צירי הלידה של האורתודוקסיה הפתוחה

בפוסטים קודמים העוסקים בנושא טענתי שהאורתודוקסיה נולדה מתוך שלושה משברים. וניבאתי כמי שאינו יודע על מה הוא מנבא שאנחנו עומדים או-טו-טו לחזות בהולדת זרם חדש ביהדות. האורתודוקסיה הפתוחה מתחילה להכות גלים, אך מסרבת להגדיר את עצמה כזרם חדש אלא נתלית ב"אורתודוקסיה" הישנה והטובה. כך או אחרת, נראה לי די ברור שעוד 20-30 שנים יהיו רבנים ויהודים שבהגדרתם אור"פ (להלן: אורתודוקסים פתוחים) ויהיו מנגד חרדים. אפילו נראה לי שכבר כיום כל אחד ואחד יכול להגיד, לו היה חייב להשתייך לכאן או לכאן, לאן היה משתייך.

השל – התחיל את הכול?

מדוע נולד הזרם החדש, זאת שאלה מורכבת שאפשר להצביע על כמה סיבות: רצון להתמודד עם אתגרי השעה, מציאת מקום לתחומים "משכילים", חקר אקדמי של היהדות, ניכור מהמוסד הרבני, ועוד ועוד. יחד עם זאת, חוסר שביעות מהפתרונות הקיימים (קרי, רפורמים וקונסרבטיבים), או צביעתם באור שלילי למשך דורות. הרצון לצמיחה של הלכה ויהדות "אותנטית", שהמקורות הם לא רק השראה או כיוון, אלא ביסוס מלא של 100% על הפסיקה והמחשבה, יחד עם אפס חשש לנבור עמוק, לחלוק כאחרונים על הראשונים, או לחדש סברות בדרך פלפול תלמודי.

קצת אנכרוניסטי, אבל מתבקש. אפשר לראות את סיפורו של השל כאור"פ הראשון. הוא אמנם השתייך למוסדות הקונסרבטיביים, אבל תמיד טען שהוא לא משויך לאף זרם. ומדוע? פעם הוא אמר: עם האנשים שאני מתפלל אני לא יכול לדבר, ועם האנשים שאני מדבר אני לא יכול להתפלל. זאת המבוכה של האור"פ: הוא מרגיש חיבור לפרקטיקה דתית. הוא למד טוב מאוד מהי תפילה, מהם מצוות, מכיר את הדבר בשורשו, ורוצה לקיימו. אבל נראה שאלו שמקיימים בדבקות את המצוות הם דווקא ברמה אינטלקטואלית נמוכה יותר. הלימוד והחקירה של מקורות היהדות לא גרמו לשאלות וספקנות, אלא דווקא להכרה של המטא-הלכה, ויוצא שהאנשים שמכירים את המטא-הלכה כאילו אומרים לעצמם: "את עבודת ה' שלנו אנחנו יכולים לקיים ברמה גבוה יותר, ללא צורך בדקדוקים".

אבל האור"פ לא חושב ככה. הוא רוצה דווקא לדקדק, ליצור בעצמו משהו הלכתי יפה ולקדש אותו במעשה ידיו. הוא לא רוצה להשאיר את זה ברמה עיונית, אלא להוריד את הרעיונות ההלכתיים השורשיים אל הרמה המעשית. הוא רוצה גם לחקור ולהסיק שצריך לברך "שעשני ישראל" ולא "שלא עשני גוי", וגם רוצה לקום מחר בבוקר ולהכניס את זה לפרקטיקה הדתית שלו. כמו השל, רוצה גם ללמוד וגם להתפלל.

סך הכול, שאלת ההלכה היא המפתח לחלוקה בין הזרמים. ליבוביץ נהג לומר, שלמרות שהחסידות הביאה רוח חדשה (וזרה לטענתו) ליהדות, היא הצליחה להשתלב בתוכה ולהיות זרם אורתודוקסי לגיטימי רק בזכות השמירה הקנאית על ההלכה (נו, על קצת גמישות בזמני תפילות לא נפיל את זה). כלומר, גם אם ר' לוי יצחק אומר ש"לא טוב לקב"ה שינהיג את העולם ומוטב שיהיה מונהג ע"י צדיק". וגם אם רבי צדוק ביטל את הבחירה החופשית, ועוד דוגמאות שחורגות ממה שחשבנו שעקרוני ליהדות, אנחנו מגלים שהעיקרון האמיתי, הקריטריון ששומר אותך בפנים, זה איך אתה בורר את העצמות מהדג בשבת. האמת? זה נשמע כ"כ יהודי שכנראה שזה נכון. על האור"פ ללמוד מהחסידות כהצלחה היסטורית של מהפכה מחשבתית פנים-יהודית.

פרט טריוויה מעניין, החרם על שפינוזה יצא רק לאחר שהוא נמצא מחלל שבת בפרהסיא. כלומר, "מאמר תיאולוגי-מדיני" שהוא למעשה כְּתב שטנה לדת ו"אתיקה" שפורסת השקפת עולם שהיא גם חילונית וגם אלילית כאחד, לא הספיקו להוציא אותו מהחברה. כי חוק יש לנו, כל הדברים שכתב ואמר הם מילים בעלמא, לאו שאין בו מעשה. ולאו שאין בו מעשה אין אתה לוקה עליו.

