תשובה בדור הלייט

זהו פוסט מעט אפורורי, המציב שאלה אך ללא פתרון מוצע. אבל יש בו ערך של חידוש, כי את המתח הקיומי שאני מתאר ודאי רבים מרגישים כמוני.

אלול כבר פה. הרימונים מעלים פירות והחום נשבר בלילות קרירים. ריח מאפי הדבש וגזימת עצי הדקל מעוררים משהו פיזי בי לעשות תשובה. להביא איזשהו מהלך רוחני. אבל יש כמה גורמים שעוצרים אותי וזה מתסכל נורא.

אלול לייט

ראשית, האם בכלל ניתן לעשות תשובה בדור הלייט? הרוחניות הגשמית (מושג מוזר) – כלומר, קיום המצוות הוא דבר שהולך ומתרופף עם השנים. הקומיקאי יאיר יעקבי הליץ ונתן הוכחה להתחממות הגלובלית: עובדה שבהסדר הוא הלך כל הקיץ עם ציצית ובשנים האלו כבר יש ימים שזה גדול עליו. ויש כל כך הרבה אמת בהלצה השנונה הזאת. אתה מרגיש את ההתרופפות הזאת, ימים ללא ציצית, ברכת המזון בחטף, פספוס תפילה במניין מידי פעם. כשהייתי צעיר, אז ההתרפפויות האלו היו המוקד המידי לתיקון בהתקדש אלול. אבל בדור הלייט, התרופפות כזאת פתאום לא נתפסת כדרושה תיקון. זה "נייס טו האב". הדתיות היהודית היא מאוד קהילתית, ו-וואלה, כשאני מביט סביבי באחת שבתות הספירה ורואה שכולם סביבי מגולחים למשעי, אני מרגיש קצת אידיוט וקצת "פרום" ומתנשא יותר מידי. כשרואים את הדתיות בתור ספקטרום, והרי מלכתחילה שמתי את עצמי על הספקטרום (אמנם בצד האורתודוקסי, אבל עדיין ליברלי-משהו), אז גם ברכת המזון לא מברכון לא נראית אבדה גדולה מידי. אדרבא, זה נראה התעסקות בקטנות.

כמה ממשפטי הוידוי רלוונטיים עבורנו? לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו. רק שכחנו אשר יצר, ופספסנו קריאת שמע. אם הייתי אפילו מזלזל במשהו בשבת או בכשרות אז היה עם מה לעבוד, אבל הפספוסים הקטנים האלו בדור שפספוסים גדולים יותר שומרים אותך עדיין בתוך הגדר, וגם בעיניי הלייטים אתה נתפס כ"דוס-דוס", נראים כמגוחכים מאוד.

ויש את הדברים שהם לא איסור ממש, אבל כשאתה צעיר, אז נראה שאלו קווים שאתה לא רוצה לעבור. התנהגות זולה יותר, שפה שהיא חלילה, לא גסה, אבל יותר "רחובית". ובואך גיל שלושים "נעשה לך להיתר", ואין לך שום רצון לחזור לשם. אתה חי בשלום אם עצמך – ואדרבא, אנשים שכמו מצורעים צועקים "טהור טהור" לכל מקום שהם הולכים נראים לך מנותקים – ובראש אתה אומר, איך לעזאזל הייתי שם.

חזרה לדרך ליבוביץ

אז אם עבירות קלות לא, והתנהגות קלה גם לא, לאן עוד יש לחזור? אולי לחזור לטקסטים שלמדתי פעם, ככה הציע חבר טוב. אז חזרתי לליבוביץ, וללוי יצחק מברדיטשב ולשאר הוגים שמאוד נהיתי לקרוא בראשית ימי התשובה שלי. אבל המפגש איתם היה כמו מפגש עם חבר טוב מתקופת הצבא אחרי תקופה ארוכה של נתק. אתם נפגשים על איזה בירה מרה, מתלהבים ומתחבקים בהתחלה: "נו מה איתך?" הוא מספר על האשה בהיריון ועל המשכנתא, מדברים קצת על מיסים ועל יוקר המחיה, נזכרים בזיכרון או שניים מאותה תקופה, מתעדכנים בנוסח "אתה בקשר עם הזה?", מחליפים רכילויות (אבל לא ממש עסיסיות, כי גברים לא יודעים איך לרכל כל כך), וזהו. תוך רבע שעה-עשרים דקות השיחה מתה. אתה מבין שאין לך דבר במשותף עם אותו בן אדם ואומר לעצמך: "הוא היה אחלה כששירתי איתו, מה לעזאזל קרה פה?". הניתוק הזה גרם לחוסר רלוונטיות.

טוב לי ונעים בדרך ליבוביץ (הרצליה)

ככה פתחתי שוב אצל ליבוביץ, שאפילו הקדשתי לו את פוסט הפתיחה של בלוג זה. אבל פתאום הבנתי שאני כבר לא ליבוביציאן שרוף כמו אז. למדתי הרבה, והטון מלא הפאתוס הפך פתאום לצעקני ומתלהם בעיניי. אני מבין שהוא קבע מסמרות בתחומים שיש עליהם מחלוקות קשות, כמו פילוסופיה של הנפש, אני מבין שהוא לא סיפק תשובות מספיק טובות לטענות נגד. קראתי פתאום את "שלילה לשמה" ואת הפולמוס החד-צדדי של מרדכי שלו. אפילו מפרופ' אסא כשר בכבודו ועצמו, למרות שזכיתי להתייחסות מכובדת וכיפית משיחה קצרה שהזדמנה לי איתו, לא קיבלתי תשובות של ממש. אז ליבוביץ הפך מהוגה מרכזי בעולמי, לעוד הוגה צדדי.

