שני פיוטים ליום כיפור

שני פיוטים ליום כיפור

שני הפיוטים להלן כ"כ שונים באופי, ומבליטים צדדים אחרים של היום.

כי הנה כחומר

המוני העם מתקבצים בבית הכנסת בליל כיפור לשמיעת כל נדרי. יש שמרגישים זרים ולא נוח, ויש שמכירים את בית הכנסת ואת משמעות היום. אלו ואלו ברעד עומדים ושותקים. עונים לחזן בבושה וביראה, אפשר ממש לחתוך את האוויר בסכין מן רוב המתח. תחושה מוזרה בה בית הכנסת מלא, אבל כולם עומדים ושותקים.

והחזן מתחיל פיוט. המילים מאוד מובנות ועיקרן: ימינו קצובים ואין תקווה אלא אם יחוס האלוהים עלינו ולא נאבד. הניגון קל מאוד ללימוד וכבר בבית השני מי שלא שמע אותו מעולם מצטרף. הניגון סוחף, והקהל חש כנוסעים על סיפונה של ספינה המיטלטלת בלב ים, ולכל פנייה ימינה או שמאלה בניגון, הגוף לא יכול למנוע את עצמו לזוז ולנוע גם תנועה פנימית.

כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר [אנחנו מבקשים מה' שיביט למה שהוא הבטיח לאבותינו ולא יקשיב לעברות שביצענו בגלל היצר]

שאלו אותי פעם: אז זה הקטע? אנחנו מריונטות בידי ריבונו של עולם? הוא שולט בנו כבובות? ליבוביץ אמר פעם (לא צריך לציין, בחריפות) שאותם אנשים שטוענים שהם מאמינים אך לא עושים דבר מעבר לזה, הרי אמונתם היא ב"זקן המושך בחוטים", וזאת אינה אמונה כלל.

אבל לא בזה מדובר. העולם הזה נמשל לים (לדוג', מהרש"א באגדות רבב"ח), אנחנו, המשולים בפיוט הזה לספינה, מטולטלים בחיינו בעל כורחינו אנה ואנה וחלילה חוויות החיים הקשות יכולות להפיל אותנו למים. האל ממלא את תפקיד המלח בפיוט. אבל אנחנו יודעים באמת שמי שמניע את הספינה זאת לא המלח, אלא זרמי הים. המלח תפקידו לאחוז בהגה כדי שהספינה לא תטבע. כך אנחנו מציינים בפיוט: אם הקב"ה לא היה מחזיק אותנו, מזמן היינו נופלים למים ונטרפים בחיים שלנו. אין זה משל לדטרמיניזם, אלא דווקא לבחירה.

מקור הפיוט לא ידוע. השורה הראשונה לקוחה מספר ישעיהו (כי הנה כחומר ביד היוצר), וזהו, אחרי זה המשורר הרשה לעצמו להוסיף עוד מקצועות (אבן ביד המסתת, כגרזן ביד החרש, כזכוכית ביד המזגג, כיריעה ביד הרוקם, ככסף ביד הצורף). לו נכתב הפיוט היום, האם היה מוסיף המשורר בית כזה?

כי הנה כקוד ביד המתכנת

בידו מייעל ובידו מאט

כן אנחנו בידך שפעולתו אמת

לברית הבט ואל תפן ליצר

מראה כהן

כיפור בבית הכנסת

צהרי יום כיפור – בעצם עיצומו של הצום. בית הכנסת כמעט ריק, ורק החבר'ה שנותר בהם עוד כוח להתפלל נשארו. מניין מצומצם שסרוח על הכסאות בחולשה מהצום. אור צהרים מגיח מן החלונות, והחזן אף הוא ממהר בתפילה, אולי מעייפות. תפילת יום הכיפורים פתאום נראית אחרת. לא עוד סליחה, מחילה וכפרה, אלא נוסטלגיה. כמעט ללא קשר, החזן מתחיל לספר סיפור, מה היה לפני אלפיים שנה בבית המקדש. מה הכוהנים היו עושים, שעיר אחד לה', שעיר אחד לעזאזל. היו זורקים את הדם על המזבח, והכוהן היה סופר 7 זריקות: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים…

השינוי באופי הטקסט מעורר את הקהל אבל לא יותר מידי בהתחלה. הוא מצטרף לחזן בקריאת הקטעים ההיסטוריים המעניינים. לאט לאט נבנה בראש מראה מפואר של בית המקדש ובגדי הלבן של הכוהן הגדול. החרדה הזאת שהכוהן נכנס לקודש הקודשים, אתה פוקח שנייה את העיניים ומגלה שכולם יחפים, כמו במקדש. ואז החזן אומר: "ובכן, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש"

הקהל קם על רגליו ומתחיל את הפיוט. כל מי שהיה בחתונה של דוסים מכיר אותו. פיוט שמח, מקפיץ, שאיתו אתה משמח חתן וכלה מגיח בהפתעה בקטע הכי קשה של הצום ביום כיפור. ופתאום לא אכפת לך כלום, רק לשיר, למצות את המנגינה עד תום ולא לפספס שורה אחת.

הפיוט מדבר על כמה יפה ונעים היה לראות שהכוהן היה יוצא בשלום אחרי כל עבודת יום כיפור. סימן טוב לשנה הבאה.כל שורה מדמה את הכוהן למשהו יפה אחר. חלק מובן מאוד כמו

כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן

כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד מַרְאֵה כֹהֵן

וחלק לא ברור בעליל

כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן

הסיבה ששרים את הפיוט בחתונה היא כנראה השורה שמבליטה את היופי שיש בפני החתן ביום שמחתו

כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן מַרְאֵה כֹהֵן

מקור הפיוט הוא כנראה דווקא מספר בן-סירא. ספר חיצוני לתנ"ך שהיה לו מעמד של כבוד בקרב חלק מהיהודים. בפרק נ' מתואר שמעון בן יוחנן הכהן הגדול ועבודתו ביום הכיפורים:

(ה) מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת.

