בית ובלאגן – חוויות שושן פורים פרוע

מקרליבך אצל ליטאים ועד גפליטע-פיש באמשינוב, הכול קרה לי באותו פורים . כתבה מ"קרוב אליך" של שבת זכור הבעל"ט.

קראו גם את כל העלון כאן:

http://www.qarov.org/files/Published/qarov_elecha_117.pdf

ירושלים של לילה

מסע בירושלים של "ליל שישי" ממאפיית נחמה עד לקבר הסודי של דוד המלך. פורסם ב"קרוב אליך", נוח תשע"ה.

ט' באב כיום כיפור חברתי

אדם לכשעצמו הוא חוטא. ויש גם אדם גולה בתוך עצמו. ובכלל, מה מעניין אותי הזולת? החוויה האקזיסטנציליסטית בעיצומה מתרחשת ביום הכיפורים, שיאם של עשרת ימי התשובה שבהם אדם עם עצמו, אדם עם אלוהיו, עושה חשבון נפש על חטאיו שהביאו לו (או שיביאו) את הגזרות הרעות בשנה הבאה או החולפת. האדם השב בתשובה בחודש תשרי אינו בוכה על הצרות, הוא אכן מפחד מן הצרות שיבואו, אבל עיקר עבודת התשובה היא תהליך פסיכולוגי פנימי שמוביל את האדם לשאלות כמו: למה עשיתי מה שעשיתי? האם התנהגתי כמו שצריך? אם אדם רק בוכה ביום כיפור על כל צרות השנה שעברה, תשובתו אינה תשובה, והלזה יקרא צום?

וכעת נעלה רמה – זאת למעשה הנקודה בתשעה באב: אם ביום כיפור פישפשנו איש במעשיו לה', אז בתשעה באב עלינו לפשפש איש במעשיו לזולתו. הרי לא יעלה על הדעת שנשב כל היום ונבכה על עצים ואבנים שעלו באש. יש לעסוק במה שגרם לאבני הורדוס הללו לעלות בלהבות, ולא בעצם שרפתן, כפי שביום כיפור אנו עוסקים באיך להימנע מעבירות נוספות מתוך תחושת שברון הלב, ולא רק בכאב ובבכי לה': "אשמנו בגדנו".

נחדד את הנקודה. בית ראשון חרב בשל ג' עבירות שבין אדם למקום: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אמנם, בבית ראשון הכול "עבד כמו שצריך" – המציאות הייתה מציאות מיסטית: סיבה ותוצאה אלוהית ישירה, ולכן אפילו החורבן לכשעצמו היה מיסטי. הכול היה פשוט: העם חטא, אז הבית צריך להיחרב, יהיה מה שיהיה. קיימים במסורת המדרשים תיאורים מיסטיים על חורבן בית ראשון כגון פירוש הפסוק מאיכה "השליך משמיים ארץ" כפשוטו, כלומר הקב"ה הגביה את ירושלים השמיימה והשליך אותה לקרקע. תיאור נוסף הוא שימוש בשמות קדושים ע"י צבאו של צדקיה, מלך ירושלים, שלא צלח כל כך עקב התערבותו של הקב"ה בעניין. אבל הנקודה החשובה כאן היא שידו של האל בכבודו ובעצמו הייתה בחורבן, כלומר, מהלך אי-טבעי, אבל נכון מוסרית. לכן, אני משער שתשעה באב של גולי יהודה הראשונים היה זהה באופיו ליום כיפור: צמים יום וחוזרים בתשובה על העבירות.

אבל בית שני, זה כבר סיפור אחר. בתקופה מתקדמת זאת כבר העם היה חי ב"הסתר פנים". ה' לא מתערב בחיים שלנו, ומשאיר את ההתנהלות לחוקי הטבע. ולכן את מאמר חז"ל על "בית שני חרב מפני שנאת חינם", חייבים להבין לא כפשוטו. זה לא שבגלל שעשינו דברים שה' לא אוהב, אז מגיע לנו קצת נו-נו-נו, ולכן הגיע החורבן. אלא, החורבן הוא התוצאה הטבעית של ההתנהגות החברתית של העם דאז! עם מפולג ומנוכר כ"כ לא יכול לחיות ביחד בארץ אחת, לכן הגלות מתבקשת. על זה שום יום כיפור לא עוזר, וגם אם נעשה מתשעה באב יום כיפור ב', גם זה לא יעזור. צריך להתבונן באופי החברתי של כל אחד ואחד מאיתנו, האם הנתכרנו? האם היינו מאנייקים? בצורה אירונית כ"כ דווקא בתשעה באב לא מברכים אחד את השני ב"שלום", ואולי הדבר הבסיסי כל כך שנמנע מאיתנו ביום הזה, גורם לנו להבין את חשיבות קבלת האחר ורצוננו לחיות עימו? יגיד אחד העם, בט' באב אנו אבלים על חורבן הבית. אני אומר, אנו אבלים על מה שגרם לחורבן הבית, וחורבן הבית היה רק הטריגר, הwake-up call המזעזעת הזאת.

