עוד בחייהם – בעקבות עשרת הצדיקים של "חגיגה בסנוקר"

אף קטע תלמודי לא זכה לכבוד גדול כמו אותו מדרש נידח שלולא יוצרי "חגיגה בסנוקר" היה נשכח וידוע רק למעטים אי שם במסכתות הקטנות. עשרת הצדיקים שעזריאל מדקלם בבית הרב הם פריט טריוויה צבעוני – אבל מיהם באמת? ולמה הם זכו להיכנס "ככה סתם, חופשי?" ויותר מזה – איך היהודי הרציונלי מסביר את המדרש המיסטי הזה?

צדיקי הדור של חגיגה בסנוקר

אותם עשרה צדיקים, הם למעשה תשעה פלוס אחד (או אפילו רק 7 לפי מקור אחר):

תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואילו הן, חנוך, אליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של ר' יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, ויש אומרים, הוצא חירם מלך צור, והכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי. (מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק א)

יש מי שאמר שיעבץ הוא אינו בן-בנו של ר' יהודה הנשיא אלא יעבץ המקראי ולכן המניין 10 מדוייק.

חלק מהדמויות ידועות יותר ואף הסיפור שלהם ידוע. לחלק המדרש מנסה להבין תירוץ דחוק מן המקורות, שבזכות לימוד פילולוגי של "גזרה שווה" אותם דמויות אלמוניות כמו יעבץ ועבד מלך הכושי. אבל במקום להביא את הלימוד המסורתי על כל אחד מהם, אני רוצה להציע קריטריון והסבר רציונלי לאותו מאורע שקרה לעשרת הצדיקים.

שאלוהים יקח אותו

הצדיק הראשון הוא המפתח – חנוך, אותה דמות מספר בראשית שנקשרו אגדות סביבה (מלאך? מכשף ואלכימאי?) רש"י מסרס את הכוונות המיסטיות ומבהיר – חנוך מת מוות רגיל, אלא שפשוט נלקח בטרם זמנו כדי שלא יתקלקל עם דור המבול, ולכן נאמר בו "כי לקח אותו אלוהים".

אני רוצה לטעון שעשרת הצדיקים בעצם נלקחו בהתערבות פרטנית של הקב"ה. לאו דווקא בטרם זמנן, אלא נעשתה פה מחשבה למה לקחת אותם דווקא כך ולא אחרת. אבל יש לשאול – הרי כל מה שקורה הוא ברצונו של הקב"ה. מבלי להיכנס לשאלת ההשגחה, אפשר אולי לתרץ כי יש מי שמת ברצונו של הקב"ה המתגלה בדרך הטבע, ויש מי שמותו הוא נס (אני מכיר כמה "צדיקים" כאלו בימינו), ומותו בא ללמד אותנו או את אנשי דורו לקח מיוחד.

קחו למשל את בתיה בת פרעה. וכך מסופר, שגם בתיה בת פרעה הייתה בכורה והיה ראוי שאף היא תמות במכת בכורות ככל המצרים. אבל כיוון שהתגיירה וגידלה את מושיען של ישראל, אז זכתה לחיי העולם הבא ככל ישראל. אבל אם אכן הייתה מתה במכת בכורות – היו אומרים המצרים שאלוהי ישראל לא עושה צדק. ואם הייתה מת גם זמן לאחר מכת בכורות היו אומרים שאלוהים חיכה ובסוף הרג אותה ככל בכורי מצרים. מה עשה ריבונו של עולם? לקח אותה בטרם זמנה כדי שלא ירננו אחר מידותיו, וכמובן – במסלול אקספרס לגן עדן, כדי שקיצור השירות בעולם הזה יהיה שווה.

עד שרואים שלושה כוכבים

אליהו הנביא הוא אתגר לרציונליסטים. בעוד הפסוק על חנוך מגומגם משהו, אצל אליהו כתוב במפורש שעלה בסערה השמיימה. האם יש בר אנוש שלא מת? איך נראה את הפרצוף שלנו מול הנוצרים? הפרשנים הרציונליים מאוד זהירים ומדברים בחידות כדי להסביר שנשמת אליהו הנביא היא שעברה תהליך ייחודי, אבל גופו ודאי שמת מוות רגילה כאחד האדם, ועניין מרכבת האש הרי הוא חזונו של אלישע הנביא, שבעצם החזון זכה לרוח הנבואה "כפליים מרבו", כפי שביקש. וזה גם פירוש קריאתו של אלישע "רכב ישראל ופרשיו" – כלומר, הוא היטב לפרש בין מראה הנבואה לנמשל. ועוד יתרצו הפלפלנים, כי אם אליהו הנביא לא באמת מת, איך אלישע קרע בגדו, הרי ללא אבל על המת זהו "בל-תשחית". לכן ודאי מתו מונח לפניו, וכל העניין של אליהו שנלקח "עוד בחייו", מפורש בצורה רחבה יותר, ז"א, שאליהו מת במוות מיוחד המלווה בחזון, כדי ללמד את אלישע שיעור במראות הנבואה.

עוד ברשימת הצדיקים מופיע המשיח בכבודו ובעצמו. האגדה בירושלמי מספרת על לידתו ש

חנוך מנופף לשלום

ל המשיח ביום חורבן הבית ועל העלמותו הפתאומית. גם כאן ההסבר הרציונלי מתבקש, דווקא מפי הבעש"ט שמסביר שהסיפור בא ללמדנו שברגע שיזכו המשיח כבר מוכן קומפלט, הוא בהקפאה ומחכה לרגע הגאולה ("המשיח מחכה ליהודים, ולא להפך!"). לכן מותו של המשיח (הקונקרטי או המיועד) הוא תלוי הקשר, כמו שגם כותב הרמב"ם בהלכות מלכים על בחזקת-משיח שמת בטרם זמנו.

לצדיק הבא – חירם מלך צור שתרם לבניין בית המקדש. גם עבד מלך הכושי (אם אכן היה גוי) עשה מעשה חסד עם ירמיהו הנביא וגאלו מהבור. אולי המדרש בא ללמדנו שגוי, הגם צדיק, מזומן לחיי העולם הבא, שזהו לקח יפה.

סביב הצדקת סרח בת אשר החשבונאים המקראיים פירגנו במתנת האנטי-אייג'ינג ונתנו לה מאות שנות חיים. אחת הסיבות היא כדי שיוכל משה לקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל להעלות את ארונו אל כנען. המדרש מספר שמשה לא מצא את הארון עד שזאת התערבה, ואולי זאת הייתה סיבה מספיק טובה להשעות את מותה בכמה שנים בצורה חריגה. גם כאן המוות שלה היה חריג – ולכן נבחר הניסוח "בחייהם לגן עדן".

נפוטיזם בריא

אמנם, התיאוריה שלי מתקשה להסביר חלק מצדיקי הרשימה הקדושה. אני מנסה למצוא מכנה משותף, הסבר למינוח "עליה בחיים לגן עדן", ובד בבד אני רוצה להזכיר שיש פרשנויות אחרות הקושרות מדרשים ואירועים שונים מדמויות המופת שברשימה. כלומר, זהו פירוש אפשרי, אבל לא היחיד. אין לי סיבה מדוע אליעזר עבד אברהם היה צריך מוות מיוחד ומה מותו בא ללמדנו. גם יהושע בן לוי הנכנס בשל הטריק שהוא עשה למלאך המוות אינו מלמד איזה לימוד מיוחד, אדרבא, הוא הדמות היחידה שנכנסה לגן עדן ללא שום סיבה מיוחדת, כפי שהגמרא מסברת במסכת כתובות. יעבץ ובן בנו של רבי (בן אם הם אותו אדם בן אם לאו) הם דמויות אלמוניות שאיננו יודעים עליהם יותר מידי. ואולי יעבץ בן בנו של רבי הוא זה שגרס את המדרש הזה והוא הכניס את עצמו בין הצדיקים? הדבר מתקשר לדברי הגמרא על מותו של רבי – "משמת רבי בטלה ענווה", אבל מיד מוצאים ענווים חדשים שמכתירים את עצמם בתואר – כדוגמת רב יוסף ורב נחמן.  כך או אחרת, המדרש הזה מותיר כמה שאלות לא פתורות שאפילו לחכם חנוכה אין פתרון עליהם.

מודעות פרסומת

איך היהודים רצחו את השטן

איך היהודים רצחו את השטן

יש הרבה דברים שלא מופיעים מפורשות בחמישה חומשי תורה. בין היתר: המשיח, ירושלים, עולם הבא, והשטן. אז מאיפה השטן בא? מסתבר שגם האל עצמו שאל את השאלה הזאת בספר איוב, שם השטן מככב ותשובתו של השטן היא: "משוט בארץ ומהתהלך בה". הוא בא מפה ומשם, גחמה ארצית, מופיע ברקע כדמות מיתית. אבל השאלה המעניינת יותר היא – לאן הוא הלך? בפוסט הבא לא אגע בסקירה מקראית-חז"לית של השטן, אלא במאמץ הפילוסופי היהודי "להרוג את השטן".

העם צריך שטן

פרדי מרקורי – כנראה האמין בשטן. לראיה – החתול. לראיה נוספת – השפם.

הרבה יהודים לא אהבו את השטן. הסיבה לא הייתה איפור אדום מוגזם וקלשון מפחיד, אלא רתיעה פילוסופית רצינית. אחד הוא אלוהים. אין דבר המשתווה לכוחו, ואין סמכות שאינה תחתיו, אין "שיתוף". השטן מאיים על העיקרון הדתי הברור מאוד – "ה' אחד". השטן הוא הכוח הרע, הוא זה שבשליטה בארץ, כי העולם הזה הוא עולם רע. הוא מתעלל בבני אדם כמה שבא לו, מנסה אותם בניסיונות, ולבסוף צולה אותם בגיהנום. לאור התיאור הזה ברור מאיפה השטן בא. יש קושי תיאולוגי לייחס את הזוועות לאל הטוב, וכיוון ששאלת הרע בעולם נפוצה יותר משאלת אחדות האל, אז התפתחה נטייה טבעית לדואליזם, אמונה באל טוב ובאל רע. בימי בית שני היה הדבר נפוץ בכתות מדבר יהודה. הם דאגו לשכתב את ספר בראשית ושמות כך שכל המעשים הרעים (כמו המבול או מכת בכורות) מיוחסים ל"משחית", בעוד המעשים הטובים מיוחסים לאל הטוב. האל הטוב, הם הודו, הוא האל החזק יותר, רק שהוא לא מתערב יותר מידי. המחשבה הדואלית של שני אלים נפוצה גם בדת הגנוטיסטית, מה שלימים נודע כדת זרתוסטרא. הזרתוסטריאנים, דת חביבה שהביאה לעולם את פרדי מרקורי, בשלב מסוים עידנו את התפיסה הכפולה שלהם והצהירו שמדובר ב"שתי פרסונות של אותו אל", בדומה לשילוש הנוצרי. המוסלמים, מבחינתם, קנו את זה והעניקו להם מעמד של "דימי", בני חסות כמו יתר "עמי הספר" (נוצרים ויהודים), בעוד קבוצות דתיות אחרות, כמו היזידים שהחליטו שדווקא האל הרע הוא השווה יותר, נותרו תחת הגדרת "כופרים".

נחזור לסביבה שלנו. הכוח שנתנו אנשי בית שני לשטן היה פתרון לא מושרש, זה היה דבר שאפשר לומר אותו מבלי למצמץ, אבל לא עקרון דתי. עם הולדת הנצרות, השטן כבר היה חובה תיאולוגית. מדוע? תרגיל פשוט בלוגיקה. ישו הוא בן האלוהים, והוא טוב. ישו נהרג ע"י אנשים רעים. אי אפשר להרוג את בן האלוהים אלא אם הייתה התערבות שמימית. האבא לא ירצח את הבן שלו, לכן שחייבת להיות ישות, שוות כוח לאל עצמו, כדי להסביר את מותו של בן האלוהים. כדי לקבל את הצליבה ואת אלוהותו של הבן, יש חובה להאמין ברע.

