הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

זהו יום הבוחר – על מצוות בחירות

זהו יום הבוחר – על מצוות בחירות

כי בנו בחרת

ה"ציץ אליעזר" השכים באותו יום בבוקר מוקדם. מתוך מגירת העץ הקטנה הוציא את התעודה הכחולה, לבש את המעיל ואת הכובע של יום-טוב וצעד לבית הספר בשכונתו. בכניסה לאחת הכיתות רשימה ארוכה ושמו בה. הוא הגיש ל"בית דין" הקטן שם את התעודה, והם נתנו לו מעטפה. מבעד לפרגוד הוא הכניס פתק למעטפה בהתרגשות ובידיים רועדות. בטרם שלשל את המעטה לקלפי, בתוך ליבו הרגיש כעין אומר "לשם יחוד…לקיים מצוות שום תשים עליך מלך". הוא יצא, בהודאה גמורה לבורא עולם שזכה לקיים את המצווה הנדירה של "שום תשים", פנה לסעודה חגיגית בביתו לציון המאורע.

הסיפור הזה הוא אמנם שלי, אבל הוא מבוסס על עדות אמיתית של ה"ציץ אליעזר", שלצערי הרב גם לאחר חיפושים רבים לא הצלחתי להתחקות אחריה. (לא זוכר איפה קראתי אותה – מי שיוכל לעזור לי למצוא את המקור – אודה!) ביום הבחירות יש תחושת חג. שבת-שבתון. ברדיו שירים חגיגיים, כל ישראל ערבים ונחמדים, יוצאים לקניון ולפארקים לעשות על-האש, לא אחרי שכל אחד קיים את מצוות היום. השמיים של יום שלישי מחייכים, וכולם ממתינים לשעה שמונה לסקר של מינה צמח. ריטואל לאומי של ממש. אנחנו היהודים אוהבים חגים, תנו לנו רק עוד סיבה למסיבה, אבל האם יש פה משהו מהותי יותר? הציבור הדתי והחרדי מגלים התרגשות מהבחירות, זה לא עוד מעשה ריק, או מעשה שעושים "כי חייבים". האם יש מצווה או איזה ערך דתי להצביע בבחירות?

מי רוצה מלך?

בספר דברים משה רבינו אומר לבני ישראל:

כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לקֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא

מתקופת השופטים ועד ימינו לא ברור למה התכוון משה. האם הוא התכוון שיש מצווה למנות מלך – שזה דבר חיובי, או שיש היתר למנות מלך, למרות שהדבר עצמו שלילי, כי הרצון הוא להידמות לגויים סביב. שמואל הנביא, להזכירכם, לא עף על הרעיון של המלכת שאול, וגם טוב יותר מידי לא יצא מזה. לעומת זאת, דוד המלך היה אחלה מציאה. גם התנאים נחלקו האם יש פה מצווה משובחת או היתר לדבר מגונה, עם הגבלות מסוימות.

הרמב"ם קבע שזאת מצווה של ממש, והקדיש לה כמה פרקים עם דקדוקים על המצווה: צריך שהמלך יהיה זכר, שלא עסק בעברו במקצוע שהעם בז אליו, שיהיה יהודי עדיף מיוחס מבית דוד ועוד ועוד. אבל היה מי שסבר שאין מצווה כזאת בכלל. הסיפור של אברבנאל גרם לו להסתייג מכל העניין המלוכני. מלך ספרד ואישתו איזבלה גירשו אותו מפורטוגל (שהייתה עדיין עם ספרד) על אף היותו שר אוצר שמונה שנים, גם בנאפולי בעטו בו החוצה, ורק לאחר נדודים רבים הגיע לונציה. שם לראשונה ראה את שיטת הנסיכויות המתחלפות. אברבנאל אהב מה שראה:

"אינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט… ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות… ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים. הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר "חמת מלך מלאכי מות" משיחטאו אנשים רבים בהווסדם יחד כי אם האחד יטה מני דרך, ימחו האחרים בידו, ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם. ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש: הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי מלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלוקים עמהם… והנה המלכויות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועיקש, לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות בחוכמה בתבונה ובדעת"

למה צריך מלכים ושטויות, יש שיטות מלוכה טובות יותר, אומר האברבנאל, כמו רוטציה של נסיכים שיכולים להעדיף את מי שעושה שטויות. באחרית הימים, הוא אמר, " לא יהיו עוד מלכים ולא שרים בין בני אדם, אבל יהיו כולם שווין כמו שהיו בתחילת הבריאה."

נסיכים איטלקים – מתוך משחק מחשב.

בין הגישה של הרמב"ם שצריך מלך של ממש לגישה של אברבנאל שאין מצווה להמליך מלך ואדרבא, עדיף שלטון דמוקרטי (ואת דברי חז"ל הוא רואה כהוראת שעה בעת הכניסה לארץ ולא לדורות), יש גישה מפשרת. הנצי"ב בן המאה ה19, פירש את "ככל הגוים אשר סביבותיי", באופן הבא: אני מסתכל על הגוים סביב, איזה מלך שטוב להם – טוב לי. אם זה מלך ממש, נשיא, או ראש ממשלה, גם אני לוקח, ובזה אני מקיים מצוות מלך ממש:

"ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'".

השיטה של הספורנו דומה – מצוות מלך היא לאו דווקא שלטון מלוכני, אלא כל שלטון שעם ישראל חפץ בו. כנראה גם הוא הושפע מהמודל האיטלקי המצליח.

שליטה מרחוק

אבל כל אלו דיונים בעלמא. מצוות מלך, אם קיימת, היא בזמן שעם ישראל חזר מהגלות. עבור רוב הציבור החרדי, כל הדיון הזה מחוץ לנושא, וניגע בדעתם אחר כך. גם חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי, אפילו שסובר שאנחנו ב"אתחלתא דגאולה", הבחירות לכנסת הם לא בדיוק מה שהתכוונה התורה, שהמלך אמור להיות השליט האידיאלי הסופי, בזמן שקיים נביא, בעוד שאנחנו עוד לא שם. אבל יש מי שסבר שיש פה "מצווה קצת", כי הכנסת זה הדבר הקרוב ביותר שיש למלך. ויש מי שאמר, שאם העם כולו בוחר במלך, אין צורך לא בנביא ולא בסנהדרין.

אז עם ישראל החליט שהוא רוצה מלך בעל 120 כסאות. הדבר הזה מעלה שאלות רבות. למשל, האם המצווה היא למנות מלך, או דווקא מלך מסויים? האם נאמר שקיימתי את המצווה עם הצבעתי נגיד לבל"ד, מר"צ, או ציפי לבני? או שרק מלך ג'ינג'י מיוחס מבית דוד תופס?

עד לגבי בחירה של לא-יהודים, הדעות תמימות – התורה אומרת שאי אפשר לשים מלך שהוא "לא מזרעך". עבור אישה, הדברים מתחילים להסתבך. הרמב"ם דורש "מלך ולא מלכה". מצד שני, הכנסת לא בדיוק מלך, וגם דבורה הייתה מנהיגה מדינית (שופטת) של עם ישראל. והדבר תלוי במה שנכתב לעיל – אם שופט שמתחלף יש לו דין של מלך או לא. וגם אם נסגרנו על מלך יהודי זכר, אם נצביע לשמאל הקיצוני, קיימנו את המצווה? יודעי ספר מרננים את החיוב דווקא במלך ש"נוהג כישראל", כלומר שומר תורה ומצוות, אבל אין לנו בידנו את ה"דתומטר" הנחשק שיגיד לנו אם גודל הכיפה של בנט עונה לגדר ההלכתי של מלך ישראל.

מסכת דמוקרטיה

ובינתיים בגיזרה החרדית שמחה. מה מושך אותם להתייצב מידי ארבע שנים (פחות) בקלפי? יש מי שאמר, שכמו שיש לבני נוח מצווה להקים משטר ובתי דין, ודאי גם לישראל יש מצווה שכזאת שאינה תלויה בזמן ובמקום – והכנסת לא שונה במהותה משבעת טובי העיר שהיה באירופה, או כל מועצה יהודית מכובדת. ההלכות על נבחרי הציבור בספרי ההלכה הם מפורטות מאוד, ומתארות בדיוק את החובות על הנבחר ועל הבוחרים, את ההתייחסות שלו עם קופת התקציב, את האיסור על שוחד, ועוד. הרמ"א והחת"ם סופר כבר נאלצו להכריע בהצבעות כפולות בקלפי ובמתן טובות הנאה. אצל החרדים הלמדנים, דמוקרטיה היא מסורת של ממש.

הגדולים מצביעים

אבל כנראה המניע הגדול הוא קונצנזוס חרדי, המצווה "לשמוע בקול חכמים". וכיוון שעל מצוות מלך לא מוזכר השכר, אלא דווקא על מצוות שמיעה לחכמים, אז מפלגות מסוימות יכולות בכיף להתחייב בשליש גן-עדן על התנהגות טובה, כי על אילנות גבוהים הם נתלים, ולהתחייב בעונש להיפרע מאלו המצביעים למפלגות הלא ראויות.

אפשר להמשיך לנופף בידיים, אבל מה שבטוח שכל פעולה שעושה היהודי צריך להיות "לשם שמיים". ובוודאי פעולה חשובה המשפיעה על המקום בה הוא חי. ואמנם, כל יהודי יודע את הדרך שלו לקדש את השם בעולם ולהימנע מחילולו. יש מי שחושב שלימוד תורה מקדש את ה', ויש גם כאלו שחושבים ששליטה על עם אחר היא חילול ה' נורא. יוצא שהמאמין לו רק בוחר מפלגה, אלא בוחר דרך להביע את אמונתו.

הגדולים מצביעים 2

ודבר אחרון בהחלט

אולי הכנסת זה לא בדיוק מלך, אבל גם התקווה אצל ליברמן זה לא בדיוק התקווה. גרסת הג'אז הידועה.

לחזור בתשובה ולהישאר שפוי

לחזור בתשובה ולהישאר שפוי

הארץ גועשת תמיד סביב נושאי חילונים-דתיים. אבל רק כשהדברים קורים לך אתה מבין כמה הפאניקה בציבור חזקה. פאניקה, זה מה שמוביל אנשים. פאניקה שגוררת עוד פאניקה. איפה לא.

לשבת, לקום

אתחיל בסדרה החדשה (בשבילי) המבוססת על הספר "מקימי". הספר נחשב לתורה שבכתב עבור הרבה חוזרים בתשובה, אך אני עצמי לעולם לא קראתי בו, אז החלטתי לראות את הסדרה במקום. בזמנו, הספר נאסר לקריאה עבור דתיים מבית ע"י הרב אבינר. הסיבה? לטעמי הספר די מציאותי, ואולי זאת הבעיה בעיניו של הרב אבינר. לחזור בתשובה זה לא מסע קסום בעקבות האור. במהלך החזרה, קונפליקטים ומבוכות הם דברים שבשגרה. החברים מרגישים לא בנוח, חלקם מתנתקים. ההורים מרגישים כאילו חוטפים להם את הילד, הרי הילד התמים לא יודע מה טוב בשבילו, ומישהו מכניס לו רעיונות לראש. יהיה גם תמיד את הזה שיגיד שמסורת זה דבר טוב, אבל לא יותר מידי. כל הסצנות הללו מהסדרה מוכרות לי היטב. אבל הפריע לי דבר חשוב מאוד בסדרה. החזרה בתשובה, כפי שהיא מוצגת בסדרה, מלווה בהתחרדות טבעית של החוזר. אם אתה חוזר, ברור שאתה צריך לעבור לכולל ולגדל זקן. אם את חוזרת, ברור שאת צריכה להביא ילד בשנה. האמנם? זהו המחיר שצריך לשלם? זה המשמעות בלהיות דתי? חוזרים בתשובה רבים, מתוך אובדן החברה והסביבה הקודמת שלהם מחפשים חברה חדשה לחיות בה, והחברה החרדית נותנת את חיבוק הדוב שהם רוצים. אלא מה? התגובה הזאת היא תגובה של פאניקה. החוזרים בתשובה לרוב מותקפים ע"י האנשים שאוהבים אותם הכי הרבה, אוהביהם מזדעזעים ומגיבים בפאניקה: "ממה תחיו? איך תעבדו?" והתחרדות היא תגובה חרדתית לא פחות, כאילו הם אומרים: "כולם נגדנו, אין לנו מה להפסיד, בואו נסגר בתוך עצמנו".

