קו ירוק מחדש חודשים – על לגליזציה ביהדות

מגיע לכם הפסקה, קוראי היקרים. כבר תקופה ארוכה שאני מתיש אתכם בהגות כבדה חסרת פרטי טריוויה משעשעים, מראה לכם את הפנים חמורות הסבר של היהדות ואת מאבקי האורתודוקסיה. אז בואו תקבלו צ'ופר – אני עומד להתיר לכם באותות ומופתים עישון מריחואנה. איך?

לה לה לה אפצ'י

הכול רמוז בתורה. בעולם העתיק היו נפוץ לערוך פולחנים בכל מיני צורות: הקרבת בהמות, העברת ילדים באש וגם…צריכה חומרים נרקוטיים. ממצאים ארכיאולוגים מגלים שאצל האורקל מדלפי, הנביאה היוונייה, נמצאו עקבות גז נרקוטי שכנראה שימש לנבואותיה הערטילאיות. כשהתורה מצווה על פולחן האל היחיד, חלק מן הפולחנים היא דוחה (שריפת ילדים, נטיעת עצים, הקמת מצבות וכו'), בעוד חלק מהפולחנים היא מאמצת (תפילה, צום, הקרבת בהמות). האם במקדש היו חומרים נרקוטיים?

אנו יודעים על "קטורת הסמים" – תערובת ריחנית שהייתה עולה על המזבח הקטן בתוך הקודש.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. לו וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם. (שמות ל, לד-לו)

מה הייתה השפעתה הפסיכוטית? על כך הגמרא עונה במסכת תמיד ג' ח':

"עזים היו לאבא בהר מכוור [שבעבר הירדן], והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת"

ההשפעה הייתה עיטוש. אם ננסה להיזכר מה גורם לנו להתעטש, אז אפשר לשער שריח הקטורת היה קרוב למנטה, ושהוא היה יחסית חזק שהיה משפיע על הבהמות הרחוקות. ריח שכזה, הוא רחוק באופיו מריח נרקוטי של מריחואנה, ויחד עם האיסור לצרוך יין ושיכר בקודש, נראה מאוד לא סביר שסמי המקדש היו סמים נקרוטיים.

כך שמעתי

אבל המריחואנה חוזרת בגדול אצל חז"ל. חז"ל מציינים בפירוש את צמח ה"קנבס" כצמח המקדש את הכלאיים. בעברית – אם בערוגת אחת צומח בנוסף לגפן, נגיד, עוד צמח שאנו חפצים בקיומו, אז עוברים על איסור כלאיים – לזרוע שני זנים יחד. כל מיני עשבים שוטים אינם עושים כלאיים, אבל יש סוגי עשבים שיכולים…ובכן…לעניין אותנו יותר. הקנבס הוא אחד מהם.

הקנבס רבי טרפון אומר אינו כלאים. וחכמים אומרי' כלאים. והקינרס כלאים בכרם

ה"תפארת ישראל", מפרשני המשנה מציין כי ה"קנבס" החז"לי הוא לא אחר: "בלשון לאטינא קאנאביס". אאוריקה.

רגע, זה אומר שחז"ל עשנו ירוק? לא. עיקר השימוש בקאנביס בעולם העתיק (גם בימינו אנו) הוא טקסטיל. עושים ממנו שקים, תיקים, בגדים וכן, ההדפס "קנבס" שלכם בסלון – זה מהצמר של צמח הקנאביס. אבל לקראת ימי הביניים התחילו להגיע שמועות על סגולות אחרות של הקנאביס. שמועות אלו חלחלו לאחד מפרשני הרמב"ם, הרדב"ז שכתב על הלכות כלאיים:

אבל עלי הקנבוס הנקרא קנב אוכלין אותו במצרים ומשכר. ואומרים שהוא משמח. ואוכלין אותו חי כמות שהוא ויש מקומות שעושין ממנו בגדים כמו שעושים מן הפשתן.

"אומרים שהוא משמח" אומר הרדב"ז. אל תדאג, לא נספר.