גם החסידות, עם כל אורה וזיוה, פתאום נראתה לי ילדותית מעט. אני חווה ריגוש דתי, אבל כל ה"כביכולים" וה"בחינתים" החסידיים החלו עושים לי כאב ראש ועייפות נפשית, ואינם מצליחים לסחוף אותי ללמוד תורה שלמה. אני מרגיש שאני יודע לאן זה מוביל ומשתעמם. בדרך כלל אני צודק, ומספיק לי קריאת התחלה של תורה כדי לנחש את סופה. ניסיתי לקרוא עוד ספרים חסידיים שטרם עיינתי בהם, אבל לא נחלתי הצלחה רגשית גדולה.

גם גתה לא יביא פתרון

ועם כל המועקה הזאת, אולי אפשר לסיים בעוד פרדוקס נחמד, למה לא. אמת, החיים הדתיים לא נועדו לתת לי סיפוק (אגב ליבוביץ), אבל תכונה אינהרנטית שלהם היא שהם מקנים משמעות למעשים היומיומיים שלנו, ואני מאוד שמח בכך באופן קבוע. המשמעות היא לא תולדה של דוגמות ריקות, אלא של מעשים עם תוכן של הקרבה. השבת, הכשרות, הויתור על האיבידואליזם והאגואיזם.  מצד שני, אחרי שירדתי מכל האורות שאפיינו את ראשית ימיי, אני יכול לראות את הסבל והמועקה שיש לרבים העוזבים את העולם הדתי. אנשים מרגישים את ההקרבה גדולה מידי, חלקם סובלים מאובססיית יתר שבסופו של דבר גורמת להם לבעוט החוצה. ההקרבה הדתית היא חרב פיפיות, שמצד אחד הכרחית כדי לתת לנו את מתנת המשמעות ששיעורה בל יתואר, ומצד שני יכולה לפגוע בתפקוד הגשמי עליו הנשמה רוכבת. לכן, תחילת תהליך ההתפקרות הוא כה נעים – הגוף משתחרר ולכן גם הנשמה יכולה לנשום קצת מכל ההגבלות. הם באמת נושמים לרווחה והנשמה מאושרת ורוקדת. אבל אז זה שוקע ותחושת המשמעות, אם לא מתמלאת בהגבלות אחרות כצמחונות, אקטיביזם וכו' היא חוזרת. "גם המוות הוא פתרון" אמר גתה. אבל הוא לא באמת צדק. לא המוות של הגוף, ולא המוות של הנפש. צריכים פשוט לחיות, ולראות אם נצליח לצלוח את אלול ותשרי האלו.

ודבר אחרון לסיום

וואלה, לא הכרתי את מוטי שטיינמץ לפני הסערה התקשורתית האחרונה, אבל הוא הגיע בדיוק בזמן!

טבעונות חילונית ובורות ברוכה

הטרנד הטבעוני האחרון פוגש את העולם היהודי ביתר עוז. הטבעונים הדתיים מוצאים בדרך חייהם הצדקה, אם לא לומר, המשך ישיר, לערכים היהודיים – צער בעלי חיים, הלכה, רחמנות. בכלל, מסיבה מסוימת שלא ברורה לי, תמיד מצופה מהדתיים שיהיו יותר מוסריים מיתר האוכלוסייה. רב המואשם בפלילים, זוטר וצדדי ככל שיהיה, תמיד מושך יותר כותרת מפרופסור באוניברסיטה שהטריד סטודנטיות. לכן, יש מעין ציפייה שכזאת, שהדתיים, ככאלו שחיים חיים אקסטרה-מוסריים, יאמצו לעצמם את התורה המוסרית הטבעונית. הרי התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב-אימו, אז למה לעצור כאן? למה לא להרחיב את העיקרון? ובעצם, מה זה שונה ממה שחז"ל עשו, ברגע שהם הבינו עיקרון כלשהו?

יש טענות הלכתיות בעד הצמחונות\טבעונות וגם בעד הקארניוריות (אכילת בשר). אך לא בהן אעסוק. כשאנחנו רוצים להבין התנהגות דתית (נגיד, אדם דתי שאוכל בשר), עלינו לזכור כי אנו בשר ודם ולא רובוטים הלכתיים. יש הקשר פסיכולוגי-חברתי שהוא חלק אינהרנטי מהדת, וניתוקו חוטא להבנת ההתנהגות הדתית. כלומר – אני לא אענה על השאלה: מה ההלכה אומרת על אכילת בשר, אלא למה אנשים דתיים אוכלים בשר?

מאזין לכל חי

הטבעונות והיהדות הן אחיות. שתיהן פורסות דרך חיים שרוצה לעשות את העולם ליותר טוב. שתיהן מלאות בהגבלות קולינריות ומערימות קשיים חברתיים. שתיהן נרדפות ונלעגות ע"י נהנתנים. אחוות הגורל יוצרת אמפתיה בין הטבעוניים לדתיים, הבנה של אני-אתה, ולעיתים אף איחוד. אבל יותר מזה, נוכל לסווג את היחס של ה"אנשים מבחוץ" לתורות האלו לשלושה סוגים.

אז יש שלושה סוגי חילוניים, וכנגדם שלושה סוגי אוכלי בשר. הסוג הראשון אלו המקשיבים. אנשים שאומנם לא מקיימים אורח חיים דתי (אולי מסורתי) אך נאותים להקשיב וללמוד עוד על הדת. הם מתעניינים, לפעמים ביוזמתם ולפעמים באופן סביל, בטעמי המצוות ובטיעונים ההלכתיים. הם "יודעים לדבר את השפה הדתית", את הקודים והג'סטות בין הדתיים, ומידי פעם יוצא להם להשלים מניין. בעיני הדתיים, הזן המסורתי הזה חי באיזשהו דיסוננס של כבוד למסורת אך אי-קיומה המלא. יש לציין – כי הם עצמם רואים באופי חייהם לגיטימי, וכן רוב הסביבה הישראלית. לעיתים רבות, הדיסוננס הזה מתעבה ויכול לקרות מצב של התעמקות במקורות, ובמקרים לא כל כך חריגים, אף חזרה בתשובה. (וידוי – זה חלק מהסיפור שלי למען האמת). המקשיבים הם רגל אחת בפנים, ולפעמים עידוד קל ימשוך אותם פנימה.