(ו) כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד.

(ז) כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁקֶּרֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן.

(ח) כְּנֵץ בַּעֲנָפוֹ בִּימֵי מוֹעֵד, וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם.

(*ח) כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ, וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה.

(ט) כִּכְלִי זָהָב מְפֻתָּח וְאַנְטִיל, הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ.

(י) כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר, וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף.

דמותו של שמעון הכהן הייתה מרשימה כל כך, עד כי מסופר במקורות היהודיים שבפגישה שלו עם אלכסנדר מוקדון, האחרון ירד מהסוג והשתחווה לו. ובינתיים בבית כנסת, כל העם כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

 

תודה לרפאל מיוחס על ההפניה לספר בן-סירא!

"כי הנה כחומר" בביצוע חוה אלברשטיין. לחן חב"ד המקורי.

"מראה כהן"

 

מודעות פרסומת

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

פיוטים לימים נוראים – אוחילה לאל

התפילה בימים הנוראים יכולה להיות קשה. הַמלצָתי להרבה חברים שלא פוקדים את בתי הכנסת באופן קבוע היא לבחור פיוט מתוך המחזור, ללמוד אותו היטב, וכשהוא מגיע – לכוון בו את כל מה שהם למדו. כי תפסת מרובה לא תפסת. בפוסטים הבאים אפרסם כמה פיוטים ואגע בהם, אנסה בדחילו להסביר אותם כראות עיני הדלות.

אנחנו מתחילים דווקא מגבוה, דבר מהאחד הפיוטים שהוא אחד השיאים עבורי. לאחר רוב התפילה בראש השנה, המתפלל נכנס לשעמום של: הבנו, אתה המלך, מאיים לגזור עלינו גזרות קשות, אנחנו מתפללים שזה לא יקרה, הנה, פעם אחר פעם. אבל הפיוט הזה שובר את הרצף הזה. הוא פיוט אמוציונאלי מאוד. אפרש אותו בדרך פחות מסורתית. בפשטות, החזן מבקש מהאל להתחיל (עוד) פיוטים. ולאדם היחידי אסור להגיד אותו. אבל עבורי, זה דבר אחר לגמרי.

יש לי את הרגע הזה במוסף של ראש השנה. הרגע שבו אני קורס, מוכה בהלם ומרגיש בצער שפורץ מהחזה, כאילו הנשמה מתפרצת לצאת מהכלוב הגשמי שלה. הברכיים מרגישות חלשות, אבל אני לא רוצה לאחוז במשהו כדי לא להפסיד את הרגע. הפתעה שציפתה לה, עקמומיות שבלב שהתיישרה. התפילה רצה כמו סרט שמשנה תפאורה ודמויות, עד שמגיע הקטע המסעיר: הטחת ראש בקיר עד זוב דם, בום! קיבלתי מכה פתאום שמעוררת אותי מהשגרה ומחזירה את הראש בהטחה לאחור.

אצלי זה הפיוט "אוחילה לאל". בהתבוננות בו הוא אפילו לא פיוט, סתם כמה פסוקים שתקעו באמצע. הוא אפילו לא לציבור, אלא לחזן. אבל אין גורע ממנו. המילים מסודרות כמו בכי שהולך ומתפרץ, מקצר לארוך.

אוחילה לאל. [אני מצפה לתגובה מאת האל, שהוא רק יושב ושותק, רוצה שיגיד משהו ולא רק ישחק את תפקיד השופט]

אחלה פניו. [כדי להשיג את הצפייה, אני מביע את כל הרגשות שלי אל מול פניו, ולא רק הכנעה רשמית]

אבקשה ממנו מענה לשון. [יכול להתפרש גם כבקשה מהאל שיתן גם לי להגיד את מה שיש לי לומר, או שאשמע תשובה מאת האל]

אשר בקהל עם אשירה עוזו, אביעה רננות בעד מפעליו. [אותו אל כללי, שבציבור אני מהלל את כל מה שהוא עשה, אני מבקש אותו שיהיה לי גם אל פרטי, ולא רחוק]

כמו יבבה של ילד שאומר: "כן…כן, קרה לי…קרה לי משהו רע מאוד…" ורק לאחר כמה קינוחים הוא יכול לסדר את התפילה. ניקוי הצנרת הרגשית לפני המשך תחינת שליח הציבור.

כתב עצום

הוא תזכורת. אחרי שדיברנו ודיברנו, אנחנו צריכים לזכור להתפלל, ותחילת התפילה היא בעצם ההכרה שהמילים שלנו הוא מתת-אל, ועל כן אנחנו בוחרים אותם בקפידה ומתרגשים שאנחנו יכולים להשתמש בהם. כי מה יש לי? אין לי אלא רגשות גמלוניים, "מערכי לב". והנה הכול מסתדר. אוי, איך פחדתי שיגיע הרגע הגורלי הזה שצריך להגיד משהו, ופשוט לא אדע איך להגיד את זה. לא פחד מהמשפט שיש לי באותו רגע, אלא מהצבת מראה לקטנות המחשבה שלי, לביטחון השאנן הקטן שהרגע לא יגיע, אל מול הגופן העצום שבמחזור התפילה. ידעו המגיהים לבחור את גודל הכתב.

