הרבי זצ"ל מצחוק – מנהגי הפורים שפיל הפרועים

הפקות שלא היו מביישות שום פסטיגל – מבית היוצר של החצרות החסידיות. קראו וגלו מדוע פרצו שוטרי מ"צ את חסידי צאנז באמצע הטיש הפורימי, איפה מסתתר לו מקווה מתחת לשולחן של האדמו"ר מויז'ניץ, ואיזה קלטת חסידי באבוב מעבירים בסוד כבר שנים.

(י)פורסם ב"קרוב אליך", שבת זכור תשע"ז.

פורים שמח!

מודעות פרסומת

קרוב לצלחת

סיפורו של החומוס החסידי החיפאי הראשון, ושל פלאפל שהוא גם בית חב"ד.

טעמתי. טעים.

פורסם ב"קרוב אליך", יתרו תשע"ה.

qarov_elecha_62_Page_4 qarov_elecha_62_Page_5

נ.ב. – עבור קהל הקוראים הנאמן! מצטער על הפגרה הקטנה לאחרונה, כמה פוסטים חמים מתבשלים…

לשתוק או לשאול? – השואה

השבת תתפרסם כתבה ב"קרוב אליך" בעקבות ראיון עם הרב ד"ר תמיר גרנות.

אך על פי שאיני מוסיף בדרך כלל, המקרה הזה הוא מיוחד, כיוון שהשיחה עם הרב גרנות שינתה את דעתי בנושא. עד עכשיו תפסתי את השואה כאירוע סתמי, כמעט מקרי, של שנאת זרים במימדים תעשייתיים. ראיתי בה את ההשגחה, בכך שהיא קרתה דווקא ליהודים, אך לא ראיתי בה כמשהו שיש לקחת ממנו לקח.

הרעיון עם הרב גרנות הזכיר לי ש"בכל דרכך דעהו", שצריך גם ללמוד שיעור מכל דבר שיש בעולם (מילים שכולנו יודעים לדקלם – אבל ליישם, זה קשה!) ובוודאי ובוודאי לשואה.

מזכיר מעט את שיטת הרב קוק והמדע המתנגש עם התורה. שיטתו היא שילוב בין אדישות ליבוביציאנית של "המדע מתעסק במשהו אחר מהאמונה", לבין "הפשט לא מתיישב עם המדע, אבל הדרוש של התורה כן". כיצד? הוא טען שההתפתחות המדעית מצביעה על התפתחות רוחנית בקו מקביל. למשל, גילוי מימדי היקום אמורים לעורר בנו השארה לגודל הבריאה.

וגם השואה, כפריט הסטוריה, יש לקחת אותו מצד אחד כעוד מאורע היסטורי שאינו מענייני האמונה ולכן אינו מקשה עליה, אך חובה דתית לשאוב מעוצמתה, כי אותו אחד שהצילנו בפורים מאחורי הקלעים, על היהודי להאמין שהיה גם באושוויץ.

הרב גרנות מציג את שיטתו הדתית ביחס לשואה בספרו. אני מסתייג מספרות שואה, אבל פתחתי את הספר ולא יכולתי להפסיק. חובה לכל מאמין.

הראיון כאן

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

רדו מעץ, רדו אל העם

בחלק שעבר ראינו איך החסידות לקחה מושגים נפיצים כגון הקבלה והמשיח, והביאה אותם לחיי היום-יום בצורה מפרה ומועילה רוחנית. חוץ מן הקבלה המיסטית, הייתה עוד תורת סוד במסורת היהודית: והיא תורת הסוד השכלתנית. הגאונים התפלפלו בפילוסופיה, בימי הביניים ספרות החקירה הייתה מגוונת, ובראשה הרמב"ם עם מורה נבוכים, הרצוף בסודות שרק מעטים הצליחו לדלות מתוכו.

היום כבר ידוע, החסידות היא מעבר לתנועה עממית – היא מכילה עומק פילוסופי רב, בניגוד למה שסברו המשכילים, וגם בניגוד למה שסוברים לא מעט אנשים היום, שתופסים את החסידות בתור תנועה של קרקור סביב אדמו"ר ושתיית "לחיים". החסידות, איפוא, הכניסה גם את היסודות הפילוסופים היהודיים לחיינו, ומהווה נדבך משמעותי בתולדות הפילוסופיה היהודית.

