בשערי רומי על נהר כבר – ביקור אצל יהודי אמריקה

בחודש מרץ חזרתי מביקור בסו-קולד מלכות החסד האמריקאית. את ביקורי בן השבועיים וחצי תכננתי כך שאשבות את שתי שבתותי בלוס אנג'לס מתוך הנחה שגודלה של הרשות המוניציפלית הנ"ל וריבוי היהודים והישראלים של העיר יהיה הנוח ביותר עבורי ולא אשחק במשחק ההישרדות היהודי בחו"ל. את שהותי השבתית ניצלתי למפגש עם יהודי העיר, סוג של תיירות המותרת גם בשבת.

צעיר, צעיר – אבל יושב היטב

לשבת הראשונה התארגנתי מבעוד מועד. הלכתי לתפילת ראש חודש ב"יונג יזראל" כדי לזכות בהזמנה בטוחה לסעודת שבת ביתית. בסיום התפילה ניגש אליי הגבאי ושאל לשלומי, ועל הדרך הזמין אותי לארוחת בוקר קהילתית הנערכת מידי ראש חודש. "איזראלי ברקפסט" הוא אומר. האמריקאים ערבבו ביצה מקושקשת עם קטשופ וקראו לזה שקשוקה, אבל הלקס, הבייגל והקרים צ'יז במקומם נותרו. תוך כדי טעימות ושמיעת הרב מפלפל פילופלים נאים באמת התארגנתי על מארחים אדיבים מאוד.

בערב התארחתי אצל מיסטר בולט. מיסטר בולט הוא וטרן של צבא ארה"ב וכיום עוסק בתחום הביטוח. חייב להיות עצמאי או מועסק אצל יהודי כדי לזכות בפריווילגיות של חופשות בשבתות ומועדים. כיוון שהייתה לי ההזדמנות להתארח אצל אמריקאים בארץ ישראל, הייתי מודע לנוהל העברת הקערות הבלתי פוסק שבלבל את חברי לטיול.

מיסטר בולט מקשקש עם חתנו על קהילה יהודית שהולכת ומתפתחת בפניקס, אריזונה. בהתחלה היה שם רק "ריפורם" ו"חב"ד" אבל עכשיו המודוקסים הולכים ומתרבים שם. עלויות המחייה הרבה יותר זולות – אף על פי שלא מתלוננים על בית הפאר בבברלי הילס. "כשאצא לפנסיה" הוא אומר "אני אעבור לאריזונה" הוא מדמיין בסיפוק, כאילו בא אל המנוחה ואל הנחלה. ישראל היא מקום נחמד לטייל. הוא אפילו עלה את המצדה. אבל צבא ארה"ב זה אמיתי.

מיסטר בולט בחר לקרוא לבתו "חיה", אף על פי שיש שם חי"ת. חיה נדרשת להגיד דבר תורה, והיא קוראת אט אט מן החומש בעברית רצוצה. ליהודים אמריקאים אין "גוד" ואין "ריבונו של עולם", אלא יש להם "הושיים". אין להם "מוזס" או "משה", אלא "מאושה". הוא מספר לי שבשם אילוצי מגורים האופציה החינוכית היחידה הייתה לשלוח את חיה ל"בית יעקב" חרדי. את המתכונת למקבילה האמריקאית לבגרות בחיבור הייתה צריכה לכתוב בנושא "מדוע איני ציונית?". חיה הנבוכה לא ידעה מה לענות, ולכן החליטה לברר בעצמה. היא נסעה לישראל ובחזור הודיעה לאביה ההמום שהיא מעוניינת להתגייס לשירות לאומי במוסד. אביה, שכזכור הוא יוצא צבא ארה"ב, נחרד, כיוון שהבין שדבר זה יסגור לה את אופציות התעסוקה הציבוריות באמריקה. שמא תהפוך לפולרד 2. בדחילו ורחימו הצליח להוציא אותה מהרעיון והשיבה אל ארץ זבת חלב ודבש, מלכות החסד האמריקאית. סיימו בקינוח גלידה פרווה בגלונים אמריקאים, ומיסטר בולט הנדיב ליווה אותנו בדרך למלון.

