ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

לאחר הפוסט הדיכאוני האחרון (והיה אפילו מי שכינה אותו "פוסט טראומתי") נחזור לענייני דיומא החגיגיים. בקרוב נתקבץ עלי מצה ומרור לקריאת ההגדה – טקסט דתי מובהק, אך "קדושתה" די מרתקת בעיקר בגלל ההסטוריה של התהוותה. ההגדה מכילה פשוט הכול. בין הקטעים המסורתיים יותר אפשר למצוא פרקי תהילים (הלל בגדלים S,M,L,XL לבחירתך, רוצה תוספת צ'יפס לאוכלי קטניות?)  ומדרשים (הערת אגב: עולם המדרשים הוא עולם נפלא כיוון שהוא שימש כ"ארגז חול" לכל מיני רעיונות ואסכולות שונות שהיו בראשית התפתחותן או כבר בהתפתחות מתקדמת. באוסף המדרשים אפשר למצוא כמעט כל רעיון שעולה על הדעת). מן הצד הפחות מסורתי נמצא שעשועים מתמטיים (עברה – אחד, זעם – שתיים, מה לקח הילד? לשים לכם משלחת מלאכי רעים בקנקן?) ופיוטי שרשרת (וואלה, פתאום כולם יודעים ארמית).

שמעתי פעם דעה שסוברת שמבט עוד יותר עמוק לתוך ההגדה יגלה לנו שיש שם גם תכנים שממש לא קשורים לפסח, כמו לדוגמא הסיפור על רבי עקיבא וחביריו בבני ברק. הסיפור הזה, כך לפי הקונספירציה שטרם איששתי, מדבר דווקא על מרד בר כוכבא, כש"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" הוא סוג של "צבע אדום, הרומאים באים".

אבל לפני שכל ההאלו-בולו מתחיל, עוד לפני שהדוד מספר את הבדיחה על הביצים הקשות, צריך לתהות על הקשר בין ההגדה לבין ליל הסדר.

פסטיגל יש גם בפסח

המצווה של ליל הסדר היא "והגדת לבנך" – לספר לבן את הסיפור. אבל איך עושים? מה כדאי? איך לעניין אותם? אז זאת בעצם המטרה הראשית של ההגדה – היא נחלצת לעזרת האבא (והאמא, אגב, לא פחות) בהסברת חג הפסח וסיפור יציאת מצרים (דיכוי? אנחנו?). ההגדה היא, איפוא, מתווה והמלצה מה לעשות כדי שהסדר יעבור בשלום. כלל מספר 1 – ביזאר. ליטול ידיים ואז לבצע על כרפס במקום על לחם (וגם לדבר אחר כך במקום לעשות "ממממ…", רחמנא ליצלן!!!). לשפוך יין? להכות את הבעל עם פטרוזיליה? הכול הולך. המטרה היא שהילדים ישאלו שאלות: למה עשית את זה? מה קורה פה? השתגעתם? יותר שאלות, כך יותר טוב. מטרת הסדר היא לא דקלום מההגדה, אלא שיח, דו-קרב של שאלות ותשובות בנושא יציאת מצרים בין האבא לבן, חידוד ושינון הנושא מתוך פולמוס אמיתי. היום קצת איבדנו את זה, כיוון שגם המנהגים המוזרים שמלכתחילה היו מכוונים להיות כאלו, השתרשו והיום זה נראה לנו די רגיל, אנחנו רגילים לאותו סדר כל סדר.

הגדת טארוט

הגדת טארוט - הבן החכם מוצג כדמות חיובית לחלוטין. הרשע הוא סתם נהנתן או "כופר לתאבון". התם עושה את שאומרים לו והבן הרביעי הוא אובד ויש לאצמו ולקרבו אל שורשיו ואל סדר פסח.

4 בריבוע

כפי שהסברנו, ההגדה היא טקסט עזר לאבא. הסיפור, לפחות בתיאוריה, הסדר צריך לבוא בצורה שוטפת וזורמת של שיחה בעוד שההגדה מסייעת לאבא. די בהתחלה ההגדה מציגה בפנינו את ארבע סנריואים אפשריים בהם ניתקל בבואנו לערוך את הסדר עם הילדים. בתורה מצויים 4 מקרים בהם ילד שואל את אביו שאלה ואביו עונה לו תשובה (או לפחות אחד מהם). זה מה שקרוי בלשון ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