אצלנו בכפר טודרא

בעולם המוסלמי הקנאביס החל לפרוח בעת החדשה. תחת ההגבלות האוסרות על שתיית יין ושיכר באסלאם, המאמינים מצאו לעצמם דברים אחרים לשמח את ליבם. היהודים הנתונים תחת משטרים מוסלמים לא יכלו לעסוק בכל משלח יד, ולכן הוטל עליהם להיות סוחרים מכל הבא ליד. מבין השו"תים הרבים שנותרו לנו מאת חכמי מרוקו, אנו מוצאים על כל מיני סוחרים, גדולים וקטנים, שהביאו לחם על שולחנם בעזרת לא אשר מפחות סחר סמים לגלי מלא.

בשו"ת שופריה דיעקב (חלק ב', חושן משפט כ"ח), מסופר על מסעוד בן חיים היהודי, שהחליט להפוך את אחד החדרים שלו בדירה למחסן מריחואנה לשם המלאכה. הצרה: התחילו להגיע עכברים שהרסו את הקירות של השכנים, הריח של המריחואנה היה בלתי נסבל ומזיק לתינוקות. והכי גרוע: התחילו להסתובב בשכונה אנשים מפוקפקים (גויים, אלא מה) שכל הזמן שואלים אם "יש'ך אש?" ויש להם דודא למתוק ולמלוח.

פס"ד על מי שרוצה לעשות אוצר בביתו שיכולין בני החצר לעכב עליו. וז"נ. הי' מסעוד בן חיים קנה העליות שבחצר מוסא בן לחדיב. וגם שכר בית מבתי החצר הנז' והוכרו מעשיו שדעתו לדור בבית הנז' ולעשות מלאכתו בעליות הנז' דהיינו לאצור בהם אלכיף וטאבא /חשיש וטאבאק/ כי זוהי מלאכתו. ועמדו בעלי הבתים שתחת העליות ותבעוהו לדין על מה שהוא רוצה לאצור סחורתו הנז' בעליות שע"ג בתיהן כי משחית הוא בכך תקרת הבתים עם הכותלים שתחת התקרה ע"י חטוט העכברים המצויים הרבה במקום אוצרות חטים וכיוצא. ומה גם במקום אוצרות אלכיפ וטאבא. גם כל בעלי הבתים טענו שאינו יכול לעשות שום בית או עליה בחצר לאוצר אלכיפ וטאבא מפני ריח הנודף ממנו ומזיק לתנוקות. וגם לגדולים שאינם רגילין בו. ובפרט בזמן שמצרפין אותו. ועוד זאת יתירה שמקום שיש בו אוצר לסחורה הוא נרדף תמיד מן הגוים הבאים לקנות מסחורה זו ומלבד רבוי הנכסים והיוצאים לחצירם עוד זאת היזק גדול בכניסתם בהשתגעותם על בני החצר ובפרט לנשים ולקטנים המצויין בחצר ובבתים ובעליות ובפתח החצר לשלוח פתיהן ולפני הבאר לשאוב ולרחוץ. ובאכסדרא לבשל ולכבס. ונגוב בגדים ששוטחים בני החצר באויר החצר ובעליות ובגגות וכלי תשמיש המצויים באמצעה של חצר ובב"ש ואכסדרא ולפני הבאר וב"ה וחפצים שעל הקטנים המצויים בפתח החצר ובמבוי. שכל בעלי עסק זה הם גוים תקיפים. ועבדי השררה. ותמיד הם משוגעים ומבולבלים מזה ושכורים מראש ומתירוש שנכנסים לחצר ולבתי החצר העשויה לזה ושואלים לחם או לפתן וגחלת להבעיר ולשאוף. וגונבים וחוטפים ואין אומר השב.

פסק הדין הסופי היה אכן שאין עימו צדק, אבל הסיבה העיקרית הייתה העכברים. מכאן רואים שסחר סמים, וכנראה גם שימוש בהם, היה עניין שבשגרה במרוקו.

