הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

הסודות של אסתר – מגלים את המגילה

פורים הוא לא חג סטנדרטי בשום מובן. מנהגים על מנהגים נוספו בו במהלך השנים, אבל כל החג סובב סביב נושא אחד – הנסתר מול הנגלה. אף שם הטקסט המרכזי בחג "מגילת אסתר" מזכיר בשמו את העניין – לגלות את ההסתר. הדמויות במגילה מסתתרים מאחורי זהות בדויה – אסתר לא מספרת את מוצאה האוריגינלי, מרדכי משחק אותה שהוא לא מבין מה שבגתן ותרש אומרים, עמי הארץ "מתיהדים" – כלומר, מאמצים כלפי חוץ התנהגות יהודית ועוד. בפוסט הזה ננסה לראות עוד כמה היבטים על החג המיסתורי ויש גם הפתעה בסוף.

כל יום פורים #1 – Merry Purim!

התאריך של פורים הוא סוגיה בפנים עצמה. כומר אחד שאל את רבי יונתן אייבשיץ: "מה קרה? בכל חג אצלכם עיקר החגיגה היא בערב – עורכים סעודה גדולה ומדליקים נרות ובבוקר אתם מסתפקים בקוגל ודג מלוח, ואילו בפורים בדיוק ההפך! את סעודת הפורים אתם עורכים בבוקר ברוב הדר! מדוע זאת?" כמנהגם הקדוש של היהודים, ענה לו ר' יונתן בשאלה – "ומה איתכם? אתם חוגגים כל חג דווקא בבוקר, אבל את חג המולד אתם דווקא מתחילים לציין בלילה לפני עם סעודה חגיגית ומתנות לרוב? – וזאת למה?" ר' יונתן המשיך וסיפק תשובה אחת לשתי השאלות: "הסיבה היא פשוטה – אתם חוגגים את חג המולד בגלל יהודי אחת שנולד, ולכן נוהגים בו כמנהג היהודים. אנחנו חוגגים את חג הפורים בגלל גוי אחד, ולכן נוהגים בו כמנהג הגויים."

פורים הוא חג עם אופי גויי ולא סתם. בפורים לא רק אנחנו מסתתרים מאחורי זהות בדויה של גויים במשתה לרוב ובמאכל מופרז, אלא אפילו התאריך עצמו מסתתר.

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

פורים לשיטת ר"י אייבשיץ

כל יום פורים #2 – פורים יוצא השנה בפסח

עוד משהו על התאריך של פורים. אנו חוגגים את פורים באדר, אבל הצצה קטנה למגילה תגלה לנו שרוב מעשה המגילה קרה דווקא בזמן אחר לגמרי – אבל ממש ממש אחר – חג הפסח. תחילת האקשן עם הטלת הפור של המן שקרתה בחודש ניסן!

(ז,ג) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר–הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.

היום המיועד לפוגרום ההמוני ביהודים אכן נפל באדר, אבל עלילת פורים סובבת סביב ציר אחר: גזירת המן יצאה בי"ג בניסן, היום שבערב שלו היהודים התחילו לחפש את החמץ בבוידעם:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ (ג,י"ב)

אסתר נחלצת לעזרה וקובעת מיד שלושה ימי צום, יחד עם מרדכי:

לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי (ד,ט"ז)

מה שאומר, שבערב פסח של שנת ג'רפ"ח (שחל במקרה ביום רביעי, כך חישבתי) יהודי שושן הבירה לא קיימו מצוות עשה מהתורה של אכילת מצה ולא מצוות עשה מדרבנן של שתיית ארבע כוסות. מצב קיצוני שדרש מעשים קיצוניים הגובלים בביטול חג! לאחר הצום הממושך, עדיין היו היהודים בעיצומו של חג הפסח, ואסתר התחילה במזמיתה להפיל את המן במשתה כפול (שחג בי"ז וי"ח בניסן – יום שבת ויום ראשון)  – שאף הוא היה בפסח. המן נפל ונתלה למחרת, כשיהודים קראו "אם כסף תלווה את עמי" – בצורה אירונית, המזכירה את המעטפות שרצו בין המן לאחשוורוש.