חכם: Mr Know-All

הסוג הראשון שאבא עלול להיתקל בו הוא הבן החכם. הבן חכם הוא בעצם חכמולוג. הוא למד בחיידר או בבית הספר הכול על פסח, הוא יכול להראות לך באטלס מאיפה הלכו בני ישראל ולאן, הוא יודע כל שלב צפוי בסדר, הוא היה בקורס לאפיית מצות, ובד"כ הוא גם קורא את הקטע המתאים לו. קיצר, אתה לא יכול לחדש לו כלום על פסח, ככה שהוא מגיע לסדר באווירת שיעמום והתנשאות. הפתרון שמציע בעל ההגדה הוא "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". "אין מפטירין" זהו החלק הסוגר את מסכת פסחים. כלומר, הוא חושב שהוא יודע הכול? יאללה, תכסח אותו. כנס איתו ברבאק ללימוד הלכות פסח, הכול: מהגעלת כלים ועד קורבן פסח. הוא כבר יכרע אל מול "הפירוק" המיועד לו ויבין שהוא לא יודע הכול. פתרון ראש בראש ישבור לו את הגאווה והוא יראה שגם אתה יודע משהו, ואולי יסכים להקשיב.

רשע: קשה להשגה

4 בנים - המאה ה20

4 בנים - המאה ה20. אחד התיאורים האהובים עלי. החכם מוצג כדמות רבנית אלטיסטית, די מתנשא בחוכמתו. הרשע הוא כהרגלם של המאיירים, מתבולל (השפם הקצר כנראה בכוונה בכדי לדמותו לצורר הידוע). התם הקלאסי עם ה"בייבי-פייס". והבן שאינו יודע לשאול ספק שייך לסדר וספק לא, וכנראה שאיבד את זהותו.

הבן הרשע הוא תעלומה. הוא מגיע לסדר, אבל נראה שהוא רק רוצה לעשות צחוקים או להקניט. למרות שיש ספק עד כמה "המנהגים הפאגניים האלו" מעניינים אותו, הוא בכל זאת בחר להגיע, אולי בגלל המשפחה. הוא מתמרמר ואומר: "מה העבודה הזאת לכם?" מה זאת כל השטויות שאתם עושים? בשביל מה? התשובה, כמו לבן החכם, היא באותו מטבע. הוא עוקץ, אז עוקצים חזרה: "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו". אף אחד לא הכריח אותך להיות פה. אתה רוצה ללכת – בבקשה, הדלת פתוחה. זה עסק שלנו, ולא שלך. המשחק של "קשה להשגה" צריך לתפוס את הבן הרשע ולעורר בו שאלות כמו "מה זאת אומרת לא עסק שלי? תן לי תשובה אמיתית! אני רוצה להתווכח!". לכל הפחות זה יגרום לו להישאר ולהתעניין, ומי יודע, בפסח קורים ניסים.

תם: עולה חדש בבית חב"ד

התם הוא הדוגמא הקלאסית. האמא הלבישה את הילד לבן והוא מגיע לסדר אצל הסבתא ורואה את סבא עורך את הסדר. או לחילופין, עולה חדש שלא ראה סדר מימיו רואה לראשונה סדר. הוא לא מבין כל כך מה קורה ולמה עושים כל דבר. הוא שואל "מה זאת?". התשובה היא פשוטה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". הסיבה היא: זכר ליציאת מצרים, לא יותר ולא פחות. עושים את הכול כדי לזכור את אותו אירוע. זהו המקרה הקל ביותר שהאבא צריך להתמודד איתו.

הערת אגב: שימו לב שבין שאלת התם לשאלת הרשע מפרידות רק שתי מילים. ללמדך שלפעמים הִתַּמְּמוּת גובלת ברשעות (למה להקטין ראש ולשחק אותה טמבל? אתה יודע שמה שאתה עושה זה בעייתי…)

שאינו יודע לשאול: לירות לכל הכיוונים

הבן הרביעי הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא לא מדבר, הוא לא יודע מה לשאול, אין לו טענות, הוא יושב ושותק ונותן לאבא לנהל את הסדר. מה עושים איתו כדי לעניין אותו? ההגדה אומרת: "את פתח לו". זה יכול להתפרש כ"תפתח לו את הראש לרעיונות" או כ"תפתח את הסיפור, תתחיל לספר עד שיהיו לו שאלות". ובשלב הזה, שאין לאבא מה להגיד כי לא שאלו אותו כלום, בעל ההגדה מתחיל במתכונת המומלצת לבן שלא יודע לשאול, שזה בעצם שאר ההגדה, העיקר שנקלע למשהו.