גם למעריץ ליבוביציאני שכמותי, יש ביקורת. לדעתי, ליבוביץ טיפס על עץ גבוה: כל ימיו הסתייג מהחסידות. אם בגלל השפעתה מהקבלה, אם בגלל היותה תנועה עממית, אם בכלל סתם מסורת "מתנגדת". אבל כאיש רוח, ידע לחרוג לעיתים רבות ממנהגו ובפיו היו שגורים אמרותיו של הרבי מקוצק ושל "צדקת הצדיק" מלובלין, לא לפני התנצלות רבתי של: "לעיתים ניתן למצוא גם אצל הוגים אלו דברי אמת…". בספר האחרון שיצא על ה"רוח חיים" ליבוביץ אפילו בורר איזה עמדה מתוך התניא.

יש ליבוביציאנים בברדיטשב

ראשוני החסידות התעסקו ב"ספרות החקירה" הפילוסופית כדי להגיע לאמת שתעורר את אהבת ה'. בעצם, אני רוצה להראות כמה דוגמאות לכך שיש אלמנטים ליבוביציאנים בחסידות עצמה. ניקח את התזה הליבוביציאנית המרכזית: עבודת ה' צריכה להיות "לשמה" – שום דבר בתווך, לא הנאה רוחנית או גשמית או מטרה מלבד עצם עבודת ה'. החסידות אומרת משהו דומה – המטרה היא לעבוד את ה' מתוך אהבה יוקדת, תשוקה אינסופית, וחיבור אמיתי. כפי שמיוחס לבעש"ט (כמדומני) שאמר: "גם אם היו נותנים על המצוות גיהנום ועל העבירות גן עדן, עדיין הייתי מקיים את המצוות כי הם דבר ה'". יש לקיים את המצוות מתוך רגש מפעפע של אהבה לאל. את הקיום הבלתי תלוי הזה, מכנה רבי לוי יצחק מברדיטשב לרוב "עבודה מאהבה", ולעיתים גם "לשמה". לא מפתיע.

ולכן העוסק בתורה לשמה…אזי מאיר על הנפש…אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה  את שמו הבורא ב"ה ית"ש [=יתברך שמו] ובשמחת האל ית"ש…

(קדושת לוי, קדושה ראשונה)

ועוד היד נטויה בכמות הפעמים בהם הוא מדבר על לעשות רצון הבורא רק משום שזהו רצון הבורא. סתם דוגמא שמצאתי ב"שלוף":

ראוי ונכון לעשות רצון הבורא בעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד לבורא ית"ש ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר, והאמת הוא בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זאת…כי מכוח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גודל רוממות הבורא ית"ש אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו ית"ש והוסר הגשמיות ממנו…אז יבוא האדם לעבוד אותו בבחינה זו…באהבה בלי מצפה לתשלום כמול כפועל אשר שכרו יקווה.

(קדושת לוי, פירוש הגדות)

להתבודד "לשמה"

ספורט אמוציונלי?

אז מה חרה לליבוביץ? האם זה עבודת ה' הבוערת שאצלו בוצעה בקרירות טכנית? נראה שההסתייגות הייתה עניין של העדפה אישית, ולא של שלילה פילוסופית. את התפילה הנרגשת כינה "ספורט אמוציונאלי", ואמר שאין הוא בא לבית הכנסת כדי לשפוך שיחו. המעניין הוא שגם רבי נחמן חשב ככה. רבי נחמן הפריד בין תפילת קבע, אותה יש להתפלל בחרדה ובאימה, לבין התפילה שבה באמת שופכים את הלב: התבודדות. ע"פ תורת ברסלב, את ההתבודדות מבצעים בנפרד מהתפילה הקבועה באופן ברור ומפורש: ביער ולא בבית הכנסת, בלשון אשכנז (יידיש) ולא בשפת הקודש. אין בה סדר: אפשר לכעוס, לצחוק ולהביע רגשות, וכל זה הכי "לשמה", כדי לעורר אהבה.