סצנה מתוך "מקימי"

בסיפור התשובה שלי, צומת ההתחרדות הייתה בכל צעד. שחרית הייתי מתפלל בחב"ד, אבל לא הפכתי חב"דניק. בשבתות אני מתפלל בבית כנסת חסידי וגם הייתי בטישים, אבל לא הפכתי חסיד. למדתי חברותא עם ליטאי, הכרתי חברים דתיים לאומיים, אבל אני לא אימצתי את תפיסת עולמם. זה מפתה, זה מקרב, אבל מה שמפתה הוא כנראה מעצת היצר. רציתי לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה, כשתעוזתי עמדה לי לצידי. ראיתי שערכים חרדיים רבים, כקוד לבוש וצניעות, שימוש בטכנולוגיה או חשיפה לחכמות הגויים, לא מעוגנים הלכתית, ודובריהם נתקלים בגמגום שהם מבקשים להסבירם. חבר אחד אמר לי "מצווה לשים תכלת בציצית" ואילו השני אמר "אסור לשים תכלת בציצית", ומכאן הבנתי שיש מושג של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ויותר מכן, ששכינה לא מדברת מגרונו של אף אחד. אף אחד לא הצליח להחריד אותי, הם בסופו של דבר התייאשו וקיבלו אותי כיהודי אורתודוקסי.

עשה ואל תעשה

הפאניקה, דוסופוביה שכזאת, היא שמביאה לתגובות חדות בחזרה. במקום עבודתי בחור חוזר בתשובה שלח מייל בו הוא קורא לבטל את החגיגה השנתית של פורים כיוון ש"פורים הוא יום קדוש בו ההארה יורדת לעולם הזה עד כדי טפח אחד, יותר מיום הכיפורים, ואסור לבזבז את היום הזה בחגיגות של פריצות והוללות". כמה מתנפחים וממתקים זה לא משהו שהייתי קורא לו הוללות. מישהו בלבל לו את השכל עם קטעים מהזוהר. לא במודע, הוא מנסה להיות יותר צדיק מהאפיפיור. טוב שהוא לא ביקש לבטל את ארוחת הערב בה גברים נשים יושבים יחד, שותים ארבע כוסות של יין ושרים. כל האלכוהול והרוק'נרול הזה של פסח.

כדי למנוע את הפאניקה של החוזר בתשובה, צריך להימנע מפאניקה בעצמנו. אם הורים רואים שבנם\בתם "מתחזקת", התגובה הנכונה תהיה הבנה והכלה, התעניינות – לשאול אותו, מה אתה עושה? לאן אתה הולך? מה מספרים בשיעורים? ללא לשפוט לחיוב או לשלילה. מתוך שאתם תשאלו אותו את השאלות הנכונות, גם הוא ישאל את עצמו את השאלות. עודדו אותו להציף שאלות, להתעניין, ולחשוב הם הוא באמת מאמין ומשוכנע לכל מה שהוא שומע. אל תאבדו את האופציה להיות אוטוריטה עבורו. מקלט נייטרלי.

אבל מסתבר שהפאניקה ממוסדת היטב. כנגד ארגונים רבים להחזרה בתשובה, יש ארגוני נגדיים. (הערת אגב: how come? איך אפשר להחזיר מישהו בתשובה? חזרה בתשובה היא תהליך פנימי שאדם עושה עם עצמו. בעידן של היום כל המידע היהודי נגיש. לכן לדעתי יש להפיץ את תכני היהדות, כדי שתהיה גישה והזדמנות שווה לכל אחד להכיר את המקורות היהודים, אבל היהדות לא צריכה יח"צן. אנחנו לא מנסים למכור משהו, או לשכנע מישהו. יש פה משהו פסול. אני בעד הצגת ערכים, אבל חינוך לערכים הוא דבר לא אפשרי לדעתי) ארגוני הנגד הם ברורים, הם כמו ארגוני החזרה בתשובה, רק להפך. ארגוני החזרה בתשובה מציגים פסאדו-מדע, אז ארגוני הנגד מציגים פסאדו-פילוסופיה. ויש עוד כל מיני דברים. עמותת חדו"ש, שבראשה עומד הרב הרפורמי אורי רגב, מזהירה בפני חזרה בתשובה. אני עוזב לרגע את יתר התמיהות שלי בקשר לארגון הזה. (עוד הערה: אף על פי שאני בעד הפרדת דת ומדינה, אך מסיבות להצלת כבודה הרמוס של הדת והתורה, ולא מתוך רצון לפרוק מעם היהודי עול תורה ומצוות). רק נצטט מהמדריך שלהם לזיהוי נער בתהליך תשובה:

הבן היקר שלכם חוזר הביתה יום אחד, ומתנהג מעט שונה מהרגיל. במהלך הארוחה המשפחתית הוא מעלה פתאום את האפשרות התמוהה להרחיק את הגבינה מהנקניק.

ואיך זה נגמר, אתם שואלים? על פי האתר:

כעבור שנה אתם מגלים שבנכם בכלל נשוי, ולאחר עוד שנה-שנתיים מתברר שאתם סבא וסבתא, אבל אסור לכם לראות את הנכדים. זה מותר רק אם תבואו ביום חול, בידיים ריקות, תחבשו כיפה ושביס ותשמרו את פיכם סגור.

אוי ויי! הבן חזר בתשובה! מדריך שכזה לא נותן כיוונים. הוא רק זורע פאניקה. בסדר, הבנו שהילד חוזר בתשובה. מה לעשות? איך למנוע בידו לעשות טעויות? את זה המדריך לא אומר.

העיתון של היום זה העיתון של מחר

אחד מהימים שעברו היה מוזר. בבוקר סיפר לי חבר חרדי (אני לא מספר את הסיפור במלואו, כי כך ביקש ממני החבר), שמשרת כקצין בצבא, כי הותקף אישית על רקע שירותו. הסיפור הזוויע אותי, והמשכתי הלאה לאוניברסיטה, שם חיטטתי קצת בין מדפי ספרי היהדות. מצאתי מדף מעניין, שעליו אחד אחרי השני, ספרים של ארגונים חרדיים וספרים של ארגונים חילוניים. בספרים של החילונים היו משולבים ידיעות בגנות הדת והמסורת, התבטאויות קשות ופוגעניות המציגות את הדת כאמונות תפלות ומזיקות לכל הסובבים אותם. ומנגד, אותם ידיעות הובאו בספרים החרדיים כהוכחה שכעת זאת תקופת שמד, וכל החילונים מנסים להמיר אותנו מדרך אבותינו. בגיליון החילוני הבא, הידיעה החרדית הופיעה, עם כיתוב שהחרדים קיצוניים ומוכנים להרוג (?) ולהיהרג על הדת. הלו? לא הגזמנו? אלא שפאניקה יוצרת פאניקה. זה יכול להיות מודפס בעיתון או בכריכה קשה, אבל התגובות הללו אמוציונאליות ומנותקות מכל מה שקורה בתכל'ס. נובחים, כולם נובחים. חרדים מפגינים על הגיוס, וצופה חילונית צועקת להם בחזרה – "את כולכם צריך להכניס לכלא". הם מצידם ילכו לכלא וירגישו שקיימו את מצוות "ככל אשר יורוך". אין זה להט דתי של קדושה, זהו להט פגאני כאשר אותו יהודי בטוח שאת האלוהים הוא עובד, אבל הוא בעצם סימן לעצמו מטרה נוחה. עיינו בפרשת השבוע (כי תשא).

חרדים מפגינים. ספרו לי עוד על ביטול תורה.

בפילוסופיה של ימינו מדברים על "עקרון החסד". בגדול, מה שהוא אומר, זה שבני אדם לא טיפשים. תזכרו את זה. כל אחד פועל ממניעים ודחפים שגם אתם הייתם פועלים לפיהם במצבים מסוימים. יחד עם זה קחו את האמת – מה באמת קורה כאן, לא מה מספרים לכם. ראיתי לא מזמן סיטואציה מעניינת. יהודי צדקני אחד גער ביהודי אחר על שזלזל בברכת המזון, והתחיל לבאר לו את חומרת מעשיו. האחרון מצידו, החל לתרץ הלכתית את פעולתו. מה קרה פה בעצם? שניהם משחקים במשחק שהתפקידים ידועים בו היטב. הראשון לא באמת התכוון לקיים מצוות תוכחה או להורות הלכה, אלא לגעור ולהשפיל את השני. השני, שיודע שזאת הכוונה, לא ייתן לראשון "לנצח" אז הוא משחק את המשחק, ומביא טיעונים הלכתיים למה שהוא עשה, למרות שהוא לא באמת מאמין בהם, אבל יודע שכך מצופה ממנו. ובעצם, אף אחד לא יצא מנצח. אילו הראשון היה אומר בשפה נעימה: "מה קרה לך אחי? משהו עובר עליך אמונתית? אתה לא מוצא את עצמך?", אולי השני היה מתוודה ונפתח, ולא מסתגר כנגד אותו צדוקי.

ויהי רצון שחסד ואמת יפגשו, וצדק ושלום ישקו.

ודבר אחרון בהחלט

עקרון החסד, כפי שהוצג ע"י דיוודסון, משמש בעיקר במפגש עם תרבויות זרות. הוא אומר, לדוגמא, שגם לאנשים מן המזרח יש מחשבות רציונליות. הנה אחד השירים היותר שפוע בשאלות פילוסופיות שהכרתי בתור ילד, בגרסתו המזרחית (אני חייב להודות שזה גאוני).

למתקדמים: זה לא מזכיר איזה מערכון של הגששים?

 

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

כאן צריך לבכות – ביקורת על "שטיסל"

אזהרה! הפוסט עוסק בסדרת הטלוויזיה "שטיסל". על כן, הוא מכיל פרטי עלילה ("ספויילרים"). ראו הוזהרתם.