הגדה מערבית

יש קטעים מחייבים בליל הסדר (אמירת "פסח, מצה ומרור", אכילת אפיקומן). אך רבים מקטעי ההגדה הם רשות בכדי לנסות לעורר את הבנים המנומנמים. לענות להם על השאלות שמתעוררות, לנסות לחדש כל שנה בגימיקים חדשים, הייתי אומר שזה כמעט בגדר מצווה מדאורייתא. סדר דינאמי זה העתיד וגם העבר. ("הרי אני כבן שבעים שנה…").

אז מה אנחנו היום? איזה בן הוא הבן הממוצע? קשה לי לנסות לענות על זה. במיוחד שמעטים הסדרים שהייתי בהם שהאבא מודע לחובותו באותו ערב. פסח היום נושא דווקא אווירה גלותית של הבית של סבא, ההגדות שהגיעו ממרוקו או פולין, שמירה על הגחלת. אבל אני יותר מבטוח שאם הנכד קצת יגלה חוצפה וישאל "סבא, איך ניצלת מהנאצים?" או "טאטע, פארבוס מויישה רבינו לא מופיע בהגדה?" ראש הסדר ישמח להגיד לו משהו, לספר לו את סיפור יציאת מצרים האישי, ולחבר את החורף לאביב הנעורים.

דבר אחרון בהחלט

בליל הסדר אנו ניסב על כיסאות נוחים כבני מלכים וניזכר עד כמה רע היה לנו. מעניין שמונטי פייתון עשו דבר דומה…

מודעות פרסומת

צה"ל צה"ל כבר באים

צה"ל צה"ל כבר באים

נעים להכיר, א. י. גולדשטיין, קמ"א.

"למה התגייסת?" שאלו אותי. שאלו אותי יותר מפעם אחת. אולי נכון להקדים לכך שאלה למה בכלל שאלו אותי שאלה כזאת. ובכן, אני פחות או יותר קומבינציה של כל הדברים שצה"ל לא רוצה. חרדי – דוס גמור. ליבוביציאני – מעורר מהומות. דרמטי בהתנהגות עד כדי פסיכוזה לעיתים (מבלי לתאר כיצד 5 דקות חינוך אצלי גרמו למפקד לקפוץ מהכיסא). ימני – כי אני חושב שלעולם לא יהיה שלום רומנטי עם הפלסטינים, אלא בסופו של דבר תהיה פה מלחמה חורמה. שמאלני – כי אני חושב שלא ניתן לדכא את יצר הלאומיות הפלסטינית וגם חושב פעמיים כשמדברים על יישובים במקומות שונים בארצנו המקודשת. ועוד רבות הסיבות למה לא, ומיודעיי יודעים אותן. אז למה כן? סיבה פשוטה – אחרי הכול, אני אזרח שומר חוק. החוק אומר שצריך להתגייס. 1+1 שווה 10 בבינארית. אה, והסיבה החשובה ביותר – עד כמה אדם סגור על עצמו ועל החלטותיו כשהוא בן 18? ככה מצאתי את עצמי במסלול העתודה, לא עלינו, אבל ניצלתי את 4 שנותיי באוניברסיטה להכרה והתחברות לתאים ומסגרות שונות שנתנו לי העצמה אזרחית. רשימה חלקית: המועצה לצרכנות, התוכנית לליווי גרים במשרד הקליטה, ארגון אורתודוכסי לזכויות אדם ועוד כהנה וכהנה. ואז התגייסתי, וראיתי שהצבא עומד בהרבה מאוד מקומות על כרעי ילדים שעתה סיימו י"ב, מלווים בקצינים דשוני שנים ושומן, בעלי שערות שיבה ועיטורי "סיטרואן", "פלאפל" ו"ארונות".

הצבא צריך אקדמאים, ויש לו כמה כאלו. העתודאים עושים חיל בצבא (אז מה עוד אפשר לעשות בצבא?) וכל מה שהם נוגעים – זהב. בגלל זה ממהרים להוציא אותם לקצונה. אבל כיוון שאני כעת חייב בשירות חובה (אוי ויי!) ועוד 6 שנים לפני, רשמית אסור לי להביע דעה פוליטית . אבל כבר עשיתי את זה, לא? בכל אופן, על עניין העתודה נדבר בפעם אחרת, כשאחכים עוד קצת ואראה מעט יבשה באופק (עוד משחק מילים מתוחכם למבינים בלבד).

סרבנות היא לא מילה גסה

הכותרת לא משהו, כי בטח מוחי התנוון מרוב ראשי התיבות שנאלצי לשנן. אבל למרות שסרבות היא לא מילה גסה, אסור להגיד אותה בבסיסי צה"ל. שומו שמיים, אני בחרתי להרצות על סרבנות אל מול מפקד היחידה, סא"ל בדרגתו.