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת. בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה)

אריסטו עם גרטל

וכעת לרמב"ם עצמו. חב"ד קשורה קשר עמוק לתורת הרמב"ם, דבר שנשמע בראשונה די תמוה, כי מי לנו רציונליסט כרמב"ם. אך ספר היסוד של חב"ד, התניא, הוא דוגמת מופת לפרשנות חסידית לרמב"ם. האדמו"ר הזקן נותן למושגים הרמב"מיסטים של "הוא ורצונו אחד" ושל תורת השלילה נופך עמוק ומפולפל, ובעצם מפתח רובד נוסף של תורת אלוהות על זו של הרמב"ם. זהו חיבור גאוני שמצליח ליישב את עולם הקבלה, יחד עם הרציונליזם הרמב"מי. גם בעיית גוף ונפש, היא מהנושאים המרכזיים של ספר זה, בו האדמו"ר הזקן שוטח את התורה המדוקדקת שלו המיטבה להבין מה קורה ממש "בפנים". להערכתי, זאת הסיבה שתורת חב"ד מדברת להרבה צעירים שמבקשים למצוא רוחניות שכלתנית יותר. ובעצם, הרעיון המרכזי של חב"ד זה "חכמה בינה ודעת"…

לאריסטו היה זקן (חסידי?)

וניתן דוגמא דווקא מה"שפת אמת" בה הוא מטיב להבין רעיון הלקוח מתוך "מורה נבוכים".

הסתכל בג' דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, פירוש כי השגחת הקב"ה בעצמו על בני ישראל, ונאמר לא הביט און ביעקב כו'…אם כן כשאדם חוטא יש עין רואה מסטרא אחרא ונמצא בחטאו חס ושלום…אבל כשאדם עושה טוב משגיח עליו הקב"ה בעצמו…הקב"ה ששולט על בני ישראל אין משגיח ברעתם רק בעת רע…ומכל מקום עיקר ההשגחה שעל בני ישראל אין בו קטרוג לעולם והבן ומצד זה צריך אדם שלא לחטוא כדי שלא יגרום ראיות העין הנ"ל ויש בזה סוד עמוק"

(שפת אמת, ליקוטים על פרקי אבות, ב', א')

ה"שפת אמת" נוגע פה בעובי הקורה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מנוסחת במורה נבוכים – ההשגחה היא דווקא ראיית המעשים הטובים, ואילו על הרשעים אין עליהם מה שקרוי "השגחה" (במובן הרמב"מי, אין השגחה פרטית על בעלי חיים, כפי שמשמע מדברי אריסטו, וגם רשעים קרואים חיות לצורך העניין הזה). ויש ישירות ניתוב לטובה – אותו סוד נורא שמספר לנו הרמב"ם אודות ההשגחה במורה נבוכים, כלומר שהקב"ה "אינו משגיח על הרשעים", דווקא פועל לטובתנו, כי המעשים הרעים לא נראים וזאת סנגוריה נפלאה.

צדיק הוא צדיק הוא צדיק – ולא רק

החסידות היא איפא, דרך ממוצעת בין הקבלה לרציונליות. יש עוד להבין את תפקידו של הצדיק בכל הסיפור. ה"נועם אלימלך" הוא ספר שכל מטרתו – להסביר את המושג החסידי "צדיק". זה לא באבא מחולל ניסים הנמצא מעל הטבע. אלא, הצדיק הוא בורג במערכת האלוהית. הנועם אלימלך מתאר לפרטים את המכניקה השמיימית שמורידה שפע עליון, ומתאר את הצדיק כחלק במערכת הזאת. לימוד בספר מראה את מורכבות התורה החסידית, גם אם בכיוון הזה זולגת יותר לקבלה מאשר לרציונאליות. הקטע החשוב הוא שגם הדברים האלו נובעים מתורה של סיבה ותוצאה, עילה ועלול. (אולי ארחיב פעם אחרת) האמונה בצדיק לא נשארת עמומה – יש לה הנמקה. וככל האמירות החסידיות: גם זה מנותב לחיינו הקונקרטיים, כי "עמך כולם צדיקים", כולנו שווים משהו, ולכולנו יש תפקיד.