אבל אנחנו היהודים, חושבים שאנחנו חכמים. עזבו אתכם שטויות, אומר הנביא ישעיהו, יש אל אחד שעשה את הכול. הוא ריפא את הילד בשניידר והרג את הילדה ששכבה לידו. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". הדואליזם הוא סכנה ליהדות המונותאיסטית. אבל הוא גם סכנה לעולם, כי אם יש שטן, יש גם "בני שטן", שכמובן אפשר ורצוי לעשות בהם פוגרומים. כן, קשה להסביר את הימצאותו של רע בעולם. אבל עוד יותר קשה להסביר למה השטן האלילי מופיע במקורות.

מי אני ומה שמי?

איוב והחבר'ה

הזכרנו את ספר איוב. השטן מופיע בסיפור הרקע, הוא זה שמפיל על איוב את הצרות. לאחר הסיפור הקצר מתחיל הדיון הפילוסופי בין איוב לרעיו, שדנים בשאלת הרוע בעולם. אבל יש משהו מאוד מוזר. בכל הדיון הזה אף אחד לא מעלה את התשובה הברורה – "אה, מה אתה מתלונן, איוב? זה הכול השטן עשה!". גם התשובה הסופית של האל מתוך הסערה שונה בתכלית מתחילת הסיפור, היא לא: "שלחתי את השטן לעשות לך ניסיון". איוב והחברים מנסים להבין למה ה' עשה את הרע, ולמה העולם כפי שהוא. הם פילוסופים אמיתיים שלא מחפשים תשובות קלות. האל יוצא מן הסערה, אבל לא מן המכונה.

אבל השטן תקוע שם. אז הפרשנים ניסו להוציא אותו בכוח. הרלב"ג משתמש במילה כפשוטה. "שטן" זה משהו שמפריע בדרך, כמו המלאך של האתון של בלעם. וכיוון שכל ספר איוב "לא היה ולא נברא אלא משל היה" לפי חז"ל, אז גם השטן הוא משל.

"אלו הרעות המדומות אשר התחלתם מחוץ והוא השטן דרך משל. וקראו שטן להיותו מטה מן הדרך המכוון מהש"י [מהשם יתברך] כמו שהתבאר במה שקדם." (רלב"ג, איוב ב')

השטן הוא שם כולל לסיבות רעות. סיבות רעות יש בעולם. אם איוב שכח להשקות את הפרחים, אז הצמא הוא השטן. וכשהאל שולח את השטן לעשות שמות באיוב, הוא פשוט שולח את הצרות הטבעיות, והעולם מספיק קשה גם ככה, לא צריך איזה שדון עם קרניים. השטן יכול להיות גם שם כולל לחטאי איוב. איוב תם-וישר, אבל כמו כולם היו בו כמה עוונות. אותם עוונות מקבלות שם, "השטן", כי הם מזיזות את הדרך מלהקשיב לזכויות איוב במשפט השמיימי, וגורמות לאיוב לקבל את העונש הראוי לו.

קיצוץ תקנים

השטן מופיע חז"ל גם כדי להעביר מסרים דידקטיים דרך סיפורים, כמו "אל תכניס אורחים עם פסוריאזיס לסעודה מפסקת בערב יום כיפור". אבל אצלם קרה משהו מאוד מוזר. השטן יכול לעבור טרנספורמציות אדירות. הוא יכול להיות אורח נאג'ס או בחורה יפת-תואר, אבל גם מופיע בדמות מלאך המוות, ולפעמים בתור יצר הרע. אבל מהו יצר הרע? יצר הרע הוא דחף פנימי אנושי, הוא חלק מהאדם, הוא נמצא בלב וניתן לשליטה. הוא רע, אבל לפעמים כל כך קטן. "נדמה להם כקור עכביש". הגמישות הזאת, שהשטן ממלא כמה תקנים, מדגישים את הרעיון שיש רע בעולם, ואנחנו פשוט קוראים לו בשמות שונים. החטא הוא רע, המוות הוא רע, והשטן רק ממלא שליחות מבלי יותר מידי כוח. רבי יהושע בן לוי, שנכנס עוד בחייו לגן עדן, הצליח אפילו לעבוד עליו. אבל אתם לא חייבים להאמין בשטן, אמרו החכמים. מי שלא מאמין בשטן, השטן לא קיים מבחינתו, והוא לא כועס, כי אמונה באל אחד באמת זה דבר גדול. מי שכן מאמין בשטן, שידע שלפחות הנזק שהוא יכול לעשות לא גדול. אז אם פגשתם בשטן, תגידו לו "אני לא מאמין בך", ומובטח שהוא ילך בלי להיעלב.

הזה שלא קיים

הרמב"ם היה צריך אף הוא להתאמץ כדי להסביר את הימצאותו של השטן במקורות. לאחר שסיים להגיד לנו מהו אלוהים (או יותר נכון, מה הוא לא), הוא עושה תרגיל פילוסופי מבריק (מו"מ, ג', כ"ב). האל, אומר הרמב"ם, הוא הקיים. למי שלא שם לב, זאת אחת מההוכחות לקיום האל (הטיעון האונטולוגי בגלגולו המוקדם). האל, בהגדרתו, הוא הזה שקיים. (שפינוזה הפך את היוצרות ואמר שהקיים-העולם, הוא האל). להגיד "האל לא קיים", זהו פרדוקס. אם האל הוא היש, אז מהו השטן? טוב, זה צריך להיות ההפך – אז השטן הוא האין! כך נולד הקונצפט שהשטן, לא רק שהוא קטן וחסר כוח, לא רק שהוא מילה נרדפת לעוונות וסיבות מגובשות, אלא הוא בעצם…כלום. העדר. חוסר. מזכיר לי שהוריי יום אחד התווכחו על תליית תמונה בקיר הבית. אימי רצתה לדפוק מסמר, ואילו אבי הציע מקדחה. כששאלו לדעתי, עניתי להם כפילוסוף שהם בעצם מתווכחים על חור בקיר, שזה אומר שהם מתווכחים על כלום…

אז השטן הוא הכלום. ומיותר לציין שהכלום הזה כמובן לא קיים, כי איך יכול להיות קיים כלום? אבל כמו בסיפור על התמונה, הכלום הזה גורם לצרות. אם מישהו לא לומד מספיק, הוא עושה טעויות פאטליות – החיפזון מן השטן. אם הפרה לא תקבל אוכל, כלומר, לא תאכל כלום, אז הרעב יהרוג אותה – כמו שה"שטן" הרג את הפרות של איוב. אז השטן, גם בגלגולו החדש גורם צרות, אבל הוא לא באמת קיים. המלבי"ם, פרשן מהעת האחרונה, פירש בצורה רמב"מיסטית את הפרקים הקשים בספר איוב.

"השטן שהוא ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק…אין לו שורש בהוויה". (מלבי"ם, שם, שם)

למרות שהשטן הרמב"מיסטי הוא כלום, כמו השטן החז"לי הוא ממלא כמה תפקידים. הוא זה שמסמל את הרנדומליות, את ה"מקרה" (ההתנהגות הטבעית של העולם שלא מבדילה בין צדיק לרשע) ואת הדמיון המתעתע בנו. הדבר לא מנותק לגמרי ממה שחז"ל הנחילו לנו – מוות הוא העדר חיים מוחלט, ויצר הרע הוא דמיון. בקריצה נוספת לשפינוזה, את האתיקה שלו אפשר לסכם כך: הדבר הרע הוא הדבר שגורם העדר. טיפשות – העדר חוכמה, מוות – העדר חיים. עוד השפעה רמב"מיסטית על שפינוזה.

כמו עלוקה למת

בחסידות ובקבלה קרה משהו מוזר. הקבלה שהתחילה לדבר על אלוהות נזילה שעוברת ממקום למקום, דיברה גם על "סטרא אחרא" במקום על שטן, זה הצד השלילי בעולם, אבל עדיין הוא מתקיים ברצונו של האל. הצד הזה מתחזק כתוצאה מכל מיני דברים, ובין היתר גם מדיבור עליו, כך שאם אתה לא מדבר על זה, תיאורטית – זה יכול להעלם כליל. השטן, שהוא כבר לא ממש שטן פה אלא קליפות ומחיצות ביננו לבין הבורא, הוא מעין טפיל אלוהי, הוא יונק מהצד הטוב, גורם קצת נזק, אבל לא יותר מידי וכמובן שניתן להדברה. מהאפס הרמב"מיסטי השטן הופך להיות "שלילי ממש", כלומר –הקיום שלו הוא תלוי במישהו אחר, פרזיטיות. האדמו"רים הקפידו לכנותו ה"ניטש-גוט" (הלא-טוב) שתואם בצורה נפלאה להגדרה לעיל, או ה"בעל-דבר",  כלומר, הזה שרוצה ממנו משהו. קרציה השטן הזה.

השטן בפנסיה

היום השטן לא מפריע. הוא מופיע מידי פעם במשלים חסידיים או בקריאה בטקסטים העתיקים יותר. אבל לא תמצאו אותו ביהדות המדוברת (לגבי ראש השנה – אכן דורש הסבר). אנשים מפחדים מעין הרע, טוענים להתגלות עם צדיקים מעולם האמת, אבל השטן לא תוקף אותם. מי שמתעניין בו אלו מיסטיקנים הרחוקים מהמחשבה היהודית, נערים מרושעים שעושים מעשים זוועתיים בחיות בית, או חובבי בולגקוב. כפי שמספרת הבדיחה הידועה. רבי אחד פגש ב1880 את השטן על גשר באירופה. השטן רץ אנה ואנה ולא עצר לשנייה. הרבי שאל למעשיו, והלה ענה לו: "אין לי זמן! יש לי מלא עבודה! צריך לשכנע את היהודים לעבור עברות!". בערוב ימי במאה ה20, פגש שוב הרבי את השטן, אך הפעם הוא התבונן בנוחות על הנוף ועישן סיגריה. "מה קרה? אין לך עבודה?" שאל הרבי. "לא, עכשיו אתם עושים את כל העבודה בשבילי, אז יצאתי לפנסיה…"

גם ברוסיה מאסו – אין כניסה לשטן ופמליתו. (ע"פ בולגקוב)

אולי יש משהו נכון בבדיחה. התשובה של ספר איוב לשאלה: "למה יש רע בעולם?" היא על דרך היהדות – תשובה בשאלה: "מדוע אתם לא עוצרים את הרע?". יש מספיק פושעים שאנחנו מתעצלים להכניס לכלא, יש מספיק עוולות שאנחנו מעלימים עין מהם. לא צריך שטן כשיש בני אדם.

 

ודבר אחרון בהחלט

מתוך דומינו גרוס

מה? פרה אדומה!

הזאות הזויות

אחת משבתות השנה היותר מיוחדת היא "שבת פרה". שבת שלמה לכבוד מצוות פרה אדומה. מילא שבת לזכר מחיית עמלק, מילא שבת לכבוד פסח, אבל למה מצוות פרה אדומה זוכה לכזאת תשומת לב מיוחדת? מה הסוד של הפרה?

מצוות פרה אדומה היא באמת מהמצוות הכי לא ברורות שיש. קראו לה "חוקה", כלומר, כזאת שאין לה רציונאל כלשהו מאחוריה, היא גזרה שמימית. אבל אפילו לחוקות אחרות, כמו מאכלות אסורות, יש הגיון פנימי כמו סימנים של מפריס פרסה ושוסע שסע. פה יש משהו ביאזרי לחלוטין. מה הקשר בין צבע הפרה לטהרת מתים? גם ככה שורפים הכול…ולמה צריך דווקא את העלים האלו? שום דבר פה לא מתחבר, שום דבר פה לא דומה למשהו אחר בתורה. יש דברים מוזרים בדת, אבל זה הולך רחוק ממש. באופן מסורתי, מייחסים שאפילו שלמה המלך, החכם באדם – הרים ידיו מלנסות להבין מה הולך שם ואמר: "היא רחוקה ממני".

פרה אדומה

מה-זה מזה?!

