ט' באב כיום כיפור חברתי

ט' באב כיום כיפור חברתי

אדם לכשעצמו הוא חוטא. ויש גם אדם גולה בתוך עצמו. ובכלל, מה מעניין אותי הזולת? החוויה האקזיסטנציליסטית בעיצומה מתרחשת ביום הכיפורים, שיאם של עשרת ימי התשובה שבהם אדם עם עצמו, אדם עם אלוהיו, עושה חשבון נפש על חטאיו שהביאו לו (או שיביאו) את הגזרות הרעות בשנה הבאה או החולפת. האדם השב בתשובה בחודש תשרי אינו בוכה על הצרות, הוא אכן מפחד מן הצרות שיבואו, אבל עיקר עבודת התשובה היא תהליך פסיכולוגי פנימי שמוביל את האדם לשאלות כמו: למה עשיתי מה שעשיתי? האם התנהגתי כמו שצריך? אם אדם רק בוכה ביום כיפור על כל צרות השנה שעברה, תשובתו אינה תשובה, והלזה יקרא צום?

וכעת נעלה רמה – זאת למעשה הנקודה בתשעה באב: אם ביום כיפור פישפשנו איש במעשיו לה', אז בתשעה באב עלינו לפשפש איש במעשיו לזולתו. הרי לא יעלה על הדעת שנשב כל היום ונבכה על עצים ואבנים שעלו באש. יש לעסוק במה שגרם לאבני הורדוס הללו לעלות בלהבות, ולא בעצם שרפתן, כפי שביום כיפור אנו עוסקים באיך להימנע מעבירות נוספות מתוך תחושת שברון הלב, ולא רק בכאב ובבכי לה': "אשמנו בגדנו".

נחדד את הנקודה. בית ראשון חרב בשל ג' עבירות שבין אדם למקום: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אמנם, בבית ראשון הכול "עבד כמו שצריך" – המציאות הייתה מציאות מיסטית: סיבה ותוצאה אלוהית ישירה, ולכן אפילו החורבן לכשעצמו היה מיסטי. הכול היה פשוט: העם חטא, אז הבית צריך להיחרב, יהיה מה שיהיה. קיימים במסורת המדרשים תיאורים מיסטיים על חורבן בית ראשון כגון פירוש הפסוק מאיכה "השליך משמיים ארץ" כפשוטו, כלומר הקב"ה הגביה את ירושלים השמיימה והשליך אותה לקרקע. תיאור נוסף הוא שימוש בשמות קדושים ע"י צבאו של צדקיה, מלך ירושלים, שלא צלח כל כך עקב התערבותו של הקב"ה בעניין. אבל הנקודה החשובה כאן היא שידו של האל בכבודו ובעצמו הייתה בחורבן, כלומר, מהלך אי-טבעי, אבל נכון מוסרית. לכן, אני משער שתשעה באב של גולי יהודה הראשונים היה זהה באופיו ליום כיפור: צמים יום וחוזרים בתשובה על העבירות.

אבל בית שני, זה כבר סיפור אחר. בתקופה מתקדמת זאת כבר העם היה חי ב"הסתר פנים". ה' לא מתערב בחיים שלנו, ומשאיר את ההתנהלות לחוקי הטבע. ולכן את מאמר חז"ל על "בית שני חרב מפני שנאת חינם", חייבים להבין לא כפשוטו. זה לא שבגלל שעשינו דברים שה' לא אוהב, אז מגיע לנו קצת נו-נו-נו, ולכן הגיע החורבן. אלא, החורבן הוא התוצאה הטבעית של ההתנהגות החברתית של העם דאז! עם מפולג ומנוכר כ"כ לא יכול לחיות ביחד בארץ אחת, לכן הגלות מתבקשת. על זה שום יום כיפור לא עוזר, וגם אם נעשה מתשעה באב יום כיפור ב', גם זה לא יעזור. צריך להתבונן באופי החברתי של כל אחד ואחד מאיתנו, האם הנתכרנו? האם היינו מאנייקים? בצורה אירונית כ"כ דווקא בתשעה באב לא מברכים אחד את השני ב"שלום", ואולי הדבר הבסיסי כל כך שנמנע מאיתנו ביום הזה, גורם לנו להבין את חשיבות קבלת האחר ורצוננו לחיות עימו? יגיד אחד העם, בט' באב אנו אבלים על חורבן הבית. אני אומר, אנו אבלים על מה שגרם לחורבן הבית, וחורבן הבית היה רק הטריגר, הwake-up call המזעזעת הזאת.

אחדות היא מילה גדולה וקלישאתית. שאלו אותי לא מזמן על כיצד בדיוק "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הסברתי: במסורת היהודית מחלוקת היא דבר שיש לשמר אותו, אנחנו שומרים בקנאות על תיעוד מחלוקות בנות אלפי שנים, וגם היום, אנחנו מקיימים את ההלכה מתוך ריבוי מחלוקות ושיטות (לשם שמיים, כמובן…). תלמידי חכמים, כלומר ברבים, כל אחד מהם מחזיק בשיטה אחרת משל חברו. כאן עצר אותי השואל: "ודווקא בגלל זה הם אמורים לריב יותר ולהרבות מלחמה!". אז זהו, שלא. דווקא בכלל שלכל אחד יש דעה אחרת, מתוך האפשרות לפלורליזם וריבוי הדעות, שכל תלמיד חכם עדיין סובר כשיטתו, אבל מאפשר לחברו להתפלס ולא כופה את דעתו על חברו, זה מרבה שלום בעולם – כי אם ה"אחדות" משמעה: דעת כל העם אחת, אזי בעלי הדעה הנ"ל היו יוצאים למלחמת חורמה נגד כל האחרים, יוצא שדווקא המחלוקת מרבה שלום בעולם. מאמרו הנפלא של הנצי"ב מדגיש את הנקודה. לפיו, בבית ראשון גלו על "שפיכות דמים באיסור", כלומר, איסור דאורייתא מוחלט. אולם, בבית שני גלו על "שפיכות דמים בהיתר, שהיו סבורים שמותר להרוג את חברו מפני שהוא פרושי או צדוקי". הנה נקודת תיקון ותשובה להיום.