והניגון…עוצמתי כמו תזמורת שלמה. מאחורי האוזן כשאני נזכר בניגון אני שומע קול בס שמקדים את קול החזן, פמליא של מעלה מגלה אוזן ומקשיבה. החזן אומר שתי מילים, והקהל מחזיר את הניגון הידוע של ראש השנה, כאילו מאשר לשליח הציבור להמשיך.

מבכי הולך ומתגבר הוא ממשיך להתחננות, ל"אתה לא מבין, זה כל מה שיש לי, אין לי מה לעשות עם זה…", החזן עולה בסלסול ובמקום יבבה נשמעת התנצחות שהיא דרישה לראות דווקא בעוני שלך. חסד עם גבורה, כלומר רחמים.

לאדם מערכי לב [אדם יכול רק להרגיש ולהיות תקוע עם ההרגשה הזאת]

ומה' מענה לשון [אבל ה' יתן לו תשובה שתשחרר אותו מההרגשה המעיקה]

ה' שפתי תפתח [בבקשה, תן לי את היכולת לדבר]

ופי יגיד תהילתך [ואני אשתמש בה רק לטובה]

הדמעה נמחית. ונאמר משפט סיכום, משפט הסתלקות. כמבקש שקט ואומר: אני לא רוצה לגרום בלאגן. מצטער שהתפרצתי, אבל זה היה אותנטי, אני באמת מתכוון לזה. אחרי שאיימת עלינו עם כל ה"מי במים מי באש", אתה לא מצפה שנבלע את הכול. אנחנו הבנים שלך, תקשיב למה שיש לנו לומר.

יהיו לרצון אמרי פי

והגיון לבי לפניך

ה' צורי וגואלי. [אני מקווה שאתה ה', תהיה מרוצה ממה שאמרתי לך. ]

לרוב, אני אומר שהדת לא עוזרת יותר מידי בחיים. אבל נראה לי שדווקא אדם מאמין ניחן ביכולות רפלקציה גבוהות, התבוננות לתוך עצמו וזיהוי הקשיים. קריאה כנה אל ה', היא התבוננות פנימה. ויכולת הדיבור, היכולת לפרוק ולספר משהו, היא משחררת כל כך הרבה לחצים. תשאלו כל מי שהיה אצל פסיכולוג.

לשמיעת הניגון המסורתי

 

ניגון אחר:

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

39 שנה למלחמת יום כיפור – ערכים דתיים במלחמה

לא. לא איחרתי. המלחמה נגמרה ב24 לאוקטובר וזה היה השבוע. אני מציין את התאריך הלועזי ולא סתם. על כך בסוף. מלחמת יום כיפור היא ממש חלק מהגנום הישראלי, היא אחד ממאורעות הגבורה שהיו מספרים לי בבית הספר בתור דור שני. אבל כשגדלתי גיליתי שהאירוע הלא רחוק הזה, טרם עבר מיתיזציה בכל שכבות החברה. אני רוצה לגעת בשני מקורות הנוגעים במלחמה.

דברי הימים למלכי ישראל

המקור הראשון הוא סרטון של דובר צה"ל שיצא לקראת יום הכיפורים האחרון:

(אם וורדפרס אינו מראה את הסרטון, לחצו כאן)

אי ספק שהסרטון הזה מעורר בכל ישראלי את הרגשות הפטריוטים החבויים בו, ערבוב בין קודש לחול, ההתגייסות הלאומית, החוויה הישראלית בלחימה, בהגנה על המולדת, באימה משותפת.

עם זאת, הסרטון מעביר בצורה ברורה את ההשקפה הלאומית כלפי הדת היהודית. ליהדות יש את יום כיפור שלה. עם שמיעת האזעקות ברקע, יהודים עטופי טלית וקיטל נמלטים מבית הכנסת בעוד הרחוב סואן ממכוניות חירום, אנחנו מפנים את הדרך ליהודים החדשים, לישראלים (כך תפסו זאת לפחות בראשית המדינה). ראשי המדינה כדוגמת בן-גוריון לא היו אנטי-יהודים "שונאי דוסים" כפי שרבים חושבים, כיוון שמלחמתם הייתה דווקא ע"י שמירה על המסורת – לקיחת סמלים ממנה, ומילוי תוכן חדש בסמלים היהודים. כך האישיו המרכזי ביום כיפור השתנה – מן האדם המתפלל, אל האדם הלוחם. החייל הלוחם בחזית, הוא זה שנושא את התפילה.

נשאלת השאלה מדוע "ונתנה תוקף" הפך להיות סימן מובהק של מלחמת יום כיפור. "ונתנה תוקף" עוסק באפסיות האדם מול האל – היא בעצם קינה על האדם שסופו לעפר ומשול כחרס הנשבר.

יום כיפור תשל"ד – פני דרך בת ציון, מלחמה.

הלוחם יכול לקחת את אותם רעיונות מן הפיוט ולקנן גם על עצמו, האדם הגדול, שהכריע את כל האומות וכבש את כל הארץ בשישה ימים, אף הוא פגיע, אף לו נקודות חולשה, אף הוא בסכנת מוות כרגע. גישה כזאת נפוצה מאוד בספרות היוונית (לדוגמא, סופוקלס שמקונן על האדם שסופו למות, למרות כל השגותיו הטכנולוגיות). אפשר להרים את זה לרמה הלאומית – קינה על האומה שגם היא בסכנה מתמדת. כביכול גם המתפלל וגם החייל מתקוננים על אותו דבר – אז מה ההבדל? ההבדל הוא במסקנה – לאדם הדתי, הפיוט מתסיים ב"ואתה הוא מלך אל חי וקיים, ובכן לך נעלה קדושה" – אף על פי שאנו פגיעים, ואולי בגלל שאנו מכירים בכך, משמעות חיינו היא בעומדנו לפניך בתפילה. אצל הפייטן הקיבוצניק הפיוט מסתיים ב"וכחלום יעוף". האדם מת וזה סוף הסיפור. בגלל זה זה עצוב וטרגי כל כך. בגלל הסיבה הזאת הקשר של הפיוט הספציפי הזה עם המלחמה חזק כ"כ. הישראלים נתנו משמעות חדשה וחילונית למושג "יום הדין", היום שהמדינה מחסירה פעימה, יום המלחמה האיומה.

