבכתב" – מעין תרכיז שמשם אפשר להבין בערך מה זאת התורה. אבל עיקר התורה היא דווקא התורה שבעל פה. ההלכה, אמנם יסודותיה בשמיים, אך רובה מעשה אדם היא. כשחז"ל אמרו ש"'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני", הכוונה היא שהכל היה ברור ומכוון מול משה רבינו כדי להגיע לאותם מסקנות כפי שאנחנו מגיעים גם היום, כי בסך הכול – ההלכה מכילה כלים "בילט-אין" לדרוש ולבנות את עצמה עוד ועוד. ההלכה היא הכלי שלנו לעבוד את ה', יצירת פרדיגמת חיים מבוקר עד ערב המוקדשת לעבודתו, שאם תשאלו אותי, נראית לי הדרך הסבירה ביותר לעבוד את אלוקינו. אבל כטבעו של ציווי או פקודה המוטלת על האדם – אין זה מן הראוי להטיל על האדם ציווי אלוהי ולצפות שהוא יקיים אותו. "מי ה' כי אשמע בקולו". אנחנו בדורינו לא יודעים עליו כלום, זהו דבר לא סביר בעליל שנענה למצוותיו ונקיימן. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. למה?

משה, אחד משלנו

אחד מיסודות האמונה היא נבואת משה המיוחדת. נבואת משה מתאפיינת בכך שהיא הייתה ב"real-time". משה התעלה על שאר בני האדם בכך שבדרגתו הנבואית יכול היה ממש להבין מה ה' רוצה מעם ישראל, מה הוא דורש, איך ראוי לעבוד אותו. הדרגה הנבואית הגבוהה הזאת היא שהובילה את מתן תורה דווקא ע"י משה. ובכל זאת, משה היה בשר ודם, לא מלאך. התורה היא מהשמיים – מההבנה וההשכלה השמיימית של משה, אבל היא הובאה לנו באמצעות בן אדם כמונו. "דבר אתה עמנו ונשמעה" אומרים ישראל למשה. "נשמעה" במובן של "נבין". הם בעצם אומרים: "עזוב אותנו מה'. אנחנו לא ברמה שלו כמוך, לא יכולים לדבר איתו. אנחנו לא מבינים מה כל הקטע בתורה הזאת. תסביר לנו אתה, משה, מה זאת התורה, אתה בן אדם, א מענטש, אחד משלנו". עיקר התורה הוא מסורת הדרש, ההתעסקות באנושיותה של התורה והרלוונטיות שלה לחיי היום-יום שלנו. תורה שבעל פה – כיצירה אנושית מובהקת, היא הדבר היחיד שבני אדם כמונו יכולים להתעסק איתו, לא חומר אלוהי גבוה. אפשר אולי להקשות על כך שמדרש תנחומא אומר שעניין "נעשה ונשמע" היה דווקא לתורה שבכתב, ואילו על תורה שבעל פה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית". אבל למעשה, זה מחזק את הרעיון. תורה שבכתב, לא היה הרבה מה להבין. נו שויין, נעשה ונשמע. תורה שבעל פה, שכבר מכילה דקדוקים והתקטננויות, שזה דבר שעם ישראל הבין טוב מאוד מה זאת אומרת, כבר היה ויכוח אם כדאי או לא כדאי לקבל תורה שנכנסת לכל פרט בחיים. אבל אשרינו מה טוב חלקנו, קיבלנו את התורה.

ההלכה כתת-נבואה

המשך ההתעסקות בתורה לאחר משה רבינו הייתה אך ורק בעלת אופי אנושי. הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי מדגיש את הנקודה ש"לא בשמיים היא". רק בני אדם רשאים לבנות את ההלכה, ולא בונים אותה בצורת וודו. את ההלכה בונים בצורה שבני אדם יבינו, ולכן ישכילו גם לקיים אותה. כי מה לעשות, קשה לנו לעשות משהו שאנחנו לא מבינים. למעשה, ניתן להסתכל על פסיקת ההלכה, על כל שלביה המרובים (13 מידות, כללי היסק, "ניתן לצמצם", "ר' עקיבא וחברו, הלכה כר' עקיבא" וכו'), כנבואה זוטרא. הנבואה הגדולה של משה רבינו, היא ההבנה העמוקה ביותר שיכול לבן אנוש להיות. להבין את ה', להינבא, היא תכונה אופיינית רק לבני אדם, כפי שהרמב"ם מציין – וזה מותר האדם מהבהמה. (מו"נ) ולמעשה, כך משתמע מדבריו, ראוי לכל אדם להיות כמשה רבינו, כל אדם, רק אם יתאמץ מספיק, יגיע לרמה הזאת (הקדמה ח' פרקים). אבל גם אדם ששובר את ראשו בפסיקת ההלכה על סמך עקירת הרים וטחינתם זה בזה, שאין ספק שזהו הישג מרשים כמעט כמו נבואה, יפה כוחו בלהגיד לנו אם הכלי כשר או טרף – זה הכי קרוב לנבואת משה רבינו, ולמעשה, זאת גם סוג של נבואה, באופן מסויים.

ההלכה כיצירת מופת

בספרו האחרון הרב ליכטנשטיין אומר דבר יפה, וברשותכם ארחיב את דיברו. (אם כי אומר שברוב הספר לא מצאתי עניין רב). כל זה אינו משל ולא חלום, כי למען האמת לא מצאנו דבר מדהים שכזה בכל תרבויות העולם כמו ההלכה. ההלכה היא למעשה יצירה מופת אנושית מדהימה. שורשיה הולכים אלפי שנים אחורה. כל דור ודור מוסיף משהו ליצירה הזאת, ממשיך לעצב את התמונה הנפלאה הזאת. דורות שלמים, ארצות ויבשות שונות, מצטרפים יחד ונותנים את ידם במפעל הזה. תלמיד מרוקאי במאה ה21 יכול לחדש משהו אצל חכם אשכנזי מהרנסנס, המתבסס על דיוק מהתוספות הצרפתי החולק על סבו רש"י, שפירש מאמר של אמורא מבבל בשנות התרפפ"ו. אני עודני עומד נפעם מול הדבר האדיר הזה. כולם שותפים! כולם יכולים להצטרף ליצור את היצירה הזאת שנקראת הלכה. ומיותר להגיד ש-כן! גם אתם יכולים! כבר כתבתי בעבר שאין עניין של מונופול – כל אחד יכול ללמוד את הדרך לפסוק הלכה ולנסות לראות היכן הוא משתלב, גם אם זאת הלכה לביתו שלו. כמובן שיש מנגנון של ביקורת, כדי שלא נגיע לאנרכיה בה "איש כל הישר בעיניו", ולכן לעיתים צריך לפסוק הלכה ממש, מלשון "להפסיק". לעיתים צריך להכריע. אבל לא ננעלו שערי בית המדרש. גם אם לא תנצחו, אתם חלק מהמשחק. אולם, ברור כשמש שהשלב הראשון בהשתלבות במפעל ההלכתי לדורות הוא קודם כל – קיום ההלכה. לשם כך נוצרה ההלכה, זה לא ספורט אינטלקטואלי, אלא בתכל'ס היא נועדה שנקיים אותה, ואם לא היינו מקיימים אותה, אז היא הייתה נעלמת מהר מאוד.