מנדלסון – התפספס

יש מי שאמר (לצערי לא זוכר איפה קראתי) שהטעות של היהדות לדורותיה היא שלא השכילו לקבל את מנדלסון כיהודי לגיטימי. (הא, הבנתם?). בראשית ימיו הוא נחשב למוקד גאווה יהודית, אבל לקראת הסוף כבר החלו חשדות. אולי אם היו מקבלים אותו, ומאפשרים דרך יהודית של השכלה עם שמירה בלתי מתפשרת של מצוות – אולי היה צומח טוב ליהדות. ואכן, משכילים רבים בראשית התנועה שמרו על קלה כבחמורה. אבל הניכור של החברה הפנימית הכריח את דור ההמשך של המשכילים לבחור: או שאתם עוזבים את השטויות שלכם, או שאתם עוזבים את התורה. הם בחרו באופציה השנייה, וכך נולדה החילוניות.

האור"פ כבר לא צריך לבחור. הוא יכול לקרוא אריסטו בכיף, ולעלות בשבת לתורה (או היא). וכאן צריך לציין נקודה חשובה מאוד. האור"פ הוא לא דתי בלאי. בכל אופן, אסור לו שיהיה. כדי שהאור"פ תצליח לעלות ולהתייצב כזרם של ממש, על אנשיה, גם הפשוטים, לקחת אותה ברצינות. קצת סדר במונחים. דתיות-בלאי נראה לי לאפיין בתור תופעה של חוסר עקביות. כלומר – יש מצוות או הנהגות מסוימות שאדם מחליט שהוא לא מקיים מלכתחילה. הוא יכול לסמוך לעצמו על פוסקים מקילים, אבל לא יגלה עקביות מירבית בנידון. ההקלות מתבצעות לרוב מתוך שיקולי נוחות קלים-בינוניים, ולא מתוך סיבות אידיאולוגיות מובהקות. כמה דוגמאות. הזה שנכנס לפאב ושותה בירה מכוס זכוכית, לא מתפלל ערבית ומתגלח בעומר. הזאת שנותנת נשיקה על הלחי לידידים קרובים, והולכת ללא כיסוי ראש. לרוב הכרעות אלו יהיו משיקולים של נוחות והתאמה לחברה שהם חיים. האור"פ לעומת זאת, מבקשת להוביל שינוי בדברים מהותיים. במקרים של מסורבות גט, מעמד האישה, בעלי נטיות חד מיניות, יחס ההלכה לגוי ועוד. דברים שבאמת התורה אומרת עליהם: "וחי בהם". אבל עבור יתר הדברים – אתה יהודי! אתה צריך להיבדל ולהתקדש. "לפום צערא אגרא" הוא גם עקרון יהודי. צריך להשאיר פרקטיקה דתית עבה וברורה.

ואם שוב נחזור להשל, מה יקרה עוד 20 שנה, כשכבר יהיה ברור מי אור"פ ומי חרדי? האם עדיין נוכל להתפלל יחד בשטיבלך? האם נוכל להתחתן אחד עם השני? השאלה הזאת קשורה לאזימוט שנבחר. מה גרם לחרדיות להיחשב "אותנטית" יותר? היחס הוא לא סימטרי: הרפורמים מכירים באור"פ שמכירים בחרדים בתור יהדות לגיטימית, אבל לא להיפך, ומבט זריז לתארי הכבוד שזוכים רבני הציונות הדתית בעיתונות החרדית תגלה את עומק הבעיה. כדי שהאור"פ תצליח להתבסס, עליה לא רק להציב אופציה שפויה של יהדות אל מול עיוותים שמגיעים משולי היהדות: צינזור של את רש"י והחיד"א, שיכתוב חסר בושה של ההיסטוריה הקרובה, וגלגול ג'ובים ברבנות הישראלית. עליה לא רק להתרחק מבצע-כסף ולהוביל מאבק חברתי-יהודי חסר נטייה פוליטית. עליה להילחם מלחמת חורמה של ממש במוקדי השנאה: במפיצי שטנה ולשון הרע על חיילים חרדים, בשורפי האייפונים והפאות. על האור"פ להכות בהם, אך רק בהם ולא בציבור החרדי השפוי! זהו מאבק שלא היה כגודלו מאז בית שמאי ובית הלל. וגם הם לא בחלו באמצעים. "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל" בסופו של דבר, המאבק בין בית שמאי לבית הלל הוכרע לא מפני שבית הלל היו נעימים יותר, אלא משום שהיה להם יותר כוח והסכמה בעם. ואמת מארץ תצמח.

[הערה מהירה: המפעל הנאו-אורתודוקסי של הרש"ר הירש אבד רובו בשואה, וממשיכיו התמזגו לתפיסות חרדיות אשר עיוותי את דרכו. לכן לדעתי זהו סיפור אבוד. אצל השל, מול זאת, לא היה לו מפעל של ממש, אבל כפרט מחשבותיו דומים למחשבותיו של האור"פ]