הביצוע הנ"ל למעשה, משאיר את המסגרת המסורתית (יש חזן, בית כנסת, יהודים עם קיטל, ואווירה של יום כיפור) אבל נוטל את התוכן הדתי מן הפיוט ובמקומו מכניס תוכן לאומי, ולא רק לפיוט, אלא לכל יום כיפור עצמו – שיזכר כיום אבל לאומי, ולא כיום חשבון נפש דתי, בדיוק כפי שהתכוונו ראשי המדינה דאז. דעתי האישית היא שיש מקום לתכנים לאומיים, שכן אף אני מחובר עליהם וכואב את כאב השכול והטרגדיה, אבל בנפרד מן התכנים הדתיים, אותם אני מפריד ברגשותיי ובהשקפותיי מן התכנים הלאומיים. האם החזר שעומד על הבימה, או הצופה, מתרגש משום אימת הדין של היום הקדוש, או משום אימת הטנקים הסורים? מן קדושת האלוהים או מן קדושת חיי האדם? על הצופה לשאול את עצמו את השאלות הללו.

חצי רמב"ם

נטילת הערך הדתי מן יום הכיפורים נפוצה מאוד. יוסי ביילין דיבר במאמרו ב"ישראל היום" לפני יום כיפור על "על השגחה פרטית בעידן המודרני". אני רוצה להגיב על כמה מדבריו.

הרמב"ם נכשל כישלון קולוסאלי. האיש המודרני והחכם הזה ניסה להסביר לנו, לפני 1,000 שנה, עד כמה מכמיר לב, פתטי ויומרני הוא הניסיון לקשור בין התנהגותנו היומיומית לבין מנהל חשבונות עליון, שמפניו אי אפשר להסתתר ואשר לפניו אנחנו נותנים דין וחשבון מתוך תקווה שיתחשב בנו בשלב הטיעון לעונש.

למעשה, אין זה כישלון. היהדות מכירה בדרגות אינטלקטואליות שונות, שבהתאם לדרגה הזאת היהודי יכול לעבוד את ה' בדרך המתאימה לו. לא כל היהודים נוח להם עם השגחה פרטית נוסח הרמב"ם. הרמב"ם עצמו הכיר במעמדות השונים הללו, ולכן התבטא בצורה שונה בהתאם לאנשים אליהם דיבר.

ההתקרבות לאלוהים היא התקרבות לשכל. אם אתה מפריד בין בשר לחלב – אתה עושה זאת כדי לשלוט בתאוותיך, אבל אל תחשוב שמישהו, ישות מופשטת או ישות מוחשית, תתחשב בך ותקל עליך את חומרת גזר הדין.

ביילין עושה במאמרו קטע מסריח. הוא מציג רעיון רמב"מיסטי, בצורה נכונה וברורה, אבל חלקית! מה מטרת המצוות? מה מטרת יום כיפור? היא אמנם לשלוט בתאוותיך אבל…כפי להביע את האמונה באל! האל אינו נמצא במאמרו של ביילין. כל הפעילות הרוחנית היא פעילות מהאדם אל האדם. אנחנו צמים ביום כיפור בכדי לשפר את עצמנו, אבל יש לתת לשיפור הנ"ל גם ערך דתי – אנו משפרים את עצמנו כדי לשוב אל ה'. הוא הופך בעצם את יום כיפור לחוויה אנושית, שכל ישראלי יוכל להתחבר אליה, אבל כדי שזה יקרה, הוא (בכוונה או שלא) מוציא את האל מן הסיפור. המרגיז שהוא מציג זאת כדעתו של הרמב"ם, שכפי שאמרתי – זאת דעתו החלקית.

 בית דין שדה

המקור השני שאני רוצה להצביע עליו הוא ספרו של חיים סבתו "תיאום כוונות". חבר המליץ לי עליו, ותוך 50 דקות סיימתי אותו תוך בכי בלתי פוסק. איני מבקר ספרות, ולכן לא אתעכב על הכתיבה המהודרת, על היכולת לחדור לליבו של הקורא, ועל התיאורים הסוחפים שאפיינו את כל הספר הנפלא הזה. בספר הזה המלחמה גם נפגשת עם הדת, אבל במקום לכבוש את מקומה, נדמה כאילו הן משולבות – מלחמת מצווה של אתחלתא דגאולה. ערבוב הרגש הדתי עם הרגש הלאומי, שנפוץ מאוד בקרב זרמים מסויימים בימינו, יכול לגרום לתגובות רגשיות מוגזמות. לאחר קריאתי הבוכיה חשבתי למעשה מה מתחולל בספר הזה. הרי המלחמה היא נטולת ערך דתי, שאילו היה לה ערך שכזה, גם אחרים היו חווים חוויה דתית במלחמה, מה שלא קרה. אלא, האדם הדתי שמכנס את כל כוחות נפשו להכרת ה', אל עבר חיים של דת ואמונה, ממילא כל חוויה שלו תהיה חוויה דתית. מלחמה היא חוויה קיצונית ואבסולוטית, האדם מתבטא ברוב עוצמתו, ואישיותו האמיתית נחשפת ומתגברת במלחמה. לכן, אדם דתי במלחמה, יתן הוא עצמו את האופי הדתי המובהק לטראומה שמתרחשת מולו. למעשה, הכול תלוי באדם ובאישיותו, שלא רק מלחמה יכולה להיות חוויה דתית, אלא אפילו כתיבת קוד או חתימה על מסמכי שלישות – אלא רק שבלחימה החוויה מתעצמת ופורצת. חיים סבתו, שכעת אכנהו הרב חיים סבתו, הוא אדם דתי במהותו, ועל המסורת שלו שנעה בין העורף לחזית, בין מצרים לישראל, אנחנו מתענגים כקוראים דתיים או מסורתיים בספרו.