בשצף הסדרות הטלוויזיוניות המנסות להציץ לתוך העולם הדתי והחרדי, עולה סדרה אחת עשויה היטב, הן מבחינת העלילה שלה והן מבחינת האותנטיות שלה (לרוב, כי דקי הבחנה יתהו מדוע חסידים אומרים "תיירע" ונפגשים בלובי כמו ליטאים). הסדרה מתארת את עלילתם של משפחה חסידית ירושלמית, משפחת שטיסל. בפרק האחרון, נושא אב המשפחה את הדברים הבאים בחגיגת חומש של ילדי החיידר (לקוח מתוך הסדרה):

השבוע הזה הוא שבוע לא פשוט בשבילי. אימי שתחיה מאושפזת בבית חולים. היא זקוקה להרבה תפילות. בימים האחרונים הכנתי את הדרשה לאירוע המרגש הזה. ורק אתמול הבנתי שאין בו "עמעס" (אמת). אני רוצה לספר לכם משהו. אמי שתחיה מאז שאני זוכר אותה כל יום שישי בשעות בין הערביים בזמן הדלקת נרות שבת היא בוכה. ולמה? פשוט מאוד. כי בסידור הישן שלה היה כתוב "כאן צריך לבכות". עד כדי כך פשוטה ותמימה האמונה שלה. את הדף הזה מצאתי בתהילים של אמי שתאריך ימים. הדף הזה נמצא אצלה כבר במשך שנים. היא רושמת עליו את כל השמות של הנכדים והנינים שלה, שתזכור להתפלל עד כל אחד מהם. הסתכלתי השבוע על הדף הזה ופתאום גיליתי כמה שמות שאני לא מכיר. שברתי את הראש וניסיתי לחשבו מי זה האנשים האלה ומאיפה אימא מכירה אותם? "רידג' בן סטפני", "ברוק בת סינתיה". ואז…אז גיליתי שהשמות האלה הם של דמויות מתוכניות טלוויזיה שאימא אהבה לראות.  מורי ורבותיי – כאן צריך לבכות! כמה עצומה האהבה שיש בך, אימא…! אהבה לכל אדם ואפילו לדמויות האלה, שהן דמויות שבכלל לא קיימות במציאות. גם על הצרות שלהם התפללת כל יום. כל יום. ילדים, אני מברך אתכם שהלב שלכם יהיה תמיד טהור. תמיד יהיה אכפת לכם אחד מהשני. שתמיד תתפללו.

מצאתי את עצמי, כמו הסבתא בסדרה שמתפללת על דמויות בדיוניות שלא ימותו, אף אני מתפלל על אותה סבתא שלא תמות. כי היא היחידה שנותרה מן הדור הקודם שאורו הולך ודועך, ולא מותיר לנו כיוון לאן ללכת. הכאב הוא לא על אנשים יקרים או קרובים, ולא על ידע שנעלם, אלא על אופי אמיתי, שאליו כיוונה התורה, אותו אנו מפספסים בגדול.

תמונה מתוך "שטיסל"

בסידור היה כתוב "כאן צריך לבכות". והבכי שלהם לא היה מזויף. כפי שהייתה חובה על הגוף כך הייתה חובה על הלבבות. ואת החובה על הלבבות הם קיימו בפשטות כמו החובה על הגוף. כשהתורה אמרה "ואהבת את ה' אלוהיך", זה היה ברור לאותם אנשים שצריך לאהוב את ה'. הם אהבו את ה' בצורה הכי פשוטה, כאילו היה חבר טוב, וכיוון שאהבו אותו, היה קרוב אליהם ולליבם.

היום יש מחסומים. הציניות והיוהרה הם עורלת הלב של ימינו. הם לא פותחים את הלב לקבלת רעיון כלשהו, אפילו לא אחר. ייתכן אפילו אדם רגיש מאוד, אבל בעל עולם רגשי משלו, ובכך הוא רגיש ומתנשא כאחד. הציניות עוזרת לנו להימנע מדברים שאנו יודעים בוודאות שדרושים להתמודדות מאיתנו. היוהרה נותנת לנו תחושה שאנו לא צריכים להתמודד עם שום דבר. ואנו ממשיכים לחיות בתוך בועה, בתוך פנטזיה שהכול טוב או שפשוט כולם שונאים אותנו.

הדברים מכוונים גם לחילונים וגם לדתיים. האדם הדתי יעשה לו את החשבון מתי בפעם האחרונה דרש את אלוהיו ולא דרש איזו התחסדות או חומרא לכאורה. כפי שכינה הרבי מקוצק: "השמר פן תעשה פסל תמונה כל אשר צוך ה' אלוהיך" – להיזהר מלעשות את המצוות פסל.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו זקן אחד, יזכהו ה' לאורך ימים ושנים, שהלבוש המסורתי הולם אותו ללא יותר מידי פוזה, והיא תהילתו. בימות השבוע הוא עם כיפת "ליבוביץ" שחורה, ובימי שבת הוא מחליף את הכיפה בכיפה לבנה. את ההלל הוא קורא מילה ומילה מהסידור, מחליף באמצע עמוד כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא פותח את הסידור שהודפס עוד תחת הצנזורה הרוסית. זה לא שאין פה רגש. אדרבא, יש פה מטען רגשי עצום. אפילו לא צריך את הסימון בסידור איפה צריך לרעוד בתפילת הימים הנוראים. כי אם שליח הציבור לא יעשה אפילו בכאילו, הם ירגישו את זה. אין טררם, רק שלווה, כנהר זורם, כחלק מהחיים, להיות יהודי זה קודם כל להיות.

כאשר הלבוש הדתי הופך ללבוש גרידא, אז מתקבלות צורות חיים שעלולות לגרום חילול ה' של ממש. גאווה מוחצנת היא פסולה. גאווה מוחצנת בהיותך דתי עוד יותר – האם בעצם איננו בטוחים בזהותנו ולכן מחצינים אותה? אם כך, עלינו לחשוש כי מצבנו רע ביותר.

הרב רון יוסף, ראש ארגון אורתודוקסי הנותן מענה לצעירים הומוסקסואלים, סיפר פעם שבבית הכנסת שהוא התפלל בו, יצאו כמה אנשים כנגדו בטענה שלא ראוי שאדם כמותו יעמוד בראש הקהילה. בצר להם הם פנו לזקן-המתפללים בבית הכנסת ושאלוהו. הזקן הרים את ראשו הכבד מן הספר בו היה שקוע, תפס בידו חומש ויקרא, פתח בפרשת אחרי-מות-קדושים וקרא בקול גדול לרב: "הרב! אתה עושה מה שכתוב פה?". הרב נד בראשו לשלילה. "אז הכול בסדר", סיכם הזקן.

אבל אנחנו יודעים שהכול לא בסדר. כי אנחנו פחדנים ועצלנים. פחדנים לקחת אחריות על החלטות שאנחנו עושים בחיים, ולכן מחפשים להאשים את ההלכה או את המסגרת הדתית בכך שהיא כפתה עלינו דרך חיים מסוימת. בשו"ת-סמס טיפשי שאנחנו שואלים את הרבנים. מרגישים מוגנים במקום להתמודד עם העולם, מציבים את התורה כמגן לנו מפני האתגרים, במקום להציב את עצמנו כמגיני התורה והמסורת.

והדור הולך ופוחת. על הפלפול התלמודי נוכל לשמור, אבל על הרגש של קיום מצוות תמים, פסיעה קלה לבית המדרש בבוקר, טעם של שבקיה ותה-נענע לפני הסליחות של אלול, אותו אנו עלולים לשכוח. כדי לקבל סמיכה לרבנות, אחד התנאים היה מאז ומעולם לשמש תלמיד חכם. כי דרך ארץ, במובן של הכלי בו מועברת התורה, קדמה לתורה. לראות הנהגות של מורה רוחני, היא המורשה האמיתית. פרקי אבות פותחים במטא-מסורת, כי גם אם נגיע למצב שבו תשכח התורה, תמיד אפשר לשחזר כמו בימי חזקיהו, עזרא, שמעון הצדיק ורבי יהודה הנשיא. אבל את הדרך בא מעבירים את התורה, שהיא ייחודית לעמנו, אנו עלולים לאבד. וכאן, רבותיי, כאן צריך לבכות.

הודעה משמחת

עלון חדש בשם "קרוב אליך" יופץ החל מהשבת הזאת (וירא ה'תשע"ד) בבתי הכנסת הקרובים לבתיכם. העלון יעסוק בחסידות ובעבודת ה', ועבדכם הנאמן יכתוב שם, בסיעתא דשמיא, כתבות מידי פעם. כדאי לעקוב…

הודעה משמחת נוספת

למעוניינים בלבד: סיימתי לכתוב חיבור (ספרון קצר האמת) המכיל ביקורת בסגנון ניטשאני על מצב היהדות בימינו. כיוון שאיני יודע עד כמה הוא עלול לעניין את הקהל, כיוון שהוא כתוב בצורה פילוסופית, ולפעמים נושכת, מה גם שכדאי להכיר קצת את ניטשה לפני כן, איני מפיצו ברבים לעת עתה, אבל אשמח לקבל עליו ביקורת. הרוצה לקבל העתק (במייל ואפילו בדואר!) ישלח לי מייל לכתובת בעמוד "מי אני?".

ודבר אחרון בהחלט

את התמימות הזאת שאבדה, אפשר לראות בעטיפת האלבום המצורף. ילד וילדה הולכים בערב שבת לבית הכנסת ואוחזים ידיים. ניכר מהלבוש (החושפני יחסית?) שהם אינם דתיים, אבל ודאי לאף אחד זה לא היה פעם מפריע בבית הכנסת. בית הכנסת לא צריך להיות מקום של צדקנות-יתר, מקום שבו אנו מתחפשים לדתיים פעם בשבוע, אלא מקום אמיתי, שבו אפשר להוריד את השכבות לכמה רגעים ולראות מעבר ללבוש, נשמה יהודית. להתחבר לשורש – לשבת שנותנת לנו פרופורציות. ימים של פסטיבל הזמר החסידי בסגנון עדות-החסידים.

התשובה האורתודוקסית – סיכום

התשובה האורתודוקסית – סיכום

הדת הממוסדת

לאחר שהצגתי את הרקע להווצרות האורתודקסיה (והחרדיות) ומעט מעולמו של האורתודוקס, בחלק האחרון אני רוצה להצביע על היבטים שונים באורתודוקסיה, ואולי לתת מעט לגיטמציה להמשכה.

הסדר הדתי הוא כזה: ראשית ישנה האמונה, שאותה נגדיר כפשטות כהכרה בחובה לעבוד את האלוהים (או "לעמוד כנגדו"). אני מתעלם כרגע ממשמעות של "אמונת הנבואה" ו"אמונת התורה" המופיעים במורה נבוכים. לאחר האמונה באה ההלכה. האמונה ללא הלכה היא כחומר חסר צורה, ואילו ההלכה ללא האמונה היא כשלד חלול ללא תוכן. ההלכה היא דרך מסודרת ומבוקרת לעבודת האלוהים – אשר במלאכת פסיקתה כולם בעלי דעה (כל עוד הם כמובן רואים את עצמם "במשחק" ו"חברים במועדון ההלכה"). כאן כבר יעלו שאלות – הרי מה שאני מציג היא דת ממוסדת, שלדעת אנשים רבים היא אם כל חטאת. "מילא אתה טוען שיש אלוהים" הם יאמרו, "אבל למה לעבוד אותו בדרך מוכתבת?". אין זה המקום להאריך בטרוניא כנגד דת ממוסדת בפרט, כיוון שהדברים ידועים. להם אענה, כמיטב המסורת היהודית בשאלה: האם אותם אנשים הם גם נגד מדינה ממוסדת? דת ומדינה הם דברים שלדעתי, דומים מאוד במהותם (חובות, אוטוריטה, מוסר, חברה, קהילה ועוד…). אגיד גם שדווקא בגלל הדמיון המהותי בינהם, יש להפריד ולתת לכל אחד את המקום הראוי לו. נמשיך בהשוואה. מהי "מדינה ממוסדת"? הרי כל מדינה היא ממוסדת! לא נמצא אדם מן השורה שיתנגד לרעיון של המדינה ממוסדת, מלבד האנרכיסט. האנרכיסט מתנגד למדינה ממוסדת, ואילו רוב בני האדם מן הישוב יגידו נחרצות שלא למדינה ממוסדת הם מתנגדים, אלא למדינה ממוסדת מידי, ויתכוונו בוודאי לדיקטטורה. הפתרון המדיני המקובל ע"פ רוב הוא דמוקרטיה. גם כך בדת. כאשר אנשים אומרים שהם כנגד דת ממוסדת, איני מסווג אותם ישירות כאנרכיסטים, אלא כמתגדים לדת דיקטטורית, שחוקיה מוכתבים ע"י אליטה או קבוצה דתית מועטה. זאת דת הכנסיה הימי-ביניימית. היהדות הציעה מאז ומעולם הלכה דמוקרטית, בה העם הוא חלק מן הגזרה ויש לו זכות לשמוע ולהסכים או לחלוק. הבעיה היא שהיהדות של ימינו נתפסת כדת דיקטטורית, והיהודים כצאן שעושה את מה שהרבנים אומרים. עקירת התדמית השלילית הזאת היא קשה, ואיני יודע אם תקרה בקרוב.