אז האמת שלדעתי יש סיבה שדווקא את המצווה הזאת בחרו חכמים למרכז. אבל נתחיל מכמה דינים פיקנטיים אודות הפרה האדומה. בגדול הקטע הוא פשוט: יש 2 מצבים של יהודי: טמא וטהור. יש דברים שמטמאים (בדרגה החמורה ביותר זהו הגוויה המתה או חלק ממנה), ואילו דבר אחד בלבד יכול לטהר אותך – אפר של פרה אדומה מעורב במים. היא צריכה להיות בעלת 100% שערות אדומות, וכמות מזערית של שערות בצבע אחר פוסל אותה. את הכהן שהיה אחראי לשרפתה, היו משכינים שבוע לפני בבית העשוי כולו מאבן, כולל כלים העשויים מאבן – כיוון שהדברים האלו לא "תופסים" טומאה. לפני השריפה היו מזים (זורקים) על הכהן מים עם מה שנשאר מאפר כל הפרות הקודמות (7 פרות סה"כ, החוזרות עד משה רבינו). מי היה מזה על הכהן? אה, הנשים הירושלמיות היו יולדות תינוקות שהיו גדלים על סלע חלול, ואותן ילדים היו עולים על שוורים, ושואבים על גביהם מים מהשילוח מבלי לרדת, ואת המים האלו היו זורקים על הכהן. כל זה כדי שגם הילדים לא יקבלו טומאה חס ושלום, וכך הכהן שמכין את האפר יהיה טהור כמה שאפשר. רגע, מה אם הדרך אל הכהן הילדים יעלה על איזה קבר? אין דאגה – היה שביל מיוחד העשוי קשתות חלולות החוצצות בפני כל מה שלא יהיה שם. ומה אם בכל זאת? טוב, היו לוקחים איל גדול קרניים, קושרים חבל בין הקרניים, קושרים מקל ומסבכים אותו בחבל, מותחים את החבל אל כד גדול של אפר הפרות העתיקות, נותנים צ'פחה לאיל, והוא משתולל וזורק את האפר, עם המים ישירות על הכהן. [הערה: ר' יוסי חולק שם בפרה פרק ג' משנה ב': "אל תתנו מקום לצדוקים לרדות!", והמפרשים אומרים שמעשה התעתועים הנ"ל היה רק כאשר הוחזקה טומאה בציבור, ולמעשה כנראה לעולם לא הוצרכו לשיטה המסובכת הנ"ל, ולכן הלכה כר' יוסי].

אחרי שהכינו את הכהן והשפריצו עליו משבע הפרות העתיקות עם אייל זכר ותינוקות על שוורים, אז הייתם אומרים שעכשיו הוא הכי "טהור" שיש להכין את הפרה, לא? כן…אבל יש אבל. חז"ל גזרו שרגע לפני שהוא בא לשרוף את הפרה, יש לקחת שרץ, אובייקט טומאה חמור וברור, ולטמא את הכהן. כן, כן, שמעתם נכון, אחרי שבועיים שהכהן אוכל אבנים לארוחת צהריים, מטמאים אותו בצורה ברורה. הוא אמנם טובל מיד במקווה, אבל נשאר בצורה כלשהי של טומאה (הקרויה "טבול יום" בשפה ההלכתית). אז מה הקטע? את כל זה עשינו בשביל מה?

עכשיו אתה טהור-עכשיו אתה לא

כאן אנחנו מגיעים לשאלה: מה זה טומאה וטהרה? זה אינו מצב פיזי, אף לא מצב מטאפיזי או מוסרי. להיות "טמא" או להיות "טהור" הוא מצב הלכתי גרידא. משום מה אנו מקשרים את הטהור לחיוב ואת הטמא לשלילה, אבל הלכתית זה לאו דווקא נכון. הטמא מוגבל מכמה דברים רציניים (כניסה למקדש, הקרבת קורבן פסח) ויכול לגרום נזק ממוני. טומאה יכולה להיגרם גם מסוגי עבירות שונות, אבל גם מביש מזל (במסכות טהרות מצוינים מקרים סטייל אדגר-אלן-פה אודות "תינוק הנמצא ליד בית הקברות והשושנים בידו"). טומאה וטהרה הם מושגים הלכתיים-ערכיים, מצופה מהיהודי להיות טהור, אבל זאת מילה עם הגדרה שנמתחת במקרים שונים למקומות שונים. ברגע אחד אתה יכול להיות פה וברגע אחר אתה יכול להיות שם. די דומה למאכל שיכול להיות כשר או טרף בהבדלים מינוריים (חמץ בפסח אסור, עם צאת החג מיד מותר). החשיבות של המושגים האלו, מלבד להיות עוד חובה הלכתית המאפשרת לנו לזכור ולעבוד את ה' בגופנו, היא בלהראות לנו שאותה חובה הלכתית היא משהו שאנחנו לוקחים על עצמנו ללא תלות בדבר שלכשעצמו. הפרה היא אב-טיפוס לכל המצוות.

טומאה וטהרה הם נטולים הגיון וסיבה מוצדקת וואט-סו-אבר. אין כל סיבה שבעולם לקיים אותם לכשעצמם, וגם אם מצאת איזה סיבה לקיים את מצוות פרה אדומה, לדוגמא – זאת גזירת הכתוב, אז שים לב שפתאום הכול "נדפק", והכהן מקבל טומאה. זה מה שקרה לצדוקים. הצדוקים, הכת היהודית הנפוצה בימי בית שני, כפרו בתורה שבעל פה ולמדו את כל דיניהם מן הכתוב בלבד ולכן הקפידו שהכהן יהיה טהור מכל רע. לפרושים, הכת ששרדה עד ימינו, היה עם זאת מסורת שכהן במצב של "טבול יום", יכול לשרוף את הפרה. וזאת הסיבה שטימאו את הכהן רגע לפני: כי הם היו יכולים. לעשות דווקא לצדוקים. היהודים האלו. תמיד לטמא, לטמא, לטמא. דבר מוזר נוסף הוא שכל מי שהיה עוסק במלאכת הפרה היא נטמא לאחר מכן, בעוד שהאלו שהיו מקבלים עליהם את האפר היו דווקא נטהרים. מוזר מאוד…

זה בא ללמד את היהודי, שעניין של קבלת מצוות, הוא מהסיבה הפשוטה שהדבר שאתה עושה הוא (א) מוסכם להיות מצווה. [כאן נכנס דיון ארוך על אורתודוקסיה] ו(ב) אתה רוצה לקיים אותו. כל דבר אחר שתכניס הוא בלבול, אתה בעצם עובד דבר אחר, עובד על עצמך.

יש חיים מעבר לכתוב, זה מה שאמרו הפרושים. זה הפוסט-מודרניזם במיטבו. התורה לא באה להורות לנו שחור-לבן, אלא להורות לנו הלכה. הלכה מלשון הליכה, הנתיב, הדרך, הוא העיקר, ולא היעד. ההכרה שאנחנו בעלי סטטוס של "עובדי ה'", "טהור", ולא המצב הפיזי עצמו. הלכה חשובה נוספת על הפרה, היא שהמים שהיו משמשים להזיית האפר על הטמאים, היו נפסלים רק ממחשבה זרה של מי שהיה מתעסק איתם. אפשר להיות צדיק ולעשות הכול 100%, אבל בעצם לא עשית כלום. אז הנה, אמרו שX זה טהור וY זה טמא, אבל מה בעצם אתה לקחת מזה? זה מזכיר לי את המשל שמספרים, שיהודי שלקח כדור שינה בערב שבת והתעורר במוצאי שבת, בעצם לא שמר שבת.

שמאל-ימין-שמאל

בשלב זה צריך להיות ברור למה אני מוצא את כל הדיונים של תורה ומדע מיותרים. המדע יחקור את העולם, וההלכה יכולה לקבל השארה ממנו לנסח את השפה ההלכתית, אבל למה שזה ישנה משהו? ההלכה הקדומה פסקה שמותר להרוג כינים בשבת, כיוון שהם נוצרים מזיעה. היום אנחנו יודעים שזה לא נכון, אבל האם זה משנה? ההלכה יכולה לקבוע לעצמה את השפה שלה, ולא ללכת ראש בקיר, לא להיות צדוקים. ספרי אומר לנו על החכמים: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם". ויש להסביר. לא מדובר פה במצב שמימינך יש צוק והם אומרים לך: "זה בסדר, אתה יכול ללכת לשם, כי זה בעצם שמאל". המצב המתואר הוא יותר דומה לכך שאתה רואה את אור השמש בברור, אבל הלכתית אתה בעיצומו של הלילה. יכולות להיות סיבות שונות לעניין הזה, אבל האוטוריטה ההלכתית, היא זאת שתקבע בשאלה ההלכתית. "אפילו מזידין", אמרו בעיבור החודש – אפילו אם עשו טעות דווקא, זה תופס. על איזה טעות מדובר? על טעות פרגמטית, פיזית, על טעות במתודה ובתוכנית הטקסית הקלאסית, בדברים היבשים הקרים. ובוודאי היום זה תופס גם על הכינה, שאנחנו עושים "טעות" בכוונה וממשיכים לומר שהיא נוצרת מזיעה. ההשפעה היא על החיים ההלכתיים שלנו, ולאו דווקא על שאר תחומי החיים שלנו. אם כן, זה באמת משנה אם היה מפץ גדול, אם באנו מהקוף או אם פאי לא שווה בדיוק ל3 ושביעית? עבור דיני הסוכה, אפילו קירוב גס שכזה של פאי בסדר, כמו שזה למרוח את הכהן בממרח שרצים רגע לפני שהוא שורף את הפרה.

מהכינה נחמה ועד המפץ הגדול – זה לא משנה.

בזכות היותה של הפרה האמא של הטהרה, ובזכות היות הטהרה אם לכל המצוות, יש לה שבת מיוחדת. זאת סיבה נוספת שנראה לי לנכון להדגיש. אבל הסיבה המסורתית היא שקוראים את פרשת פרה לפני פסח כדי להזכיר לעם להיטהר לפני שהם מביאים את קורבן פסח. נו, התחלתם לנקות?

ודבר אחרון בהחלט

מצאתי במקרה מערכון של החמישייה הקאמרית שקולע לעניין. זהירות! אין פואנטה!

והנה עוד אחד, כדי שתצאו עם טעם טוב של קטניות לפני פסח…

על ראשי שנה שנרצה לציין, וכאלו שלא

על ראשי שנה שנרצה לציין, וכאלו שלא

למניינם

כל שנה אותו סיפור. אחד בינואר מגיע, והחברים יוצאי ברית המועצות מאחלים לי "נובי גוד" שמח. חברים מסורתיים אחרים יוצאים למסיבות, קטנות או גדולות, בהתקדש עלינו ה"סילבסטר". ורק אנחנו הדוסים יושבים ספונים כנביאי זעם בביתנו וממלמלים לעצמנו על חוסר הרגישות ההיסטורית של אחינו התועים.

ארגוני ההחזרה בתשובה עושים מאמץ כביר כדי למנוע מן ההמון להתקרב לחגיגות הסילבסטר – אותו הם רואים כראשון במעלה ממש כמו נישואי תערובת ואכילת שקצים. האם יש בחגיגת הסילבסטר עבירה של ממש? לשאלה הזאת הם לא עונים, אלא פונים לצד הרגיש, לליבם ההומה של אותם יהודים ונוגעים באותם קלישאות שאפשר לסכם בצקצוק חך והרמת גבה. "סילבסטר היה אנטישמי יותר מהיטלר", "זה חג נוצרי, הברית של ישו" ועוד. אף על פי שאני מגלה סקפטיות גדולה מאוד גם בעובדות הללו, נמנעתי מלציין את החג רק בשל סיבה יחידה: כיוון שהוא מצוין במפורש במשנה. במסכת עבודה זרה פרק א' מונה המשנה את חגי הנוכרים:

"ואלו אידיהן [=חגיהם] של גוים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטסים, ויום גנוסיא [=הכתרה] של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר."

ומהי "קלנדא"? מפרש רבינו עובדיה מברטנורא: "שמונה ימים אחר תקופת טבת".

"תקופת טבת" זאת הדרך העברית להגיד 25 בדצמבר. וכעת תשאלו, איך זה יתכן אם היהודים סירבו להשתמש בלוח השנה השמשי? ואענה- חס ושלום! לוח שנה הלועזי שימש מאז ומעולם אלמנט חשוב ביהדות: ברכת החמה מתרחשת פעם ב26 שנה ב"תקופת ניסן" הלא היא ה7 באפריל, ב"פיטום הקטורת" אנו מוצאים שהיו מכינים 365 מנים של קטורת במקדש כמניין ימות החמה (+3 שהיה מכניס כהן גדול ביום הכיפורים), ובכלל – המצווה הבסיסית ביותר של היהדות, עיבור השנה, תלויה במהלך השנה השמשית. היהודים ספרו וציינו את הנקודות הקריטיות של השנה הלועזית: נקודות הקיצון והשוויון של היום והלילה. התעסקות בלוח השנה נחשב למצווה אצל החכמים, וכך כתוב במסכת שבת: "מניין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות [4 העונות ו12 החודשים כנגד המזלות]? שנאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". בויקיפדיה תמצאו ערך מאוד מפורט בעניין.