ודבר אחרון לסיום

היום י"ט כסלו. היום בו מציינים את ראש השנה לתורת החסידות. זה גם יום ההילולא של תלמיד הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש. הבעל שם טוב אמר, שהמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. המגיד ממעזריטש הלחין (ככל הנראה) את הלחן היהודי הידוע בתבל: הבה נגילה. אם זה לא "יפוצו", אני לא יודע מה.

איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

לכבוד י"ט בכסלו – ראש השנה לחסידות, סדרת פוסטים שתסביר בעצם, למה החסידות כל כך חשובה לעולם היהודי כולו.

אחר המבול

רבים שואלים איפה היה ה' בשואה. עבורי, מסיבות שונות, היא שאלה נדושה ותשובותיה נדושות אף הן. אבל אני שואל את עצמי שאלה דומה: איפה היה ה' כשקם עלינו משיח השקר שבתאי צבי? הסדר היהודי מתפורר, השם הגדול מחולל, שיגעון פורע בעם, ונראה שהכול הולך אל עבר קטסטרופה של אובדן היהדות. מדוע אז, כשהכי היינו צריכים אותו, לא הופיע בגאון עוזו והזכיר לנו שהוא האלוהים, וזאת תורתו?

זאת הייתה אחת מהתקופות הקשות ביותר שידעה היהדות. משיח השקר, ספוג ברעיונות קבליים, קורע את כל מה שקדוש: הגיית השם, מאכלות אסורות, איסורי עריות. מבצע ריטואלים בלתי נתפסים של ריקודי שירי עגבים בבית הכנסת וחתונה עם ספר תורה. סוחף אחריו המון, ובסופו של דבר – מתאסלם. היהדות על סף שבירה. תחושה של חורבן אחר סערה עוטף את הקהילות. כל מה שהאמנו בו כבר לא במקומו, איך עלינו להתייחס לקיום המצוות אם לא על פי סוד נסתר? איך עלינו להתפלל? איך אפשר לבטוח בצדיק? שאלות מבולבלות נשאלו, והעולם הישן כבר לא הצליח לספק תשובות.

אז החסידות קמה. לא רק מתוך האסון הזה, אלא מתוך גורמים רבים: אליטיזם תלמודי מחד וסכנת התבוללות מאידך. על הנייר, אפשר למנות את מטרות החסידות. אבל בפועל אני חושב שהמטרה הייתה לתקן באופן כולל. כל מעוות שהיה קיים בעולם היהודי, לא נותר ללא טיפולה של החסידות. בעזרת עקרונות שהנחיל הבעש"ט ותלמידיו, יכלו הדורות הבאים כל אחד לטפל בבעיות שקמו סביבם בדרך החסידית.

קבלה רכה

אחד מהדברים שאפיינו את הדרך החסידית הייתה השימוש בתורת הסוד הקבלית. ודווקא בשימוש המיוחד הזה החסידות גרמה להצלה עצומה. בבסיס הקבלה עומד ספר הזוהר. זהות מחברו מוטלת במחלוקת – יש אומרים שחובר במאה ה15 ע"י רבי משה דה-ליאון וחבריו, ויש שמייחסים אותו לתנא (חכם מימי המשנה) רבי שמעון בר-יוחאי. אבל לא המחבר הוא מי שגרם לספר להיות נפיץ כל כך, אלא דווקא הקורא. קוראים שונים עשו עם הספר דברים שונים. מקובלי ירושלים הנהיגו מנהגי תיקון ותעניות (הקרואים ימי השובבי"ם), רבי יוסף קארו מצא השלכות הלכתיות ממש, בעוד שהרב קוק מצא בקבלה תיאור עולם מקביל, אך לא נוגע, לעולמנו אנו. ולהבדיל, השבתאים השליכו בצורה בוטה את המושגים הקבליים אל תוך מעשים שלא יעשו. האם יש עוד אופציה? היו מי שרצו להתעלם מכל המסורת הקבלית, דוגמת הדרדעים התימנים או ליבוביץ, אבל זה אבסורד – הקבלה היא כבר חלק מהארון הספרים שלנו, נרצה או לא. גם גרטה ליבוביץ סידרה את קערת ליל הסדר שלה לפי האר"י, וכיום לא קיים בתי כנסת אחד בו מישהו יעז לדגל על פרקי קבלת שבת.