אז מה אנחנו חוגגים בפורים? לא את מפלת המן, אלא משהו אחר לגמרי. לאחר שהמן נתלה, אסתר ביקשה מאחשוורוש לבטל את צו המן להשמיד את כל היהודים. אחשוורוש נפנף אותה בתירוצים בירוקרטיים ("כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב") או שסתם לא ראה ביהודים "דבר האבד" שראוי לכתובו בחול המועד. לאחר חודשיים נמצא פתרון – נכתוב שבנוסף לצו של המן, יש ליהודים זכות לעמוד ולהגן על עצמם. באמת תודה. החייתנו. ברור שצו שכזה לא ממש עוזר, ולכן במשך כל השנה כולה, עד שהגיע חודש אדר של השנה הבאה, היהודים שקשקו ורעדו מאותו יום גורלי באדר שיבואו כל הקוזקים עליהם, ולהם אין מה לעשות אלא להיקהל נגד שונאיהם הרבים. אבל, נהפוך-הוא!

"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם".

היהודים הצליחו להפוך את הסיפור ולהכות הם את האויבים הרבים, שהמגילה מונה כ75 אלף פלוס. אז רגע – מה שאנחנו חוגגים זה בעצם טבח המוני שעשינו בשונאים שלנו?

כל יום פורים #3 – פורים, זה נוח.

אז יש עוד טוויסט בתאריך של פורים. הפוגרום השמח הזה קרה בי"ג באדר, ובשושן הבירה, כיוון ששם היו יותר אויבים באופן מעניין (אני מניח שהכוונה לאויבים פוליטיים), הלינץ' נמשך יומיים גם לתוך י"ד. אבל יום החג נקבע דווקא יום אחרי! אנו חוגגים את פורים בי"ד, ותושבי הערים מוקפות החומה בט"ו. וזאת למה? כי החגיגה האמיתית היא המנוחה. זאת השמחה, אנו היהודים לא הרגנו כי שמחנו להרוג, אלא כי רצינו בסך הכול שקט, מנוחה. לכן אנו חוגגים דווקא את היום שנחנו מאוייבינו. בעצם, זהו רעיון עתיק – גם את השבת אנו מציינים לא ביום השישי שהוא סוף בריאת העולם, אלא דווקא ביום שהכול ממש נגמר.

הפתעה בפיתה

נפוץ המנהג להתחפש בפורים. בחיי שאני לא מבין את המצטדקים שאומרים: "זה בכלל מנהג נוצרי להתחפש…". נו, סו וואט? קודם כל, ראינו שבפורים אנו נוהגים כמנהג הגויים. מלבד זאת, זה ממשיך את הרעיון שהכול מסתתר לו, שום דבר הוא לא באמת כמו שזה נראה. האמת היא שלא רק בני אדם מתחפשים בפורים, אלא גם האוכל. בפורים נוהגים לאכול אוכל עטוף, נסתר. אוזני המן נראים מבחוץ עוגיה יבשה חסרת טעם, אבל ביס קטן יגלה שיש בפנים מילוי שוקולדי (או פרג) עסיסי. יש גם מנהג אשכנזי לאכול כרוב ממולא בפורים, מאותה סיבה שמבחוץ זה נראה מנה טבעונית משעממת למדי, אבל בפנים יש מילוי שכל בטן בשרית תשמח לראותו. סביב הכרוב הממולא של פורים יש גם סיפור נפוץ ומצחיק.

צביקה פיק מתחפש לדקארט

צביקה פיק מתחפש לדקארט

אסתר הובאה לבית המלך, אבל מטעמי כשרות לא יכלה לאכול מהכלים, ולך-תדע מה הכשרות של הבשר…אבל אין היא יכולה לחשוף את זהותה. אז מה עושים? קצת קשה אז צמחוניים. אסתר הכריזה שהיא אוכלת רק פירות וירקות. אבל יום שבת הגיע, והיא התחילה להתגעגע לצ'ולנט מבית אבא. שלחה מסר למרדכי. מרדכי מצא פתרון והבריח לה לתוך הארמון כרוב ממולא בבשר. כל שפחותיה של אסתר לא העלו על דעתן שבתוך הכרוב התמים הזה, שוכן סוד טעים…

