שובה של היידיש

ידוע לכם, ידידיי, שאני סאקר של תרבות היידיש. תיאטרון, שירים, ביטויים מצחיקים, המצלול העליז והקורץ הזה. זה כמה שנים בעבר ועוד היד נטויה בעתיד. לאחרונה שבתי לצחצח את היידיש שלי לשם הדוקטורט שלי שדורש קריאה של כמה טקטסים ביידיש.

אבל מה יש ביידיש שכל כך מושך אותי בה? מדוע אני, ועוד הרבה צעירים אחרים, נשבים בקסמה ומרגישים כל כך "מגניב" ו"אנדרדוג" דווקא לחזור לשפה שהקונטציות הישירות שלה זה סבתא אשכנזיה נרגנת וגפלטעפיש מבחיל?

ובכן, מסתבר שיש ביידיש מימד של חתרנות, של "דווקא" ושל "להכעיס". והדברים האלו חוזרים אחורה בשנים. תחושת הצדק הקדוש והמאבק הנכון תמיד פועמת בליבם של צעירים רבים, ולכן נמצא אותם ממלאים את מיטב שנותיהם באקטיביזם, כל אחד מסוגו – מימין ומשמאל, מן הליברלים ומן השמרנים, ומן הדתיים והחילוניים. אבל למרבה ההפתעה – את היידיש אפשר למצוא ככלי נשק מתריס בכל אחד מן המחנות האלו. וזה פלא גדול ששווה לתת עליו את הדעת.

עולם חדש

תחילתה של החתרנות היידישית, היא בתנועה היידישיסטית במאה ה19. יש לה קשר חזק לתנועה הבונדיסטית – אם כי לה הייתה זהות גמורה ביניהם. הרעיון של התנועות האלו היה שהיהודים הם לאום, אך מוגדר על פי תרבותו ושפתו ולא על פי דת או טריטוריה. בכך הם האמינו שתבוא גאולה ליהודים ברוח האינטרנציונל – האחווה הבין-עמית. התנועה היידישיסטית הייתה חילונית, ולעיתים אנטי-דתית. הם התנגדו לדת היהודית בטענה שהיא מקדמת מלחמות ואיבה, וכן לעגו לציונות אותה ראו כפתרון תלוש ואסקפיסטי לבעיית העם היהודי. השפת היידית, הייתה מרכז האידאולוגיה הזאת. השפה היא מקור התרבות היהודית לשיטתם, ועל כן יש לשמר יידיש, לדבר אותה, לכתוב מחזות וספרים ושירים ולשמר את הווי העיירה היהודית והפועל היהודי בערים. (ללא שום אזכור דתי!). בתנאיי שיא, אף היו יידישיסטים שהציעו למחוק באופן מלאכותי את הקשר הלשוני האמיץ בין היידיש ל"לשון הקודש", כלומר העברית. יידיש, כידוע, נכתבת באמצעות אותיות עבריות שחלקם משמשים כעיצורים וחלקם כהברות, כפי השפות האירופאיות ולא כפי העברית. אבל מילה שמקורה בעברית נכתבת כפי שהיא במקורה. היידישיסטים הקיצוניים הציעו לבטל כלל זה, ובכלל לכתוב "שאבעס" ולא "שבת" או "קידעשאשעמ" במקום "קידוש-השם". האמת היא שהתנועות האלו היו פופולריות בהרבה מן הציונות, אבל רובם ככולם איבדו מכוחם לאחר השואה. אבל משהו, לכלוכית שבלכלוכית, נשארה.

הבונדיסטית היו אנשי שמאל אנטי-ציוניים, ובאמת אנו מוצאים את השימוש ביידיש בחוגים אלו. החל בזרמים האנטי-ציוניים של החרדים, כדוגמת נטורי-קרטא, מאוד מקפידים על היידיש כיוון שרואים בעברית שפת-שטן של הציוניים. אלו אף מקפידים להפיץ סיפורים ושמועות מביכות על אליעזר בן יהודה כדי לערער את מעמדה של העברית המודרנית. אבל גם בחוגים חילוניים שמאליים אנטי-ציוניים, יש שיבה ליידיש, אם כחיבור להיסטוריה הבונדיסטית, ואם כחוסר רצון להזדהות כיהודי-ציוני-דובר עברית. הנה לינק לכתבה אודות צעירים אוסטרליים המדברים יידיש כצעד מחאתי. לדבריהם, הם רוצים להזדהות כאנטי-קולינאליסטיים וכאנטי-פשיסטיים ועדיין כיהודים, ולכן יידיש זה הפתרון.

גם בקרב אומני היידיש מעבר לים יש מגמה כזאת – לתפוס עצמם כקוסמופוליטיים, יידיש היא שפת היהודי הנודד, הפועל המסכן שקיים בכל העולם. האמן היהודי דניאל קאהן שר ביידיש על מעסיקים קפיטליסטים מסכנים וקורא לשבירת המעמדות הבורגניים. האמן האיטלקי באנדה באסוטי שר אף הוא את "מארש המובטלים" היידי בוא הוא שוטח את החזון הסוציאליסטי וכמה טראקים אחרי כן באלבום מותח ביקורת על הכיבוש של ישראל בשטחים.

תן לו בכינור

אבל היידיש היא לא נחלת השמאל בלבד. גם מי שמגדיר עצמו ציוני ואוהב את המדינה יכול להרגיש עצמו נבגד מחלק מפעולותיה. יידיש מדוברת גם על ידי ציונים שקיבלנו סתירה מצלצלת מהממסד. הנאו-חסידות החלה פורחת בקרב הציבור הדתי-לאומי אחר המשבר של הפינוי מגוש קטיף. קסמה של החסידות, יחד עם השפה שהיה אסור לדבר, כי כמוה כיריקה בנשמת האומה, החלה לבצבץ וככה להגים יידישים החלו נשמעים בקרב בני הציונות הדתית. הדבר דומה מאוד למה שקרה בהתפתחות השפה ה"אוחצ'ית", כלומר, שפה שהיה נפוצה בקרב באי המועדניים הלהט"בים. האוחצ'ית היא להג להט"בי, ששאל ניבים וביטויים מתוך שפות אנטי-ממסדיות, בעיקר לאדינו. הייתה בו מעין התרסה: "הממסד העברי-אשכנזי אינו רוצה בנו, ולכן נדבר בשפה שהם לא מבינים, בשפה של הבית האמיתי שלנו" וכך נוצר ה"ויאז'ה" – הלוא הוא כינוי להומוסקסואל מזדקן, וה"וודג'"- פרצוף. וכך גם קרה עם היידיש שנכנסה חזק בקרב הקהילות היהודיות הלהט"ביות בצפון אמריקה, באופן דומה מאוד למה שקרה עם הלאדינו בארצנו.

ויש התנגדות ממסדית מסדר שני. את הלהט"בים והמתנחלים הממסד הראשי הוקיע, אבל מה עם מה שתרבות המיינסטרים מוקיעה? כך נמצא את התנועות האנטי-מזרחיות. אלו אנשים הסולדים מתרבות הפופ הים-תיכונית, מן ההווי ה"אחוקי" והחם, ורוצים לסגל לעצמם קצת תכונות של אירופה. ככה מתגבשים להם קבוצות בישול אשכנזיות, המתחרות ביניהן לפי הכבד הכי קצוץ במזרח התיכון ולמי החזרת הכי ורודה. הם מדפיסים על טישרטס ביטויים ביידיש ויש להם מנוי לתיאטרון היידישפיל. הם שומרים על קירור חברתי, ומעדיפים להגיש במפגשים חברתיים שפריץ עם סיפולוקס מאשר ערק עם אשכוליות.

אבל לא רק מרידה בהווי המזרחי של המדינה קיים, אלא גם מרידה בסטטוס קוו הדתי. הצרה עם הסטטוס קוו, כפי שכבר הזכרתי כאן בעבר, היא שהוא לא טוב לשני הצדדים. לדתיים, המדינה חילונית מדי ולחילונים המדינה דתית מדי. תחשבו על המטבח הצה"לי הכשר – מספיק כשר כדי להגביל את החילונים בהלכות טרפות ושבת, ומספיק טרף כדי להדאיג את הדתיים בהפרשת תרומות ומעשרות ובסינון תולעים. כך היידיש היא כלי נשק ביד מתנגדי הסטטוס קוו משני צידי המתרס. החילונים תופסים את השימוש החילוני ביידיש כהפקעת המסורת מידי ההגמוניה הדתית. כפי שמצאנו לפי כ15 שנה רנסנס של בתי מדרש חילוניים (שעד היום כבר החל לשקוע חזרה) – כך מצאנו גם רנסנס של יידיש. כאומרים: "התורה היא של כולם, גם חילוני יכול ללמוד תורה ולחדש חידושים", ובוודאי גם היידיש – שיש רצון להציגה כשפה של יהודים ולא כשפה יהודית דווקא, כלומר – שפה בה אפשר גם להעלות דברי כפירה ועגבים, להרהר על דרכי השם, סתם לעשות "שמועסן", לרכל ושאר דברים מהווי היהודי, גם אם הוא לא דתי במובהק.

וכמובן, יש את הצד הדתי המתעקש, לא מתוקף היותו חרדי מבית, אלא דווקא, התרסה כנגד החברה החילונית המנסה ליישר אותנו לפי ערכים ליברלים ומערביים, ומנסה להתעקש שדווקא, נדבר בשפה המיושנת הזאת, של הסבא והסבתא ששמרו מצוות, אנחנו דווקא לא רוצים להשתלב, והשפה תראה זאת.

ולאיזה מחנה אני שייך? סליחה על הקלישאה אבל נראה שקצת וקצת וקצת וקצת. אבל אני גם נהנה באופן כללי מחדוות השפה, מן ההיסטוריה הענפה שלה וההומור הפנימי שלה, ואולי גם אם הייתי גוי, הייתי לומד יידיש רק משום הגלגולים המדהימים של השפה הזאת. וגם זה מגניב לכשעצמו "א גוי רעדט יידיש", נישט אזוי?

הרבה דברים אחרונים בהחלט

וואו, יש לי המון הפניות לתת לכם בנושא ועשרות סרטונים.

נתחיל.

ראשית, ממליץ לכם להאזין לפלייליסט שלי בספוטיפיי "יידיש להיפסטרים". אני מידי פעם מרחיב אותה.

שנית, אני ממליץ על סדרת הסרטונים של התאגיד "ג'ויש מילניאלס"

שלישית, סדרת הרשת "יידלייף קרייסס".