במציאות דהיום, עם מדינה מתבגרת ונבנית (כן, 60 ומשהו שנה זה כלום, אנחנו עדיין בונים את עצמנו), אנחנו חייבים לעכל את העובדה שקשיים אישיים רבים, נובעים מן הקושי הלאומי: לאדם אין מה לאכול, אבל זה בסך הכול כי יש בעית אבטלה. אדם איבד את יקירו, אבל זה כי קמו עלינו שונאינו. גם ברמה הנפשית, גם לאומה יש קשיים נפשיים, וזה מקרין על חיי המשפחה והפרט.

יש להימנע מהתעסקות מוטעית בדברים טפלים. אם יחשוב לעצמו אדם ביום הצום: "למה לא לבנות את המקדש וזהו, נסגור את הסיפור", יתבונן ויבין: סופו גם של בניין זה להיחרב אם לא ננהג כאומה כראוי, הרי גם המקדש המחודש שלו הוא רק עצים ואבנים. בחורבן הבית השני, אף על פי שלא היה להם את ירמיהו שישדר לעם בדיוק מה ה' מעולל וחושב, הרי עדיין היו משתמשים בבת-קול. בת הקול החביבה הזאת, היא בעצם ביטוי, כל פעם לדבר שונה: לעיתים רוח הקודש ממש, לעיתים רוח התורה וההלכה: כלומר, איך יש לנהוג בעולם הזה ולעיתים רוח העם – מהי התחושה הכללית בעם עבור מעשה מסויים. בת הקול משמשת כ"מבקרת המדינה", אם תרצו, וכל אגדות החורבן שאינן חוסכים מאיתנו ביקורת אודות ההתנהגות הבזויה דאז, הן דו"ח שיש לקרותו ברצינות.

ורק סיפור אחד אני לא מבין, על האם ושבעה בניה, שנטבחו מול עיניה אחד אחר השני עד שלבסוף לפני שחיטת בנה הקטן ביותר אמרה לו: "בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אֵם הבנים שמחה."

הללויה, עכשיו הבנו שטעינו.

ונחמה קרובה לבוא.

ודבר אחרון בהחלט

להקת הפולק-פאנק הישראלית "אוי דיוויז'ן" הוציאה אלבום המורכב משירי תנועות מראשית המאה ה-20, שפעלו ברוסיה וסביבותיה. זיכרון מראשית ימי הציונות.

ומשהו ממש ממש אחרון

שלא תצאו בבאסה, יש באגדות החורבן גם פתרון:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו,
וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל…
אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח".

מודעות פרסומת

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

לאחר הפוסט הדיכאוני האחרון (והיה אפילו מי שכינה אותו "פוסט טראומתי") נחזור לענייני דיומא החגיגיים. בקרוב נתקבץ עלי מצה ומרור לקריאת ההגדה – טקסט דתי מובהק, אך "קדושתה" די מרתקת בעיקר בגלל ההסטוריה של התהוותה. ההגדה מכילה פשוט הכול. בין הקטעים המסורתיים יותר אפשר למצוא פרקי תהילים (הלל בגדלים S,M,L,XL לבחירתך, רוצה תוספת צ'יפס לאוכלי קטניות?)  ומדרשים (הערת אגב: עולם המדרשים הוא עולם נפלא כיוון שהוא שימש כ"ארגז חול" לכל מיני רעיונות ואסכולות שונות שהיו בראשית התפתחותן או כבר בהתפתחות מתקדמת. באוסף המדרשים אפשר למצוא כמעט כל רעיון שעולה על הדעת). מן הצד הפחות מסורתי נמצא שעשועים מתמטיים (עברה – אחד, זעם – שתיים, מה לקח הילד? לשים לכם משלחת מלאכי רעים בקנקן?) ופיוטי שרשרת (וואלה, פתאום כולם יודעים ארמית).

שמעתי פעם דעה שסוברת שמבט עוד יותר עמוק לתוך ההגדה יגלה לנו שיש שם גם תכנים שממש לא קשורים לפסח, כמו לדוגמא הסיפור על רבי עקיבא וחביריו בבני ברק. הסיפור הזה, כך לפי הקונספירציה שטרם איששתי, מדבר דווקא על מרד בר כוכבא, כש"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" הוא סוג של "צבע אדום, הרומאים באים".

אבל לפני שכל ההאלו-בולו מתחיל, עוד לפני שהדוד מספר את הבדיחה על הביצים הקשות, צריך לתהות על הקשר בין ההגדה לבין ליל הסדר.