קראת לי אסתר. אבל קוראים לי הדסה

גם הסיפור של מגילת אסתר הוא מלא רבדים. אפשר לקרוא את המגילה בכמה דרכים שונות, ובקריאה מסויימת אפשר לגלות דברים מוזרים במיוחד: סיפור אחד מסתתר בתוך עוד סיפור. את מרדכי היהודי בטח דמיינתם כבעל זקן לבן ומבטא יידישאי כבד. אבל כנראה שבעלי המדרש לא היו מסכימים אתכם. מרדכי, הוא שם הקרוי אחר האליל "מורדוך" הפרסי. אסתר, אף היא על שם אלילת הכוכבים (מזכיר קצת star) למרות שלשניהם היו שמות עבריים (אסתר קרויה עוד במגילה הדסה, ואת מרדכי המדרש מזהה עם דמות מספר נחמיה). אז בואו נסביר בקצרה מה היה הסיפור שם. למלך אחשוורוש היו הרבה יועצים ושרים, יהודים ונוכרים כאחד. היהודים, כמו כולם נהנו מסעודות המלך בלי חשבון, והתבוללו בחברה הגויית. בין השרים הגויים והיהודים הייתה איבה ברורה למדי, אבל יותר מזה הייתה מתח בין היהודים לבין עצמם – משחקי כסאות בחצר המלך. המן העמלקי קיבל משרה חשובה בחצר, וציווה לכולם להשתחוות. ע"פ ההלכה – אין עם זה בעיה כלל. למלך או שר חשוב מותר להשתחוות, ובטוח שמותר ואפילו חייב במקרה של פיקוח נפש, שהרי המלכות יכולה להרוג אותך. אבל מרדכי, אחד מהשרים היהודים, היו לו עניינים משותפים עם המן בימי הצבא, ולא היה בכבוד שלו להשתחוות לו בעוד ששאר אחיו היהודים כורעים ומשתחווים. השרים היהודים ניגשו למרדכי והפצירו בו להשתחוות, שאם לא יעשה זאת, המן עלול להבין בטעות שזה אגו יהודי מנופח, ובכל הוא מסכן את כל היהודים. מרדכי לא מייצג פה את הדת היהודית האמיתית. פעם ופעמיים, ומרדכי לא שומע. התכנסו היהודים והכריזו על מרדכי דין רודף. בשפה שלנו – הם אמרו שדמו של מרדכי מותר, כיוון שהוא מסכן את כל היהודים. ומה עושים עם רודף? מלשינים עליו למלכות. הלכו השרים היהודים (שהאמת, גם הם לא אהבו כ"כ את מרדכי) ואמרו להמן שמרדכי לא משתחווה. המן, כאינסטניקט ראשוני ביקש להרוג רק את מרדכי, אבל אז עשה חושבים עם עצמו – ילך מרדכי, יבוא יהודי אחר שינסה לתפוס את המקום שלו. ראיתי איך הם מתנהגים בינם לבין עצמם עם כל ההלשנות האלו. יש פתרון סופי: " וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–עַם מָרְדֳּכָי".

מהסיפור המדרשי הזה, אפשר לראות שאף אחד לא יוצא נקי, לא מרדכי, לא השרים היהודים ובטח לא המן. אבל הדמויות הם עגולות ואמיתיות יותר. את הסיפור הזה אפשר להפיק מקריאת המגילה עם עוקבים אחר רעיון מסורתית (אם כי לא פשטני כלל) שכל מקום שכתוב "המלך" סתם, ללא תוספת אחשוורוש, הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה. כך "עבדי המלך" הם היהודים ו"מצוות המלך" היא ההלכה. כיוון שאת המגילה קוראים גם ככה פעמיים, אני ממליץ בחום על קריאה שונה בכל פעם – נסו בפעם השניה שאתם קוראים את המגילה, לתפוס את הרעיון המדרשי הזה בראש ותגיעו רחוק עם הדמיון. תכניסו קצת צבע לסיפור.