ועל הדברים שדיברנו כאן:

שיר הפרחה ביידיש – תגובה לתרבות הפופ

יפני מדבר ביידיש

ברוידא: יונה הנביא, אליעזר בן דורדיא, ומשנה המלך

כמה הערות קצרות על "אוטונומיות". כצופה נהניתי פחות מאשר מ"שטיסל". נראה שעם "אוטונומיות" היו כמה בעיות. האחת, היא שהיא לא ענתה לדרישות הז'אנר הדיסטופי, אם להיות מבקר קלאסיסטי. ז'אנר אמור לקיים כמה תנאים, לחקות סכמות מיצירות ידועות, והיצירה הזאת לא מצליחה לעשות את זה.

הסיבה השנייה, היא שהיא לא משכנעת. אריסטו אמר שיצירה יכולה להיות בדיונית ו"מן הנמנעות", אבל היא צריכה להיות משכנעת. הדברים צריכים להיוולד אחד מהשני בצורה שתוליך אותנו הגיונית, ונראה שגם זה משהו שחסר.

אבל הקושי הגדול ביותר בסדרה הוא שהיא פשוט עמוסה בסימבוליזם. היא מפוצצת בסמלים, רפרנסים, רמזים ורזים. כמות הרמזים הגדולה פשוט מפריעה למהלך התקין של העלילה, ונראה שמדובר דווקא ביצירה שבאה ללמד אותנו מסרים על העולם שלנו דרך משלים קדומים, לשנות פרט או שניים בסיפור ידוע כדי שנתעורר להבין הבנה חדשה (כמו שרבי נחמן רצה מסיפורי המעשיות שלו). כמו יוליסס שהוא פשוט לא קריא, אלא הוא פשוט השתחצנות בעולם האינטלקטואלי האדיר של ג'ויס, ככה "אוטונומיות" של יהונתן אינדורסקי.

ואם לא נהנתי מהעלילה, אז לפחות אני רוצה לשתף במחשבה שעלתה לי על סימבוליות של הדמות הראשית שם – הלוא הוא יונה ברוידא.

* אזהרה – מכיל ספוילרים *

יונה הנביא

למעשה, מדובר בהקשר ישיר שנעשה בסדרה. השם הפרטי, והמונולוג של ברוידא בבטן המשאית, לא מתירים מקום לספק על הקשר בין יונה ברוידא ליונה הנביא. השליחות הכפויה, הנטיות האובדניות וכמובן הבריחה מחוץ לארץ ישראל. המטרה של מסעו של יונה הנביא היא דידקטית – ללמד את יונה הנביא שיעור, ולאו דווקא להחזיר את אנשי נינווה בתשובה, שנראה שהדבר היה קורה בלאו הכי. מאדם ציני, מדחיק כל רגש, בוגד באשתו ואפילו במאהבת שלו, הוא הופך לאדם רגיש, אוהב, פתוח, עושה חסד. כפי שיונה הנביא למד לחוס אפילו על הבהמה בעיר. (וברוידא חס על הגוי ש"נמשל כבהמות").

רבי אליעזר בן דורדיא

הסיפור התלמודי על רבי אליעזר בן דורדיא, למי שלא מכיר: (מסכת ע"ז י"ז ע"א)

אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו שנאמר כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה. אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

קווי הדימיון לגיבור הסדרה: השם (ברוידא- דורדיא), התאבון המיני, המסע מחוץ לתחום בגין התאווה עוד. ברוידא ממשיך בסדרה ומבקש שיתפללו עליו, על הנשמה המסכנה שלו. ככה נראה שגם לרבי אליעזר בן דורדיא אין שום סיכוי לתשובה, הנשמה שלו מעולם התוהו. כל העולם כולו נגדו. סיום הסיפור התלמודי הוא מוזר. לא ברור כיצד מת אליעזר בן דורדיא, אולי אפילו מדובר בלשון נקיה להתאבדות פאסיבית. גם בסדרה למרות שאול התחתיות שהגיע ברוידא, מותו "בטהרה". אפילו מות קדושים כמו רבי חנינא בן תרדיון. הוא חזר בתשובה, הוא נשאר אותנטי, והוא מזומן לחיי העולם הבא.

סגן המלך

רפרנס נוסף לספרות היהודית הוא לסיפורו של רבי נחמן "מעשה מאבידת בת מלך". בקצרה, אותו סיפור מתאר את המשנה למלך שמנסה למצוא את בת המלך שהלכה לאיבוד, אבל בדרך יש שלל דברים שמעכבים אותו מהדבר, עד שלבסוף הוא מצליח. בין הסיפור הברסלבי לגיבור הסדרה יש קווי דמיון מוהבקים, כמו המסע המשותף ליונה ולבן דורדיא, אך פה נוספת במיוחד העובדה המיוחדת שברוידא נכנס לתרדמת עמוקה ומתעורר ממנה – בדיוק כמו המשנה למלך. הנמשל המסורתי של המעשה של רבי נחמן הוא הנשמה. המשנה למלך מחפש את הנשמה שלו ולא מצליח למצוא אותה. אבל שימו לב שבסדרה יש גם "בת מלך" אמיתית – ילדת המריבה. ברוידא באמת הולך להשיב את ה"בת מלך", כמו בסיפור של רבי נחמן, אבל הילדה מסמלת למעשה את הנשמה שלו. הילדה זועקת עליו כשהוא אוכל חזיר, ואין זאת אלא זעקת הנשמה שלו. כשהוא מאבד את הילדה, הוא מהר מאוד "מת" בפעם הראשונה – כי אין חיים ללא נשמה. שם הוא חווה את העולם הבא. (עם ציטוט מהתופת של דנטה מתורגם ליידיש). על הסימבוליות של העולם הבא גם ניתן להרחיב, אבל אני משאיר זאת לקוראי האינטלגנטיים.

האוטונומיה החרדית – למה לא תהיה פה בחיים מדינת הלכה?

בזמן הקרוב עתידה לעלות על המסך "הדיסטופיה הישראלית הראשונה" כלשונם, סדרה בשם "אוטונומיות". למרות שהתיאור חוטא למציאות, שהרי דיסטופיות עבריות קיימות שנים, העיבוד למסך נראה חי ואמיתי להחריד (תרתי משמע). משום מה, כמעט כל הדיסטופיות העבריות כוללות הקמת מדינת הלכה או אוטונומיה הלכתית. בסדרה דנן, המדינה מתפצלת לישראל החופשית מדת, ול"אוטונומיה החרדית" בה חוקי התורה שולטים, שערי המדינה נסגרים בשבת, ויידיש מדוברת בביקורת הדרכונים (אין ש"סניקים באוטונומיה?)

אין מראין ליוצרים אלא מהרהורי ליבם. תחושת החרדה של אוכלוסיות חילוניות מהקצנה דתית של סביבות ירושלים וערים אחרות בישראל, כאילו מדובר באזורים שאסור שכף רגל חילונית תדרוך שם, יצרה תחושה שתסריט אימים זה אפשרי וקרוב. אך עם כל ההפקה המושקעת – האם יש סיבה לדאגה?

ההיסטוריה של העמים דוברי יהודית

בואו נשים את הדברים על השולחן, האמת שלא הייתה פה מעולם מדינת הלכה. מבין השנים המעטות שהיהודים היו בעלי הבית (או ניתן להם חופש יחסי), סקירה מהירה תראה שמממלכה המנוהלת ע"פ שולחן ערוך שייכת להתרפקות נוסטלגית או משיחית. אם נדלג על מלכות שאול-דוד-שלמה (שאיננו יודעים איך בפועל הם ניהלו את ממלכתם בצורה אדמיניסטרטיבית), אז ממלכת ישראל הייתה פושעת באופן רציף, וממלכת יהודה ידעה מעט מאוד מלכים שנשמעו לדברי התורה (מה גם שעלינו להניח הנחה סבירה שההנהגות התורניות שלהם לא היו זהות לאלו של ימינו). בימי שיבת ציון והכיבוש הפרסי מספר התנ"ך שנשאו נשים נוכריות וסחרו בשבת. עזרא הוכיח אותם, אבל תחת שלטון זר, ודאי שלא יכלו לקבוע מדיניות חוקית.

להמשיך? יוספוס פלביוס מספר שהיהודים הצדיקים לא רצו להילחם בשבת קודש נגד האויב היווני ולכן ספגו אבדות רבות, עד שהחליטו החשמונאים לבצע חילול שבת אקטיבי כדי להתגונן בפני היוונים ומאוחר יותר להדוף אותם ולהותיר לנו את חנוכה. הדורות הבאים של החשמונאים כבר היו בסכסוך עם הסמכות הדתית העליונה שהייתה עקוב מדם והקדים את האקשן הטיודרני בכמה מאות שנים. התייוונות לא הייתה מילה גסה, שכן המלך רצה להנהיג מדינה ככל מדינות המערב המתוקנות. אלכסנדר ינאי כמעט והרג את גיסו שמעון בן שטח, וכבר הגענו לתקופת רומי בה מצוות התורה להקים מלך מזרע ישראל לא ממש עניינה את הורדוס. גם לא כל כך ברור איך הסנהדרין הייתה אחראית לצליבת ישו, שהרי אסור היה ליהודים לדון דיני נפשות. ולאחר תקופת יובש של אלפיים שנה מינוס, הקימו חבורת סוציאליסטיים את מדינת ישראל, ואת הרבנות הראשית הכפופה אליה שאינה שונה מהותית מכל משרד ממשלתי.

השוטר אזולאי, דור ב'

אז לעולם לא הייתה פה מדינת הלכה. ומדוע לא? כי זה פשוט לא אפשרי. יש כמה סיבות. האחת היא שמה שיש והשנייה היא מה שאין. מה שיש אלו חוקי ההלכה שנתגבשו באלפי השנים בגלות. אלו חוקים המקשים על קיום חברה מודרנית שאינה חיה בואקום ודורשת לקיים קשרים בין לאומיים. אי אפשר לנהל מערכת בנקאית ללא ריבית. נכון שהגמ"חים מתפקדים יפה מאוד כבנקים, אבל כבר התפרסם שגם גמ"חים "חוטאים" בהשקאות באג"חים ובמניות. "לנכרי תשיך"? לא בדיוק. מה עם הפקת חשמל בשבת? אי אפשר פשוט לעזוב את המפעל וללכת הביתה. בתי חולים? נכון, יש פיקוח נפש, אבל אם מגיע מקרה קל – אז לא נטפל בו? ומי יכריע? חוקי ההלכה הכווינו אותנו מעולה כשהיינו פרטים החיים בקהילות קטנות, ולא שאשכרה היינו צריכים לנהל מדינה. ניסיון להכיל אותם בסקאלה גדולה יותר פשוט נכשל.