בבוקר בית הכנסת, שאינו בולט בין כל המבנים ואפילו מוסתר בין סניף CVS לראלפס, מוגן על ידי שומר אפרו-אמירקאי גדול מימדים שבוחן את הנכנסים. יש מי שיודע את הסיסמא למנעול המכני שעל הדלת. השומר סוקר אותנו ומחליט ללא שום קושי שאנחנו יהודים. כי מי המטורף שישים סתם ככה כיפה על ראשו ויסתובב ברחובות לוס אנג'לס.

קונים מצרכים כשרים לשבת

לאחר שחרית מאוד סטנדרטית, התארחנו אצל מוטי. מוטי בחור צעיר עם ילדים קטנים. הקטן ביותר הוא ארי, בן 5. מוטי המתנדב ב"הצלה", מקבל בביפר קריאה מרוחקת שאינו צריך להיענות אליה. הוא מנסה להסביר לארי הקטן מהו פיקוח נפש אבל מתקשה מעט. בזמן שבנותיו מתעוררות, כמנהג ישראל קדושים בכל שבת בבוקר, הוא מקדש על טקילה מקסיקנית ואני מתלווה אליו. מוטי ואשתו הצעירה ביקרו רבות בישראל. אבל הם מתחרפנים מה"סיבובים" שיש בכבישים. אני בראש מתמרמר על הרמזורים המחומשים הלא-אינטואיטיבים בעליל ועל הפניות באדום לימין שמותר לעשות. הם שואלים אותנו אם ראינו "סרוגים", ו"שבבניקים", ו"בשבילה גיבורים עפים". אנחנו עונים בשלילה לרוב השאלות ומסתבר שהם עוקבים יותר מאיתנו. ביתם עצום, עם גינה והכול. הם גרים בשכנות לגויים היוצאים לקמפנינג ממש כמו בסרטים ומאחלים להם "הפי ויקאנד אנד גוד רייד". השכנים חייכניים ומשיבים חיוך. נראה כאילו אני בשכונה של דני שובבני.

לקראת שבת לכו ונלכה לשופינג

בשבת השנייה לא רציתי ליהנות ממתנות חינם. הלכתי בערב שבת למעין מרכזון יהודי בשכונת אנסינו. שמה נמצאות אטרקציות רבות הנוגעות בעיקר לתחום הקולינרי. במעדניית הנקניקיות הכשרה גם גויים מלוכנסי עיניים וכהי עור עומדים בתור לקבל נקניק יהודי. בסופר הכשר משלוחי מנות של עלית ויין מן הגולן. תושבת יורדת מדברת עם יורדת אחרת בעברית. כמס שפתיים היא אומרת שאין אווירה של שבת וחגים כמו בארץ, ושהיא ממש מתה לחזור לארץ. היא לא יודעת ממש אנגלית טובה, ולאחר שקלטה שאני ישראלי, מבקשת ממני שאתרגם לקופאית את העברית שלה לאנגלית. יוצא לה להסתובב ולעבוד רק עם ישראלים ככה שהיא לא באמת הצליחה להיטמע בחמש שנותיה באמריקה. במעדנייה נוספת אני קונה קיטריינג לשבת. לכבוד פורים החליטו להכין אוכל פרסי. אבל המוכרת ההיספנית אינה יודעת מהו "גונדי" ולכן אני מתאר את תבשיל האורז באנגלית. המלון, שבבעלות יהודי, ערוך לקבל יהודים שומרי מצוות. הגוי הנחמד בקבלה מוליך אותי את הפלטה במטבח ומנחה אותי איפה להניח את האוכל.