פורים כנגד אויבי היהודים

פורים כנגד אויבי היהודים

אל מסתתר

אז מה הרעיון שיש מאחורי כל ההסתתרויות האלו? נס פורים שונה מהותית בכל הניסים, שכל כולו נעשה בצורה מובלעת בתוך הטבע. איך פה קריעת ים או קולות וברקים או אירועים דרמטיים אחרים. אנו חוגגים בפורים את ההנהגה האלוהית המסתתרת בטבע, את הנס החבוי בתוך האירועים הרגילים-לכאורה כמו פרג בתוך אוזן המן. פורים מבחינה מסויימת אפילו חשוב יותר מחג השבועות. חג שבועות נקרא "מתן תורה" – ה' נתן לנו את התורה, אבל לתת משהו זאת לא חוכמה: "כפה עליהם הר כגיגית" – זה היה בעל כורחנו. אבל בפורים, היהודים נשארו יהודים מבחירה "קיימו וקיבלו" – פורים, הוא חג "קבלת תורה", וכשאנו מסכימים לקבל את המתנה, הרגע הזה יותר איכותי משעת נתינת המתנה, ולכן, ע"פ המסורת, חג פורים לא יתבטל לעולם גם לעתיד לבוא.

הפתעה – סנגוריא על המן

רגע, רגע, רגע!!! מי אמר שהמן הוא הדמות הרעה בסיפור? תראו מה הוא אמר לאחשוורוש בסך הכול:

"וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" – היהודים האלו, היו מפוזרים בכל המדינות, מצרים, אשור, יוון…

"וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם" – בכל עם שהם היו, הם השיגו חג שהם קבעו בדת – היו במצרים, פרעה רצה להרוג אותם – ויש להם פסח. באו היוונים – אנטיוכוס נלחם בהם, והופ! חנוכה. אבל..

" וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" – אין בכלל חג על שמך, אדוני המלך – לא חבל שתישאר מחוץ לסיפור?

"אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" – וככה יהיה גם חג על שמך!

נעבעך המן, בסך הכול רצה להקים עוד חג…

ודבר אחרון בהחלט

אתם לא מצפים שאני אמצא סרטון מצחיק על פורים, נכון? תקבלו שיר שעושה טוב על הנשמה. פורים שמח.

 

ודבר ממש ממש ממש אחרון

שבת אחת נכחנו כל המשפחה בשמחת שבע ברכות חרדית. אמי דווחה לי כך מן עזרת הנשים. ילדה חרדית חביבה נטפלה לאימי בשל מראה האקזוטי (הודו, אם אתה שואלים). שאלה רוחל'ה את אימי – "איזה כשרות אתם אוכלים בבית?". ענתה אימי שתחי' מה שענתה. נזדעקה הנערה: "אבוי! אתם צריכים לאכול רק מן הכשרות של הרב פלוני!". שאלה אימי כבדרך אגב: "מהיכן הגיע סבך?" ענתה הנערה מה שענתה. ותען אימי ותאמר: "והאם הוא אכל תחת סמכותו של הרב פלוני?" חשבה הילדה ונתחלחלה כולה, כי איך יכול הסבא לאכול מכשרותו של פלוני אם טרם נולד אותו הרב? פניה של הילדה נצבעו לבן ופחד אחזתה, באותה עת קראה אימי: "אוי ויי, רוחל'ה! סבא שלך אכל לא כשר! געוואלד, אולי את גם לא יהודיה?!".

אוי געוואלד א גנב!

אוי געוואלד א גנב!

גנב לתולדותיו

לקראת ימי הרחמים והסליחות, בואו נתוודה על פשע. גניבה. בשקט בשקט, אל תספרו לגויים, מסתבר שתחום פרנסה זה (או השלמת פרנסה) של כסף לא חוקי היה פופולרי בתרבות היהודית עוד מראשיתו עד לימינו. ולא במקרה כששאלו איזה בחור חרדי שהכרתי מדוע החרדים עובדים בשחור, הוא ענה להם: "תראה, יעקב עבד בלבן 20 שנה ונדפק, אז אנחנו לא מסתכנים ועובדים בשחור". הציבור היהודי (והישראלי בעקבותיו) מתגלה אמפתיה קלה ומחוייכת לענייני כסף קל. בסלנג הישראלי "לגנוב" זאת עבירה. "לפלח" זה בקטנה, אפשר להעביר לו על זה, כי הוא בחור "מגניב".

יחסית קל לנו לכנות חבר בכינוי "גנב", כמו שעשה ר' זושא לחבירו שם באוקראינה (שגנב לו שעתיים ע"י הזזת מחוג השעות), כמו שעשה הרבי מקוצק לגאון מוילנא (שגנב תירוץ מאחורי הפרגוד) וכמו שעשה לבן ליעקב (שגנב לא פחות מאשר את לבבו). גנבים הם חביבים: במערכון יידישאי שראיתי פעם בעל בית מתחבר לפורץ כאשר הם מגלים ששניהם חולים באולקוס – אנחנו מבינים ללב של יהודי כשזה מגיע לפרנסה, הרי כולם עוקצים, לא?