השוטר אזולאי מפזר הפגנות שבת – היה פעם, יהיה בעתיד

וזה גם מה שאין – אין חוקיים הלכתיים למדינה. נכון, התורה מדברת על מלך ונותנת לו כמה מצוות בודדות. אבל היא לא נותנת מערכת שלטונית. היא אומרת "שופטים ושוטרים תתן לך", אבל לא אומרת מה הם יכולים לעשות ומה לא. בטריילר לסדרה רואים שוטרים חרדיים עם צו חיפוש בבית של עבריין – האם תסריט כזה אפשרי? כנראה שלא. החרדים לא יחדשו סנהדרין שתחדש הלכות, ובית דין של שלושה לא יכול בשום מצב לאשר הלכתית מישוש במטלטליו של יהודי אחר – פשוט כי אין התייחסות הלכתית לעניין. ללא מערכת משטרתית ומשפטית מתקדמת ושלמה – אוטונומיה שכזאת תקרוס.

בנימה אוטואנטישמיות לא מזיקה

אז מה בעצם קרה כל ההיסטוריה, ובעצם קורה עד היום הזה? אם נסלק את הטון האנטישמי צריך להודות שכדי להתקיים היינו חייבים להתעלק על המסגרת המדינית מסביבנו. כל עוד אלו היו הגויים אז הקטנו ראש. הם יצרו לנו את החשמל, הם העמידו שומרים על גבולות המדינה, הם ניהלו לנו את הבנקים (או בעצם לא, אם אנחנו בקלישאות אנטישמיות). בשטעטל יכלנו לנהל את חיינו בקטנה, לפתור סכסוכים ממוניים או לסחור בצורה אוטרקית. אבל עכשיו – אנחנו חייבים לשתף פעולה עם האומות, להכיל גם יהודים שלא רוצים לשמור קלה כבחמורה, ולהנות מחשמל שיוצר בשבת. ואנחנו היהודים, לא ממש נהנים מלהנות.

הפתרון החרדי הוא פשוט להמשיך. לשחק אותה כאילו אנחנו בשטעטל גדול, ולהמשיך להנות מההגנה הצבאית של המדינה (שבמקרה המגינים רובם יהודים) או מהחשמל שיוצר בשבת באשליות שווא שהוא יוצר על ידי גוי. לעיתים גם מוצאים פתרונות נקודתיים כמו ארגון "הצלה" או גנרטור שבת לשיטת החזונישניקים. אבל לרוב יש פה התעלמות ועצימת עין עד שזה מגיע לתקופת בחירות ואז משחקים יפה את "הקרב על השבת". חוץ מלהתלונן, אין פתרון של ממש. ואין זה בא מתוך רוע לב. החרדים מתאפיינים בשתי תכונות: היחס למודרנה והיחס לציונות כמדינה יהודית בארץ ישראל. ואלו שתי הבעיות שהצגתי לעיל. אם חרדי ירצה לשנות את ההלכה במילימטר, הוא לא חרדי. ואם הוא יטען שצריך להתעסק בהלכות מדינה יהודית, הוא בכלל ציוייני שזאת מילת גנאי. אז באמת שאין מה לעשות.

מזכיר לי שבשבתות בהן אני הולך מדירתי הצנועה בגבעת שמואל, עיר המופת לדו קיום חילוני-דתי (אולי הגזמתי?) לכיוון אוניברסיטת בר אילן, אני עובר על פני גשר קוקה קולה ואני רואה מראה אניגמטי במיוחד. על נתיב הכביש הנכנס לבני ברק מצוי מחסום המונע מרכבים להיכנס לעיר התורנית, אך מאידך, על נתיב המילוט מבני ברק אין מחסום, וכל הרוצה לצאת יצא. מדוע? אמנם לא ביררתי את העניין, אך יש לי השערה. עלולים, לא עלינו, להיות חולים ופצועים בבני ברק בזמן השבת, ולכן מדין "פיקוח נפש", ודאי יש צורך בלהוציא אותם אל בלינסון או תל השומר. אך אין סיבה שמישהו ירצה להיכנס אל בני ברק בזמן השבת. ומה עבור יולדות גבעת שמואל החפצות לחיות ב"מעייני הישועה"? או שמא לא כמצריות העבריות?

תחזית אופטימית

סערת עבודת הגשר בשבת חשפו את העצב הרגיש ביותר ביהדות בת זמננו. החרדים כמובילי הדגל ההלכתי נמצאים במלכוד רציני, הם יכולים להגיד מה לא, אבל לא יכולים להגיד מה כן. גם אין ניסיון מזרוחניקי לגשר ולמצוא פתרון, בשיטת "פייגעל המשוגעת ממאה שערים", ולכן אנחנו בשתיקה רועמת, מפחדים להיתפס רפורמים. זהו מצב משתק מחד, אבל מאידך הוא מחייב אותנו לבוא וליצור הלכה, הוא מחייב אותנו להמשיך ולעסוק בתורה ולתת לה ביטוי גם בדור הזה, למי שחשב שהלכה כבר קפאה ומנומנמת אלפי שנים. דווקא הקושי הזה מביא תקווה גדולה. מה שהוא לא יביא זה אוטונומיה חרדית, איך מה לדאוג.

עברתי כברת דרך ביחסי עם החרדים. בתחילה, בתוך חילוני, הייתי בחרדה החילונית הידועה מכך שיצעקו עלי קללות שאני לא מבין ויזרקו עלי חיתולים גם לא בשבת. ליד בית הספר שלי היה מבנה כולל של חסידות מעליץ שהיינו חותכים דרכו מידי פעם. אבל זה היה שמור רק לאמיצים (או לחוצפנים), כי עדיין היו מפחדים מן העיניים הסקרניות שהיו נעוצות בתלמידי התיכון החילוניים. מאז חוויתי תקופה של רומנטיזציה של החרדים, כמדומה שהם מזכירים תרבות אותנטית נשכחת של עיירה סטייל שלום עליכם, מוזיקה בלקנית מקפיצה, וסודות חיים גלומים בספרים עתיקים, והיום אני יותר מפוכח וביקורתי כלפי העיוורון הכמעט רצוני שהחברה הזאת שרוייה בה בקשר לסוגיות רבות. אבל בכל אופן אני לא מקבל את הטענות שמדובר בחברה מנוונת, או בנויה על כתות המבססות על פחד וכדומה. מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לשמור על ניוון או מבנה של כת עם כזה גודל. ככל שהחברה החרדית תלך ותגדל, לא יהיה מנוס והיא תהיה מודרנית יותר ויותר דומה לחברה הכללית. התחזיות הדמוגרפיות בדרך כלל טועות.

ודבר אחרון בהחלט

בשוויץ מפגינים דרכי שלום

לא מזמן חזרתי מחופשה אירופאית קצרה בה קיוויתי לחוות את נפלאות האלפים השווצרים. בתקוות שווא ללהג בגרמנית רומנאשית עם אניה מדריכת טיפוס ההרים ואליזיה מדריכת הגלישה באגם, הותקפתי בהלם כשגיליתי שאלפי חרדים גודשים את שוויץ בחודשי הקיץ, וככה כאילו לא יצאתי אלא לחופשה בבני ברק השכנה. בסיור בעקבות חוואי האלפים, הראה לנו בן החוואי את דיר החזירים שהוא מגדל. אב חסידי פנה לבניו ואמר להם לא לדבר ביידיש ליד החוואים שכן גרמנית ויידיש דומות והוא לא רוצה שהגויים יעלבו שאנחנו נגעלים מהאוכל שלהם, והרי "מותר לשנות מפני דרכי שלום". הנה, גם חרדים יכולים אם הם רוצים.

הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

זהו יום הבוחר – על מצוות בחירות

כי בנו בחרת

ה"ציץ אליעזר" השכים באותו יום בבוקר מוקדם. מתוך מגירת העץ הקטנה הוציא את התעודה הכחולה, לבש את המעיל ואת הכובע של יום-טוב וצעד לבית הספר בשכונתו. בכניסה לאחת הכיתות רשימה ארוכה ושמו בה. הוא הגיש ל"בית דין" הקטן שם את התעודה, והם נתנו לו מעטפה. מבעד לפרגוד הוא הכניס פתק למעטפה בהתרגשות ובידיים רועדות. בטרם שלשל את המעטה לקלפי, בתוך ליבו הרגיש כעין אומר "לשם יחוד…לקיים מצוות שום תשים עליך מלך". הוא יצא, בהודאה גמורה לבורא עולם שזכה לקיים את המצווה הנדירה של "שום תשים", פנה לסעודה חגיגית בביתו לציון המאורע.

הסיפור הזה הוא אמנם שלי, אבל הוא מבוסס על עדות אמיתית של ה"ציץ אליעזר", שלצערי הרב גם לאחר חיפושים רבים לא הצלחתי להתחקות אחריה. (לא זוכר איפה קראתי אותה – מי שיוכל לעזור לי למצוא את המקור – אודה!) ביום הבחירות יש תחושת חג. שבת-שבתון. ברדיו שירים חגיגיים, כל ישראל ערבים ונחמדים, יוצאים לקניון ולפארקים לעשות על-האש, לא אחרי שכל אחד קיים את מצוות היום. השמיים של יום שלישי מחייכים, וכולם ממתינים לשעה שמונה לסקר של מינה צמח. ריטואל לאומי של ממש. אנחנו היהודים אוהבים חגים, תנו לנו רק עוד סיבה למסיבה, אבל האם יש פה משהו מהותי יותר? הציבור הדתי והחרדי מגלים התרגשות מהבחירות, זה לא עוד מעשה ריק, או מעשה שעושים "כי חייבים". האם יש מצווה או איזה ערך דתי להצביע בבחירות?

מי רוצה מלך?

בספר דברים משה רבינו אומר לבני ישראל:

כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לקֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא

מתקופת השופטים ועד ימינו לא ברור למה התכוון משה. האם הוא התכוון שיש מצווה למנות מלך – שזה דבר חיובי, או שיש היתר למנות מלך, למרות שהדבר עצמו שלילי, כי הרצון הוא להידמות לגויים סביב. שמואל הנביא, להזכירכם, לא עף על הרעיון של המלכת שאול, וגם טוב יותר מידי לא יצא מזה. לעומת זאת, דוד המלך היה אחלה מציאה. גם התנאים נחלקו האם יש פה מצווה משובחת או היתר לדבר מגונה, עם הגבלות מסוימות.

הרמב"ם קבע שזאת מצווה של ממש, והקדיש לה כמה פרקים עם דקדוקים על המצווה: צריך שהמלך יהיה זכר, שלא עסק בעברו במקצוע שהעם בז אליו, שיהיה יהודי עדיף מיוחס מבית דוד ועוד ועוד. אבל היה מי שסבר שאין מצווה כזאת בכלל. הסיפור של אברבנאל גרם לו להסתייג מכל העניין המלוכני. מלך ספרד ואישתו איזבלה גירשו אותו מפורטוגל (שהייתה עדיין עם ספרד) על אף היותו שר אוצר שמונה שנים, גם בנאפולי בעטו בו החוצה, ורק לאחר נדודים רבים הגיע לונציה. שם לראשונה ראה את שיטת הנסיכויות המתחלפות. אברבנאל אהב מה שראה:

"אינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט… ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות… ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים. הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר "חמת מלך מלאכי מות" משיחטאו אנשים רבים בהווסדם יחד כי אם האחד יטה מני דרך, ימחו האחרים בידו, ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם. ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש: הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי מלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלוקים עמהם… והנה המלכויות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועיקש, לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות בחוכמה בתבונה ובדעת"

למה צריך מלכים ושטויות, יש שיטות מלוכה טובות יותר, אומר האברבנאל, כמו רוטציה של נסיכים שיכולים להעדיף את מי שעושה שטויות. באחרית הימים, הוא אמר, " לא יהיו עוד מלכים ולא שרים בין בני אדם, אבל יהיו כולם שווין כמו שהיו בתחילת הבריאה."