[הערת אגב: בעל "תרומת הדשן" מזכיר במפורש את ה"נייא ייר" – החל שמונה ימים אחרי חג המולד כחג שאסור במסחר עם גויים כמפורש בהלכה]

היירצייט של לנין

אם כן, הראשון בינואר אינו אלא גזרת הכתוב – הוא מצוין מפורשות ברשימה, ללא נימוקים נוספים. הפרשנים מעלים השארות: הברטנורא מציע שאולי מה שנחגג הוא שמחה לשם נקודת ההיפוך – הימים הולכים ונעשים ארוכים יותר. (פלוס איזה סיפורון על האדם הראשון). ה"עיקר תוספות יום טוב" מציע ש"קלנדא" הוא "קלן דיאו" שביוונית פירושו: "מלכות האל", ובכך מקנה לו ערך דתי-נוצרי, ואילו הרמב"ם לא אומר דבר.

כך או אחרת, כל תרבות אחרת שהתלבשה עליו הוסיפה דברים משלה והותירה רק את התאריך, ולכן הסיבות למה לא לחגוג את הסילבסטר מופרכות, שהבעיה היא בתאריך עצמו.

אבל, אילולי התאריך עצמו לא היה מצוין, האם היה נימוק של ממש לאסור את חג ה"נובי גוד"? כנראה שלא. אדרבא, זה החג היחיד שאולי היהודי מברית המועצות היה יכול להתחבר אליו. בניגוד ל"אחד במאי", "יום סטאלין" ושאר מועדים לשמחה של המפלגה הקומוניסטית, ראשית השנה היה חג אזרחי, שאת צביונו קבעו האזרחים, והיה מנותק מכל אלמנט אידיאולוגי.

השנה חנוכה חל להיות בחג ההודיה. (או להפך?) יהודים אמריקאים ריבם לא ויתרו וחגגו את שניהם גם יחד.

ומה בעצם הוא שונה מחג ההודיה האמריקאי, אותו חוגגים עד היום הזה גם יהודים אולטרה-אורתודוקסים בארה"ב? או יום העצמאות הישראלי, אותו חוגגים גם סתם יהודים כשרים שלא משתייכים למחנה האנטי-ציוני או הציוני-דתי? הרי כל יום הוא כשר להודות ולהלל לקב"ה?

נראה שזאת הבעיה הגדולה ביותר באחד לינואר – זה שלמעשה אין בו שום תוכן מלבד התאריך. עמים ודתות שונות ניסו לצקת בו תוכן, אבל הם והניסיונות שלהם חלפו. התאריך מעולה, קל לזכור, ולכן כולם רצו לתפוס אותו. אבל הוא היה יותר מידי דומיננטי ובלע כל משמעות שניסו להכניס בו. ואולי מה שרצו להגיד לנו חז"ל שאסרו את אותם "ימים חזקים" כמו נקודות השוויון וקיצון השנתיים, זה שלא התאריך גורם – אלא התוכן. שלא נעלה על דעתנו שלזמן יש משמעות מיסטית מעבר לכמה ספרות שהחלטנו לכתוב על פנקס הצ'קים. האמונה היהודית גורסת שהמועדים היהודים ניתנו ע"י ריבון העולמים בידי חכמי ישראל, שיכולים להזיז אותם ו"לשחק" איתם כרצונם ע"י עיבור שנים וחודשים, כל עוד זוכרים שחודש האביב מיוחד לא כי הוא באביב אלא "כי בו יצאת ממצרים", וכל עוד זה מתקיים – הוא יכול לחול במרץ, אפריל או מאי. הקביעה של ראשי חודשים בצורה גמישה (יחסית) קודמת לאמירת ההלל והמוסף באותו ראש חודש: אם תרצו, אנחנו סופרים לאחור לפני המסיבה ולא בעיצומה.

מי שמט את השמיטה?

והנה אנו מתקרבים לעוד ראש השנה – שנת תשע"ה הבאה עלינו לטובה. השנה הבאה תהיה שנת שמיטה, כיוון שתמה ספירת שבע השנים מהשמיטה הקודמת. מצוות השמיטה ממלאת את השנה כולה בחסד ואמת – האדמה נחה, היבול הוא שייך לכולם, עושים ריסטארט לכל החובות וכל המעמדות, שבים איש-איש לשורשו, מתאפסים על עצמנו.

בעולם ההלכתי כיום יש כמה שיטות הנוהגות בקשר לשמיטה. השיטה המקילה ביותר היא "היתר מכירה" – לפיה מוכרים את אדמת ארץ ישראל לגויים, ואז טכנית לא חייבים לשבות עליה (עשיתי השטחה נוראית, אבל זה בגדול). לדעתי, יש פה ביטול בוטה של המצווה – ונראה ששכחנו שהמצוות נועדו שנקיים אותם ונלמד מהם לקח, ולא נמצא דרכים מתוחכמות לדלג מעליהם כמשוכות. השיטה היותר מחמירה היא השיטה המקורית הנוהגת כבר דורות – "אוצר בית דין", לפיה האדמה ממשיכה לתת יבול בצורה פראית, והיבול הזה נמכר במכירי שינוע ע"י בית-הדין לכל העם. השיטה הכי מחמירה היא לא לאכול מהיבול של ארץ ישראל כלל ולצרוך שנה שלמה גזרים מהולנד ונענע מירדן.

ולכן איני מבין את אלו שמבקשים להעביר את התוכן הזה מעיניהם. להתעלם ממנו, לוותר על המצווה. היהודים שמבקשים להחמיר יוצא שהם המקילים שבמקילים: אני שומע אותם אומרים שהם לא סומכים על "אוצר בית דין". שומו שמיים! הרי זאת כל המצווה כולה! שהבית דין ימכור את היבול של אותה שנה במכירים שווים לכל נפש, שלכל אחד תהיה הזדמנות לקבל אתרוג נאה או עגבנייה מהודרת. אבל הם מבקשים להחמיר ולקנות "יבול חו"ל", כי הם לא סומכים, ונמצא שהם עקרו את המצווה כולה.

[בקשר לפרוזבול – אכן מצוות שמיטת כספים הולכת פה לאיבוד, אך מדובר שהדבר גרם לבעיות בנקאיות רציניות, כפי שידוע. מכל מקום, יש מי שאמר ששמיטת כספים לא נוהגת בזמן שאין קרקעות, ומי שיכול טוב שיקיימנה בקצת בכל אופן]

אותם אלו שמבקשים לבטל את השמיטה ע"י הימנעות ממצוותיה, מבקשים להפוך את הלוח העברי ללוח משעמם – את ראש השנה העברי לראש השנה לועזי, תאריך בעלמא, חסר תוכן, שנחגוג בו בעצם…כלום? לרוקן את התוכן מהמועדים העבריים.

ובסוף החודש הזה החברים יגידו לי "שנה טובה", ואני לא אכעס בכלל, כי אין על מה לכעוס, לא שרצחנו את ישו או משהו. אחייך לשכנים ואומר להם: "א גיט יארן!" (שנה טובה), כמנהגם של זקני אשכנז, שנהגו לאחל בכל יום בשנה "שנה טובה". אם תחליטו שהיום אתם מתחילים את השנה שלכם, בבקשה, אבל תעשה משהו עם ההחלטה הזאת, כדי שתהיה משמעות באמת לאותו יום.

חג מולד טיפוסי במרכז חסידי חב"ד (770, ניו-יורק, איסטרן-פארקווי).

דבר אחרון

בליל חג המולד ובליל הסילבסטר, יהודים רבים נהגו שלא ללמוד תורה או לעסוק בכל דבר שבקדושה, כדי לא להרבות בכוח לכוחות הטומאה ששוררים באותו לילה הקרוי בפיהם "ניטל נאכט". חוקרים רבים סבורים שהסיבה האמיתית היא בשל פוגרומים שהיו נפוצים באותם ימים, היהודים לא היו יוצאים בלילות לבתי המדרש. עד היום המסורת נשמרה ובישיבות רבות ליל חג המולד מצוין מידי שנה באדיקות במשחקי שחמט המוניים. היו אדמו"רים שנהגו לחתוך נייר טואלט לשבת עבור כל השנה באותו לילה, כדי להראות שהנצרות היא "הפרשה" של היהדות. (סוג של הפרשה שמצריכה נייר טואלט?). למען האמת, אני גם תפסתי טרמפ על התירוץ הזה וכבר שנים שבלילות ה"ניטל" אני מקפיד לקרוא ספרות מד"ב, פנטזיה ומיתולוגיה (טולקין ודומיו), בעוד שיתר השנה איני נוגע כלל בספרים האלו. והמבין יבין.

ודבר אחרון בהחלט

לאה גולדברג כתבה על ה"מכורה", כלומר המולדת שלה, שיש בה שבעה ימים של אביב בשנה ו"סגריר וגשמים כל היתר". למרות שחווינו חורף של ממש בשבוע האחרון, נראה שדווקא ההפך הוא הנכון בארצנו הצייה. אלא שלמדתי לא מזמן שלאה גולדברג כתבה את השיר על מולדתה שלה, הלא היא ממלכת פרוסיה שמלכה ומלכתה הוגלו ע"י הנאצים ולכן "למלכה אין בית ולמלך אין כתר".

היא גם כותבת שיש "רק שבעה ימים חגים בשנה". אם הארץ המדוברת היא פרוסיה הגרמנית, האם יש לספור גם את הסילבסטר?

תולדות ה"אוי" היהודי

תולדות ה"אוי" היהודי

מהי התכונה היהודית האולטימטיבית? מהו הדבר המשותף לכל יהודי ויהודיה בעולם כולו? אחרי שנקלף את לימוד התורה והמצוות, שכן גם חילונים רבים מבקשים לקרוא לעצמם יהודים, ואחרי שנקלף את המוצאים השונים והפזורות השונות, יסתכם ניסיוננו בהבהרה אחת (יותר נכון דיפתונג) – אוי. האנחה, התלונה, הקרעכצן, חוצה יבשות וגלויות, ומקבץ את כולנו תחת מטריה אחת צפופה ולא נוחה, אז תעשו מקום. באמת.

הפטיש העברי – סרט על גיבור על יהודי שנלחם בסנטה קלאוס מרושע. המילה הכי נפוצה בסרט היא כנראה אוי.

בתחילה, היו אבותינו טרחנים

בואו נתחיל מהראשית. מתי בעצם היינו לעם? אפשר לסכם פחות או יותר על יציאת מצרים. ומתי התחילה יציאת מצרים? הרי בים סוף הן היינו כבר לעם, וכן בליל השימורים בו אפינו את המצות. אבל כשירדו בני יעקב, זה לא בדיוק עם, אלא סוג של חמולה. מתי ההתייחסות לצאצאי יעקב הייתה התייחסות לעם ולא לפרטים? אני מציע את התשובה המסורתית, אותה אנו קוראים בהגדה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.

"שועתם" – ברבים, ואז אנו ממשיכים ואומרים:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.

אז יש לי תשובה: היינו לעם ברגע שהחליט יוצרנו לגאול אותנו מן המצרים. ומתי זה היה? ברגע שיצא "אוי, כמה זה קשה" מפינו. אמור מעתה: כמו תינוק היוצא לעולם הזה בבכי, כך גם עם ישראל נולד כאשר נאנחו לראשונה.

הנביא פולניהו

אף על פי שאנחות רבות ידעו בני ישראל מאז, ולפחות 10 פעמים במדבר שהיה להם איזה "איפה המים?", "למה יש נחשים?", "למה אין מן בשבת?". אנו מתעניינים דווקא בעדות ברורה למילה "אוי". במקרא המילה "אוי" מופיע 23 פעמים (לא כולל כמובן את שם העיר "אֶוִי"), ואילו הביטוי היותר נפוץ הוא "הוי" המופיע 48 פעמים. מילת קריאה גם נפוצה היא "אהה" המופיעה 15 פעמים. ומתי יש שימוש במילים האלו? בכל הזדמנות אפשרית. כשירמיהו מקבל את השליחות שלו הוא אומר "אהה…ה' אלוקים לא ידעתי דבר" (ירמיה א ו). הנביא ישעיהו מקונן על מנהגיהם הרעים של ישראל: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון" (ישעיה א ד), זכריה כופל את אנחותיו ואומר: "הוי הוי ונסו מארץ צפון" (זכריה ב י).