מים ביאליק – כוכבת וממובילי הצמחונות היהודית

למקבילה הטבעונית, יש גם מקשיבים אוכלי בשר. אלו אנשים הגונים שמודעים לעומק הטיעונים הטבעוניים, ראו סרטון או שתיים, מהנהנים לטיעוני פעילי גרינפיס ולקולגות הטבעוניות, חתמו על עצומה וקונים ביצי חופש בשביל הנשמה. הם מכירים את עולם הטבעונות מבחוץ, ומספיק ישרים (או פשוט נחמדים מידי מכדי לומר לא) כדי להתעמת, או להסכים, עם התורה הטבעונית. ועדיין, חיים עם הדיסוננס, לפעמים שוכחים מהדרשה ששמעת היום במשרד, וממשיכים לאכול בשר.

מה שאתה לא יודע לא יכול להזיק

הסוג השני אלו החוששים. חילונים שעמוסים בשאלות דתיות. מתים להתעמת עם איזה אמנון-יצחק, רוצים לברר מה באמת כתוב או לא כתוב, להציב תורה מול מדע, מסורת מול היסטוריה, אמונה תחת הגיון בריא. זה בוער להם בכל העצמות. אבל יש בעיה. כדי להתעמת מול הדת יש צורך בלהכיר את הדת, ועדיף לעומק. טיעונים אתאיסטיים רבים הם מנוכרים מהמציאות. כפי שהרב זקס מעיד בספרו "השותפות הגדולה", אם נקבל את הביקורת של הנאו-אתאיזם על הדת, הרי שאנשים דתיים הם מרושעים, משוגעים, בלתי נסבלים, מבולבלים ומזיקים. אך עובדה שזה לא כך. הסיבה לדעתי, שהטיעונים הם צעקה מול קיר. לרוב הם קוראים את הטקסטים בצורה פונדמנטליסטית חסרת הקשר דתי חי, מה שבבירור יוצר תמונה דתית מעוותת ומגוחכת. או לחלופין, הם נאבקים מול טחנת הרוח הלא-נכונה, ומעלים טיעונים כנגד עקרונות אמונה נוצריים (בריאתנות או גאוצנטריות) או דברים שאינם מהותיים לאמונה היהודית (גלגול נשמות, דילוגי אותיות).

בכל אופן, אותו אדם עמוס בשאלות, בסופו של דבר לא מסתפק בסרטונים ביו-טיוב ופונה לחקור, חקירה אמיתית ולא מתוך קנטרנות לשמה חלילה, את האנשים הדתיים או את הדת בצורה אותנטית. אבל כאן הוא לכוד בקונפליקט. הוא לא רוצה להיות דתי. טוב לו כמו שהוא. נוח לו ללכת לים בשבת או לא להקפיד על חוקי הכשרות המחמירים. הוא חושש שאם הוא יחקור, הוא עלול "לגלות את האמת" (בעיניו יש חשש ממשי שכזה), או אם לנסח זאת באופן פחות דרמטי – להפוך למסורתי. ומה יהיה על המשפחה, והחברים, והחברה, והוא יצטרך לעזוב את הלימודים, לעבור לישיבה…הלכו לו החיים. למה להיכנס לזה מלכתחילה? הוא לא רוצה לשמוע. אל תספרו לו משלים מחז"ל או מעשיות בעל שם טוב. הוא דוחה אותם בצורה אלגנטית ומנומסת, כי ידע עלול להשחית את נפשו. הוא מודע שיש עומק ועניין ביהדות, אך נמנע מלגלות אותו יותר ממה שהוא יודע. הבורות מבורכת, אל נא תלמדו את בניי פרשת שבוע או הגדה של פסח, טוב לי איך שאני ולא רוצה להשתנות, יש לי כבוד למסורת, כל עוד היא רחוקה ממני. חיה ותן לחיות.

החילוני "לתאבון" מקבל משמעות מילולית בעולם הטבעונות. גם כאן יש אנשים שחוששים מההשלכות של היחשפות ל"תוכן מיסיונרי טבעוני", בדיוק כמו החשש ממפעלי ההחזרה בתשובה היהודית לעיל. הוא רוצה להמשיך לאכול בשר, לא רוצה את הכאב ראש של קניית טופו ונטילת כדורי ויטמינים. לא רוצה את לדמיין את משלוחי הבשר בעת נגיסת האנטרקוט, או את מגרסות האפרוחים בעת טיגון השניצל. הוא יודע שיש התעללות בלתי נסבלת בכל תעשיית המזון, אבל בבקשה, אל תספרו לו יותר. נמאס לו לשמוע. זה לא נעים לשמוע את זה ועוד לפני ארוחת הצהריים.

לעשות "דווקא"

הסוג השלישי הוא מה שקוראים ביהודית "להכעיס". אלו האפיקורסים עזי הפנים, טרולים לעגנים חצופים שכבוד האדם הוא ערך שהם רק מצהירים שהם מאמינים בו, אבל הם למעשה משתדלים לפגוע בכל אדם שלא לרוחם. מביטים בבוז בכל חובש כיפה, מספרים בקול כיצד בילו את יום כיפור האחרון. טוב, אנחנו מכירים, לא צריך לפרט. מדוע הם כל כך אנטי? אחת הסיבות היא הדיסוננס שהזכרתי. פתרון פשוט עבורו הוא כמובן הכחשת הצד הדתי, כיוון שהדת היא הבל גמור, אז ממילא כל החוקים הדתיים ריקים מתוכן, וכל המסורות והחגים הם סיפורי אגדות בדויות ופאגניות. וחשוב מאוד להזכיר את זה כל פעם, כמה שיותר, כדי שלא נתקרב אפילו לחשוב שיש עם מי לדבר. אלו הדתיים משוגעים, רצחו את גלילאו כי הוא טען שהארץ נעה (הם כנראה לא העמיקו וקראו את הפרוטוקול עצמו שם בכלל הוא נאשם בגין שורה אחרת לגמרי בספר) והם יצאו למסעי צלב רצחניים (שבמי בדיוק טבחו בהם? ו2 מלחמות עולם זה גם עסק דתי?). אין עם מי לדבר – אלו אנשים לא שפויים.