פסטיגל יש גם בפסח

המצווה של ליל הסדר היא "והגדת לבנך" – לספר לבן את הסיפור. אבל איך עושים? מה כדאי? איך לעניין אותם? אז זאת בעצם המטרה הראשית של ההגדה – היא נחלצת לעזרת האבא (והאמא, אגב, לא פחות) בהסברת חג הפסח וסיפור יציאת מצרים (דיכוי? אנחנו?). ההגדה היא, איפוא, מתווה והמלצה מה לעשות כדי שהסדר יעבור בשלום. כלל מספר 1 – ביזאר. ליטול ידיים ואז לבצע על כרפס במקום על לחם (וגם לדבר אחר כך במקום לעשות "ממממ…", רחמנא ליצלן!!!). לשפוך יין? להכות את הבעל עם פטרוזיליה? הכול הולך. המטרה היא שהילדים ישאלו שאלות: למה עשית את זה? מה קורה פה? השתגעתם? יותר שאלות, כך יותר טוב. מטרת הסדר היא לא דקלום מההגדה, אלא שיח, דו-קרב של שאלות ותשובות בנושא יציאת מצרים בין האבא לבן, חידוד ושינון הנושא מתוך פולמוס אמיתי. היום קצת איבדנו את זה, כיוון שגם המנהגים המוזרים שמלכתחילה היו מכוונים להיות כאלו, השתרשו והיום זה נראה לנו די רגיל, אנחנו רגילים לאותו סדר כל סדר.

הגדת טארוט

הגדת טארוט - הבן החכם מוצג כדמות חיובית לחלוטין. הרשע הוא סתם נהנתן או "כופר לתאבון". התם עושה את שאומרים לו והבן הרביעי הוא אובד ויש לאצמו ולקרבו אל שורשיו ואל סדר פסח.

4 בריבוע

כפי שהסברנו, ההגדה היא טקסט עזר לאבא. הסיפור, לפחות בתיאוריה, הסדר צריך לבוא בצורה שוטפת וזורמת של שיחה בעוד שההגדה מסייעת לאבא. די בהתחלה ההגדה מציגה בפנינו את ארבע סנריואים אפשריים בהם ניתקל בבואנו לערוך את הסדר עם הילדים. בתורה מצויים 4 מקרים בהם ילד שואל את אביו שאלה ואביו עונה לו תשובה (או לפחות אחד מהם). זה מה שקרוי בלשון ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

חכם: Mr Know-All

הסוג הראשון שאבא עלול להיתקל בו הוא הבן החכם. הבן חכם הוא בעצם חכמולוג. הוא למד בחיידר או בבית הספר הכול על פסח, הוא יכול להראות לך באטלס מאיפה הלכו בני ישראל ולאן, הוא יודע כל שלב צפוי בסדר, הוא היה בקורס לאפיית מצות, ובד"כ הוא גם קורא את הקטע המתאים לו. קיצר, אתה לא יכול לחדש לו כלום על פסח, ככה שהוא מגיע לסדר באווירת שיעמום והתנשאות. הפתרון שמציע בעל ההגדה הוא "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". "אין מפטירין" זהו החלק הסוגר את מסכת פסחים. כלומר, הוא חושב שהוא יודע הכול? יאללה, תכסח אותו. כנס איתו ברבאק ללימוד הלכות פסח, הכול: מהגעלת כלים ועד קורבן פסח. הוא כבר יכרע אל מול "הפירוק" המיועד לו ויבין שהוא לא יודע הכול. פתרון ראש בראש ישבור לו את הגאווה והוא יראה שגם אתה יודע משהו, ואולי יסכים להקשיב.

רשע: קשה להשגה

4 בנים - המאה ה20

4 בנים - המאה ה20. אחד התיאורים האהובים עלי. החכם מוצג כדמות רבנית אלטיסטית, די מתנשא בחוכמתו. הרשע הוא כהרגלם של המאיירים, מתבולל (השפם הקצר כנראה בכוונה בכדי לדמותו לצורר הידוע). התם הקלאסי עם ה"בייבי-פייס". והבן שאינו יודע לשאול ספק שייך לסדר וספק לא, וכנראה שאיבד את זהותו.

הבן הרשע הוא תעלומה. הוא מגיע לסדר, אבל נראה שהוא רק רוצה לעשות צחוקים או להקניט. למרות שיש ספק עד כמה "המנהגים הפאגניים האלו" מעניינים אותו, הוא בכל זאת בחר להגיע, אולי בגלל המשפחה. הוא מתמרמר ואומר: "מה העבודה הזאת לכם?" מה זאת כל השטויות שאתם עושים? בשביל מה? התשובה, כמו לבן החכם, היא באותו מטבע. הוא עוקץ, אז עוקצים חזרה: "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו". אף אחד לא הכריח אותך להיות פה. אתה רוצה ללכת – בבקשה, הדלת פתוחה. זה עסק שלנו, ולא שלך. המשחק של "קשה להשגה" צריך לתפוס את הבן הרשע ולעורר בו שאלות כמו "מה זאת אומרת לא עסק שלי? תן לי תשובה אמיתית! אני רוצה להתווכח!". לכל הפחות זה יגרום לו להישאר ולהתעניין, ומי יודע, בפסח קורים ניסים.