לאחר שכל אנחותיהם של הנביאים לא עזרו, ואפילו אחרי שירמיהו אמר לעם: "מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה, כִּי-נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל-בֵּית הַכֶּלֶא" (ל"ז, י"ח), שזאת הדרך היפה להגיד:  "טוב, אני לא מבין למה אני צריך לשבת כאן בקור, בחושך, בבית הכלא", הגיע החורבן. ומה עושים? נאנחים. ישב הנביא ירמיהו על הקרקע, ובסדר אלפביתי מופתי החל לקונן: "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, ט"ז). גם פייטני הקינות לא חסכו באנחות מסורתיות וברפרטואר של תשעה באב אפשר למצוא את "אוי מה היה לנו", "אוי ויהי נועם נשבת במוצאי שבת", "אויה אצבעותיי שפלו", ""אוי אוי אבל אעורר". הערכה גסה שלי אומרת שבתשעה באב יהודי אומר 150-100 פעמים אוי בממוצע כחלק מהתפילה. לא כולל התלונות על הרעב מהצום, החום של אוגוסט, והשרפרף הלא נוח שסידר לו הגבאי.

ייסורי התנאים

חז"ל המשיכו להיאנח ללא הרף, וקצרה היריעה מלפרט כל אוי מדרשי ותלמודי. נסתפק בכמה דוגמאות. אוי שימש בהרבה מאוד מקומות לבטא תסבוכת שאין ממנה מוצא קל, תחושה אמביוולנטית מציקה. כך כשרבן יוחנן בן זכאי נדרש לפרט את טהרתם וטומאתם של כלי-רמאות (כלים של נוכלים שאיתם היו גונבים ומרמים את הבריות), הוא מוצא את עצמו בעמדה מאוד לו נוחה, שאפשר לבטא במילה אחת – אוי.

"אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר- שמא ילמדו הרמאין [=כלומר, אם אלמד את ההלכה אודות אותם כלים, אנשים ילמדו לרמות]. ואם לא אומר – שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו [=אם לא אלמד את ההלכה הזאת, האנשים שכבר מרמים יחשבו שאנחנו החכמים לא מכירים את הקונצים שהם עושים]".

המעשה הנפלא הזה מראה לנו את פניה הכפולות של ההלכה: מצד אחד, היא חלה על המציאות, אי אפשר להתנגד למה שאנו רואים, יש לעסוק בענייני השעה. מצד שני – היא מכוונת אל המציאות האידיאלית.

רבי יהודה הנשיא גם ביטא את מצוקותיו הפילוסופיות אודות ההתפלגות המגדרית בעם ישראל:

"אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות".

כלומר, תבין, זה לא שאפשר לעשות משהו נגד זה, צריך שיהיו פה גם בנות. אם נולדה לך בת, מה חבל – אתה יכול רק להגיד "אוי". שמעתי לא מזמן שמישהו שאל את הרב מוצפי שאלה המתחילה במילים: "לאחי אין לו ילדים, יש לו רק בנות". אכן אוי.

מתוך קינות לט' באב

מתוך קינות לט' באב

טרחת נשים

אבל ה"אוי" הוא לא נחלתם של הגברים היהודים בלבד. אדרבא, הנשים היהודיות, ובמיוחד האימהות, המשיכו להיאנח עוד ועוד על גורל ילדיהם שטרם מצאו זיווג הגון וטרם סיימו את דיפלומת עורך הדין שלהם. ואם חשבתם שזאת תופעה פולנית בלבד, אז טעיתם. במדרש (ב"ר, כ"ו, ד) מסופר מעשה נפלא על רבן גמליאל:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא תַּחְזְרִי לְכָאן [לבית אביך, ותשארי בביתך החדש]. [לאחר זמן,] יָלְדָה בֵּן זָכָר. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: [יהי רצון] שֶׁלֹּא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ. [כלומר, שלא תפסיקי להגיד "אוי"] אָמְרָה לוֹ: שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת בָּאוּ לִי וְאַתָּה מְקַלְּלֵנִי? אָמַר לָהּ: שְׁתֵּיהֶן תְּפִלּוֹת הֵן: מִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם לָךְ בְּבֵיתֵךְ לֹא תַּחְזְרִי לְכָאן; וּמִתּוֹךְ שֶׁיְּהֵא בְּנֵךְ קַיָּם לֹא יִכְלֶה "אוֹי" מִפִּיךְ: "אוֹי שֶׁלֹּא אָכַל בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא שָׁתָה בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת".

מעשה נפלא! הברכה השנייה שנתן רבן גמליאל לביתו היא: בגלל שיהיה בנך קיים, שלא ימות, יחיה ויגדל, שלא תפסקי להתלונן ולדאוג לו. לכן, יהיה רצון שלא תפסיקי להגיד "אוי"! ואני נוהג לומר, שעצם זה שאומרים "הוי" זאת תפילה בפני עצמה, כי זה שלושת רבעים משם הוי"ה, וכמוה לקריאה אל ה' יתברך שיושיע אותנו מצרותינו.

אוי, גרסא 2.0

בק"ק אשכנז נהוג להגדיל ולומר לא סתם "אוי" אלא אפילו "אוי ויי" ולמהדרין "אוי ויי זמיר". מה המשמעות של המילים הללו ביידיש? אפילו ויקיפדיה לא יודעת בוודאות. "אוי" זאת מילת קריאה בסיסית, והיתר זה בטח עיוות של איזה משהו. (שם כתוב שזה כנראה עיוות של "אוי כואב לי" בצרפתית עתיקה). במחילה מחכמי ויקיפדיה, לדעתי ה"ויי" ב"אוי ויי" הוא עתיק יומין. בתחילת מדרש המגילה, אנו מוצאים דיון רציני מאוד על מתי צריך להגיד "ויי" ומתי לא. "ויי" משמש כמשמעות הנפוצה היום – קריאת אנחה בהתקלות עם צרה. ואיזו צרה זאת הייתה בימי אחשוורוש והמן הרשע בשושן הבירה…

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (משלי כט, ב): בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם, בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, חֶדְוָה וְשִׂמְחָה בָּעוֹלָם, בְשָׁעָה שֶׁהָרְשָׁעִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּה, וַוי וַאֲנָחָה וַחֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַוי שֶׁמָּלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

את הפתיחה למגילה "ויהי בימי אחשוורוש" דורש המדרש כ"ווי היא בימי אחשוורוש". אוי ויי, אחשוורוש מלך. המדרש גם מייחס את ריבוי הפעלים בפרשת תולדות בה יעקב ואמו מרמים את אביו כנהי של יעקב על כך שהוא מרמה את אביו: "וילך ויקח ויבא לאמו" – לא פחות מ3 "ווי".

אוי, כמה טוב לי.

אוי יכול להיות גם חיובי. כי אוי כמוהו כתפילה כפי שציינתי קודם. וזה מה שהופך את האנחה הידועה ליהודית כל כך. היהודי בקשר מתמיד עם ריבונו של עולם. אמרו "אין מזל לישראל", כי כל מה שמתחולל לעם הזה הוא גזרה שמימית ישירה. ולכן בכל צרה, אנו ישר מפנים אצבע ושואלים את ריבונו של עולם- "למה?! אוי!" כמו לשאול "איו?" איפה הוא? למה הוא לא עוזר? עגנון מביא בספר סיפורי הבעש"ט אוסף סיפורים דומים במהותם. רובם הולכים כך:

יום אחד נסע הבעש"ט וקומץ מחסידיו בעגלה. הורה הבעש"ט לנסוע. נסעו ונסעו עד שהורה הבעש"ט לעצור. ראו שעצרו באיזה כפר קטן. נכנס הבעש"ט וכל פמלייתו לבית עלוב, ובעל הבית האביון שהשתכר ממכירת יי"ש לנוכרים, הוא ואשתו קיבלו אותם בשמחה. לא חסכו מהם דבר, אכלו איתם את לחמם ושיתפו איתם את כסותם. כך ישבו הבעש"ט וחסידיו אצל אותו יהודי ימים רבים, אך היהודי העני לא הוציא מילה מפיו, עד שגמרו את כל תכולת ביתו, ולא נותר כלום בבית להאכיל את היהודי, אשתו וילדיו. קם הבעש"ט ויצא חזרה לדרכו. אז קראה אשתו של אותו אביון: "שוטה שבעולם! לו אמרת לאותו צדיק שיברך אותך לפחות, אז היה לנו דבר לאכול, עכשיו לא אוכל ולא ברכה יש לנו". אמר אותו יהודי: "אכן את דוברת אשתי. אוי. ראה עניי ריבונו של עולם! לו הייתי רוטשילד!". באותו רגע דפק בדלת איוון הנוכרי ואמר "תן לי יי"ש". אמר היהודי: "אין לי מאומה". אמר איוון: "ראה אולי יש לך דבר מה ואשלם לך כפליים." חיפש היהודי בביתו ולא מצא אלא חבית עם שמרים של יי"ש. מילא את החבית במים, ערבב קמעא, ונתן לנוכרי. אמר איוון: "היי"ש הזה טוב מאוד." ונתן לו נפוליון אחד. למחרת בא שוב אותו איוון ואמר: "תן לי מן היי"ש שנתת לי אתמול", הלך היהודי, מילא שוב מים בחבית והגיש לנוכרי. והוא שילם לו כסף רב. לימים התעשר אותו יהודי ממי החבית עושר רב והלך לבקר את הבעש"ט. שאלו תלמידיו של הבעש"ט למעשה הזה. אמר – "יש עושר שמור לבעליו", לעיתים, יש בשמיים עושר גדול ששמור ליהודי, אך מה שזקוק זה שאותו יהודי יבקש אותו. ואותו יהודי היה צנוע ומסתפק במועט, לכן הוצרכתי לבוא אצלו ולצערו עד שיבקש את האוצר המגיע לו.

מסקנה: להתלונן זאת לא רק תרפיה מוצלחת, זה יכול גם להשתלם. ובעצם, ה"אוי" עצמו הוא השכר. כפי שסיפרו חברי להקת "אוי דיווז'ן" (להקת פאנקליזמר יהודי) בהופעתם האחרונה בחיפה, על אותו יהודי שלקחו ממנו את כל תכולות ביתו, אבל דבר אחד לא נלקח ממנו – הזכות להתלונן ולזעוק "אוי!". "ברוך שומע תפילה" אנו מברכים: וזהו מדויק, היהודי מאמין שהקב"ה לא בטוח יענה לו או יקיים את מבוקשו, אבל מה שכן הוא שומע, ואנחנו לא צריכים יותר מזה. כי בשביל להתלונן צריך שרק צד אחד ידבר, אחרת זה יהרוס את הכול.

ודבר אחרון בהחלט

סרטון (סטריאוטיפי למדי, אבל עדיין מצחיק) פרודיה על "בדרך לחתונה עוצרים ב…".

וידאו – תנ"ך פלוס

עוד סרטון! הפעם ראיינתי את רפאל מיוחס , חתן חידון התנ"ך העולמי לשנת תשע"ג. דיברנו על המסורה, טעמי המקרא, ודברים החבויים מתחת לטקסט המקראי.

(יש עוד כמה סרטונים על האש, אבל אפרסמם פה מידי פעם, למעוניינים פשוט הרשמו לעמוד היוטיוב)

 

בעקבות מדרש עשרת הרוגי מלכות

הכתוב הוא שילוב של הטקסט המדרשי עם תוספות שלי הקטן.