דגל האנרכיזם – שחור. למה לא לחיות באפור?

גוונים של אפור

החוליה הבאה לאחר ההלכה היא האורתודוקסיה – הוא קורפוס החוקים המשתנים בהתאם לזמן ולמרחב בו היהודים שומרי ההלכה פועלים. מטרתה – להכריע בתחום האפור. מדרש יפה אומר שכשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה לכל מצווה 40 פנים לאיסור ו40 פנים להיתר. אם היינו מקבלים בסיני את השולחן ערוך, לא היינו יכולים להתקיים אפילו שעת אחת. לכן ניתנה התורה עם גרעין קשה וקליפה מגומי שאפשר למתוח אותה לכאן או לשם לפי הצורך והשכל הישר. מקרים שהם לא אסורים בתכלית אבל גם צד היתר לא פשוט בהם, כפי שאמרנו "בתחום האפור", דורשים הכרעה – והיא היא האורתודוקסיה. כיוון שרוב העולם מתקיים דווקא באמצע, בתחום האפור, אז ההיבט האורתודוקסי הוא יותר דומיננטי בחיי היהודי. כמה דוגמאות. האם אכילת בשר עוף בחלב היא הלכה או אורתודקוסיה? זאת שאלה אפורה בהחלט, ולכן בהתחלה איסור עוף בחלב היה הכרעה אורתודוקסית (שלקח זמן עד שהוא התקבל, כפי שמספרת הגמרא שבמקומו של ר' יוסי היו אוכלים עוף בחלב). לאחר זמן, ההכרעה האורתודוקסית הזאת הפכה להלכה ממש, שאנו מקיימים היום.

זאת דוגמא להוספת חיוב, מה עם הורדת חיוב? אף זה קיים. אין זה הורדת חיוב ממש, אלא צמצומו עד לכמעט בלתי אפשרי. הדוגמאות הקיצוניות הם בן סורר ומורה ועיר הנידחת שכל העוקץ מן המצווה יצא, ועל כן נותרו תיאורתיות בלבד. אבל גם בימינו זה רלוונטי. לדוגמא, בעניין העלאת קרבן פסח. לפי דעות רבות, אנו חייבים בימים האלו ממש, ללכת ולהקריב על הר הבית קורבן פסח. אבל עיננו הרואות שמלבד כמה מטורפים לעניין, אין הוראה הלכתית של גדולי הדור ללכת ולקיים את אחת המצוות החשובות בתורה. מדוע? כיוון שבמציאות של היום, אותם גדולים מבינים שאין מקום לעבודה עם קורבנות. אין מדובר בעקירה של המצווה מן התורה, אלא במניעתה – בדומה לבן סורר ומורה או פרוזבול. כך גם אנו מנועים מלהביא את קרבן הפסח, ולא עוברים על מצוות עשה.

נשאלת השאלה, מהו הקריטריון למנוע מצווה או להוסיף הנהגה? זאת שאלה קשה וארוכה, אבל אוכל להציע כפתרון לדוגמא את הקריטריון של אסא כשר, כלומר "שלילת עבודה זרה". כאשר הפסיקה ההלכתית \ אורתודוקסית מכוונת כנגד מתן יחס חיובי מועדף לדבר שאינו האל, אז היא בכיוון הנכון. אין הרבה שחור ולבן. אבל בסופו של דבר היהודי רוצה לעשות מצוות ולהימנע מעבירות, ולכן אין ברירה אלא להכריע ע"פ קריטריון חזק יותר בשאלות האפורות, כאשר דרכי הפסיקה ההלכתיות הסטנדרטיות לא מספיקות.

אבל, כמו שאין דמוקרטיה 100%, כך יש גם חריגות בהלכה ובאורתודוקסיה. לדוגמא –הגזירות. ביד החכמים האופציה לגזור גזרות ומלכתחילה לא לנמק את הטעם שלהם, פן יתחכמו הקהל על הטעם ויגיעו לכדי קלות ראש. (ראו הקדמה לח"פ לרמב"ם). לדעתי, זאת אופציה לגיטימית לחלוטין, כי לפעמים העם לא צריך לדעת הכול, ומישהו כן צריך לקבל החלטות חשובות, גם אם העם לא אוהב את זה. ככה זה בדמוקרטיה, לפעמים יש צו נשיאותי או משהו. יש לזכור את העובדה שעם יהודים אנו מתעסקים.

הקוד החרדי

השלב האחרון בשרשרת הוא החרדיות – הגינונים הקטנים שעיקרם התבדלות. הבעיה המרכזית היא שרבים תופסים את הגינונים החרדיים כהלכתיים ואפילו אמוניים! (כלומר, שלבים ראשונים בשרשרת). זה קורה כאשר חוזרים בתשובה ישירות חובשים כובע שאינו קובע ומעיל שאינו מועיל, ותופסים את עצמם כיהודים צדיקים: שהרי הם לבושים בצורה הכי חרדית שיש. זה קורה גם להיפך – בהסתכלות החילונית על הלבוש החרדי כחיוב דתי-אמוני.

אני רוצה להתייחס גם לשאלה נוספת המרעישה גלים בעולם החרדי: שאלת הפאה לנשים. רבים המצטדקים השואלים מה התועלת בפאה הנראית יותר טוב משיער אמיתי, ולעיתים אפילו חורגת מן קוד הצניעות הבסיסי. לדעתי יש להפריד בין שני היבטים בפאה הנוכרית: עניין ראשון הוא עניין כיסוי הראש עצמו. כיסוי הראש לאישה קרוי במסכת כתובות (פרק ז') "דת יהודית". החיוב על האישה לכסות את שערות ראשה הוא חלק מן האותודוקסיה, הקרויה בלשון חכמים "דת יהודית". שאלת הצניעות, לעומתה – היא שאלה של חרדיות, ז"א רמה פנימית יותר. את השאלות החרדיות לא הפוסקים פותרים, אלא דווקא הקהל החרדי עצמו שקובע את הקודים. לכן, אי אפשר לטעון שפאה נוכרית היא אינה "כשרה". אפשר אולי לטעון שהיא אינה צנועה, אבל אפילו הפוסקים יודעים שזה לא תפקידם לקבוע זאת, ולכן הם מקפידים להדגיש שראוי שהפאה לא תיראה כשיער אמיתי – רק משום היות הפאה "דת יהודית" – עובדת האם השיער מכוסה ולא איך הוא מכוסה. הרי 'פרחות' יש בכל מקום, גם בחברה החרדית, ומולם נמצא דווקא חילוניות לבושות בצורה מכובדת. ההפרדה בין שני ההביטים הללו מתבקשת.

פאה – דת יהודית

בעיה גדולה יותר אצל החרדים היא שככל קבוצה, הם נוטים להגן על המקום ממנו יצאו. כלומר – יציגו את החברה החרדית כמוסרית ביותר, הטובה ביותר (בהשוואה לחילונים כמובן), ויתרצו את כל הבעיה בהינף יד ובאמירת "אצלכם אין בעיות?!". זה לא פתרון. צריך להכיר בבעיות ולמנוע לקראת הפתרון. ההתחלה קשה, צריך לצאת נגד הזרם. אבל כפי שאני תמיד אומר: "הקיצוניים יסובבו הגלגל". אי אפשר לסובב גלגל מהאמצע, רק מהצדדים. רק פעולות קיצוניות מזיזות דברים.

הן עם לבדד

בסך הכול, אנו עם של היפסטרים. אברהם הלך להתבודד בכנען ולא להיות כמו כולם. אנחנו אוהבים להיות מיוחדים ומובדלים. כשתשאלו היפסטר למה הוא לבוש מוזר, ברור שבתוך ראשו הוא סבור שזה יפה ובגלל זה הוא לבוש כך, אבל הוא יענה לכם: "כי ככה אני לבוש". גם אנו בתוך קיום המצוות שלנו, אנו מוצאים ערך פנימי לעבודת האלוהים, ואנו עושים את זה, כי אנחנו עושים את זה ללא תלות בסביבה. האדם המעוניין בקביעת ערכים דתיים בחייו, ראוי לו לקבל את הדרך המסורתית, אשר אני רואה בה כטובה ביותר. בעצם, זה מה שרוב החוזרים בתשובה עושים. אז למה טרחתי לכתוב את הפוסט הזה?

בסדרת הפוסטים הבאה: "בין ישראל לעמים": מה אומרים חכמי אומות העולם על היהודים?

ודבר אחרון בהחלט

ראיתם? אפילו לא הזכרתי את הבחירות. זה הכי קרוב שתקבלו:

שולט בכיפה

 שולט בכיפה

 "כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומי לחץ…"

החובש החושב

הכיפה הארורה הזאת שניצבת על ראשי. למה אני צריך אותה?! רק בעיות היא גורמת. בתהליך החזרה בתשובה שלי, היא הייתה האחרונה להיכנס לרשימה – אחרי כשרות, שבת, נגיעה, תפילה, לימוד – רק אחרי שממש הייתי דוס גמור, אז צצה לי על הראש כפטריה. וגם אז לא הרגשתי נוח איתה – כי היא מגדירה. היא מכניסה אותי למסגרת. עם הזמן כבר התרגלתי אליה, וגם הסביבה הקרובה שלי לא מבחינה אותי בגללה, כיוון שאני דברן ופלספן "הוא לא כמו כל הדוסים" הם אומרים. אבל הסביבה הזרה לעולם תתייחס אחרת לחובשי הכיפה. האם הם יודעים מה יש מתחת לכיפה – שם בראשו של האדם החובש אותה? האם הכיפה היא רק סטייטמנט אופנתי עבורו? אולי חברתי? אולי הוא כופר בתחפושת? לאנשים יש את הנטייה להשליך את כל המחשבות שלהם על החברה הדתית אל עבר אותו חובש כיפה רנדומלי שהם ימצאו ברחוב. הם מכריחים את העולם הפנימי שלהם, כלומר – תפיסת הדת, החברה היהודית ואלוהים עצמו, להיות תקף גם עבור האדם הדתי אותו פגשו. "רבים לבקרים רבה אמונתך" – ופירוש חכמים, שאמונתו של אדם משתנה כל בוקר. אם לאדם אחד אין אותה אמונה כל יום, האם כל הדוסים מאמינים באותו דבר? ברור שלא.