תם: עולה חדש בבית חב"ד

התם הוא הדוגמא הקלאסית. האמא הלבישה את הילד לבן והוא מגיע לסדר אצל הסבתא ורואה את סבא עורך את הסדר. או לחילופין, עולה חדש שלא ראה סדר מימיו רואה לראשונה סדר. הוא לא מבין כל כך מה קורה ולמה עושים כל דבר. הוא שואל "מה זאת?". התשובה היא פשוטה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". הסיבה היא: זכר ליציאת מצרים, לא יותר ולא פחות. עושים את הכול כדי לזכור את אותו אירוע. זהו המקרה הקל ביותר שהאבא צריך להתמודד איתו.

הערת אגב: שימו לב שבין שאלת התם לשאלת הרשע מפרידות רק שתי מילים. ללמדך שלפעמים הִתַּמְּמוּת גובלת ברשעות (למה להקטין ראש ולשחק אותה טמבל? אתה יודע שמה שאתה עושה זה בעייתי…)

שאינו יודע לשאול: לירות לכל הכיוונים

הבן הרביעי הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא לא מדבר, הוא לא יודע מה לשאול, אין לו טענות, הוא יושב ושותק ונותן לאבא לנהל את הסדר. מה עושים איתו כדי לעניין אותו? ההגדה אומרת: "את פתח לו". זה יכול להתפרש כ"תפתח לו את הראש לרעיונות" או כ"תפתח את הסיפור, תתחיל לספר עד שיהיו לו שאלות". ובשלב הזה, שאין לאבא מה להגיד כי לא שאלו אותו כלום, בעל ההגדה מתחיל במתכונת המומלצת לבן שלא יודע לשאול, שזה בעצם שאר ההגדה, העיקר שנקלע למשהו.

הגדה מערבית

יש קטעים מחייבים בליל הסדר (אמירת "פסח, מצה ומרור", אכילת אפיקומן). אך רבים מקטעי ההגדה הם רשות בכדי לנסות לעורר את הבנים המנומנמים. לענות להם על השאלות שמתעוררות, לנסות לחדש כל שנה בגימיקים חדשים, הייתי אומר שזה כמעט בגדר מצווה מדאורייתא. סדר דינאמי זה העתיד וגם העבר. ("הרי אני כבן שבעים שנה…").

אז מה אנחנו היום? איזה בן הוא הבן הממוצע? קשה לי לנסות לענות על זה. במיוחד שמעטים הסדרים שהייתי בהם שהאבא מודע לחובותו באותו ערב. פסח היום נושא דווקא אווירה גלותית של הבית של סבא, ההגדות שהגיעו ממרוקו או פולין, שמירה על הגחלת. אבל אני יותר מבטוח שאם הנכד קצת יגלה חוצפה וישאל "סבא, איך ניצלת מהנאצים?" או "טאטע, פארבוס מויישה רבינו לא מופיע בהגדה?" ראש הסדר ישמח להגיד לו משהו, לספר לו את סיפור יציאת מצרים האישי, ולחבר את החורף לאביב הנעורים.

דבר אחרון בהחלט

בליל הסדר אנו ניסב על כיסאות נוחים כבני מלכים וניזכר עד כמה רע היה לנו. מעניין שמונטי פייתון עשו דבר דומה…

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

יש לי יותר מידי אמונה בבני אדם. אני מאמין שאוכל לתקן את ראשם המעוות של כל עמך-ישראל ולגרום להם להבין באמת מה זאת יהדות. המצב מחוץ לבלוגספירה, קוראים יקרים, הוא מחפיר. הפוסט הזה הוא "כיבוי שרפות" מהיר על שאלות שקיבלתי לאחרונה, והוא מהווה תימצות מקונטרס שאני כותב בימים האלו (השני במספרו). אמרות כמו "פלטת שבת זה לא בעצם לעבוד על אלוהים?" או "אז מותר לאכול עוף וחלב, זה הרי לא כתוב בתורה אז זה פחות חזק" פשוט מקוממות אותי. בואו, יהודים יקרים, נבין מה זאת הלכה בעצם. ובדרך נעצבן עוד כמה רבנים.

אוי השכינה, כי בניתי עלייך.

תורה או דת – כולם מילים המתארות מערכת חוקים לפיהם אנשים מנהלים את חייהם (בפורים נקרא על "דת המלך" – חוקי המדינה). ע"פ המסורת, התורה נמסרה למשה מסיני. ומה המשמעות של זה? שכל מערכת החוקים ניתנה לו בסיני. למערכת החוקים הזאת יסוד שמיימי המתומצת בצורת "תורה שבכתב" – מעין תרכיז שמשם אפשר להבין בערך מה זאת התורה. אבל עיקר התורה היא דווקא התורה שבעל פה. ההלכה, אמנם יסודותיה בשמיים, אך רובה מעשה אדם היא. כשחז"ל אמרו ש"'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני", הכוונה היא שהכל היה ברור ומכוון מול משה רבינו כדי להגיע לאותם מסקנות כפי שאנחנו מגיעים גם היום, כי בסך הכול – ההלכה מכילה כלים "בילט-אין" לדרוש ולבנות את עצמה עוד ועוד. ההלכה היא הכלי שלנו לעבוד את ה', יצירת פרדיגמת חיים מבוקר עד ערב המוקדשת לעבודתו, שאם תשאלו אותי, נראית לי הדרך הסבירה ביותר לעבוד את אלוקינו. אבל כטבעו של ציווי או פקודה המוטלת על האדם – אין זה מן הראוי להטיל על האדם ציווי אלוהי ולצפות שהוא יקיים אותו. "מי ה' כי אשמע בקולו". אנחנו בדורינו לא יודעים עליו כלום, זהו דבר לא סביר בעליל שנענה למצוותיו ונקיימן. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. למה?