עשרה הרוגי מלכות

כשתפסו את ר' שמעון בן-גמליאל ור' ישמעאל כהן-גדול להיהרג, היה ר' שמעון בוכה, שלא ידע על מה נהרג, ולרגע חש שמא אין דין בעולם הזה. כיוון שעלו בו הרהורים מידי החל לבכות על הרהורי עבירה שעלו בליבו. ראה ר' ישמעאל ואמר לו: "אברך! על מה אתה בוכה?" אמר לו: "אם היו מודיעים לי עוונותיי הייתי יודע מה נגזר עליי. עכשיו כשמוציאים אותי להיהרג במיתה משונה, אנא אני בא?" והחל ר' ישמעאל מפייסו בדברים, ואמר לו: 'שמעון אחי, ממה נפשך? אם גלות נגזרה עליך, הרי למדנו: הרב שגלה מגלים תלמידיו עימו, ואני אבוא איתך עד שאול תחתית. אם נתפסת על צד מינות, הרי אף נגדי אמרתי "וראיתי א-כתריאל" וכתיב "לא יראני האדם וחי" וידונו אותנו יחדיו. ואם לעולם הבא אתה מזומן, הרי יש לך חברותא טובה הימני". אמר ר' שמעון בן גמליאל בלבו: אם צדיק שכזה אשר נכנס לפני ולפנים, אף אני על אחת כמה וכמה, ואמר: "ניחמתני רבי!"

היו מתחננים לאספקלטור [מוציא להורג]. זה אמר: "אני כהן גדול בין כהן גדול מזרעו של אהרון הכהן, הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". וזה אמר: "אני נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל הרגני תחילה ואל אראה במיתת חברי". כיוון שראו שדבריהם מתאימים פנה ר' שמעון בן גמליאל לר' יהושע כהן גדול ואמר לו: "רבי, אתחנן למחילתך אשר חשבתי רק על טובתי שלי, שלא שיערתי שחשובה לך מיתתי ותהיה מצערת אותך כל כך. לך מסור נפשך תחילה ואל אגרום צער לנפשך". אמר לו רבי יהושע: "אוי לי בני, כי גם לא שיערתי אני שמותי יצער אותך, אבל הרי למדנו: אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו ויהרגו כולם". החלו בוכים זה על צווארו של זה. זה קורא: "רבי, רבי, מי יתן מותך תחתיי, רבי, רבי" וזה קורא: "רבי, רבי, מה תורתי ותפילתי בלעדיך, רבי, רבי".

אמרו מלאכי השרת: "צדיקים שכאלו שלא הניחו מצווה ממצוות שבתורה ימותו במיתה משונה שכזאת?" אמר הקדוש ברוך הוא: "וכי מה אעשה? גזרה היא ואין מי שיפר".

אמר האספקלטור, אם אני מטיל גורלות – נחת תבוא בינכם? אמרו לו: הן. לקח פיס ושם בו ב' גורלות. שאל האספקלטור – מה בין גורל זה לגורל של יום הכיפורים? אמר ר' ישמעאל: גורל של יום הכיפורים על אחד כתיב 'לה" ועל השני כתיב 'לעזאזל', ובהכא כתיב תריווהו 'לה". אמר האספקלטור, שוטים שבעולם, הרי מרובה המשותף: מה דם שעיר מגיע על קיר לרצון, אף דמכם מגיע עד כסא הכבוד לרצון, מה מיתת שעיר מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת, מה שני שעירים זהים בתמימותם, אף שניכם זהים בתמימותכם,מה שעירים לקוחים מן הקודש, אף אתם לקוחים מן הקודש.  אמר ר' שמעון בן גמליאל: מה גורל של יום הכיפורים איש עיתי נושא את עבירות כל בני ישראל ומת בסופה של שנה אם אינו ראוי, אף השוחט כאן ימות אם אינו ראוי. עלתה חמתו של האספקלטור ומיד נטל החרב ונתץ ראשו של ר' שמעון בן גמליאל.

נפל ר' ישמעאל על ברכיו, ונטל ראשו של ר' שמעון בן גמליאל בחיקו, וקירב ראשו אל ראשו, עיניו אל עיניו, אפו אל אפו, פיו אל פיו והחלה נשמתו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן! פה קדוש, פה נאמן! פה שהוציא אבנים טובות ומרגליות – מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר! אי תורה ואי שכרה!

המשיך בוכה וצועק: ריבונו של עולם, גלוי לפניך וידוע שלא שררה קנאה ביני לבין אדם בישראל, ושכל כוונותיי היו טהורות ולמען שמך הגדול, והנה גלוי לפניך שאהבתי את שמעון אחי כאהוב יוסף את בנימין אחיו וכאהוב יהונתן את דוד בחירו וכאהוב רות את נעמי חמותה. כלום נענעת לי בראשך כשבירכתיך שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך לפנים משורת הדין? אמרו מלאכי השרת לקדוש ברוך הוא: אמת דיבר בן-אהרן. אמר להם: כבר קיבלו עליהם את הדין. ביקש ר' ישמעאל עליו רחמים וביקש להחיותו. יצאה בת קול ואמרה 'ונוקב שם יומת'. מיד השתתק. נישקו על פיו, ואמר 'ברוך דיין האמת'.

נתמלא האספקלטור רחמים ותפס בקרקפתו של ר' ישמעאל והיה גוער בו: "בקשה ממך, אם אשמע בכייתך עוד פעם אחת אתאבד עצמי לדעת, שאיזהו אלוה אתם דבקים בו, השולח אתכם להיהרג?" אמר ר' ישמעאל "הס לך מלדבר זאת, הן יקטלני לו אייחל". מיד פרחה נשמתו של ר' ישמעאל. יצאה בת קול ואמרה: "וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם" (יחזקאל י, י"ט)

באותה עת נחתם גזר דין לקבץ את ישראל.

 ודבר אחרון בהחלט

אם שמתם לב, הבלוג סבל מהזנחה איומה בתקופה האחרונה (גם בתדירות וגם בעומק הרשומות האחרונות) כיוון שתקופה זאת בשנה ידועה כתקופה פורענות וצרה הקרויה בפי המוני בית הסטודנטים "תקופת המבחנים והעבודות". מקווה שבעז"ה אחדש את ימי הבלוג כקדם, גם כי במקרה הוא חוגג היום שנתיים להיווסדו. אמתין לשנה הבאה לסיכומים יותר מרגשים, כי אני סבור שהבלוג עדיין בחיתוליו. במעמד צנוע זה אבקש להודות לכל הקוראים והמגיבים הנאמנים, אשר הם שותפים איתי ממש ביצירת שיח של פתיחות-דעת והבנה חופשית ללא דעות קדומות של יהדות ומסורת. ויקויים בנו מה שכתוב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

שולט בכיפה

 שולט בכיפה

 "כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומי לחץ…"

החובש החושב

הכיפה הארורה הזאת שניצבת על ראשי. למה אני צריך אותה?! רק בעיות היא גורמת. בתהליך החזרה בתשובה שלי, היא הייתה האחרונה להיכנס לרשימה – אחרי כשרות, שבת, נגיעה, תפילה, לימוד – רק אחרי שממש הייתי דוס גמור, אז צצה לי על הראש כפטריה. וגם אז לא הרגשתי נוח איתה – כי היא מגדירה. היא מכניסה אותי למסגרת. עם הזמן כבר התרגלתי אליה, וגם הסביבה הקרובה שלי לא מבחינה אותי בגללה, כיוון שאני דברן ופלספן "הוא לא כמו כל הדוסים" הם אומרים. אבל הסביבה הזרה לעולם תתייחס אחרת לחובשי הכיפה. האם הם יודעים מה יש מתחת לכיפה – שם בראשו של האדם החובש אותה? האם הכיפה היא רק סטייטמנט אופנתי עבורו? אולי חברתי? אולי הוא כופר בתחפושת? לאנשים יש את הנטייה להשליך את כל המחשבות שלהם על החברה הדתית אל עבר אותו חובש כיפה רנדומלי שהם ימצאו ברחוב. הם מכריחים את העולם הפנימי שלהם, כלומר – תפיסת הדת, החברה היהודית ואלוהים עצמו, להיות תקף גם עבור האדם הדתי אותו פגשו. "רבים לבקרים רבה אמונתך" – ופירוש חכמים, שאמונתו של אדם משתנה כל בוקר. אם לאדם אחד אין אותה אמונה כל יום, האם כל הדוסים מאמינים באותו דבר? ברור שלא.

אוסף הכיפות שלי

אמונת רחוב

לאנשים רבים יש קושיות ובעיות שגורמים דיסוננס בעולם הפנימי שלהם. כשהם פוגשים את חובש הכיפה, לעיתים קרובות הם דורשים ממנו להשקיט את אותו רעש רוחני. כאשר לי קורה מקרה שכזה, אני מנסה לגרום לאנשים לשנות את התפיסה הכוללת שלהם, שינוי פאזה, שיטת מחשבה חדשה – דרך אחרת להתבונן על הבעיות האלו – ואם יאמצו את הדרך החשיבתית הזאת, אולי מעט ירווח להם. אבל הם עקשנים – "תפתור לי את הקושיות שלי, אבל תישאר במערכת הייחוס שלי" הם דורשים. נתתי דוגמא בפוסטים הקודמים על עקרונו של הרמב"ם: נקצין את העניין. אם אדם חושב שלאל יש גוף, אז ברור שיצוצו לו בעיות פילוסופיות. כל עוד הוא לא יסכים להיפטר מהמחשבה הזאת, ולקבל את העקרון שאין לו גוף, תוותר הבעיה הזאת. כך גם בדברים אחרים, לאנשים יש דעות קדומות, פרמיטיביות על היהדות, שמא הייתה עבודת אליל שמוריד גשמים כתוצאה מהקרבת חיות תמימות. הם מסרבים להאמין שיש עומק בהגות היהודית, יש מושגים שצריך להתאמץ כדי לתפוס אותם – מבחינתם, היהדות היא מה שאני מבין, ומה שאיני מבין בו, הוא מלל ריק ומבלבל. שימו לב לחגים היהודיים – זה הרבה מעבר לקלישאה "ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו. בואו נאכל". הרבה מן החגים משמעותם בפינמיות ושכלתנות נוראה – בראש השנה אנחנו מתפללים את התפילה האיומה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – אין לנו שום רצון בעולם הזה, אלא שכל הברואים יבינו, הבנה שכלית, שיש להם מסובב. כמה פילוסופיה במשפט אחד. יום כיפור הוא מסע אל תוך האני הפנימי שלי כפי שרמזתי בפוסט על ט' באב. וכך הלאה.

א מחייה, משה.

מהו האלוהים? זאת גם שאלה כואבת. אנשים לעיתים תופסים אותו בצורה פרסונלית, זקן שיושב בשמיים ואחראי שהכול יעבוד בעולם לפי שכר ועונש. עבורם, האדם הדתי, יש לו איזשהו השפעה עליו – אז הוא יכול ללכת בלי מטריה היום, לא ירד גשם. הם אינם שמים על ליבם את הטקסטים המזעזעים במסורת היהודית. אביא 3 דוגמאות:

א) לאחר חטא העגל משה מתיר נדר לקדוש ברוך הוא – שום אדם עם תפיסה מסורתית של האל לא יבלע בנחת טקסט שכזה, שהוא ממש בגדר חילול הקודש עבורו, אבל זה שוב משום שהוא מסרב "לפתוח את הראש" ולחשוב קצת אחרת.

"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלהים שימחול להם. אמר האלהים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' – הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה – אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'". (מדרש רבא, כי תבוא)

זהו טקסט לא פחות ולא יותר מזעזע, אבל העיקר מדגיש לנו שהאל הוא לא מושג פשוט כל כך.

ב) מקור שני, שגם נוגע באותו נושא הוא מן מסכת ברכות דף ל"ב ע"א – שם לאחר שמשה מתיר את הנדר אומר לו הקב"ה משהו מדהים:

"'ואולם חי אני' אמר רבא, אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: 'משה, החייתני בדבריך'".