אחדות היא מילה גדולה וקלישאתית. שאלו אותי לא מזמן על כיצד בדיוק "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הסברתי: במסורת היהודית מחלוקת היא דבר שיש לשמר אותו, אנחנו שומרים בקנאות על תיעוד מחלוקות בנות אלפי שנים, וגם היום, אנחנו מקיימים את ההלכה מתוך ריבוי מחלוקות ושיטות (לשם שמיים, כמובן…). תלמידי חכמים, כלומר ברבים, כל אחד מהם מחזיק בשיטה אחרת משל חברו. כאן עצר אותי השואל: "ודווקא בגלל זה הם אמורים לריב יותר ולהרבות מלחמה!". אז זהו, שלא. דווקא בכלל שלכל אחד יש דעה אחרת, מתוך האפשרות לפלורליזם וריבוי הדעות, שכל תלמיד חכם עדיין סובר כשיטתו, אבל מאפשר לחברו להתפלס ולא כופה את דעתו על חברו, זה מרבה שלום בעולם – כי אם ה"אחדות" משמעה: דעת כל העם אחת, אזי בעלי הדעה הנ"ל היו יוצאים למלחמת חורמה נגד כל האחרים, יוצא שדווקא המחלוקת מרבה שלום בעולם. מאמרו הנפלא של הנצי"ב מדגיש את הנקודה. לפיו, בבית ראשון גלו על "שפיכות דמים באיסור", כלומר, איסור דאורייתא מוחלט. אולם, בבית שני גלו על "שפיכות דמים בהיתר, שהיו סבורים שמותר להרוג את חברו מפני שהוא פרושי או צדוקי". הנה נקודת תיקון ותשובה להיום.

במציאות דהיום, עם מדינה מתבגרת ונבנית (כן, 60 ומשהו שנה זה כלום, אנחנו עדיין בונים את עצמנו), אנחנו חייבים לעכל את העובדה שקשיים אישיים רבים, נובעים מן הקושי הלאומי: לאדם אין מה לאכול, אבל זה בסך הכול כי יש בעית אבטלה. אדם איבד את יקירו, אבל זה כי קמו עלינו שונאינו. גם ברמה הנפשית, גם לאומה יש קשיים נפשיים, וזה מקרין על חיי המשפחה והפרט.

יש להימנע מהתעסקות מוטעית בדברים טפלים. אם יחשוב לעצמו אדם ביום הצום: "למה לא לבנות את המקדש וזהו, נסגור את הסיפור", יתבונן ויבין: סופו גם של בניין זה להיחרב אם לא ננהג כאומה כראוי, הרי גם המקדש המחודש שלו הוא רק עצים ואבנים. בחורבן הבית השני, אף על פי שלא היה להם את ירמיהו שישדר לעם בדיוק מה ה' מעולל וחושב, הרי עדיין היו משתמשים בבת-קול. בת הקול החביבה הזאת, היא בעצם ביטוי, כל פעם לדבר שונה: לעיתים רוח הקודש ממש, לעיתים רוח התורה וההלכה: כלומר, איך יש לנהוג בעולם הזה ולעיתים רוח העם – מהי התחושה הכללית בעם עבור מעשה מסויים. בת הקול משמשת כ"מבקרת המדינה", אם תרצו, וכל אגדות החורבן שאינן חוסכים מאיתנו ביקורת אודות ההתנהגות הבזויה דאז, הן דו"ח שיש לקרותו ברצינות.