אז אילו סרבניות יש לנו? יש את הבסיסית ביותר – סרבנות גיוס. לא באים ללשכה. ואז מתחיל משחק חתול עכבר עם המשטרה הצבאית. למעשה, ואפשר להגיד ולהכליל, שהרבה מהנוער פשוט לא רוצה להתגייס מלחתחילה כי זה קשה. גם תופעת הקב"ן (שהיום בבסיסי צה"ל נקרא כבר קפ"ס לידיעתכם) ידועה לרוב. אבל לא נעסוק באלו. אלא בסרבנות על רקע ערכי ועקרוני. אמירות כמו "אני מתנגד לכיבוש" (אבל אנא שמיניסטים יקרים, אם אתה אומרים דברים כאלו, תתכוונו! אל תתכסו באמתלה של 'אנחנו שמאלים ויש לנו דעה פוליטית', כי בגיל 18 רק מעטים מכם יודעים את ההסטוריה המלאה של הסכסוך כולל היסודות של חאג' אמין אל חוסני ידיד הנאצים ואחינו הטרוריסטים מהאצ"ל). לחלופין, אמירות כמו "אני מתנגד לפינוי ישובים", הם שקולות וליגיטימיות באותה מידה עבורי. מדוע? שיעור פשוט – מי מחליט מה צה"ל עושה? הממשלה. מי בוחר את הממשלה? אנחנו. צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה, לטוב ולרע. אל תפנו אל חיילי צה"ל ככובשים או כמגרשים, הממשלה היא היחידה שאשמה. יש בעיות? לכו לקלפי.

למה כן?

כי במדינה שכולם חייבים להתגייס, בסך הכול החיילים הם חלק גדול וחשוב מאוד מכלל האזרחים. לשלול מהאזרחים זכות כל כך בסיסית של להתנגד להחלטות הממשלה, היא שלילה חצופה. אם העם לא מסכים עם פעולה מסויימת של צה"ל שכמובן נובעת ישירות מהממשלה (שוב: לימין או לשמאל), מה הוא צריך לעשות? הקושיה בעיני רבים שקולה לכל קושיה דומה. אם הממשלה רוצה לסגור את מפעל, נגיד לדוגמא, "טקסטיל דימונה" (לא רומז לשום דבר!!!), והעם כחובבי ג'ינסים, טי-שירטס ואורניום מעושר מאוד מתנגד. מה עושים? קודם הולכים נגד הממשלה. הפגנות, בלאגנים, עצרות. הממשלה לא עשתה כלום? לא רוצים בחירות? מה עושים? הולכים צעד קדימה, חוסמים בגופינו את ההריסה. קצת פאשיסטי-מרקסיסטי, אבל זאת דמוקרטיה. ואם אנשי הוצאה לפועל אף הם מתנגדים לתהלכים, אז הם יסרבו, כי בסך הכול הם גם אזרחים, והם רשאים לשבות או לא לעשות דבר שלא נראה ראוי להם. אבל כשמגיעים לחיילים העניין כבר מתחיל להשתנות. האם חיילים הם פשוט אזרחים במדים? הגישה שמבינה סרבנות (לא תומכת או מעודדת, אבל מבינה) אומרת שבעצם הדרך היחידה של החייל להביע את דעתו, דבר לגיטימי בדמוקרטיה, היא לסרב פקודה. שוב, כי יש יותר מידי חיילים ואי אפשר ליטול מהם את הזכות להתנגד לממשלה.

למה לא?

די ברור: אנרכיה. צבא חייב להיות מסודר, עם משמעת, אחר הוא לא יוכל לעבוד. אם כל אחד יעשה מה שבראש שלו, לא תהיה שליטה בסיסית במערכת, ואפשר להגיע לסכנת קיום ממשית. הצבא יהפוך להיות גרילה, פרטיזני. אמנם, גדול ומלא משאבים, אבל ללא סדר, כולם פורשים מתי שבא, כולם עושים מה שבא ואי אפשר להעביר טקטיקה או תורת לחימה מסויימת. אז צבא, מאופי הגדרתו צריך להיות בעל משמעת. אבל את זה קל להבין עבור צבא של שכירים, או אנשים שהקריירה שלהם היא צבאית. יש בעיה עם קריירה צבאית, הבעיה היא שאתה תמיד צריך לחשוב מה שהממשלה חושבת, הרי אתה מבצע את הוראותיה. למעשה, למשך כל ימי חייך אתה מסורס (פעם שכירי החרב באמת היו מסורסים, אגב). אתה לא יכול להגיד כלום, להביע כלום. תחשוב בלב מה שבא לך. תקשיב למה שמעבירים לך, תרצה תקבל, אם תרצה לא תקבל – אבל לעולם לא תוכל להשיב חזרה בתגובה. עבור חלק מהאנשים זה איום ונורא. ועבור שאר האנשים זה פשוט, ואפילו עדיף שאין להם דעה והם מנוונים פוליטית וחסרי אפשרות (אך לא יכולת!) הסקה הסטוריה. אנשים כאלו מצביעים "קדימה".  (שיט! עוד דעה פוליטית!)