גזלן

We love Ganav

ספר משלי מעביר את מסריו דרך, כמובן, משלים – אבל לעיתים קרובות עם דמויות קבועות. לדוגמא, מחשבה אפיקרוסית תתגלם בדמותה של זונה שרמנטית. התורה היהודית מופיעה בספר בכיכובה של אשת חיל, האישה הנאמנה והמשפחתית. וגם גנב יש שם. ספר משלי מגלה אמפתיה לגנב: "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". מסכן, נעבעך, הוא רעב, אנחנו מרחמים עליו הוא לקח כי אין לו, כפרות, זה כמו צדקה. אבל, אם נתפוס אותו,  וואי וואי וואי מה נעשה לו. " וְנִמְצָא – יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפירוש המסורתי מזהה את הגנב עם תלמיד חכם שלומד מאחרים, הוא כביכול גונב, הוא גוזל מהם זמן, ולוקח מהם תורה. לימים יגדל ויהפוך גם הוא לרב גדול ש"ישלם שבעתיים" בחכמתו.

מערכת העבדות המקראית גם מדגישה את האמפתיה לגנב: יהודי שגנב, ואין לו לשלם "ונמכר בגנבתו". מה זאת אומרת? גנבת? אין לך כסף? ע"פ דין התורה זכית בנופש מאסר. אתה הולך לגור שש שנים אצל יהודי אחר, בעוד שכל הצרכים שלך מסופקים (בעדיפות ראשונה: אם לבעל הבית כרית אחת, העבד זוכה בה). העבודה לא קשה, היא עבודת שכיר-תושב, אין אצל עבד עברי עבודת פרך. יש לך אישה? מזל טוב, זכית גם בשפחה כנענית שתעזור לאישתך (ולך בלילות). יש גם ביטוח, עם כל נזק רפואי ניכר אתה משוחרר. לאחר תום שש השנים האלו (או ביובל, אם זכית), אתה מקבל מענק שחרור מכובד מן הגורן ומן היקב. לא רוצה להשתחרר? אתה יכול לחתום קבע במרצע.

ע"פ ההלכה, כל הזכויות הסוציאליות הללו מגיעות אך ורק לעבד שהיה בעברו גנב. עבד שמכר את עצמו עקב מצב כלכלי ירוד, לא זכאי לדבר מהרשימה לעיל. למעשה, העבדות היא שיטה יעילה לשיקום הגנבים, במקום לכלוא אותם, לשלב אותם בעבודה ובחברה. כל זה מתוך הבנה שגנבים אינם אנשים חריגים במיוחד, אלא לרוב אנשים במצוקה.

אזל וגזל

נקפוץ לימי התנאים והאמוראים. בימים הקשים אחר החורבן גזל היה מאוד נפוץ. ריש לקיש, מהדמויות המרכזיות ביותר בתלמוד, היה ראש חבורת שודדים וגזלנים. הם הסתובבו בדרכים וגנבו מהעוברים והשבים. לאחר פגישה עם רבי יוחנן, דמות חשובה לא פחות שהפך לבן-פלוגתו, הוא חזר בתשובה (מה שמכונה "תסמונת כיפת עד תום ההליכים" אצל עבריינים שחוזרים בתשובה). הוא הפך לתלמיד חכם עצום בתורה, חריף, חדשני ומפולפל. יום אחד הזוג החביב התדיינו על טומאת כלי-נשק. רבי יוחנן שלח עקיצה "אתה המומחה פה בכלי נשק". ריש לקיש לקח את זה קשה, נכנס לדיכאון ומת. רבי יוחנן בעקבות המוות של חברו, מת אף הוא ממצב רוח דיכאוני.

מציאות של גנבים שחוזרים בתשובה נכונה לא רק לימינו, כמו שראינו. דוגמא נוספת היא במסכת חגיגה, שם נפסקה הלכה מוזרה למדי. גנבים פרצו לבית מסויים, ולאחר כמה זמן השיבו את הגזילות. הגנבים נאמנים להגיד במה הם נגעו בבית שפרצו אליו ובמה לא לעניין טומאה וטהרה. הסיבה – הם חזרו בתשובה, הם עכשיו צדיקים, אפשר להאמין להם.