תיאום כוונות – כן, יצא גם סרט.

כשהוא מצטט מדרש או רמב"ם, אנו חושבים על הקשר בין הטקסט לבין המצב בו נתונים הדמויות, וחושבים על הפרדוקסליות, על הקשיים הרוחניים, על האירוניות שבדבר ועל הסמליות שבין הטקסט המסורתי למציאות המלחמתית. אבל על קו הזמן, מה שקורה זה קודם הסיטואציה ואז הבאת המקורות, ז"א, הקישור הדתי הוא של הסופר. סבתו "עובד" עלינו הקוראים קצת בכך שהוא מבלבל אותנו בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני שלו. יש בזה מן הקסם. אני לא מצטט בכוונה, כי אני חושב שכל ציטוט רק יגרע. יש לקרוא את הספר במלואו. הוא לא ארוך, כדאי.

ספרו של סבתו עוסק ביום כיפור שפרצה בו מלחמה. הסרטון של דובר צה"ל עוסק במלחמה שחלה להיות ביום כיפור. שניהם מאורעות חשובים לי מאוד, ויום אחד לשניהם לא מספיק. מן הסיבה הזאת רציתי לדבר על המלחמה דווקא בתאריך הלועזי.

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

עברו 10 שנים מאז שקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות. זה הזמן לתשובה אמיתית, תשובה מחודשת. מה באמת לקחתי מהיהדות? איפה אני עומד מבחינה אמונתית? מה המקום שאני נותן בחיי להלכה? לאורתודוקסיה? לאיזה זרם אני משתייך? שאלות רבות אלו מטרידות את סובבי, אשר תופסים את אי-רצוני או אי-יכולתי להתכנס לזרם ספציפי ביהדות כדפקט או חולשה. אני מרגיש שלם עם דרכי שלי, שאפרט אודותיה בפוסטים הבאים, אבל אני מודע שהשאלות האלו דורשות תשובות.

בעקבות שאלות נוספות ומקרים שקרו לאחרונה, הפוסטים הקרובים יעסקו בשאלה ובתשובה האורתודוקסית. או – מהי אורתודוקסיה ולמה חשוב לשמור עליה?

הולדת הבדלנות

בשלב הראשוני לא אבדיל בין אורתודוקסיה לחרדיות, אף על פי שמדובר בתופעות שונות. אבל אביט על שניהם במעוף הציפור כעל תנועה אחת שמבדילה את עצמה מערכי רוב שאר העולם בשל אמונות דתיות. להגדרה הזאת יכנסו גם modox וגם תושבי מאה שערים. האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית, ובעצם ההיבדלות, בין הערכית בלבד ובין הפיזית, נבעה משלושה משברים שעברו על העולם הדתי.

המשבר הראשון – מחשבתי

היהדות הקדומה חיה פחות-או-יותר על מי-מנוחות יחד עם הפילוסופיה של ימה"ב ויוון הקדומה. ההוגים היהודים הקדומים, כדוגמת הרמב"ם ורבנו בחיי ("חובות הלבבות") התמקצעו בכלים הפילוסופים שלא התקדמו ולא התפתחו יותר מידי. מה שכן התפתח זאת דווקא הדת – הופעת האסלאם, תמורת בעולם הנוצרי (מסדרים ומנזרים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, מינות בנצרות, מסעי הצלב). הסביבה הדתית התסיסה שאלות תאולוגיות דחופות, שדרשו התייחסות מצד החכמים, וכדאי שיהיו גם משכנעות. ניקח כמה דוגמאות ידועות מהרמב"ם.

ראשית, עצם חיבורו הדחוף של הספר "מורה נבוכים". הספר, שקטע את תוכניותיו של הרמב"ם (כך הוא מעיד בעצמו, שלא סיים לכתוב ספרים שתכנן בגלל הספר הזה), מגיע כתשובה "אקטואלית" לבעיות התאולוגיות של ימיו שלו. הוא לוקח את הפילוסופיה האריסטוטלית, מגייס ומגייר אותה בכל כוחה לענות על השאלות הכאובות של ימיו. וזאת גדולתו של החיבור, הוא ענה לשאלות של הזמן, בכלי של הזמן, כלומר בפילוסופיה שהיית נפוצה אז. על כן, החיבור היה להצלחה גדולה: כי הוא הולך עם ערכי הזמן – עם פילוסופית הזמן. בהסתכלות הנ"ל הרמב"ם לא היה חרדי.

 עוד נקודה להדגשה – הרמב"ם קובע את י"ג העיקרים ושם את העיקר שלילת הגשמיות: אין לא גוף, ואינו גוף ולא ישיגוהו מאורעות הגוף (כלומר: תנועה, מנוחה וכד').