נסיכים איטלקים – מתוך משחק מחשב.

בין הגישה של הרמב"ם שצריך מלך של ממש לגישה של אברבנאל שאין מצווה להמליך מלך ואדרבא, עדיף שלטון דמוקרטי (ואת דברי חז"ל הוא רואה כהוראת שעה בעת הכניסה לארץ ולא לדורות), יש גישה מפשרת. הנצי"ב בן המאה ה19, פירש את "ככל הגוים אשר סביבותיי", באופן הבא: אני מסתכל על הגוים סביב, איזה מלך שטוב להם – טוב לי. אם זה מלך ממש, נשיא, או ראש ממשלה, גם אני לוקח, ובזה אני מקיים מצוות מלך ממש:

"ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'".

השיטה של הספורנו דומה – מצוות מלך היא לאו דווקא שלטון מלוכני, אלא כל שלטון שעם ישראל חפץ בו. כנראה גם הוא הושפע מהמודל האיטלקי המצליח.

שליטה מרחוק

אבל כל אלו דיונים בעלמא. מצוות מלך, אם קיימת, היא בזמן שעם ישראל חזר מהגלות. עבור רוב הציבור החרדי, כל הדיון הזה מחוץ לנושא, וניגע בדעתם אחר כך. גם חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי, אפילו שסובר שאנחנו ב"אתחלתא דגאולה", הבחירות לכנסת הם לא בדיוק מה שהתכוונה התורה, שהמלך אמור להיות השליט האידיאלי הסופי, בזמן שקיים נביא, בעוד שאנחנו עוד לא שם. אבל יש מי שסבר שיש פה "מצווה קצת", כי הכנסת זה הדבר הקרוב ביותר שיש למלך. ויש מי שאמר, שאם העם כולו בוחר במלך, אין צורך לא בנביא ולא בסנהדרין.

אז עם ישראל החליט שהוא רוצה מלך בעל 120 כסאות. הדבר הזה מעלה שאלות רבות. למשל, האם המצווה היא למנות מלך, או דווקא מלך מסויים? האם נאמר שקיימתי את המצווה עם הצבעתי נגיד לבל"ד, מר"צ, או ציפי לבני? או שרק מלך ג'ינג'י מיוחס מבית דוד תופס?

עד לגבי בחירה של לא-יהודים, הדעות תמימות – התורה אומרת שאי אפשר לשים מלך שהוא "לא מזרעך". עבור אישה, הדברים מתחילים להסתבך. הרמב"ם דורש "מלך ולא מלכה". מצד שני, הכנסת לא בדיוק מלך, וגם דבורה הייתה מנהיגה מדינית (שופטת) של עם ישראל. והדבר תלוי במה שנכתב לעיל – אם שופט שמתחלף יש לו דין של מלך או לא. וגם אם נסגרנו על מלך יהודי זכר, אם נצביע לשמאל הקיצוני, קיימנו את המצווה? יודעי ספר מרננים את החיוב דווקא במלך ש"נוהג כישראל", כלומר שומר תורה ומצוות, אבל אין לנו בידנו את ה"דתומטר" הנחשק שיגיד לנו אם גודל הכיפה של בנט עונה לגדר ההלכתי של מלך ישראל.

מסכת דמוקרטיה

ובינתיים בגיזרה החרדית שמחה. מה מושך אותם להתייצב מידי ארבע שנים (פחות) בקלפי? יש מי שאמר, שכמו שיש לבני נוח מצווה להקים משטר ובתי דין, ודאי גם לישראל יש מצווה שכזאת שאינה תלויה בזמן ובמקום – והכנסת לא שונה במהותה משבעת טובי העיר שהיה באירופה, או כל מועצה יהודית מכובדת. ההלכות על נבחרי הציבור בספרי ההלכה הם מפורטות מאוד, ומתארות בדיוק את החובות על הנבחר ועל הבוחרים, את ההתייחסות שלו עם קופת התקציב, את האיסור על שוחד, ועוד. הרמ"א והחת"ם סופר כבר נאלצו להכריע בהצבעות כפולות בקלפי ובמתן טובות הנאה. אצל החרדים הלמדנים, דמוקרטיה היא מסורת של ממש.

הגדולים מצביעים

אבל כנראה המניע הגדול הוא קונצנזוס חרדי, המצווה "לשמוע בקול חכמים". וכיוון שעל מצוות מלך לא מוזכר השכר, אלא דווקא על מצוות שמיעה לחכמים, אז מפלגות מסוימות יכולות בכיף להתחייב בשליש גן-עדן על התנהגות טובה, כי על אילנות גבוהים הם נתלים, ולהתחייב בעונש להיפרע מאלו המצביעים למפלגות הלא ראויות.

אפשר להמשיך לנופף בידיים, אבל מה שבטוח שכל פעולה שעושה היהודי צריך להיות "לשם שמיים". ובוודאי פעולה חשובה המשפיעה על המקום בה הוא חי. ואמנם, כל יהודי יודע את הדרך שלו לקדש את השם בעולם ולהימנע מחילולו. יש מי שחושב שלימוד תורה מקדש את ה', ויש גם כאלו שחושבים ששליטה על עם אחר היא חילול ה' נורא. יוצא שהמאמין לו רק בוחר מפלגה, אלא בוחר דרך להביע את אמונתו.

הגדולים מצביעים 2

ודבר אחרון בהחלט

אולי הכנסת זה לא בדיוק מלך, אבל גם התקווה אצל ליברמן זה לא בדיוק התקווה. גרסת הג'אז הידועה.

ירושלים של לילה

מסע בירושלים של "ליל שישי" ממאפיית נחמה עד לקבר הסודי של דוד המלך. פורסם ב"קרוב אליך", נוח תשע"ה.

לחזור בתשובה ולהישאר שפוי

הארץ גועשת תמיד סביב נושאי חילונים-דתיים. אבל רק כשהדברים קורים לך אתה מבין כמה הפאניקה בציבור חזקה. פאניקה, זה מה שמוביל אנשים. פאניקה שגוררת עוד פאניקה. איפה לא.

לשבת, לקום

אתחיל בסדרה החדשה (בשבילי) המבוססת על הספר "מקימי". הספר נחשב לתורה שבכתב עבור הרבה חוזרים בתשובה, אך אני עצמי לעולם לא קראתי בו, אז החלטתי לראות את הסדרה במקום. בזמנו, הספר נאסר לקריאה עבור דתיים מבית ע"י הרב אבינר. הסיבה? לטעמי הספר די מציאותי, ואולי זאת הבעיה בעיניו של הרב אבינר. לחזור בתשובה זה לא מסע קסום בעקבות האור. במהלך החזרה, קונפליקטים ומבוכות הם דברים שבשגרה. החברים מרגישים לא בנוח, חלקם מתנתקים. ההורים מרגישים כאילו חוטפים להם את הילד, הרי הילד התמים לא יודע מה טוב בשבילו, ומישהו מכניס לו רעיונות לראש. יהיה גם תמיד את הזה שיגיד שמסורת זה דבר טוב, אבל לא יותר מידי. כל הסצנות הללו מהסדרה מוכרות לי היטב. אבל הפריע לי דבר חשוב מאוד בסדרה. החזרה בתשובה, כפי שהיא מוצגת בסדרה, מלווה בהתחרדות טבעית של החוזר. אם אתה חוזר, ברור שאתה צריך לעבור לכולל ולגדל זקן. אם את חוזרת, ברור שאת צריכה להביא ילד בשנה. האמנם? זהו המחיר שצריך לשלם? זה המשמעות בלהיות דתי? חוזרים בתשובה רבים, מתוך אובדן החברה והסביבה הקודמת שלהם מחפשים חברה חדשה לחיות בה, והחברה החרדית נותנת את חיבוק הדוב שהם רוצים. אלא מה? התגובה הזאת היא תגובה של פאניקה. החוזרים בתשובה לרוב מותקפים ע"י האנשים שאוהבים אותם הכי הרבה, אוהביהם מזדעזעים ומגיבים בפאניקה: "ממה תחיו? איך תעבדו?" והתחרדות היא תגובה חרדתית לא פחות, כאילו הם אומרים: "כולם נגדנו, אין לנו מה להפסיד, בואו נסגר בתוך עצמנו".

סצנה מתוך "מקימי"

בסיפור התשובה שלי, צומת ההתחרדות הייתה בכל צעד. שחרית הייתי מתפלל בחב"ד, אבל לא הפכתי חב"דניק. בשבתות אני מתפלל בבית כנסת חסידי וגם הייתי בטישים, אבל לא הפכתי חסיד. למדתי חברותא עם ליטאי, הכרתי חברים דתיים לאומיים, אבל אני לא אימצתי את תפיסת עולמם. זה מפתה, זה מקרב, אבל מה שמפתה הוא כנראה מעצת היצר. רציתי לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה, כשתעוזתי עמדה לי לצידי. ראיתי שערכים חרדיים רבים, כקוד לבוש וצניעות, שימוש בטכנולוגיה או חשיפה לחכמות הגויים, לא מעוגנים הלכתית, ודובריהם נתקלים בגמגום שהם מבקשים להסבירם. חבר אחד אמר לי "מצווה לשים תכלת בציצית" ואילו השני אמר "אסור לשים תכלת בציצית", ומכאן הבנתי שיש מושג של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ויותר מכן, ששכינה לא מדברת מגרונו של אף אחד. אף אחד לא הצליח להחריד אותי, הם בסופו של דבר התייאשו וקיבלו אותי כיהודי אורתודוקסי.

עשה ואל תעשה

הפאניקה, דוסופוביה שכזאת, היא שמביאה לתגובות חדות בחזרה. במקום עבודתי בחור חוזר בתשובה שלח מייל בו הוא קורא לבטל את החגיגה השנתית של פורים כיוון ש"פורים הוא יום קדוש בו ההארה יורדת לעולם הזה עד כדי טפח אחד, יותר מיום הכיפורים, ואסור לבזבז את היום הזה בחגיגות של פריצות והוללות". כמה מתנפחים וממתקים זה לא משהו שהייתי קורא לו הוללות. מישהו בלבל לו את השכל עם קטעים מהזוהר. לא במודע, הוא מנסה להיות יותר צדיק מהאפיפיור. טוב שהוא לא ביקש לבטל את ארוחת הערב בה גברים נשים יושבים יחד, שותים ארבע כוסות של יין ושרים. כל האלכוהול והרוק'נרול הזה של פסח.