אם לא הייתה חסידות, לא היה קוני למל.

החסידות הציעה דרך ממוצעת. הרעיונות הקבליים אינם מגולמים בחיינו בצורה בוטה, הם שייכים לעולמות העליונים. אבל הם נרמזים בחיינו. אנחנו מבינים עקרון אלוהי אחד, יודעים איך לעורר אותו ולבטא אותנו בחיינו אנו, ועל ידי זה הרעיון הגבוה הזה מקבל אחיזה במציאות. הקבלה היא פרקטית, אבל לא מיסטית – השימוש הוא בחיי היום-יום, לעבודת ה' של הבוקר ושל הערב, של החלפת צמיג ברכב, ושל בית המרחץ. "בכל דרכך דעהו" – יש משמעות למה שאני עושה, זה ע"פ הקבלה, אבל זה בא לעורר משהו – דווקא בתוך המאמין.

ניקח למשל את אחת האמירות הקבליות בזוהר (ח"ב- שמות, פ"ז ע"א)

"אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא" [תרגום: כל התורה היא שם קדוש]

ברור שאמירה שכזאת יכולה להתפרש באופן קיצוני. אם התורה היא שמו של הקב"ה, אז לא רחוקה הדרך מלהגיד שאמירה קטע מסוים היא בעלת השפעות כאלו, עיסוק בצורת התורה-גימטריות ונוטריקונים, ולא בתוכן, ושאר דברים שריח אלילות נודף מהם.

החסידות לקחה את האמירה העוקצנית והביאה אותה לחיים האמיתיים שלנו, באופן שמפיח בנו תקווה וכוח להמשך העבודה השגרתית. וכך כותב בעל ה"שפת-אמת" (יתרו, תרנ"ג, א')

"וכל התורה שמותיו של הקב"ה…וכתיב בורא ניב שפתיים שלום שלום רחוק ולקרוב. שעל ידי העסק בפיהם של ישראל בתורה [כלומר – שקוראים ולומדים את התורה שהעיסוק בה הוא דרך הפה] מתקרבים גם הרחוקים"

והפירוש מדהים. מה מטרתו של שם? הוא לפנות למישהו, להסב את תשומת ליבו, למשוך אותו אליי, לדבר איתו ולהתחבר אליו. כשאני קורא לחבר ברחוב, הוא מיד מסב פני אליי, מחייך ולוחץ את ידי. וכשישראל קוראים בתורה, כלומר בשמו של הקב"ה, מיד הוא מתקרב, גם לרחוקים.

דרשה יפהפייה זו מוציאה את העוקץ ומותירה אותנו עם רעיון מחובר לחיים בצורה חיובית, לא גבוה מידי, לא נמוך מידי.

המשיח מחכה לנו

אחד מהסכנות הגדולות שנשקף בדור אחרי השבתאות הייתה הרתיעה מהמשיח. מצד אחד, אין דבר יותר טבעי מלצפות לגאולה מהצרות. מצד שני, ראינו איזה צרה גרמו זרמים משיחיים. גם משיחי-שקר שלא חרגו מהדרך ההלכתית (יותר מדי, בכל אופן), הנחילו אסונות על עם ישראל, אם נרצה לקחת כדוגמא קדומה את בר-כוכבא. אז באה החסידות להרגיע את הרוחות – השאיפה היא אותה שאיפה. אבל למשיח דרכים רבות להיכנס לחיינו. יש שהוא רוחני לגמרי: "רוחו של משיח", זאת מין מציאות שנוגעת-לא-נוגעת, מרחפת על פני המים, במציאות שלנו. יש שהוא קונטינגנטי (כלומר, הקיום שלו הוא דווקא באפשרות בכל דור שלא תמיד מתממשת), ויש אפילו שהוא הגיע, אבל בקטנה – באופן אישי. את כל אלו הביאה החסידות לעולם, ובכך לא הכחידה את מושג המשיח מצד אחד, והפכה אותו ללא-מזיק ולכזה שאפשר לדבר עליו ולעסוק פה ללא להיגרר לסכנה. הגאולה הופכת להיות משהו יום-יומי שכולנו יכולים לחוות. כל הצלחה קטנה היא גאולה, כל צפייה קטנה היא חלק מהצפייה למשיח. הגאולה לא תלויה בחמור הלבן. היו אדמו"רים שאפילו גערו במחשבי הקיצין שרצו להביא את המשיח הבשר-ודם. רבי אליעזר בדז'יקוב, ראה שבעיירה הפסיקו כל הסוחרים ובעלי המלאכה לעבוד, כיוון שהיו בטוחים שהמשיח יבוא בשנת תר"כ (אותיות "כתר"). הוא עמד בשבת על הבימה ואמר: "הנני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואחכה לו בכל יום שיבוא, אבל נשבע אני שלא יבוא בשנת כת"ר…". וכך ענה גם אחד מאדמו"רי חב"ד (!) ה"צמח-צדק", לבנו כששאל מדוע המשיח לא בא באותה שנה, שרבים חישבו שיבוא בה:

