שובה של היידיש

ידוע לכם, ידידיי, שאני סאקר של תרבות היידיש. תיאטרון, שירים, ביטויים מצחיקים, המצלול העליז והקורץ הזה. זה כמה שנים בעבר ועוד היד נטויה בעתיד. לאחרונה שבתי לצחצח את היידיש שלי לשם הדוקטורט שלי שדורש קריאה של כמה טקטסים ביידיש.

אבל מה יש ביידיש שכל כך מושך אותי בה? מדוע אני, ועוד הרבה צעירים אחרים, נשבים בקסמה ומרגישים כל כך "מגניב" ו"אנדרדוג" דווקא לחזור לשפה שהקונטציות הישירות שלה זה סבתא אשכנזיה נרגנת וגפלטעפיש מבחיל?

ובכן, מסתבר שיש ביידיש מימד של חתרנות, של "דווקא" ושל "להכעיס". והדברים האלו חוזרים אחורה בשנים. תחושת הצדק הקדוש והמאבק הנכון תמיד פועמת בליבם של צעירים רבים, ולכן נמצא אותם ממלאים את מיטב שנותיהם באקטיביזם, כל אחד מסוגו – מימין ומשמאל, מן הליברלים ומן השמרנים, ומן הדתיים והחילוניים. אבל למרבה ההפתעה – את היידיש אפשר למצוא ככלי נשק מתריס בכל אחד מן המחנות האלו. וזה פלא גדול ששווה לתת עליו את הדעת.

עולם חדש

תחילתה של החתרנות היידישית, היא בתנועה היידישיסטית במאה ה19. יש לה קשר חזק לתנועה הבונדיסטית – אם כי לה הייתה זהות גמורה ביניהם. הרעיון של התנועות האלו היה שהיהודים הם לאום, אך מוגדר על פי תרבותו ושפתו ולא על פי דת או טריטוריה. בכך הם האמינו שתבוא גאולה ליהודים ברוח האינטרנציונל – האחווה הבין-עמית. התנועה היידישיסטית הייתה חילונית, ולעיתים אנטי-דתית. הם התנגדו לדת היהודית בטענה שהיא מקדמת מלחמות ואיבה, וכן לעגו לציונות אותה ראו כפתרון תלוש ואסקפיסטי לבעיית העם היהודי. השפת היידית, הייתה מרכז האידאולוגיה הזאת. השפה היא מקור התרבות היהודית לשיטתם, ועל כן יש לשמר יידיש, לדבר אותה, לכתוב מחזות וספרים ושירים ולשמר את הווי העיירה היהודית והפועל היהודי בערים. (ללא שום אזכור דתי!). בתנאיי שיא, אף היו יידישיסטים שהציעו למחוק באופן מלאכותי את הקשר הלשוני האמיץ בין היידיש ל"לשון הקודש", כלומר העברית. יידיש, כידוע, נכתבת באמצעות אותיות עבריות שחלקם משמשים כעיצורים וחלקם כהברות, כפי השפות האירופאיות ולא כפי העברית. אבל מילה שמקורה בעברית נכתבת כפי שהיא במקורה. היידישיסטים הקיצוניים הציעו לבטל כלל זה, ובכלל לכתוב "שאבעס" ולא "שבת" או "קידעשאשעמ" במקום "קידוש-השם". האמת היא שהתנועות האלו היו פופולריות בהרבה מן הציונות, אבל רובם ככולם איבדו מכוחם לאחר השואה. אבל משהו, לכלוכית שבלכלוכית, נשארה.

הבונדיסטית היו אנשי שמאל אנטי-ציוניים, ובאמת אנו מוצאים את השימוש ביידיש בחוגים אלו. החל בזרמים האנטי-ציוניים של החרדים, כדוגמת נטורי-קרטא, מאוד מקפידים על היידיש כיוון שרואים בעברית שפת-שטן של הציוניים. אלו אף מקפידים להפיץ סיפורים ושמועות מביכות על אליעזר בן יהודה כדי לערער את מעמדה של העברית המודרנית. אבל גם בחוגים חילוניים שמאליים אנטי-ציוניים, יש שיבה ליידיש, אם כחיבור להיסטוריה הבונדיסטית, ואם כחוסר רצון להזדהות כיהודי-ציוני-דובר עברית. הנה לינק לכתבה אודות צעירים אוסטרליים המדברים יידיש כצעד מחאתי. לדבריהם, הם רוצים להזדהות כאנטי-קולינאליסטיים וכאנטי-פשיסטיים ועדיין כיהודים, ולכן יידיש זה הפתרון.

גם בקרב אומני היידיש מעבר לים יש מגמה כזאת – לתפוס עצמם כקוסמופוליטיים, יידיש היא שפת היהודי הנודד, הפועל המסכן שקיים בכל העולם. האמן היהודי דניאל קאהן שר ביידיש על מעסיקים קפיטליסטים מסכנים וקורא לשבירת המעמדות הבורגניים. האמן האיטלקי באנדה באסוטי שר אף הוא את "מארש המובטלים" היידי בוא הוא שוטח את החזון הסוציאליסטי וכמה טראקים אחרי כן באלבום מותח ביקורת על הכיבוש של ישראל בשטחים.