משה, אחד משלנו

אחד מיסודות האמונה היא נבואת משה המיוחדת. נבואת משה מתאפיינת בכך שהיא הייתה ב"real-time". משה התעלה על שאר בני האדם בכך שבדרגתו הנבואית יכול היה ממש להבין מה ה' רוצה מעם ישראל, מה הוא דורש, איך ראוי לעבוד אותו. הדרגה הנבואית הגבוהה הזאת היא שהובילה את מתן תורה דווקא ע"י משה. ובכל זאת, משה היה בשר ודם, לא מלאך. התורה היא מהשמיים – מההבנה וההשכלה השמיימית של משה, אבל היא הובאה לנו באמצעות בן אדם כמונו. "דבר אתה עמנו ונשמעה" אומרים ישראל למשה. "נשמעה" במובן של "נבין". הם בעצם אומרים: "עזוב אותנו מה'. אנחנו לא ברמה שלו כמוך, לא יכולים לדבר איתו. אנחנו לא מבינים מה כל הקטע בתורה הזאת. תסביר לנו אתה, משה, מה זאת התורה, אתה בן אדם, א מענטש, אחד משלנו". עיקר התורה הוא מסורת הדרש, ההתעסקות באנושיותה של התורה והרלוונטיות שלה לחיי היום-יום שלנו. תורה שבעל פה – כיצירה אנושית מובהקת, היא הדבר היחיד שבני אדם כמונו יכולים להתעסק איתו, לא חומר אלוהי גבוה. אפשר אולי להקשות על כך שמדרש תנחומא אומר שעניין "נעשה ונשמע" היה דווקא לתורה שבכתב, ואילו על תורה שבעל פה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית". אבל למעשה, זה מחזק את הרעיון. תורה שבכתב, לא היה הרבה מה להבין. נו שויין, נעשה ונשמע. תורה שבעל פה, שכבר מכילה דקדוקים והתקטננויות, שזה דבר שעם ישראל הבין טוב מאוד מה זאת אומרת, כבר היה ויכוח אם כדאי או לא כדאי לקבל תורה שנכנסת לכל פרט בחיים. אבל אשרינו מה טוב חלקנו, קיבלנו את התורה.

ההלכה כתת-נבואה

המשך ההתעסקות בתורה לאחר משה רבינו הייתה אך ורק בעלת אופי אנושי. הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי מדגיש את הנקודה ש"לא בשמיים היא". רק בני אדם רשאים לבנות את ההלכה, ולא בונים אותה בצורת וודו. את ההלכה בונים בצורה שבני אדם יבינו, ולכן ישכילו גם לקיים אותה. כי מה לעשות, קשה לנו לעשות משהו שאנחנו לא מבינים. למעשה, ניתן להסתכל על פסיקת ההלכה, על כל שלביה המרובים (13 מידות, כללי היסק, "ניתן לצמצם", "ר' עקיבא וחברו, הלכה כר' עקיבא" וכו'), כנבואה זוטרא. הנבואה הגדולה של משה רבינו, היא ההבנה העמוקה ביותר שיכול לבן אנוש להיות. להבין את ה', להינבא, היא תכונה אופיינית רק לבני אדם, כפי שהרמב"ם מציין – וזה מותר האדם מהבהמה. (מו"נ) ולמעשה, כך משתמע מדבריו, ראוי לכל אדם להיות כמשה רבינו, כל אדם, רק אם יתאמץ מספיק, יגיע לרמה הזאת (הקדמה ח' פרקים). אבל גם אדם ששובר את ראשו בפסיקת ההלכה על סמך עקירת הרים וטחינתם זה בזה, שאין ספק שזהו הישג מרשים כמעט כמו נבואה, יפה כוחו בלהגיד לנו אם הכלי כשר או טרף – זה הכי קרוב לנבואת משה רבינו, ולמעשה, זאת גם סוג של נבואה, באופן מסויים.

ההלכה כיצירת מופת

בספרו האחרון הרב ליכטנשטיין אומר דבר יפה, וברשותכם ארחיב את דיברו. (אם כי אומר שברוב הספר לא מצאתי עניין רב). כל זה אינו משל ולא חלום, כי למען האמת לא מצאנו דבר מדהים שכזה בכל תרבויות העולם כמו ההלכה. ההלכה היא למעשה יצירה מופת אנושית מדהימה. שורשיה הולכים אלפי שנים אחורה. כל דור ודור מוסיף משהו ליצירה הזאת, ממשיך לעצב את התמונה הנפלאה הזאת. דורות שלמים, ארצות ויבשות שונות, מצטרפים יחד ונותנים את ידם במפעל הזה. תלמיד מרוקאי במאה ה21 יכול לחדש משהו אצל חכם אשכנזי מהרנסנס, המתבסס על דיוק מהתוספות הצרפתי החולק על סבו רש"י, שפירש מאמר של אמורא מבבל בשנות התרפפ"ו. אני עודני עומד נפעם מול הדבר האדיר הזה. כולם שותפים! כולם יכולים להצטרף ליצור את היצירה הזאת שנקראת הלכה. ומיותר להגיד ש-כן! גם אתם יכולים! כבר כתבתי בעבר שאין עניין של מונופול – כל אחד יכול ללמוד את הדרך לפסוק הלכה ולנסות לראות היכן הוא משתלב, גם אם זאת הלכה לביתו שלו. כמובן שיש מנגנון של ביקורת, כדי שלא נגיע לאנרכיה בה "איש כל הישר בעיניו", ולכן לעיתים צריך לפסוק הלכה ממש, מלשון "להפסיק". לעיתים צריך להכריע. אבל לא ננעלו שערי בית המדרש. גם אם לא תנצחו, אתם חלק מהמשחק. אולם, ברור כשמש שהשלב הראשון בהשתלבות במפעל ההלכתי לדורות הוא קודם כל – קיום ההלכה. לשם כך נוצרה ההלכה, זה לא ספורט אינטלקטואלי, אלא בתכל'ס היא נועדה שנקיים אותה, ואם לא היינו מקיימים אותה, אז היא הייתה נעלמת מהר מאוד.

