שני פיוטים ליום כיפור
שני הפיוטים להלן כ"כ שונים באופי, ומבליטים צדדים אחרים של היום.
כי הנה כחומר
המוני העם מתקבצים בבית הכנסת בליל כיפור לשמיעת כל נדרי. יש שמרגישים זרים ולא נוח, ויש שמכירים את בית הכנסת ואת משמעות היום. אלו ואלו ברעד עומדים ושותקים. עונים לחזן בבושה וביראה, אפשר ממש לחתוך את האוויר בסכין מן רוב המתח. תחושה מוזרה בה בית הכנסת מלא, אבל כולם עומדים ושותקים.
והחזן מתחיל פיוט. המילים מאוד מובנות ועיקרן: ימינו קצובים ואין תקווה אלא אם יחוס האלוהים עלינו ולא נאבד. הניגון קל מאוד ללימוד וכבר בבית השני מי שלא שמע אותו מעולם מצטרף. הניגון סוחף, והקהל חש כנוסעים על סיפונה של ספינה המיטלטלת בלב ים, ולכל פנייה ימינה או שמאלה בניגון, הגוף לא יכול למנוע את עצמו לזוז ולנוע גם תנועה פנימית.
כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר [אנחנו מבקשים מה' שיביט למה שהוא הבטיח לאבותינו ולא יקשיב לעברות שביצענו בגלל היצר]
שאלו אותי פעם: אז זה הקטע? אנחנו מריונטות בידי ריבונו של עולם? הוא שולט בנו כבובות? ליבוביץ אמר פעם (לא צריך לציין, בחריפות) שאותם אנשים שטוענים שהם מאמינים אך לא עושים דבר מעבר לזה, הרי אמונתם היא ב"זקן המושך בחוטים", וזאת אינה אמונה כלל.
אבל לא בזה מדובר. העולם הזה נמשל לים (לדוג', מהרש"א באגדות רבב"ח), אנחנו, המשולים בפיוט הזה לספינה, מטולטלים בחיינו בעל כורחינו אנה ואנה וחלילה חוויות החיים הקשות יכולות להפיל אותנו למים. האל ממלא את תפקיד המלח בפיוט. אבל אנחנו יודעים באמת שמי שמניע את הספינה זאת לא המלח, אלא זרמי הים. המלח תפקידו לאחוז בהגה כדי שהספינה לא תטבע. כך אנחנו מציינים בפיוט: אם הקב"ה לא היה מחזיק אותנו, מזמן היינו נופלים למים ונטרפים בחיים שלנו. אין זה משל לדטרמיניזם, אלא דווקא לבחירה.
מקור הפיוט לא ידוע. השורה הראשונה לקוחה מספר ישעיהו (כי הנה כחומר ביד היוצר), וזהו, אחרי זה המשורר הרשה לעצמו להוסיף עוד מקצועות (אבן ביד המסתת, כגרזן ביד החרש, כזכוכית ביד המזגג, כיריעה ביד הרוקם, ככסף ביד הצורף). לו נכתב הפיוט היום, האם היה מוסיף המשורר בית כזה?
כי הנה כקוד ביד המתכנת
בידו מייעל ובידו מאט
כן אנחנו בידך שפעולתו אמת
לברית הבט ואל תפן ליצר
מראה כהן
כיפור בבית הכנסת
צהרי יום כיפור – בעצם עיצומו של הצום. בית הכנסת כמעט ריק, ורק החבר'ה שנותר בהם עוד כוח להתפלל נשארו. מניין מצומצם שסרוח על הכסאות בחולשה מהצום. אור צהרים מגיח מן החלונות, והחזן אף הוא ממהר בתפילה, אולי מעייפות. תפילת יום הכיפורים פתאום נראית אחרת. לא עוד סליחה, מחילה וכפרה, אלא נוסטלגיה. כמעט ללא קשר, החזן מתחיל לספר סיפור, מה היה לפני אלפיים שנה בבית המקדש. מה הכוהנים היו עושים, שעיר אחד לה', שעיר אחד לעזאזל. היו זורקים את הדם על המזבח, והכוהן היה סופר 7 זריקות: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים…
השינוי באופי הטקסט מעורר את הקהל אבל לא יותר מידי בהתחלה. הוא מצטרף לחזן בקריאת הקטעים ההיסטוריים המעניינים. לאט לאט נבנה בראש מראה מפואר של בית המקדש ובגדי הלבן של הכוהן הגדול. החרדה הזאת שהכוהן נכנס לקודש הקודשים, אתה פוקח שנייה את העיניים ומגלה שכולם יחפים, כמו במקדש. ואז החזן אומר: "ובכן, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש"
הקהל קם על רגליו ומתחיל את הפיוט. כל מי שהיה בחתונה של דוסים מכיר אותו. פיוט שמח, מקפיץ, שאיתו אתה משמח חתן וכלה מגיח בהפתעה בקטע הכי קשה של הצום ביום כיפור. ופתאום לא אכפת לך כלום, רק לשיר, למצות את המנגינה עד תום ולא לפספס שורה אחת.
הפיוט מדבר על כמה יפה ונעים היה לראות שהכוהן היה יוצא בשלום אחרי כל עבודת יום כיפור. סימן טוב לשנה הבאה.כל שורה מדמה את הכוהן למשהו יפה אחר. חלק מובן מאוד כמו
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן
כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד מַרְאֵה כֹהֵן
וחלק לא ברור בעליל
כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן
הסיבה ששרים את הפיוט בחתונה היא כנראה השורה שמבליטה את היופי שיש בפני החתן ביום שמחתו
כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן מַרְאֵה כֹהֵן
מקור הפיוט הוא כנראה דווקא מספר בן-סירא. ספר חיצוני לתנ"ך שהיה לו מעמד של כבוד בקרב חלק מהיהודים. בפרק נ' מתואר שמעון בן יוחנן הכהן הגדול ועבודתו ביום הכיפורים:
(ה) מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת.
(ו) כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד.
(ז) כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁקֶּרֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן.
(ח) כְּנֵץ בַּעֲנָפוֹ בִּימֵי מוֹעֵד, וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם.
(*ח) כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ, וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה.
(ט) כִּכְלִי זָהָב מְפֻתָּח וְאַנְטִיל, הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ.
(י) כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר, וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף.
דמותו של שמעון הכהן הייתה מרשימה כל כך, עד כי מסופר במקורות היהודיים שבפגישה שלו עם אלכסנדר מוקדון, האחרון ירד מהסוג והשתחווה לו. ובינתיים בבית כנסת, כל העם כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
תודה לרפאל מיוחס על ההפניה לספר בן-סירא!
"כי הנה כחומר" בביצוע חוה אלברשטיין. לחן חב"ד המקורי.
התלמיד הנבוך 