טבעונות חילונית ובורות ברוכה

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

הטרנד הטבעוני האחרון פוגש את העולם היהודי ביתר עוז. הטבעונים הדתיים מוצאים בדרך חייהם הצדקה, אם לא לומר, המשך ישיר, לערכים היהודיים – צער בעלי חיים, הלכה, רחמנות. בכלל, מסיבה מסוימת שלא ברורה לי, תמיד מצופה מהדתיים שיהיו יותר מוסריים מיתר האוכלוסייה. רב המואשם בפלילים, זוטר וצדדי ככל שיהיה, תמיד מושך יותר כותרת מפרופסור באוניברסיטה שהטריד סטודנטיות. לכן, יש מעין ציפייה שכזאת, שהדתיים, ככאלו שחיים חיים אקסטרה-מוסריים, יאמצו לעצמם את התורה המוסרית הטבעונית. הרי התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב-אימו, אז למה לעצור כאן? למה לא להרחיב את העיקרון? ובעצם, מה זה שונה ממה שחז"ל עשו, ברגע שהם הבינו עיקרון כלשהו?

יש טענות הלכתיות בעד הצמחונות\טבעונות וגם בעד הקארניוריות (אכילת בשר). אך לא בהן אעסוק. כשאנחנו רוצים להבין התנהגות דתית (נגיד, אדם דתי שאוכל בשר), עלינו לזכור כי אנו בשר ודם ולא רובוטים הלכתיים. יש הקשר פסיכולוגי-חברתי שהוא חלק אינהרנטי מהדת, וניתוקו חוטא להבנת ההתנהגות הדתית. כלומר – אני לא אענה על השאלה: מה ההלכה אומרת על אכילת בשר, אלא למה אנשים דתיים אוכלים בשר?

מאזין לכל חי

הטבעונות והיהדות הן אחיות. שתיהן פורסות דרך חיים שרוצה לעשות את העולם ליותר טוב. שתיהן מלאות בהגבלות קולינריות ומערימות קשיים חברתיים. שתיהן נרדפות ונלעגות ע"י נהנתנים. אחוות הגורל יוצרת אמפתיה בין הטבעוניים לדתיים, הבנה של אני-אתה, ולעיתים אף איחוד. אבל יותר מזה, נוכל לסווג את היחס של ה"אנשים מבחוץ" לתורות האלו לשלושה סוגים.

אז יש שלושה סוגי חילוניים, וכנגדם שלושה סוגי אוכלי בשר. הסוג הראשון אלו המקשיבים. אנשים שאומנם לא מקיימים אורח חיים דתי (אולי מסורתי) אך נאותים להקשיב וללמוד עוד על הדת. הם מתעניינים, לפעמים ביוזמתם ולפעמים באופן סביל, בטעמי המצוות ובטיעונים ההלכתיים. הם "יודעים לדבר את השפה הדתית", את הקודים והג'סטות בין הדתיים, ומידי פעם יוצא להם להשלים מניין. בעיני הדתיים, הזן המסורתי הזה חי באיזשהו דיסוננס של כבוד למסורת אך אי-קיומה המלא. יש לציין – כי הם עצמם רואים באופי חייהם לגיטימי, וכן רוב הסביבה הישראלית. לעיתים רבות, הדיסוננס הזה מתעבה ויכול לקרות מצב של התעמקות במקורות, ובמקרים לא כל כך חריגים, אף חזרה בתשובה. (וידוי – זה חלק מהסיפור שלי למען האמת). המקשיבים הם רגל אחת בפנים, ולפעמים עידוד קל ימשוך אותם פנימה.

מים ביאליק – כוכבת וממובילי הצמחונות היהודית

למקבילה הטבעונית, יש גם מקשיבים אוכלי בשר. אלו אנשים הגונים שמודעים לעומק הטיעונים הטבעוניים, ראו סרטון או שתיים, מהנהנים לטיעוני פעילי גרינפיס ולקולגות הטבעוניות, חתמו על עצומה וקונים ביצי חופש בשביל הנשמה. הם מכירים את עולם הטבעונות מבחוץ, ומספיק ישרים (או פשוט נחמדים מידי מכדי לומר לא) כדי להתעמת, או להסכים, עם התורה הטבעונית. ועדיין, חיים עם הדיסוננס, לפעמים שוכחים מהדרשה ששמעת היום במשרד, וממשיכים לאכול בשר.

