בחודש מרץ חזרתי מביקור בסו-קולד מלכות החסד האמריקאית. את ביקורי בן השבועיים וחצי תכננתי כך שאשבות את שתי שבתותי בלוס אנג'לס מתוך הנחה שגודלה של הרשות המוניציפלית הנ"ל וריבוי היהודים והישראלים של העיר יהיה הנוח ביותר עבורי ולא אשחק במשחק ההישרדות היהודי בחו"ל. את שהותי השבתית ניצלתי למפגש עם יהודי העיר, סוג של תיירות המותרת גם בשבת.
צעיר, צעיר – אבל יושב היטב
לשבת הראשונה התארגנתי מבעוד מועד. הלכתי לתפילת ראש חודש ב"יונג יזראל" כדי לזכות בהזמנה בטוחה לסעודת שבת ביתית. בסיום התפילה ניגש אליי הגבאי ושאל לשלומי, ועל הדרך הזמין אותי לארוחת בוקר קהילתית הנערכת מידי ראש חודש. "איזראלי ברקפסט" הוא אומר. האמריקאים ערבבו ביצה מקושקשת עם קטשופ וקראו לזה שקשוקה, אבל הלקס, הבייגל והקרים צ'יז במקומם נותרו. תוך כדי טעימות ושמיעת הרב מפלפל פילופלים נאים באמת התארגנתי על מארחים אדיבים מאוד.
בערב התארחתי אצל מיסטר בולט. מיסטר בולט הוא וטרן של צבא ארה"ב וכיום עוסק בתחום הביטוח. חייב להיות עצמאי או מועסק אצל יהודי כדי לזכות בפריווילגיות של חופשות בשבתות ומועדים. כיוון שהייתה לי ההזדמנות להתארח אצל אמריקאים בארץ ישראל, הייתי מודע לנוהל העברת הקערות הבלתי פוסק שבלבל את חברי לטיול.
מיסטר בולט מקשקש עם חתנו על קהילה יהודית שהולכת ומתפתחת בפניקס, אריזונה. בהתחלה היה שם רק "ריפורם" ו"חב"ד" אבל עכשיו המודוקסים הולכים ומתרבים שם. עלויות המחייה הרבה יותר זולות – אף על פי שלא מתלוננים על בית הפאר בבברלי הילס. "כשאצא לפנסיה" הוא אומר "אני אעבור לאריזונה" הוא מדמיין בסיפוק, כאילו בא אל המנוחה ואל הנחלה. ישראל היא מקום נחמד לטייל. הוא אפילו עלה את המצדה. אבל צבא ארה"ב זה אמיתי.
מיסטר בולט בחר לקרוא לבתו "חיה", אף על פי שיש שם חי"ת. חיה נדרשת להגיד דבר תורה, והיא קוראת אט אט מן החומש בעברית רצוצה. ליהודים אמריקאים אין "גוד" ואין "ריבונו של עולם", אלא יש להם "הושיים". אין להם "מוזס" או "משה", אלא "מאושה". הוא מספר לי שבשם אילוצי מגורים האופציה החינוכית היחידה הייתה לשלוח את חיה ל"בית יעקב" חרדי. את המתכונת למקבילה האמריקאית לבגרות בחיבור הייתה צריכה לכתוב בנושא "מדוע איני ציונית?". חיה הנבוכה לא ידעה מה לענות, ולכן החליטה לברר בעצמה. היא נסעה לישראל ובחזור הודיעה לאביה ההמום שהיא מעוניינת להתגייס לשירות לאומי במוסד. אביה, שכזכור הוא יוצא צבא ארה"ב, נחרד, כיוון שהבין שדבר זה יסגור לה את אופציות התעסוקה הציבוריות באמריקה. שמא תהפוך לפולרד 2. בדחילו ורחימו הצליח להוציא אותה מהרעיון והשיבה אל ארץ זבת חלב ודבש, מלכות החסד האמריקאית. סיימו בקינוח גלידה פרווה בגלונים אמריקאים, ומיסטר בולט הנדיב ליווה אותנו בדרך למלון.
בבוקר בית הכנסת, שאינו בולט בין כל המבנים ואפילו מוסתר בין סניף CVS לראלפס, מוגן על ידי שומר אפרו-אמירקאי גדול מימדים שבוחן את הנכנסים. יש מי שיודע את הסיסמא למנעול המכני שעל הדלת. השומר סוקר אותנו ומחליט ללא שום קושי שאנחנו יהודים. כי מי המטורף שישים סתם ככה כיפה על ראשו ויסתובב ברחובות לוס אנג'לס.