אוסף הכיפות שלי

אמונת רחוב

לאנשים רבים יש קושיות ובעיות שגורמים דיסוננס בעולם הפנימי שלהם. כשהם פוגשים את חובש הכיפה, לעיתים קרובות הם דורשים ממנו להשקיט את אותו רעש רוחני. כאשר לי קורה מקרה שכזה, אני מנסה לגרום לאנשים לשנות את התפיסה הכוללת שלהם, שינוי פאזה, שיטת מחשבה חדשה – דרך אחרת להתבונן על הבעיות האלו – ואם יאמצו את הדרך החשיבתית הזאת, אולי מעט ירווח להם. אבל הם עקשנים – "תפתור לי את הקושיות שלי, אבל תישאר במערכת הייחוס שלי" הם דורשים. נתתי דוגמא בפוסטים הקודמים על עקרונו של הרמב"ם: נקצין את העניין. אם אדם חושב שלאל יש גוף, אז ברור שיצוצו לו בעיות פילוסופיות. כל עוד הוא לא יסכים להיפטר מהמחשבה הזאת, ולקבל את העקרון שאין לו גוף, תוותר הבעיה הזאת. כך גם בדברים אחרים, לאנשים יש דעות קדומות, פרמיטיביות על היהדות, שמא הייתה עבודת אליל שמוריד גשמים כתוצאה מהקרבת חיות תמימות. הם מסרבים להאמין שיש עומק בהגות היהודית, יש מושגים שצריך להתאמץ כדי לתפוס אותם – מבחינתם, היהדות היא מה שאני מבין, ומה שאיני מבין בו, הוא מלל ריק ומבלבל. שימו לב לחגים היהודיים – זה הרבה מעבר לקלישאה "ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל". הרבה מן החגים משמעותם בפינמיות ושכלתנות נוראה – בראש השנה אנחנו מתפללים את התפילה האיומה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – אין לנו שום רצון בעולם הזה, אלא שכל הברואים יבינו, הבנה שכלית, שיש להם מסובב. כמה פילוסופיה במשפט אחד. יום כיפור הוא מסע אל תוך האני הפנימי שלי כפי שרמזתי בפוסט על ט' באב. וכך הלאה.

א מחייה, משה.

מהו האלוהים? זאת גם שאלה כואבת. אנשים לעיתים תופסים אותו בצורה פרסונלית, זקן שיושב בשמיים ואחראי שהכול יעבוד בעולם לפי שכר ועונש. עבורם, האדם הדתי, יש לו איזשהו השפעה עליו – אז הוא יכול ללכת בלי מטריה היום, לא ירד גשם. הם אינם שמים על ליבם את הטקסטים המזעזעים במסורת היהודית. אביא 3 דוגמאות:

א) לאחר חטא העגל משה מתיר נדר לקדוש ברוך הוא – שום אדם עם תפיסה מסורתית של האל לא יבלע בנחת טקסט שכזה, שהוא ממש בגדר חילול הקודש עבורו, אבל זה שוב משום שהוא מסרב "לפתוח את הראש" ולחשוב קצת אחרת.

"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלהים שימחול להם. אמר האלהים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה – אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'". (מדרש רבא, כי תבוא)

זהו טקסט לא פחות ולא יותר מזעזע, אבל העיקר מדגיש לנו שהאל הוא לא מושג פשוט כל כך.

ב) מקור שני, שגם נוגע באותו נושא הוא מן מסכת ברכות דף ל"ב ע"א – שם לאחר שמשה מתיר את הנדר אומר לו הקב"ה משהו מדהים:

"'ואולם חי אני' אמר רבא, אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: 'משה, החייתני בדבריך'".

רגע, רגע – מה ז"א "החייתני"?! איך אמר ניטשה – רק במקום שיש מתים יש קמים לתחייה. רש"י, מלך המינימליזם מבאר: "בעיני האומות" – אנחנו מגלים, שגם ביהדות ישנה מציאות כזאת שם האל חשוב כמת – גם בתפיסה מיסטית קצת של "קב"ה וישראל כולהו חד" – שאם אין ישראל, אז עבור האומות אין אלוהים. אבל חשוב להבין את התפיסה הרעיונית, שגם היהדות תופסת את האל בצורה פילוסופית נועזת. אני יושב בהרצאה עם עוד 50 סטודנטים לפילוסופיה, רובם ככולם אין להם סמרטוט על הראש. ופתאום הם מבינים שמה שהם חשבו עד עכשיו זאת דעה קדומה אינפנטילית. הם מבינים עד כמה האלוהים של דקארט, לדוגמא, מורכב – עד כמה הוא לא טריוויאלי ונהיר – ופה אני מוצא תועלת רבה. אתם יכולים לעשות בעצמכם את ההכרעות הערכיות-הדתיות או האפסטמולוגיות-אמונתיות בהתאם לרוח ליבכם, אני מקבל את הכרעותיו של כל אדם – אבל לא לפני שבאמת חשבתם והבנתם על מה אתם מדברים. אנשים תופסים דתיים כפרמיטיבים לרוב כי הם עצם פרמיטיבים במחשבתם כלפי הדת. כל הכופרים ההגונים כבר אינם. טומי לפיד, איכָּה?!

ג) גם בחירה חופשית אינה קאפ-קייקס ביהדות. אני מזמין את הקהל לעיין בפירושו של ליבוביץ לקהלת (ובסוף התייחסות לתהילים). בכל אופן, אדגים בקטנה ע"פ דברי הגמרא להלן:

"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם". (כתובות ל' ע"א)

תרגום פשוט – הכול בידי שמים חוץ ממזג האוויר ("צינים", מלשון צינה וקור) ומלכודות ("הפח נשבר ואנחנו נלמטנו" – פחים הם מלכודות היונים). אם אדם רואה שיורד גשם בחוץ – שיקח מעיל. הוא לא יכול לטעון ולומר: "אני אלך כמו שאני ויהיה בסדר בעזרת ה'". אם אתה רואה מלכודת ניצבת מולך, אינך יכול לדרוך בה ולהרהר: "אני מקיים מצוות והכול, ה' לא יעניש אותי סתם". קיצר, הגמרא אומרת לנו – אל תהיה אידיוט. ומה יעשה מי שלא שפר מזלו והוא באמת אידיוט? עליו הכתוב אומר: "שומר פתאים ה'".

ד) אמרתי שלוש, אבל אציין במילה אחת שיש מקור שם כתוב שגם הקב"ה מתפלל. ביארתי את זה במקור אחר והדגשתי את הרעיון הגדול שם. אבל בכל אופן, שימו לב לתעוזה.

מה אתה יודע?

כשזה מגיע לקשקשת על דת-אמונה-אלוהים וכאלו דברים, פתאום כולם מרשים לעצמם להיות מומחים גדולים, הגיונות ליבם הם האמת האבסולוטית, והם ילכו אחריה וישכנעו בצורה מיסיונרית את הצד המאזין. האם הם היו מדברים באותה ניחותא על תיאוריות קוונטיות בפיזיקה? יש דברים באלוהות שכולנו מבינים – לדוגמא, כולנו מסכימים שאם יש אל, אז הוא ברא את העולם. זאת אחת מהתכונות שלו. אבל דיון עמוק אני דורש רק מאנשי מקצוע – כלומר, פילוסופים בלבד. גם לא כל הרבנים לדעתי רשאים לדון בשאלות כאלו, במיוחד עם הכשרתם היא לרוב להגיד לי האם חתיכת בשר כשרה או לא. אבל אם יש רבנים עם נטייה פילוסופית, שלקחו ברצינות את תפקידם כמנהיגי קהילה אמונית אז ראוי לשמוע מה האם אומרים. וגם פילוסופים מעולם האקדמיה, גם הם צד בשיחה העליונה הזאת. אבל המדען הגדול ביותר הוא הפילוסוף הגרוע ביותר. יש נטייה להרבה אנשי מדע להביע את דעתם בסוגיות פילוסופיות. מי שאל אתכם?! אתם צריכים בסך הכול לברר איך העולם עובד – למה ומדוע, זה לא התחום שלכם. המחשבה המדעית שונה מהמחשבה הפילוסופית. דווקא בין הפילוסופים מצאתי סביבה חמה יותר לדיון אמיתי ועמוק בשאלות תיאולוגיות. אבל עדיין, הכיפה…

קבוצת כל הקבוצות

גם באולם ההרצאות קרה לי מקרה שכזה. "אתם הדתיים מאמינים ש…" נאמר לי. יש פה פרגמטיות לא קטנה. השואל יש קיטרג אותי לקבוצת הדתיים – ז"א יש "אתם" ויש "אנחנו". יריבות שכזאת, חלוקה. הדובר, ברגע ששם אותי עם כל הדוסים שיש בעולם, כפה עליי דעות מסויימות שאולי לא מתאימות לי. אני מציע אחת מהשניים: או שיעשה הפרדה מלאה, כלומר – כל יהודי הוא עולם ומלואו ויש לו אמונה בפני עצמו: דבר שנכון כפי שהצגנו. או שיאגד את כולנו יחדיו – שהרי היהדות היא מסורת משותפת לכולנו, דתיים וחילונים, ולכולנו הרשות להפוך בה והפוך בה, דכולי בה. טייק איט או ליב איט, באמאש'ך.

הבעיה היא לא רק עם הציבור החילוני, אלא בעיקר עם הציבור הדתי שמדקדק להגדיר כל מתפלל שנכנס לבית הכנסת לפי צבע כיפתו והשתלשלות ציציותיו. להרבה בתי כנסיות אני נכנס עם הכיפה הסרוגה שלי וכובע המגבעת האפור שלי, עטור בחליפה שחורה – אבל עם חולצה אדומה מתחת, וגורר אלפי עיניים צופיות אליי. "צריך ללבוש לבן בשבת, כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אומר לי יהודי – ואני אומר לו: "הא כתיב ביום המיתה דווקא, שכל יום יהיה בעינך כיום המיתה לעשות בו תשובה. אבל על לבוש אדום נאמר 'מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת' וכתיב 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים כסותו'" ועוד ראיות רבות אני מביא לו. ברור שזה לא ברצינות. אני פשוט אוהב אדום.

ביקור במלא שערים – מישל קישקה (http://he.kichka.com)

למה לעזאזל להתעסק בקטנות האלו? מה נותן לכם העיסוק החברתי הרכילותי הצהוב (במקרה שלנו, אדום) הזה? האנשים הפשוטים האלו מעייפים אותי. אני חולם על קהילה קטנטנה איכותית, כמה בני עלייה, בעלי הבנה חדה, ברורה ומעמיקה. שאלו פעם את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף משעות של קבלת קהל, והוא השיב – שלא מתעייפים מלספור יהלומים. אבל ריבונו של עולם, כמה יהלומים לא מלוטשים, ואילו היו רוצים שילטשו אותם – מילא, אבל גושי עופרת נופלים על פניי. בקהילה החרדית אנו רואים שלא כל יהודי יכול לסבול מעמד וחיים של תלמיד חכם – המונח הזה עובר זילות איום בימינו שלנו. גם יוצא שהרבה יהודים ש"נגזר" עליהם להיות בחורי ישיבה, פשוט נפלטים משם, כי הם לא מתאימים, ולכן צריך למצוא להם מסגרת אחרת – חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ולא של פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

ולמדור השו"ת (המזדמן, ואולי יעשה קבוע):

ש: "מה אתה?" ת: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ש: "מי אבא שלך?" ת: "ארמי אובד אבי".

ש: "מאיפה אתה?" ת: "מתחת כיסא הכבוד".

הייתי צריך להוציא את הדברים במפורש – מקווה שלא פגעתי. די לחכימה ברמיזה!

ודבר אחרון בהחלט

דיברנו על סטודנטים לפילוסופיה. "האוניברסיטה המשודרת" מתוך תוכניתם של הצמד המבדר במיוחד: טייכר וזרחוביץ'. הרפרנס לליבוביץ ברור, וזה עושה את המערכון הרבה יותר מצחיק.