"אפשר ליישב הלא ביאת המשיח היא גילוי פנימיות התורה, והנה השנה נתפרסם הספר "ליקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן…"

כלומר, אחד מענייני המשיח הוא גאולת הדעת – פרסום ידיעות חדשות בתורה. וזה קרה גם קרה…

ויש לשאול – אם כך, לאן אבד המשיח האמיתי? אותו בן-דוד ספציפי שילחם מלחמות ה' וכו'? הוא לא נעלם לשום מקום, אומרת החסידות, אלא הוא תמיד שם – הוא מחכה לנו, כמו שאנחנו מחכים לו. ובבוא העת, כך היא מבארת, כל התיאורים ה"קלים" של המשיח יתלבשו ויתאחדו יחדיו.

הצמח-צדק: "המשיח כבר הגיע!"

בחלק הבא – כיצד שילב האדמו"ר הזקן את מורה נבוכים עם תורת הקבלה ביצירת מופת, רבי לוי יצחק מברדיטשב כליבוביציאן, ועוד.

 ודבר אחרון בהחלט

ידוע שהחסידות הביאה לנו מאות, אם לא אלפי, ניגונים מרטיטים. לשם שינוי, אני מחפש דווקא את המקור של הניגון החסידי הזה. מי יודע?

אדמו"רים ללא הפסקה

מתוך "קרוב אליך" של השבוע האחרון. הסיפור של אדמו"רי תל-אביב. מפאת קוצר היריעה ירדו סיפורים נפלאים בעריכה וביניהם: על האדמו"ר החשמלאי, על ה"קומבינה" שעשה ביאליק עם האדמו"ר מלוצק, ועל המכולת של בעלז במרכז שנקין…

אדמורים ללא הפסקה

אדמורים ללא הפסקה

ובנעימה קדושה

ובנעימה קדושה

לש'

היה יהודי אחד שלימד אותי מהי אהבה. וכי אהבה מלתא זוטרתי היא? אלא מי שלא כיוון את נפשו לאהוב בשר ודם, קל וחומר שלא יתעורר לאהבת הבורא. כי שתי הדברים קשורים זה בזה, שבאותה ספירת העומר קשרתי חסד שבחסד לתקן חטאם של תלמידי רבי עקיבא. לאהוב לרעך כמוך. אבל הזרע נשתל הרבה לפני, אולי באותו ערב שבת בבקעה, שעל גבי אם-16 קצר והסבתי לשולחן עם משפחה מקומית בעלת זוג בנות מקסימות. איך העיניים של האבא נצצו ב"ישימך אלוהים כשרה רבקה רחל ולאה", בעודו נושק נשיקות רכות על מצח בנותיו, תפארת ועונג קורא לבנותיו, וכל נשיקה היא "בואי כלה, בואי כלה". כאדווה לוחשת, אמרה האחת באוזנו של האבא לאחר שהצלחות הורמו מן השולחן, שהיא רוצה רק פיוט אחד ויחיד לשיר, רק את "יה-אכסוף". לעולם לא קלטתי אותו, הוא קשה מוזיקלית. הוא לא ואלס או משהו קרליבך. אבל ילדה בכיתה ב', עם חצי מהשיניים בפיה, עוקבת עם האצבע הקטנה שלה בספרון הזמירות אחרי המילים הארוכות האלו: "המתאמת ומתאחדת". לא ישנתי יתר הלילה, לא לפני ולא אחרי השמירה, הניגון מושך חוט של שני מהרקיע עד הארץ, המתאחד עם כל נפשות ישראל, עם הילדים שכל כך קל לאהוב אותם, והם יודעים ששלושה שותפין לאהבה, ושזה וזה גורם. לברך את עמו ישראל באהבה.