רגע, רגע – מה ז"א "החייתני"?! איך אמר ניטשה – רק במקום שיש מתים יש קמים לתחייה. רש"י, מלך המינימליזם מבאר: "בעיני האומות" – אנחנו מגלים, שגם ביהדות ישנה מציאות כזאת שם האל חשוב כמת – גם בתפיסה מיסטית קצת של "קב"ה וישראל כולהו חד" – שאם אין ישראל, אז עבור האומות אין אלוהים. אבל חשוב להבין את התפיסה הרעיונית, שגם היהדות תופסת את האל בצורה פילוסופית נועזת. אני יושב בהרצאה עם עוד 50 סטודנטים לפילוסופיה, רובם ככולם אין להם סמרטוט על הראש. ופתאום הם מבינים שמה שהם חשבו עד עכשיו זאת דעה קדומה אינפנטילית. הם מבינים עד כמה האלוהים של דקארט, לדוגמא, מורכב – עד כמה הוא לא טריוויאלי ונהיר – ופה אני מוצא תועלת רבה. אתם יכולים לעשות בעצמכם את ההכרעות הערכיות-הדתיות או האפסטמולוגיות-אמונתיות בהתאם לרוח ליבכם, אני מקבל את הכרעותיו של כל אדם – אבל לא לפני שבאמת חשבתם והבנתם על מה אתם מדברים. אנשים תופסים דתיים כפרמיטיבים לרוב כי הם עצם פרמיטיבים במחשבתם כלפי הדת. כל הכופרים ההגונים כבר אינם. טומי לפיד, איכָּה?!

ג) גם בחירה חופשית אינה קאפ-קייקס ביהדות. אני מזמין את הקהל לעיין בפירושו של ליבוביץ לקהלת (ובסוף התייחסות לתהילים). בכל אופן, אדגים בקטנה ע"פ דברי הגמרא להלן:

"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם". (כתובות ל' ע"א)

תרגום פשוט – הכול בידי שמים חוץ ממזג האוויר ("צינים", מלשון צינה וקור) ומלכודות ("הפח נשבר ואנחנו נלמטנו" – פחים הם מלכודות היונים). אם אדם רואה שיורד גשם בחוץ – שיקח מעיל. הוא לא יכול לטעון ולומר: "אני אלך כמו שאני ויהיה בסדר בעזרת ה'". אם אתה רואה מלכודת ניצבת מולך, אינך יכול לדרוך בה ולהרהר: "אני מקיים מצוות והכול, ה' לא יעניש אותי סתם". קיצר, הגמרא אומרת לנו – אל תהיה אידיוט. ומה יעשה מי שלא שפר מזלו והוא באמת אידיוט? עליו הכתוב אומר: "שומר פתאים ה'".

ד) אמרתי שלוש, אבל אציין במילה אחת שיש מקור שם כתוב שגם הקב"ה מתפלל. ביארתי את זה במקור אחר והדגשתי את הרעיון הגדול שם. אבל בכל אופן, שימו לב לתעוזה.

מה אתה יודע?

כשזה מגיע לקשקשת על דת-אמונה-אלוהים וכאלו דברים, פתאום כולם מרשים לעצמם להיות מומחים גדולים, הגיונות ליבם הם האמת האבסולוטית, והם ילכו אחריה וישכנעו בצורה מיסיונרית את הצד המאזין. האם הם היו מדברים באותה ניחותא על תיאוריות קוונטיות בפיזיקה? יש דברים באלוהות שכולנו מבינים – לדוגמא, כולנו מסכימים שאם יש אל, אז הוא ברא את העולם. זאת אחת מהתכונות שלו. אבל דיון עמוק אני דורש רק מאנשי מקצוע – כלומר, פילוסופים בלבד. גם לא כל הרבנים לדעתי רשאים לדון בשאלות כאלו, במיוחד עם הכשרתם היא לרוב להגיד לי האם חתיכת בשר כשרה או לא. אבל אם יש רבנים עם נטייה פילוסופית, שלקחו ברצינות את תפקידם כמנהיגי קהילה אמונית אז ראוי לשמוע מה האם אומרים. וגם פילוסופים מעולם האקדמיה, גם הם צד בשיחה העליונה הזאת. אבל המדען הגדול ביותר הוא הפילוסוף הגרוע ביותר. יש נטייה להרבה אנשי מדע להביע את דעתם בסוגיות פילוסופיות. מי שאל אתכם?! אתם צריכים בסך הכול לברר איך העולם עובד – למה ומדוע, זה לא התחום שלכם. המחשבה המדעית שונה מהמחשבה הפילוסופית. דווקא בין הפילוסופים מצאתי סביבה חמה יותר לדיון אמיתי ועמוק בשאלות תיאולוגיות. אבל עדיין, הכיפה…

קבוצת כל הקבוצות

גם באולם ההרצאות קרה לי מקרה שכזה. "אתם הדתיים מאמינים ש…" נאמר לי. יש פה פרגמטיות לא קטנה. השואל יש קיטרג אותי לקבוצת הדתיים – ז"א יש "אתם" ויש "אנחנו". יריבות שכזאת, חלוקה. הדובר, ברגע ששם אותי עם כל הדוסים שיש בעולם, כפה עליי דעות מסויימות שאולי לא מתאימות לי. אני מציע אחת מהשניים: או שיעשה הפרדה מלאה, כלומר – כל יהודי הוא עולם ומלואו ויש לו אמונה בפני עצמו: דבר שנכון כפי שהצגנו. או שיאגד את כולנו יחדיו – שהרי היהדות היא מסורת משותפת לכולנו, דתיים וחילונים, ולכולנו הרשות להפוך בה והפוך בה, דכולי בה. טייק איט או ליב איט, באמאש'ך.

הבעיה היא לא רק עם הציבור החילוני, אלא בעיקר עם הציבור הדתי שמדקדק להגדיר כל מתפלל שנכנס לבית הכנסת לפי צבע כיפתו והשתלשלות ציציותיו. להרבה בתי כנסיות אני נכנס עם הכיפה הסרוגה שלי וכובע המגבעת האפור שלי, עטור בחליפה שחורה – אבל עם חולצה אדומה מתחת, וגורר אלפי עיניים צופיות אליי. "צריך ללבוש לבן בשבת, כתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אומר לי יהודי – ואני אומר לו: "הא כתיב ביום המיתה דווקא, שכל יום יהיה בעינך כיום המיתה לעשות בו תשובה. אבל על לבוש אדום נאמר 'מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת' וכתיב 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים כסותו'" ועוד ראיות רבות אני מביא לו. ברור שזה לא ברצינות. אני פשוט אוהב אדום.

ביקור במלא שערים – מישל קישקה (http://he.kichka.com)

למה לעזאזל להתעסק בקטנות האלו? מה נותן לכם העיסוק החברתי הרכילותי הצהוב (במקרה שלנו, אדום) הזה? האנשים הפשוטים האלו מעייפים אותי. אני חולם על קהילה קטנטנה איכותית, כמה בני עלייה, בעלי הבנה חדה, ברורה ומעמיקה. שאלו פעם את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף משעות של קבלת קהל, והוא השיב – שלא מתעייפים מלספור יהלומים. אבל ריבונו של עולם, כמה יהלומים לא מלוטשים, ואילו היו רוצים שילטשו אותם – מילא, אבל גושי עופרת נופלים על פניי. בקהילה החרדית אנו רואים שלא כל יהודי יכול לסבול מעמד וחיים של תלמיד חכם – המונח הזה עובר זילות איום בימינו שלנו. גם יוצא שהרבה יהודים ש"נגזר" עליהם להיות בחורי ישיבה, פשוט נפלטים משם, כי הם לא מתאימים, ולכן צריך למצוא להם מסגרת אחרת – חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ולא של פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

ולמדור השו"ת (המזדמן, ואולי יעשה קבוע):

ש: "מה אתה?" ת: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ש: "מי אבא שלך?" ת: "ארמי אובד אבי".

ש: "מאיפה אתה?" ת: "מתחת כיסא הכבוד".

הייתי צריך להוציא את הדברים במפורש – מקווה שלא פגעתי. די לחכימה ברמיזה!

ודבר אחרון בהחלט

דיברנו על סטודנטים לפילוסופיה. "האוניברסיטה המשודרת" מתוך תוכניתם של הצמד המבדר במיוחד: טייכר וזרחוביץ'. הרפרנס לליבוביץ ברור, וזה עושה את המערכון הרבה יותר מצחיק.

אוי געוואלד א גנב!

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…

מעלות בלימוד התורה

מעלות בלימוד התורה – מחשבות על סיום הש"ס

פוסט זה הוא אוסף מחשבות מהורהר על רשומתו המעולה של מור"ת פרסיקו שליט"א (כאן).

שכיית חמדה בים

מי יודע, אולי קרוב למליון, אולי יותר יהודים סיימו את מחזור לימוד הש"ס. זה דבר לא קטן כלל – התלמוד, הוא פנינה מקורית מעולם היהדות שהיה פעם, המפולפלת, הנועזת והחצופה. כלל לא קשה לדמיין את אביי ורבא יושבים וצועקים זה על זה בקולי קולות, על איזו הלכה מונפצת של דיני טומאות וטהרות. התלמוד הוא כל-כך יהודי, מתחכם בסוגיותיו ומרגש באגדותיו ה(לרוב) ריאליסטיות הלא-קיטשיות על חברות אמת, גמילות חסדים וענווה לאומית. והיתרון הגדול, זה שזה לא נגמר – התלמוד קרוי "ים", הוא עצום, והוא ממשיך ומתרחב ע"י רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים. זה דבר מקורי, לא מזויף ושגם אי אפשר לזייפו (עבור מקרים בודדים, ראו את הפוסט של פרסיקו לעיל) – הוא אבן שואבת שאני, כפרט, גאה בה שהיא חלק מן המורשת שלי.

ועכשיו התלמוד הוא נחלת הכלל – ואע"פ שיש לשמוח, יש בי צד שמקונן מעט. אך מיד נגיע לכך. אחת הנקודות הכואבות ביותר בשיח האורתודוקסי-רפורמי היא ברכות הבוקר: שלא עשני גוי, עבד, אישה. אחת הסיבות הפחות לא-משכנעות ששמעתי דווקא לשימור הנוסח הקיים הוא שהכוונה היא במניין המצוות (גוי מחוייב רק בשבע מצוות, עבד קצת יותר, אשה יהודיה עוד קצת, וגבר יהודי בן חורין במצוות כולן: 613). סיבה נוספת היא על התורה עצמה, שהיא פחות נחלת הגוי, ובהתאם יותר נחלת הגבר היהודי. נחלק את הדיון הזה לשלוש הברכות הנ"ל.

שלא עשני גוי \ באהלי ישמעאל

שישי ושמחי בת ישמעאל היושבת בארץ עוץ. ב' זכיות טובות גמל לך ה'. הראשונה (כאן), תרגום ספר התניא לערבית. על התרגום הזה אדבר בקצרה. התניא, אע"פ היותו ספר מיסטי לכאורה, מכיל לא מעט פילוסופיה ערבית מימי הביניים שאפיינה את הרמב"ם ואת רבנו בחיי שכתביהם נכתבו ערבית ותורגמו עברית ע"י אבן תיבון. התניא נכתבה עברית ותורגמה ערבית – ויש פה משום החזרת עטרה ליושבה, שכן הערבית יכולה להכיל הגות שכזאת. השאלה היא האם המונחים הרמב"מיסטים שבתניא תואמים בתרגומם למונחים שטבע אבן תיבון בתרגומו. את השאלה הזאת נשאיר לחוקרים.

תניא בהוצאת ח"א – בפנים הספר כתוב "בלמ"ס", איך זה הגיע לערבים?

תניא בערבית
תניא בערבית – חמדולילה!