מה שאתה לא יודע לא יכול להזיק

הסוג השני אלו החוששים. חילונים שעמוסים בשאלות דתיות. מתים להתעמת עם איזה אמנון-יצחק, רוצים לברר מה באמת כתוב או לא כתוב, להציב תורה מול מדע, מסורת מול היסטוריה, אמונה תחת הגיון בריא. זה בוער להם בכל העצמות. אבל יש בעיה. כדי להתעמת מול הדת יש צורך בלהכיר את הדת, ועדיף לעומק. טיעונים אתאיסטיים רבים הם מנוכרים מהמציאות. כפי שהרב זקס מעיד בספרו "השותפות הגדולה", אם נקבל את הביקורת של הנאו-אתאיזם על הדת, הרי שאנשים דתיים הם מרושעים, משוגעים, בלתי נסבלים, מבולבלים ומזיקים. אך עובדה שזה לא כך. הסיבה לדעתי, שהטיעונים הם צעקה מול קיר. לרוב הם קוראים את הטקסטים בצורה פונדמנטליסטית חסרת הקשר דתי חי, מה שבבירור יוצר תמונה דתית מעוותת ומגוחכת. או לחלופין, הם נאבקים מול טחנת הרוח הלא-נכונה, ומעלים טיעונים כנגד עקרונות אמונה נוצריים (בריאתנות או גאוצנטריות) או דברים שאינם מהותיים לאמונה היהודית (גלגול נשמות, דילוגי אותיות).

בכל אופן, אותו אדם עמוס בשאלות, בסופו של דבר לא מסתפק בסרטונים ביו-טיוב ופונה לחקור, חקירה אמיתית ולא מתוך קנטרנות לשמה חלילה, את האנשים הדתיים או את הדת בצורה אותנטית. אבל כאן הוא לכוד בקונפליקט. הוא לא רוצה להיות דתי. טוב לו כמו שהוא. נוח לו ללכת לים בשבת או לא להקפיד על חוקי הכשרות המחמירים. הוא חושש שאם הוא יחקור, הוא עלול "לגלות את האמת" (בעיניו יש חשש ממשי שכזה), או אם לנסח זאת באופן פחות דרמטי – להפוך למסורתי. ומה יהיה על המשפחה, והחברים, והחברה, והוא יצטרך לעזוב את הלימודים, לעבור לישיבה…הלכו לו החיים. למה להיכנס לזה מלכתחילה? הוא לא רוצה לשמוע. אל תספרו לו משלים מחז"ל או מעשיות בעל שם טוב. הוא דוחה אותם בצורה אלגנטית ומנומסת, כי ידע עלול להשחית את נפשו. הוא מודע שיש עומק ועניין ביהדות, אך נמנע מלגלות אותו יותר ממה שהוא יודע. הבורות מבורכת, אל נא תלמדו את בניי פרשת שבוע או הגדה של פסח, טוב לי איך שאני ולא רוצה להשתנות, יש לי כבוד למסורת, כל עוד היא רחוקה ממני. חיה ותן לחיות.

החילוני "לתאבון" מקבל משמעות מילולית בעולם הטבעונות. גם כאן יש אנשים שחוששים מההשלכות של היחשפות ל"תוכן מיסיונרי טבעוני", בדיוק כמו החשש ממפעלי ההחזרה בתשובה היהודית לעיל. הוא רוצה להמשיך לאכול בשר, לא רוצה את הכאב ראש של קניית טופו ונטילת כדורי ויטמינים. לא רוצה את לדמיין את משלוחי הבשר בעת נגיסת האנטרקוט, או את מגרסות האפרוחים בעת טיגון השניצל. הוא יודע שיש התעללות בלתי נסבלת בכל תעשיית המזון, אבל בבקשה, אל תספרו לו יותר. נמאס לו לשמוע. זה לא נעים לשמוע את זה ועוד לפני ארוחת הצהריים.