ומה בא להשמיע לנו בזה? הא למדת, שבאותה תקופה היו עוד אנשים שהאמינו בכל ליבם שיש לאל גוף (לדוגמא, ספר "שיעור קומה"). הרמב"ם עוקר אמונה שהשתרשה בלב אנשים, כיוון שלפי מה שאנו מבינים היום (כלומר, ימי הרמב"ם), שזאת טעות תיאולוגית יסודית ביותר. אמת, גם חכמינו ז"ל ראו זאת, למרות שהניסוח בחז"ל הוא מעורפל אבל די חד משמעי – אבל לפעמים הראשונים לא אמרו לנו דברים כיוון שהיו להם ברורים מאליהם, ובדרך הם השתכחו ואנו הוצרכנו לגלותם שוב. זה לדעתי מה שקרה בעקרון "אין לא גוף" (ובכלל, תופעת "ירידת הדורות" כשכחה קולקטיבית). הרמב"ם מפסיק את האמונה השגויה בשל מסקנה פילוסופית ברורה. בכל אופן, היהדות שחיה בשלום (ואף בידידות) עם הפילוסופיה של אריסטו לא פחדה להשתמש בה כדי לתרץ בעיות. אריסטו היה "האח החייל" של ההגות היהודית, אף אחד לא מערער ומהרהר אחריו.

כשאריסטו הזדכה על ציוד

אבל אז אריסטו השתחרר ובמקומו הגיע גנרל לצבא הפילוסופיה: דקרט. (אגב, לא סתם! על הקוגניטו המפורסם שלו הוא עלה בעת שפיקד כקצין על חיילים צרפתים בעוד שמירה חסרת מעש). הפילוסופיה המודרנית עקרה את מה שלפניה, ואריסטו לא מעניין אף אחד. במקום להתעסק בשאלות של קוסמוס, טבע, פוליטיקה, אסטתיקה וכדומה, עוסקים בשאלות של מוסר, חברה וחינוך. במקום לנסות להכליל את העולם (מה באטום כך במערכת השמש) מנסים לפרט כמה שניתן: החוויה הפנימית של האדם, היוצא מן הכלל. הפילוסופיה המודרנית, לא רק ששונה מן הפילוסופיה הקדומה, אלא שנגדית לה ממש. עם המהפכה הגיעו שאלות תאולוגיות רציניות. לדוגמא, שאלת המוסריות של הדת. (וולטייר). "האם הדת מוסרית?" שאלו הפילוסופים. אבל אריסטו לא היה שם, גם אם הוא היה, הוא זקן טרחן. אי אפשר לנופף במורה נבוכים יותר. אי אפשר גם להסתפק בפתרון מאגי של דאוס אקס מכינה, ששפינוזה כבר קבר את המכונה בחיק הטבע.

כעת הגיע רגע המשבר הראשוני, במקום ללמוד את הכלים החדשים, ההוגים הדתיים תקפו. "הדת? מוסרית? בטח!". אמרו. הפתרון הפילוסופי לשאלת הדת והמוסר הוא שדת היא מוסר. הדת מלמדת אותנו איך להיות מוסריים. אנשים דתיים הם מוסריים יותר. מדוע אינך רוצח וגונב, אם לא צווך מקור עליון? אנחנו הבאנו את התנ"ך, הוא המסמך המוסרי הקדום ביותר. לכן, הדת היא מוסר, המוסר הוא עליון, ולכן הדת היא אלוהית. יש אלוהים. תודה לאל. תשובות כאלו אופייניות עד ימינו, והם מופיעות כתירוצים לשאלה המוסרית אצל הרש"ר הירש ואצל הרב קוק.

לדעתי, אין זה עולה בקנה אחד עם המציאות. רוב בני האדם נרתעים מרצח לא כי הם משווים את ה' לנגד עיניהם תמיד. גם הריגת נשי וטפי שבעת העמים, או לחילופין נטילת לולב חסרי קשר למוסר.

בואו נדבר על מונוגמיה

אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאחוז בשני מערכות ערכים. (אחד מן המקומות היחידים שאני חולק על ליבוביץ). במשפט העברי נאמר לדיינים: "האמת והשלום אהבו". הקשו המפרשים: והלא במקום שיש משפט (דין התורה הקשיח) – אין שלום (הסכמתם של בני האדם), ובמקום שיש שלום – אין משפט. אסור לשופט בשום אופן לבטל אחד מהם – את המשפט האלוהי יען והוא קדוש , ואת השלום האנושי כי אי אפשר לחיות בלעדו. ("לא מצאתי ברכה טובה השלום"). האידיאל הוא לשלב ביניהם בבחינת "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" – גם אלוהים וגם האדם. אם כן, אנו מוצאים שיהודי חייב להיות גם מוסרי. המוסר (השלום) הוא עניין של גאוגרפיה ותקופה. ועדיין, יש בעצם שני קצוות שהיהודי צריך להחזיק, יש שני צירים לסבוב סביבם, ומכאן פתרנו את השאלה המוסרית. הדת לא אמורה להיות מוסרית. המוסר הוא חילוני לגמרי (בהגות החסידית, לדוגמא, בעל התניא מזהה אותו עם הנפש הבהמית). את המוסר, כמו הפיזיקה והמדע, הגויים יספקו לנו, ואנו בנוסף לכך, נקבל על עצמו את המצוות כערכים נוספים, ונעניק להם ערך דתי בלבד, ולא ערך מוסרי נוסף.

להזכירכם, רוב ההוגים הדתיים לא מסכימים עם נקודת מבט זו.

הצגתי פה רק דוגמא אחת של שאלת המוסר – אבל בכל אופן, המשבר הראשון הוא התקפה פילוסופית על ערכי העולם החדש ועל הפילוסופיה החדשה בכלל. במקום לחשוב שאולי יש צדדים של אמת בפילוסופיה המודרנית, הדת הבדילה את עצמה מן הפילוסופיה ואמרה ליהודי: או אני או היא. כך התחיל משבר ההשכלה המאוחר יותר, שאילולי הוא, לא הייתה נוצרת האורתודוקסיה.