כדי למנוע את הפאניקה של החוזר בתשובה, צריך להימנע מפאניקה בעצמנו. אם הורים רואים שבנם\בתם "מתחזקת", התגובה הנכונה תהיה הבנה והכלה, התעניינות – לשאול אותו, מה אתה עושה? לאן אתה הולך? מה מספרים בשיעורים? ללא לשפוט לחיוב או לשלילה. מתוך שאתם תשאלו אותו את השאלות הנכונות, גם הוא ישאל את עצמו את השאלות. עודדו אותו להציף שאלות, להתעניין, ולחשוב הם הוא באמת מאמין ומשוכנע לכל מה שהוא שומע. אל תאבדו את האופציה להיות אוטוריטה עבורו. מקלט נייטרלי.

אבל מסתבר שהפאניקה ממוסדת היטב. כנגד ארגונים רבים להחזרה בתשובה, יש ארגוני נגדיים. (הערת אגב: how come? איך אפשר להחזיר מישהו בתשובה? חזרה בתשובה היא תהליך פנימי שאדם עושה עם עצמו. בעידן של היום כל המידע היהודי נגיש. לכן לדעתי יש להפיץ את תכני היהדות, כדי שתהיה גישה והזדמנות שווה לכל אחד להכיר את המקורות היהודים, אבל היהדות לא צריכה יח"צן. אנחנו לא מנסים למכור משהו, או לשכנע מישהו. יש פה משהו פסול. אני בעד הצגת ערכים, אבל חינוך לערכים הוא דבר לא אפשרי לדעתי) ארגוני הנגד הם ברורים, הם כמו ארגוני החזרה בתשובה, רק להפך. ארגוני החזרה בתשובה מציגים פסאדו-מדע, אז ארגוני הנגד מציגים פסאדו-פילוסופיה. ויש עוד כל מיני דברים. עמותת חדו"ש, שבראשה עומד הרב הרפורמי אורי רגב, מזהירה בפני חזרה בתשובה. אני עוזב לרגע את יתר התמיהות שלי בקשר לארגון הזה. (עוד הערה: אף על פי שאני בעד הפרדת דת ומדינה, אך מסיבות להצלת כבודה הרמוס של הדת והתורה, ולא מתוך רצון לפרוק מעם היהודי עול תורה ומצוות). רק נצטט מהמדריך שלהם לזיהוי נער בתהליך תשובה:

הבן היקר שלכם חוזר הביתה יום אחד, ומתנהג מעט שונה מהרגיל. במהלך הארוחה המשפחתית הוא מעלה פתאום את האפשרות התמוהה להרחיק את הגבינה מהנקניק.

ואיך זה נגמר, אתם שואלים? על פי האתר:

כעבור שנה אתם מגלים שבנכם בכלל נשוי, ולאחר עוד שנה-שנתיים מתברר שאתם סבא וסבתא, אבל אסור לכם לראות את הנכדים. זה מותר רק אם תבואו ביום חול, בידיים ריקות, תחבשו כיפה ושביס ותשמרו את פיכם סגור.

אוי ויי! הבן חזר בתשובה! מדריך שכזה לא נותן כיוונים. הוא רק זורע פאניקה. בסדר, הבנו שהילד חוזר בתשובה. מה לעשות? איך למנוע בידו לעשות טעויות? את זה המדריך לא אומר.

העיתון של היום זה העיתון של מחר

אחד מהימים שעברו היה מוזר. בבוקר סיפר לי חבר חרדי (אני לא מספר את הסיפור במלואו, כי כך ביקש ממני החבר), שמשרת כקצין בצבא, כי הותקף אישית על רקע שירותו. הסיפור הזוויע אותי, והמשכתי הלאה לאוניברסיטה, שם חיטטתי קצת בין מדפי ספרי היהדות. מצאתי מדף מעניין, שעליו אחד אחרי השני, ספרים של ארגונים חרדיים וספרים של ארגונים חילוניים. בספרים של החילונים היו משולבים ידיעות בגנות הדת והמסורת, התבטאויות קשות ופוגעניות המציגות את הדת כאמונות תפלות ומזיקות לכל הסובבים אותם. ומנגד, אותם ידיעות הובאו בספרים החרדיים כהוכחה שכעת זאת תקופת שמד, וכל החילונים מנסים להמיר אותנו מדרך אבותינו. בגיליון החילוני הבא, הידיעה החרדית הופיעה, עם כיתוב שהחרדים קיצוניים ומוכנים להרוג (?) ולהיהרג על הדת. הלו? לא הגזמנו? אלא שפאניקה יוצרת פאניקה. זה יכול להיות מודפס בעיתון או בכריכה קשה, אבל התגובות הללו אמוציונאליות ומנותקות מכל מה שקורה בתכל'ס. נובחים, כולם נובחים. חרדים מפגינים על הגיוס, וצופה חילונית צועקת להם בחזרה – "את כולכם צריך להכניס לכלא". הם מצידם ילכו לכלא וירגישו שקיימו את מצוות "ככל אשר יורוך". אין זה להט דתי של קדושה, זהו להט פגאני כאשר אותו יהודי בטוח שאת האלוהים הוא עובד, אבל הוא בעצם סימן לעצמו מטרה נוחה. עיינו בפרשת השבוע (כי תשא).

חרדים מפגינים. ספרו לי עוד על ביטול תורה.

בפילוסופיה של ימינו מדברים על "עקרון החסד". בגדול, מה שהוא אומר, זה שבני אדם לא טיפשים. תזכרו את זה. כל אחד פועל ממניעים ודחפים שגם אתם הייתם פועלים לפיהם במצבים מסוימים. יחד עם זה קחו את האמת – מה באמת קורה כאן, לא מה מספרים לכם. ראיתי לא מזמן סיטואציה מעניינת. יהודי צדקני אחד גער ביהודי אחר על שזלזל בברכת המזון, והתחיל לבאר לו את חומרת מעשיו. האחרון מצידו, החל לתרץ הלכתית את פעולתו. מה קרה פה בעצם? שניהם משחקים במשחק שהתפקידים ידועים בו היטב. הראשון לא באמת התכוון לקיים מצוות תוכחה או להורות הלכה, אלא לגעור ולהשפיל את השני. השני, שיודע שזאת הכוונה, לא ייתן לראשון "לנצח" אז הוא משחק את המשחק, ומביא טיעונים הלכתיים למה שהוא עשה, למרות שהוא לא באמת מאמין בהם, אבל יודע שכך מצופה ממנו. ובעצם, אף אחד לא יצא מנצח. אילו הראשון היה אומר בשפה נעימה: "מה קרה לך אחי? משהו עובר עליך אמונתית? אתה לא מוצא את עצמך?", אולי השני היה מתוודה ונפתח, ולא מסתגר כנגד אותו צדוקי.

ויהי רצון שחסד ואמת יפגשו, וצדק ושלום ישקו.

ודבר אחרון בהחלט

עקרון החסד, כפי שהוצג ע"י דיוודסון, משמש בעיקר במפגש עם תרבויות זרות. הוא אומר, לדוגמא, שגם לאנשים מן המזרח יש מחשבות רציונליות. הנה אחד השירים היותר שפוע בשאלות פילוסופיות שהכרתי בתור ילד, בגרסתו המזרחית (אני חייב להודות שזה גאוני).

למתקדמים: זה לא מזכיר איזה מערכון של הגששים?

 

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

אזהרה! הפוסט עוסק בסדרת הטלוויזיה "שטיסל". על כן, הוא מכיל פרטי עלילה ("ספויילרים"). ראו הוזהרתם.

בשצף הסדרות הטלוויזיוניות המנסות להציץ לתוך העולם הדתי והחרדי, עולה סדרה אחת עשויה היטב, הן מבחינת העלילה שלה והן מבחינת האותנטיות שלה (לרוב, כי דקי הבחנה יתהו מדוע חסידים אומרים "תיירע" ונפגשים בלובי כמו ליטאים). הסדרה מתארת את עלילתם של משפחה חסידית ירושלמית, משפחת שטיסל. בפרק האחרון, נושא אב המשפחה את הדברים הבאים בחגיגת חומש של ילדי החיידר (לקוח מתוך הסדרה):

השבוע הזה הוא שבוע לא פשוט בשבילי. אימי שתחיה מאושפזת בבית חולים. היא זקוקה להרבה תפילות. בימים האחרונים הכנתי את הדרשה לאירוע המרגש הזה. ורק אתמול הבנתי שאין בו "עמעס" (אמת). אני רוצה לספר לכם משהו. אמי שתחיה מאז שאני זוכר אותה כל יום שישי בשעות בין הערביים בזמן הדלקת נרות שבת היא בוכה. ולמה? פשוט מאוד. כי בסידור הישן שלה היה כתוב "כאן צריך לבכות". עד כדי כך פשוטה ותמימה האמונה שלה. את הדף הזה מצאתי בתהילים של אמי שתאריך ימים. הדף הזה נמצא אצלה כבר במשך שנים. היא רושמת עליו את כל השמות של הנכדים והנינים שלה, שתזכור להתפלל עד כל אחד מהם. הסתכלתי השבוע על הדף הזה ופתאום גיליתי כמה שמות שאני לא מכיר. שברתי את הראש וניסיתי לחשבו מי זה האנשים האלה ומאיפה אימא מכירה אותם? "רידג' בן סטפני", "ברוק בת סינתיה". ואז…אז גיליתי שהשמות האלה הם של דמויות מתוכניות טלוויזיה שאימא אהבה לראות.  מורי ורבותיי – כאן צריך לבכות! כמה עצומה האהבה שיש בך, אימא…! אהבה לכל אדם ואפילו לדמויות האלה, שהן דמויות שבכלל לא קיימות במציאות. גם על הצרות שלהם התפללת כל יום. כל יום. ילדים, אני מברך אתכם שהלב שלכם יהיה תמיד טהור. תמיד יהיה אכפת לכם אחד מהשני. שתמיד תתפללו.

מצאתי את עצמי, כמו הסבתא בסדרה שמתפללת על דמויות בדיוניות שלא ימותו, אף אני מתפלל על אותה סבתא שלא תמות. כי היא היחידה שנותרה מן הדור הקודם שאורו הולך ודועך, ולא מותיר לנו כיוון לאן ללכת. הכאב הוא לא על אנשים יקרים או קרובים, ולא על ידע שנעלם, אלא על אופי אמיתי, שאליו כיוונה התורה, אותו אנו מפספסים בגדול.