חז"ל לא שוכחים שגם גנב, הוא מחוייב במצוות. אז הם מדגישים בפניו, שיש מצוות שהוא יכול לקיים – כמו תקיעת שופר גזול, אבל מצוות כמו ארבעת המינים, הוא חייב לקנות מכספו שלו.

פיראט יהודי, בית עלמין בג'מייקה

רבא גנוב

בטח התגנבה לאוזניכם השמועה אודות ה"יידישע פיראטן" – חבורת שודדי ים יהודים, שהיו מעמודי התווך של הפיראטיות. בקרב שודדי הים היו שמועות רבות, וביניהם שהפלגה בשבת תביא מזל רע. מקרה? אולי. הכתבה הזאת מאירה קצת אור ויש גם כאן.

ראשי החסידות, הבעש"ט ורבי נחמן מעטרים את סיפוריהם אם גנבים סימפטים, בעלי רגשות ומחשבות, ולא גזלנים חסרי לב. אמרה חסידית של המגיד ממזעזריטש אומרת שיש שבעה דברים ללמוד מגנב:

א.  גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

למטה תמצאו גם את חווה אלברשטיין שרה על ה"מרוויחער" אבריימל – יהודי שמרוויח כסף בדרכים מפוקפקות.

ולאחר כל הדוגמאות האלו: מהי המסקנה? לימוד סנגוריא. הצלחנו לקבל בתוכנו את הגנבים, ומה עם שאר קהל ישראל, כל אחד והעבירה הפרטית שלו? אם נדע איך לסלוח, איך לקבל ולהזדהות עם בעלי העבירות, רק אז נהיה ראויים אנו גם לכפרה – כולנו עבריינים, אם יותר ואם פחות, לגשת לימים הנוראים מתוך תחושה של שפלות משותפת, ויותר מלהתיר, אלא לרצות להתפלל עם העבריינים. "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני". גם אם הוא גנב מכוניות יוקרה.

הודעה נרגשת לציבור

אם שמתם לב, הבלוג היה בחופשה בחודש האחרון. הסיבה היא שנסעתי למסע רוחני פה בארץ ישראל ובאוקראינה הרחוקה וחזיתי בתופעות דתיות מעניינות של תקופתנו אשר לא הכרתי. רשמים מן המסע יעלו לפוסט הנ"ל אט אט, הרבה חומר להקליד…

ודבר אחרון בהחלט

נקשר את הפוסט עם ההודעה.

שאלה: מדוע אומרים רק ביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אך לא בראש השנה?

תשובה: כי בראש השנה כל העבריינים באומן.

ועכשיו חווה'לה.

אגב,מצאתי משהו חביב:

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=806&wrkid=25915

ותראו גם את זה…

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

ארבעה בנים – אז מה הם באמת אומרים?

לאחר הפוסט הדיכאוני האחרון (והיה אפילו מי שכינה אותו "פוסט טראומתי") נחזור לענייני דיומא החגיגיים. בקרוב נתקבץ עלי מצה ומרור לקריאת ההגדה – טקסט דתי מובהק, אך "קדושתה" די מרתקת בעיקר בגלל ההסטוריה של התהוותה. ההגדה מכילה פשוט הכול. בין הקטעים המסורתיים יותר אפשר למצוא פרקי תהילים (הלל בגדלים S,M,L,XL לבחירתך, רוצה תוספת צ'יפס לאוכלי קטניות?)  ומדרשים (הערת אגב: עולם המדרשים הוא עולם נפלא כיוון שהוא שימש כ"ארגז חול" לכל מיני רעיונות ואסכולות שונות שהיו בראשית התפתחותן או כבר בהתפתחות מתקדמת. באוסף המדרשים אפשר למצוא כמעט כל רעיון שעולה על הדעת). מן הצד הפחות מסורתי נמצא שעשועים מתמטיים (עברה – אחד, זעם – שתיים, מה לקח הילד? לשים לכם משלחת מלאכי רעים בקנקן?) ופיוטי שרשרת (וואלה, פתאום כולם יודעים ארמית).