ורק סיפור אחד אני לא מבין, על האם ושבעה בניה, שנטבחו מול עיניה אחד אחר השני עד שלבסוף לפני שחיטת בנה הקטן ביותר אמרה לו: "בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אֵם הבנים שמחה."

הללויה, עכשיו הבנו שטעינו.

ונחמה קרובה לבוא.

ודבר אחרון בהחלט

להקת הפולק-פאנק הישראלית "אוי דיוויז'ן" הוציאה אלבום המורכב משירי תנועות מראשית המאה ה-20, שפעלו ברוסיה וסביבותיה. זיכרון מראשית ימי הציונות.

ומשהו ממש ממש אחרון

שלא תצאו בבאסה, יש באגדות החורבן גם פתרון:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו,
וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל…
אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח".

למה המשיח טרם הגיע? (לא באמת)

למה בן דוד עוד לא בא?

הבטחתי והבטחתי ועוד לא קיימתי, וייתכן שזה זה עניינו של משיח ויש ללמוד מהפרט אל הכלל. האמת, שניסיתי, כבר התחלתי לכתוב, כבר כתבתי קצת, אבל זה פשוט לא מסתדר, פשוט לא. רשומה אחת לא תספיק לתאר את תופעת המשיח בימי בית שני. גם לא שתי רשומות. אפילו שלושה ספרים של יוספוס פלאביוס לא הספיקו, ומה אני הקטן אגיד?

בית שני זאת תקופה אדירה, קשה לתאר תהליכים משיחיים שקרו בתקופה הזאת מבלי להיכנס מעט לפוליטיקה של אותה תקופה. וזה דבר הכרחי מאוד – כי הבלוג מיועד לקריאה קלה, וגם לקוראים בעלי השכלה כללית לא גדולה, ולא רק ליושבי מגדל השן. הבעיה היא, שאחד העם לא יודע הרבה על אותה תקופה שעיצבה אותנו רבות. האמת? גם אני לא יודע יותר מידי. זאת לא הגזמה להגיד שכדי להבין כמה נשים היו להורדוס צריך לקחת קורס שלם באוניברסיטה.

המסע אל עבר כתיבת הפוסט

אז התחלתי לנסות, כי אין יאוש בעולם כלל. ניצבתי מול ארון הספרים הנפלא שלי (שאני תמיד טוען שהוא מכיל חצי ממה שאני רוצה שהוא יכיל, למרות שכל שבועיים מגיע משלוח חדש של ספרים) והתחלתי להוציא ספרים ממנו. ספר האגדה של ביאליק? יש. מיתולוגיה יהודית של חגי דגן? יש. ליבוביץ? תהיו בטוחים. אז אני מתחיל לכתוב קצת על מגילת אסתר ועל הניצוצות המשיחיים בימי אסתר וכורש ואז מגיע ל…טוב, לאנשהו. יש לי איזשהו חור שם בין פורים לחנוכה. "אוקיי…גם ככה זאת לא תקופה מעניינת כ"כ…" אז אני עובר לתקופה החשמונאית. יש לי הרבה מה להגיד על החשמונאים, זה יכול למלא פוסט שלם שבטח יגיע לפני חנוכה – ניתוץ מיתוסים על חנוכה. אבל זה לא קשור כ"כ למשיח. מתי נגיע לשלושת משיחי השקר? מתי נגיע לישו? לבר-כוכבא? אני פשוט לא מצליח לקשר בין התקופות, ומסתבר שאני פשוט לא יודע כלום על השתלטות הרומאים על יהודה. אחרי הכול, זה הדבר שעורר את הרוחות המשיחיות, כי כל עוד היה שלטון יהודי (או ספק-יהודי בימי הורדוס) אז מלכות יהודית לא היה מצרך מבוקש. אבל עם הגעת הניצבים הרומאים, העם דורש מלך משיח. את החוליה הזאת אני צריך למלא. אז קפצתי לחנות הספרים הקרובה וקניתי את "מלחמות היהודים" של יוספוס.