תמונה מתוך "שטיסל"

בסידור היה כתוב "כאן צריך לבכות". והבכי שלהם לא היה מזויף. כפי שהייתה חובה על הגוף כך הייתה חובה על הלבבות. ואת החובה על הלבבות הם קיימו בפשטות כמו החובה על הגוף. כשהתורה אמרה "ואהבת את ה' אלוהיך", זה היה ברור לאותם אנשים שצריך לאהוב את ה'. הם אהבו את ה' בצורה הכי פשוטה, כאילו היה חבר טוב, וכיוון שאהבו אותו, היה קרוב אליהם ולליבם.

היום יש מחסומים. הציניות והיוהרה הם עורלת הלב של ימינו. הם לא פותחים את הלב לקבלת רעיון כלשהו, אפילו לא אחר. ייתכן אפילו אדם רגיש מאוד, אבל בעל עולם רגשי משלו, ובכך הוא רגיש ומתנשא כאחד. הציניות עוזרת לנו להימנע מדברים שאנו יודעים בוודאות שדרושים להתמודדות מאיתנו. היוהרה נותנת לנו תחושה שאנו לא צריכים להתמודד עם שום דבר. ואנו ממשיכים לחיות בתוך בועה, בתוך פנטזיה שהכול טוב או שפשוט כולם שונאים אותנו.

הדברים מכוונים גם לחילונים וגם לדתיים. האדם הדתי יעשה לו את החשבון מתי בפעם האחרונה דרש את אלוהיו ולא דרש איזו התחסדות או חומרא לכאורה. כפי שכינה הרבי מקוצק: "השמר פן תעשה פסל תמונה כל אשר צוך ה' אלוהיך" – להיזהר מלעשות את המצוות פסל.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו זקן אחד, יזכהו ה' לאורך ימים ושנים, שהלבוש המסורתי הולם אותו ללא יותר מידי פוזה, והיא תהילתו. בימות השבוע הוא עם כיפת "ליבוביץ" שחורה, ובימי שבת הוא מחליף את הכיפה בכיפה לבנה. את ההלל הוא קורא מילה ומילה מהסידור, מחליף באמצע עמוד כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא פותח את הסידור שהודפס עוד תחת הצנזורה הרוסית. זה לא שאין פה רגש. אדרבא, יש פה מטען רגשי עצום. אפילו לא צריך את הסימון בסידור איפה צריך לרעוד בתפילת הימים הנוראים. כי אם שליח הציבור לא יעשה אפילו בכאילו, הם ירגישו את זה. אין טררם, רק שלווה, כנהר זורם, כחלק מהחיים, להיות יהודי זה קודם כל להיות.

כאשר הלבוש הדתי הופך ללבוש גרידא, אז מתקבלות צורות חיים שעלולות לגרום חילול ה' של ממש. גאווה מוחצנת היא פסולה. גאווה מוחצנת בהיותך דתי עוד יותר – האם בעצם איננו בטוחים בזהותנו ולכן מחצינים אותה? אם כך, עלינו לחשוש כי מצבנו רע ביותר.

הרב רון יוסף, ראש ארגון אורתודוקסי הנותן מענה לצעירים הומוסקסואלים, סיפר פעם שבבית הכנסת שהוא התפלל בו, יצאו כמה אנשים כנגדו בטענה שלא ראוי שאדם כמותו יעמוד בראש הקהילה. בצר להם הם פנו לזקן-המתפללים בבית הכנסת ושאלוהו. הזקן הרים את ראשו הכבד מן הספר בו היה שקוע, תפס בידו חומש ויקרא, פתח בפרשת אחרי-מות-קדושים וקרא בקול גדול לרב: "הרב! אתה עושה מה שכתוב פה?". הרב נד בראשו לשלילה. "אז הכול בסדר", סיכם הזקן.

אבל אנחנו יודעים שהכול לא בסדר. כי אנחנו פחדנים ועצלנים. פחדנים לקחת אחריות על החלטות שאנחנו עושים בחיים, ולכן מחפשים להאשים את ההלכה או את המסגרת הדתית בכך שהיא כפתה עלינו דרך חיים מסוימת. בשו"ת-סמס טיפשי שאנחנו שואלים את הרבנים. מרגישים מוגנים במקום להתמודד עם העולם, מציבים את התורה כמגן לנו מפני האתגרים, במקום להציב את עצמנו כמגיני התורה והמסורת.

והדור הולך ופוחת. על הפלפול התלמודי נוכל לשמור, אבל על הרגש של קיום מצוות תמים, פסיעה קלה לבית המדרש בבוקר, טעם של שבקיה ותה-נענע לפני הסליחות של אלול, אותו אנו עלולים לשכוח. כדי לקבל סמיכה לרבנות, אחד התנאים היה מאז ומעולם לשמש תלמיד חכם. כי דרך ארץ, במובן של הכלי בו מועברת התורה, קדמה לתורה. לראות הנהגות של מורה רוחני, היא המורשה האמיתית. פרקי אבות פותחים במטא-מסורת, כי גם אם נגיע למצב שבו תשכח התורה, תמיד אפשר לשחזר כמו בימי חזקיהו, עזרא, שמעון הצדיק ורבי יהודה הנשיא. אבל את הדרך בא מעבירים את התורה, שהיא ייחודית לעמנו, אנו עלולים לאבד. וכאן, רבותיי, כאן צריך לבכות.

הודעה משמחת

עלון חדש בשם "קרוב אליך" יופץ החל מהשבת הזאת (וירא ה'תשע"ד) בבתי הכנסת הקרובים לבתיכם. העלון יעסוק בחסידות ובעבודת ה', ועבדכם הנאמן יכתוב שם, בסיעתא דשמיא, כתבות מידי פעם. כדאי לעקוב…

הודעה משמחת נוספת

למעוניינים בלבד: סיימתי לכתוב חיבור (ספרון קצר האמת) המכיל ביקורת בסגנון ניטשאני על מצב היהדות בימינו. כיוון שאיני יודע עד כמה הוא עלול לעניין את הקהל, כיוון שהוא כתוב בצורה פילוסופית, ולפעמים נושכת, מה גם שכדאי להכיר קצת את ניטשה לפני כן, איני מפיצו ברבים לעת עתה, אבל אשמח לקבל עליו ביקורת. הרוצה לקבל העתק (במייל ואפילו בדואר!) ישלח לי מייל לכתובת בעמוד "מי אני?".

ודבר אחרון בהחלט

את התמימות הזאת שאבדה, אפשר לראות בעטיפת האלבום המצורף. ילד וילדה הולכים בערב שבת לבית הכנסת ואוחזים ידיים. ניכר מהלבוש (החושפני יחסית?) שהם אינם דתיים, אבל ודאי לאף אחד זה לא היה פעם מפריע בבית הכנסת. בית הכנסת לא צריך להיות מקום של צדקנות-יתר, מקום שבו אנו מתחפשים לדתיים פעם בשבוע, אלא מקום אמיתי, שבו אפשר להוריד את השכבות לכמה רגעים ולראות מעבר ללבוש, נשמה יהודית. להתחבר לשורש – לשבת שנותנת לנו פרופורציות. ימים של פסטיבל הזמר החסידי בסגנון עדות-החסידים.

התשובה האורתודוקסית – סיכום

הדת הממוסדת

לאחר שהצגתי את הרקע להווצרות האורתודקסיה (והחרדיות) ומעט מעולמו של האורתודוקס, בחלק האחרון אני רוצה להצביע על היבטים שונים באורתודוקסיה, ואולי לתת מעט לגיטמציה להמשכה.

הסדר הדתי הוא כזה: ראשית ישנה האמונה, שאותה נגדיר כפשטות כהכרה בחובה לעבוד את האלוהים (או "לעמוד כנגדו"). אני מתעלם כרגע ממשמעות של "אמונת הנבואה" ו"אמונת התורה" המופיעים במורה נבוכים. לאחר האמונה באה ההלכה. האמונה ללא הלכה היא כחומר חסר צורה, ואילו ההלכה ללא האמונה היא כשלד חלול ללא תוכן. ההלכה היא דרך מסודרת ומבוקרת לעבודת האלוהים – אשר במלאכת פסיקתה כולם בעלי דעה (כל עוד הם כמובן רואים את עצמם "במשחק" ו"חברים במועדון ההלכה"). כאן כבר יעלו שאלות – הרי מה שאני מציג היא דת ממוסדת, שלדעת אנשים רבים היא אם כל חטאת. "מילא אתה טוען שיש אלוהים" הם יאמרו, "אבל למה לעבוד אותו בדרך מוכתבת?". אין זה המקום להאריך בטרוניא כנגד דת ממוסדת בפרט, כיוון שהדברים ידועים. להם אענה, כמיטב המסורת היהודית בשאלה: האם אותם אנשים הם גם נגד מדינה ממוסדת? דת ומדינה הם דברים שלדעתי, דומים מאוד במהותם (חובות, אוטוריטה, מוסר, חברה, קהילה ועוד…). אגיד גם שדווקא בגלל הדמיון המהותי בינהם, יש להפריד ולתת לכל אחד את המקום הראוי לו. נמשיך בהשוואה. מהי "מדינה ממוסדת"? הרי כל מדינה היא ממוסדת! לא נמצא אדם מן השורה שיתנגד לרעיון של המדינה ממוסדת, מלבד האנרכיסט. האנרכיסט מתנגד למדינה ממוסדת, ואילו רוב בני האדם מן הישוב יגידו נחרצות שלא למדינה ממוסדת הם מתנגדים, אלא למדינה ממוסדת מידי, ויתכוונו בוודאי לדיקטטורה. הפתרון המדיני המקובל ע"פ רוב הוא דמוקרטיה. גם כך בדת. כאשר אנשים אומרים שהם כנגד דת ממוסדת, איני מסווג אותם ישירות כאנרכיסטים, אלא כמתגדים לדת דיקטטורית, שחוקיה מוכתבים ע"י אליטה או קבוצה דתית מועטה. זאת דת הכנסיה הימי-ביניימית. היהדות הציעה מאז ומעולם הלכה דמוקרטית, בה העם הוא חלק מן הגזרה ויש לו זכות לשמוע ולהסכים או לחלוק. הבעיה היא שהיהדות של ימינו נתפסת כדת דיקטטורית, והיהודים כצאן שעושה את מה שהרבנים אומרים. עקירת התדמית השלילית הזאת היא קשה, ואיני יודע אם תקרה בקרוב.

דגל האנרכיזם – שחור. למה לא לחיות באפור?