הפרק הזה עסק עדיין בהתהוותה של האורתודוקסיה בעקבות המשבר הראשון. בפרקים הבאים אעסוק בעז"ה בנושאי: המשבר הפיזי, המשבר החברתי, אורתודוקסיה חרדיות והלכה, חז"ל – רפורמים או אורתודוקסים, למה ראוי לשמור על האורתודוקסיה.

סדרת פוסטים על הטיול באוקראינה תבוא "אחרי החגים" כמו שנקרא.

ודבר אחרון בהחלט

היום ערב-ערב-יום-כיפור. אור לט' תשרי. לא הרבה יודעים, אבל התשיעי לתשרי הוא יום חג. היום זהא אסור בתענית ובהספד וגם מרבים באכילה ובשתייה, ועליו נאמר "כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי". למעשה, היום הזה הוא יום הכיפורים האמיתי. ט' בתשרי הוא היום האחרון בעשרת ימי תשובה שאנו יכולים מתוך הרחב ויישוב הדעת ומתוך בטן מלאה ותחושת הודיה לה', לעשות תשובה מאהבה – שהיא קודמת בחשיבותה לתשובה מיראה. יום הכיפורים הרשמי שיחול מיד אחריו, הוא הברירה האחרונה: אם עד עכשיו לא הצלחנו לחזור בתשובה מאהבה, אז לא נותר אלא להפחיד אותנו עם כל הריטואלים של יום הכיפורים ואם הגזרות המפחדיות לשנה הבאה, שעליהם אנו אומרים בפיוט "ומאימת הדין נפשי תבחיל".

ומעניין הדבר, שדווקא בסופה של תפילת מוסף מוזכר רעיון עוקצני מעט:

"וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם.

בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

(עד כן אנחנו עושים את השנור הרגיל לריבונו של עולם, ומכאן …)

וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱלֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

כלומר – מה זה החיים שאנחנו התפללנו למשך שעות בתפילת המוסף? החיים הם הדבקות בה' יתברך. שאנחנו נאהב את ה', והוא יאהב אותנו בחזרה.

ואז אנחנו ממשיכים בתפילה – שאין שם ולא פנייה אחת אל הכיס של הקב"ה, אלא אל הלב.

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ                                                      אָמֵן

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה                                          אָמֵן

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ                                           אָמֵן

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ               אָמֵן

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ                                   אָמֵן

(מתוך מחזור התפילה)

אמן ואמן. גמר חתימה טובה.

ביצועו הקורע לב של יונתן רזאל.

אוי געוואלד א גנב!

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…

ט' באב כיום כיפור חברתי

ט' באב כיום כיפור חברתי

אדם לכשעצמו הוא חוטא. ויש גם אדם גולה בתוך עצמו. ובכלל, מה מעניין אותי הזולת? החוויה האקזיסטנציליסטית בעיצומה מתרחשת ביום הכיפורים, שיאם של עשרת ימי התשובה שבהם אדם עם עצמו, אדם עם אלוהיו, עושה חשבון נפש על חטאיו שהביאו לו (או שיביאו) את הגזרות הרעות בשנה הבאה או החולפת. האדם השב בתשובה בחודש תשרי אינו בוכה על הצרות, הוא אכן מפחד מן הצרות שיבואו, אבל עיקר עבודת התשובה היא תהליך פסיכולוגי פנימי שמוביל את האדם לשאלות כמו: למה עשיתי מה שעשיתי? האם התנהגתי כמו שצריך? אם אדם רק בוכה ביום כיפור על כל צרות השנה שעברה, תשובתו אינה תשובה, והלזה יקרא צום?

וכעת נעלה רמה – זאת למעשה הנקודה בתשעה באב: אם ביום כיפור פישפשנו איש במעשיו לה', אז בתשעה באב עלינו לפשפש איש במעשיו לזולתו. הרי לא יעלה על הדעת שנשב כל היום ונבכה על עצים ואבנים שעלו באש. יש לעסוק במה שגרם לאבני הורדוס הללו לעלות בלהבות, ולא בעצם שרפתן, כפי שביום כיפור אנו עוסקים באיך להימנע מעבירות נוספות מתוך תחושת שברון הלב, ולא רק בכאב ובבכי לה': "אשמנו בגדנו".

נחדד את הנקודה. בית ראשון חרב בשל ג' עבירות שבין אדם למקום: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אמנם, בבית ראשון הכול "עבד כמו שצריך" – המציאות הייתה מציאות מיסטית: סיבה ותוצאה אלוהית ישירה, ולכן אפילו החורבן לכשעצמו היה מיסטי. הכול היה פשוט: העם חטא, אז הבית צריך להיחרב, יהיה מה שיהיה. קיימים במסורת המדרשים תיאורים מיסטיים על חורבן בית ראשון כגון פירוש הפסוק מאיכה "השליך משמיים ארץ" כפשוטו, כלומר הקב"ה הגביה את ירושלים השמיימה והשליך אותה לקרקע. תיאור נוסף הוא שימוש בשמות קדושים ע"י צבאו של צדקיה, מלך ירושלים, שלא צלח כל כך עקב התערבותו של הקב"ה בעניין. אבל הנקודה החשובה כאן היא שידו של האל בכבודו ובעצמו הייתה בחורבן, כלומר, מהלך אי-טבעי, אבל נכון מוסרית. לכן, אני משער שתשעה באב של גולי יהודה הראשונים היה זהה באופיו ליום כיפור: צמים יום וחוזרים בתשובה על העבירות.