(כמעט) ח"י פעמים

כבר התייאשתי מכתיבת הפוסט על המשיח, אבל הספר הנ"ל החזיר אותי קצת לימי תשעה-באב. נכון להזכיר את דברי הרב זיני מהטכניון שהמליץ לקרוא בתשעה באב קצת יוספוס כדי לחוש מה זה חורבן. עם זאת, אני מתגאה פעם אחרי פעם שהפולקלור היהודי הוא לא אוסף של סיפורי צדיקים והופעות ניסיות של קדושים על טוסטים. הפולקלור היהודי מכיל גם סיפורים כואבים, על אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה (אם היום היה קורה דבר דומה, האם היו משתיקים את הסיפור?), על הבריונים הקנאים ששרפו את כל מצבורי ירושלים בזמן המצור, על משיחי שקר ועל חלאים נאמנים ורבים אחרים. התרבות היהודית לוקחת את ההסטוריה הכואבת הזאת ומחבקת אותה, משתמשת בהם כדי להתחזק וללמוד איך להיות עם טוב יותר, איך להוציא אמונות זרות ולזכך את אמונות היחוד בבורא. הטרגדיות הם הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לעם. וולטר ניסח זאת בצורה נפלאה כשאמר שההסטוריה היא תיעוד של המעשים הנוראים ביותר בתולדות האנושות. לענ"ד, אחת הסיבות לאיתנותו של עם ישראל (יחד עם אחושילנג של סיעתא דשמיא) היא האומץ להסתכל מטעויות העבר וללמוד מהם, לא להסתיר ולא להשתיק אותן.

אז אולי נתמקד רק בטעות אחת להיום. במהלך השלטון הרומאי בא"י, ביצעו היהודים לא פחות מ17 מרידות ברומאים! מישהו שאל אותי מה בער להם כ"כ? ובאמת, צריך להבין מהי ירושלים של בית שני. העיר המתויירת ביותר באותה תקופה באימפריה הרומית לא הייתה פריז או לונדון ואפילו לא רומא זוטרא, אלא ירושלים. ההכנסות התיירותיות הרבות לירושלים העשירו את תושבי העיר היהודית, ועשירי יהודה נודעו בכל האימפריה והריצו עסקים מעבר לים. ברוב השנים, תושבי יהודה היו פטורים ממס. (עד שנמאס לרומאים, מסיבות ברורות). זאת ועוד! לא כל תושבי הפרובינקות היו אזרחי רומא. כדי להיות אזרח רומא באותה תקופה, על התושב היה להיות בעל ייחוס מסויים (משפחתי או על סמך מקום מגורים – ברפובליקה הרומאית- "רומאי מרומא") או לשרת 10 שנים בצבא ובסוף השירות לקבל תעודת אזרח. אבל אצל תושבי פרובינקה יודיאה – יען כי הם היו עשירים כקורח, הם זכו להטבות כמו אזרחי רומא לכל דבר ועניין. אז למה, למה לעזאזל הם מרדו פעם אחר פעם? אני סבור שאפילו יוספוס לא מצליח לפתור את הבעיה הזאת. אבל התשובה לדעתי נטועה בדבר בסיסי ביותר. רגש לאומי – לכל עם יש רגש לאומי לסלק מעליו את הכובש הזר ולהקים מלכות משלו, גם אם טוב, גם אם אפשר לחיות עם צרות קלות. יש לציין שהעניינים הסתבכו מאוחר יותר, למרות שרבים מהרבנים דאז היו בעד פיוס והרגעת הרוחות, הרומאים ידעו שכוחו של עם ישראל הוא בתורתו, ואז הגיעה תקופת גזרות השמד של הרומאים נגד התורה, יחד עם תקופה ממושכת של הרג רבנים (ידוע יותר כ"עשרת הרוגי מלכות") כדי לשבור את רוחו של עם ישראל. אבל לא רק רומי הרגו רבנים. סיפורים מזעזעים שנמצאים במקורות היהודים (ירושלמי, תענית פ"ד) על בר כוכבא שבעט והרג את ר' אליעזר המודעי שהתפלל בשלומה של ביתר, על קטיעת אצבעותיהם של לוחמיו ועוד ועוד סיפורי זוועה מצבאו של בר כוכבא. גם את מיתוס הגבורה הזה ראוי לשבור. זאת גבורה יהודית שבסופו של דבר הביאה לחורבן.

אז כפי שהצגתי, הדברים נרחבים מאוד ויוצאים מהגדר הדיבור על ה' ועל משיחו. תסלחו לי רבותיי, באמת שניסיתי, אבל הסטוריה של בית שני זה דבר באמת גדול שהדיוט כמוני יכול לשאת.