רבי-פאוור!

ממה שתיארנו, די ברור שלחכמים יש "נשק" בידם. יש להם כוח שהם יכולים להפעיל. ואל לנו לטעות, הכוח ההלכתי הוא כוח עצום, עד שלעיתים חז"ל אומרים דברים שישמעו לאזניים לא-דתיות על גבול הכפירה, אבל כפי שאמרנו – כשמדובר בהלכה, זה מגרש ביתי לבני האדם. מצוות מדרבנן, אמנם לעיתים מבחינת עונש הם קלות יותר, כדי להזכיר לנו עדיין שיש בוס אחד לעולם, אבל אין המשמעות שהן פחות חשובות או שלחכמים אין כוח בכלל. במסכת שבועות מזכירה הגמרא את הפסוק בתורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא". ה' לא סולח למי שעובר את העבירה הזאת, אין מצב. אבל אז הגמרא אומרת דבר מזעזע: "בית דין של מעלה [=ה'] אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה [=החכמים] מלקין אותו [=מענישים] ומנקין אותו". Booya! מי אמר שרבנים הם רכיכות? גם על מצוות מדרבנן, כגון מקרא מגילה , דורשת הגמרא ואומרת "קיימו וקיבלו" – כתוצאה מההחלטה למטה, פה אצלנו, גם שם למעלה החליטו שזה רעיון טוב. או כמאמר הגמרא במסכת מכות: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. אלו הן מקרא מגילה, ושאלת שלום בשם והבאת מעשר".

יאללה רבי!

נובו-רבי או רובו-רבי

עם זאת, אני מודה על האמת, המצב היום בעייתי משהו. בזמני קדם יהודים שהתנגדו לדרוש ולחדש את ההלכה, מלבד הבנה בסיסית של הכתוב, נקראו "צדוקים". להישאר תקוע עם מה שהראשונים כתבו לנו ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. היום אנחנו גם נוטים לקצת "צדוקיות" שכזאת. רק רבנים מועטים נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד "את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". יש פחד מפני החידוש בהלכה בימינו, ודי בצדק, כי צריך להיזהר לא ליפול לבירא עמיקתא של רפורמיות, שכפי שליבוביץ תיאר אותה "עבודת האדם". הרפורמים משנים את ההלכה כדי שיהיה נוח לאדם לעבוד את ה'. אבל בחייאת, אם ככה אז לכו עם זה עד הסוף. מה זה ה"כל נדרי" המעפן הזה? הרבה אנשים לא מתחברים לזה. אולי תקרינו בטמפל שלכם "יוסי וג'אגר" במקום? זה הרבה יותר פופולרי. מול זה, ההלכה האורתודוקסית נותנת כבוד לראשונים, אבל יודעת לעשות רגרסיה כשצריך. אצל ר' פיינשטיין ור' עקיבא איגר אפשר למצוא דברים מדהימים, פסיקות מלאי מעוף וחסרות פחד – אבל המטרה היא בסך הכול אחד: לעבוד את ה'. לזכור אותו בכל צעד שלנו, ולהמשיך לחיות איתה "וחי בהם ולא שימות בהם". כשבאים לפסוק הלכה, צריך בהתחלה לנטרל את כל הסביבה החיצונית, לא לערבב שאלות של השפעות מדיניות, חברתיות או תרבותיות. לנתח את המצב בצורה הכי יבשה – רק ככה אפשר להגיע לאמת הצרופה. ואחרי שהגענו למסקנה – אפשר לראות אם היא מסתדררת עם החיים שלנו. ותמיד יש אפשרות לפסוק "לפנים משורת הדין" מול "יקוב הדין את ההר". כאמור, ההלכה היא הלך חייהם של בני האדם. אני אופטימי, בכל אופן.

מדור השו"ת – הלכה עם הרוח

לסיכום, הנה מה שתענו כשהדיוט שואל אתכם את השאלות הבאות.

ש: "איפה כתוב בתורה ש-X?"

ת: "בשולחן-ערוך. בזה אתה לא יכול לכפור גם אם תרצה מאוד".

ש: "למה אם אמא שלי לא יהודיה ואבא שלי כן אני לא יהודי? הרבנים מעוותים!"

ת: "מה זה משנה לך אם אתה אומר שהרבנים מעוותים? אם אתה רוצה להיות חלק מההלכה, תצטרף ותקבל אותה. אם אתה לא רוצה להיות חלק ממנה, מה אתה מתלונן? שבת שלום. 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ".