החסיד המדליק מבל-אייר

הילכתי לבית כנסת קרוב בווסט הוליווד. בניגוד לבית הכנסת הקודם, בו ניכר שכל אחד ממתפלליו משלם דמי חבר רציניים, בית הכנסת השני נדמה לחורבה. האולם המרכזי בו התפללנו בערב שבת רומז שבית הכנסת הזה לא היה אורתודוקסי במקורו. כיוון התפילה לא היה מזרח והבימה מוקמה בקדמת ההיכל עם הפנים לציבור. בשתי צידי ההיכל דגל ארה"ב ודגל ישראל הנראים בלויים מימים. עזרת נשים מאולתרת נבנתה מוילון שעבר לאורך ספסלי העץ המיושנים. לבית הכנסת הזה לא הגיעו המתפללים בחליפות, אם כי בבגדי חול וכיפה מרופטת לראשם. בבוקר, סיר החמין עמד בצד האולם הקטן המעוטר בבלונים ילדותיים לכבוד פורים. הולמס יהודי מעלה צחנה נכנס והתקבל בחמימות על ידי הרב. הוא לטש עיניו אל סיר החמין ונגער על ידי הרב לחכות לסוף התפילה. הרב מנהל שם ישיבה לנוער נושר. לוח זמנים תלוי על הקיר המתקלף בו מצוינים בין הזמנים וגם חופשות אזרחיות כמו חג המולד ויום הזכרון האמריקאי.

גם זה קיים – בית כנסת ספרדי למהגרים מרוקאים. מזהים את שם הצדיק על שמו קרוי בית הכנסת?

ההבדל בתקציב ניכר. אין כסף למאבטח, קל וחומר למנקה. הציבור המצומצם אותו השלמתי למניין בקושי אינו מבין את מילות התפילה ורק מעטים עונים אמן וקדושה. לעיתים כשיש ניגון הם מצטרפים, וניכר שאין הרמוניה בין המילים, טעמיהם והמנגינה, ועל כן מזמורי התפילה נשמעים כשירי ילדים הנהגים ללא חשיבה. מלבד בחור אחד אשר שימש כשמשו של הרב, הגיל הממוצע היה סביב 60. לאחר התפילה המייגעת ודברי התורה הבאנליים להחריד ביקשתי לחזור למלון. הרב הפציר בנו להשלים מניין גם למחרת, ביום המנוחה הלועזי, ואף הפגין את בקיאותו בזמני הטיסה הקבועים מLAX כדי שלא נוכל לפטור עצמנו בתירוצים.

זיוף יקר

אם בשבת שעברה ראיתי את היהדות העשירה, המלוכדת והשבעה, אז השבת ראיתי את היהדות הרצוצה שצריכה לאסוף את עצמה, את הענייה והמתפוררת. אפשר לחיות חיים יהודים בתפוצות, אבל כמו כל דבר באמריקה – בשביל איכות צריך לשלם.

אבל היה יתרון אחד לשבת השניה על פני הראשונה. האותנטיות. אמת שהשבת הראשונה היא יותר דומה לזאת שבישראל, אבל נראה שיש שם משהו מזויף. כאילו הקיום היהודי הוא טקסי. באופן כללי, אמריקאים הם מאוד טקסיים. אולי יש לזה סיבה היסטורית. האמריקאים חיים בזיוף כפול. כיוון שאין להם מעמד אצולה, הם בנו לעצמם כאילו מעמד אצולה על בסיס המעמדות הסוציואקונומים. מעמדות אלו סיגלו לעצמם מנהגים וטקסים כמו באירופה – כפי שניתן לראות בסרט הידוע "טיטניק".  עם זאת, מעמד הביניים גם רצה להידמות לאצולה האמריקאית שרצה להידמות לאצולה האירופית, ולכן גם מעמד הביניים סיגל לעצמו טקסיות-יתר. זיוף כפול ומכופל. לכן אמריקאים מחייכים, מנומסים ואדיבים ועדיין אתה חס באי נעימות קלה שכזאת. ביציאה מאולפני אוניברסל כל הצוות מוחא כפיים למטיילים – ומדוע? מה עשיתי שאני ראוי לזאת? בפארק בלובואה בסן דייגו בחורה העומדת להתחתן מסתובבת עם סרט וכתר וחבורתיה מהללות אותה – אבל היא לא באמת מיוחדת. הרצון להתחתן בישראל הוא משום שהכלה רוצה להיות "כמו כולן" – להתאחד עם הרצון הכללי של האומה. אבל באמריקה מתחתנים כי רוצים להיות מיוחדים. ואולי רק משום שיש "אנחנו" ויש "הם" וזה מאוד חזק באמריקה, אז הקהילה היהודית מצליחה לשרוד שם איכשהו.