הזכיה השניה שזכו דוברי הערבית הוא לא פחות ולא יותר מתרגום התלמוד לערבית (כאן). יזעקו כולם עכשיו: "הידד! יפוצו מעיינותיך! איזו נחת רוח! איזה קידוש ה'!". אבל אני אשב בצד ואבכה מכמה סיבות. התלמוד הוא מחמד ליבי, והיא נקודת ההבדל הקריטית בין דתות אחרות שמקבלים הוראות מן השמיים לבין דתנו היהודית שמצמיחה לעצמה את ההלכה. התלמוד הוא, איפוא, הדבר (או לפחות אחד מן הדברים העיקריים) שמבדיל בין ישראל לעמים. ובואו נראה מה קורה באיסלאם (בצורה מהירה מעת התפתחותו): המאמינים הבינו שלא ניתן לחיות ע"פ ספר אחד או הבל פיהם של בשר ודם שמתחלפים כל 120 שנה. לכן אט-אט התפתחה סיסמטמה של פסיקת חוקי-הדת המוסלמית, שהיום היא כבר מגובשת, וגם כל חכמי האסלאם (נתעלם מן השבר הסוני-שיעי) יכולים לדבר בשפה משותפת. יש גם אתרי שו"תים מוסלמיים, אשר יש לומר שקדמו לאתרי השו"תים המרובים המשמשים אותו לשאול את הרב שרלו האם מותר לגדל חזיר ויטואלי בפארם-וויל בפייסבוק. (כאן, ואגב, התשובה המוסלמית לשאלה היא שאסור). ועכשיו יש להם את הגמרא – כולי חרדה שאט אט תתפתח תרבות של פלפול מוסלמי, וגם היהדות לא תהיה עוד ייחודית בעניין הזה. חדרה דומה הביעו חז"ל על תרגום השבעים (התורה ליוונית). בעבר, לא הבנתי מה הצרה הגדולה בעניין, "כולה" תרגום, ומה, האם אין לנו סיבה להתגאות בכתבי הקודש שלנו? אז האמת שיש נקודות בעייתיות: התורה (וספרות חז"ל לא פחות) הם טקסטים אינטמיים ברמה הדתית והלאומית, והחדירה הזאת לקשר ישראל-הקב"ה היא מעיקה ואפילו מאיימת. כמו שניסחו רבותינו: לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית והם אומרים "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין". ראו גם כאן מאמר מצויין על הסכנות בכתיבת התורה שבע"פ, ובינהם התלמוד. אני לא קנאי לידע, שהרי ראינו שאפילו ילדי בית-ספר קוראנים לומדים על השור שנגח את הפרה – אבל המשמעות הדתית שמאחרי זה, היא רבת משמעות.

שלא עשני עבד \ יש כרטיס חבר מועדון?

אין היום עבדות. אבל אתייחס לעבדות מודרנית – מעמדות. מעמדות אולי זה לא נעים, אבל זה הכרחי. אין מה לעשות – לא מלמדים את התלמיד אלא לפי כוחו, אלא לפי מה שהוא מסוגל להכיל ולדעת. היהדות סיגלה לעצמה גישה פרקטית – יש תלמידי חכמים, ויש דבע'ים, עמי הארץ. התלמידי חכמים יתפלפלו להם בעולמות עליונים, יוסק'ה הסייס ילמד אלף-בית, והקב"ה ישלם את החשבון לפום צערא אגרא. יש להדגיש נקודה חשובה – לימוד תורה, לא משנה באיזו רמה, היא המצווה הבסיסית ביותר בחיים הדתיים, כדי שאדם ידע לפחות מה מותר ומה אסור, ועליה נאמר "כנגד כולם". כל אדם דתי חייב ללמוד תורה באופן קבוע, ומכיוון שהמבחר רב, אז כל אחד מוצא את הנישה שלו. אסור להיגרר למצב של "זה בסדר, הוא לומד תורה בשבילי, תלמידי הישיבות לומדים בשביל כל עם ישראל…". זהו מצב שמרחיק את התורה מהעם, וקורא לאלטיסטיות מוחלטת ולהרס היהדות. (י"ל) אי אפשר לסבול מצב שחצי לומד והחצי השני לא לומד כלל, אלא כולם צריכים ללמוד, כל אחד לפי יכולתו ורמתו וזמנו הקצוב לו. התורה היא החיבור הפרקטי לחיים הדתיים של היהודי הדתי. ובכל זאת, יש את התלמידי חכמים, ויש את בעלי המקצוע, שבספרות חז"ל הקדומה נתפסים לרוב כהדיוטות. המעמדות הללו לא מסתכמות בהגדרה, אלא אף היה להם השלכות לעולם ההלכה ממש. תלמידי חכמים כונו "חברים", ויש דברים שהיו נשארים בין ה"חברים". היה קשה לקנות את המעמד (ראה ע"ז לט:), ואפילו העבדים של החברים היו נחשבים יותר מעמי הארץ. האכילה עם עמי הארץ הוגבלה, כיוון שחששו שאינם מקפידים במעשרות, והנה נולדה מסכת שלמה במשנה: "דמאי", שזה בעברית: "למה צריך להיזהר מפרות של עם הארץ". על נישואין, הרי אין מה לדבר – זה ברור. ואפילו נגיעה בלבושו של עם הארץ, היה מטמא את תלמיד-החכם לאכילת חולין.

מוטל ואהובתו מ"כנר על הגג" – פשוט ויפה.

הגישה לא נגמרה פה, והמשיכה בשנים, עד הופעת הבעש"ט, שבעצם אמר שלא חייבים להיות תלמידי חכמים גדולים כדי לעבוד את ה', וזה נכון – רק שהנקודה הזאת הוחמצה למשך שנים (ועודנה…). "אפילו ריקנין שבך, מלאים מצוות כרימון". "ישרים דרכי ה'" – יש כמה דרכים לעבוד את ה', צריך לבחור "איזהו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". אז לסיכום – לא צריך לכפות לימוד תורה אחיד על כולם, ובטח שלא לגייס את כולם לפוניביץ', תשאירו מקום לתמימות.

שלא עשני אישה (עם טלית)

לדידי, העניין די פשוט. אין מקום כלל למנוע מהנשים ללמוד תורה – אדרבא, זה הכרחי בדיוק כמו לגברים. "חכמת נשים בנתה ביתה". לנשים תפקיד ודרכים שונות לבניין הלאומי-יהודי-דתי, אבל הן שותפות מלאות בעסק. ואין חדש, גם נשים היו שייכות למועדון האקסלוסיבי שהזכרנו (לדוגמא, ברוריה). אני שמח לראות יותר טוענות רבניות, ויותר רבניות אורתודקסיות שפוסקות בענייני נשים לנשים. (תחי המלכה פיוטרקוסבקי).

אבל יש שיוויון, ויש אדיוטיות מתריסה. בפשטות: "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". אל תהי צדיק הרבה, למה תשומם? יש דרכים לשלב ולהתחפתח (חגיגה טז ב:, נשים סומכות) אבל תוך הישמרות מיציאה מן הכלל ומן דרך הרבים שיודעת לרסן ולשמור על התפתחות אבולוציונית תקינה. יש להישמר ממחלוקת של קורח ועדתו שהייתה במסווה של "כי כל העדה כולם קדושים", ולא מכירה בחשיבות השבטיות של עם ישראל, ולמעשה נובעת מרצונות פנימיים של אותו "עובד ה'" לבוא על סיפוקו הדתי, ולהתכבד יותר.

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא

ודבר אחרון בהחלט

וכיוון שסיימנו בנשים והזכרנו את הבעש"ט, אז לכבוד יום האהבה שעבר, הרי לכם אהבה חסידית. ואמרו "אוווווווווו……".

"השחוק המשולש" \ מעשה מהבעש"ט.

פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודת ליל שבת עם תלמידיו ולפתע צחק צחוק גדול מאוד עד שכלתה נפשו כמעט. כול תלמידיו התשוממו, אחר כך צחק בשנית ובשלישית ותמהו לדבר. במוצ"ש לקח את תלמידיו לעיר אחת וציווה לקרוא את ר' שבתי כורך ספרים ואת אשתו. אמר לו פרנס־החודש: ״מה לך ולזקן זה, שאדם פשוט הוא, בלא תורה ?״ אמר לו: ״ואף־על־פי־כן״. שלחו אחריהם. כיון שנכנסו שניהם, אמר הבעש״ט לרבי שבתי: ״ספר לנו, מה היו מעשיך בליל שבת שעבר? ובלבד שתאמר האמת,  אל תירא ואל תפחד. וכל העם מרכינים אזנם לשמוע מה שיספר. וגם החברים נתקרבו, שהיו משתוקקים לידע מה יהא בסופו של דבר.

פתח רבי שבתי ואמר: ״אין אני מעלים מרבינו כלום. ואם נתקלתי חם ושלום, בדבר עבירה יתן לי תיקון. כל ימי הייתי מתפרנס מאומנות הכריכה, וכל זמן שכוחותי עמדו לי, פרנסתי מצויה לי ברווח. עד שהיתר לי גם קצת עשירות. והיה מנהגי לקנות ביום חמישי כל צרכי שבת. כגון: קמח, בשר ודגים, נרות ויין, וכיוצא בהם. ובערב שבת קודש הייתי מפסיק ממלאכתי בשעה מוקדמת והולך לבית הכנסת לומר ״שיר השירים״ ו״תיקוני שבת״, והייתי שוהה שם ואיני חוזר לביתי, אלא לאחר שסיימו תפלת מעריב של ליל שבת. עכשיו, לעת זקנה, ככלות כוחי. נהפך עלי הגלגל ואני חי חיי צער ואין באפשרותי להכניס לביתי כל הצטרכות השבת ביום חמישי. עם כל זה אין אני משנה ממנהגי ומקדים לבית־הכנסת. ערב שבת קודש שעבר, משהגיעה שעתי לילך לבית הכנסת לא היתה. עדיין אפילו פרוטה אחת בידי ליציאות השבת וגם קמח לא הכנתי מאתמול. והואיל וכל ימי לא הייתי נצרך לבריות, גמרתי בלבי: מוטב שאתענה ביום השבת ולא ליקח מתנת בשר ודם אלא שחושש הייתי לאשתי הזקנה שמא אין היא עומדת בנסיון ושואלת משכנותיה נר או חלה דגים או בשר. לכן בקשתי הימנה, שלא תקבל דבר משום אדם. ולא זזתי הימנה עד שנתנה לי תקיעת כף על כך. וביציאתי אמרתי לה: ״לכשאני חוזר מבית הכנסת עם כל הקהל, אפשר מישהו שואלני: ״מפני מה אין נר דולק בביתך?״ מוטב לי לשהות עד שהכל יוצאים ואני חוזר יחידי ונקבל באהבה מה שנגזר עלינו מן השמים״. עד שאני יוצא, עמדה זוגתי לכבד הבית לכבוד שבת ומצאה בקרן זוית אחת מלבוש ישן, שנתעלם מעינינו ימים רבים וכפתורים של כסף היו בו. מיד הלכה אצל הצורף ומכרה לו את הכפתורים וקנתה בדמיהם חלה. בשר ודגים ושאר צרכי השבת. והואיל וידעה מלכתחילה שאתעכב בבית הכנסת קנתה שני נרות גדולים, שיהיו דולקים שעה ארוכה. כיון שחזרתי ראיתי מרחוק אור בביתי והרהרתי בלבי: ודאי לא עמדה הזקנה שלי בנסיון.

נכנסתי וראיתי שולחן ערוך וחלה ודגים ויין עליו. אמרתי לעצמי: ״אם אני מקניטה בדברים אני מפיר את מנוחת השבת לפיכך כבשתי תרעומת שבלבי ואמרתי: ״שלום עליכם״ וקידשתי על היין. אחר כך אמרתי לה במענה רך: כפי הנראה, אין את יכולה לקבל את הרע… ולא הינחתני לסיים דברי, עד שספרה לי מעשה מציאת המלבוש, מתחילתו ועד סופו. כיון ששמעתי כך, נתקשרו עיני בדמעות והודיתי להשם יתברך, שסיפק לנו צרכנו לשבת קודש. ולא הייתי יכול לכבוש שמחה שבלבי, עד שתפסתי ביד זוגתי ויצאתי עמה בריקוד שעה רצופה. וכך עשיתי בשעת אכילת המרק, וכך בשעת אכילת הלפת. שלוש פעמים הייתי מרקד עם זוגתי באותו הלילה. ועכשיו, רבינו, אם עבירה היתר, בידי, חם ושלום, יתן לי תיקון ואני מקיימו לכל פרטיו ודקדוקיו".

כיון שסיים רבי שבתי כורך הספרים את סיפורו. אמר הבעש״ט לתלמידיו: "חייכם, שכל הפמליא שלמעלה היו שוחקים ומרקדים עמהם באותה שעה״. — וקרא הבעש״ט לזוגתו של הכורך ואמר לה: ״מה בקשתך? חיים של עושר וכבוד כל ימיך, או בן?״ אמרה לו: ״בן אני רוצה, שיאמר ״קדיש״ אחרי״. אמר לה: ״לשנה הבאה תלדי בן ותקראי שמו: ״ישראל״, כשם שלי. והוא יאיר לך הרבה בעולם האמת. ולכשאתם מודיעים לי בזמנו, אני בא לברית המילה ואהיה סנדק״. וכך היה, שלשנה הבאה ילדה זוגתו של רבי שבתי, כורך הספרים בן זכר. וגדל ונעשה המגיד מקוזניץ.

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"

נשיקה חסידית – מתוך "רבי יעקב"