ש: "אתם לא עובדים על אלוהים?"

ת: "לא, הוא דווקא זורם איתנו."

סיפור מצחיק וסרטון יגיע בפוסט קצרצר שיפורסם בקרוב. בינתיים תהנו משירו הנפלא של קובי אוז.

הל(י)כות עולם לו,

אוריץ.

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

דיוואלי - חג אורים הודי

דיוואלי - חג אורים הודי

אני אהרוס את העניין שלכם כבר עכשיו. אנחנו אוהבים את חנוכה כי הדימוי של ימי החנוכה היום הוא מזויף. קרי, חנוכה היום רחוק מלהיות ככל החגים. אתם מרגישים קצת חו"ל איך שחנוכה מתקרב, לא? המערביים ישמחו במתנות מתחת לאח הבוערת (סליחה, חנוכיה) ובבולמוס דונאטס (היום אנחנו יותר מידי מנופחים כדי לכנות את זה בשם המאוד קלורי "סופגניה"), והמזרחיים הרחוקים שמחפשים משמעויות עמוקות בכל חג יהודי בלוח השנה יעלוזו ב"חג האור" ו"נצחון הרוח" ושאר ירקות מהגינה של שופנהאור. (נקודת אגב, אמי שתחי' נוהגת לספר לנו על חג הדיוואלי ההודי כאשר אנו שוכחים לחסוך בחשמל ולכבות את האורות המיותרים בבית) אז קחו כמה דקות לפני שאתם עטים כניצים על סניף "רולדין" הקרוב לביתכם וקונים סופגניה ממולאת בצ'אטני, ובואו נברר מה השתנה מאז שהיו פה יוונים.

 פטיש, מסמר, ניקח מהר!

נתחיל דבר ראשון מהעובדות ההסטוריות. חנוכה הוא החג היחיד שאין לו תאריך מסויים בו הוא מסתיים – כיוון שהוא מתפרס על שני חודשים, וחודש כסלו עלול להתעבר, התאריך משתנה. מה שבטוח הוא 8 ימים. למה? סיפור פך השמן הוא סיפור חביב, וגם נס גדול, אבל כנראה מאז שסיפרו לנו את הסיפור הזה בגן חובה, לא טרחו לעדכן אותנו בעוד כמה עניינים. הקטע הוא כזה. ה-חג, בה"א הידיעה, של בית שני היה סוכות. היו באים מחו"ל לראות את עבודת המקדש, כל יום היו מקריבים עוד ועוד קורבנות, שירים, ריקודים, ארבעת המינים, שמחת חג. אבל אז היוונים השתלטו על המקדש והשביתו אותו לתקופה. כך יצא, שבחג סוכות של שנת 164 לפנה"ס, בוטלו אירועי שמחת החג בעיר ירושלים. באסה, לא? לאחר חודשיים, בסוף כסלו, שיחררו הלוחמים החשמונאים את המקדש וטיהרוהו. אז מה עושים עכשיו? לא הספקנו לחגוג את סוכות השנה…טוב, נחגוג אותו עכשיו! סוכות, להזכירכם, הוא 7 ימים + יום שמיני עצרת (שמחת תורה לתושבי ארץ ישראל). סה"כ 8. תושבי יהודה בנו סוכות ולקחו את ארבעת המינים, והעיר צהלה ושמחה. וכך נכתב בספר חשמונאים ב':

"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות … בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו".

העם אחד?

למעשה, התחלנו מהסוף – מקביעת החג. אבל בואו נתחיל מההתחלה ונשבור את המיתוסים אחד אחד.

  1. היהודים הביאו את היוונים, והיהודים סילקו את היוונים – כיבוש ירושלים ע"י הצבא היווני לא נעשה כמעשה שרירותי, אלא היוונים נעזרו באויבים פוליטים ("בני טוביה" שהיו נגד תלמי המצרי וחוניו היהודי) של השלטון היהודי בכדי לכבוש את יהודה. בני טוביה עזרו לאנטיוכוס לכבוש את העיר בצורה אסטרטגית, והם אחראים למותם של רבים מבני הארץ ולביזת המקדש. שלא יספרו לכם סיפורים שנכבשנו בעל כרחנו.
  2. ההתיוונות התחילה עוד בזמן אנטיוכוס הקודם – מנהגי הגויים, האצטדיונים והתאטראות, היו מנהג נפוץ בירושלים, עוד לפני הכיבוש היווני. שלא יספרו לכם סיפורים שהיוונים הרשעים הדיחו את ישראל מהתורה, היצר הרע הוא made in Judah.
  3. לאחר הכיבוש, אכן באו גזרות שמד על מילת הבנים ושאר מצוות חשובות, דבר שהצית את המרד. אבל המרד בראשיתו לא היה מכוון נגד היוונים – אלא נגד המתיוונים – יהודים ששיתפו פעולה במתוך מטרה לשמר את השלטון היווני ביהודה. תחילת מרד החשמונאים הייתה מלחמת אחים, היוונים פשוט טעו שהם לקחו צד בסכסוך הפנימי הזה במקום לברוח.

ומה אחרי החגים?