התשובה האורתודוקסית – חלק ג'

התשובה האורתודוקסית – חלק ג'

החלקים הקודמים: חלק א', חלק ב'

נמשיך בהיבטים החברתיים של האורתודוקסיה. למעשה, רצוני הוא להדגיש שהאורתודוקסיה מהותה דווקא בהיבטיה החברתיים, שכן את ההלכה יכול לקיים גם האינדיבידואל. האורתודוקסיה היא למעשה כללי החברה היהודית, מה שקרוי בפי החרדים: "פאסט נישט", כלומר, את זה לא עושים. אין זה דבר קטן, שכן גם היהדות הקרנלית (גרעינית, אשתמש מעתה במונח הזה בכדי לבטא את היהדות ההלכתית) מכירה בחשיבות האחדות והקהילתיות.

המשבר השלישי – חברתי

בעקבות שני המשברים הקודמים, היהדות החרדית הבדילה עצמה מן הסביבה. זה קל כשזה היה בין גויים, כי הם "כבהמות נדמו". אבל הקמת מדינת ישראל הייתה סיפור אחר לגמרי. היהודים האורתודוקסים חיו בה כמיעוט. המדינה בעלת האופי החילוני הייתה בעיני רבים חידה – יהודים, אבל לא כמונו, מה לקחת מהם, אם בכלל? מתוך חששות די ברורים, היה צורך להבדיל לא רק בין ישראל לעמים, אלא גם בין ישראל לישראל.

הבידול הפיזי ממש התקיים בשכבות החרדיות, אבל הבידול הערכי היה קיים בכל שכבות האורתודוקסיה. סיפור ידוע הוא אודות מפגש בין בן-גוריון והחזון אי"ש (הדמות שייסדה את החרדי הארצישראלי), שבמהלכו המשיל החזון אי"ש את המורשת היהודית שהוא מייצג לעגלה מלאה ואת החזון הציוני לעגלה ריקה שחייבת במתן זכות קדימה. אנו רואים, איפוא, התנשאות של החרדי על החילוני: אני מביא את טוב הארץ, לי יש ערכים טובים משלך.

ההתנשאות הזאת משותפת גם לזרמים אורתודוקסים לא חרדיים. גורמים בציונות הדתית נוהגים עד היום להצביע על השתלבותם המכרעת של בני ישיבות הסדר בצה"ל ובאקדמיה, וזוקפים זאת בחינוך הערכי שמקבלים ילדי הציונות הדתית. לציונות הדתית אפשרות להתנשא לא רק בסולם הערכי, אלא גם בסולם הציוני, שכן הם מטפחים התיישבויות בארץ ותורמים לבטחון המדינה. יש פה גם התנשאות ברורה, האדם האורתודוקסי הוא ערכי יותר, ציוני יותר, ופשוט טוב יותר מן האדם החילוני.

רצוני לומר, שההתנשאות הזאת אינה אמיתית, אלא באה ממקום של מגננה של מיעוט, שמנסה להבליט עצמו מעל יתר העדה – יצירת אליטה תורנית: הם כחמורים ואנו כמלאכים. כיוון שהיהודי האורתודוקסי הוא טוב יותר, מה לו לחפש ולחקור. ההבדלים הם דקים – החרדים מביטים אחורה, "שאל אביך ויגדך", האבא לעולם לא טועה, והלאומיים מביטים קדימה: "אתחלתא דגאולה", אנחנו מביאים את הגאולה בצדקנו. (אני מודע שהראי"ה קוק מביא בכתביו תמונה שונה בתפיסתו את הציבור החילוני, אבל אני מבקש להתייחס לתופעות כפי שהם בשטח ולא בתאוריה).

נתמקד בקהילה החרדית שוב. לפני המשבר הראשון כתב רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער א', פרק ג'):

כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה [ = ייחוד ה' יתברך בעולם] … חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו.  וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה. והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא , לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא,  והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.

רבינו בחיי רואה חיוב של ממש, אפילו מן התורה, עבור כל אדם לחקור את אמונת הייחוד, לברר, לשאול שאלות, לתמוה, בכדי שיגיע אל דרך האמת – שנאמר "וה' אלוקיכם אמת", רק חקירה אל דרך האמת תעורר את האדם לאמונה בה'.

ואילו, לאחר 873 שנה כותב החזון אי"ש (כפי שפורסם ב"אמונה ובטחון"):

"ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מדות הגסות עדיו לבלום…וכשם ששכלו של האציל נכון, ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמתת מציאותו יתברך מתקבלת על ליבו ללא היסוס ולא פקפוק". (פרק א')

החזון אי"ש מפאר את בני האדם שכובשים את ליבם מפקפוקים ומכריחים את עצמם להאמין, אף על פי שלא עולה כך בדעתם. בפרק ה' הוא אומר:

"כי חמדת החכמה היא העורמה הערומה, אבל מה שבני אדם משמשים בה בשכלול גשמיהם תחת השמש לא תוסיף כבוד ורוממות לנפש החוכמה דרת שחקים…"

בפרק ה' החזון אי"ש מגמד את החכמה המודרנית, את המדע באומרו שהכול כבר התגלה והומצא והיה ידוע לפני רבותינו הקדמונים. אין ליהודי מה לחפש בחוץ. תפתח גמרא. בהמשך למה שאמרנו בחלק א', כיוון שמערכת ערכים נוספת דרושה (שאלות שלהלכה אין תשובה עליהם, כגון מוסר ופוליטיקה), אז האורתודוקסיה משמשת כפילוסופיית חיים חדשה.

(הדגשה: לדידי יש חשיבות בהתעמקות תורנית, אבל יתרונותיה הם רוחניים בלבד, מה גם שהתעמקות במדעים כלליים יכולה להיות מדרגה אל עבר התעמקות רוחנית).

הנסיך הארי והיהודי

הגישה המתנשאת גורמת כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שהאדם האורתודוקסי הוא נישא ומורם מעם ונוח לו ככה. מצד שני, לאותו אדם אין יכולות דתיות מספקות. הוא לא כלי המסוגל להכיל חיים רוחניים ברמה שהתרבות האורתודוקסית מצפה ממנו, בין אם הובל אל הדרך הזאת, בין אם הביא את עצמו לכך. אם נמשיל משל, האורתודוקסיה היא היותך "בן-מלך", וההלכה היא הנימוסין. לכן, האורתודוקסיה מגדלת לא פעם את "הנסיך הארי" בקרבה.

אני מדבר על תופעות כדוגמת האנשים המכנים את עצמם "אנוסים" או "חרדים בעל כורחם". ה"אנוסים" אינם מקימים את ההלכה, קרי שמירת שבת, כשרות, אבל לעיני חוץ חזותם חרדית. זאת אורתודוקסיה ללא הלכה. הם "נהנים" מן המעמד והקבלה החברתית האורתודוקסית (לעיתים ההנאה היא סתם פחד לעזוב). התופעה הזאת קיימת בשל כשל: הצגת מודל יחידי של היהדות. לרוב, מתפתחת תודעה אנטגוניסטית ובדלנית שמונעת מעבר מזרם אחד לזרם אחר (כלומר, מעטים הם הליטאים שיאמצו זרם לאומי, לדוגמא. עם זאת, אציין שקיימים מספר מקרים שכאלו אך זאת אינה תופעה).

במקרים שכאלו, יש לבחון כל מקרה לגופו, כל אדם הוא עולם ומלואו ונחטא אם נביט על אותם מתוסבכי-אמונה כמסכנים, מבולבלים או נגררים אחר עצת יצרם. היהדות הקרנלית מאפשרת עבודת ה' לפי רמתו האינטלקטואלית של המאמין, אבל מכל מקום, כפי שאמרנו, עליו להתבונן ולחקור את אמונתו. היות אדם חרדי או אורתודוקסי אינה מקנה מתנות רוחניות כדוגמת יראת שמיים או רוח הקודש בעקבות התאבקות בעפר החברה הסובבת אותו. על בן המלך גם ללמוד נימוסין.

תופעה הפוכה אף היא קיימת, אם כי נפוצה פחות. "בן כפר מנומס", כלומר, אדם הלכתי שאינו אורתודוקסי. אדם כזה לרוב מואס בקהילה שלו שאותה הוא מוצא מושחתת וצבועה. עם זאת, הוא הגיע להכרעה שברצונו לשמור תורה ומצוות, אבל להיבדל מן החרדיות שלעיתים סותמת פיות ומונעת שיח הלכתי הגון. עשה עלי רושם עז יהודי שהפך בהלכה בבלוג הזה. חריפתו ההלכתית מדהימה, וכפי שהוא מציג במכתבו האחרון, הוא אינו מואס ביהדות, אלא בחרדיות. זאת, איפוא, הלכה ללא אורתודוקסיה. המצב הזה סבוך יותר, אבל לפי דעתי הפתרון אף הוא מעוגן ביהדות הקרנלית. חיים דתיים ללא סביבה וחברה וצורבא מדרבנן אינם מומלצים ומיועדים למעטים. כאשר מתגלים בעיות בחברה האורתודוקסית, אסור להשתיקם אלא לטפל בהם ולזעוק עליהם. אבל, אם בעקבות בעיות אדם בורח מן מקור הבעיה – מה הועיל? עליו להישאר בתוך החברה האורתודוקסית ולפתור את הבעיה מבפנים. קל לזעוק ולצחוק מבחוץ ולקונן על החברה המתפרקת. הרבה יותר קשה להישאר בתוך החברה ולתקנה. ועם זאת, זאת הדרך הנכונה – התיקון לחברה האורתודוקסית חייב לבוא מפנים, מאנשים בעלי הכלים ההלכתיים והיכולות התורניות שידברו בכנות על פצעי החברה, כאלו שקולם יכול להישמע ללא תחושת עוינות. פתרונות מן החוץ מתקבלים בחשדות. ניקח לדוגמא את הרעיון של הזרם הקונסרבטיבי – שבגדול הוא בעד שיטות הלכתיות אך לא אורתודוקסיות. הזרם הקונסרבטיבי, לפחות ברובו פה בארץ, נכשל בלקדם יהדות ברוח התקופה – רוב הקונסרבטיבים בארץ מאמצים לעצמם דרך חיים רפורמית שמרתיעה את רוב היהודים שרואים בה גובלת בחילול הקודש. לעומת זאת, פתרונות אורתודוקסים מתקדמים, כיוון שהם באים טיפין-טיפין, עם בקרה על התפתחות תקינה, הגיונית, לשם-שמיים ולכבוד הבריות של כללי החברה היהודית, מתבססים ותופסים מקום של כבוד לאחר זמן. ייתכן והזרמים הלא-אורתודוקסים מצביעים לעיתים על מטרה נכונה, אבל הדרך והמגמה לא מוצלחות ולעיתים מכשילות.

תהליכים של יציאה בשאלה מתוך החברה החרדית הם טבעיים ובלתי נמנעים. תהליך החזרה בתשובה, כלומר – כניסה מן החברה הכללית לתוך החברה החרדית אינו תהליך הפוך, אלא תהליך סימטרי ומשלים. שני התהליכים אחד הם: הומוגניזציה של החברה היהודית. החוזרים בתשובה מביאים רוחות מן העולם שהם באו ממנו אל העולם שהם באים אליו, ואילו היוצאים בשאלה מטבלים את עולמם הקיים עם מושגים חדשים – בזכות השילוב הזה הקיצוניות מתעמעמת ויווצר בסופו של דבר טיפוס יהודי חדש-ישן, שאינו דתי ואינו חילוני, שיווי המשקל ישוב כשהיה והמושג של זהות דתית יהיה פחות רלוונטי, בדיוק כפי שהיה לפני המשבר הראשון.