לעשות "דווקא"

הסוג השלישי הוא מה שקוראים ביהודית "להכעיס". אלו האפיקורסים עזי הפנים, טרולים לעגנים חצופים שכבוד האדם הוא ערך שהם רק מצהירים שהם מאמינים בו, אבל הם למעשה משתדלים לפגוע בכל אדם שלא לרוחם. מביטים בבוז בכל חובש כיפה, מספרים בקול כיצד בילו את יום כיפור האחרון. טוב, אנחנו מכירים, לא צריך לפרט. מדוע הם כל כך אנטי? אחת הסיבות היא הדיסוננס שהזכרתי. פתרון פשוט עבורו הוא כמובן הכחשת הצד הדתי, כיוון שהדת היא הבל גמור, אז ממילא כל החוקים הדתיים ריקים מתוכן, וכל המסורות והחגים הם סיפורי אגדות בדויות ופאגניות. וחשוב מאוד להזכיר את זה כל פעם, כמה שיותר, כדי שלא נתקרב אפילו לחשוב שיש עם מי לדבר. אלו הדתיים משוגעים, רצחו את גלילאו כי הוא טען שהארץ נעה (הם כנראה לא העמיקו וקראו את הפרוטוקול עצמו שם בכלל הוא נאשם בגין שורה אחרת לגמרי בספר) והם יצאו למסעי צלב רצחניים (שבמי בדיוק טבחו בהם? ו2 מלחמות עולם זה גם עסק דתי?). אין עם מי לדבר – אלו אנשים לא שפויים.

הטענה הכפרנית ש"אין עם מי לדבר" היא לא באמת טענה, אלא חומת מגן מפני טיעונים דתיים שעלולים לבוא. הרציונל לא תופס אצל דתיים ולכן ויכוח לא אפשרי. יותר מזה, המתודה הלעגנית והגאוותנית, אומר בכנות, היא די מפחידה. לא בא לי להסתובב עם אנשים כאלו – ואולי הם קצת מצליחים. לא שניסיתי להחזיר אותם בתשובה, אבל הם בטוחים שבגלל זה התגייסתי לצבא ולמדתי הנדסה באקדמיה.

וכנגדם יש את הכופרים בטבעונות. הם יבואו עם הטענה של "אבל מה..? בשר זה טעים רצח!", "העגל הכי טעים שהוא עדיין צעיר!". הם מתארים את הטבעוניים כיפי-נפש, יאפים מנותקים מהמציאות שאין להם באמת צרות גדולות יותר. "אלו לא אנשים אמיתיים, דפוקים בראש, מחבקי עצים", יאמרו לך. צוחקים עליהם, לועגים להם בכל הזדמנות שאפשר, ומנסים בכוח לעצבן בכל הזדמנות כל טבעוני שהם רק יכירו. זה כמובן, כי הם כל כך מפחדים להיתפס אפילו ככאלו שמקשיבים לטבעונות. זה יפגע בגבריות שלהם, במעמד שלהם וגם במסורת שלהם. האגו שלהם מוביל אותם ומסנוור אותם מכללי הנימוס הבסיסיים, והן מתאכזרים אפילו לבני אדם.

יהודים וצמחונים - אחים הגותיים

יהודים וצמחונים – אחים הגותיים

מבשרך לא תתעלם

טבעונות ויהדות אלו תורות מקבילות. לכן יכול להיות דתי אדוק שהוא אפיקורס טבעוני, או צדיק יסוד טבעוני שהוא שונא ישראל – וכולנו מכירים מאלו ומאלו. המגמות ביחסים דומות, ואנחנו כאנשים דתיים לפעמים מתייחסים לטבעוניים כפי שחילוניים מכל הסוגים מתייחסים אלינו. לכן, חזרה לשאלה בראש הרשומה – אדם דתי אוכל בשר, כי הוא בעצמו בסוג של הכחשה של התורה הטבעונית. ובכל זאת, אני מאמין שהחובה של האדם הדתי הוא קודם כל להיות קשוב. לסביבה, לכאב של האחרים, לעצמו במובן של כנות ויושרה. לשאלה מתמדת של "האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר?".

האדם הדתי שיעשה כן, יגלה את הדיסוננס הטבעוני אצלו. והוא יראה שהוא גם נמצא שם על הסקאלה החילונית הטבעוניים. יכול להיות שהוא כופר עז פנים ולא מוכן לשמוע את הטיעון הטבעוני או מפחד על הצ'ולנט של שבת. ויכול להיות שהוא מקשיב ועדיין רגל פה-רגל קרושה שם.