טוב ויפה, ניצחנו, אכלנו לטק'ס, האם המשך ההסטוריה לבית חשמונאי הייתה טובה ליהודים? מסתבר שלא. תחילתה הייתה בעייתית – במקום לתת את השלטון למלכות בית-דוד משבט יהודה, שלטו ביהודה בית חשמונאי, להזכירכם – כהנים משבט לוי. דעה רווחת ופופלרית (למרות שאיני יודע עד כמה נכונה) היא שבגלל הסיבה הזאת חז"ל לא כתבו מסכת מיוחדת לדיני חנוכה, כאילו מענישים את החשמונאים. האמת, שהיו להם הרבה סיבות אחרות. עד כמה שמתתיהו ובניו נלחמו בהתיוונות, השושלת עצמה התיוונה מהר מאוד: יוחנן (שקיבל את התוספת המאוד יהודית "הורקנוס") כרת ברית עם הרומאים, אך עדיין שמר על המסורת במידה מה. בנו, אריסטובולוס (שאף הוא שם תנ"כי לכל הדעות), כבר הכניס לחצר המלוכה שלו זמרים וזמרות יוונים, וגם כינה עצמו "חובב היוונים".

מבלי להיכנס יותר מידי להסטוריה המפוארת, נרמוז שהיא דומה מאוד להסטוריה של מלכי לנקסטר ויורק של אנגליה – מלך אחד כלא את אמא שלו בכלא כדי שלא תלד עוד בנים, מלך אחר הרג את אחיו, השלטון הדתי באותו זמן צד מכשפות באשקלון, אבל חכו, עוד לא הגענו לטופ.

השלטון היהודי החשמונאי הוא זה שהביא את הרומאים לפה. כן. תקראו את זה שוב. אתם יודעים מה, תנו לפלביוס להגיד את זה:

"לאחר מכן הזעיקו צאצאי החשמונאים במריבתם על המלוכה את הרומאים ואת פומפיוס לבוא ולהתערב בענייניהם ו[אתאר לכם ]כיצד הביא הורדוס בן אנטיפטרוס, בעזרת סוסיוס, את הקץ על שלטונם". (מלחמות היהודים, א' 19)

כל מילה מיותרת. אנחנו הבאנו פעמיים את החורבן על עצמנו.

ובנתיים בניכר…

החשמונאים הביאו את הרומאים. הם החריבו את לב הישוב היהודי, והישוב בא"י החל להתפורר אט אט. יצאנו לגלות. מסתבר שקשה להסביר לקינדערלך בחיידר מה זה חנוכה מבלי להיכנס למלחמות ולהתסיס אותם. כך נהיה שעיקר הנס המצויין בחג הוא דווקא הסיפור השולי עם פך השמן, ולא המלחמה והמרד, שהיו מרשימים לכל הדעות. רב גדול אמר לי (לא אחשוף את שמו לעת עתה) שכשיש מחלוקת, הכי טוב לחזור אחורה ככל שניתן. אם נפתח את סידור התפילה, נראה שאכן העיקר של הנס היה המלחמה: בשתי הקטעים מהתפילה המדברים על החג, מוזכרת רק המלחמה, ללא פך השמש. קטע א' (הנקרא לאחר הדלקת הנרות) –  "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים…ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"י כהניך הקדושים…". קטע ב' (המוסף לתפילות היומיות) הוא "על הניסים", ששם מוזכר בדרך אגב שהחשמונאים הדליקו נרות אחרי הכול בבית המקדש, אבל זה לא העיקר.

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

גם הפיוט הידוע "מעוז צור", שמשוער להיות בסביבות מסעות הצלב, צונזר ורק הבית הראשון שלו הושר. הסיבה – בבית האחרון יש רמז מרדני – "דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה". מיהו אותו אדמון? הפשט הוא: אדמון הוא אדום הוא עשיו הוא הארכיטיפ של הנצרות. אבל דעה אחרת אומרת שאותו אדמון הוא אדם ספציפי, הלוא הוא ברברוסה (הג'ינג'י), קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שכמאמר וולטייר – לא הייתה איפריה, לא הייתה רומית, ולא הייתה קדושה), שנודע בתור מי שהקשה על חיי היהודים, במיוחד במסע הצלב השלישי.

מעוות לא יוכל לתקון

ונסיים במילה קטנה על השמן שהוסיפו הציוניים למדורה. השפעת הציונות וההשכלה על חנוכה הייתה עצומה – חנוכה סימל מבחינה דתית חג של אמונה עיוורת – אם תרצו אפילו פאנטיות אל מול הבלתי אפשרי, הכול למען האמונה, אבל חנוכה של היום הוא חג של "נצחון האור" – נאורות, חשיבה, כוחו של האדם אל מול האלילות הזרה ושאר כוחות זרים (ובינהם לעיתים אף האל עצמו). חנוכה אינו נקרא בכלל "חג". אלו ימי הודאה, ימים שהם תכל'ס לאדם היהודי עצמו, להתבונן ולהתעמק באמונה שלו.

אני מקווה שקורא השכיל ולא התנוון. בברכת טוב להודות לה'.

א"י.

ודבר אחרון בהחלט

לא מאוד קשור, אבל הנה ניגון למזמור מתוך ההלל ("מה אשיב"), מבוצע באנגלית ע"י להקת פרנץ פרדיננד הבריטית-סקוטית (אוי…כמה אני אוהב סקוטים). אהא, ויש שם גם חנוכיה 🙂 הקליפ הנדיר יותר, למי שמכיר.