ודבר אחרון בהחלט

ביקורי היה לפני הפיגוע בבית הכנסת בסן דייגו. על האינטראקציה עם הגויים יש מספיק חומר לפוסט משלו – אבל נראה כי הדעות הקדומות קיימות אלא שלרוב הגויים מדובר באנקדוטה על חובשי הכיפה שאין לעשות עימה דבר. אבל הן הביקור שהדגיש לי שגם באמריקה היהודים הם זרים, והן הפיגוע שאשרר את תחושותיי, גרמו לי להבין שלמרות הכול – ישראל היא לא אמורה להיות רק זיכרון נחמד לאמריקאים – אלא אופציה אמיתית שחבל שהם לא שוקלים. בינתיים להקה אמריקאית נהדרת בשם הקליזמטיקס שרים "זאל שוין קומען דער גאולה" – שתבוא כבר הגאולה, לניגון שהולחן על ידי לא פחות מאבי הציוניות הדתית – הראי"ה קוק.

מתחיל מ9:10

מודעות פרסומת

היהודי הנודד – תובנות תנ"כיות מְיָם אל ים

היהודי הנודד – תובנות תנ"כיות מְיָם אל ים

בכל 23 וקצת שנותיי בארץ, מעולם לא חציתי את קו חיפה אל הגליל. לכן, בשבוע האחרון של תשע"ג יצאתי להכיר את הגליל. ברגל. צפונבוני אשדודי שכמותי ארז תיק של 15 ק"ג, והלך מחוף אכזיב הממוקם צפונית לנהריה עד לחוף גינוסר על שפת הכינרת. זהו יומן מסע רטרואקטיבי.

באתי להיטהר. איפה חותמים?

חז"ל זיהו אלמנט פסיכולוגי יפה מאוד. במסכת עבודה זרה דף נ"ה ע"א מסופר על כך שבמקום שגר רבא, חכם תלמודי, התגתלה דמות אלילית בלילה לאחד האנשים וציווה עליו לשחוט בן אדם כדי להפסיק את הבצורת האיומה. והנה, הפלא בָּפְלָה, השוחט שחט וירד גשם. אומרים חז"ל על כך:

"מלמד שהחליקן [הקב"ה] בדברים כדי לטורדן מן העולם, והיינו דאמר ר"ל… בא לטמא פותחין לו, בא לִטַהֵר מסייעין אותו"

יש נבואות המגשימות את עצמן. אם אדם רוצה ללכת או חושב בכיוון מסוים, אז מן השמיים 'פותחים לו' – מראים לו מהרהורי ליבו. אבל אם אדם בא להיטהר,  כלומר – מחשבתו היא בכיוון טהור, מסייעים לו. כמובן שהקביעה של טוב מול רע היא קביעה דתית, אבל הזיהוי שאדם באיזשהו מקום קובע לעצמו מה לחשוב, הוא זיהוי נפלא, והוא מרכזי גם בתורת הנבואה של הרמב"ם.

ומה הקשר? יצאתי לטיול – וגיליתי שגם טיול רגלי ושינה על הקרקע יכול להיות מסע רוחני, תלוי באדם. קראתי אינספור פרקי תהילים לפני שיצאתי. האם הבנתי באמת את המטאפורות? הריני לשתף עמכם את מסעי בעקבות המטאפורות שאנו קוראים כל יום, אבל לא השכלנו להבין וחשבנו שהכול טריוויאלי.

אני בגשר אלקוש

אני בגשר אלקוש

בין הרים ובין סלעים

קנינו מפה. אבל לא התחשבנו שהמסלול המסומן במפה הוא אווירי, בעוד שבתכל'ס הוא כלל לא מעט עליות וירידות. העליות היו לא פשוטות, במיוחד עם הציוד, כך לדוגמא העלייה למושב אבירים או להר מירון. אבל לא רק עליות היו, כי היו גם ירידות ואלו היו במידה מסוימת הרבה יותר גרועות – הברכיים נדפקות מעומס המשקל והרגליים מדדות ומחליקות. בעת העלייה למושב אבירים, כולנו ייחלנו לרגע בו נגיע למישור, בו נוכל ללכת בסבבה, ללא דאגות – נראה איפה ההתחלה ואיפה הסוף, נהיה בטוחים על כיוון, דרך בה אין אבנים ומכשולים ואפשר לנוח בכל שלב.

ג קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.  ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה (ישעיהו מ')

י עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם; סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים (שם, ס"ב)

ים אל ים, תהום אל תהום

בנחל עמוד עליון, אחד המסלולים היותר קשים, הִלכנו בין צוקים. שלטי אזהרה המתריעים בפני נפילה לתהום פזורים מכל עבר. אבל אי אפשר לחזור לאחור. צריך להמשיך גם בדרך המסוכנת. אחזנו בענפי העץ ובמוטות ברזל שרירותיים, ועליהם תלינו את יהבינו (תרתי משמע, אם יהבי במקרא זה היה מקל הליכה). להביט למטה עושה סחרחורת. אתה מרגיש מלכוד – ואין לך למי לפנות ועל מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. במקום שכזה, נראה טבעי לשאת תפילה, כיוון שעל צוק מעל תהום אין לך דבר מלבד עצמך והבורא.

אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. (יונה ב')

ז  צִדְקָתְךָ, כְּהַרְרֵי-אֵל–מִשְׁפָּטֶיךָ, תְּהוֹם רַבָּה;    אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה. (תהילים ל"ו)

י רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר; נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. (חבקוק ג')

ריח לבנון

בנחל עמוד תחתון בבוקר תחושת הארומה היא כמו להיות בתוך שקית תה. אני לא מאנשי הטבע שקוטפים מרווה וזעתר ומכינים תה בפינג'אן. הבאתי תה מהבית בשקית. אבל שמחתי שאותם פינות חמד רבות שמצאנו נמצאות עמוק-עמוק בתוך שמורות הגליל, כך ששום יד אספסוף עם ג'יפ לא משגת שם, ולכן הטבע נשמר בצורה נפלאה, רגועה, קסומה. ריח הטל על המחנה בבוקר. דמיינתי את האר"י מתהלך עם תלמידיו בין ההרים או את חכמי ציפורי מרימים את שולי מעיליהם כשבאו לחצות איזה נהר. על שפת נחל זורם בין עצים, כל הגיג שתגיד, נשמע כאילו אדם חכם אמר אותו.

יג  צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח;    כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.

יד  שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה;    בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.

טו  עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה;    דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

טז  לְהַגִּיד, כִּי-יָשָׁר יְהוָה;    צוּרִי, וְלֹא-עַוְלָתָה בּוֹ. (תהילים צ"ב)

על הר מירון. מסתבר שרשב"י לא נמצא בפסגה למדתי את זה בדרך הקשה.

על הר מירון. מסתבר שרשב"י לא נמצא בפסגה למדתי את זה בדרך הקשה.

חשכונות

חושך. הפחד הגדול ביותר של המטייל. אמנם יש פנס, אבל זה לא ממש עוזר, רק קצת כדי לארגן מקום חנייה נורמאלי בדחק. החושך הוא טוטאלי, לא ניתן להתמודד איתו, הוא מציאות גמורה שאי אפשר לעשות איתה כלום – זה פשוט גדול עליך. ביום הראשון, כשהיינו עוד צעירים חסרי ותק, לא הספקנו להגיע לנקודת היעד בטרם שיחשיך. שמענו זאבים קוראים, ונמלא ליבנו בחיל ורעדה. המשכנו ללכת בחושך במהירות, כאשר חבר מאיר לי את הדרך, כיוון שלי לא היה פנס. הוא הולך לפניי ומזהיר על כל אבן ומכשול. למדתי מכאן שיעור נפלא ברעות הדדית ובענווה כפי שלא למדתי בכל חיי.

ט יְהוָה, נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ–לְמַעַן שׁוֹרְרָי; הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ (תהילים ה')

כט  כִּי-אַתָּה, תָּאִיר נֵרִי; יְהוָה אֱלֹהַי, יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. (שם, י"ח)

שְׁתו מים

מים היו ללא ספק המטבע העובר לסוחר. שילך לעזאזל הטלפון, הכסף, קופסאות השימורים. רק תשמרו על המים. מחשבים כל צעד האם יש לנו מספיק מים לסיום המסלול, איפה נוכל למלא ועוד. עייפים ומזיעים, היינו מגיעים מידי פעם למעיין זך וצלול כל כך, שניתן לראות את הנביעה ישירות מן האבן. במקור מים אחד היינו טובלים, מכבסים את בגדינו ושותים. מה שנקרא, הכול-כלול. אין שמחה גדולה יותר מלראות מקווה מים, המרמז על מנוחה קצרה, על רענון ושאיבת כוחות להמשך הדרך. כמו ילד שהגיע לג'ימבורי.

יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר. (בראשית כ"א)

ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. (דברים ח')

יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה. יד רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה:  כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה. (ירמיהו י"ז)

גפן במובן של גאפן

במהלך הטיול, אף על פי שהיינו משופעים באוכל (ואפילו עברנו על איסור נותר והבאנו הרבה יותר ממה שהיינו צריכים בפועל), מה היה נעים למצוא עץ טוב למאכל (לרוב, כי היו הרבה תולעים בפנים). ביום השני נתקלנו כמעט בכל שבעת המינים. למדנו לאהוב את מה שיש, להסתפק בפשוט, ולהודות על עץ רימון שמצאנו במחנה הלילי של כפר שמאי. לסעודה שלא היינו מעלים על שולחננו אפילו בערב ט' באב קראנו "סעודת מלכים".

ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. (דברים ח')

כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר:  כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל, וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי, לְעוֹלָם. (יואל ב')

הוי, כנרת

את המסע סיימנו בטבריה. בראותנו את הכנרת עלץ ליבנו וקפצנו למימיה. היה נהדר לראות את הנוף משתנה בצורה הדרגתית, עד שראינו את אבניה השחורות של העיר טבריה. לא זכור לי שיש איזה מעלה מיוחדת לכנרת או לטבריה במקורות הקדם-תנאיים. אך עם זאת, לעולם לא היה נכון יותר מאמר הפייטן:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה     תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה

אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה           אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ               גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ

יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ            שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

על שפת ים כנרת. השמש זורחת בים. קטע.

על שפת ים כנרת. השמש זורחת בים. קטע.

הערת אגב

אני בטוח שתלמידי ישיבה רבים גם קראו בקול גדול כמוני בעשרת ימי תשובה האחרונים את הפסוק "נַפְשִׁי לַאדֹנָי, מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהילים ק"ל). אני מודה שלא הבנתי את הפסוק לפני שביצעתי תורנות שמירה לילית בצבא וציפיתי לחבריי שיבואו להחליפני בבוקר. הצפייה הזאת היא מטורפת. מתבוננים בשעון, רק זה מעסיק אותך, לזה אתה מצפה, כך גם לישועתך קוויתי ה'. אתם מכירים את זה?

פינת השו"ת – והפעם, על תאנים מהטבע

ש: איך לזהות תולעים בתאנים מן הטבע?

ת: פתח את התאנה. הבט בזהירות בסיבים בתוך בשר הפרי. אם אתה רואה דבר-מה זז, הרי אלו תולעים חיות. אם אינך רואה דבר זז,  הרי אלו תולעים מתות.

ש: מה מברכים על תאנה מן הטבע?

ת: על התאנה: בורא פרי העץ. על התולעים: שהכול.

ודבר אחרון בהחלט

בחורבת חממה למרגלות הר מירון, חנו איתנו סניף שלם של 'בנות-עקיבא' מפוצצות אנרגיה והורמונים שלא נתנו לנו לישון כל הלילה (אוי לאוזנינו הערלות ששמעו כל הלילה שירת נשים), ובבוקר אפילו פינקו אותנו בסנדביצ'ים כפיצוי. בחוף גינוסר הגיעו גם סוג של בנות-עקיבא, אבל מדת אחרת. בעל החוף, בג'סטה נחמדה מאוד החליט לרצות את כל אורחי החוף והכין פליי-ליסט: שיר בערבית, שיר בעברית ושיר באנגלית וחוזר חלילה. לפי מדד ההתלהבות בחוף, נראה שלשרית חדד יש קהל לא קטן אצל הנשים הרעולות. שרית חדד עשתה קאבר נחמד לשיר הבא, אבל בכל זאת החלטתי להביא את המקורי…