התמקדתי בחלק הזה באורתודוקסיה כמעטפת החברתית. ככל חברה, יש מערכת כללים וחוקים המאגדת אותה. כיוון שהחברה האורתודקסית היא תורנית, אז החוקים האורתודוקסים שאובים מן העולם ההלכתי, ועבור אנשים רבים התחום הזה מטשטש עד כדי כך, שאינם מבדילים בין חיים דתיים לחיים אורתודוקסים. ולכן, מתוך המאיסה שלהם באורתודקסיה, מואסים גם בחיים הדתיים כולם. החלק הבא יעסוק בעז"ה בקו התפר בין אורתוקסיה להלכה.

ודבר אחרון בהחלט

הצגתי שלושה משברים שלדעתי גרמו ליהדות להיראות כפי שהיא נראית היום. שיקום אפשרי רק אם נלמד מטעויות העבר…חג שמח 🙂

התשובה האורתודוקסית – חלק ב'

התשובה האורתודוקסית – חלק ב'

בחלק הקודם עסקתי במה שלדעתי היה המשבר הראשון שהיווה יריית הפתיחה לאורתודוקסיה כפי שאנו מכירים אותה היום. בחלק הזה אעסוק בעז"ה במשבר השני, הנוגע דווקא לקהילות החרדיות. (באורתודוקסיה שאינה חרדית אעסוק מאוחר יותר).

המשבר השני – פיזי

היהדות החלה להסתעף. זרמים ופלגים הגעישו את העולם היהודי, קהילות יהודיות בכל הגלובוס, חצרות חסידיות שונות, ישיבות ותלמודי תורה שמשה רבינו לא העלה על דעתו. המשכילים היו שם, אבל באותה תקופה החשש לא היה מהותי מכמה סיבות. א', זה לא היה קוסם כ"כ להיות משכיל – רק הסקרנים ביותר שיכלו לסבול עולם של ניכור מן המקור היהודי ומן היעד הנוכרי עשו את הצעד ועזבו את היהדות. [היו גם ניסיונות לשלב חיים יהודים ומשכילים, אבל מעט מאוד ולא אעסוק בזה.]

בעולם היהודי היו מספיק נישות שכל אחד שליבו המה בקרבו יכול היה לבחון. העולם החסידי, לדוגמא, היה למרד נעורים עבור הרבה בחורים "מתנגדים". אז גיוונו של העולם היהודי, ותפארתו ע"י ראשי קהילות מרשימים וחכמים שנונים, החזיקו קהילות אורתודוקסיות מרשימות. גם בל נתעלם מן הגורם המהותי – רוב היהודים עודיהם היו אורתודוקסים, כן שהטון היהודי היה לכיוון הנ"ל. רעיונות חדשניים צמחו בקרב היהודים – רפורמיזציה, קומוניזם, ציונות ועוד, אבל הם לרוב התקבלו בחשדנות גם אם באו "מבית".

רובו של העולם היהודי המפואר שחי באירופה נמחה בין השנים 1939-1945 לאחר רדיפות של כמה שנים לפני כן. על השואה נשפכו נהרות דיו, ולכן אין לי מה להאריך. מן הסתם, אובדן גדול שכזה העלה שאלות תאולוגיות נוספות. אבל הנקודה הכואבת לא הייתה דתית, לפחות לא בהתחלה. פליטי השואה בעלי זיקה למסורת היהודית הרגישו שהעולם היהודי המפואר מתמוטט כמו בניין קלפים מול עיניהם. כל רצונם היה להציל משהו מאותה מורשת. תיאור יפה ומזעזע גם יחד של דוד הלבני מדגיש את הנקודה.

אל מחנה וולפסברג, תת-מחנה בגוש המחנות גרוס-רוזן שבשלזיה תחתית, הגיע דוד הלבני "מספר ימים לפני חג השבועות, חג מתן תורה", כפי שהוא טורח לציין במפורש. הוא עבד שם בהעברת מקדחים לתוך מנהרה והחוצה ממנה. הסיפור שבעיני רוב קוראי הספר מהווה את גולת הכותרת של קורות אותם ימים הוא מעשה בדף מ'שולחן ערוך' אורח חיים, מהדורת פעסיל בלבן, דף מהלכות הפסח (אורח חיים, תלד) שהגיע לידי הלבני, הנער, בדרך פלאית.

בשעת ארוחת-הביניים שסעד השומר הגרמני הוציא הלה כדרכו כריך, והשליך ארצה את נייר העטיפה. הנער שהבחין באותיות עבריות על גבי הנייר המוכתם בשומן, נפל לרגלי השומר והתחנן בפניו שייתן לו אותו. "הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. 'בבקשה', התייפחתי, 'תן לי אותו בתור מזכרת'. הוא נתן לי את הדף ואני לקחתי אותו למחנה … באותם ימי ראשון שבהם היינו משוחררים, היתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר שבין המחנה ובין מעשיהם היהודים במהלך ההיסטוריה". במהלך השבוע הופקד הדף בידי אחד היהודים עד שאותו יהודי התמוטט ונלקח למשרפות. "וכאשר גופו של מר פינקלשטיין עלה בעשן", חותם הלבני את סיפורו, "הדף עלה אתו".

(מתוך ההקדמה לספרו "שבירת הלוחות").

(הערת אגב: משבר השואה השתלב עם המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל,  שהיא הייתה נקודת המשבר אצל יהודי מדינות האסלאם, שהמושג אורתודוקסיה כמעט ולא נגע אליהם עד למאה ה20).

 המלך הוא עירום

השואה, איפוא, הייתה מעשה קיצוני וטראומטי ליהודי הדתי. התגובה הייתה בהתאם. עולם התורה נגדע, יש להקים אותו מחדש בכל כוחנו. הוראת שעה יצאה בפי הרבנים: כעת, כל יהודי ירא שמיים ילמד תורה ללא הפסקה. יישוב העולם יפסק – הפרנסה נדחקת, הילודה גדלה – הכול מתוך פאניקה: להחזיר עטרה ליושנה. המצב שבו חרדי אינו עובד היה אמור להיות זמני, עד שהעולם היהודי ישתקם, אבל זה לא קרה. זה גם לא יקרה. It's a brave new world.

מעטים היו ניצולי השואה, והדורות הבאים לא הבינו על מה הם מבלבלים להם את המוח. דור הניצולים לימד שיעור מוסר עם ברק בעיניים, כיסוף וערגה לרבותיו האמיתים, הזכים מכל רבב. הדור השני קיבל את הנוסטלגיה הזאת כתורה מסיני, שהרי דם האחים נשפך. צריך לתת משמעות לכך. כשבאו להעביר את המסרים לדור השלישי, הבעיה הופיעה. אנחנו מאמינים, בכל ליבנו, שהעולם התורני לפני השואה היה נפלא מכל. אבל אף אחד לא מעז להרים את ראשו, להתבונן בעולם התורני של היום ולהגיד שהוא פשוט לא כך. המפעל התורני של היום הוא דומה לפס ייצור שבו לכל תלמיד חכם מדקלמים את המנטרות של – אתם בני תורה, תורה קדושה, תורה היא סם חיים, אין לנו שיור אלא התורה הזאת. אבל האמרות ריקות מתוכן. אבותינו סיפרו לנו שהם למדו באירופה לפני המלחמה תורה שטעמה דבש. אבל מדוע לתורה היום אין טעם כזה? "כנראה שהפגם בנו" יסבירו.

הסיבה האמיתית היא שפס הייצור לתלמידי חכמים שוכח (לרוב) לתת לתלמידיו גם אהבה. ראש הישיבה פעם היה אבא שני לתלמיד, ידיד נפש אמיתי. היום הוא מלך, נעטה עליו שלל תארים ובל נתקרב אליו פן נכווה. עולם התורה מציג לתלמידיו פרצוף זועף של "פת במלח תאכל" במקום "דרכיה דרכי נועם" ו"עקיצתם עקיצת עקרב" במקום "דברי חכמים בנחת נשמעים". תלמידי ישיבות רבים נכנסים למלכוד – מדוע אני לא מרגיש כלום? האם ייתכן שכל מה שאומרים לי הוא שקר? שאלות כאלו מבעבעות בחברה החרדית היום. וכפי שאני טוען, אפשר להאשים את הנאצים גם בצרה הזאת. היהדות החרדית ניסתה להקים עולם תורני שהיה בדיוק כמו לפני המלחמה, אבל נכשלה כשלון חרוץ. העולם התורני היום הוא עולם מלאכותי ומזוייף. מורה שאינו מאמין במה שהוא אומר לתלמידיו גורם להם נזק אמוני. העולם החרדי עודנו מנסה לסחוט מעט רגשות ולהעמיד פנים שכל אדם ואדם מרגיש את מתיקות התורה, למרות שלרוב זה לא נכון, אבל לאף אחד לא נעים לומר שהוא לא מרגיש יתרון בלהיות תלמיד חכם. המלך הוא עירום.

עבור כל בחור חרדי הדרך סלולה להיות תלמיד חכם. אבל "ופושעים יכשלו בם" – גם בדרכי ה' טמונות סכנות. אף על פי היומרנות שבדבר, ניקח דוגמא מאלישע בן אבויה. בירושלמי מסופר על אביו, אבויה, שהיה אדם בעל מעמד. בברית של בנו נאספו חכמים וחשובים, ומתוך רצון להרשים את הנוכחים (או אמונה מאגית בכוח של לומדי התורה) הקדיש את בנו לתורה. אלישע גדל והתחנך בתלם שהתווה לו אביו – והוא מעיד על עצמו "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה [התורה]". התורה היא גם סם חיים וגם סם מוות. על כל אדם החובה לגלות את נתיבות החוכמה שלו, לפני שהוא מקבל אותם מאבותיו ורבותיו (הרבי מקוצק)  בבחינת "זה אלי ואנווהו" ואח"כ "אלוהי אבי וארוממהו".

הפתרון

בזמן האחרון הנזקים נחשפים, כיוון שסופו של השקר להתגלות. בהסכמת הרבנים, חרדים שאינם מוצאים את עצמם בין כותלי הישיבות רודפים אחר פרנסה והשכלה. גם בעולם הישיבות מתרחש מהפך של ממש. גם הקמת ישיבות לבחורים שחוו משבר אמוני, ששם נותנים יותר יחס לתלמיד, ועונים לו על שאלות תאולוגיות שצצות אצלו וגם הקדמת רפואה למכה והכנסת תכנים מחשבתיים בתוכניות הלימוד של הבחורים בישיבות.

בקיצור, העולם החרדי ניסה להשתקם אחר השואה, אבל החמיר את הפגיעה. כעת הוא משתקם מהשיקום הלא מוצלח הזה. אני אופטימי עד מאוד, שאני סבור שלדברים יש נטייה לחזור למצב שיווי משקל, אבל ככל תהליך אבולוציוני זה לוקח זמן. אל לנו ללחוץ על החברה החרדית שיצאו כולם לעבוד או להתגייס תוך יום אחד – זאת כסלות לשמה, וגם תעורר אנטגוניזם. יש לתת לזמן לרפא את פצעי השואה.

למרות הקושי שבדבר, הפרדתי בין המשבר הפיזי של השואה לבין המשבר החברתי בעקבות הקמת מדינת ישראל. שני המשברים קשורים זה בזה קשר בל ינתק, ואעסוק בפוסט הבא בשאלות של זהות חברתית והיבטים של יציאה בשאלה במגזר החרדי מתוך מועקה חברתית.