הטענה הכפרנית ש"אין עם מי לדבר" היא לא באמת טענה, אלא חומת מגן מפני טיעונים דתיים שעלולים לבוא. הרציונל לא תופס אצל דתיים ולכן ויכוח לא אפשרי. יותר מזה, המתודה הלעגנית והגאוותנית, אומר בכנות, היא די מפחידה. לא בא לי להסתובב עם אנשים כאלו – ואולי הם קצת מצליחים. לא שניסיתי להחזיר אותם בתשובה, אבל הם בטוחים שבגלל זה התגייסתי לצבא ולמדתי הנדסה באקדמיה.

וכנגדם יש את הכופרים בטבעונות. הם יבואו עם הטענה של "אבל מה..? בשר זה טעים רצח!", "העגל הכי טעים שהוא עדיין צעיר!". הם מתארים את הטבעוניים כיפי-נפש, יאפים מנותקים מהמציאות שאין להם באמת צרות גדולות יותר. "אלו לא אנשים אמיתיים, דפוקים בראש, מחבקי עצים", יאמרו לך. צוחקים עליהם, לועגים להם בכל הזדמנות שאפשר, ומנסים בכוח לעצבן בכל הזדמנות כל טבעוני שהם רק יכירו. זה כמובן, כי הם כל כך מפחדים להיתפס אפילו ככאלו שמקשיבים לטבעונות. זה יפגע בגבריות שלהם, במעמד שלהם וגם במסורת שלהם. האגו שלהם מוביל אותם ומסנוור אותם מכללי הנימוס הבסיסיים, והן מתאכזרים אפילו לבני אדם.

יהודים וצמחונים – אחים הגותיים

מבשרך לא תתעלם

טבעונות ויהדות אלו תורות מקבילות. לכן יכול להיות דתי אדוק שהוא אפיקורס טבעוני, או צדיק יסוד טבעוני שהוא שונא ישראל – וכולנו מכירים מאלו ומאלו. המגמות ביחסים דומות, ואנחנו כאנשים דתיים לפעמים מתייחסים לטבעוניים כפי שחילוניים מכל הסוגים מתייחסים אלינו. לכן, חזרה לשאלה בראש הרשומה – אדם דתי אוכל בשר, כי הוא בעצמו בסוג של הכחשה של התורה הטבעונית. ובכל זאת, אני מאמין שהחובה של האדם הדתי הוא קודם כל להיות קשוב. לסביבה, לכאב של האחרים, לעצמו במובן של כנות ויושרה. לשאלה מתמדת של "האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר?".

האדם הדתי שיעשה כן, יגלה את הדיסוננס הטבעוני אצלו. והוא יראה שהוא גם נמצא שם על הסקאלה החילונית הטבעוניים. יכול להיות שהוא כופר עז פנים ולא מוכן לשמוע את הטיעון הטבעוני או מפחד על הצ'ולנט של שבת. ויכול להיות שהוא מקשיב ועדיין רגל פה-רגל קרושה שם.

ובאשר לי, נראה לי שעוד קצת אני נהיה טבעוני. רק דרושה דחיפה קלה והופ! לא אפרנס יותר מפעלים אכזריים. אני נמצא בין הסוג השני לראשון. מפחד לדמיין את החיים בלי בשר וחלב, אבל מזדעזע מהשמועות הנוראיות שמגיעות לאוזניי. האם יש דרך אמצעית? איני יודע. אבל אני חש את אותה תחושה לפני שנים, ערב חזרתי בתשובה. מכאן אני בתפילה שה' יעיר עיניי לדעת מה טוב.

ודבר אחרון בהחלט

נו, אני חילוני-טבעוני, אז אתם מרשים לי את הסרטון הבא, נכון?

קרוב לצלחת

סיפורו של החומוס החסידי החיפאי הראשון, ושל פלאפל שהוא גם בית חב"ד.

טעמתי. טעים.

פורסם ב"קרוב אליך", יתרו תשע"ה.

נ.ב. – עבור קהל הקוראים הנאמן! מצטער על הפגרה הקטנה לאחרונה, כמה פוסטים חמים מתבשלים…

לחזור בתשובה ולהישאר שפוי

הארץ גועשת תמיד סביב נושאי חילונים-דתיים. אבל רק כשהדברים קורים לך אתה מבין כמה הפאניקה בציבור חזקה. פאניקה, זה מה שמוביל אנשים. פאניקה שגוררת עוד פאניקה. איפה לא.