 

אצל ר' משה הסבתי רוב שבתות החורף. כל שבת היה טובל צנון במלח בין המרק לדג. כך היה מנהגו ההונגרי. ואז היה פותח מגירה זעירה מתחת לשולחן, ומוציא כמה סיפרוני זמירות. לאחר כחודש כבר ידעתי שהוא מחליף את הסדר של שתי הבתים האחרונים ב"צמאה נפשי", שב"יום זה לישראל" לא שרים את הבתים האמצעיים, וש"יה ריבון" שרים בלחן של החסידות הרומנית הזאת, שמורכב משתי לחנים עצובים ואחד שמח. לקראת סוף החורף, אי שם בפרשת ויחי, משהפכתי לבן-בית בכל הנוגע לניגון, רכן ר' משה לשמאלו ונאנח: רק ניגון אחד לא ידעתי, רק את "יה אכסוף", אני רוצה שמישהו ילמד אותי אותו. אתה מכיר אותו, אור?

זה רגע של אהבה, בו אתה מחזיר את מה שקיבלת כאשר זה נהנה וזה אינו חסר. כי יש בו את כל האלמנטים של מבוכה ושל נעימות, של שמחה ושל כיסופים. אני מוצא את עצמי מעמר על מפת הניילון העבה הפרוסה על מפת השבת הרקומה את פירורי החלה שנותרו בין שלוליות ציר-הדגים וחתיכות צנון חצי-אכולות, מכותרות באותיות מרובעות בספרון הזמירות, משפיל מבט ובחרישות, בחרדת מחילה משבתא מלכתא, מתחיל ניגון. "יה אכ-סוף, נו-עם ש-בת…אה-י-י-י-יאי…"


 

והשמיים של ערב שבת, כיפה שחורה שביתר ימות השבוע אין לך פנאי להסתכל בהם, ואם לא זכו ישראל להתבונן בהם אחד בשבוע, דים. שהתבוננות גם היא מביאה לידי אהבה, שלא ראיתי עד אשר אותו אחד העיר אותי כל בוקר ללמוד ב"עין יעקב" מסכת ברכות. הקדוש ברוך הוא יושב ובוכה על החורבן, אומר התנא. ומצאתי את עצמי גם יושב ובוכה. לא בגלל עצים ואבנים, אפילו לא בגלל אובדן של עמי, אלא בגלל שגרמתי למישהו שאני אוהב לבכות.

הוא הטה עלי חסד בימי הפסח, הוא המליך אותי עליו בשלושת ימי הגבלה, מאז שאהבתי אדם אחד, ידעתי איך לקיים את האהבה לקדוש ברוך הוא. ומאז שידעתי שגם אני נאהב, אגדות הגמרא הפסיקו להיות משל בעלמא, "לכאורה" או "המשכיל יבין" פילוסופי שמרוקן את הרומנטיקה משיר השירים שרבי עקיבא מצא בו. עם אחרים שרתי את "יה אכסוף נועם שבת". איתו למדתי מאמר בנועם אלימלך, איך לכולנו יש רגעי צדיקות, ואיך חיבור ואהבה בין שני צדיקים, הוא דבר שכבר נגזר בגן עדן והקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים כדי להיטיב עם העולם הזה, אבל החובה היא עלינו להתחיל בפתיחת פקעת המשי העדינה של ההשגחה העליונה. ליטוף של אדם, הוא ליטוף של ריבונו של עולם ששלח שליח.


 

הנני מוכן ומזומן, במיני חשיקה וחפיצה, לתקן מה שלא באמת האמנתי בו עד אשר הספירה הזאת נתכוננה בנשמתי וברוחי.