קונים מצרכים כשרים לשבת
לאחר שחרית מאוד סטנדרטית, התארחנו אצל מוטי. מוטי בחור צעיר עם ילדים קטנים. הקטן ביותר הוא ארי, בן 5. מוטי המתנדב ב"הצלה", מקבל בביפר קריאה מרוחקת שאינו צריך להיענות אליה. הוא מנסה להסביר לארי הקטן מהו פיקוח נפש אבל מתקשה מעט. בזמן שבנותיו מתעוררות, כמנהג ישראל קדושים בכל שבת בבוקר, הוא מקדש על טקילה מקסיקנית ואני מתלווה אליו. מוטי ואשתו הצעירה ביקרו רבות בישראל. אבל הם מתחרפנים מה"סיבובים" שיש בכבישים. אני בראש מתמרמר על הרמזורים המחומשים הלא-אינטואיטיבים בעליל ועל הפניות באדום לימין שמותר לעשות. הם שואלים אותנו אם ראינו "סרוגים", ו"שבבניקים", ו"בשבילה גיבורים עפים". אנחנו עונים בשלילה לרוב השאלות ומסתבר שהם עוקבים יותר מאיתנו. ביתם עצום, עם גינה והכול. הם גרים בשכנות לגויים היוצאים לקמפנינג ממש כמו בסרטים ומאחלים להם "הפי ויקאנד אנד גוד רייד". השכנים חייכניים ומשיבים חיוך. נראה כאילו אני בשכונה של דני שובבני.
לקראת שבת לכו ונלכה לשופינג
בשבת השנייה לא רציתי ליהנות ממתנות חינם. הלכתי בערב שבת למעין מרכזון יהודי בשכונת אנסינו. שמה נמצאות אטרקציות רבות הנוגעות בעיקר לתחום הקולינרי. במעדניית הנקניקיות הכשרה גם גויים מלוכנסי עיניים וכהי עור עומדים בתור לקבל נקניק יהודי. בסופר הכשר משלוחי מנות של עלית ויין מן הגולן. תושבת יורדת מדברת עם יורדת אחרת בעברית. כמס שפתיים היא אומרת שאין אווירה של שבת וחגים כמו בארץ, ושהיא ממש מתה לחזור לארץ. היא לא יודעת ממש אנגלית טובה, ולאחר שקלטה שאני ישראלי, מבקשת ממני שאתרגם לקופאית את העברית שלה לאנגלית. יוצא לה להסתובב ולעבוד רק עם ישראלים ככה שהיא לא באמת הצליחה להיטמע בחמש שנותיה באמריקה. במעדנייה נוספת אני קונה קיטריינג לשבת. לכבוד פורים החליטו להכין אוכל פרסי. אבל המוכרת ההיספנית אינה יודעת מהו "גונדי" ולכן אני מתאר את תבשיל האורז באנגלית. המלון, שבבעלות יהודי, ערוך לקבל יהודים שומרי מצוות. הגוי הנחמד בקבלה מוליך אותי את הפלטה במטבח ומנחה אותי איפה להניח את האוכל.
החסיד המדליק מבל-אייר
הילכתי לבית כנסת קרוב בווסט הוליווד. בניגוד לבית הכנסת הקודם, בו ניכר שכל אחד ממתפלליו משלם דמי חבר רציניים, בית הכנסת השני נדמה לחורבה. האולם המרכזי בו התפללנו בערב שבת רומז שבית הכנסת הזה לא היה אורתודוקסי במקורו. כיוון התפילה לא היה מזרח והבימה מוקמה בקדמת ההיכל עם הפנים לציבור. בשתי צידי ההיכל דגל ארה"ב ודגל ישראל הנראים בלויים מימים. עזרת נשים מאולתרת נבנתה מוילון שעבר לאורך ספסלי העץ המיושנים. לבית הכנסת הזה לא הגיעו המתפללים בחליפות, אם כי בבגדי חול וכיפה מרופטת לראשם. בבוקר, סיר החמין עמד בצד האולם הקטן המעוטר בבלונים ילדותיים לכבוד פורים. הולמס יהודי מעלה צחנה נכנס והתקבל בחמימות על ידי הרב. הוא לטש עיניו אל סיר החמין ונגער על ידי הרב לחכות לסוף התפילה. הרב מנהל שם ישיבה לנוער נושר. לוח זמנים תלוי על הקיר המתקלף בו מצוינים בין הזמנים וגם חופשות אזרחיות כמו חג המולד ויום הזכרון האמריקאי.