ובאשר לי, נראה לי שעוד קצת אני נהיה טבעוני. רק דרושה דחיפה קלה והופ! לא אפרנס יותר מפעלים אכזריים. אני נמצא בין הסוג השני לראשון. מפחד לדמיין את החיים בלי בשר וחלב, אבל מזדעזע מהשמועות הנוראיות שמגיעות לאוזניי. האם יש דרך אמצעית? איני יודע. אבל אני חש את אותה תחושה לפני שנים, ערב חזרתי בתשובה. מכאן אני בתפילה שה' יעיר עיניי לדעת מה טוב.

ודבר אחרון בהחלט

נו, אני חילוני-טבעוני, אז אתם מרשים לי את הסרטון הבא, נכון?

מודעות פרסומת

כשר פה?

כשר פה?

בישול נוכרי – יותר פשוט לתת כשרות

סיטואציה מוכרת. נכנס למסעדה ושואל: "אתם כשרים?" השאלה הזאת לא הייתה עולה אם הייתה תלויה תעודה בחוץ, או היה אפילו כתוב בשלט "כשר", אבל אין, ואז מתחילה ההתפתלות: בעיקרון כן אבל אין תעודה, אנחנו לא מערבבים בשר וחלב, החזיר בכלים נפרדים וכו' וכו'… יחד עם כל העניין הזה החל בזמן האחרון טרנד גדול בקרב בעלי המסעדות תחת הכותרת: "שוברים את מונופול הרבנות", שנראה שיש בו מעט מן האמת והרבה מן הפוזה. בפוסט הזה אבהיר את דעתי לגבי אכילה במקומות בלי תעודה, האם בכלל צריך תעודה, והאם חייבים את הרבנות הזדונית כדי להכריז על מאכלינו כשרים?

מי מפחד ממי?

בבית כל אחד לעצמו, כל אחד שומר או לא שומר על הכשרות, אבל כשזה מגיע לעסקים כבר סיכוני הממון מאיימים על ההגינות. כי מי מבטיח שאם יגיע משלוח שלם של חסה נגוע בתולעים הוא אכן ייזרק ולא יוגש לתאבון הסועדים? או שנותן טעם בשרי נפל לסיר חלבי, ו"בטל בשישים" לא בדיוק תופס כאן? כך נולד המשגיח. המשגיח תפקידו לראות שכל הבישול הולך ע"פ גדרי ההלכה, ומידי פעם להפתיע את המטבח בביקורות פתע. השיטה לא חדשה, והייתה קיימת עוד בימי חז"ל. למונח ההלכתי קראו "מירתת", בעברי: מפחד, חושש. אממה, המונח הזה קיים רק בשני מקרים הלכתיים. המקרה הראשון, הוא גוי שיש לו ביזנס הקשור ליהודים. הוא מוכר יין ויודע טוב מאוד שאסור לו לבחוש ביין משום "נסך", הוא מפחד מהשותף היהודי שלו שיכנס כל רגע לחנות ויתפוס אותו על חם. במקרה כזה מותר לסמוך על הפחד של הגוי ולפסוק שהוא לא עשה מעשה פסול גם כשאין שם משגיח רצוף. מקרה יותר רלוונטי לימינו הוא ההיתר של חלב נוכרי, כפי שפסק הרב פיינשטיין, שעקב הפיקוח הגדול על החולבים בארה"ב, הם מפחדים להכניס חלב בהמות טמאות לחלב הפרה, כי כלא פדראלי הוא לא דבר נחמד בסך הכול. על סמך העונש המחמיר בארה"ב לפושעי חלב שחטאו פסק הרב משה שאפשר להשתמש ב"חלב סתם של גויים".

המקרה השני של "מירתת" הוא בדין של טומאה וטהרה. הגמרא מספרת על שיירה שהולכת, ובעל הבית הולך מאחורי משרתיו עמי-הארץ, משגיח שהם לא יטמאו את החבילות שעל החמורים שלהם. גם אם פתאום נעלם בעל הבית, המשרתים משקשקים מפחד פן הוא יפתיע אותם מקדימה מקיצור דרך סודי שהוא מכיר, ולכן נמנעים מלעשות את האסור עליהם.

בקיצור- "מירתת", המושג ההלכתי של משגיח שעלול להפתיע בכל רגע, נוגע אך ורק לישראל שנותן כשרות למוצר או חנות של גוי, או לישראל שמשגיח על ישראל בדיני טהרות. אבל הוא לא מדבר בכלל על ישראל שמשגיח על ישראל אחר בדיני כשרות. למה? התשובה, אומרים הפוסקים – פשוטה מאוד. גם אם המשגיח יעמוד על גביו של בעל הבית היהודי, היהודי עוד יכול להכניס חזיר לסיר בעזות פנים. ריאליסטיות הלכתית שכזאת.