לשבת, לקום

אתחיל בסדרה החדשה (בשבילי) המבוססת על הספר "מקימי". הספר נחשב לתורה שבכתב עבור הרבה חוזרים בתשובה, אך אני עצמי לעולם לא קראתי בו, אז החלטתי לראות את הסדרה במקום. בזמנו, הספר נאסר לקריאה עבור דתיים מבית ע"י הרב אבינר. הסיבה? לטעמי הספר די מציאותי, ואולי זאת הבעיה בעיניו של הרב אבינר. לחזור בתשובה זה לא מסע קסום בעקבות האור. במהלך החזרה, קונפליקטים ומבוכות הם דברים שבשגרה. החברים מרגישים לא בנוח, חלקם מתנתקים. ההורים מרגישים כאילו חוטפים להם את הילד, הרי הילד התמים לא יודע מה טוב בשבילו, ומישהו מכניס לו רעיונות לראש. יהיה גם תמיד את הזה שיגיד שמסורת זה דבר טוב, אבל לא יותר מידי. כל הסצנות הללו מהסדרה מוכרות לי היטב. אבל הפריע לי דבר חשוב מאוד בסדרה. החזרה בתשובה, כפי שהיא מוצגת בסדרה, מלווה בהתחרדות טבעית של החוזר. אם אתה חוזר, ברור שאתה צריך לעבור לכולל ולגדל זקן. אם את חוזרת, ברור שאת צריכה להביא ילד בשנה. האמנם? זהו המחיר שצריך לשלם? זה המשמעות בלהיות דתי? חוזרים בתשובה רבים, מתוך אובדן החברה והסביבה הקודמת שלהם מחפשים חברה חדשה לחיות בה, והחברה החרדית נותנת את חיבוק הדוב שהם רוצים. אלא מה? התגובה הזאת היא תגובה של פאניקה. החוזרים בתשובה לרוב מותקפים ע"י האנשים שאוהבים אותם הכי הרבה, אוהביהם מזדעזעים ומגיבים בפאניקה: "ממה תחיו? איך תעבדו?" והתחרדות היא תגובה חרדתית לא פחות, כאילו הם אומרים: "כולם נגדנו, אין לנו מה להפסיד, בואו נסגר בתוך עצמנו".

סצנה מתוך "מקימי"

בסיפור התשובה שלי, צומת ההתחרדות הייתה בכל צעד. שחרית הייתי מתפלל בחב"ד, אבל לא הפכתי חב"דניק. בשבתות אני מתפלל בבית כנסת חסידי וגם הייתי בטישים, אבל לא הפכתי חסיד. למדתי חברותא עם ליטאי, הכרתי חברים דתיים לאומיים, אבל אני לא אימצתי את תפיסת עולמם. זה מפתה, זה מקרב, אבל מה שמפתה הוא כנראה מעצת היצר. רציתי לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה, כשתעוזתי עמדה לי לצידי. ראיתי שערכים חרדיים רבים, כקוד לבוש וצניעות, שימוש בטכנולוגיה או חשיפה לחכמות הגויים, לא מעוגנים הלכתית, ודובריהם נתקלים בגמגום שהם מבקשים להסבירם. חבר אחד אמר לי "מצווה לשים תכלת בציצית" ואילו השני אמר "אסור לשים תכלת בציצית", ומכאן הבנתי שיש מושג של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ויותר מכן, ששכינה לא מדברת מגרונו של אף אחד. אף אחד לא הצליח להחריד אותי, הם בסופו של דבר התייאשו וקיבלו אותי כיהודי אורתודוקסי.

עשה ואל תעשה

הפאניקה, דוסופוביה שכזאת, היא שמביאה לתגובות חדות בחזרה. במקום עבודתי בחור חוזר בתשובה שלח מייל בו הוא קורא לבטל את החגיגה השנתית של פורים כיוון ש"פורים הוא יום קדוש בו ההארה יורדת לעולם הזה עד כדי טפח אחד, יותר מיום הכיפורים, ואסור לבזבז את היום הזה בחגיגות של פריצות והוללות". כמה מתנפחים וממתקים זה לא משהו שהייתי קורא לו הוללות. מישהו בלבל לו את השכל עם קטעים מהזוהר. לא במודע, הוא מנסה להיות יותר צדיק מהאפיפיור. טוב שהוא לא ביקש לבטל את ארוחת הערב בה גברים נשים יושבים יחד, שותים ארבע כוסות של יין ושרים. כל האלכוהול והרוק'נרול הזה של פסח.

כדי למנוע את הפאניקה של החוזר בתשובה, צריך להימנע מפאניקה בעצמנו. אם הורים רואים שבנם\בתם "מתחזקת", התגובה הנכונה תהיה הבנה והכלה, התעניינות – לשאול אותו, מה אתה עושה? לאן אתה הולך? מה מספרים בשיעורים? ללא לשפוט לחיוב או לשלילה. מתוך שאתם תשאלו אותו את השאלות הנכונות, גם הוא ישאל את עצמו את השאלות. עודדו אותו להציף שאלות, להתעניין, ולחשוב הם הוא באמת מאמין ומשוכנע לכל מה שהוא שומע. אל תאבדו את האופציה להיות אוטוריטה עבורו. מקלט נייטרלי.

אבל מסתבר שהפאניקה ממוסדת היטב. כנגד ארגונים רבים להחזרה בתשובה, יש ארגוני נגדיים. (הערת אגב: how come? איך אפשר להחזיר מישהו בתשובה? חזרה בתשובה היא תהליך פנימי שאדם עושה עם עצמו. בעידן של היום כל המידע היהודי נגיש. לכן לדעתי יש להפיץ את תכני היהדות, כדי שתהיה גישה והזדמנות שווה לכל אחד להכיר את המקורות היהודים, אבל היהדות לא צריכה יח"צן. אנחנו לא מנסים למכור משהו, או לשכנע מישהו. יש פה משהו פסול. אני בעד הצגת ערכים, אבל חינוך לערכים הוא דבר לא אפשרי לדעתי) ארגוני הנגד הם ברורים, הם כמו ארגוני החזרה בתשובה, רק להפך. ארגוני החזרה בתשובה מציגים פסאדו-מדע, אז ארגוני הנגד מציגים פסאדו-פילוסופיה. ויש עוד כל מיני דברים. עמותת חדו"ש, שבראשה עומד הרב הרפורמי אורי רגב, מזהירה בפני חזרה בתשובה. אני עוזב לרגע את יתר התמיהות שלי בקשר לארגון הזה. (עוד הערה: אף על פי שאני בעד הפרדת דת ומדינה, אך מסיבות להצלת כבודה הרמוס של הדת והתורה, ולא מתוך רצון לפרוק מעם היהודי עול תורה ומצוות). רק נצטט מהמדריך שלהם לזיהוי נער בתהליך תשובה:

הבן היקר שלכם חוזר הביתה יום אחד, ומתנהג מעט שונה מהרגיל. במהלך הארוחה המשפחתית הוא מעלה פתאום את האפשרות התמוהה להרחיק את הגבינה מהנקניק.