גם זה קיים – בית כנסת ספרדי למהגרים מרוקאים. מזהים את שם הצדיק על שמו קרוי בית הכנסת?
ההבדל בתקציב ניכר. אין כסף למאבטח, קל וחומר למנקה. הציבור המצומצם אותו השלמתי למניין בקושי אינו מבין את מילות התפילה ורק מעטים עונים אמן וקדושה. לעיתים כשיש ניגון הם מצטרפים, וניכר שאין הרמוניה בין המילים, טעמיהם והמנגינה, ועל כן מזמורי התפילה נשמעים כשירי ילדים הנהגים ללא חשיבה. מלבד בחור אחד אשר שימש כשמשו של הרב, הגיל הממוצע היה סביב 60. לאחר התפילה המייגעת ודברי התורה הבאנליים להחריד ביקשתי לחזור למלון. הרב הפציר בנו להשלים מניין גם למחרת, ביום המנוחה הלועזי, ואף הפגין את בקיאותו בזמני הטיסה הקבועים מLAX כדי שלא נוכל לפטור עצמנו בתירוצים.
זיוף יקר
אם בשבת שעברה ראיתי את היהדות העשירה, המלוכדת והשבעה, אז השבת ראיתי את היהדות הרצוצה שצריכה לאסוף את עצמה, את הענייה והמתפוררת. אפשר לחיות חיים יהודים בתפוצות, אבל כמו כל דבר באמריקה – בשביל איכות צריך לשלם.
אבל היה יתרון אחד לשבת השניה על פני הראשונה. האותנטיות. אמת שהשבת הראשונה היא יותר דומה לזאת שבישראל, אבל נראה שיש שם משהו מזויף. כאילו הקיום היהודי הוא טקסי. באופן כללי, אמריקאים הם מאוד טקסיים. אולי יש לזה סיבה היסטורית. האמריקאים חיים בזיוף כפול. כיוון שאין להם מעמד אצולה, הם בנו לעצמם כאילו מעמד אצולה על בסיס המעמדות הסוציואקונומים. מעמדות אלו סיגלו לעצמם מנהגים וטקסים כמו באירופה – כפי שניתן לראות בסרט הידוע "טיטניק". עם זאת, מעמד הביניים גם רצה להידמות לאצולה האמריקאית שרצה להידמות לאצולה האירופית, ולכן גם מעמד הביניים סיגל לעצמו טקסיות-יתר. זיוף כפול ומכופל. לכן אמריקאים מחייכים, מנומסים ואדיבים ועדיין אתה חס באי נעימות קלה שכזאת. ביציאה מאולפני אוניברסל כל הצוות מוחא כפיים למטיילים – ומדוע? מה עשיתי שאני ראוי לזאת? בפארק בלובואה בסן דייגו בחורה העומדת להתחתן מסתובבת עם סרט וכתר וחבורתיה מהללות אותה – אבל היא לא באמת מיוחדת. הרצון להתחתן בישראל הוא משום שהכלה רוצה להיות "כמו כולן" – להתאחד עם הרצון הכללי של האומה. אבל באמריקה מתחתנים כי רוצים להיות מיוחדים. ואולי רק משום שיש "אנחנו" ויש "הם" וזה מאוד חזק באמריקה, אז הקהילה היהודית מצליחה לשרוד שם איכשהו.
ודבר אחרון בהחלט
ביקורי היה לפני הפיגוע בבית הכנסת בסן דייגו. על האינטראקציה עם הגויים יש מספיק חומר לפוסט משלו – אבל נראה כי הדעות הקדומות קיימות אלא שלרוב הגויים מדובר באנקדוטה על חובשי הכיפה שאין לעשות עימה דבר. אבל הן הביקור שהדגיש לי שגם באמריקה היהודים הם זרים, והן הפיגוע שאשרר את תחושותיי, גרמו לי להבין שלמרות הכול – ישראל היא לא אמורה להיות רק זיכרון נחמד לאמריקאים – אלא אופציה אמיתית שחבל שהם לא שוקלים. בינתיים להקה אמריקאית נהדרת בשם הקליזמטיקס שרים "זאל שוין קומען דער גאולה" – שתבוא כבר הגאולה, לניגון שהולחן על ידי לא פחות מאבי הציוניות הדתית – הראי"ה קוק.
מתחיל מ9:10
התלמיד הנבוך 