אם ההלכה לא סומכת על משגיחים ותעודות כשרות, למה בכל זאת יש תעודת כשרות? הסתכלות קלה בנוסח של התעודה תגלה לנו שלא האוכל הוא שנמצא תחת ההשגחה, אלא בעל הבית – הוא זה שמושגח! תעודת הכשרות בעצם אומרת: "אנחנו מכירים את הבעל-בית פה, הוא סבבה, הוא לא יכניס לכם בשר בחלב". הרעיון ההלכתי הוא כזה – אוכלים אצל מי שמכירים, אם יש מישהו שאני לא מכיר, איך אני אסמוך עליו? חוק הדתיים השלובים: אני מכיר מישהו אחר שמכיר אותו, אז הוא בסדר. וכשהחוק לא חל – אז על הרב הראשי של העיר אני יכול לסמוך. המשגיח שם כדי להדריך את בעל הבית לא לעשות טעויות, ואם הוא הגון, הוא אמור גם לעשות כנדרש.

מסקנות ביניים: אם יש בעל הבית שאני מכיר אישית וסומך עליו הלכתית, מותר לי לאכול אצלו. אי אפשר באמת להשגיח על יהודי. תעודת כשרות לעסק של גוי – תופס הלכתית.

המשגיח מארבע ארצות

עד כאן היה הדיון התלמודי. בדיון ההלכתי המאוחר נוספו עוד כמה הלכות שנוגעות לגבי אדם שאנחנו לא מכירים – שזה רוב המקרים כיום. השו"ע פסק (יו"ד, קי"ט, א') שאסור לקנות פרטי מאכל ממי שחשוד על אותם פרטים. למשל, לא לקנות בשר ממי שלא מקפיד בבשר כשר. הרמ"א החמיר יותר, וכך נהגו להלכה – אם הוא לא מוחזק בכשרות, לא לקנות ממנו כלום, וכן כתב גם הט"ז, שהאמין שהדורות האחרונים מקולקלים ביותר.

אז איך אפשר לדעת שהיהודי בבוטקה של הפלאפל הוא בסדר? אי שם בהיסטוריה האשכנזית קבעו בארבעת מדינות מרכז אירופה תקנה, שכל מי שרוצה למכור אוכל חייב "כתב הכשר מאיזה רב אב-בית-דין". שוב, הכתב הוא שהאדם עצמו כשר, ולא שהאוכל כשר. מטרת התעודה היא כפולה – לתת לקונים אינדיקציה, וליצור אפקט פחד, אולי קטן כלשהו, שבעל הבית לא יהיה בהול אחרי ממונו פן יאבד את התעודה.

אבל תקנה היא רק תקנה לשעתה ולא מחייבת אותנו בימינו ובארץ ישראל. מה שגם אין לו תקפות הלכתית, אלא תקפות רעיונית. גם הדינים רק הולכים ומסתבכים עם המטבח המודרני התעשייתי, מה שמקשה על כולם לדעת את הדינים המפורטים. כדי לסמוך על הטבח, הוא צריך להיות משגיח כשרות בקיא בעצמו, וכן נוהגים בהרבה מקומות עם כשרות מהודרת, שלא מספיק שהטבח הוא סתם ירא שמיים. מלבד זאת, גם תעודת הכשרות עצמה אינה ממלאה במלואה לפי צו התקנה האשכנזית.

מפוסקי דורינו הרב רובין עסק בהרחבה בשאלות בשו"תו "נהרות איתן". האם חרדי שמכין בבית שיכר זקוק לתעודה? מה עם בית תמחוי שאין לו שום מטרות רווח? הרב רובין במסקנות פוסק שכן, אבל מהתשובה עצמה נראה שאפילו לכתחילה ניתן לאכול ולשתות במקומות שמכירים את בעל הבית כבקיא בדינים הספציפיים הנוגעים אליו.