ואיך זה נגמר, אתם שואלים? על פי האתר:

כעבור שנה אתם מגלים שבנכם בכלל נשוי, ולאחר עוד שנה-שנתיים מתברר שאתם סבא וסבתא, אבל אסור לכם לראות את הנכדים. זה מותר רק אם תבואו ביום חול, בידיים ריקות, תחבשו כיפה ושביס ותשמרו את פיכם סגור.

אוי ויי! הבן חזר בתשובה! מדריך שכזה לא נותן כיוונים. הוא רק זורע פאניקה. בסדר, הבנו שהילד חוזר בתשובה. מה לעשות? איך למנוע בידו לעשות טעויות? את זה המדריך לא אומר.

העיתון של היום זה העיתון של מחר

אחד מהימים שעברו היה מוזר. בבוקר סיפר לי חבר חרדי (אני לא מספר את הסיפור במלואו, כי כך ביקש ממני החבר), שמשרת כקצין בצבא, כי הותקף אישית על רקע שירותו. הסיפור הזוויע אותי, והמשכתי הלאה לאוניברסיטה, שם חיטטתי קצת בין מדפי ספרי היהדות. מצאתי מדף מעניין, שעליו אחד אחרי השני, ספרים של ארגונים חרדיים וספרים של ארגונים חילוניים. בספרים של החילונים היו משולבים ידיעות בגנות הדת והמסורת, התבטאויות קשות ופוגעניות המציגות את הדת כאמונות תפלות ומזיקות לכל הסובבים אותם. ומנגד, אותם ידיעות הובאו בספרים החרדיים כהוכחה שכעת זאת תקופת שמד, וכל החילונים מנסים להמיר אותנו מדרך אבותינו. בגיליון החילוני הבא, הידיעה החרדית הופיעה, עם כיתוב שהחרדים קיצוניים ומוכנים להרוג (?) ולהיהרג על הדת. הלו? לא הגזמנו? אלא שפאניקה יוצרת פאניקה. זה יכול להיות מודפס בעיתון או בכריכה קשה, אבל התגובות הללו אמוציונאליות ומנותקות מכל מה שקורה בתכל'ס. נובחים, כולם נובחים. חרדים מפגינים על הגיוס, וצופה חילונית צועקת להם בחזרה – "את כולכם צריך להכניס לכלא". הם מצידם ילכו לכלא וירגישו שקיימו את מצוות "ככל אשר יורוך". אין זה להט דתי של קדושה, זהו להט פגאני כאשר אותו יהודי בטוח שאת האלוהים הוא עובד, אבל הוא בעצם סימן לעצמו מטרה נוחה. עיינו בפרשת השבוע (כי תשא).

חרדים מפגינים. ספרו לי עוד על ביטול תורה.

בפילוסופיה של ימינו מדברים על "עקרון החסד". בגדול, מה שהוא אומר, זה שבני אדם לא טיפשים. תזכרו את זה. כל אחד פועל ממניעים ודחפים שגם אתם הייתם פועלים לפיהם במצבים מסוימים. יחד עם זה קחו את האמת – מה באמת קורה כאן, לא מה מספרים לכם. ראיתי לא מזמן סיטואציה מעניינת. יהודי צדקני אחד גער ביהודי אחר על שזלזל בברכת המזון, והתחיל לבאר לו את חומרת מעשיו. האחרון מצידו, החל לתרץ הלכתית את פעולתו. מה קרה פה בעצם? שניהם משחקים במשחק שהתפקידים ידועים בו היטב. הראשון לא באמת התכוון לקיים מצוות תוכחה או להורות הלכה, אלא לגעור ולהשפיל את השני. השני, שיודע שזאת הכוונה, לא ייתן לראשון "לנצח" אז הוא משחק את המשחק, ומביא טיעונים הלכתיים למה שהוא עשה, למרות שהוא לא באמת מאמין בהם, אבל יודע שכך מצופה ממנו. ובעצם, אף אחד לא יצא מנצח. אילו הראשון היה אומר בשפה נעימה: "מה קרה לך אחי? משהו עובר עליך אמונתית? אתה לא מוצא את עצמך?", אולי השני היה מתוודה ונפתח, ולא מסתגר כנגד אותו צדוקי.

ויהי רצון שחסד ואמת יפגשו, וצדק ושלום ישקו.

ודבר אחרון בהחלט

עקרון החסד, כפי שהוצג ע"י דיוודסון, משמש בעיקר במפגש עם תרבויות זרות. הוא אומר, לדוגמא, שגם לאנשים מן המזרח יש מחשבות רציונליות. הנה אחד השירים היותר שפוע בשאלות פילוסופיות שהכרתי בתור ילד, בגרסתו המזרחית (אני חייב להודות שזה גאוני).

למתקדמים: זה לא מזכיר איזה מערכון של הגששים?

 

התשובה האורתודוקסית – חלק ג'

החלקים הקודמים: חלק א', חלק ב'

נמשיך בהיבטים החברתיים של האורתודוקסיה. למעשה, רצוני הוא להדגיש שהאורתודוקסיה מהותה דווקא בהיבטיה החברתיים, שכן את ההלכה יכול לקיים גם האינדיבידואל. האורתודוקסיה היא למעשה כללי החברה היהודית, מה שקרוי בפי החרדים: "פאסט נישט", כלומר, את זה לא עושים. אין זה דבר קטן, שכן גם היהדות הקרנלית (גרעינית, אשתמש מעתה במונח הזה בכדי לבטא את היהדות ההלכתית) מכירה בחשיבות האחדות והקהילתיות.