גוונים של אפור

החוליה הבאה לאחר ההלכה היא האורתודוקסיה – הוא קורפוס החוקים המשתנים בהתאם לזמן ולמרחב בו היהודים שומרי ההלכה פועלים. מטרתה – להכריע בתחום האפור. מדרש יפה אומר שכשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה לכל מצווה 40 פנים לאיסור ו40 פנים להיתר. אם היינו מקבלים בסיני את השולחן ערוך, לא היינו יכולים להתקיים אפילו שעת אחת. לכן ניתנה התורה עם גרעין קשה וקליפה מגומי שאפשר למתוח אותה לכאן או לשם לפי הצורך והשכל הישר. מקרים שהם לא אסורים בתכלית אבל גם צד היתר לא פשוט בהם, כפי שאמרנו "בתחום האפור", דורשים הכרעה – והיא היא האורתודוקסיה. כיוון שרוב העולם מתקיים דווקא באמצע, בתחום האפור, אז ההיבט האורתודוקסי הוא יותר דומיננטי בחיי היהודי. כמה דוגמאות. האם אכילת בשר עוף בחלב היא הלכה או אורתודקוסיה? זאת שאלה אפורה בהחלט, ולכן בהתחלה איסור עוף בחלב היה הכרעה אורתודוקסית (שלקח זמן עד שהוא התקבל, כפי שמספרת הגמרא שבמקומו של ר' יוסי היו אוכלים עוף בחלב). לאחר זמן, ההכרעה האורתודוקסית הזאת הפכה להלכה ממש, שאנו מקיימים היום.

זאת דוגמא להוספת חיוב, מה עם הורדת חיוב? אף זה קיים. אין זה הורדת חיוב ממש, אלא צמצומו עד לכמעט בלתי אפשרי. הדוגמאות הקיצוניות הם בן סורר ומורה ועיר הנידחת שכל העוקץ מן המצווה יצא, ועל כן נותרו תיאורתיות בלבד. אבל גם בימינו זה רלוונטי. לדוגמא, בעניין העלאת קרבן פסח. לפי דעות רבות, אנו חייבים בימים האלו ממש, ללכת ולהקריב על הר הבית קורבן פסח. אבל עיננו הרואות שמלבד כמה מטורפים לעניין, אין הוראה הלכתית של גדולי הדור ללכת ולקיים את אחת המצוות החשובות בתורה. מדוע? כיוון שבמציאות של היום, אותם גדולים מבינים שאין מקום לעבודה עם קורבנות. אין מדובר בעקירה של המצווה מן התורה, אלא במניעתה – בדומה לבן סורר ומורה או פרוזבול. כך גם אנו מנועים מלהביא את קרבן הפסח, ולא עוברים על מצוות עשה.

נשאלת השאלה, מהו הקריטריון למנוע מצווה או להוסיף הנהגה? זאת שאלה קשה וארוכה, אבל אוכל להציע כפתרון לדוגמא את הקריטריון של אסא כשר, כלומר "שלילת עבודה זרה". כאשר הפסיקה ההלכתית \ אורתודוקסית מכוונת כנגד מתן יחס חיובי מועדף לדבר שאינו האל, אז היא בכיוון הנכון. אין הרבה שחור ולבן. אבל בסופו של דבר היהודי רוצה לעשות מצוות ולהימנע מעבירות, ולכן אין ברירה אלא להכריע ע"פ קריטריון חזק יותר בשאלות האפורות, כאשר דרכי הפסיקה ההלכתיות הסטנדרטיות לא מספיקות.

אבל, כמו שאין דמוקרטיה 100%, כך יש גם חריגות בהלכה ובאורתודוקסיה. לדוגמא –הגזירות. ביד החכמים האופציה לגזור גזרות ומלכתחילה לא לנמק את הטעם שלהם, פן יתחכמו הקהל על הטעם ויגיעו לכדי קלות ראש. (ראו הקדמה לח"פ לרמב"ם). לדעתי, זאת אופציה לגיטימית לחלוטין, כי לפעמים העם לא צריך לדעת הכול, ומישהו כן צריך לקבל החלטות חשובות, גם אם העם לא אוהב את זה. ככה זה בדמוקרטיה, לפעמים יש צו נשיאותי או משהו. יש לזכור את העובדה שעם יהודים אנו מתעסקים.

הקוד החרדי

השלב האחרון בשרשרת הוא החרדיות – הגינונים הקטנים שעיקרם התבדלות. הבעיה המרכזית היא שרבים תופסים את הגינונים החרדיים כהלכתיים ואפילו אמוניים! (כלומר, שלבים ראשונים בשרשרת). זה קורה כאשר חוזרים בתשובה ישירות חובשים כובע שאינו קובע ומעיל שאינו מועיל, ותופסים את עצמם כיהודים צדיקים: שהרי הם לבושים בצורה הכי חרדית שיש. זה קורה גם להיפך – בהסתכלות החילונית על הלבוש החרדי כחיוב דתי-אמוני.

אני רוצה להתייחס גם לשאלה נוספת המרעישה גלים בעולם החרדי: שאלת הפאה לנשים. רבים המצטדקים השואלים מה התועלת בפאה הנראית יותר טוב משיער אמיתי, ולעיתים אפילו חורגת מן קוד הצניעות הבסיסי. לדעתי יש להפריד בין שני היבטים בפאה הנוכרית: עניין ראשון הוא עניין כיסוי הראש עצמו. כיסוי הראש לאישה קרוי במסכת כתובות (פרק ז') "דת יהודית". החיוב על האישה לכסות את שערות ראשה הוא חלק מן האותודוקסיה, הקרויה בלשון חכמים "דת יהודית". שאלת הצניעות, לעומתה – היא שאלה של חרדיות, ז"א רמה פנימית יותר. את השאלות החרדיות לא הפוסקים פותרים, אלא דווקא הקהל החרדי עצמו שקובע את הקודים. לכן, אי אפשר לטעון שפאה נוכרית היא אינה "כשרה". אפשר אולי לטעון שהיא אינה צנועה, אבל אפילו הפוסקים יודעים שזה לא תפקידם לקבוע זאת, ולכן הם מקפידים להדגיש שראוי שהפאה לא תיראה כשיער אמיתי – רק משום היות הפאה "דת יהודית" – עובדת האם השיער מכוסה ולא איך הוא מכוסה. הרי 'פרחות' יש בכל מקום, גם בחברה החרדית, ומולם נמצא דווקא חילוניות לבושות בצורה מכובדת. ההפרדה בין שני ההביטים הללו מתבקשת.

פאה – דת יהודית

בעיה גדולה יותר אצל החרדים היא שככל קבוצה, הם נוטים להגן על המקום ממנו יצאו. כלומר – יציגו את החברה החרדית כמוסרית ביותר, הטובה ביותר (בהשוואה לחילונים כמובן), ויתרצו את כל הבעיה בהינף יד ובאמירת "אצלכם אין בעיות?!". זה לא פתרון. צריך להכיר בבעיות ולמנוע לקראת הפתרון. ההתחלה קשה, צריך לצאת נגד הזרם. אבל כפי שאני תמיד אומר: "הקיצוניים יסובבו הגלגל". אי אפשר לסובב גלגל מהאמצע, רק מהצדדים. רק פעולות קיצוניות מזיזות דברים.

הן עם לבדד

בסך הכול, אנו עם של היפסטרים. אברהם הלך להתבודד בכנען ולא להיות כמו כולם. אנחנו אוהבים להיות מיוחדים ומובדלים. כשתשאלו היפסטר למה הוא לבוש מוזר, ברור שבתוך ראשו הוא סבור שזה יפה ובגלל זה הוא לבוש כך, אבל הוא יענה לכם: "כי ככה אני לבוש". גם אנו בתוך קיום המצוות שלנו, אנו מוצאים ערך פנימי לעבודת האלוהים, ואנו עושים את זה, כי אנחנו עושים את זה ללא תלות בסביבה. האדם המעוניין בקביעת ערכים דתיים בחייו, ראוי לו לקבל את הדרך המסורתית, אשר אני רואה בה כטובה ביותר. בעצם, זה מה שרוב החוזרים בתשובה עושים. אז למה טרחתי לכתוב את הפוסט הזה?

בסדרת הפוסטים הבאה: "בין ישראל לעמים": מה אומרים חכמי אומות העולם על היהודים?

ודבר אחרון בהחלט

ראיתם? אפילו לא הזכרתי את הבחירות. זה הכי קרוב שתקבלו:

שולט בכיפה

 "כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומי לחץ…"

החובש החושב

הכיפה הארורה הזאת שניצבת על ראשי. למה אני צריך אותה?! רק בעיות היא גורמת. בתהליך החזרה בתשובה שלי, היא הייתה האחרונה להיכנס לרשימה – אחרי כשרות, שבת, נגיעה, תפילה, לימוד – רק אחרי שממש הייתי דוס גמור, אז צצה לי על הראש כפטריה. וגם אז לא הרגשתי נוח איתה – כי היא מגדירה. היא מכניסה אותי למסגרת. עם הזמן כבר התרגלתי אליה, וגם הסביבה הקרובה שלי לא מבחינה אותי בגללה, כיוון שאני דברן ופלספן "הוא לא כמו כל הדוסים" הם אומרים. אבל הסביבה הזרה לעולם תתייחס אחרת לחובשי הכיפה. האם הם יודעים מה יש מתחת לכיפה – שם בראשו של האדם החובש אותה? האם הכיפה היא רק סטייטמנט אופנתי עבורו? אולי חברתי? אולי הוא כופר בתחפושת? לאנשים יש את הנטייה להשליך את כל המחשבות שלהם על החברה הדתית אל עבר אותו חובש כיפה רנדומלי שהם ימצאו ברחוב. הם מכריחים את העולם הפנימי שלהם, כלומר – תפיסת הדת, החברה היהודית ואלוהים עצמו, להיות תקף גם עבור האדם הדתי אותו פגשו. "רבים לבקרים רבה אמונתך" – ופירוש חכמים, שאמונתו של אדם משתנה כל בוקר. אם לאדם אחד אין אותה אמונה כל יום, האם כל הדוסים מאמינים באותו דבר? ברור שלא.

אוסף הכיפות שלי

אמונת רחוב

לאנשים רבים יש קושיות ובעיות שגורמים דיסוננס בעולם הפנימי שלהם. כשהם פוגשים את חובש הכיפה, לעיתים קרובות הם דורשים ממנו להשקיט את אותו רעש רוחני. כאשר לי קורה מקרה שכזה, אני מנסה לגרום לאנשים לשנות את התפיסה הכוללת שלהם, שינוי פאזה, שיטת מחשבה חדשה – דרך אחרת להתבונן על הבעיות האלו – ואם יאמצו את הדרך החשיבתית הזאת, אולי מעט ירווח להם. אבל הם עקשנים – "תפתור לי את הקושיות שלי, אבל תישאר במערכת הייחוס שלי" הם דורשים. נתתי דוגמא בפוסטים הקודמים על עקרונו של הרמב"ם: נקצין את העניין. אם אדם חושב שלאל יש גוף, אז ברור שיצוצו לו בעיות פילוסופיות. כל עוד הוא לא יסכים להיפטר מהמחשבה הזאת, ולקבל את העקרון שאין לו גוף, תוותר הבעיה הזאת. כך גם בדברים אחרים, לאנשים יש דעות קדומות, פרמיטיביות על היהדות, שמא הייתה עבודת אליל שמוריד גשמים כתוצאה מהקרבת חיות תמימות. הם מסרבים להאמין שיש עומק בהגות היהודית, יש מושגים שצריך להתאמץ כדי לתפוס אותם – מבחינתם, היהדות היא מה שאני מבין, ומה שאיני מבין בו, הוא מלל ריק ומבלבל. שימו לב לחגים היהודיים – זה הרבה מעבר לקלישאה "ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל". הרבה מן החגים משמעותם בפינמיות ושכלתנות נוראה – בראש השנה אנחנו מתפללים את התפילה האיומה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – אין לנו שום רצון בעולם הזה, אלא שכל הברואים יבינו, הבנה שכלית, שיש להם מסובב. כמה פילוסופיה במשפט אחד. יום כיפור הוא מסע אל תוך האני הפנימי שלי כפי שרמזתי בפוסט על ט' באב. וכך הלאה.