תן לו בכינור

אבל היידיש היא לא נחלת השמאל בלבד. גם מי שמגדיר עצמו ציוני ואוהב את המדינה יכול להרגיש עצמו נבגד מחלק מפעולותיה. יידיש מדוברת גם על ידי ציונים שקיבלנו סתירה מצלצלת מהממסד. הנאו-חסידות החלה פורחת בקרב הציבור הדתי-לאומי אחר המשבר של הפינוי מגוש קטיף. קסמה של החסידות, יחד עם השפה שהיה אסור לדבר, כי כמוה כיריקה בנשמת האומה, החלה לבצבץ וככה להגים יידישים החלו נשמעים בקרב בני הציונות הדתית. הדבר דומה מאוד למה שקרה בהתפתחות השפה ה"אוחצ'ית", כלומר, שפה שהיה נפוצה בקרב באי המועדניים הלהט"בים. האוחצ'ית היא להג להט"בי, ששאל ניבים וביטויים מתוך שפות אנטי-ממסדיות, בעיקר לאדינו. הייתה בו מעין התרסה: "הממסד העברי-אשכנזי אינו רוצה בנו, ולכן נדבר בשפה שהם לא מבינים, בשפה של הבית האמיתי שלנו" וכך נוצר ה"ויאז'ה" – הלוא הוא כינוי להומוסקסואל מזדקן, וה"וודג'"- פרצוף. וכך גם קרה עם היידיש שנכנסה חזק בקרב הקהילות היהודיות הלהט"ביות בצפון אמריקה, באופן דומה מאוד למה שקרה עם הלאדינו בארצנו.

ויש התנגדות ממסדית מסדר שני. את הלהט"בים והמתנחלים הממסד הראשי הוקיע, אבל מה עם מה שתרבות המיינסטרים מוקיעה? כך נמצא את התנועות האנטי-מזרחיות. אלו אנשים הסולדים מתרבות הפופ הים-תיכונית, מן ההווי ה"אחוקי" והחם, ורוצים לסגל לעצמם קצת תכונות של אירופה. ככה מתגבשים להם קבוצות בישול אשכנזיות, המתחרות ביניהן לפי הכבד הכי קצוץ במזרח התיכון ולמי החזרת הכי ורודה. הם מדפיסים על טישרטס ביטויים ביידיש ויש להם מנוי לתיאטרון היידישפיל. הם שומרים על קירור חברתי, ומעדיפים להגיש במפגשים חברתיים שפריץ עם סיפולוקס מאשר ערק עם אשכוליות.

אבל לא רק מרידה בהווי המזרחי של המדינה קיים, אלא גם מרידה בסטטוס קוו הדתי. הצרה עם הסטטוס קוו, כפי שכבר הזכרתי כאן בעבר, היא שהוא לא טוב לשני הצדדים. לדתיים, המדינה חילונית מדי ולחילונים המדינה דתית מדי. תחשבו על המטבח הצה"לי הכשר – מספיק כשר כדי להגביל את החילונים בהלכות טרפות ושבת, ומספיק טרף כדי להדאיג את הדתיים בהפרשת תרומות ומעשרות ובסינון תולעים. כך היידיש היא כלי נשק ביד מתנגדי הסטטוס קוו משני צידי המתרס. החילונים תופסים את השימוש החילוני ביידיש כהפקעת המסורת מידי ההגמוניה הדתית. כפי שמצאנו לפי כ15 שנה רנסנס של בתי מדרש חילוניים (שעד היום כבר החל לשקוע חזרה) – כך מצאנו גם רנסנס של יידיש. כאומרים: "התורה היא של כולם, גם חילוני יכול ללמוד תורה ולחדש חידושים", ובוודאי גם היידיש – שיש רצון להציגה כשפה של יהודים ולא כשפה יהודית דווקא, כלומר – שפה בה אפשר גם להעלות דברי כפירה ועגבים, להרהר על דרכי השם, סתם לעשות "שמועסן", לרכל ושאר דברים מהווי היהודי, גם אם הוא לא דתי במובהק.

וכמובן, יש את הצד הדתי המתעקש, לא מתוקף היותו חרדי מבית, אלא דווקא, התרסה כנגד החברה החילונית המנסה ליישר אותנו לפי ערכים ליברלים ומערביים, ומנסה להתעקש שדווקא, נדבר בשפה המיושנת הזאת, של הסבא והסבתא ששמרו מצוות, אנחנו דווקא לא רוצים להשתלב, והשפה תראה זאת.

ולאיזה מחנה אני שייך? סליחה על הקלישאה אבל נראה שקצת וקצת וקצת וקצת. אבל אני גם נהנה באופן כללי מחדוות השפה, מן ההיסטוריה הענפה שלה וההומור הפנימי שלה, ואולי גם אם הייתי גוי, הייתי לומד יידיש רק משום הגלגולים המדהימים של השפה הזאת. וגם זה מגניב לכשעצמו "א גוי רעדט יידיש", נישט אזוי?

הרבה דברים אחרונים בהחלט

וואו, יש לי המון הפניות לתת לכם בנושא ועשרות סרטונים.

נתחיל.

ראשית, ממליץ לכם להאזין לפלייליסט שלי בספוטיפיי "יידיש להיפסטרים". אני מידי פעם מרחיב אותה.

שנית, אני ממליץ על סדרת הסרטונים של התאגיד "ג'ויש מילניאלס"

שלישית, סדרת הרשת "יידלייף קרייסס".

ועל הדברים שדיברנו כאן:

שיר הפרחה ביידיש – תגובה לתרבות הפופ

יפני מדבר ביידיש

אוי געוואלד א גנב!

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…