המשבר השלישי – חברתי

בעקבות שני המשברים הקודמים, היהדות החרדית הבדילה עצמה מן הסביבה. זה קל כשזה היה בין גויים, כי הם "כבהמות נדמו". אבל הקמת מדינת ישראל הייתה סיפור אחר לגמרי. היהודים האורתודוקסים חיו בה כמיעוט. המדינה בעלת האופי החילוני הייתה בעיני רבים חידה – יהודים, אבל לא כמונו, מה לקחת מהם, אם בכלל? מתוך חששות די ברורים, היה צורך להבדיל לא רק בין ישראל לעמים, אלא גם בין ישראל לישראל.

הבידול הפיזי ממש התקיים בשכבות החרדיות, אבל הבידול הערכי היה קיים בכל שכבות האורתודוקסיה. סיפור ידוע הוא אודות מפגש בין בן-גוריון והחזון אי"ש (הדמות שייסדה את החרדי הארצישראלי), שבמהלכו המשיל החזון אי"ש את המורשת היהודית שהוא מייצג לעגלה מלאה ואת החזון הציוני לעגלה ריקה שחייבת במתן זכות קדימה. אנו רואים, איפוא, התנשאות של החרדי על החילוני: אני מביא את טוב הארץ, לי יש ערכים טובים משלך.

ההתנשאות הזאת משותפת גם לזרמים אורתודוקסים לא חרדיים. גורמים בציונות הדתית נוהגים עד היום להצביע על השתלבותם המכרעת של בני ישיבות הסדר בצה"ל ובאקדמיה, וזוקפים זאת בחינוך הערכי שמקבלים ילדי הציונות הדתית. לציונות הדתית אפשרות להתנשא לא רק בסולם הערכי, אלא גם בסולם הציוני, שכן הם מטפחים התיישבויות בארץ ותורמים לבטחון המדינה. יש פה גם התנשאות ברורה, האדם האורתודוקסי הוא ערכי יותר, ציוני יותר, ופשוט טוב יותר מן האדם החילוני.

רצוני לומר, שההתנשאות הזאת אינה אמיתית, אלא באה ממקום של מגננה של מיעוט, שמנסה להבליט עצמו מעל יתר העדה – יצירת אליטה תורנית: הם כחמורים ואנו כמלאכים. כיוון שהיהודי האורתודוקסי הוא טוב יותר, מה לו לחפש ולחקור. ההבדלים הם דקים – החרדים מביטים אחורה, "שאל אביך ויגדך", האבא לעולם לא טועה, והלאומיים מביטים קדימה: "אתחלתא דגאולה", אנחנו מביאים את הגאולה בצדקנו. (אני מודע שהראי"ה קוק מביא בכתביו תמונה שונה בתפיסתו את הציבור החילוני, אבל אני מבקש להתייחס לתופעות כפי שהם בשטח ולא בתאוריה).

נתמקד בקהילה החרדית שוב. לפני המשבר הראשון כתב רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער א', פרק ג'):

כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה [ = ייחוד ה' יתברך בעולם] … חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו.  וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה. והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא , לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא,  והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.

רבינו בחיי רואה חיוב של ממש, אפילו מן התורה, עבור כל אדם לחקור את אמונת הייחוד, לברר, לשאול שאלות, לתמוה, בכדי שיגיע אל דרך האמת – שנאמר "וה' אלוקיכם אמת", רק חקירה אל דרך האמת תעורר את האדם לאמונה בה'.

ואילו, לאחר 873 שנה כותב החזון אי"ש (כפי שפורסם ב"אמונה ובטחון"):

"ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מדות הגסות עדיו לבלום…וכשם ששכלו של האציל נכון, ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמתת מציאותו יתברך מתקבלת על ליבו ללא היסוס ולא פקפוק". (פרק א')

החזון אי"ש מפאר את בני האדם שכובשים את ליבם מפקפוקים ומכריחים את עצמם להאמין, אף על פי שלא עולה כך בדעתם. בפרק ה' הוא אומר:

"כי חמדת החכמה היא העורמה הערומה, אבל מה שבני אדם משמשים בה בשכלול גשמיהם תחת השמש לא תוסיף כבוד ורוממות לנפש החוכמה דרת שחקים…"

בפרק ה' החזון אי"ש מגמד את החכמה המודרנית, את המדע באומרו שהכול כבר התגלה והומצא והיה ידוע לפני רבותינו הקדמונים. אין ליהודי מה לחפש בחוץ. תפתח גמרא. בהמשך למה שאמרנו בחלק א', כיוון שמערכת ערכים נוספת דרושה (שאלות שלהלכה אין תשובה עליהם, כגון מוסר ופוליטיקה), אז האורתודוקסיה משמשת כפילוסופיית חיים חדשה.

(הדגשה: לדידי יש חשיבות בהתעמקות תורנית, אבל יתרונותיה הם רוחניים בלבד, מה גם שהתעמקות במדעים כלליים יכולה להיות מדרגה אל עבר התעמקות רוחנית).

הנסיך הארי והיהודי

הגישה המתנשאת גורמת כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שהאדם האורתודוקסי הוא נישא ומורם מעם ונוח לו ככה. מצד שני, לאותו אדם אין יכולות דתיות מספקות. הוא לא כלי המסוגל להכיל חיים רוחניים ברמה שהתרבות האורתודוקסית מצפה ממנו, בין אם הובל אל הדרך הזאת, בין אם הביא את עצמו לכך. אם נמשיל משל, האורתודוקסיה היא היותך "בן-מלך", וההלכה היא הנימוסין. לכן, האורתודוקסיה מגדלת לא פעם את "הנסיך הארי" בקרבה.