א מחייה, משה.

מהו האלוהים? זאת גם שאלה כואבת. אנשים לעיתים תופסים אותו בצורה פרסונלית, זקן שיושב בשמיים ואחראי שהכול יעבוד בעולם לפי שכר ועונש. עבורם, האדם הדתי, יש לו איזשהו השפעה עליו – אז הוא יכול ללכת בלי מטריה היום, לא ירד גשם. הם אינם שמים על ליבם את הטקסטים המזעזעים במסורת היהודית. אביא 3 דוגמאות:

א) לאחר חטא העגל משה מתיר נדר לקדוש ברוך הוא – שום אדם עם תפיסה מסורתית של האל לא יבלע בנחת טקסט שכזה, שהוא ממש בגדר חילול הקודש עבורו, אבל זה שוב משום שהוא מסרב "לפתוח את הראש" ולחשוב קצת אחרת.

"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלהים שימחול להם. אמר האלהים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה – אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'". (מדרש רבא, כי תבוא)

זהו טקסט לא פחות ולא יותר מזעזע, אבל העיקר מדגיש לנו שהאל הוא לא מושג פשוט כל כך.

ב) מקור שני, שגם נוגע באותו נושא הוא מן מסכת ברכות דף ל"ב ע"א – שם לאחר שמשה מתיר את הנדר אומר לו הקב"ה משהו מדהים:

"'ואולם חי אני' אמר רבא, אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: 'משה, החייתני בדבריך'".

רגע, רגע – מה ז"א "החייתני"?! איך אמר ניטשה – רק במקום שיש מתים יש קמים לתחייה. רש"י, מלך המינימליזם מבאר: "בעיני האומות" – אנחנו מגלים, שגם ביהדות ישנה מציאות כזאת שם האל חשוב כמת – גם בתפיסה מיסטית קצת של "קב"ה וישראל כולהו חד" – שאם אין ישראל, אז עבור האומות אין אלוהים. אבל חשוב להבין את התפיסה הרעיונית, שגם היהדות תופסת את האל בצורה פילוסופית נועזת. אני יושב בהרצאה עם עוד 50 סטודנטים לפילוסופיה, רובם ככולם אין להם סמרטוט על הראש. ופתאום הם מבינים שמה שהם חשבו עד עכשיו זאת דעה קדומה אינפנטילית. הם מבינים עד כמה האלוהים של דקארט, לדוגמא, מורכב – עד כמה הוא לא טריוויאלי ונהיר – ופה אני מוצא תועלת רבה. אתם יכולים לעשות בעצמכם את ההכרעות הערכיות-הדתיות או האפסטמולוגיות-אמונתיות בהתאם לרוח ליבכם, אני מקבל את הכרעותיו של כל אדם – אבל לא לפני שבאמת חשבתם והבנתם על מה אתם מדברים. אנשים תופסים דתיים כפרמיטיבים לרוב כי הם עצם פרמיטיבים במחשבתם כלפי הדת. כל הכופרים ההגונים כבר אינם. טומי לפיד, איכָּה?!

ג) גם בחירה חופשית אינה קאפ-קייקס ביהדות. אני מזמין את הקהל לעיין בפירושו של ליבוביץ לקהלת (ובסוף התייחסות לתהילים). בכל אופן, אדגים בקטנה ע"פ דברי הגמרא להלן:

"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם". (כתובות ל' ע"א)

תרגום פשוט – הכול בידי שמים חוץ ממזג האוויר ("צינים", מלשון צינה וקור) ומלכודות ("הפח נשבר ואנחנו נלמטנו" – פחים הם מלכודות היונים). אם אדם רואה שיורד גשם בחוץ – שיקח מעיל. הוא לא יכול לטעון ולומר: "אני אלך כמו שאני ויהיה בסדר בעזרת ה'". אם אתה רואה מלכודת ניצבת מולך, אינך יכול לדרוך בה ולהרהר: "אני מקיים מצוות והכול, ה' לא יעניש אותי סתם". קיצר, הגמרא אומרת לנו – אל תהיה אידיוט. ומה יעשה מי שלא שפר מזלו והוא באמת אידיוט? עליו הכתוב אומר: "שומר פתאים ה'".

ד) אמרתי שלוש, אבל אציין במילה אחת שיש מקור שם כתוב שגם הקב"ה מתפלל. ביארתי את זה במקור אחר והדגשתי את הרעיון הגדול שם. אבל בכל אופן, שימו לב לתעוזה.

מה אתה יודע?

כשזה מגיע לקשקשת על דת-אמונה-אלוהים וכאלו דברים, פתאום כולם מרשים לעצמם להיות מומחים גדולים, הגיונות ליבם הם האמת האבסולוטית, והם ילכו אחריה וישכנעו בצורה מיסיונרית את הצד המאזין. האם הם היו מדברים באותה ניחותא על תיאוריות קוונטיות בפיזיקה? יש דברים באלוהות שכולנו מבינים – לדוגמא, כולנו מסכימים שאם יש אל, אז הוא ברא את העולם. זאת אחת מהתכונות שלו. אבל דיון עמוק אני דורש רק מאנשי מקצוע – כלומר, פילוסופים בלבד. גם לא כל הרבנים לדעתי רשאים לדון בשאלות כאלו, במיוחד עם הכשרתם היא לרוב להגיד לי האם חתיכת בשר כשרה או לא. אבל אם יש רבנים עם נטייה פילוסופית, שלקחו ברצינות את תפקידם כמנהיגי קהילה אמונית אז ראוי לשמוע מה האם אומרים. וגם פילוסופים מעולם האקדמיה, גם הם צד בשיחה העליונה הזאת. אבל המדען הגדול ביותר הוא הפילוסוף הגרוע ביותר. יש נטייה להרבה אנשי מדע להביע את דעתם בסוגיות פילוסופיות. מי שאל אתכם?! אתם צריכים בסך הכול לברר איך העולם עובד – למה ומדוע, זה לא התחום שלכם. המחשבה המדעית שונה מהמחשבה הפילוסופית. דווקא בין הפילוסופים מצאתי סביבה חמה יותר לדיון אמיתי ועמוק בשאלות תיאולוגיות. אבל עדיין, הכיפה…

קבוצת כל הקבוצות

גם באולם ההרצאות קרה לי מקרה שכזה. "אתם הדתיים מאמינים ש…" נאמר לי. יש פה פרגמטיות לא קטנה. השואל יש קיטרג אותי לקבוצת הדתיים – ז"א יש "אתם" ויש "אנחנו". יריבות שכזאת, חלוקה. הדובר, ברגע ששם אותי עם כל הדוסים שיש בעולם, כפה עליי דעות מסויימות שאולי לא מתאימות לי. אני מציע אחת מהשניים: או שיעשה הפרדה מלאה, כלומר – כל יהודי הוא עולם ומלואו ויש לו אמונה בפני עצמו: דבר שנכון כפי שהצגנו. או שיאגד את כולנו יחדיו – שהרי היהדות היא מסורת משותפת לכולנו, דתיים וחילונים, ולכולנו הרשות להפוך בה והפוך בה, דכולי בה. טייק איט או ליב איט, באמאש'ך.

הבעיה היא לא רק עם הציבור החילוני, אלא בעיקר עם הציבור הדתי שמדקדק להגדיר כל מתפלל שנכנס לבית הכנסת לפי צבע כיפתו והשתלשלות ציציותיו. להרבה בתי כנסיות אני נכנס עם הכיפה הסרוגה שלי וכובע המגבעת האפור שלי, עטור בחליפה שחורה – אבל עם חולצה אדומה מתחת, וגורר אלפי עיניים צופיות אליי. "צריך ללבוש לבן בשבת, כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אומר לי יהודי – ואני אומר לו: "הא כתיב ביום המיתה דווקא, שכל יום יהיה בעינך כיום המיתה לעשות בו תשובה. אבל על לבוש אדום נאמר 'מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת' וכתיב 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים כסותו'" ועוד ראיות רבות אני מביא לו. ברור שזה לא ברצינות. אני פשוט אוהב אדום.

ביקור במלא שערים – מישל קישקה (http://he.kichka.com)

למה לעזאזל להתעסק בקטנות האלו? מה נותן לכם העיסוק החברתי הרכילותי הצהוב (במקרה שלנו, אדום) הזה? האנשים הפשוטים האלו מעייפים אותי. אני חולם על קהילה קטנטנה איכותית, כמה בני עלייה, בעלי הבנה חדה, ברורה ומעמיקה. שאלו פעם את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף משעות של קבלת קהל, והוא השיב – שלא מתעייפים מלספור יהלומים. אבל ריבונו של עולם, כמה יהלומים לא מלוטשים, ואילו היו רוצים שילטשו אותם – מילא, אבל גושי עופרת נופלים על פניי. בקהילה החרדית אנו רואים שלא כל יהודי יכול לסבול מעמד וחיים של תלמיד חכם – המונח הזה עובר זילות איום בימינו שלנו. גם יוצא שהרבה יהודים ש"נגזר" עליהם להיות בחורי ישיבה, פשוט נפלטים משם, כי הם לא מתאימים, ולכן צריך למצוא להם מסגרת אחרת – חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ולא של פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

ולמדור השו"ת (המזדמן, ואולי יעשה קבוע):

ש: "מה אתה?" ת: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ש: "מי אבא שלך?" ת: "ארמי אובד אבי".

ש: "מאיפה אתה?" ת: "מתחת כיסא הכבוד".

הייתי צריך להוציא את הדברים במפורש – מקווה שלא פגעתי. די לחכימה ברמיזה!

ודבר אחרון בהחלט

דיברנו על סטודנטים לפילוסופיה. "האוניברסיטה המשודרת" מתוך תוכניתם של הצמד המבדר במיוחד: טייכר וזרחוביץ'. הרפרנס לליבוביץ ברור, וזה עושה את המערכון הרבה יותר מצחיק.