אבל בית שני, זה כבר סיפור אחר. בתקופה מתקדמת זאת כבר העם היה חי ב"הסתר פנים". ה' לא מתערב בחיים שלנו, ומשאיר את ההתנהלות לחוקי הטבע. ולכן את מאמר חז"ל על "בית שני חרב מפני שנאת חינם", חייבים להבין לא כפשוטו. זה לא שבגלל שעשינו דברים שה' לא אוהב, אז מגיע לנו קצת נו-נו-נו, ולכן הגיע החורבן. אלא, החורבן הוא התוצאה הטבעית של ההתנהגות החברתית של העם דאז! עם מפולג ומנוכר כ"כ לא יכול לחיות ביחד בארץ אחת, לכן הגלות מתבקשת. על זה שום יום כיפור לא עוזר, וגם אם נעשה מתשעה באב יום כיפור ב', גם זה לא יעזור. צריך להתבונן באופי החברתי של כל אחד ואחד מאיתנו, האם הנתכרנו? האם היינו מאנייקים? בצורה אירונית כ"כ דווקא בתשעה באב לא מברכים אחד את השני ב"שלום", ואולי הדבר הבסיסי כל כך שנמנע מאיתנו ביום הזה, גורם לנו להבין את חשיבות קבלת האחר ורצוננו לחיות עימו? יגיד אחד העם, בט' באב אנו אבלים על חורבן הבית. אני אומר, אנו אבלים על מה שגרם לחורבן הבית, וחורבן הבית היה רק הטריגר, הwake-up call המזעזעת הזאת.

אחדות היא מילה גדולה וקלישאתית. שאלו אותי לא מזמן על כיצד בדיוק "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הסברתי: במסורת היהודית מחלוקת היא דבר שיש לשמר אותו, אנחנו שומרים בקנאות על תיעוד מחלוקות בנות אלפי שנים, וגם היום, אנחנו מקיימים את ההלכה מתוך ריבוי מחלוקות ושיטות (לשם שמיים, כמובן…). תלמידי חכמים, כלומר ברבים, כל אחד מהם מחזיק בשיטה אחרת משל חברו. כאן עצר אותי השואל: "ודווקא בגלל זה הם אמורים לריב יותר ולהרבות מלחמה!". אז זהו, שלא. דווקא בכלל שלכל אחד יש דעה אחרת, מתוך האפשרות לפלורליזם וריבוי הדעות, שכל תלמיד חכם עדיין סובר כשיטתו, אבל מאפשר לחברו להתפלס ולא כופה את דעתו על חברו, זה מרבה שלום בעולם – כי אם ה"אחדות" משמעה: דעת כל העם אחת, אזי בעלי הדעה הנ"ל היו יוצאים למלחמת חורמה נגד כל האחרים, יוצא שדווקא המחלוקת מרבה שלום בעולם. מאמרו הנפלא של הנצי"ב מדגיש את הנקודה. לפיו, בבית ראשון גלו על "שפיכות דמים באיסור", כלומר, איסור דאורייתא מוחלט. אולם, בבית שני גלו על "שפיכות דמים בהיתר, שהיו סבורים שמותר להרוג את חברו מפני שהוא פרושי או צדוקי". הנה נקודת תיקון ותשובה להיום.

במציאות דהיום, עם מדינה מתבגרת ונבנית (כן, 60 ומשהו שנה זה כלום, אנחנו עדיין בונים את עצמנו), אנחנו חייבים לעכל את העובדה שקשיים אישיים רבים, נובעים מן הקושי הלאומי: לאדם אין מה לאכול, אבל זה בסך הכול כי יש בעית אבטלה. אדם איבד את יקירו, אבל זה כי קמו עלינו שונאינו. גם ברמה הנפשית, גם לאומה יש קשיים נפשיים, וזה מקרין על חיי המשפחה והפרט.

יש להימנע מהתעסקות מוטעית בדברים טפלים. אם יחשוב לעצמו אדם ביום הצום: "למה לא לבנות את המקדש וזהו, נסגור את הסיפור", יתבונן ויבין: סופו גם של בניין זה להיחרב אם לא ננהג כאומה כראוי, הרי גם המקדש המחודש שלו הוא רק עצים ואבנים. בחורבן הבית השני, אף על פי שלא היה להם את ירמיהו שישדר לעם בדיוק מה ה' מעולל וחושב, הרי עדיין היו משתמשים בבת-קול. בת הקול החביבה הזאת, היא בעצם ביטוי, כל פעם לדבר שונה: לעיתים רוח הקודש ממש, לעיתים רוח התורה וההלכה: כלומר, איך יש לנהוג בעולם הזה ולעיתים רוח העם – מהי התחושה הכללית בעם עבור מעשה מסויים. בת הקול משמשת כ"מבקרת המדינה", אם תרצו, וכל אגדות החורבן שאינן חוסכים מאיתנו ביקורת אודות ההתנהגות הבזויה דאז, הן דו"ח שיש לקרותו ברצינות.

ורק סיפור אחד אני לא מבין, על האם ושבעה בניה, שנטבחו מול עיניה אחד אחר השני עד שלבסוף לפני שחיטת בנה הקטן ביותר אמרה לו: "בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אֵם הבנים שמחה."

הללויה, עכשיו הבנו שטעינו.

ונחמה קרובה לבוא.

ודבר אחרון בהחלט

להקת הפולק-פאנק הישראלית "אוי דיוויז'ן" הוציאה אלבום המורכב משירי תנועות מראשית המאה ה-20, שפעלו ברוסיה וסביבותיה. זיכרון מראשית ימי הציונות.

ומשהו ממש ממש אחרון

שלא תצאו בבאסה, יש באגדות החורבן גם פתרון:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו,
וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל…
אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח".