ראש השנה של קפקא (לא, לא "המשפט")

יש איזה נטייה שפלה של אינטלקטואלים בגרוש כמוני לקשר בין ראש השנה לבין "המשפט" של קפקא. כל שנה אני רואה דוגמאות כאלו, עד כדי כך שזה הפך לסוג של גזרה שווה עם מסורת קדומה. אבל האמת שאני לא מבין איך אפשר. נכון, ראש השנה מצוין במסורת כיום של דין, "משפט", בו כל בני עולם עוברים כבני מרון, נבחנים על מעשיהם, וגם הכותרת של הסיפור הקפקאי הוא "המשפט", אבל פה זה מתחיל ופה וזה נגמר. הנה כמה הוכחות למה שני הדברים בכלל לא דומים.

גלגולו של מיתוס

אחד, יוזף ק. בכלל לא יודע על מה הוא נשפט. יותר מזה, הוא לא יודע אם יש לו עוון כלשהו. נראה שגם ההתנהגויות הפסולות שלו, בעיקר האלו המיניות, אינן מסעירות אותו או גורמות לו אי נחת. אין קשר בין החטא, העוון, המעשה הפסול, לבין המשפט עצמו שהוא תהליך בירוקרטי מתמשך. בראש השנה, אנחנו באים עם סל מלא עוונות. אנחנו יודעים מה עשינו וביום כיפור מתחרטים ומתוודים על זה.  ואם יש משהו שאנחנו במקרה לא זוכרים, אנחנו מבקשים גם עליו. אבל זה סובב סביב זה, שיש חטא ועונש, שיש סדר בעולם, שיש מלך שרואה איך התנהגנו ולפי זה מכריע מה יהיה בסופנו. אצל קפקא, לעומת זאת, יש מערכת שמזינה את עצמה. כדברי הצייר בספר, פקידים יעבירו טפסים לפקידים מעליהם, ויש פקידים שבכלל לא יודעים במה מדובר.

בנוסף, "המשפט" עצמו לא באמת מתרחש אצל קפקא. כלומר, יש רק תהליך מתמשך שאין לו התחלה אמצע או סוף. הסוף היחיד, כאופייני לקפקא, הוא אסקפיזם בצורת המוות מפני המערכת הבירוקרטית הנוראית. יש אולם תאריכים נקובים שיוזף ק. מופיע מול האינקוויזיטור, אבל לא ברור לאן זה הולך. המשפט האלוהי, לעומת זאת, מאופיין בוודאות פטאלית, בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון. יש תאריך, ברור מה עושים בכל יום. גם אין אפשרות למריחת הדין, כפי שנמצא אצל קפקא, גלגול אינסופי של ההליך המשפטי ופשוט לחיות איתו, "עיצומו של היום מכפר". אי אפשר להיות אדישים לחגי תשרי, כפי שאמר מאן דהו מעיתון הארץ.

מדרש עזר

אבל כאן באים החכמולוגים שיודעים גם מדרש ואומרים. "רגע, יש מדרש שאדם נידון בכל שעה ושעה! לזה בעצם התכוונו..". המדרש הזה אהוב גם על חובבי הקונספירציה הקפקאית לעיל, וגם על הרציונליסטים שמבטלים בבוז ליבוביציאני את המיתוס אודות המשפט האלוהי. לטענתם, בדומה ליוזף ק. הנתון לעד במשפט, גם אנחנו נתונים לעד במשפט. התודעה שאנו נשפטים בכל רגע ורגע, היא חוויה קיומית קשה מנשוא, כמו החוויה שקפקא מתאר, והו, כמה שאנחנו היהודים אוהבים להיות מיוסרים.

אבל סלחו לי רבותיי, גם זה קשקוש. מה הפירוש הוא שאדם נידון בכל רגע ורגע? המשמעות היא שכל פעולה שאדם עושה יש לה משמעות דתית והוא משלם עליה. המשפט האלוהי אינו הליך בירוקרטי, אלא הוא גזר דין בלבד. הוא "עשית כך-תקבל כך". זאת ההתייחסות בראש השנה: "עשית מצווה? תכתב לשנה טובה". אבל באופן כללי, לא צריך את ראש השנה לחכות למאזן הכולל, אם חושבים זאת לפני כל פעולה, אז מקבלים את אותו אפקט. "בכל רגע ורגע", משמעו שבכל דרכינו יש הזדמנות למודעות הדתית של מצוות ועבירות ומתן שכרן.

"אבל יש ספרים, הם נפתחים!" הם אומרים. הנה, יש גם בירוקרטיה אלוהית. טוב, זה אכן מיתוס נוסף אודות ראש השנה, אבל קשור באופן עקיף למשפט. המשפט הוא גזר הדין לצדיקים\רשעים לשנה טובה\רעה בו ביום, ואם כן, למה אנחנו צריכים ספרים שלהם בכלל? ולמה אנחנו צריכים ספר של בינונים בשביל 10 ימים? הרי "אין שכחה לפני כיסא כבודך"? נראה שהמשמעות היותר-עמוקה של הספרים הוא המעמד של האדם מול בוראו, אדם הכתוב בספר צדיקים, הוא צדיק בעיני ריבונו של עולם, ויש שם משום חמדה וחביבות. רוצה לומר, הצדיקים, ה' חושב עליהם תמיד ומתענג בהם, והרשעים, מעצבנים את ה' יום יום. והבינונים, ה' מחכה להם בכל יום שישובו. אבל אצל קפקא, הטפסים אין להם מעמד לבד מהנייר שהם מודפסים עליו, ואולי אפילו פחות מזה. מרוב לשון מסורבלת, אין לטופס משמעות, כמו מילה שחוזרים עליה פעם אחר פעם.

פתח לנו שער

ואז אתה דוחק את הקפקאיסטים עוד קצת והם אומרים לך: "ברור, לא ל-כ-ל הספר של קפקא התכוונו, רק לסיפורון הקטן של "מול שער החוק" בסוף הספר". ובכן, הסיפור בתור סיפור הוא אניגמה קפקאית מעניינת. חוקרי קפקא מציינים שהסיפור חובר לפני בנפרד, ושולב בתוך ה"משפט". ביצירה, הסיפור מושם בפיו של הכומר כמעין משל המבקש לבאר את מצבו של יוזף ק. אבל דא עקא, הוא רק מסבך את העניינים. עצם העובדה שהוא מסופר ע"י כומר נותן לו נופך דתי-משלי, המבקש מהקורא לדרוש אותו. אבל הסיפור הוא אניגמטי מאוד, מבולבל ולא הגיוני, ונותן רק אשליה של עומק ופנטזיה. יוזף ק. בעצמו מתעמת עם הכומר אודות הסיפור הזה, ובאמצעות שאלות סופיסטיות מפרק את הסיפור עד שהוא נגלה כחסר משמעות אמיתית, ולמעשה, כעוד סיפור קפקאי טיפוסי.

הסיפור מתאר בן כפר הרוצה להיכנס לעיר המלוכה, אבל נתקל בשומר עיקש. הוא נותר על מקומו מול השער שנים רבות, עד שהשער נסגר רגע לפני מותו, אלא שבאותו רגע השומר מתוודה שהשער היה פתוח למעשה רק לאדם אחד – אותו כפרי. האסוציאציות הדתיות אכן רבות. "פותח שער לחוזרים בתשובה", "המלך והבן הכפר" של ר' זושא מאניפולי, ר' אלעזר בן דורדיא וכהנה וכהנה. אבל לבד מן הסימבוליזם המתבקש כל כך לעולם התשובה והקרבה האלוהית והמטען הדתי שיש לתת-הסיפור בתוך הרומן, הם מדברים על מצבים שונים לגמרי.

בן הכפר בסיפור הוא למעשה הבורג במערכת. השומר אומר לו לא להיכנס – הוא לא נכנס. יש הבנה שמשהו גדול יותר קיים, מערכת כלשהי, ואין טעם להתנגד אליה. כפי שיוזף ק. מציין, אמרתו האחרונה של השוער היא שקרית ומרושעת, שהרי הבהיר בתחילה שהכפרי אינו יכול להיכנס, ומצידו, הכפרי עשה את המקסימום שיכול. הסיפור זה מתאר לא רק את החידלון הקיומי מן הבירוקרטיה הסובבת את חיינו, אלא גם את הציניות של העוסקים בה, של הפקידים ובעלי השררה, שיכולה ללעוג לאדם על סף מותו. עצם זה שכומר מספר את הסיפור הזה, שהוא למעשה סיפור של כפירה, עולם שמרוב סדר אין בו צדק ואלוהים לא משגיח בו ומרחם עליו, הוא אמרה צינית לעצמה. בכנסייה שיוזף ק. מבקר בה אלוהים לא נוכח, והיא מתפקדת כמוזיאון סטטי.

קומיקס קפקאי מגניב: https://www.lowellisaac.com/iii

מול זאת, הגישה של "אין הדבר תלוי אלא בי" של בן דורדיא, או "אין שלום אמר ה' לרשעים" של בן אבויה, היא התרסה כלפי שמיא עצמה, וחוצפה כלפי שמיא מועילה, אלוהים מאוד נוכח שם והוא מזעיף פניו, ואף על פי על האדם מנסה בכל כוחו לפרוץ על אפו ועל חמתו של האל. קשה לי להמציא סיפור על מישהו שניסה לחזור בתשובה אבל נתקע בחצי הדרך מול שער החוק. יש כאלו שפורשים באמצע, יש כאלו שלא מנסים, יש כאלו שהולכים על כל הקופה. אבל מישהו שהגיע עד השער ולא נכנס? פשוט נעמד במקומו עד מותו לחיי העולם הבא?  חיפשתי ולא מצאתי מיתוס דומה במקורותינו. אם מישהו מהקוראים יחכימני, אשמח.

בבית הכנסת

אז לדעתי "המשפט" הוא אינו רפרנס טוב לימי התשובה היהודיים. אבל היי, קפקא היה יהודי. ולא מזמן מצאתי סיפור קצר וחמוד שלו "בבית הכנסת שלנו", בו הוא מספר על מפלצת השוכנת בבית כנסת בעיירה יהודית. הסיפור המקסים הזה פתאום חושף צדדי יידישקייט אצל קפקא החילוני, תוך תיאור מדויק להפליא אודות הארכיטקטורה של בית הכנסת, תפקודו וחיי הקהילה סביבו. אם אתם רוצים – שמה תוכלו למצוא משהו מן חוויית התפילה בימים הנוראים. מה זאת המפלצת המוזרה ששוכנת בבית הכנסת? האם מדובר בצדיק שהתגלגל? (עוד סיפור מטמורפוזה, ייאי!) האם זהו משל לשכינה הספונטנית הנדחקת מול הפורמליזם ההלכתי ולמסורת המונוטונית? האם זאת אישה שאינה מרגישה בנוח בעזרת הנשים ובעזרת הגברים כאחד? ולמי שייך בתי הכנסת באמת? למתפללים המתחלפים או למפלצת הוותיקה? כל כך הרבה שאלות עולות מקריאת הסיפור הקצר הזה. בראש השנה הקרוב, אולי נהיה בבתי הכנסת ואולי לא, אבל עצם זה שהדבר הזה לא ברור מאליו, מזמין אותנו להתנכר לבית הכנסת כ"בית שני", ומתוך הזרות הזה להכניס מובן חדש לתפילת ראש השנה, "כחיות הנוהמות ביער" ולא כמצוות אנשים מלומדה. וזהו סודו של קול השופר, אנחנו זונחים את אפשרות התקשורת האנושית הסדירה, ומנסים לרדת לתקשורת פרימיטיבית של יבבות ותקיעות בשופר, מתחילים הכול מחדש, מלמטה. "לכן יראתי ואזחיל".

ודבר אחרון בהחלט

פחות קשור, אבל פעם שאלו אותי איך באמת אפשר לקיים "וגילו ברעדה", ומה המשמעות של משפט כשאדם יודע שאתה תצא זכאי והשופט רחום וכו'. איזה מין משחק זה? נזכרתי ב"גזירת הזקנים" שהייתה בזמן שירותי הצבאי. לתקופה קצרה החליטו קציני אכ"א שרק חיילים דתיים יורשו לגדל זקן, והיה צריך להשיג אישור מיוחד מרב הבסיס לשם כך. אני זוכר שהגעתי לרב הבסיס, ופתאום אחז בי פחד אודות פטור הזקן, מצד אחד ידעתי שאקבל את הפטור, כי הכרתי את הרב והקפדתי להתפלל איתו מנחה, אבל עצם המעמד בו אתה עומד למשפט ולחקירה רשמית, מכניס איזה מורא בלב. ואולי במחשבה שנייה, דווקא בבירוקרטיה הצבאית, למדתי גם שיעור על קפקא.

קו ירוק מחדש חודשים – על לגליזציה ביהדות

מגיע לכם הפסקה, קוראי היקרים. כבר תקופה ארוכה שאני מתיש אתכם בהגות כבדה חסרת פרטי טריוויה משעשעים, מראה לכם את הפנים חמורות הסבר של היהדות ואת מאבקי האורתודוקסיה. אז בואו תקבלו צ'ופר – אני עומד להתיר לכם באותות ומופתים עישון מריחואנה. איך?

לה לה לה אפצ'י

הכול רמוז בתורה. בעולם העתיק היו נפוץ לערוך פולחנים בכל מיני צורות: הקרבת בהמות, העברת ילדים באש וגם…צריכה חומרים נרקוטיים. ממצאים ארכיאולוגים מגלים שאצל האורקל מדלפי, הנביאה היוונייה, נמצאו עקבות גז נרקוטי שכנראה שימש לנבואותיה הערטילאיות. כשהתורה מצווה על פולחן האל היחיד, חלק מן הפולחנים היא דוחה (שריפת ילדים, נטיעת עצים, הקמת מצבות וכו'), בעוד חלק מהפולחנים היא מאמצת (תפילה, צום, הקרבת בהמות). האם במקדש היו חומרים נרקוטיים?

אנו יודעים על "קטורת הסמים" – תערובת ריחנית שהייתה עולה על המזבח הקטן בתוך הקודש.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. לו וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם. (שמות ל, לד-לו)

מה הייתה השפעתה הפסיכוטית? על כך הגמרא עונה במסכת תמיד ג' ח':

"עזים היו לאבא בהר מכוור [שבעבר הירדן], והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת"

ההשפעה הייתה עיטוש. אם ננסה להיזכר מה גורם לנו להתעטש, אז אפשר לשער שריח הקטורת היה קרוב למנטה, ושהוא היה יחסית חזק שהיה משפיע על הבהמות הרחוקות. ריח שכזה, הוא רחוק באופיו מריח נרקוטי של מריחואנה, ויחד עם האיסור לצרוך יין ושיכר בקודש, נראה מאוד לא סביר שסמי המקדש היו סמים נקרוטיים.

כך שמעתי

אבל המריחואנה חוזרת בגדול אצל חז"ל. חז"ל מציינים בפירוש את צמח ה"קנבס" כצמח המקדש את הכלאיים. בעברית – אם בערוגת אחת צומח בנוסף לגפן, נגיד, עוד צמח שאנו חפצים בקיומו, אז עוברים על איסור כלאיים – לזרוע שני זנים יחד. כל מיני עשבים שוטים אינם עושים כלאיים, אבל יש סוגי עשבים שיכולים…ובכן…לעניין אותנו יותר. הקנבס הוא אחד מהם.

הקנבס רבי טרפון אומר אינו כלאים. וחכמים אומרי' כלאים. והקינרס כלאים בכרם

ה"תפארת ישראל", מפרשני המשנה מציין כי ה"קנבס" החז"לי הוא לא אחר: "בלשון לאטינא קאנאביס". אאוריקה.

רגע, זה אומר שחז"ל עשנו ירוק? לא. עיקר השימוש בקאנביס בעולם העתיק (גם בימינו אנו) הוא טקסטיל. עושים ממנו שקים, תיקים, בגדים וכן, ההדפס "קנבס" שלכם בסלון – זה מהצמר של צמח הקנאביס. אבל לקראת ימי הביניים התחילו להגיע שמועות על סגולות אחרות של הקנאביס. שמועות אלו חלחלו לאחד מפרשני הרמב"ם, הרדב"ז שכתב על הלכות כלאיים:

אבל עלי הקנבוס הנקרא קנב אוכלין אותו במצרים ומשכר. ואומרים שהוא משמח. ואוכלין אותו חי כמות שהוא ויש מקומות שעושין ממנו בגדים כמו שעושים מן הפשתן.

"אומרים שהוא משמח" אומר הרדב"ז. אל תדאג, לא נספר.

אצלנו בכפר טודרא

בעולם המוסלמי הקנאביס החל לפרוח בעת החדשה. תחת ההגבלות האוסרות על שתיית יין ושיכר באסלאם, המאמינים מצאו לעצמם דברים אחרים לשמח את ליבם. היהודים הנתונים תחת משטרים מוסלמים לא יכלו לעסוק בכל משלח יד, ולכן הוטל עליהם להיות סוחרים מכל הבא ליד. מבין השו"תים הרבים שנותרו לנו מאת חכמי מרוקו, אנו מוצאים על כל מיני סוחרים, גדולים וקטנים, שהביאו לחם על שולחנם בעזרת לא אשר מפחות סחר סמים לגלי מלא.

בשו"ת שופריה דיעקב (חלק ב', חושן משפט כ"ח), מסופר על מסעוד בן חיים היהודי, שהחליט להפוך את אחד החדרים שלו בדירה למחסן מריחואנה לשם המלאכה. הצרה: התחילו להגיע עכברים שהרסו את הקירות של השכנים, הריח של המריחואנה היה בלתי נסבל ומזיק לתינוקות. והכי גרוע: התחילו להסתובב בשכונה אנשים מפוקפקים (גויים, אלא מה) שכל הזמן שואלים אם "יש'ך אש?" ויש להם דודא למתוק ולמלוח.

פס"ד על מי שרוצה לעשות אוצר בביתו שיכולין בני החצר לעכב עליו. וז"נ. הי' מסעוד בן חיים קנה העליות שבחצר מוסא בן לחדיב. וגם שכר בית מבתי החצר הנז' והוכרו מעשיו שדעתו לדור בבית הנז' ולעשות מלאכתו בעליות הנז' דהיינו לאצור בהם אלכיף וטאבא /חשיש וטאבאק/ כי זוהי מלאכתו. ועמדו בעלי הבתים שתחת העליות ותבעוהו לדין על מה שהוא רוצה לאצור סחורתו הנז' בעליות שע"ג בתיהן כי משחית הוא בכך תקרת הבתים עם הכותלים שתחת התקרה ע"י חטוט העכברים המצויים הרבה במקום אוצרות חטים וכיוצא. ומה גם במקום אוצרות אלכיפ וטאבא. גם כל בעלי הבתים טענו שאינו יכול לעשות שום בית או עליה בחצר לאוצר אלכיפ וטאבא מפני ריח הנודף ממנו ומזיק לתנוקות. וגם לגדולים שאינם רגילין בו. ובפרט בזמן שמצרפין אותו. ועוד זאת יתירה שמקום שיש בו אוצר לסחורה הוא נרדף תמיד מן הגוים הבאים לקנות מסחורה זו ומלבד רבוי הנכסים והיוצאים לחצירם עוד זאת היזק גדול בכניסתם בהשתגעותם על בני החצר ובפרט לנשים ולקטנים המצויין בחצר ובבתים ובעליות ובפתח החצר לשלוח פתיהן ולפני הבאר לשאוב ולרחוץ. ובאכסדרא לבשל ולכבס. ונגוב בגדים ששוטחים בני החצר באויר החצר ובעליות ובגגות וכלי תשמיש המצויים באמצעה של חצר ובב"ש ואכסדרא ולפני הבאר וב"ה וחפצים שעל הקטנים המצויים בפתח החצר ובמבוי. שכל בעלי עסק זה הם גוים תקיפים. ועבדי השררה. ותמיד הם משוגעים ומבולבלים מזה ושכורים מראש ומתירוש שנכנסים לחצר ולבתי החצר העשויה לזה ושואלים לחם או לפתן וגחלת להבעיר ולשאוף. וגונבים וחוטפים ואין אומר השב.

פסק הדין הסופי היה אכן שאין עימו צדק, אבל הסיבה העיקרית הייתה העכברים. מכאן רואים שסחר סמים, וכנראה גם שימוש בהם, היה עניין שבשגרה במרוקו.

אבל ר' מסעוד הוא דג קטן. בשו"ת אבני שיש (א' כג') מופיע סיפור שומט לסת. מסופר שם על קרטל סמים של יהודי מקנאס. באותו מקרה, יהודי יקר בשם יוסף קיבל אישור מיוחד מהמלך ירום הודו, לסחור באופן בלעדי בטבק ובחשיש. כיוון שהדבר הווה כבוד גדול ליהודים ומקור פרנסה בלתי נדלה, החליטו הקהילות להוסיף ספקי משנה ליוסף, הלוא הוא "הסוחר סמים של המלך", ולחלק את חובות הזיכיון בין הקהילות השונות של היהודים במקנאס.

ויש גם את הרב עובדיה, כלומר, אין אותו. יודעי דבר מספרים שפעם הוא נשאל האם מותר לעשן מריחואנה, אך הוא סירב בתוקף לענות בחיוב או בשלילה. יש שאומרים שהסיבה היא שידע שהדבר היה נפוץ מאוד במרוקו, אך אצל האשכנזים הוא אסור וחמור, ולא רצה להסתכסך לא עם הרבנים המרוקאים ולא עם האשכנזים.

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

נקפוץ לאוקראינה הקרירה. רבי נחמן אמר שמצווה גדולה להיות וכו'. ואפילו בכל דברי שטות, חייבים לשמוח. מן הסתם, הגישה החסידית הזאת לא הגיעה משום מקום. גם אצל הבעל שם טוב, מייסד החסידות, הייתה ליצנות ושכרות על מנת להתקרב להשם יתברך. האם הייתה שם צריכה של חומרים פסיכואקטיבים?

כמה סיפורים על הבעש"ט מציגים תמונה מעניינת:

סיפרו לי מגידי אמת, שתלמידי הקדוש רבינו הכהן הגדול יעקב-יוסף אמר: הלואי שארויח בכל מעשי הטובים בעולם-הבא מה שהרויח מורי מרן האלקי הבעש"ט בעת עישון הלילקע ציבעך (מקטרת). כי בכל תנועה ותנועה הוא מיחד ייחודים נוראים ולא הזיז אבר קטן בלתי ייחודים. ורוב קודשתו מי ימלל ומי ידבר ומי יערוך. (מגילת סתרים, עמ' לב)

על פי עדותו זאת, העישון גרם ל"ייחוד ייחודים" שהשפיעו על תנועת איברים הגוף, בדיוק כמו ההשפעה של מריחואנה. הסיפור הבא אף מגדיל לעשות:

סיפר לי מורי-דודי רבינו צבי מזידיטשוב שפעם אחת באה אשה אחת למרן הבעש"ט שיתן לה קמיע לרפואה ואמר לה מרן שבאם תתן לו סך חמישים אדומים אזי יתן לה. נסעה האשה אל הועד של ארבע ארצות והראש היה אז הגאון ר' דוד מאוסטרא כששמעו דברי האשה נתמלאו חימה ויחר אפם עד מאוד ושלחו אליו, שיעמוד תיכף לפניהם לדין תורה. ונסע מרן אלקי אצלם. וכשבא לשם עמד על הפתח ועישן הפיפא עד שנתמלא הבית עשן ולא היה כוח בשום אחד מהם לפתוח פיו מאימת השכינה, שנפלה עליהם מאוד ומאוד. אחר כך הלך מרן להגאון ר' דוד הנ"ל [=מאוסטרא, שהיה ראש ועד ארבע הארצות] ואמר לו: דוד, דוד, בוא ואראך שמים חדשים וארץ חדשה שבראתי בעישון הפיפא הזאת. בייחודים שעשיתי בעת הזאת, והראה לו ונתעלף הר"ר דוד הנ"ל ושהקיץ אמר לחבריו: מיט גאט אליין טשעפיט נישט. (= "רק עם אלוהים אל תתעסק") תאמינו לי שאין זה איש כלל וכלל.

ספר המגולל את סגולותיו התשובתיות והחסידיות של הקנאביס

מה היה באותה "פיפא" (פייפ) של הבעש"ט שגרם לעלפון אצל הדיינים, ובמיוחד אצל ר' דוד שחווה חוויה כמעט מיסטית? ועוד שאלה חשובה – למה על הבעש"ט זה לא השפיע כלל?

את התשובה ניתן למצוא אצל "אבן ספיר", השד"ר המיתולוגי שעל שמו קרוי רחוב בנחלאות ושיר של בנאי, ובמסעו חזרה מאוסטרליה במאה ה19, הוא מתאר את נתיבי הסחר, שלא השתנו יותר מידי מזמנו של הבעש"ט. בביקורו בפיליפינים, הוא מנסה לקנות סיגריות בסצנה שנראית די קומית:

אנוכי כי הרגלתי לעשן הציגארעט מהטאבאק החתך דק דק מחותל בנייר, שאין במנהג מדינת הודו. שהם יעשו רק בשפופרת או ציגארען, ולא נמצא לי בכל מדינות אלו הטאבאק הנחתל כנצרך לי. והפעם נכנסתי פה לחנות מוכרי טאבאק ושאלתי אם נמצא ממין זה הדק, והראו לי בתכריך קטן טאבאק מחותך דק היטב כמשי הדק או כשערות הראש. גם מראהו יפה כטאבאק טורקי הטוב. ונפלאתי על מלאכת החתך אשר הוא נשגב ממלאכת יד אדם, והגידו לי שהיא כן מלאכת הטבע שכך גדולו באילן ותולשין אותם כן ומשוים רק האורך למדת תכריך. וכן ראיתי אח"כ דרך גדולו בהגנות אשר פה, וכאשר עשנתי מהם הרגשתי בלבול הראש כשכור ממשקה המשכר ולא ידעתי מה, ואמרו שמזלפין על הפאבאק מי אופיום. וכאשר הרגלתי בזה לא הרגשתי עוד.

כך ה"אבן ספיר" התנסה לראשונה בסמים בטיול אחרי צבא שלו.

אל תשתה לי חשיש

אז האם מותר לעשן סמים? התשובה האמיתית היחידה שיש לנו היא של הרב פיינשטיין. בזמן ילדי הפרחים של שנות ה60, מתחילים בחורי ישיבה אמריקאים לעשן חשיש (או באנגלית "מעראוואנא"). תשובתו השלילית של הרב פיינשטיין הרימה הרבה גבות, כיוון שהוא אינו מוצא סיבה טובה לאסור, ומסתפק בתשובות רעועות כמו "בן סורר ומורה", "צער אב ואם" וכמובן "קלקול הגוף". אבל אם ההורים מסכימים לעשן? ואם זה לא באמת מקלקל את הגוף? ואם זה לא גורם להתמכרות ולכן אין בו דין של "סורר ומורה" שנענש על סופו? עדיין עומד פה עקרון הרמב"ן של "נבל ברשות התורה". כלומר – יש מצחיק ויש חלאס. לא כל דבר שהתורה התירה הוא מותר. צריך לקרוא גם בין השורות. מותר לשתות יין – אבל האם אלכוהליזם הוא רצוי? ודאי שלא. ואותו דבר אפשר לומר על מריחואנה, שגם היא לא אסורה לגמרי, כן צריך איזה מנגנון של אכיפה.

בצוואה שנתן רב לחייא בנו הוא מורה לו "לא תשתי סמא", כלומר, אל תשתה לי חשיש. רש"י מסביר שהצרה היא "פיזור מעות" – שלא להגיע למצב של מישהו שליבו שואל כל מיני מותרות, שהגוף יהיה רגיל לחיות רק עם זה, וזה יגרום לפזרנות ממונית. וזאת סיבה טובה. אולי מריחואנה זה לא כזה רע מפני עצמה, אבל לפני שמתחילים עם לגליזציה, צריך להתחיל עם חינוך. כדי שלא כולם יתלהבו ישר ויהיה פה תוהו ובוהו. התורה באה להיטיב עמנו ולהנחות אותנו בדרך ישר, ואילו יש דברים שהם לא שפיטים בהלכה, כמו מריחואנה. ופה פשוט התורה אומרת: "בחייאת, תהיו בני אדם".

 

הדתיים המיוסרים

הסערה הפייסבוקית האחרונה היא אודות הדתיים המיוסרים. כדרכן של סערות פייסבוק, הם נגמרות אחרי יום וחצי וחוזרות אחרי כמה חודשים בצורה אחרת. אבל למרות ההלוך ושוב הזה, הפעם לדעתי הצליחו לגעת יותר בלב הקרע בין הפלג השמרני לזה הליברלי בציונות הדתית.

כבר טענתי באחד הפוסטים הקודמים שאנחנו בפתחו של פיצול שיוליד זרם חדש, והטפטוף הופך לגשם קל.

מר משה רט, שמתפאר בסופרלטיבים של רב, ד"ר לפילוסופיה ומובטל, התמרמר כנגד הדתיים המיוסרים, כלומר, דתיים המרגישים חוסר נוחות תמידית ממה שהם תופסים כעוולות מוסריות המובְנות בתורת משה. למשל, יחס ללהט"בים, לנשים, לממזרים וכו'. ליבם הרך והמוטה תפיסות זרות מוביל אותם להתייסרות ולאפולוגטיקה אינסופית מול כהני הפוסט-מודרניזם, והם מנסים לדחות ולדחוק את פסוקי התורה הסותרים את המוסר העכשווי. ומדוע הוא נשאר דתי? אולי כדי להיות "דתי מחמד", לרקוד "מה יפית" מול הפריץ הליברלי, אולי לעשות דווקא לאורתודוקסים, אולי כדי לא לעשות קווצ' בלב להורים, אולי משום קשקושים על זהות וכו', אבל הוא לא באמת מאמין בכך. את הדתיים המיוסרים משווה דוקטורב רט לערפדים מיוסרים, בעלים בוגדניים, ורופאים סדיסטיים.

דתי ליברלי = ערפד מיוסר

מבין הטענות שהועלו נגדו, מיוחד בעל הפודקסט המשורר נדב הלפרין (להיות מובטל זה באופנה עכשיו, לא להתבאס), שמגייס אליו את כל מיוסריי העולם: הגרי"ד, הראי"ה, הרמב"ם, כל התנאים וכל הנביאים והרשימה עוד ארוכה. לדעתו, מיוסרות היא מצב דתי מן המשובחים, ולא רק שהוא נכון, הוא ראוי יותר ומצביע על רגש דתי בריא. קרי, המיוסרים הם יותר דתיים ממך שמרן שכמותך! הכול חוזר אליך וגו'.

אז מה הפריע לי בדיון הזה. כמה דברים.

מה למדת באוניברסיטה?

דווקא משום השכלתו הגבוהה של רט, הייתי מצפה לידע נרחב בעקבות תולדות המיוסרות הדתית. אך נראה שהוא מתהדר בתוארו השלישי כנזם זהב. הרמב"ם טוען שדווקא זה שמתגבר על יצרו הוא ראוי יותר ("אפשי ואפשי" הידוע – אם אני רוצה לחטוא ועוצר עצמי, עדיף מזה שלא רוצה לחטוא כלל). אבל מה בקשר לצווים מוסריים? אם אני חושב שמצווה היא לא מוסרית ובכל זאת פועל אותה, האם זאת מידה טובה? יש מעט דוגמאות. עקידת יצחק היא מעשה שזכה גם לפרשנות שכזאת מאת הפילוסוף הדני קירקגור, ואף אצלנו המלבי"ם כיוון לדעה דומה. דווקא משום שמעשה קורבן האדם היה לא אתי ופסול, פה נמדד הניסיון האברהמי, אם קיום הצו משמעו עצימת עיניים מוסריות, ושחיטת יצחק כמו שחיטת פר עם ביטול רצון ורגש כללי, מה הגודל בניסיון? לכן הקפיד הקב"ה לעורר אותו ברגשות צפים: "את בנך…את יחידך…אשר אהבת…".

והאם סיפור העקידה הוא חד פעמי? האם הוא בא לספר לנו את קורות אברהם אבינו בלבד? ובכן, התורה לא מתעסקת ביחצ"נות או בפולחן קדושים. דמויות האבות הנתונות בתורה הן די לקוניות ומשעממות, עם מעט מאוד מופתים והרבה מאוד עסקנות. סיפורו של אברהם נשמר לדורות כדי לתאר את המצב הדתי של המאמין. בכל אחד מאיתנו יש אברהם קטן, ואליו צריך לכוון בשעת אמירת "מגן אברהם", כמו ששמעתי מפי אחד החכמים.

טוב, אבל אברהם לא ניסה לדחות את הניסיון כמו המיוסרים בדורנו, כך תגידו? ומה הוא עשה במאבק על סדום? ומה עשה ירמיהו הנביא? ומה עשה יונה הנביא בבורחו?

בקצרה, השקפות של מיוסרות דתית נפוצות גם בהגות וגם בפילוסופיה, ותמהני שרט לא הכיר את שניהם, דווקא משום ההיסטוריה שלו. זה בסדר לחלוק אליהם, אבל חילוק כזה צריך להיעשות בזהירות תוך כדי בירור עמדות המוצא. הוא מניח, למשל, שמעגל אתי אינו קיים בנוסף למעגל הדתי, אלא משעה שנתנה תורה בסיני, אין תורה מוסרית אחרת בעולם, ומעשי התורה הם המוסר האבוסולוטי, כפי שטען ליבוביץ'. הספרים והמאמרים אודות אתיקה, אינם אלא תפלות וברבור חסר מושג בעלמא. הנחה שכזאת חייבת ליבון לפני.

בנוסף, ההתייסרות האמביוולנטית הזאת אינה מעידה על חוסר אמונה דווקא – כפי שרט מניח בקלות יתירה. הפילוסוף הארי פרנקפורט דיבר על שכבות של רצון שתתכן בהן סתירה. דמיונו מעשן כבד שרוצה להפסיק לעשן. ברגע קונקרטי מתמלאת בו "דודא", האם הוא רוצה לעשן? כן ולא -כן כי הוא רוצה סיגריה והוא ייקח אותה, ולא – כי ברמה גבוהה יותר הוא רוצה להפסיק לעשן. גם הדתי המיוסר מרגיש חוסר נוחות ממצווה מסוימת, אבל זה יכול להיות ברמה נמוכה יותר, והוא בכל זאת שם את המצווה הדתית במקום גבוה יותר. אין פה צביעות, אלא באמת שני רצונות שיכולים לסתור. ואם כבר ערפדים, למרות שאיני מומחה בנושא (רק רבע רומני), זה נראה לי המצב הקיומי של הערפד המיוסר.

להפסיק לעשן זה קל – אני מכיר מישהו שעשה את זה מלא פעמים

יחי ההבדל

אז הדתי המיוסר רוצה תורה חדשה. מה ההבדל בינו לבין הרפורמי? יש כאן בלבול בין כמה מושגים ובין כמה דעות שונות של אנשים. במקום עבודתי אני מקפיד לא לדבר בנושאי מיניות, פוליטיקה ותיאולוגיה. (גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה) – כיוון שנושאים אלו נפיצים מאוד ומעיבים על יחסי האנוש התקינים. כמה אגוזים קשים מנסים לגלות את דעתי הפוליטית, שלפי דעתם ברורה מעצם היותי חובש כיפה. ואמר לי קולגה נחמד מן השמאל: "אני דווקא בעד בנט, הוא דתי ליברלי". ופה חרגתי ממנהגי ונאלצתי להבהיר לו את ההבדל בין דתי ליברלי לבין דתי לייט, ועל הדרך בין דתי ליברלי לבין רפורמי או קונסרבטיבי.

הרפורמים, בנוסף לאי מחויבותם ההלכתית, טוענים יחד עם הקונסרבטיבים (זרמים מסוימים, יש לציין), שיהדות היא המגדלור המוסרי של העולם. כשניתנה התורה, חוקי התורה בעולם המופקר של עובדי האלילים היו המוסריים ביותר בעולם. כשהגיעו הנביאים הסוציאליסטים, הם קבעו מודל מוסרי חדש וכן הלאה. לדעתם, על היהדות לעמוד תמיד בחזית המוסרית העולמית – זאת המסורת האמיתית, ולכן ביטול מצוות או פרשנותן החדשה היא מעשה יהודי לכשעצמו, כי היהדות היא המוסר הוא היהדות.

לעומת זאת, הדתיים הליברליים אוחזים בזה ובזה, הם בעלי תפיסה דתית, מסורתית ואפילו מיסטית לעיתים אודות חוקי התורה אותם הם תופסים כמחייבים מחד וגמישים מאידך, ויחד עם זאת, בעלי תפיסה הומניסטית-ליברלית אותה הם תופסים כמתקבלת על הדעת ומחייבת באופן נימוסי. תפיסת העולם המוסרית מנחה את ההכרעות ההלכתיות שיש לקבל. המטרה היא לא להגיע לזהות מוחלטת שמטשטשת את ההבדל בין דת ההומניזם לדת ישראל, אלא לפסיקת הלכה המתחשבת בדבר הנכון "בעיני אלוהים ואדם". התפיסה המז'ורית היא היהדות, ובתוכה יש הכרעות ליברליות.

וזה ההבדל בין דתיים ליברליים, לדתי שהוא אדם ליברלי (ולרוב גם לייט). הדתי הליברלי רוצה אישה בבית הכנסת, שלוקחת תפקידי חזנות וגבאות. הדתי שהוא אדם ליברלי יחרד מעצם הרעיון הזה שהוא תופס כחילול קודש. נכון, נשים שוות לגברים במקומות העבודה, והוא לא יערוך אפליה שכזאת בחייו – אבל כשהוא דתי, הוא דתי כמו אבותיו ואין שם מקום לחדשנות, אם בדעותיו האישיות הוא חושב אחרת. תפיסה שכזאת אכן יוצרת דיסוננס עמוק יותר, וסופה לגרור ערעור ופירוק, ולכן הדתיים שהם גם אנשים ליברליים, בניגוד לדתיים הליברליים, נוטים יותר לכיוון הלייטי. רט, בתוך שאר הכללותיו הגסות, התבלבל בין הלייטיים לבין הדתיים הליברלים ה"אותנטיים".

לופט געשעפט

וכעת נתקיף גם את הצד השני. ההתנשאות היא הדדית. יש נטייה לדתיים ליברליים לחוש שהם נמצאים בעמדה מוסרית ועליונה יותר. שהם גם כאלו וגם כאלו. שיש להם על הכתפיים את האחריות על כל שטות שדמות תורנית שולית אומרת. אבל יחד עם הרשימה הארוכה שנתן הלפרין, נראה שהוא שכח משהו חשוב. בסופו של דבר, הדעה של רט, שהמוסר הוא אבסולוטי, ושהמצוות הן ציותיות ולא שמעיות – היא עמדה מסורתית, אפילו איתנה יותר, מהעמדה שהוא פרש עם כל האילנות הגבוהים שהוא נתנה בהם. בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" בהר סיני. החסידים דברו על התבטלות הרצון. הליברלים הם במיעוט מחשבתי וכמותי. המהלך שהם מנסים לעשות נראה צודק מאוד בעיניהם, באופן כמעט לניניסטי יש לציין. אבל יש להכיר את המקום ואת המאטריה שהם מתעסקים איתה, ופה נראה שהם לא מבינים במה מדובר. בכמה בתי כנסת מדברים על יהודה עמיחי בדרשת ליל שבת? כמה קהילות יסכימו להעלות נשים לתורה? מזכיר לי שפעם התגאיתי מול רב בית הכנסת שאני הולך לשיחה עם הרב זקס (עוד סופרלטיבים בשבילכם) – והוא עיקם אפו והמליץ לי ללכת לשיחה "עם טיפת מלח", כדבריו.

לליברליים אין מה למכור מלבד אמת פוסט-מודרנית (השגיאה במקור). הם הולכים למלחמה שמה שיש להם זה רק קול זעקת המיוסרים. העגלה המלאה, גם אם מנוהלת בעצלתיים ומקרטעת, יכולה להעיף אותם מהגשר בזכות המומנטום שלה.

אז מה לעשות? לאזן. אני מרגיש ליברלי בדברים מסוימים ושמרן בדברים אחרים. יש לבחור את המלחמות, יש לאסוף מודיעין, יש להכין כלי נשק, לכרות בריתות. לא להסתער בשם האמת והצדק. לא ככה נלחמים.

ודבר אחרון לסיום

שיר יפה של שלומי ברנד שמתאר את המאבק על ליבה של האמונה. קראו אותו פעמיים כמנהג ק"ק עין פרת.

דבר אחרון בהחלט

תודה לקוראי המסורים. אני יודע שהתשתי אתכם עם כל הפוסטים הכבדים האלו. מתנצל על התדירות הנמוכה – עסוק מעל הראש בעבודה ומחקר. בעזרת ה' הפוסט הבא אחרי שבועות יהיה קליל. נו טוב, לגליזציה זה לא נושא כזה קל.

לקהלת כואב הגב

שאלה ידועה היא מדוע נקבע לקרוא את קהלת בסוכות. ציניקנים יאמרו שכל שאר המגילות נתפסו, אך זה לא פוטר את עצמנו לתת תשובה טובה. יש שאמרו שקהלת המדוכדך בא לאזן את שמחת החג שלא תהיה חלילה פרועה מידי, אבל הבעיה שקהלת הוא לא מדכדך או עצוב, הוא מטרחן יותר מהכול. קהלת הוא מניפסט של איש זקן, ניהליסט וסרקסטי. ולמרות שהוא מן הספרים הפילוסופים ביותר שבתנ"ך, היה לי קשה להתרשם ממנו לעומקו עד שנפל דבר. כלומר עד שאני נפלתי והרגשתי את ה"קראנק" הזה בגב של הזקנים.

המסורת מייחסת כל ספר של שלמה לתקופה אחרת: שיר השירים לנערות האירוטית, משלי לבגרות המיושבת, וקהלת לזקנה הטרחנית. ובאמת זהו ספר של זקנים: הוא מלא בייאוש ובמבט חסר שאיפות, בפסימיזם איום ובעוד דברים רבים שהתחלתי להבין רק ממרומי גילי המופלג.

"קצת מעל החציון"

משכנתא וכאב גב באים יחד

אולי הדבר הכי קשה שאני חווה בגיל הזה הוא הבינוניות. זאת תחושה כללית שניתן לחלקה לעוד תחושות קטנות המלוות את חיי ההבל שלנו. אתה מביט על מה שאתה עושה ואומר לעצמך: זה לא מבריק. אולי עשיתי דברים טובים יחסית לאחרים, אולי אפילו הייתי עובד החודש אי שם בקריירה שלי, אבל אתה תמיד תהיה בין. והבינוניות היא תחושה מסוכנת מאוד: כי מצד אחד כשאתה יודע את ערכך אתה מתנשא על הפחותים ממך, ומצד שני אתה מתמלא בקנאה ובחוסר סיפוק מאלו שמעליך. ותמיד יהיו כאלו וכאלו. כל אדם הוא בינוני ברוב תחומי החיים שלו. גם אם אתה יזם בהייטק: יש כאלו שעשו את זה יותר בגדול. גם אם אתה בוגר אוניברסיטה נחשבת: יש כאלו שסיימו בהצטיינות. גם אם אתה המלך החכם באדם ובעל אלף נשים: יש אנשים עם זוגיות טובה יותר, יש אנשים שהצליחו להטביע חותם יותר גדול, יש אנשים שחיו יותר שנים והולידו בנים מוצלחים יותר וכו'. אפילו לשלמה כליל השלמות, יש מקום שהוא בינוני.

אבל הבינוניות הזאת מביאה גם זיק אופטימיות. למשל, אני מתמלא באושר כשאני יודע שאני שכיר. שיתהפך העולם ואני אקבל את הצ'ק בסוף החודש, שהפרשות פנסיוניות הן לא הדאגה שלי ושאני לא צריך להתאבל על כל יום מחלה או חופשת חול המועד. "מתוקה שנת העובד". הבינוניות משמחת לפעמים. בכל אופן, את תחושת הבינוניות מקבלים רק אחרי שאתה מתמקם בסולם הסוציו-אקונומי. וזה קורה רק לזקנים – אחרי הצבא, הלימודים ועבודה אחת או שניים. אתה מבין איזה משפחה תהיה לך, כמה ילדים, באיזה יישוב וכמה ריבית תשלם על המשכנתא. וזה מטיח בך – אני כמו כולם. כשהייתי בטכניון נהניתי לספר שהממוצע שלי היה מעט מעל הציון החציוני. מקום טוב באמצע, גורם לך להרגיש שייך, חלק מחברה, לא חריג – בתור צעיר זאת תחושה נהדרת, בתוך זקן זה אסון.

משוררים ממלאבס, פילוסופים מג'ורג'יה

חוץ מהבינוניות יש את תחושת ההבלות. כלומר, שלא באמת משנה מה שאתה עושה, זה לא ישאיר שום אימפקט. נהוג לספר על קפקא שהוא "כולה" סוכן ביטוח, ובכך לנחם את כל הבירוקרטים המתוסכלים שכותבים שירה למגירה. אבל האמת שזה שקר גדול. (ממליץ בחום על הפרק של חיות כיס בנושא!) קפקא היה כוכב עולה בשמי הביטוח. תפקידו היה שווה ערך לסמנכ"ל הביטוח הלאומי הצ'כי. הוא סוג-של המציא את ביטוח תאונות אישיות שהיום יש כמעט לכל אחד. הבן אדם היה גם גאון ספרותי וגם גאון פיננסי. וזה מייאש. מה אנחנו נשאיר אחרינו? האם הקוד שאני כותב יום יום בעבודה מועיל לאנושות? האם מחברת חידושי התורה שלי, ואפילו אם הרהבתי עוז והדפסתי איזה קונטרס קטן, הוא ישנה משהו בעולם התורה והמחשבה? האם עבודת הדוקטורט שלי תהיה שווה לטרקטטוס של ויטגנשטיין (שהוגש כעבודת דוקטור) או לתורת היחסות של איינשטיין (שהייתה בסך הכול עבודת מאסטר [!])? הבל הבלים הכול הבל. כמו הפילוסוף המינאטורי של אוף מונטיאול. למי יש זמן לניטשה או קאמי.

זאת גם תכונה זקנתית שכזאת. בתור צעיר כתבתי מלא. הייתי מלא בתחושה שהדברים שלי בעלי משמעות, שיש בהם חידוש, שהם מעניינים. ויכול להיות שבאמת כך היה. הספרות הטובה ביותר נכתבה לפני גיל 40. הסופרים (וגם ההוגים) הולכים ומתקלקלים עם השנים. אבל עכשיו, גם כשאני חושב על משהו – אני מהרהר בדעתי ואומר: זה לא שונה מהותי מאיזה פוסט שקראתי אי פעם, או "כל בר דעת יגיע למסקנה המתבקשת הזאת רק אם הוא יקרא זוג ספרים". ואתה מוותר. לעזאזל העולם, אם הוא רוצה לדעת שיחשוב לבד, הוא לא באמת צריך אותי. וגם אם הוא לא יגיע לזה בדור הזה, הוא יגיע לזה בדור הבא – יש זמן.

נסו להתעלם מקולות קוראים. זה הכול בראש שלכם.

העניין הזה גם נובע מכך שככל שאתה חי יותר – אתה מקבל יותר דחיות. מערכת מוסף שבת של מקור ראשון ומשיב הרוח מלאים בזבל ששלחו מהנדסים פיוטיים ממלאבס וגב"ש וקיבלו דחייה אחר דחייה. וגם אם זכית לחמש דקות של תהילה בגליון ויגש תשס"ט אי שם (ואני לא, אז אל תטרחו לחפש), נראה לך מאוד פתטי להיתלות בה כעת.

ככה אתה לא רוצה, וככה זה יהיה

הדבר האחרון שאני רוצה לספר לקוראי הצעירים הוא על כאב הגב שלי. שח לי קולגה לא מזמן המבוגר ממני בעשור: "אתה בגיל כזה שאתה יודע שאם משהו התחיל לכאוב לך, אז זה פשוט יישאר". בתור צעירים היינו נפצעים המון אבל לא היינו מרגישים את זה. הביקורים שלי אצל הרופא תכופים יותר ויותר. תנועה לא נכונה והגב כואב לחודשיים. ביקור במיון לאחר מצווה-טאנס. מה לעזאזל. הבית דולף ופשוט אין מה לעשות. זה חוסר אונים איום ונורא. אז אתה נרשם לחדר כושר והולך לשחות, אבל במקום לראות תוצאות תוך חודש כמו הבחורים עם העור המתוח ושני אחוזי השומן שלהם, אתה רופס, לא נפטר מהכרס הקטנטנה ולא יעזור כמה תלך על ההליכון. אתה מבין שהפיזיקה שלך היא כבר לא מה שהייתה פעם. וזה פוגע במוטיבציה, בדימוי גוף, בביטחון עצמי ובכל מיני דברים שלקח לך זמן לבנות בתור נער. וזה קורה לכולם.

מהמוות קהלת לא מפחד. הזקן חי חיים טובים ומלאים, ונו-כבר, שיביא השלד עם הקלשון ויסיים את הפארסה הזאת. אבל הצרה הגדולה היא שגם המוות לא משחרר אותך מכל הצרות שהזקנה הביאה. ולכן אני סובר שטענת ביקורת המקרא בנוגע לפסוק האחרון היא מופרכת. ספר קהלת שמביא את המסר המעגלי – שאין התחלה ואין סוף, הוא בעצמו מעגלי. "סוף דבר" הוא לא באמת סוף, אלא חזרה את ההתחלה. התחלנו עם יראת אלוהים, היה ברור לכולם שזה היה שם תמיד, אבל חוץ מזה לא היה כלום, וכל ניסיון להוסיף על זה הוא לריק. גם בסוף, אחרי המוות "כי יביאך האלוהים למשפט", ולכן הנואשות הקפקאית הזאת לא פוטרת אותך. המשפט האלוהי עצמו ממשיך את החיים המפתיעים-לרעה האלו. בדיוק כשחשבת שלא יכול להיות יותר גרוע. באיזשהו מקום הפסוק האחרון הוא יותר "כפירה" מאשר "אמונה".

תהא שנה פסדר

אז למה לקרוא את קהלת בסוכות? סוכות הוא תחילת השנה. ונכון שהשנה התחילה בהרבה רזולוציות, סליחות והתרות נדרים. אבל התורה יודעת שאנחנו בסופו של דבר בני אדם ובכ"ד בתשרי תתחיל השנה החדשה עם הבאנליות הישנה שלה. הדבר החדש היחיד הוא כאבים באיברים שלא ידעת שקיימים. וכמה נורא זה יהיה לקבל הטחה כזאת לקרקע אחרי האורות של החגים. אז חז"ל קצת מצננים אותנו ומכינים אותנו לנחיתה רכה בתוך השנה החדשה, מזכירים לנו צרות רבים ונותנים לנו חצי נחמות. גם שלמה המלך היה יכול להינות באופן בינוני למדי מספרדי כפול של בורגראנץ' ומבינג' של בית הנייר. באשר לי, לפחות בכ"ה בתשרי יש לי שלושים. הגב כואב, אמרתי?

ודבר אחרון בהחלט

נראה שהיהודים באים קלעו לתחושת הבינוניות הקפקאית במערכון הבא.

ואני חייב לצטט פה את שירם של אוף מונטריאול (מג'ורג'יה) אודות הפילוסוף המינאטורי, באשר אני כל כך מזדהה עם המילים.

תשובה בדור הלייט

זהו פוסט מעט אפורורי, המציב שאלה אך ללא פתרון מוצע. אבל יש בו ערך של חידוש, כי את המתח הקיומי שאני מתאר ודאי רבים מרגישים כמוני.

אלול כבר פה. הרימונים מעלים פירות והחום נשבר בלילות קרירים. ריח מאפי הדבש וגזימת עצי הדקל מעוררים משהו פיזי בי לעשות תשובה. להביא איזשהו מהלך רוחני. אבל יש כמה גורמים שעוצרים אותי וזה מתסכל נורא.

אלול לייט

ראשית, האם בכלל ניתן לעשות תשובה בדור הלייט? הרוחניות הגשמית (מושג מוזר) – כלומר, קיום המצוות הוא דבר שהולך ומתרופף עם השנים. הקומיקאי יאיר יעקבי הליץ ונתן הוכחה להתחממות הגלובלית: עובדה שבהסדר הוא הלך כל הקיץ עם ציצית ובשנים האלו כבר יש ימים שזה גדול עליו. ויש כל כך הרבה אמת בהלצה השנונה הזאת. אתה מרגיש את ההתרופפות הזאת, ימים ללא ציצית, ברכת המזון בחטף, פספוס תפילה במניין מידי פעם. כשהייתי צעיר, אז ההתרפפויות האלו היו המוקד המידי לתיקון בהתקדש אלול. אבל בדור הלייט, התרופפות כזאת פתאום לא נתפסת כדרושה תיקון. זה "נייס טו האב". הדתיות היהודית היא מאוד קהילתית, ו-וואלה, כשאני מביט סביבי באחת שבתות הספירה ורואה שכולם סביבי מגולחים למשעי, אני מרגיש קצת אידיוט וקצת "פרום" ומתנשא יותר מידי. כשרואים את הדתיות בתור ספקטרום, והרי מלכתחילה שמתי את עצמי על הספקטרום (אמנם בצד האורתודוקסי, אבל עדיין ליברלי-משהו), אז גם ברכת המזון לא מברכון לא נראית אבדה גדולה מידי. אדרבא, זה נראה התעסקות בקטנות.

כמה ממשפטי הוידוי רלוונטיים עבורנו? לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו. רק שכחנו אשר יצר, ופספסנו קריאת שמע. אם הייתי אפילו מזלזל במשהו בשבת או בכשרות אז היה עם מה לעבוד, אבל הפספוסים הקטנים האלו בדור שפספוסים גדולים יותר שומרים אותך עדיין בתוך הגדר, וגם בעיניי הלייטים אתה נתפס כ"דוס-דוס", נראים כמגוחכים מאוד.

ויש את הדברים שהם לא איסור ממש, אבל כשאתה צעיר, אז נראה שאלו קווים שאתה לא רוצה לעבור. התנהגות זולה יותר, שפה שהיא חלילה, לא גסה, אבל יותר "רחובית". ובואך גיל שלושים "נעשה לך להיתר", ואין לך שום רצון לחזור לשם. אתה חי בשלום אם עצמך – ואדרבא, אנשים שכמו מצורעים צועקים "טהור טהור" לכל מקום שהם הולכים נראים לך מנותקים – ובראש אתה אומר, איך לעזאזל הייתי שם.

חזרה לדרך ליבוביץ

אז אם עבירות קלות לא, והתנהגות קלה גם לא, לאן עוד יש לחזור? אולי לחזור לטקסטים שלמדתי פעם, ככה הציע חבר טוב. אז חזרתי לליבוביץ, וללוי יצחק מברדיטשב ולשאר הוגים שמאוד נהיתי לקרוא בראשית ימי התשובה שלי. אבל המפגש איתם היה כמו מפגש עם חבר טוב מתקופת הצבא אחרי תקופה ארוכה של נתק. אתם נפגשים על איזה בירה מרה, מתלהבים ומתחבקים בהתחלה: "נו מה איתך?" הוא מספר על האשה בהיריון ועל המשכנתא, מדברים קצת על מיסים ועל יוקר המחיה, נזכרים בזיכרון או שניים מאותה תקופה, מתעדכנים בנוסח "אתה בקשר עם הזה?", מחליפים רכילויות (אבל לא ממש עסיסיות, כי גברים לא יודעים איך לרכל כל כך), וזהו. תוך רבע שעה-עשרים דקות השיחה מתה. אתה מבין שאין לך דבר במשותף עם אותו בן אדם ואומר לעצמך: "הוא היה אחלה כששירתי איתו, מה לעזאזל קרה פה?". הניתוק הזה גרם לחוסר רלוונטיות.

טוב לי ונעים בדרך ליבוביץ (הרצליה)

ככה פתחתי שוב אצל ליבוביץ, שאפילו הקדשתי לו את פוסט הפתיחה של בלוג זה. אבל פתאום הבנתי שאני כבר לא ליבוביציאן שרוף כמו אז. למדתי הרבה, והטון מלא הפאתוס הפך פתאום לצעקני ומתלהם בעיניי. אני מבין שהוא קבע מסמרות בתחומים שיש עליהם מחלוקות קשות, כמו פילוסופיה של הנפש, אני מבין שהוא לא סיפק תשובות מספיק טובות לטענות נגד. קראתי פתאום את "שלילה לשמה" ואת הפולמוס החד-צדדי של מרדכי שלו. אפילו מפרופ' אסא כשר בכבודו ועצמו, למרות שזכיתי להתייחסות מכובדת וכיפית משיחה קצרה שהזדמנה לי איתו, לא קיבלתי תשובות של ממש. אז ליבוביץ הפך מהוגה מרכזי בעולמי, לעוד הוגה צדדי.

גם החסידות, עם כל אורה וזיוה, פתאום נראתה לי ילדותית מעט. אני חווה ריגוש דתי, אבל כל ה"כביכולים" וה"בחינתים" החסידיים החלו עושים לי כאב ראש ועייפות נפשית, ואינם מצליחים לסחוף אותי ללמוד תורה שלמה. אני מרגיש שאני יודע לאן זה מוביל ומשתעמם. בדרך כלל אני צודק, ומספיק לי קריאת התחלה של תורה כדי לנחש את סופה. ניסיתי לקרוא עוד ספרים חסידיים שטרם עיינתי בהם, אבל לא נחלתי הצלחה רגשית גדולה.

גם גתה לא יביא פתרון

ועם כל המועקה הזאת, אולי אפשר לסיים בעוד פרדוקס נחמד, למה לא. אמת, החיים הדתיים לא נועדו לתת לי סיפוק (אגב ליבוביץ), אבל תכונה אינהרנטית שלהם היא שהם מקנים משמעות למעשים היומיומיים שלנו, ואני מאוד שמח בכך באופן קבוע. המשמעות היא לא תולדה של דוגמות ריקות, אלא של מעשים עם תוכן של הקרבה. השבת, הכשרות, הויתור על האיבידואליזם והאגואיזם.  מצד שני, אחרי שירדתי מכל האורות שאפיינו את ראשית ימיי, אני יכול לראות את הסבל והמועקה שיש לרבים העוזבים את העולם הדתי. אנשים מרגישים את ההקרבה גדולה מידי, חלקם סובלים מאובססיית יתר שבסופו של דבר גורמת להם לבעוט החוצה. ההקרבה הדתית היא חרב פיפיות, שמצד אחד הכרחית כדי לתת לנו את מתנת המשמעות ששיעורה בל יתואר, ומצד שני יכולה לפגוע בתפקוד הגשמי עליו הנשמה רוכבת. לכן, תחילת תהליך ההתפקרות הוא כה נעים – הגוף משתחרר ולכן גם הנשמה יכולה לנשום קצת מכל ההגבלות. הם באמת נושמים לרווחה והנשמה מאושרת ורוקדת. אבל אז זה שוקע ותחושת המשמעות, אם לא מתמלאת בהגבלות אחרות כצמחונות, אקטיביזם וכו' היא חוזרת. "גם המוות הוא פתרון" אמר גתה. אבל הוא לא באמת צדק. לא המוות של הגוף, ולא המוות של הנפש. צריכים פשוט לחיות, ולראות אם נצליח לצלוח את אלול ותשרי האלו.

ודבר אחרון לסיום

וואלה, לא הכרתי את מוטי שטיינמץ לפני הסערה התקשורתית האחרונה, אבל הוא הגיע בדיוק בזמן!

להיות דתי זה לא בשבילכם

ככל שהזמן עובר בנעימים בימי כאדם דתי (החל מאי שם לפני עשור פלוס שהפכתי לחוזר בתשובה), מתחדדת לי הבנה מעט קשה לעיכול. עם תחושה קשה אני אומר זאת, תוך כדי סקירה בעין ביקורתית על היהודים בארץ ובחו״ל. המסקנה היא: הדת היא לא משהו להמונים, אלא רק לקצוות. מרקס טעה, גם בדבר הזה.

צרת רבים ושמה גוגל

יש צרה גדולה בדור הזה. מהפכת המידע הפכה את כל הידע נגיש. האדם היה תמיד סקרן, אבל היה גם עצלן. מי שיכול היה להתגבר על העצלנות, היה יכול לספק את סקרנותו וכך בדורות קודמים קמו להם גאונים, מדענים ופילוסופים. אבל היום לא צריך להתאמץ כדי לספק את הסקרנות. יש גוגל. כך יצא, שבני האדם הסקרנים העצלנים יכולים למלא את תאוותם בתשובות פלסטיק מן המוכן, ללא עמקות הדעת. מידע אינו שווה לידע. אינפורמציה היא נתונים יבשים, ורק יציקתה לתוך סכמות ופרדיגמות יוצרת ידע. לכן, בדור שלנו אין אנשים יותר חכמים, או יותר ידענים, אלא פשוט הרבה יותר אנשים בינוניים. פעם היו קצוות ברורים: האליטה האינטלקטואלית – שפעמים הייתה מזוהה עם הממסד הדתי (כנסיה, רבנים) ופעמים עם האצולה או הבורגנות, והאנשים הפשוטים, הבורים – ״טוביה״ שכאלו, או ״איוון״ שבכפרים. בינוניים כמו בדור שלנו, שידעו המון, אבל בעצם לא ידעו כלום – בקושי היו.

במודל הישן הדת הייתה אחלה רעיון. מה יש בדת? עבור פשוטי העם: סיפורי עם נחמדים, מסרים פשוטים, לקחים לחיים, ותקוות והבטחות גם במצבים קשים. כפי ששפינוזה סבר, הדת היא כלי מעולה עבור הפשוטים, שומרת אותם על דרך הישר, ועוזרת להם בקשיי היום יום.

מהמתרס השני, עבור האנשים החכמים – הדת הייתה הרבה יותר מזה. היא הכילה אזוטריזם, ידע נסתר, רעיונות פילוסופים ותיאולוגים בהם אפשר להתפלפל, עמקות משפטית ולוגית, ספרות והיסטוריה ענפה שניתן להשתלב כחלק ממנה, גישה בלתי אמצעית אל הדבר שמעבר, גירוי אינטלקטואלי עצום. הרמב״ם, אבולעפיה, האר״י, המהר״ל, כולם ראו את הניצוץ המדהים הזה ובכתביהם ניתן לראות במשהו את ההתרגשות והרוממות האופפת אותם בזמן שהם עוסקים ומקדשים את החול.

גם בתקופתנו יש קצוות כאלו – אנשים פשוטים המאמינים בסיפורי המעשיות ובמופתי צדיקים, ואינטלקטואלים דתיים הנהנים מזיו השכינה בעולם הזה. אבל הם מיעוט. הרוב הם פשוט בינוניים.

ומה הבעיה בבינוניים האלו? נהוג לומר שההשכלה גרמה לחילוניות. אבל אין הדבר מעיד שכל חילוני הוא משכיל דווקא. ההשכלה הביאה חוש ביקורת בריא, ובזכות חוש הביקורת הזה שכבת הבינוניים מביטה באופן סקפטי על הדת. היא רואה בה את אותו אינסטנס של דלת העם, אוסף של סיפורי מעשיות ובזה להם. תפיסתם היא מוגבלת, הם יכולים לדעת מספיק אודות הגרסא העממית של הדת, ויכולים לבקר אותה טוב מאוד, אבל אינם יכולים להתבונן מעבר. הם יכולים לקרוא על קבלה או פילוסופיה יהודית, אבל לא יכולים להחזיק ראש ולכן מסיקים שאין מעבר. הבינוניים תקועים באמצע. ואין להם מה לעשות עם זה.

מפלגת הבינוניים

כשהם נתקלים בממצא הסותר את הידוע להם: כלומר, אינטלקטואל דתי, הם מתקשים לשנות את תפיסתם המוגבלת. הם צריכים לתרץ זאת בעוד מושגים שקראו בגוגל, מבלי לדייק במשמעותם המחקרית. הם יגידו שהוא חיי בדיסוננס קוגניטיבי, שיש לו איזה סטייה פסיכולוגית או רוחנית, שקשה לו להשתחרר מגרסת ינקותו. הרי זה יותר קל מאשר להתחיל ללמוד את כל רזי היהדות.

סיפורי קטנרברי – גזענות, בדיחות גסות, אבל עדיין קלאסיקה

יש מוסדות וארגונים המבוססים על הבורות הזאת. כפי שהסברתי בעבודת המאסטר שלי העוסקת בבורות, בורות אינה יכולה להיווצר בוואקום. היא חייבת ידע התחלתי. ובאופן פרדוקסלי, ככל שהאדם יודע יותר – בורותו גדלה. לכן, דווקא בדור הזה, הבורות הלכה וגדלה. ובורות היא שימושית מאוד כדי לשלוט באנשים – נגיד, פוליטית. קחו למשל את הארגון שכבר עלה פה בבלוג: ״דעת אמת״ הידוע לשמצה. (האמת היא שגם ההיסטוריון בעל הנטיות הפילוסופיות נח-הררי עושה כן) כאשר הם מצטטים איזה שטות הכתובה בגמרא, הם מבססים על העובדה שרוב קוראיהם הם למעשה בינוניים שאינם מבינים את טיבו של החיבור הזה הקרוי גמרא. כפי שיש בסיפורי קנטברי האנגליים גזענות, ובאודיסאה היוונית שוביזם ופטרונות, מדוע יגרע חלקו של התלמוד? ראייה מפוכחת יודעת שהתלמוד אינו ספר קודש במובן שכל מה שכתוב בו הוא אמת או אידיאל, אלא התלמוד הוא ספר יסוד – נקודת פתיחה לעשייה ההלכתית. כמו טקסט ישן, יהיו בו אי-אמיתות מדעיות ותפיסות מיושנות, אבל יש בו גם שקלא וטריא, פלורליזם של דעות, ותקשורת בין-דורית. ואלו הערכים של התלמוד שעושים אותו גדול כל כך, לא קוריוז על המפלצת של עתליה או מדרש שוביניסטי על קהלת.

על הספקטרום הקדוש

למעשה, קריאה שטחית ופונדמנטליסטית של הטקסט אינה ייחודית ליהודים. שותפים לה דאע״ש אצל המוסלמים וזרמים פרוטסטנטיים קיצוניים בארה״ב אצל הנוצרים. אבל מה שייחודי ליהודים פה בארץ ישראל, זה הכמות הגדולה של היהודים (החילונים) שקוראים את הטקסט באופן פונדמנטליסטי – מה שלא קיים בדתות אחרות. ראו איזה זעזוע היה כאשר סמוטריץ׳ דיבר על מדינה הלכה. אנשים אשכרה חשבו שהולכים לסקול הומואים.

קשה מאוד להבין את הרעיון של טקסט מקודש. ההלכה היא קדושה כי היא נותנת מקום של קודש בחיינו, לא משום שאסור לגעת בה או ליצור אותה. מה שכתוב בתנ״ך הוא רק ההתחלה, וחז״ל הוסיפו עליו עוד גדרים, עד שהפכו לעיתים את הכתוב לאידיאל ולא למעשה. כמו בן סורר ומורה ומיתות בית דין. תפיסה כזאת שיכולה לראות בקודש ספקטרום ולא בראייה שטחית של ״כתוב-לא כתוב״ היא נחלת האינטלקטואלית בלבד – ועל כן אני נאנח מאוד שהתפיסה הדתית הזאת פשוט לא מתאימה לרוב הבינוני.

הטריפל של בית הכנסת

מבט מתנשא נוסף קיים מהבינוניים אל מחזיקי הדת. כיוון שהם מכירים רק בייצוגה של הדת ע״י השכבה התחתונה, ומכחישים אפשרות של אינטלקט דתי, הרי שהדת נתפסת כפונקציונלית עבור המדוכאים. כלומר, דת היא פתרון טוב עבור מי שצריך מסגרת תמיכה. השבת היא מוסד סוציאלי, וכן תשלומי היתום והאלמנה והאיסור על ריבית. גם בנצרות, התפיסה הפייסנית והסלחנית, רחמנות וחמלה, היא נזקקת משום שיש חלשים. החזקים, כלכלית, סוציולוגית ובוודאי אינטלקטואלית, אינם צריכים שהחוק יגן עליהם. לכן רק החלשים רוצים בחוק הדתי המגן.

עלוני שבת – חלק מחבילת הבסיס

האמת היא שדתיים רבים האמינו, ועדיין מאמינים, שלדת פונקציה שכזאת. ״מוסר הנביאים״ הוא דבר להתגאות בו. אבל בתקופה העכשווית, עם נפילת השמאל ועליית הקפיטליזם המעודד הגשמה עצמית, גם המוסד הדתי עבר טרנספורמציה. ממפלגת ״הפועל המזרחי״ שהייתה שותפה טבעית ליתר מפלגות הפועלים, הגענו למפלגה שהיא ימין כלכלי מובהק. הדתי הלאומי המצוי אינו גר יותר בקיבוץ דתי שיתופי או ביישוב בעל קהילה מחבקת מידי, אלא מעדיף להתמקם בנווה בורגנות גבעת שמואל פינת פתח תקווה. בתי הכנסת הפכו למוסד כלכלי הפועל על פי חוקי השוק: הם מתחרים זה בזה במתפללים, ועל כן מנסים לפנות לציבורים שונים ע״י תפילות קרליבך, שיעורים מעניינים וקידושים שווים. הם לא מוסדות תמחוי וקהילה, אלא הם מוסדות עניין. בית כנסת שאין בו עלונים? פחות מתפללים יבואו. זה כמו חבילת אינטרנט מוגבלת.

האדם הדתי רוצה לתפוס מעצמו מצליחן – ולכן מבקש להתנתק מהתדמית השמאלית החלשה. התפיסה הניטשיאנית הזאת עולה לא רק אצל בורגנים לייטים, אלא אפילו מעלה ימין קיצוני מובהק, כדוגמת יצחק גינזבורג שאינו חשוד בלייטיות. הוא רוצה להראות שדתיים הם חזקים, אולי אפילו עוצמתיים. ומזה השכבה הבינונית חוששת – כי למה לתת כוח לטיפשים? אבל על זה בפעם הבאה.

ודבר אחרון בהחלט

את נסיעותיי האחרונות באוטובוס אני מעביר בהאזנה ערבה לתוכניות "שעה הסטורית" האגדית של פרופ' הרסגור. מדובר באחד האנשים המופתיים שקמו לעם היהודי. דוגמא ומופת לעמקות מחשבה – ועדיין חילוני וסוציאליסט. מעטים היום האינטלקטואלים החילוניים הפופולריים שמבינים בהיסטוריה או מחשבה יהודית לעומקה, ואנשים כאלו כל כך חסרים לנו. יהי זכרו ברוך.

טייכר וזרחוביץ' במחווה הקורצת לרווח בין האינטלקט לפאן

 

בשערי רומי על נהר כבר – ביקור אצל יהודי אמריקה

בחודש מרץ חזרתי מביקור בסו-קולד מלכות החסד האמריקאית. את ביקורי בן השבועיים וחצי תכננתי כך שאשבות את שתי שבתותי בלוס אנג'לס מתוך הנחה שגודלה של הרשות המוניציפלית הנ"ל וריבוי היהודים והישראלים של העיר יהיה הנוח ביותר עבורי ולא אשחק במשחק ההישרדות היהודי בחו"ל. את שהותי השבתית ניצלתי למפגש עם יהודי העיר, סוג של תיירות המותרת גם בשבת.

צעיר, צעיר – אבל יושב היטב

לשבת הראשונה התארגנתי מבעוד מועד. הלכתי לתפילת ראש חודש ב"יונג יזראל" כדי לזכות בהזמנה בטוחה לסעודת שבת ביתית. בסיום התפילה ניגש אליי הגבאי ושאל לשלומי, ועל הדרך הזמין אותי לארוחת בוקר קהילתית הנערכת מידי ראש חודש. "איזראלי ברקפסט" הוא אומר. האמריקאים ערבבו ביצה מקושקשת עם קטשופ וקראו לזה שקשוקה, אבל הלקס, הבייגל והקרים צ'יז במקומם נותרו. תוך כדי טעימות ושמיעת הרב מפלפל פילופלים נאים באמת התארגנתי על מארחים אדיבים מאוד.

בערב התארחתי אצל מיסטר בולט. מיסטר בולט הוא וטרן של צבא ארה"ב וכיום עוסק בתחום הביטוח. חייב להיות עצמאי או מועסק אצל יהודי כדי לזכות בפריווילגיות של חופשות בשבתות ומועדים. כיוון שהייתה לי ההזדמנות להתארח אצל אמריקאים בארץ ישראל, הייתי מודע לנוהל העברת הקערות הבלתי פוסק שבלבל את חברי לטיול.

מיסטר בולט מקשקש עם חתנו על קהילה יהודית שהולכת ומתפתחת בפניקס, אריזונה. בהתחלה היה שם רק "ריפורם" ו"חב"ד" אבל עכשיו המודוקסים הולכים ומתרבים שם. עלויות המחייה הרבה יותר זולות – אף על פי שלא מתלוננים על בית הפאר בבברלי הילס. "כשאצא לפנסיה" הוא אומר "אני אעבור לאריזונה" הוא מדמיין בסיפוק, כאילו בא אל המנוחה ואל הנחלה. ישראל היא מקום נחמד לטייל. הוא אפילו עלה את המצדה. אבל צבא ארה"ב זה אמיתי.

מיסטר בולט בחר לקרוא לבתו "חיה", אף על פי שיש שם חי"ת. חיה נדרשת להגיד דבר תורה, והיא קוראת אט אט מן החומש בעברית רצוצה. ליהודים אמריקאים אין "גוד" ואין "ריבונו של עולם", אלא יש להם "הושיים". אין להם "מוזס" או "משה", אלא "מאושה". הוא מספר לי שבשם אילוצי מגורים האופציה החינוכית היחידה הייתה לשלוח את חיה ל"בית יעקב" חרדי. את המתכונת למקבילה האמריקאית לבגרות בחיבור הייתה צריכה לכתוב בנושא "מדוע איני ציונית?". חיה הנבוכה לא ידעה מה לענות, ולכן החליטה לברר בעצמה. היא נסעה לישראל ובחזור הודיעה לאביה ההמום שהיא מעוניינת להתגייס לשירות לאומי במוסד. אביה, שכזכור הוא יוצא צבא ארה"ב, נחרד, כיוון שהבין שדבר זה יסגור לה את אופציות התעסוקה הציבוריות באמריקה. שמא תהפוך לפולרד 2. בדחילו ורחימו הצליח להוציא אותה מהרעיון והשיבה אל ארץ זבת חלב ודבש, מלכות החסד האמריקאית. סיימו בקינוח גלידה פרווה בגלונים אמריקאים, ומיסטר בולט הנדיב ליווה אותנו בדרך למלון.

בבוקר בית הכנסת, שאינו בולט בין כל המבנים ואפילו מוסתר בין סניף CVS לראלפס, מוגן על ידי שומר אפרו-אמירקאי גדול מימדים שבוחן את הנכנסים. יש מי שיודע את הסיסמא למנעול המכני שעל הדלת. השומר סוקר אותנו ומחליט ללא שום קושי שאנחנו יהודים. כי מי המטורף שישים סתם ככה כיפה על ראשו ויסתובב ברחובות לוס אנג'לס.

קונים מצרכים כשרים לשבת

לאחר שחרית מאוד סטנדרטית, התארחנו אצל מוטי. מוטי בחור צעיר עם ילדים קטנים. הקטן ביותר הוא ארי, בן 5. מוטי המתנדב ב"הצלה", מקבל בביפר קריאה מרוחקת שאינו צריך להיענות אליה. הוא מנסה להסביר לארי הקטן מהו פיקוח נפש אבל מתקשה מעט. בזמן שבנותיו מתעוררות, כמנהג ישראל קדושים בכל שבת בבוקר, הוא מקדש על טקילה מקסיקנית ואני מתלווה אליו. מוטי ואשתו הצעירה ביקרו רבות בישראל. אבל הם מתחרפנים מה"סיבובים" שיש בכבישים. אני בראש מתמרמר על הרמזורים המחומשים הלא-אינטואיטיבים בעליל ועל הפניות באדום לימין שמותר לעשות. הם שואלים אותנו אם ראינו "סרוגים", ו"שבבניקים", ו"בשבילה גיבורים עפים". אנחנו עונים בשלילה לרוב השאלות ומסתבר שהם עוקבים יותר מאיתנו. ביתם עצום, עם גינה והכול. הם גרים בשכנות לגויים היוצאים לקמפנינג ממש כמו בסרטים ומאחלים להם "הפי ויקאנד אנד גוד רייד". השכנים חייכניים ומשיבים חיוך. נראה כאילו אני בשכונה של דני שובבני.

לקראת שבת לכו ונלכה לשופינג

בשבת השנייה לא רציתי ליהנות ממתנות חינם. הלכתי בערב שבת למעין מרכזון יהודי בשכונת אנסינו. שמה נמצאות אטרקציות רבות הנוגעות בעיקר לתחום הקולינרי. במעדניית הנקניקיות הכשרה גם גויים מלוכנסי עיניים וכהי עור עומדים בתור לקבל נקניק יהודי. בסופר הכשר משלוחי מנות של עלית ויין מן הגולן. תושבת יורדת מדברת עם יורדת אחרת בעברית. כמס שפתיים היא אומרת שאין אווירה של שבת וחגים כמו בארץ, ושהיא ממש מתה לחזור לארץ. היא לא יודעת ממש אנגלית טובה, ולאחר שקלטה שאני ישראלי, מבקשת ממני שאתרגם לקופאית את העברית שלה לאנגלית. יוצא לה להסתובב ולעבוד רק עם ישראלים ככה שהיא לא באמת הצליחה להיטמע בחמש שנותיה באמריקה. במעדנייה נוספת אני קונה קיטריינג לשבת. לכבוד פורים החליטו להכין אוכל פרסי. אבל המוכרת ההיספנית אינה יודעת מהו "גונדי" ולכן אני מתאר את תבשיל האורז באנגלית. המלון, שבבעלות יהודי, ערוך לקבל יהודים שומרי מצוות. הגוי הנחמד בקבלה מוליך אותי את הפלטה במטבח ומנחה אותי איפה להניח את האוכל.

החסיד המדליק מבל-אייר

הילכתי לבית כנסת קרוב בווסט הוליווד. בניגוד לבית הכנסת הקודם, בו ניכר שכל אחד ממתפלליו משלם דמי חבר רציניים, בית הכנסת השני נדמה לחורבה. האולם המרכזי בו התפללנו בערב שבת רומז שבית הכנסת הזה לא היה אורתודוקסי במקורו. כיוון התפילה לא היה מזרח והבימה מוקמה בקדמת ההיכל עם הפנים לציבור. בשתי צידי ההיכל דגל ארה"ב ודגל ישראל הנראים בלויים מימים. עזרת נשים מאולתרת נבנתה מוילון שעבר לאורך ספסלי העץ המיושנים. לבית הכנסת הזה לא הגיעו המתפללים בחליפות, אם כי בבגדי חול וכיפה מרופטת לראשם. בבוקר, סיר החמין עמד בצד האולם הקטן המעוטר בבלונים ילדותיים לכבוד פורים. הולמס יהודי מעלה צחנה נכנס והתקבל בחמימות על ידי הרב. הוא לטש עיניו אל סיר החמין ונגער על ידי הרב לחכות לסוף התפילה. הרב מנהל שם ישיבה לנוער נושר. לוח זמנים תלוי על הקיר המתקלף בו מצוינים בין הזמנים וגם חופשות אזרחיות כמו חג המולד ויום הזכרון האמריקאי.

גם זה קיים – בית כנסת ספרדי למהגרים מרוקאים. מזהים את שם הצדיק על שמו קרוי בית הכנסת?

ההבדל בתקציב ניכר. אין כסף למאבטח, קל וחומר למנקה. הציבור המצומצם אותו השלמתי למניין בקושי אינו מבין את מילות התפילה ורק מעטים עונים אמן וקדושה. לעיתים כשיש ניגון הם מצטרפים, וניכר שאין הרמוניה בין המילים, טעמיהם והמנגינה, ועל כן מזמורי התפילה נשמעים כשירי ילדים הנהגים ללא חשיבה. מלבד בחור אחד אשר שימש כשמשו של הרב, הגיל הממוצע היה סביב 60. לאחר התפילה המייגעת ודברי התורה הבאנליים להחריד ביקשתי לחזור למלון. הרב הפציר בנו להשלים מניין גם למחרת, ביום המנוחה הלועזי, ואף הפגין את בקיאותו בזמני הטיסה הקבועים מLAX כדי שלא נוכל לפטור עצמנו בתירוצים.

זיוף יקר

אם בשבת שעברה ראיתי את היהדות העשירה, המלוכדת והשבעה, אז השבת ראיתי את היהדות הרצוצה שצריכה לאסוף את עצמה, את הענייה והמתפוררת. אפשר לחיות חיים יהודים בתפוצות, אבל כמו כל דבר באמריקה – בשביל איכות צריך לשלם.

אבל היה יתרון אחד לשבת השניה על פני הראשונה. האותנטיות. אמת שהשבת הראשונה היא יותר דומה לזאת שבישראל, אבל נראה שיש שם משהו מזויף. כאילו הקיום היהודי הוא טקסי. באופן כללי, אמריקאים הם מאוד טקסיים. אולי יש לזה סיבה היסטורית. האמריקאים חיים בזיוף כפול. כיוון שאין להם מעמד אצולה, הם בנו לעצמם כאילו מעמד אצולה על בסיס המעמדות הסוציואקונומים. מעמדות אלו סיגלו לעצמם מנהגים וטקסים כמו באירופה – כפי שניתן לראות בסרט הידוע "טיטניק".  עם זאת, מעמד הביניים גם רצה להידמות לאצולה האמריקאית שרצה להידמות לאצולה האירופית, ולכן גם מעמד הביניים סיגל לעצמו טקסיות-יתר. זיוף כפול ומכופל. לכן אמריקאים מחייכים, מנומסים ואדיבים ועדיין אתה חס באי נעימות קלה שכזאת. ביציאה מאולפני אוניברסל כל הצוות מוחא כפיים למטיילים – ומדוע? מה עשיתי שאני ראוי לזאת? בפארק בלובואה בסן דייגו בחורה העומדת להתחתן מסתובבת עם סרט וכתר וחבורתיה מהללות אותה – אבל היא לא באמת מיוחדת. הרצון להתחתן בישראל הוא משום שהכלה רוצה להיות "כמו כולן" – להתאחד עם הרצון הכללי של האומה. אבל באמריקה מתחתנים כי רוצים להיות מיוחדים. ואולי רק משום שיש "אנחנו" ויש "הם" וזה מאוד חזק באמריקה, אז הקהילה היהודית מצליחה לשרוד שם איכשהו.

ודבר אחרון בהחלט

ביקורי היה לפני הפיגוע בבית הכנסת בסן דייגו. על האינטראקציה עם הגויים יש מספיק חומר לפוסט משלו – אבל נראה כי הדעות הקדומות קיימות אלא שלרוב הגויים מדובר באנקדוטה על חובשי הכיפה שאין לעשות עימה דבר. אבל הן הביקור שהדגיש לי שגם באמריקה היהודים הם זרים, והן הפיגוע שאשרר את תחושותיי, גרמו לי להבין שלמרות הכול – ישראל היא לא אמורה להיות רק זיכרון נחמד לאמריקאים – אלא אופציה אמיתית שחבל שהם לא שוקלים. בינתיים להקה אמריקאית נהדרת בשם הקליזמטיקס שרים "זאל שוין קומען דער גאולה" – שתבוא כבר הגאולה, לניגון שהולחן על ידי לא פחות מאבי הציוניות הדתית – הראי"ה קוק.

מתחיל מ9:10

את פרשת הכסף– הרהורים על בית הנייר (ופורים)

זה עתה סיימתי לצפות בבית הנייר. וכיוון שאני מעצבן ולא יכול פשוט לראות סדרה מבלי להרהר אחריה או לכתוב פוסט, קוראי בלוג זה יאלצו לסבול את ייסורי המצפון שלי על זה שכיליתי את זמני מול המרקע במקום להמשיך בכתיבת הדוקטורט שלי.

שונאי הסדרה מרננים אחריה שהיא טלנובלה, עלילה רדודה, דמויות שטוחות, מערכות יחסים מתחלפות. אולי יש פה מן האמת, אבל בהצלבה עם מגילת אסתר אותה אני לומד לקראת פורים שמתי לב לנקודה מעניינת.

אין יותר טוב או רע

בית הנייר היא קול של תקופה. התקופה שלנו מרגישה מצד אחד מרדנית מאוד: במוסכמות, בלאום, במוסדות. מצד שני, המאבקים מרגישים צודקים מאין כמותם. אין סיבה הרי לשמר גזענות ואפליה, רק משום שאבותינו עשו כך. ולמרות שגם הרבה לפני בית הנייר היו עלילות בהן דווקא ה"רעים" הם הגיבורים, בבית הנייר עולים שלב – זה לא שה"רעים" הם הגיבורים, אלא שמה שבמחשבה ראשונה חשבת שהוא רע, הוא טוב. הם המוסריים, הם האנושיים, הם החומלים, והם בעלי המאבק הצודק.

ההמנון של בית הנייר הוא "בלה צ'או", המנון הפרטיזנים האיטלקיים. והדבר הזה לא מקרי בהחלט. מי היו הפרטיזנים? קבוצות שונות ומגוונות מאוד. אבל בכללי, מדובר היה בקבוצות אנרכיסטיות, מתנגדי משטר, שלחמו בעד סילוק המשטר הנוכחי. הפרטיזנים היו רחוקים מלהיות צדיקים. חלקם היו קומוניסטים רדיקליים, חלקם אנטישמיים, חלקים ביצעו פעולות של רצח ואונס, השתת טרור על הציבור שמא ישתפו פעולה עם המשטר ושאר פשעים. אבל, וזה אבל גדול, הם התנגדו לפאשיזם ולנאציזם. הפאשיזם הוא השטן הגדול, הדבר שאין רע ממנו. העריץ, רוצח ההמונים ברשיון, חומס הארץ והעם. כל מעשה שיעשו האנרכיסטים, הוא בגדר מצווה.

לכן אנו זוכרים את הפרטיזנים לטובה. בזמן אמת הם נראו ודאי בלגניסטים, פושעים, אבל בדיעבד – הם גיבורים. השודדים בבית הנייר מזדהים עם הפרטיזנים. נכון, הם נגד המשטר הנוכחי – נגד מערכת הבנקים ששודדת את הציבור – אבל עם כל זה שהם אנרכיסטיים, הם באמת הטובים, שרק בדיעבד אנחנו נבין זאת.

אסתר והמן?

כיום אנחנו מזדהים עם הרעיונות האלו. המאבקים שלנו שאולי מנוגדים לדרכי אבותינו (ואולי הם מאבקים באבותינו ובמוסדות הקיימים ממש) הם קשים. לעיתים אנו שומעים כינויים כמו "הטרור הליברלי". אבל הדור חושב שלמרות שזה טרור, זהו טרור מוצדק – כמו של הפרטיזנים, וכמו של שודדי בית הנייר.

וגם אנחל זכור לטוב

כמה סצנות בסדרה הזכירו לי את סיפור פורים. במחשבה עמוקה סיפור פורים הוא סיפור כל כך שבלוני שיכול להתלבש בהמון מקומות ולתת לכל מקום את התובנה שלו. זהו סיפור קלאסי – בו יש בדיוק מה שצריך מכל סיפור שכזה. יש בו עלילה מורכבת בניגוד לסיפורים קודמים בתנ"ך. יש בו עלילה נוסח סינדרלה, נקודת שפל הוליוודית, קליימקס ומהפך. יש בו אתנחתות של הומור (מרדכי והסוס), ויש בו קתרזיס של תחושת צדק. אם נלביש את הסמלים ממגילת אסתר על בית הנייר, מה נקבל?

מה שנקבל זה משהו מאוד מבלבל. כי במגילה הדמויות נשארות עם הסימון הראשוני שלהם, ומקבלות את הראוי להן. המן הוא הנבל שישאר מתוייג לעולם: "המן הרשע". גם אסתר אומרת "המן הרע הזה". אבל בבית הנייר (ספויילר)– כשראקל וסלבה יושבים במשתה היין, ואז ראקל מתכוונת לחשוף את זהותו: מי אסתר ומי המן? באופן טבעי הייתי אומר שודאי הפרופסור הוא המן בעל המזימה, וראקל בחוכמתה מגלה את יוזמתו, אבל היחס הוא הפוך. הפרופסור הוא זה שיש לו זהות בדויה (כמו אסתר במגילה). וברלין – במבט ראשון נראה שהוא מעשרת בני המן (יחד עם יתר השודדים), אבל אולי הוא דווקא מרדכי? הנה רמז: ימיהם של היהודים בפרס היו ספורים, כמו ימיו של ברלין החולה הסופני. פרט מעניין הוא שיוצר הסדרה אמר שהוא שקל שכל השודדים יהיו בעלי מחלות סופניות.

אולי הפרופסור הוא בעצם אלוהים – הוא שותף במבצע אבל מרחוק. מתכנן הכול אבל לא מופיע שם. הוא הדמות הנערצת ביותר בסדרה. מה שמראה שבכל זאת אנחנו אוהבים לחשוב שהכול מתוכנן, והכול חלק מתוכנית גאונית שמסתדרת בסופו של דבר. זה הכיף בבית הנייר, וזה אחרי הכול, גם המסר המרכזי של פורים. ואם אפשר לשים את השודד הגדול (שעדיין יוצא נקי מכל הסיפור) בתפקיד הכול-יכול, אז באמת אין יותר טוב ורע בעולם הזה.

ודבר אחרון בהחלט

טוב, זה מגניב. מרקו שר "בלה צ'או".

ברוידא: יונה הנביא, אליעזר בן דורדיא, ומשנה המלך

כמה הערות קצרות על "אוטונומיות". כצופה נהניתי פחות מאשר מ"שטיסל". נראה שעם "אוטונומיות" היו כמה בעיות. האחת, היא שהיא לא ענתה לדרישות הז'אנר הדיסטופי, אם להיות מבקר קלאסיסטי. ז'אנר אמור לקיים כמה תנאים, לחקות סכמות מיצירות ידועות, והיצירה הזאת לא מצליחה לעשות את זה.

הסיבה השנייה, היא שהיא לא משכנעת. אריסטו אמר שיצירה יכולה להיות בדיונית ו"מן הנמנעות", אבל היא צריכה להיות משכנעת. הדברים צריכים להיוולד אחד מהשני בצורה שתוליך אותנו הגיונית, ונראה שגם זה משהו שחסר.

אבל הקושי הגדול ביותר בסדרה הוא שהיא פשוט עמוסה בסימבוליזם. היא מפוצצת בסמלים, רפרנסים, רמזים ורזים. כמות הרמזים הגדולה פשוט מפריעה למהלך התקין של העלילה, ונראה שמדובר דווקא ביצירה שבאה ללמד אותנו מסרים על העולם שלנו דרך משלים קדומים, לשנות פרט או שניים בסיפור ידוע כדי שנתעורר להבין הבנה חדשה (כמו שרבי נחמן רצה מסיפורי המעשיות שלו). כמו יוליסס שהוא פשוט לא קריא, אלא הוא פשוט השתחצנות בעולם האינטלקטואלי האדיר של ג'ויס, ככה "אוטונומיות" של יהונתן אינדורסקי.

ואם לא נהנתי מהעלילה, אז לפחות אני רוצה לשתף במחשבה שעלתה לי על סימבוליות של הדמות הראשית שם – הלוא הוא יונה ברוידא.

* אזהרה – מכיל ספוילרים *

יונה הנביא

למעשה, מדובר בהקשר ישיר שנעשה בסדרה. השם הפרטי, והמונולוג של ברוידא בבטן המשאית, לא מתירים מקום לספק על הקשר בין יונה ברוידא ליונה הנביא. השליחות הכפויה, הנטיות האובדניות וכמובן הבריחה מחוץ לארץ ישראל. המטרה של מסעו של יונה הנביא היא דידקטית – ללמד את יונה הנביא שיעור, ולאו דווקא להחזיר את אנשי נינווה בתשובה, שנראה שהדבר היה קורה בלאו הכי. מאדם ציני, מדחיק כל רגש, בוגד באשתו ואפילו במאהבת שלו, הוא הופך לאדם רגיש, אוהב, פתוח, עושה חסד. כפי שיונה הנביא למד לחוס אפילו על הבהמה בעיר. (וברוידא חס על הגוי ש"נמשל כבהמות").

רבי אליעזר בן דורדיא

הסיפור התלמודי על רבי אליעזר בן דורדיא, למי שלא מכיר: (מסכת ע"ז י"ז ע"א)

אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו שנאמר כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה. אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

קווי הדימיון לגיבור הסדרה: השם (ברוידא- דורדיא), התאבון המיני, המסע מחוץ לתחום בגין התאווה עוד. ברוידא ממשיך בסדרה ומבקש שיתפללו עליו, על הנשמה המסכנה שלו. ככה נראה שגם לרבי אליעזר בן דורדיא אין שום סיכוי לתשובה, הנשמה שלו מעולם התוהו. כל העולם כולו נגדו. סיום הסיפור התלמודי הוא מוזר. לא ברור כיצד מת אליעזר בן דורדיא, אולי אפילו מדובר בלשון נקיה להתאבדות פאסיבית. גם בסדרה למרות שאול התחתיות שהגיע ברוידא, מותו "בטהרה". אפילו מות קדושים כמו רבי חנינא בן תרדיון. הוא חזר בתשובה, הוא נשאר אותנטי, והוא מזומן לחיי העולם הבא.

סגן המלך

רפרנס נוסף לספרות היהודית הוא לסיפורו של רבי נחמן "מעשה מאבידת בת מלך". בקצרה, אותו סיפור מתאר את המשנה למלך שמנסה למצוא את בת המלך שהלכה לאיבוד, אבל בדרך יש שלל דברים שמעכבים אותו מהדבר, עד שלבסוף הוא מצליח. בין הסיפור הברסלבי לגיבור הסדרה יש קווי דמיון מוהבקים, כמו המסע המשותף ליונה ולבן דורדיא, אך פה נוספת במיוחד העובדה המיוחדת שברוידא נכנס לתרדמת עמוקה ומתעורר ממנה – בדיוק כמו המשנה למלך. הנמשל המסורתי של המעשה של רבי נחמן הוא הנשמה. המשנה למלך מחפש את הנשמה שלו ולא מצליח למצוא אותה. אבל שימו לב שבסדרה יש גם "בת מלך" אמיתית – ילדת המריבה. ברוידא באמת הולך להשיב את ה"בת מלך", כמו בסיפור של רבי נחמן, אבל הילדה מסמלת למעשה את הנשמה שלו. הילדה זועקת עליו כשהוא אוכל חזיר, ואין זאת אלא זעקת הנשמה שלו. כשהוא מאבד את הילדה, הוא מהר מאוד "מת" בפעם הראשונה – כי אין חיים ללא נשמה. שם הוא חווה את העולם הבא. (עם ציטוט מהתופת של דנטה מתורגם ליידיש). על הסימבוליות של העולם הבא גם ניתן להרחיב, אבל אני משאיר זאת לקוראי האינטלגנטיים.

יהודי טוב – סוציאליסט או קפיטליסט?

באחת הסצנות ב"כנר על הגג", יושב על גדת הנהר פרצ'יק, חתנו השני של טוביה החולב, ומספר לכלתו את סיפור יעקב ולבן. בהיותו מהפכן סוציאליסטי – הוא לא מהסס לתת נופך מהפכני לסיפור המקראי ולחתוך מסקנה – מסיפור לבן המעסיק הקפיטליסט ויעקב הפועל המדוכא, אנחנו לומדים לא לסמוך על המעסיקים ובעלי ההון! כששלום עליכם (או מפיקי הסרט ההוליוודי) הכניסו את שורות אלו לתסריט, היה ברור שמדובר בבדיחה. אבל משום מה יותר ויותר אנשים היום לא רואים את זה ככה.

פרצ'יק המהפכן היהודי

נתחיל ונאמר – מותר שיהיה ליהודי דעה, מה זה מותר, מצווה! ועדיף שזה יהיה הפוך מהדעה של חברו. מותר אפילו לרבנים שתהיה להם דעה, פוליטית, כלכלית וכו', ומותר להם גם להגיד מה הם חושבים. כל זה טוב ויפה ונכון, ואבוי למי שחושב אחרת. אבל האם תיאוריה כלכלית מסוימת היא ערך יהודי? היא מצווה אלוהית? אני סבור שלא – ואחת האינדיקציות הכי ברורות היא המהפך שעברה החברה הדתית המודרנית בישראל מסוציאליזם לליברטיניות קפיטליסטית. לו דעה אחת של המתרס הייתה דברי אלוהים חיים, איך התבצע מהפך שכזה? הא למדת שלא כן.

נתחיל מלהפריך את הטענות משני הצדדים, ונסיים בתשובה לשאלה – אז מה כן התורה מצווה?

כיס אחד, לעם אחד

המצדדים בתפיסה סוציאליסטית של התורה מתמקדת בפרקטיקות דתיות היכולות להיתפס כמכתיבות שוויון. למשל: מצוות שמיטת כספים פעם בשמיטה, יום המנוחה הסוציאלי, מצוות יובל, שחרור עבדים וכו'. הטענה היא שהפרט בא ללמד על הכלל. התורה הביאה דוגמאות המנתבות את העולם אל עבר שוויון מעמדי, ובוודאי שעלינו לעזור לה. מודלים סוציאליסטיים דתיים קיימים עד היום הזה בדמות הקיבוץ הדתי ועוד כמה נאמנים בודדים שמאמינים שאפשר להיות גם סוציאליסטים וגם דתיים. הבעיה היא שמול המצוות שתפיסה זאת מייצגת, ישנן מצוות ותיעודיים היסטוריים שלא מסתדרים עם התפיסה הכוללת הזאת. מצוות המלך שמנציחה מעמדות, הכוהנים והלוויים וכד'. בנוסף, הבטחת "ואספת דגנך" יחד עם "השמר לך פן תשכח את אחיך" מציגים מודל משולב שמתיר לצבור הון אישי, תוך כדי ערבות הדדית, אך לא מחיקת הרכוש. תשובת של הרב שקופ שכבר ציטטתי בעבר ידוע בקרב המתנגדים, באשר הוא טוען שמבנה כלכלי בסיסי, אותו הסוציאליסטים מבקשים להרוס עד היסוד, הוא קודם לתורה – המשמעות של החוקים הכלכליים של התורה הייתה חסרת משמעות ללא היה רכוש פרטי. "לא נחתם דין המבול אלא על הגזל" – וכדי לגזול, צריך להגיד – שלי שלי, שלך שלך.

ויש עוד – התורה מבטיחה באופן פסימיסטי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". זאת אולי לא מציאות רצויה, אבל מציאות שלא ניתנת לשינוי, ולכן החזון הסוציאליסטי הוא לא ישים על פי התורה. ולסיכום, הצצה חפוזה בפרק הראשון של משלי תראה ששלמה המלך תפס מודל כלכלי חסר רכוש פרטי כמודל עברייני ("כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ. בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" כלשון משלי). רש"י מסביר שבעצם אם יש קופה משותפת, כולם גוזלים מכולם, ולכן זאת חברת רשע, לא פחות ולא יותר.

געבן צו טון

התפיסה הליברטיאנית שלאחרונה פושטת על הציבור הדתי דרושה ביאור. שהרי עם כל החסרונות של התפיסה הסוציאליסטית, הרי משהו מנצנץ בנו ואומר שבסך הכול דאגה לזולת ועזרה לנדכאים הוא ערך עברי. אבל שוק חופשי? איך דת של הגבלות יכול לאפשר משהו חופשי? ואיך מנגנון שמושמץ בגין היותו דורך על החלש (אם כי הקפיטליסטים יכולים לענות טוב מאוד כנגד הטענה הזאת), ידור בכפיפה אחת עם "גרים הייתם בארץ מצרים"?

לחיבור המוזר הזה כמה הסברים. ראשית, יש מי שמצביע על הקשר הקיים בין ימין פוליטי לימין כלכלי. בעלי הדעות הימניות-פוליטית חברו להוגים ימניים כלכליים ומזהים את הפטריוטיות יחד עם צמיחה כלכלית של המשק. חוזק העם היהודי הוא לא רק בתורה, אלא גם באחיזתו בארץ, המתגלמת בקפיטליזם. כבר ניתן להצביע על בעייתיות מסוימת בה המאמין מצוי בדיסוננס שהוא חייב לפתרו – איך אפשרי הדבר שהתורה לא תתיישב עם הקפיטליזם שבסך הכול מחזק את האינטרסים התורניים? חיבור כפוי שכזה מחייב כל מיני פרשנויות יצירתיות שלאו דווקא משכנעות.

הסבר שני לחיבור המוזר הזה הוא דווקא החופש. הרבה דתיים חוו אכזבה כשגילו שהאידיאולוגיה שלהם והאידאולוגיה של המשטר בה הם חיים אינה תואמת. הציבור הדתי חטף מהלומות כשגילה כשראשית צמיחת גאולתנו עוקרת ישובים, עוצרת יהודים ומממנת בתי עבודה זרה. היהודים הממלכתיים עדיין מאמינים שכל הדוגמאות האלו הן סטייה, או מיעוט רע הטובע ברוב טוב, ושבאמת בלב ליבם הפוליטיקאים רק רוצים לקיים את התורה, אלא צריך לכפות עליהם בהסכמים קואליציוניים עד שיאמרו "רוצה אני". אבל הליברטיאנים אומרים שאם גם ככה אין סינכרון בין הדעות שלנו, לפחות תנו לנו את מירב החופש. אל תתערבו בפולחן שלנו, בקהילה שלנו, במקומות אליהם אנחנו הולכים או מתיישבים. הם מוכנים "לשלם את המחיר" ולאפשר גם לבעלי דעות מנוגדות לחיות בסביבתם כל עוד גם להם יינתן החופש המירבי. כלומר, הליברטיאנים נוהגים כך מתוך פרגמטיות ופסימיזם (שכבר הוזכר גם בהקשר יהודי), ולא מתוך אידיאולוגיה דתית. הליברטיאניות היא "הכשר מצווה", ולא "מצווה עצמה".

בכל אופן, יש קפיטליסטים שמאוד רוצים להגיד שהתורה עצמה היא בעד שוק חופשי, ואדרבא, שהשוק החופשי הוא זה שמאפשר לעשות צדק באופן הרחב יותר ולכן מממש יותר טוב את התורה וכוונותיה. בעל הסופר המסחרי הגדול מאפשר לגר, ליתום ולאלמנה לעבוד בסידור מוצרים על המדף, מקצועות שלא היו קיימים אילולי המודל הקפיטליסטי. זה הלקט, שכחה ופאה של היום – הם יגידו. חלקם אף יצביעו על ההתפתחות ההיסטורית של ההלכה שהלכה והפכה יותר "לסה-פר". התקנת הפרוזבול או תקנת היתר עסקה, הכול הולך בדרך אל ההבנה שהיד הנעלמה פועלת יותר טוב מאיתנו. תנו לאלוהים לנהל את העולם – יש פה אפילו אמרה תאולוגית למרחיקי לכת.

ואיך ניתן להתווכח עם זה? בקלות יתר. אין דת שמתערבת יותר בשוק מאשר היהדות. תרומות, מעשרות, השמיטה הכלכלית הנוהגת מדרבנן גם בדור הזה. יגידו הקפיטליסטים, טוב, תרומות דתיות זה מחוץ למשחק – אז אל תבוא לי עם המעשרות. הם אוהבים לצטט ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה", אבל שוכחים את "היורד לאומנות חברו" – זה הפותח עסק דומה ליד חברו, ולמרות השבח הקפיטליסטי על התחרות, הגמרא רואה בזה דבר שלילי מאוד.

תורת הנסתר

תבינו לבד

אז איפה האמת? אצל הסוציאליסטים או הקפיטליסטים? לא שם ולא שם. לדעתי, צריך להודות ולומר שהתורה מצווה מצוות על החיים שאנחנו חיים פה, ולאו דווקא מצווה על אופי החיים שלנו (לכל הפחות בתחום הכלכלי). המודל הכלכלי שהיה בימי קדם, אם אפשר לקרוא לא כך, הביא לריאליזם במה שקשור למצוות התורה. הרי בעולם העתיק היה זה בלתי אפשרי ליצור כלכלה מתוכננת. השליט או החברה הקטנה יכלה ליצור רגולציה מצומצמת, וגם ככה המשק לא היה מסובך כמו היום. ככה שהשוק היה כמעט חופשי, עד כדי התערבות של המלך ללקיחת מיסים או הגבלות אחרות. הדברים ודאי לא התגבשו לכדי תיאוריה כלכלית מסודרת. לכן פרשנות כלכלית לתורה, כל פרשנות שכזאת, היא לוקה באנכרוניזם חריף. ניתן לחיות עם התורה ועם אחת הפרשנויות הכלכליות, אבל לא צריך לאנוס את הכתוב כדי לתת צידוק ולעשות קרדום לחפור בו.

בכלל אני חושב, וזה משום היותי בור שאינו מבין בכלכלה כמעט ודבר, שיש יומרה גדולה בן מצד השמאל והן מצד הימין הכלכלי, לבסס תפיסה שתסביר את המציאות הכלכלית ואת המגמות שלה. האדם אינו פועל באופן רציונלי, הטבע מביא הפתעות מדי פעם, והכלכלה לא הולכת לשום מקום מוגדר, אלא כל פעם נמצאת במקום אחר. נכון, אפשר להמציא מודלים מתמטיים שמטפלים בחוסר-ודאות מסוגים כאלו ואחרים, אבל הם כלי עזר בלבד בתוך נישה כלכלית צנועה למדי. ה"איזמים" הגדולים מתו מזמן, לא משום שאין אמת, אלא משום שהם לא מדעיים, כפי שחשב פופר. כלכלה משתמשת בכלים מתמטיים אבל היא לא מתמטיקה וגם לא פיזיקה. ולדעתי היא גם לא פילוסופיה כיוון שישויות האונטולוגיות שלה הן מוסכמות בלבד, והאמיתות האפיסטמיות שלה כולן קונטינגנטיות וניתן לתפור עליהם טלאי על טלאי של הסברים. הדבר הכי קרוב שאני יכול לראות בתפיסת עולם כלכלית היא דת. ואולי מכאן הרצון העז להראות שאין ביניהן סתירה.

ודבר אחרון בהחלט

ההתנגשות בין הסוציאליזם והקפיטליזם היה גם נושא להתנגשות בין אמריקה והמזרח. אבל גם בין אמריקה לבריטניה יש איבה לא מבוטלת. נראה לי שפריי ולורי מטיבים לנסח ב3 מילים את האיבה במערכון הבא.