אבל ר' מסעוד הוא דג קטן. בשו"ת אבני שיש (א' כג') מופיע סיפור שומט לסת. מסופר שם על קרטל סמים של יהודי מקנאס. באותו מקרה, יהודי יקר בשם יוסף קיבל אישור מיוחד מהמלך ירום הודו, לסחור באופן בלעדי בטבק ובחשיש. כיוון שהדבר הווה כבוד גדול ליהודים ומקור פרנסה בלתי נדלה, החליטו הקהילות להוסיף ספקי משנה ליוסף, הלוא הוא "הסוחר סמים של המלך", ולחלק את חובות הזיכיון בין הקהילות השונות של היהודים במקנאס.

ויש גם את הרב עובדיה, כלומר, אין אותו. יודעי דבר מספרים שפעם הוא נשאל האם מותר לעשן מריחואנה, אך הוא סירב בתוקף לענות בחיוב או בשלילה. יש שאומרים שהסיבה היא שידע שהדבר היה נפוץ מאוד במרוקו, אך אצל האשכנזים הוא אסור וחמור, ולא רצה להסתכסך לא עם הרבנים המרוקאים ולא עם האשכנזים.

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

נקפוץ לאוקראינה הקרירה. רבי נחמן אמר שמצווה גדולה להיות וכו'. ואפילו בכל דברי שטות, חייבים לשמוח. מן הסתם, הגישה החסידית הזאת לא הגיעה משום מקום. גם אצל הבעל שם טוב, מייסד החסידות, הייתה ליצנות ושכרות על מנת להתקרב להשם יתברך. האם הייתה שם צריכה של חומרים פסיכואקטיבים?

כמה סיפורים על הבעש"ט מציגים תמונה מעניינת:

סיפרו לי מגידי אמת, שתלמידי הקדוש רבינו הכהן הגדול יעקב-יוסף אמר: הלואי שארויח בכל מעשי הטובים בעולם-הבא מה שהרויח מורי מרן האלקי הבעש"ט בעת עישון הלילקע ציבעך (מקטרת). כי בכל תנועה ותנועה הוא מיחד ייחודים נוראים ולא הזיז אבר קטן בלתי ייחודים. ורוב קודשתו מי ימלל ומי ידבר ומי יערוך. (מגילת סתרים, עמ' לב)

על פי עדותו זאת, העישון גרם ל"ייחוד ייחודים" שהשפיעו על תנועת איברים הגוף, בדיוק כמו ההשפעה של מריחואנה. הסיפור הבא אף מגדיל לעשות:

סיפר לי מורי-דודי רבינו צבי מזידיטשוב שפעם אחת באה אשה אחת למרן הבעש"ט שיתן לה קמיע לרפואה ואמר לה מרן שבאם תתן לו סך חמישים אדומים אזי יתן לה. נסעה האשה אל הועד של ארבע ארצות והראש היה אז הגאון ר' דוד מאוסטרא כששמעו דברי האשה נתמלאו חימה ויחר אפם עד מאוד ושלחו אליו, שיעמוד תיכף לפניהם לדין תורה. ונסע מרן אלקי אצלם. וכשבא לשם עמד על הפתח ועישן הפיפא עד שנתמלא הבית עשן ולא היה כוח בשום אחד מהם לפתוח פיו מאימת השכינה, שנפלה עליהם מאוד ומאוד. אחר כך הלך מרן להגאון ר' דוד הנ"ל [=מאוסטרא, שהיה ראש ועד ארבע הארצות] ואמר לו: דוד, דוד, בוא ואראך שמים חדשים וארץ חדשה שבראתי בעישון הפיפא הזאת. בייחודים שעשיתי בעת הזאת, והראה לו ונתעלף הר"ר דוד הנ"ל ושהקיץ אמר לחבריו: מיט גאט אליין טשעפיט נישט. (= "רק עם אלוהים אל תתעסק") תאמינו לי שאין זה איש כלל וכלל.

ספר המגולל את סגולותיו התשובתיות והחסידיות של הקנאביס

מה היה באותה "פיפא" (פייפ) של הבעש"ט שגרם לעלפון אצל הדיינים, ובמיוחד אצל ר' דוד שחווה חוויה כמעט מיסטית? ועוד שאלה חשובה – למה על הבעש"ט זה לא השפיע כלל?