כשר בלי תעודה – מי אמר? (מתוך "זקני ציון")

מונופול שוברים עם מתחרים

אז מה עושים עם תעודות הכשרות? רוב תעודות הכשרות היא כנראה בעלת ערך הלכתי לא גבוה. הן לא מתאימו לתקנת ארבעת הארצות, ההשגחה, אם בכלל, היא בצורת "מירתת" שלא תופסת הלכתית, ובעלי הבית לרוב לא יודעים דבר וחצי דבר על כשרות מתקדמת. אבל עדיין, היא יותר טובה מכלום. אז מה אפשר לעשות במקום?

כשאני מגיע למקום ללא תעודה אני שומע 3 סוגי טענות כנגד הרבנות. הראשונה היא: "המשגיח פשוט מגיע פעם בחודש, לוקח כסף והולך". זאת טענה אכן חמורה- וכאן אני מודה שאני נבוך אל מול הרבנות, ומה זה כבר משנה אם יש או אין תעודה. השנייה היא: "המשגיח יושב לי על הוריד, זורק לי את כל החסה, לא נותן לי להשאיר ביצים בלילה, מגעיל לי כלים ותוקע סכינים בעציצים". תשובתי כאן: תסבלו בשקט. המשגיח אשכרה עושה את העבודה שלו. דיני כשרות הם מורכבים יותר ממה שאתם שומרים בבית הפרטי שלכם. הוא שומר על סטנדרט לכלל הסועדים, המפקידים יותר ופחות. כשרות זה גורר גם הפסדים כלליים מידי פעם, וסרבול העבודה. לפום צערא אגרא – לפי הצער השכר. והטענה השלישית היא אשכרה טענה מטופשת: "אנחנו לא משלמים כסף למונופול הרבנות". נו טוב, אז החלטתם שהרבנות היא הרוע המוחלט והיא מושחתת (שיש בזה מעט מן האמת, מודה), אבל מה אתם מתכוונים לעשות נגד זה? פשוט להצהיר שאתם לא מקבלים תעודה וזהו? איך בכל זאת הסועד שומר הכשרות ידע שאפשר לסמוך עליכם?

בשלב זה הטענה מתפצלת לשניים. יש מי שאצלו זה באמת שנאת-דוסים ואהבת ממון טהורה, והוא ישמור איך שבא לו על הכשרות. אבל יש את החכמים שמבינים את העיקרון הבסיסי של מונופולים. כדי לשבור מונופול צריך מתחרים. לפתוח מקומות בלי תעודות זה לא להחליש את המונופול, זה להשאיר אותו בעוצמתו ולצאת קירחים מכל הצדדים.

פתרונות מוצעים למשתמש

אז מה אפשר לעשות? פתרון ראשון הוא למנות משגיח כשרות מטעמכם. עשו את זה כבר בכמה מקומות, לקחו את הרב המקומי, רב השכונה, תלמיד חכם בהתנדבות, והוא משגיח להם על תהליך הייצור – מלמד אותם את הדינים הבסיסיים, מכיר אותם אישית, ומשאיר את מספר הטלפון שלו על התעודה שמציין שהמקום בהשגחתו. זאת אלטרנטיבה ראויה שלא רק מכה את "המונופול הרבני", אלא נותנת כשרות יציבה יותר, כי כשהמשגיח הוא חבר שלך, אתה באמת רוצה לעשות אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של לסמוך על אדם שאני מכיר בו.

פתרון שני הוא פרויקט הכשרות הקהילתי, בו בעלי המסעדות לומדים את ההלכות בבקיאות ומוציאים תחת ידם אוכל כשר. זה מתבסס על הרעיון ההלכתי של השו"ע שאפשר לסמוך על מישהו שאינו חשוד בדברים אחרים. הפרויקט הזה גם משכנע את בעלי הבית עצמם לאכול כשר – שזה ודאי מבורך.

בנוסף לפתרון הברור שמאפשר לאכול ללא תעודה בכל מקום שאתם מכירים את בעל הבית אישית, שני הפתרונות מבוססים על אהבה ולא על יראה, שזה ודאי מבורך, אבל כמובן רק בתנאי שהם ממומשים כמו שצריך. אני חושב שאנשים כ"כ ממורמרים מהרבנות עד שהם יקיימו בדבקות כל פתרון אחר שינתן להם. אז אני אישית אוכל במקומות כאלו. "יאכלו ענווים וישבעו". לא בדיוק ענווים, אבל עדיין.

ודבר אחרון בהחלט

זה כי לגויים אין בעיה לתת כשרות. מישהו מוציא תעודה לשף השוודי?