רבי-פאוור!

ממה שתיארנו, די ברור שלחכמים יש "נשק" בידם. יש להם כוח שהם יכולים להפעיל. ואל לנו לטעות, הכוח ההלכתי הוא כוח עצום, עד שלעיתים חז"ל אומרים דברים שישמעו לאזניים לא-דתיות על גבול הכפירה, אבל כפי שאמרנו – כשמדובר בהלכה, זה מגרש ביתי לבני האדם. מצוות מדרבנן, אמנם לעיתים מבחינת עונש הם קלות יותר, כדי להזכיר לנו עדיין שיש בוס אחד לעולם, אבל אין המשמעות שהן פחות חשובות או שלחכמים אין כוח בכלל. במסכת שבועות מזכירה הגמרא את הפסוק בתורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא". ה' לא סולח למי שעובר את העבירה הזאת, אין מצב. אבל אז הגמרא אומרת דבר מזעזע: "בית דין של מעלה [=ה'] אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה [=החכמים] מלקין אותו [=מענישים] ומנקין אותו". Booya! מי אמר שרבנים הם רכיכות? גם על מצוות מדרבנן, כגון מקרא מגילה , דורשת הגמרא ואומרת "קיימו וקיבלו" – כתוצאה מההחלטה למטה, פה אצלנו, גם שם למעלה החליטו שזה רעיון טוב. או כמאמר הגמרא במסכת מכות: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. אלו הן מקרא מגילה, ושאלת שלום בשם והבאת מעשר".

יאללה רבי!

נובו-רבי או רובו-רבי

עם זאת, אני מודה על האמת, המצב היום בעייתי משהו. בזמני קדם יהודים שהתנגדו לדרוש ולחדש את ההלכה, מלבד הבנה בסיסית של הכתוב, נקראו "צדוקים". להישאר תקוע עם מה שהראשונים כתבו לנו ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. היום אנחנו גם נוטים לקצת "צדוקיות" שכזאת. רק רבנים מועטים נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד "את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". יש פחד מפני החידוש בהלכה בימינו, ודי בצדק, כי צריך להיזהר לא ליפול לבירא עמיקתא של רפורמיות, שכפי שליבוביץ תיאר אותה "עבודת האדם". הרפורמים משנים את ההלכה כדי שיהיה נוח לאדם לעבוד את ה'. אבל בחייאת, אם ככה אז לכו עם זה עד הסוף. מה זה ה"כל נדרי" המעפן הזה? הרבה אנשים לא מתחברים לזה. אולי תקרינו בטמפל שלכם "יוסי וג'אגר" במקום? זה הרבה יותר פופולרי. מול זה, ההלכה האורתודוקסית נותנת כבוד לראשונים, אבל יודעת לעשות רגרסיה כשצריך. אצל ר' פיינשטיין ור' עקיבא איגר אפשר למצוא דברים מדהימים, פסיקות מלאי מעוף וחסרות פחד – אבל המטרה היא בסך הכול אחד: לעבוד את ה'. לזכור אותו בכל צעד שלנו, ולהמשיך לחיות איתה "וחי בהם ולא שימות בהם". כשבאים לפסוק הלכה, צריך בהתחלה לנטרל את כל הסביבה החיצונית, לא לערבב שאלות של השפעות מדיניות, חברתיות או תרבותיות. לנתח את המצב בצורה הכי יבשה – רק ככה אפשר להגיע לאמת הצרופה. ואחרי שהגענו למסקנה – אפשר לראות אם היא מסתדררת עם החיים שלנו. ותמיד יש אפשרות לפסוק "לפנים משורת הדין" מול "יקוב הדין את ההר". כאמור, ההלכה היא הלך חייהם של בני האדם. אני אופטימי, בכל אופן.

מדור השו"ת – הלכה עם הרוח

לסיכום, הנה מה שתענו כשהדיוט שואל אתכם את השאלות הבאות.

ש: "איפה כתוב בתורה ש-X?"

ת: "בשולחן-ערוך. בזה אתה לא יכול לכפור גם אם תרצה מאוד".

ש: "למה אם אמא שלי לא יהודיה ואבא שלי כן אני לא יהודי? הרבנים מעוותים!"

ת: "מה זה משנה לך אם אתה אומר שהרבנים מעוותים? אם אתה רוצה להיות חלק מההלכה, תצטרף ותקבל אותה. אם אתה לא רוצה להיות חלק ממנה, מה אתה מתלונן? שבת שלום. 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ".

ש: "אתם לא עובדים על אלוהים?"

ת: "לא, הוא דווקא זורם איתנו."

סיפור מצחיק וסרטון יגיע בפוסט קצרצר שיפורסם בקרוב. בינתיים תהנו משירו הנפלא של קובי אוז.

הל(י)כות עולם לו,

אוריץ.

מסע ההרג של ניטשה

בבא בובה BA

א(י)נטרנט = סרטן?

היחשתי פעמי לבית הכנסת להתפלל תפילת מנחה. זה לא בית הכנסת שאני מתפלל בו בדרך כלל, פשוט הפעם הייתי צריך לתפוס מניין מוקדם יותר. הקדמתי בדקות מעטות ועמדתי בפינה מכין עצמי לתפילת מנחה ע"י קריאת שגיונו של חבקוק הנביא. בינתיים, אחד המתפללים מסיים את שיעורו על פרשת השבוע (נוח כמדומני). ואוי לאזניים שכך שמעו. "הזהרו מהאינטרנט!" זעק המלמד. "מה זה אינטרנט? אינטר – זה להיכנס." התחיל לבאר (הדיסטרנסילציה במקור), "נ' זה 50 בגימטריה וט' זה טומאה – מי שנכנס לאינטרט נכנס ל50 שערי טומאה". למרות שהקורא יקרא את הסיפור ויצחק, לי יש כמה וכמה סיבות לבכות. האחת, שהמלמד החביב (שעוד פנינים הרבה יצאו מפיו) הוא תוכניתן מדופלם, שלא לומר חס ושלום "משכיל". השניה היא שדברי בלע שכאלו, שמקומם אצל מטיפים נוצרים, מגיעות לאוזניים יהודיות בשיעור שבועי בבית כנסת – מקום שלדעתי, האמונה בו צריכה להיות משלנו, ולא טיעונים מיסיונרים שקל להמציא וקל להפריך. הפניתי פניי לארון הספרים וחיפשתי ספר מעניין בין הרי התיקון הכללי וסידורי "כוונת הכליות" עם כל השמות והכוונות הקדושים. דעו נא רבותיי, כי אמנם בתי כנסת הם לא ספריית גרשם שלום אבל לעיתים ניתן למצוא בהם אוצרות של ממש. ואכן מצאתי מונח בקרן זווית ספר קטן שעליו כתוב "הגות". אלו הספרים שאני אוהב. בשנות ה-80 יצאו מידי פעם בצורת ספרונים קטעים מכתבי עת בנושא מחשבה, הגות ופילוסופיה יהודית. חוברות קטנות אלו הם סיפור הצלחה אשר קשה מאוד להשיגם היום (ובוודאי שלא מדפיסים אותם שוב), למרות שהם מכילים תוכן חשוב מאוד ומעניין. עלעלתי בחוברת וקראתי מאמר מעניין מאוד (של ד"ר לא זוכר מה שמו) על מושג ה"אמת" ביהדות (לא אפרט, אך בקצרה – כיצד גם משל כפי ספר איוב או "אפרו של יצחק" יכול להיות אמת נוקבת). דיפדפתי בספר וראיתי מאמר אחד עם התייחסות להוגי דעות מערביים, בינהם ניטשה ו"מותו של האל". אך המילה "מותו" הייתה מחוקה בדיו כחולה, בליווי הערה "חס ושלום!!". תפילת מנחה התחילה. נישקתי את הספר והחבאתי אותו במקום שאף אחד לא ימצא, כך אני מקווה אם אבקר בבית הכנסת הזה עוד פעם.

אז הוא מת, אז מה?

למה שיהודי יזדעזע מזה שניטשה הרג את אלוהים? זה יזעזע אותו אם האלוהים של ניטשה זה גם האלוהים שלו. האם נזדעזע כשנראה עובד כוכבים שובר את הפסל שלו? כל התיאוריה של ניטשה היא בגדר עובד ע"ז שהניח פסל אחד והלך לעבוד פסל אחר. כי, לאמיתו של דבר, אי אפשר לעולם הזה ללא אלוהים. ולמעשה, ע"י שהרג את האל שלו, ניטשה ברא לעצמו אל חדש בעיניו האפיקורסיות, וזהו אל יותר טוב, יותר נכון, יותר חזק, זה המוסר – המוסר הוא האל החדש של ניטשה, והאל שהיה על הצלב (או אבא שלו) מת. (הערת אגב: ניטשה לא התחיל בכך, אלא השורש של העניין הוא עוד בוולטר). בכל אופן, על דרך מה שאמר הבעל שם טוב, גם מניטשה אפשר ללמוד משהו. הדברים שניטשה הצביע עליהם, אפשר לקחתם ולהבדיל בין טוב לבין רע, וע"י זה לזכך את האמונה שלנו לכדי אמונה טהורה יותר ונקייה יותר משאר אמונות זרות ומרושעות שנתערבבו באמונת הייחוד היהודית הטהורה. נשים לב – כתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי" – האל עצמו אינו משתנה כתוצאה מהבנתנו אותו או על ציר הזמן (בניגוד לאל של ניטשה – המוסר האוברמענטשי, או האל של שפינוזה – הטבע), אבל התארים שאנו מצמידים לאל משתנים גם משתנים, וזה מה שניטשה עוזר לנו לעשות – להגיע לתיאור חדש ע"י פסילת התיאור הקודם (לפחות בחלקו). ראיה לכך שהתארים משתנים קראנו בפרשת השבוע ("חיי שרה"), שלפני מסעו של אברהם להפצת המונותאיזם נקרא האל "אלוקיי השמיים" – ששלט, כביכול, רק בשמיים. ולאחר מכן: "אלוקיי השמיים והארץ".

לסגור פינה אחרונה בכ'עבה

ריצ'ארד דוקינס - האמנון יצחק של האתאיסטים

דיברנו על אברהם אבינו ועל ניטשה- אז בואו ונאחד בינהם. כפי שאמרנו (ואבאר כבר בזמן אחר) שאי אפשר לעולם הזה ללא אלוקים. תורת הספקנות והפופ-אתאיזם הנהוגה היום ע"י אנשים שחושבים שהם חושבים, ולמעשה אינם יודעים שהפילוסופיה שואלת שאלות חוצות אמונות, דתות וחוסר-אמונה, ומנכסים בטעות זדונית לעצמם את המחשבה והחשיבה, כאילו שמי שמאמין לא חושב (אולי בגלל זה הוא גם לא מפחד 🙂 ), היא שום דבר מלבד פאנקיזם של מרידה במוסכמות (גירסא גיקית של וודסטוק, אם תרצו). על הנצרות כבר דיברתי רבות שאיננה בגדר אמונת ייחוד, ואולי אפילו בגדר עבודה זרה כלילה, בעלת טעויות תאולוגיות חמורות ביסודה, אשר אני מתנגד נחרצות להתחלחלותם לתוך היהדות (דבר שלעיתים קורה, לצערנו). ומה לגבי האיסלם? מקורביי כבר שמעו ממני עשרות פעמים שתי רעיונות שאני חוזר עליהם שוב ושוב. הראשון – הרס הפולקלוריזם (שעל כך אני פשוט חייב לכתוב בקרוב!) והשני – האקסטרניות של האל. אני תופס בדעה שהאל היהודי הוא אקסטרני ליקום, שנאמר – בראשית ברא וכו' – בין האל ליקום יש יחסי בורא-נברא, הוא אינו חלק מהטבע (פאגניזם) או לא חדר לטבע (נצרות, סיינטולוגיה), והוא אינו הטבע (שפינוזה, אתאיזם למעשה). הפעם היחידה שהייתה אינטרווינציה אלוהית הייתה בבריאה (ואולי גם בקיקיון של יונה, אומר בחצי חיוך וחצי רצינות). אמנם, האמונה המוסלמית גורסת שהתורה ניתנה לאותו ישמעאלי ע"י מגיד, המלאך גבריאל, בעוד שאצלנו התורה והמצוות ניתנו ע"י משה, בשר ודם, מכוח נבואתו בלבד – ולא ע"י חדירה אלוהית לתחום האנושי – השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם. משה היה היחיד שהיה ראוי לתת את התורה, שכן הגיע לרמת נבואה שלא הייתה לפניו ולא תהיה אחריו, ורק בעזרת הבנת אלוקים שכזאת אפשר להנחיל את התורה – חוכמה קדומה, אלוקית וניצחית. וכך אנו אומרים: "תורה ציווה לנו משה" – משה ממש! בשר ודם כמונו! לא מלאך! (הערה קטנה: לדור המדבר ניתנו שתי מצוות מפי הגבורה עצמה – "אנוכי ה'" ו"לא תעשה לך פסל" – ולכן באותו דור, לא הייתה להם זכות בחירה לעבור על המצוות האלו, וגם מעשה העגל היה עבירה לשמה לפי דעת הרבה מהמפרשים, שרצו לעבוד ולהידבק בה' ולא להכעיסו, אך לא ידעו כיצד לעשות כן. גם בבעל פעור כתיב רק "ויצמד" וכו' וכו'). הרוצה לעיין בקושיה מהי תורת הנבואה ביהדות, שאינה התעוררות מלמעלה, אלא דווקא התעוררות התחתונים, יעיין ברמב"ם (מורה נבוכים, איך לא? אבל גם בתחילת משנה תורה כתוב בתמצות נפלא ומובן לכל נפש חושבת מעט מהתיאוריה הזאת של הרמב"ם). גם ליבוביץ מביא דברים נפלאים בשמו של הרמב"ם ובשמו שלו.

ולנו נשאר רק לבכות על השכינה שבגלות שמקטינה דעתנו עוד ועוד, וכדברי הרבי מקוצק (האהוב עלי עד מאוד): בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה.

ברוך המחזיר שכינתו לציון.

ודבר אחרון בהחלט: לחובבי גימטריות…

מי אתה משיח? – סיכום

מילים אחרונות בנושא

כפי שהצגתי בפעם האחרונה, הנושא רחב מני ים לדבר עליו. החלק השני היה אמור לעסוק בענייני בית שני, והחלק השלישי היה אמור לעסוק במשיחיות של שבתי צבי שר"י ובצמיחתה של תנועת החסידות (שלהפתעתכם, דווקא הצליחה יפה מאוד בלשמור את העם מפעולות מסוכנות). אולי בפוסטים הבאים אגיד מילה או שתיים בנושא, אבל כעת – אני רוצה לסכם. איפה אנחנו היום? מה השתנה בעניין? במה אנשים מאמינים? במה אני מאמין?

ואף פי כן, בוא יבוא

הרמב"ם ניסח 13 עיקרי אמונה. העיקר ה-12, שהפך גם לשיר פופ קליט כמה שנים מאוחר יותר, מנוסח כך:

אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא

הקוראים בסידור יום יום ישימו על ליבם את הדבר הבא. העיקר שלעיל, הוא העיקר היחיד שקיים בו סיוג. רק בעיקר הנ"ל הרמב"ם מסייג ואומר "ואף על פי". זה לא כי שאר העיקרים הם ברורים ומובנים. זה לא ברור ש"אין לו גוף". זה לא מובן שהבורא "יודע מעשי בני האדם". אבל שם הוא לא מסייג "ואף על פי שקשה לנו להבין את זה" או משהו בסגנון. ומדוע דווקא כאן יש סיוג? הסיבה היא פשוטה – גם הצפייה, גם ההתמהמהות היא חלק מהאמונה. לא מספיק להאמין שהוא יבוא יום אחד. אלא צריך להאמין גם במציאות של התמהמהות, תוך הבנה שהחוויה היהודית היא חוויה של צפייה והתמהמהות.

צריך לקחת את הרמב"ם ברצינות. הרמב"ם הוא פוסק הלכה, לא דרשן או מגיד. כשהוא כותב במשנה תורה איך המשיח יבוא, הוא פוסק הלכה. הוא קובע חד משמעית מי ראוי להיקרא משיח. והוא מטיב לכתוב. לענ"ד, צריך להדפיס את שני הפרקים האחרונים בחיבורו של הרמב"ם ולהפיץ אותם כדי לעקור אמונות זרות מלב העם. לא תמצא יהודי דתי אחד שיגיד בפה מלא שהוא חולק בצורה מלאה על הרמב"ם. ברור, יש מעט הנהגות שאינם רלוונטיות לימינו, יש חידושים בהלכה, אבל על המשיח, תתפלאו, אין מה לחדש מאז הרמב"ם. חבל רק שאנשים לא יודעים מה כתוב שם, כל כך חבל. אנשים שואלים איפה ריבונו של עולם היה בזמן השואה. אני שואל איפה הוא היה בזמן שבתי צבי ומולכו שר"י. כמה חילול השם באדם אחד – וכל זה היה יכול להימנע לו אנשים היו יודעים את ההלכה למעשה – מה זה משיח. והיום ראוי גם לכוון לזה.

בטח שיבוא. תמיד יבוא.

יש היום טרנדים שונים הנוגעים למשיח. שאלתי מישהו "באיזה משיח אתה מאמין? תתאר לי מה אתה חושב ורוצה שיקרה כשיבוא משיח". הוא תיאר תיאור מסורתי על מלחמות אפוקוליפטיות, ניסים ומופתים, דמותו הכריזמתית של המשיח ושאר אמונות הרווחות בציבור. אמת, זהו תיאור מסורתי, אבל נוצרי מסורתי. אנשים כשהם חושבים ורוצים משיח, ואני אגיד בחריפות, הם חושבים ורוצים ישו בלי ישו. אין הבדל מהותי לבין מה שהם אוחזים בו לבין אותו ילוד אישה שכישף והדיח את ישראל. אבל תגיד להם – "אם כן, אתה מתאר פה את ישו!". הוא ינזף בך: "פוי! ישו?! מה פתאום? המשיח שלנו יהיה יהודי!". עבורי, כל משיח שיגיע בצורה דומה לישו יהיה משיח שקר. וזה מוביל אותי לטרנד השני, הטרנד הליבוביציאני שאומר:

"כל משיח שבא הוא משיח שקר".

יש להסביר את האמרה הזאת. לפי הדעה הזאת, היהודי צריך להאמין שהמשיח יבוא. אבל דייקו – צריך להאמין שהוא תמיד "יבוא". ז"א – אנחנו תמיד במצב של "המשיח יבוא". המשיח הוא לעולם דמות עתידית, ולא תיתכן מציאות משיחית בהווה. במבט ראשון, זאת דרך מפולפלת ויפה לכפור בביאת המשיח. (זה לעומת זה עשה האלוקים, הם יגידו לך: "אבל אני מאמין שהוא יבוא!") אבל לאחר התעמקות במקורות היהודית, מסתבר שהיא מבוססת ולא סתם הרבה יהודים (דתיים) אוחזים בשיטה הזאת. אנשי השיטה יביאו ראיות מכמה מקומות – לדוגמא, רבי יהושע בן לוי ששמע מפיו של המשיח שיבוא "היום, אם בקולו תשמעו". למעשה, המשיח הליבוביציאני הוא אינסטנס של תורת הנבואה של ליבוביץ, לפיה "אין הנביאים מתנבאים אלא על מה שראוי להיות". נשמע חדשני? בכלל לא! המילים האלו הם מילותיו של התוספות במסכת יבמות. וזהו לא חידוש כלל. לא כל הנבואות עתידות להתגשם. ראו לדוגמא את ספר יונה (אף על פי שבנבואות זעם המצב שונה, אך לא ניכנס). אחת הראיות החזקות ביותר לעניין נמצאת בסיפור בסוף

זקן וזקנה בי-ם. למצולמים אין קשר לנבואה?

מסכת מכות. שם רבי עקיבא צוחק למראה הר הבית ההרוס. רבי עקיבא אומר דברים נפלאים: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה ["ציון שדה תחרש"] הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה ["עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם"] עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". ואם כל הנבואות באמת היו אמורות להתקיים – למה רבי עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואה מסויימת, שמא ר' עקיבא כופר? ברור שלא! כל דברי הנביאים אמת, רק אין הם מתנבאים אלא על מה שראוי להיות. ובתוך זה, כך טוענים חלק מן האנשים, גם המשיח. איני מותח ביקורת רבה על התיאוריה הזאת, ואני גם מכבד אותה ומבין אותה, אך היא רחוקה מליבי.

אז במה אני מאמין?

הדרך הטובה ביותר היא באמצע. לא האמונה המסיונרית של "אוי ויי! משיח בא! כולם לעשות תשובה או שתצלו בגיהנום!" ולא הדרך של "אני חכם מידי בכדי להאמין במשיח". אני אוהב את המחשבה והתיאולוגיה היהודית לדורותיה, ויש לי רומנטיקה כלפיה, וכלפי ריבונו של עולם (מנסה לקיים את "ואהבת את ה' אלוקיך"). הגישה שלי היא יחסית מימוניסטית. אני מאמין שמשיח לא בא, אלא משיח נוצר. נסביר – משיח אינו מינוי, אלא תקן. כדברי הרמב"ם:

"ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'–הרי זה בחזקת שהוא משיח:  אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל–הרי זה משיח בוודאי."

מילים כדרבנות. אם המלך עושה א' ב' ג' – הוא חזקת משיח. עשה ד' ה' ו' – משיח. זהו. לא ניסים, לא אפוקליפסה. לפי הקריטריונים שהרמב"ם מעמיד, זה כ"כ פשוט להיות משיח. זה יכול להיות אתה או אני, זה יכול להיות גבר או אישה (לפי הגר"א), זה יכול להיות גם קבוצה של אנשים (מלכות היא לאו דווקא מונרך אלא יכול להיות גם נבחרת דמוקרטית, כדברי רבינו ספורנו). המשיח לא יעשה ניסים, בימיו לא יהיה שינוי בטבע – "אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שיעבוד מלכוית בלבד". וכל אלו דברי הרמב"ם.

אז איך הוא יבוא? אנחנו צריכים להביא אותו! במציאות שפרוסה לעיננו, מדינת ישראל היא כלי להגשמת החלום המשיחי. אינני קורא מעל בימה צנועה זאת למרי כזה או אחר, וכבר אכתוב בזמן אחר על מדוע מדינת הלכה היא רעיון עגום ועקום, אלא אומר שבאמת יש הזדמנות ליצור מציאות משיחית אמיתית נוסח הרמב"ם (במוקדם או במאוחר, הכלי ישנו). אבל עלינו לעשות את ההשתדלות – "פתחו לי פתח כחודו של מחט", אם לא נעשה את הצעדים, לא יקרה כלום ובאמת המשיח ישאר דמות בהסטוריה העתידית של עם ישראל. אם כן- מה מובטח ע"י הנביאים? מובטחת סיעתא דשמיא. מובטח שאם ננסה, וגם אם נהיה ראויים לזה, אז נקבל עזרה מלעלה. ואם לא נהיה ראויים, אז לא. כדברי הרמב"ם "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג–בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים". קדימה! יש מתנדבים?

מועדים לשמחה 🙂

ולסיום…

חיפשתי ברשת אך לא מצאתי וידאו – לכן נשארנו רק עם המלל, למרות שסביר להניח שכולם מכירים "משיח דופק בדלת"

לקריאה נוספת: רמב"ם הלכות מלכים.

הבהרות בקשר לפוסט א'

פוסט הביכורים של הבלוג הניב תגובות רבות וחלקן רועשות מאוד, וברצוני להתייחס לכמה מהתגובות:

• בקרב תומכיו של י"ל נשמעה זעקה גדולה ומרה על הזכירי את תורת הקבלה והחסידות. המחלוקות בין רציונליזם למיסטיקה היא רבת שנים, ובכל זאת היום תראו יהודים חסידיים ומתנגדים המתפללים יחד בבית הכנסת כאשר זה לא פוסל במומו של השני.
• על אף הערגה לי"ל, יש לי ביקורת רבה על האיש. אמת, יש חלק גדול בהגותו ובמפעלו שאותו אני חושב שיש לאמץ ולקבל (עבודת ה' לשמה, תפיסת המושג "קדושה" ועוד) אך יש דברים שאני חולק עליהם בפה מלא ומוצא אותם פוגעים במהות היהדות ופגומים מיסודם. בינהם המושג "משיח" של י"ל, דעותיו הר' הרבי מליובאוויטש ועוד רבים. שום אדם בימינו אינו קדוש ושכינה מדברת מפיו, וכך טען גם י"ל. הפוסט הקודם לא בא להציג את הרעיונות הליבוביציאנים באור חסידי, אלא להציע פשרה בין שניהם, וגם זה לא מטרתו המרכזית אלא רק על דרך אגב. מטרת הפוסט הייתה הספד מאוחר, כפי שנכתב, לדמותו של האיש ופחות לתורתו. איני "ליבוביציאני טהור" – איני מצדד בכל דעותיו של י"ל, וכמה אנשים חרה להם שכך הדבר. אני נגד "משטרת מחשבות" בה יגידו לאדם מה לחשוב, ואיזה רעיונות ורק הם נכונים, אלא כל אדם יברור לו לפי דעתו את רעיונותיו.
• 3 שורות על תורת הקורבנות גרמו לאנדרלמוסיה גדולה מאוד. אבהיר: לא היה בכוונתי לתת טעם למצווה המסויימת, אלא להראות יתרון של חשיבה חסידית אל מול חשיבה רציונוליסטית קרה. דעתי האישית היא שאין לחקור אחר טעמם של מצוות.
• המתנגדים הגדולים לקבלה ובפרט לעקרון הצמצום מחו על שימושי במילה "גאוני" והעדיפו את המילה "איוולת". הערות דומות נאמרו על ספר התניא. יש לציין שגדולי וחכמי ישראל עסקו (בתחום המותר, כמובן) בקבלה ובחסידות על דרך ספר התניא. האם מישהו יעז לקרוא לרב עדין שטיינזלץ שליט"א (אפשר אפילו להוסיף לו את התואר: "נשיא הסנהדרין המחודשת") אוויל? אלא: "אל תאמן בעצמך על יום מותך" – האמונה והבנת האלוקים היא דבר שמתעצב ומתגבש עם השנים ויתכנו גם שינויים דרסטים מאוד – עוד היו כופרים שהפכו לרבנים, עוד היו תלמידי חכמים שהפכו למנהיגי מפלגות חילוניות. גם תפיסה בחכמה או בתיאוריה מסויימת, לא מצביעה בהכרח על התנהגות האופיינית לחברה. אצל החסידים יש את הרבי מקוצק שסירב לעשות אותות ומופתים, ואצל הליטאים יש את ה"סטייפלר" שדווקא כן חולל ניסים.
• וכעת כמה הערות לעצמי. ראשית כל, ציינתי ואציין שוב שידיעותיי מצומצמות מאוד ואני מוכן ומזומן ללמוד. הדברים שנאמרו לא היה מטרתם להציג עובדה, אלא להביע דעה. אני מקבל בשמחה את האנשים שתיקנו אותי, ואפילו עשו זאת קצת בחוצפנות. איני תלמיד חכם ומעולם לא למדתי בישיבה ועל כן אני רוחש כבוד לרבותיי בידע ובחכמה.
• וכמובן, איני צדיק ואני מודע למגרעותיי ולדרכים הרעות שעלי לשוב מהן. אמרתי דברים שאין סופם להישמע ועל כן נהגתי בטפשות וגרמתי לחילול ה' בבחינת: "כל המרבה דברים מרבה חטא". ודברי האמורים על הקהילה הלאומית בישראל הייתה הכללה מופרזת הרחוקה מהמציאות, ואני מתנצל ומתחנן למחילה מהאנשים בהם פגעתי. למרות זאת, את מילותיי אין להשיב, ואני עומד מאחורי העובדה שאלו הן מילותיי, ובכל זאת אני מודע שכל דבר שיש על ליבי להיאמר, יש דרך נאותה לאומרו, גם ללא גרימת סנסציה. אשתדל שמקרים כאלו לא יקרו בעתיד, בלי נדר.
• שם הבלוג שונה. אני בהחלט ראוי להיות תלמיד של מבקריי, וזאת הייתה כוונתי המקורית – ריבוי חכמה. אך לחשוב, וגם בכיוון מוטעה, אינה עבירה. תורה היא וללמוד אני צריך ומה אעשה שדעתי קצרה? אנא קראו את ההבהרות הנוספות בקשר לתוכן הבלוג בעמוד הנוסף.

ברוך אתה ה' חונן הדעת.

מבוא ליהדות חושבת – זכרון מתוק מפרופ' ליבוביץ'

מבוא ליהדות חושבת

עלה במחשבתי לבכר דווקא באחד ממוריי הדגולים ביותר, אם כי בזמן תפארתו עוד הייתי יונק, כיוון שהוא אות ומופת, והרבה מדבריו הם נר לרגלי. מוזר הדבר להתחיל דווקא במוות, אולם לפי תורתו שלו עצמו המוות הוא המצב הסטטי, בעוד החיים הם דינאמיים, לא יציבים, מכאן שדווקא המוות הוא ההתחלה. דברי להלן הם מעין הספד מאוחר, לחכם דורינו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ'

יהודי עם ראש מורם

הכרותי הראשונה עם דמותו העשירה של י"ל (ישעיהו ליבוביץ') הייתה בקורס שלקחתי בפקולטה לביו-רפואה בטכניון. הקורס, אשר הועבר ע"י פרופ' משה גור יבל"א, עסק בשאלת המוח והמחשב (האם המחשב חושב? האם המוח שלנו מבצע פעולות חישוביות?) ושאלות נוספות הקשורות לעניין הנ"ל תוך התעמקות בצדדים המדעיים של הסוגיא. ואין הדבר מן הנמנע כלל, שלא נעסוק בבעיה הפסיכו-פיזית, ואם הבעיה הפסיכו-פיזית, כיצד לא יעלה שמו של י"ל?!

הוטל עלינו לקרוא את חיבורו של י"ל בנושא בהוצאת האונ' המשודרת. וכל מילה נחקקה על ליבי ומאז עברו תחת עיני חיבורים רבים שלו. יאמר לזכותו, כי למרות עוקצנותו הידועה, ידע לשמור על ממלכתיות מופתית כאשר נדרש לחבר חיבורים אינצקלופדיים (אף על פי שלא פעם האשימו אותו אחרת). לא מזמן נתקלתי בחיבור קטן שלו העוסק ביחסי דת-מדינה, אשר פורסם באטלס להסטוריה יהודית. בהפתעה גמורה לציפיותיי, המאמר עסק בתופעות בצורה אובייקטיבית, נינוחה, רגועה וגם קלה לקורא: תכונה שמעט מאוד מאנשי האקדמיה יכולים לזקוף לזכותם.

בחזרה לאותו הקורס, בו הסתופפנו סטודנטים מעטים מאוד באותו סמסטר חורף קר, לשמוע קצת חכמה מפרופ' גור. המאמר הראשון שקראנו הוא מאמרו המפורסם של אלן טיורינג, מאבות מדעי המחשב, העוסק באותה שאלה לעיל. הפרופ' נגח במאמר והפריך טענה אחר טענה. אני, כאיש מדעי המחשב, נשתתקתי. מאמרו של טיורינג הוא עדות ניצחת לדלותם האינטלקטואלית של אנשי מדעי המחשב בפרט, והמדעים המדוייקים בכלל. נימוקים פילוסופיים "בגרוש" היו מנת חלקו של טיורינג באותו מאמר. אדם יכול להיות מדען דגול, אך בעל הבנה מועטה מאוד על התנהלות העולם הזה. לצערי, גישה זאת עדיין אופפת את רוב אנשי ההיי-טק, זלזול כולל במדעי הרוח ותליית כל יהבם על אלוהי הטכנולוגיה, מה שמתבטא לרוב גם באתאיזם גמור ודל מעפר.

ואז הגיע המאמר השני, ליבוביץ'. ניצבה מולי דמות של אדם מרשים, מדען אמיתי (ביו-כימאי במקור), אך גם פילוסוף שיודע לתקוף את השאלות תוך התבוננות בכל הצדדים: הן המדעי-רציונליסטי-קר, והן הפילוסופי-מחשבתי. גם בתחום היהודי עמד בגאון, יהודי שלא צריך להתנצל על היותו שומר תורה ומצוות, אלא עומד בגאווה ועובד את בוראו באותם חוקים "פרמיטיביים" שניתנו לנו בסיני.  פרופ' גור קרא חלקים ממאמרו ונשען על כסאו בנוסטלגיה. סיפר לנו סיפורי "גבורה" מימיו באוניברסיטה בהם זכה לשמוע מפי י"ל. ומתגעגע. כמה שהוא מתגעגע.

רעות רבות תחת השמש

ואף אני מתגעגע, למרות שלא הכרתי אותו לפני כן. ויש הרבה למה להתגעגע. "רוב האנשים לא חושבים" נהג לומר. וליבי נחמץ בקרבי כאשר אני רואה את תנועת התשובה דהיום. כל יהודי חייב בתשובה, אם כי זאת מצווה פרטית שלו, ולכן לכל יהודי תשובה משלו. אולם, היום יש "ארגונים להחזרה בתשובה" שמפעילים מכונה משומנת היטב לשכנוע יהודים לחסות בצל היהדות. יש בחלק מאותם ארגונים מרצים כשאני רואה ושומע אותם, אני רואה ושומע בעיניי רוחי את המטיפים הנוצרים האמריקאים. מתפלמסים על שטויות: דינוזאורים, אבולוציה, נותנים תירוצים שקראו בספר של מטיף נוצרי. פופוליזם זול של דת. (שלא לומר פרוטיסטיוציה של הדת). טוב, אולי מתוך שלא לשמה יגיע לשמה. (הערה: שמעתי במו אוזניי את הרב זמיר כהן מצטט ומפאר את "הפרופסור החכם ישעיהו ליבוביץ'") אך התפיסה המעוותת הזאת של שיווק היהדות חורה לי עד מאוד. המצב היום הוא שבישראל, הדת היהודית נחשבת כנכות, כבורות. אמת, תמצאו שומרי תורה ומצוות בעמדות גבוהות ביותר, אך הדעה הרווחת בקרב הרבה חילונים היא "כל עוד הם לא מזיקים, שיעשו מה שבראש שלהם". עבור הרבה אנשים, החילונות היא הנורמה, הדתיות היא סטייה. אדם דתי הוא מוגבל, לא רק באיסורים הגופניים, אלא גם במחשבתו לחשוב מחשבות. ואני מתגעגע לי"ל, שהיה דגם ליהודי חזק ומשכיל.

ועוד הסריחו הדרכים מאז שהלך. יום אחד נתקלתי בסידור חדש לעדות המזרח ובהקדמתו כְּתב הסכמה של אחד מגדולי מנהיגי הציבור החרדי-ספרדי. וכך היה לשונו: כשבן עדות המזרח יבוא להתפלל במניין אשכנזי, יתפלל את הנוסח שלו, כי זה הנוסח הנכון והנוסח האשכנזי טעויות רבות נפלו בו. ואספר ברשות הקוראים סיפור נוסף, על האבן-עזרא הספרדי, שנזדמן לכהן כרב בקהילה מסויימת, וראה שבאותה קהילה אומרים בתפילת הלחש תחינה מסויימת. אולם, סבר הראב"ע כי נוסח אותה תחינה שגוי, ויש לאמרה אחרת. כשראה שאין בידו לשנות את מנהג אנשי המקום, קיבל על עצמו לומר את הנוסח השגוי. וכי תאמר: מה היה קורה אילו היה אומר את הנוסח שלו- הרי תפילת לחש היא ואין שומע. אלא "אל תפרוש מן הציבור". ובכלל, ההפרדה האיומה של דורינו האחרון בין אשכנזים לספרדים, יסודה אך ורק בתנועה הציונית. כי בזמנים קדמונים, כיבדו אלו את אלו, ויהדותם של אלו לא פחותה מיהדותם של אלו. ודוגמא אחת אתן, של הרב המרוקני יעקב ששפורטש, אשר עבר מקהילתו בצפון אפריקה לאירופה (הולנד ולאחר מכן אנגליה) וקיבל עליו את מנהגי האשכנזים! וכדאי לנו גם בדורינו אנו לחזר אחר רבנים כאלו, הלוחמים בשבתאות לסוגיה. ואני מתגעגע לי"ל שאמר שהשכינה לא מדברת מפיו של אביי או רבא, אלא המחלוקת היא דבר ה'.

ממרוקו לאנגליה

ועוד רעות רבות חודשו שוב תחת השמש, ואין מי שילחם בהן. כגון טיפוח הבורות אצל הנשים החרדיות. ואיני מדבר חס ושלום על רפורמה! הרי אין זה מתפקידה של האישה להתפלפל בסוגיות בבא מציעא עם הרי"ף והתוספות, אך ברור כי האישה חייבת ללמוד את עקרונות האמונה, מחשבת ישראל, וגם הלכה הנוגעת לא רק לגביה מצוות שבהם היא מחוייבת. ומדוע? עובדה ידועה היא עוד מימי ראשית תורתינו: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". האמא מלמדת את הילדים את התורה. ואם האמא לא תדע תורה- מי ילמד את הילדים? לימוד תורה אין הוא אומר דווקא ישיבות או מדרשיות לנשים. ודוגמא נפלאה היא הקהילות הדתיות המנותקות מהעולם החרדי של היום. אמי שתחי' ,בת למשפחת יהודים דתיים מהודו, קיבלה מאימה (והיא מאימה והיא מאימה) מנהגים שונים ומשונים שלא ידעתי מה מקורם. ורק לאחר שנים רבות ראיתי כי מקור אותם מנהגים הוא בין דפי הגמרא או במפרשים על שולחן ערוך. לדוגמא, לא לאכול ביצה קלופה ששהתה בלילה. מסתבר שמנהג מוזר זה, שבעוונותי הרבים לגלגתי עליו, מקורו במסכת פסחים. ואיך אימותיי ידעו זאת אם לא פתחו גמרא מימיהן? געגוע-אמרתי כבר?