זהו. מספיק פליטות פה להיום, למרות שיש לי בטן מלאה. הבלוג הבא על הצבא ידבר על בעיה הדת בצבא: מהם בעיותיה של הרבנות הצבאית ובעיות נוספות אודות הסטטוס קוו (מינוח גרוע, תסלחו לי, פשוט הוא נתקבע) שקיים כרגע בצבא בשילוש הקדוש של יהודי-צה"ל-אלוקים. עוד קצת על בינוניות דתית ועל מותה של הציונות הדתית. והבלוג על המשיח יגיע מתישהו. ואף על פי שיתמהמה.

חמש דקות חינוך

קיבלתי משימה. להעביר שיעור במשך חמש דקות על הרמטכ"לים שעמדו בראש צה"ל בין 57-67 (פרה-ששת-הימים). האמת, שלושת הרמטכ"לים דאז (לסקוב, צור, ורבין) לא עשו דבר משמעותי (מלבד אולי פיתוח של הצבא). תקופה משעמת ויבשה. המקראה שנתנו לי, מלבד שכללה רק רשימת תאריכים ופרטים יבשים, הייתה רצופה טעויות מביכות. (מישהו מכיר את המשורר אורי-צבי גינזבורג?) אגב, המקראה הוגדרה כחומר מסווג, ובכל זאת אני אסתכן, כי אם החומר הזה יגיע לידי אויב, רק תועלת תצא לנו מזה. החלטתי לקחת סיכון. העברתי הרצאה בנושא "הרמטכ"לות בתקופת ילדי הפרחים". הכנסתי את הקהל לאווירת השלום, המוזיקה והסמים באותה תקופה. תיארתי את הרגלי צריכת הניקוטין של רבין ואת הפזרנות של צבי צור לכיוון מכוניות יוקרה. ואז הגיע רגע השיא. שנת 65. עצרתי בפתאומיות. "ואז נשמע אקורד צורם, זה היה Dm". ירדתי מהבמה והתחלתי לדקלם את Hard Day's Night. הסתובבתי בין החיילים והתקרבתי למפקד. הגעתי לשורות: "Feeling you holding me tight". ושתקתי לשניה. ואז הרמתי את קולי בצווחת "Yeah!!!". המפקד קפץ ממקומו, ואני ניתרתי חזרה לבמה, מתאר את הביטלמניה הסיקסטיזית באמצעות ריקוד טוויסט. תיארתי את המאבק החינוכי של צה"ל בביטלס (לדוגמא, חלוקת פרס ישראל לחינוך לצה"ל בשנת 65, הוצאת פאזל משה דיין ועוד) תוך שימוש בגוזמאות והערות סרקסטיות. סיימתי את ההרצאה. "כמה זמן נשאר לי?" שאלתי את המפקד. הוא הביט עלי עלי בפה פעור ואמר "עברו 15 דקות…" הרמתי את ראשי לקהל ושאלתי אם יש שאלות. הקהל נותר פעור פה, כשלפתע התחיל למחוא כפיים ואפילו להשתחוות.

אמרו לי שיש לי אומץ. אבל לא כך העניין. אנשים פוחדים להרצות כי הם פוחדים להתבזות. אם אדם הוא בזוי בעיניי עצמו, ואין בו שום מידת גאווה, אז הוא לא פוחד להתבזות, ויהיה לו הרבה יותר קל לעמוד מול קהל, יהיה לו יותר נוח במעט הומור וליצנות. אני על הבמה הייתי חייל פשוט, לא יותר מזה. אולי כדי שבמקום לנפח את הקצינים בבה"ד 1 בגאווה, ילמדו אותם מעט חובות הלבבות או ר' נחמן מברסלב.

ודבר אחרון בהחלט

אם כבר שילבתי ביטלס וצבא, אי אפשר בלי גרסה של יהורם גאון לשיר ידוע של הביטלס.

ולמען מי שלא מכיר את Hard Day's Night…