אני מדבר על תופעות כדוגמת האנשים המכנים את עצמם "אנוסים" או "חרדים בעל כורחם". ה"אנוסים" אינם מקימים את ההלכה, קרי שמירת שבת, כשרות, אבל לעיני חוץ חזותם חרדית. זאת אורתודוקסיה ללא הלכה. הם "נהנים" מן המעמד והקבלה החברתית האורתודוקסית (לעיתים ההנאה היא סתם פחד לעזוב). התופעה הזאת קיימת בשל כשל: הצגת מודל יחידי של היהדות. לרוב, מתפתחת תודעה אנטגוניסטית ובדלנית שמונעת מעבר מזרם אחד לזרם אחר (כלומר, מעטים הם הליטאים שיאמצו זרם לאומי, לדוגמא. עם זאת, אציין שקיימים מספר מקרים שכאלו אך זאת אינה תופעה).

במקרים שכאלו, יש לבחון כל מקרה לגופו, כל אדם הוא עולם ומלואו ונחטא אם נביט על אותם מתוסבכי-אמונה כמסכנים, מבולבלים או נגררים אחר עצת יצרם. היהדות הקרנלית מאפשרת עבודת ה' לפי רמתו האינטלקטואלית של המאמין, אבל מכל מקום, כפי שאמרנו, עליו להתבונן ולחקור את אמונתו. היות אדם חרדי או אורתודוקסי אינה מקנה מתנות רוחניות כדוגמת יראת שמיים או רוח הקודש בעקבות התאבקות בעפר החברה הסובבת אותו. על בן המלך גם ללמוד נימוסין.

תופעה הפוכה אף היא קיימת, אם כי נפוצה פחות. "בן כפר מנומס", כלומר, אדם הלכתי שאינו אורתודוקסי. אדם כזה לרוב מואס בקהילה שלו שאותה הוא מוצא מושחתת וצבועה. עם זאת, הוא הגיע להכרעה שברצונו לשמור תורה ומצוות, אבל להיבדל מן החרדיות שלעיתים סותמת פיות ומונעת שיח הלכתי הגון. עשה עלי רושם עז יהודי שהפך בהלכה בבלוג הזה. חריפתו ההלכתית מדהימה, וכפי שהוא מציג במכתבו האחרון, הוא אינו מואס ביהדות, אלא בחרדיות. זאת, איפוא, הלכה ללא אורתודוקסיה. המצב הזה סבוך יותר, אבל לפי דעתי הפתרון אף הוא מעוגן ביהדות הקרנלית. חיים דתיים ללא סביבה וחברה וצורבא מדרבנן אינם מומלצים ומיועדים למעטים. כאשר מתגלים בעיות בחברה האורתודוקסית, אסור להשתיקם אלא לטפל בהם ולזעוק עליהם. אבל, אם בעקבות בעיות אדם בורח מן מקור הבעיה – מה הועיל? עליו להישאר בתוך החברה האורתודוקסית ולפתור את הבעיה מבפנים. קל לזעוק ולצחוק מבחוץ ולקונן על החברה המתפרקת. הרבה יותר קשה להישאר בתוך החברה ולתקנה. ועם זאת, זאת הדרך הנכונה – התיקון לחברה האורתודוקסית חייב לבוא מפנים, מאנשים בעלי הכלים ההלכתיים והיכולות התורניות שידברו בכנות על פצעי החברה, כאלו שקולם יכול להישמע ללא תחושת עוינות. פתרונות מן החוץ מתקבלים בחשדות. ניקח לדוגמא את הרעיון של הזרם הקונסרבטיבי – שבגדול הוא בעד שיטות הלכתיות אך לא אורתודוקסיות. הזרם הקונסרבטיבי, לפחות ברובו פה בארץ, נכשל בלקדם יהדות ברוח התקופה – רוב הקונסרבטיבים בארץ מאמצים לעצמם דרך חיים רפורמית שמרתיעה את רוב היהודים שרואים בה גובלת בחילול הקודש. לעומת זאת, פתרונות אורתודוקסים מתקדמים, כיוון שהם באים טיפין-טיפין, עם בקרה על התפתחות תקינה, הגיונית, לשם-שמיים ולכבוד הבריות של כללי החברה היהודית, מתבססים ותופסים מקום של כבוד לאחר זמן. ייתכן והזרמים הלא-אורתודוקסים מצביעים לעיתים על מטרה נכונה, אבל הדרך והמגמה לא מוצלחות ולעיתים מכשילות.

תהליכים של יציאה בשאלה מתוך החברה החרדית הם טבעיים ובלתי נמנעים. תהליך החזרה בתשובה, כלומר – כניסה מן החברה הכללית לתוך החברה החרדית אינו תהליך הפוך, אלא תהליך סימטרי ומשלים. שני התהליכים אחד הם: הומוגניזציה של החברה היהודית. החוזרים בתשובה מביאים רוחות מן העולם שהם באו ממנו אל העולם שהם באים אליו, ואילו היוצאים בשאלה מטבלים את עולמם הקיים עם מושגים חדשים – בזכות השילוב הזה הקיצוניות מתעמעמת ויווצר בסופו של דבר טיפוס יהודי חדש-ישן, שאינו דתי ואינו חילוני, שיווי המשקל ישוב כשהיה והמושג של זהות דתית יהיה פחות רלוונטי, בדיוק כפי שהיה לפני המשבר הראשון.

התמקדתי בחלק הזה באורתודוקסיה כמעטפת החברתית. ככל חברה, יש מערכת כללים וחוקים המאגדת אותה. כיוון שהחברה האורתודקסית היא תורנית, אז החוקים האורתודוקסים שאובים מן העולם ההלכתי, ועבור אנשים רבים התחום הזה מטשטש עד כדי כך, שאינם מבדילים בין חיים דתיים לחיים אורתודוקסים. ולכן, מתוך המאיסה שלהם באורתודקסיה, מואסים גם בחיים הדתיים כולם. החלק הבא יעסוק בעז"ה בקו התפר בין אורתוקסיה להלכה.

ודבר אחרון בהחלט

הצגתי שלושה משברים שלדעתי גרמו ליהדות להיראות כפי שהיא נראית היום. שיקום אפשרי רק אם נלמד מטעויות העבר…חג שמח 🙂

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…