את התשובה ניתן למצוא אצל "אבן ספיר", השד"ר המיתולוגי שעל שמו קרוי רחוב בנחלאות ושיר של בנאי, ובמסעו חזרה מאוסטרליה במאה ה19, הוא מתאר את נתיבי הסחר, שלא השתנו יותר מידי מזמנו של הבעש"ט. בביקורו בפיליפינים, הוא מנסה לקנות סיגריות בסצנה שנראית די קומית:

אנוכי כי הרגלתי לעשן הציגארעט מהטאבאק החתך דק דק מחותל בנייר, שאין במנהג מדינת הודו. שהם יעשו רק בשפופרת או ציגארען, ולא נמצא לי בכל מדינות אלו הטאבאק הנחתל כנצרך לי. והפעם נכנסתי פה לחנות מוכרי טאבאק ושאלתי אם נמצא ממין זה הדק, והראו לי בתכריך קטן טאבאק מחותך דק היטב כמשי הדק או כשערות הראש. גם מראהו יפה כטאבאק טורקי הטוב. ונפלאתי על מלאכת החתך אשר הוא נשגב ממלאכת יד אדם, והגידו לי שהיא כן מלאכת הטבע שכך גדולו באילן ותולשין אותם כן ומשוים רק האורך למדת תכריך. וכן ראיתי אח"כ דרך גדולו בהגנות אשר פה, וכאשר עשנתי מהם הרגשתי בלבול הראש כשכור ממשקה המשכר ולא ידעתי מה, ואמרו שמזלפין על הפאבאק מי אופיום. וכאשר הרגלתי בזה לא הרגשתי עוד.

כך ה"אבן ספיר" התנסה לראשונה בסמים בטיול אחרי צבא שלו.

אל תשתה לי חשיש

אז האם מותר לעשן סמים? התשובה האמיתית היחידה שיש לנו היא של הרב פיינשטיין. בזמן ילדי הפרחים של שנות ה60, מתחילים בחורי ישיבה אמריקאים לעשן חשיש (או באנגלית "מעראוואנא"). תשובתו השלילית של הרב פיינשטיין הרימה הרבה גבות, כיוון שהוא אינו מוצא סיבה טובה לאסור, ומסתפק בתשובות רעועות כמו "בן סורר ומורה", "צער אב ואם" וכמובן "קלקול הגוף". אבל אם ההורים מסכימים לעשן? ואם זה לא באמת מקלקל את הגוף? ואם זה לא גורם להתמכרות ולכן אין בו דין של "סורר ומורה" שנענש על סופו? עדיין עומד פה עקרון הרמב"ן של "נבל ברשות התורה". כלומר – יש מצחיק ויש חלאס. לא כל דבר שהתורה התירה הוא מותר. צריך לקרוא גם בין השורות. מותר לשתות יין – אבל האם אלכוהליזם הוא רצוי? ודאי שלא. ואותו דבר אפשר לומר על מריחואנה, שגם היא לא אסורה לגמרי, כן צריך איזה מנגנון של אכיפה.

בצוואה שנתן רב לחייא בנו הוא מורה לו "לא תשתי סמא", כלומר, אל תשתה לי חשיש. רש"י מסביר שהצרה היא "פיזור מעות" – שלא להגיע למצב של מישהו שליבו שואל כל מיני מותרות, שהגוף יהיה רגיל לחיות רק עם זה, וזה יגרום לפזרנות ממונית. וזאת סיבה טובה. אולי מריחואנה זה לא כזה רע מפני עצמה, אבל לפני שמתחילים עם לגליזציה, צריך להתחיל עם חינוך. כדי שלא כולם יתלהבו ישר ויהיה פה תוהו ובוהו. התורה באה להיטיב עמנו ולהנחות אותנו בדרך ישר, ואילו יש דברים שהם לא שפיטים בהלכה, כמו מריחואנה. ופה פשוט התורה אומרת: "בחייאת, תהיו בני אדם".