ובכל זאת: מי"ל עד י"ל

ולמרות זאת, אני עצמי חולק רבות על פרופ' י"ל בנושאים שונים, כפי שאיני פוחד לחלוק גם על הרמב"ם פה ושם בעילעוליי במורה נבוכים. ואני בטוח שאילו היה י"ל היום, היה מבין אותי, שהרי בעצמו אמר שלכל דעותיו, אפשר להביא ראיה נגדית. ואילו לא בזה עוסק אני, אלא בדבר מהותי יותר.

ראשית, מקום תורת החסידות בימינו. י"ל היה מתנגד גדול להתעסקות בתורת "הבנת האלוקות", תפילות "השתפכות הנפש" ושאר דברים המאפיינים את החסידות. אולם, אני עצמי גדלתי בין חסידים הרבה, ויתכן כי הושפעתי מדרכיהם. מהי החסידות? החסידות מסבירה כיצד לנצל את הידע שיש לנו בעולמות עליוניים למטרת "רווח" בעבודת הבורא. כשם שלעולם הפיזי הזה יש חוקי טבע, כך גם לעולמות העליונים, ואם כן, אין החסיד שונה בהרבה מפיזיקאי. החסידות, המבוססת בין היתר על קבלת האריז"ל (יצחק לוריא, עוד י"ל) אינה נוגדת את הרציונליזם, אלא משלימה אותו. אציג כמה דוגמאות.

• נימוק ידוע של הרמב"ם לעבודת ה' בקורבנות וניסוך יין הוא "כי כך היו רגילים במצרים". וגם י"ל רוכב על הגל הזה, וטוען שאין בעבודת הקורבנות כל רציונליזם. אולם, הרעיון החסידי מביא נימוק פשוט ואלגנטי: "עבדו את ה' בשמחה" מחד ומאידך: "אין שמחה אלא בבשר וביין". יש יותר פשוט מזה?
• הקבלה הלוריאנית הביאה לעולם את הרעיון הגאוני של צמצום: האל מצמצם עצמו (את כבודו, אם תרצו) על מנת לאפשר חיים בעולם הזה.  הנה לכם סיבה למה האל לא יכול (כביכול), לפי עקרונות האמונה, ללבוש גוף. כי אילו היה בעל גוף, אז לעולם הזה לא היה קיום. והרציונליסטים ימשיכו להיאבק בשאלת האבן הבלתי מורמת כרצונם.
• הרעיון החסידי נאבק גם באמונות הזרות. דבר ידוע הוא שבנצרות, האל מזוהה עם הלוגוס: המילה, הרעיון. שנאמר (הברית החדשה, יוחנן פרק א', א') "בראשית הייתה המילה, והמילה הייתה עם אלוהים, והמילה הייתה אלוהים". בעל התניא, מבלי לשים לב כמעט לרעיון הגדול שהוא מעביר, מסביר (במילים שלי, במטותא) שעולם המחשבה (=הלוגוס) עבור האל הוא כפי עולם המעשה (=הפיזי) עבורינו. משמע, שהאל מעל הלוגוס. ומאמר ידוע של י"ל מסביר את ה"בראשית" הראשון: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". פסוק זה סותר את שלוש האמונות האחרות. בין האל לעולם יש יחסי בורא-נברא. האל הוא לא חלק מהטבע (פאגניות), האל לא חדר לטבע (נצרות, סיינטולוגיה) והאל הוא לא הטבע (אתאיזם). ואלו דברי בעל התניא ממש! ועל פי בעל התניא, מי שמוריד את האל לדרגת הלוגוס, עוד יוריד אותו לדרגה הפיזית, וזהו המשך הפסוק בברית החדשה: "והמילה הפכה לבשר ודם השוכן בתוכנו, וראינו את תהילתו, תהילת בנו יחידו של האב המלאה חן וחסד ואמת" שאת תוצאותיה אנו יודעים היטב.
  

  בעל התניא - רעיונות מהפכניים לחסידים פשוטים

ובכלל, במקומות רבים בכתבי החסידים, ניתן לראות נקודות חופפות ממש לתורתו של י"ל, וקצרה היריעה מלתאר כמה פעמים המילה "לשמה" מופיעה בכתבי ה"קדושת לוי" או כמה תפיסת האל אצל רבי נחמן מברסלב מזכירה את תפיסת י"ל את האל. בנוסף, י"ל עצמו מזכיר לא מעט בספריו: "למרות שרב זה מאופיין עם הרעיונות החסידים להם אני מתנגד הוא אומר פה דברים נכונים…" מה שמראה כי כנראה החסידות לא מאוד הפריעה לי"ל, אלא יתכן שפשוט הוא סירב "לרדת מהעץ", אם מותר לי בכלל לחשוד במורינו הדגול.

ואולי לחלוק על י"ל בדבר אחרון, אך אופטימי. י"ל לא היה בטוח בהמשכיותה של היהדות בימינו, ושיער שהיא תשרוד בצורת קהילות חרדיות סגורות, ולא תחזור לימי תפארתה כמו בספרד של ימי הביניים, או ארץ ישראל של רבי יהודה הנשיא. וברוך ה', עיניי רואות אחרת. "אמת מארץ תצמח" – הקהילות החרדיות מתפכות והופכות חכמות יותר, משכילות יותר, הליקויים שנצטברו שם אט אט מצטמצמים ואנו צועדים לקראת יהדות נבונה, חושבת, אך עדיין בארבע אמותיה של ההלכה. צר לי פרופ' ליבוביץ', נבואת הזעם הזאת לא תתגשם – כבר היום תמצא את ספריך בבתי חרדים עומדים על מדף אחד לצד ספרי הרמב"ם.

נספח – "תורת אמך"

לידינו התגלגל בצורה כלשהי ספרון עתיק מסוף המאה הי"ט המכיל את ארבעת הטרגיות המפורסמות של שייקספיר (המלט, יוליוס קיסר, רומאו וג'ולייט והמחזה הסקוטי). לאמי שתחי', הייתה דרך מקורית לעזור לנו בלימוד האנגלית אף על פי שאינה שלטה בשפה. היתה נוטלת שני ספרים מן המדף: מילון אוקספורד וספר אקראי בעל אותיות לטיניות-אנגלוסקסיות. "עכשיו תתרגם לי מה כתוב בספר". מזלי לא שפר, שכן קיבלתי את אותו ספרון עתיק, ורבות הן מילותיו של שייקספיר אשר לא מופיעות במילון החדשני. אמנם, מזלי היה רב הרבה יותר מזה של אחי, שקיבל למלאכת תרגומו ספר של אריך קסטנר. "אמא, אני חושב שיש בספר הזה שגיאות, אני לא חושב שמאייתים ככה את המילה, חוץ מזה, איפה אני מוצא את ה'בטא' הזאת?" [ß] – קרא. "אין פה שגיאות". לחשתי לאחי. "זה גרמנית".