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

עברו 10 שנים מאז שקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות. זה הזמן לתשובה אמיתית, תשובה מחודשת. מה באמת לקחתי מהיהדות? איפה אני עומד מבחינה אמונתית? מה המקום שאני נותן בחיי להלכה? לאורתודוקסיה? לאיזה זרם אני משתייך? שאלות רבות אלו מטרידות את סובבי, אשר תופסים את אי-רצוני או אי-יכולתי להתכנס לזרם ספציפי ביהדות כדפקט או חולשה. אני מרגיש שלם עם דרכי שלי, שאפרט אודותיה בפוסטים הבאים, אבל אני מודע שהשאלות האלו דורשות תשובות.

בעקבות שאלות נוספות ומקרים שקרו לאחרונה, הפוסטים הקרובים יעסקו בשאלה ובתשובה האורתודוקסית. או – מהי אורתודוקסיה ולמה חשוב לשמור עליה?

הולדת הבדלנות

בשלב הראשוני לא אבדיל בין אורתודוקסיה לחרדיות, אף על פי שמדובר בתופעות שונות. אבל אביט על שניהם במעוף הציפור כעל תנועה אחת שמבדילה את עצמה מערכי רוב שאר העולם בשל אמונות דתיות. להגדרה הזאת יכנסו גם modox וגם תושבי מאה שערים. האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית, ובעצם ההיבדלות, בין הערכית בלבד ובין הפיזית, נבעה משלושה משברים שעברו על העולם הדתי.

המשבר הראשון – מחשבתי

היהדות הקדומה חיה פחות-או-יותר על מי-מנוחות יחד עם הפילוסופיה של ימה"ב ויוון הקדומה. ההוגים היהודים הקדומים, כדוגמת הרמב"ם ורבנו בחיי ("חובות הלבבות") התמקצעו בכלים הפילוסופים שלא התקדמו ולא התפתחו יותר מידי. מה שכן התפתח זאת דווקא הדת – הופעת האסלאם, תמורת בעולם הנוצרי (מסדרים ומנזרים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, מינות בנצרות, מסעי הצלב). הסביבה הדתית התסיסה שאלות תאולוגיות דחופות, שדרשו התייחסות מצד החכמים, וכדאי שיהיו גם משכנעות. ניקח כמה דוגמאות ידועות מהרמב"ם.

ראשית, עצם חיבורו הדחוף של הספר "מורה נבוכים". הספר, שקטע את תוכניותיו של הרמב"ם (כך הוא מעיד בעצמו, שלא סיים לכתוב ספרים שתכנן בגלל הספר הזה), מגיע כתשובה "אקטואלית" לבעיות התאולוגיות של ימיו שלו. הוא לוקח את הפילוסופיה האריסטוטלית, מגייס ומגייר אותה בכל כוחה לענות על השאלות הכאובות של ימיו. וזאת גדולתו של החיבור, הוא ענה לשאלות של הזמן, בכלי של הזמן, כלומר בפילוסופיה שהיית נפוצה אז. על כן, החיבור היה להצלחה גדולה: כי הוא הולך עם ערכי הזמן – עם פילוסופית הזמן. בהסתכלות הנ"ל הרמב"ם לא היה חרדי.

 עוד נקודה להדגשה – הרמב"ם קובע את י"ג העיקרים ושם את העיקר שלילת הגשמיות: אין לא גוף, ואינו גוף ולא ישיגוהו מאורעות הגוף (כלומר: תנועה, מנוחה וכד').

ומה בא להשמיע לנו בזה? הא למדת, שבאותה תקופה היו עוד אנשים שהאמינו בכל ליבם שיש לאל גוף (לדוגמא, ספר "שיעור קומה"). הרמב"ם עוקר אמונה שהשתרשה בלב אנשים, כיוון שלפי מה שאנו מבינים היום (כלומר, ימי הרמב"ם), שזאת טעות תיאולוגית יסודית ביותר. אמת, גם חכמינו ז"ל ראו זאת, למרות שהניסוח בחז"ל הוא מעורפל אבל די חד משמעי – אבל לפעמים הראשונים לא אמרו לנו דברים כיוון שהיו להם ברורים מאליהם, ובדרך הם השתכחו ואנו הוצרכנו לגלותם שוב. זה לדעתי מה שקרה בעקרון "אין לא גוף" (ובכלל, תופעת "ירידת הדורות" כשכחה קולקטיבית). הרמב"ם מפסיק את האמונה השגויה בשל מסקנה פילוסופית ברורה. בכל אופן, היהדות שחיה בשלום (ואף בידידות) עם הפילוסופיה של אריסטו לא פחדה להשתמש בה כדי לתרץ בעיות. אריסטו היה "האח החייל" של ההגות היהודית, אף אחד לא מערער ומהרהר אחריו.

כשאריסטו הזדכה על ציוד

אבל אז אריסטו השתחרר ובמקומו הגיע גנרל לצבא הפילוסופיה: דקרט. (אגב, לא סתם! על הקוגניטו המפורסם שלו הוא עלה בעת שפיקד כקצין על חיילים צרפתים בעוד שמירה חסרת מעש). הפילוסופיה המודרנית עקרה את מה שלפניה, ואריסטו לא מעניין אף אחד. במקום להתעסק בשאלות של קוסמוס, טבע, פוליטיקה, אסטתיקה וכדומה, עוסקים בשאלות של מוסר, חברה וחינוך. במקום לנסות להכליל את העולם (מה באטום כך במערכת השמש) מנסים לפרט כמה שניתן: החוויה הפנימית של האדם, היוצא מן הכלל. הפילוסופיה המודרנית, לא רק ששונה מן הפילוסופיה הקדומה, אלא שנגדית לה ממש. עם המהפכה הגיעו שאלות תאולוגיות רציניות. לדוגמא, שאלת המוסריות של הדת. (וולטייר). "האם הדת מוסרית?" שאלו הפילוסופים. אבל אריסטו לא היה שם, גם אם הוא היה, הוא זקן טרחן. אי אפשר לנופף במורה נבוכים יותר. אי אפשר גם להסתפק בפתרון מאגי של דאוס אקס מכינה, ששפינוזה כבר קבר את המכונה בחיק הטבע.

כעת הגיע רגע המשבר הראשוני, במקום ללמוד את הכלים החדשים, ההוגים הדתיים תקפו. "הדת? מוסרית? בטח!". אמרו. הפתרון הפילוסופי לשאלת הדת והמוסר הוא שדת היא מוסר. הדת מלמדת אותנו איך להיות מוסריים. אנשים דתיים הם מוסריים יותר. מדוע אינך רוצח וגונב, אם לא צווך מקור עליון? אנחנו הבאנו את התנ"ך, הוא המסמך המוסרי הקדום ביותר. לכן, הדת היא מוסר, המוסר הוא עליון, ולכן הדת היא אלוהית. יש אלוהים. תודה לאל. תשובות כאלו אופייניות עד ימינו, והם מופיעות כתירוצים לשאלה המוסרית אצל הרש"ר הירש ואצל הרב קוק.

לדעתי, אין זה עולה בקנה אחד עם המציאות. רוב בני האדם נרתעים מרצח לא כי הם משווים את ה' לנגד עיניהם תמיד. גם הריגת נשי וטפי שבעת העמים, או לחילופין נטילת לולב חסרי קשר למוסר.

בואו נדבר על מונוגמיה

אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאחוז בשני מערכות ערכים. (אחד מן המקומות היחידים שאני חולק על ליבוביץ). במשפט העברי נאמר לדיינים: "האמת והשלום אהבו". הקשו המפרשים: והלא במקום שיש משפט (דין התורה הקשיח) – אין שלום (הסכמתם של בני האדם), ובמקום שיש שלום – אין משפט. אסור לשופט בשום אופן לבטל אחד מהם – את המשפט האלוהי יען והוא קדוש , ואת השלום האנושי כי אי אפשר לחיות בלעדו. ("לא מצאתי ברכה טובה השלום"). האידיאל הוא לשלב ביניהם בבחינת "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" – גם אלוהים וגם האדם. אם כן, אנו מוצאים שיהודי חייב להיות גם מוסרי. המוסר (השלום) הוא עניין של גאוגרפיה ותקופה. ועדיין, יש בעצם שני קצוות שהיהודי צריך להחזיק, יש שני צירים לסבוב סביבם, ומכאן פתרנו את השאלה המוסרית. הדת לא אמורה להיות מוסרית. המוסר הוא חילוני לגמרי (בהגות החסידית, לדוגמא, בעל התניא מזהה אותו עם הנפש הבהמית). את המוסר, כמו הפיזיקה והמדע, הגויים יספקו לנו, ואנו בנוסף לכך, נקבל על עצמו את המצוות כערכים נוספים, ונעניק להם ערך דתי בלבד, ולא ערך מוסרי נוסף.

להזכירכם, רוב ההוגים הדתיים לא מסכימים עם נקודת מבט זו.

הצגתי פה רק דוגמא אחת של שאלת המוסר – אבל בכל אופן, המשבר הראשון הוא התקפה פילוסופית על ערכי העולם החדש ועל הפילוסופיה החדשה בכלל. במקום לחשוב שאולי יש צדדים של אמת בפילוסופיה המודרנית, הדת הבדילה את עצמה מן הפילוסופיה ואמרה ליהודי: או אני או היא. כך התחיל משבר ההשכלה המאוחר יותר, שאילולי הוא, לא הייתה נוצרת האורתודוקסיה.

הפרק הזה עסק עדיין בהתהוותה של האורתודוקסיה בעקבות המשבר הראשון. בפרקים הבאים אעסוק בעז"ה בנושאי: המשבר הפיזי, המשבר החברתי, אורתודוקסיה חרדיות והלכה, חז"ל – רפורמים או אורתודוקסים, למה ראוי לשמור על האורתודוקסיה.

סדרת פוסטים על הטיול באוקראינה תבוא "אחרי החגים" כמו שנקרא.

ודבר אחרון בהחלט

היום ערב-ערב-יום-כיפור. אור לט' תשרי. לא הרבה יודעים, אבל התשיעי לתשרי הוא יום חג. היום זהא אסור בתענית ובהספד וגם מרבים באכילה ובשתייה, ועליו נאמר "כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי". למעשה, היום הזה הוא יום הכיפורים האמיתי. ט' בתשרי הוא היום האחרון בעשרת ימי תשובה שאנו יכולים מתוך הרחב ויישוב הדעת ומתוך בטן מלאה ותחושת הודיה לה', לעשות תשובה מאהבה – שהיא קודמת בחשיבותה לתשובה מיראה. יום הכיפורים הרשמי שיחול מיד אחריו, הוא הברירה האחרונה: אם עד עכשיו לא הצלחנו לחזור בתשובה מאהבה, אז לא נותר אלא להפחיד אותנו עם כל הריטואלים של יום הכיפורים ואם הגזרות המפחדיות לשנה הבאה, שעליהם אנו אומרים בפיוט "ומאימת הדין נפשי תבחיל".

ומעניין הדבר, שדווקא בסופה של תפילת מוסף מוזכר רעיון עוקצני מעט:

"וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם.

בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

(עד כן אנחנו עושים את השנור הרגיל לריבונו של עולם, ומכאן …)

וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱלֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

כלומר – מה זה החיים שאנחנו התפללנו למשך שעות בתפילת המוסף? החיים הם הדבקות בה' יתברך. שאנחנו נאהב את ה', והוא יאהב אותנו בחזרה.

ואז אנחנו ממשיכים בתפילה – שאין שם ולא פנייה אחת אל הכיס של הקב"ה, אלא אל הלב.

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ                                                      אָמֵן

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה                                          אָמֵן

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ                                           אָמֵן

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ               אָמֵן

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ                                   אָמֵן

(מתוך מחזור התפילה)

אמן ואמן. גמר חתימה טובה.

ביצועו הקורע לב של יונתן רזאל.