שמעתי פעם דעה שסוברת שמבט עוד יותר עמוק לתוך ההגדה יגלה לנו שיש שם גם תכנים שממש לא קשורים לפסח, כמו לדוגמא הסיפור על רבי עקיבא וחביריו בבני ברק. הסיפור הזה, כך לפי הקונספירציה שטרם איששתי, מדבר דווקא על מרד בר כוכבא, כש"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" הוא סוג של "צבע אדום, הרומאים באים".

אבל לפני שכל ההאלו-בולו מתחיל, עוד לפני שהדוד מספר את הבדיחה על הביצים הקשות, צריך לתהות על הקשר בין ההגדה לבין ליל הסדר.

פסטיגל יש גם בפסח

המצווה של ליל הסדר היא "והגדת לבנך" – לספר לבן את הסיפור. אבל איך עושים? מה כדאי? איך לעניין אותם? אז זאת בעצם המטרה הראשית של ההגדה – היא נחלצת לעזרת האבא (והאמא, אגב, לא פחות) בהסברת חג הפסח וסיפור יציאת מצרים (דיכוי? אנחנו?). ההגדה היא, איפוא, מתווה והמלצה מה לעשות כדי שהסדר יעבור בשלום. כלל מספר 1 – ביזאר. ליטול ידיים ואז לבצע על כרפס במקום על לחם (וגם לדבר אחר כך במקום לעשות "ממממ…", רחמנא ליצלן!!!). לשפוך יין? להכות את הבעל עם פטרוזיליה? הכול הולך. המטרה היא שהילדים ישאלו שאלות: למה עשית את זה? מה קורה פה? השתגעתם? יותר שאלות, כך יותר טוב. מטרת הסדר היא לא דקלום מההגדה, אלא שיח, דו-קרב של שאלות ותשובות בנושא יציאת מצרים בין האבא לבן, חידוד ושינון הנושא מתוך פולמוס אמיתי. היום קצת איבדנו את זה, כיוון שגם המנהגים המוזרים שמלכתחילה היו מכוונים להיות כאלו, השתרשו והיום זה נראה לנו די רגיל, אנחנו רגילים לאותו סדר כל סדר.

הגדת טארוט

הגדת טארוט - הבן החכם מוצג כדמות חיובית לחלוטין. הרשע הוא סתם נהנתן או "כופר לתאבון". התם עושה את שאומרים לו והבן הרביעי הוא אובד ויש לאצמו ולקרבו אל שורשיו ואל סדר פסח.

4 בריבוע

כפי שהסברנו, ההגדה היא טקסט עזר לאבא. הסיפור, לפחות בתיאוריה, הסדר צריך לבוא בצורה שוטפת וזורמת של שיחה בעוד שההגדה מסייעת לאבא. די בהתחלה ההגדה מציגה בפנינו את ארבע סנריואים אפשריים בהם ניתקל בבואנו לערוך את הסדר עם הילדים. בתורה מצויים 4 מקרים בהם ילד שואל את אביו שאלה ואביו עונה לו תשובה (או לפחות אחד מהם). זה מה שקרוי בלשון ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

חכם: Mr Know-All

הסוג הראשון שאבא עלול להיתקל בו הוא הבן החכם. הבן חכם הוא בעצם חכמולוג. הוא למד בחיידר או בבית הספר הכול על פסח, הוא יכול להראות לך באטלס מאיפה הלכו בני ישראל ולאן, הוא יודע כל שלב צפוי בסדר, הוא היה בקורס לאפיית מצות, ובד"כ הוא גם קורא את הקטע המתאים לו. קיצר, אתה לא יכול לחדש לו כלום על פסח, ככה שהוא מגיע לסדר באווירת שיעמום והתנשאות. הפתרון שמציע בעל ההגדה הוא "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". "אין מפטירין" זהו החלק הסוגר את מסכת פסחים. כלומר, הוא חושב שהוא יודע הכול? יאללה, תכסח אותו. כנס איתו ברבאק ללימוד הלכות פסח, הכול: מהגעלת כלים ועד קורבן פסח. הוא כבר יכרע אל מול "הפירוק" המיועד לו ויבין שהוא לא יודע הכול. פתרון ראש בראש ישבור לו את הגאווה והוא יראה שגם אתה יודע משהו, ואולי יסכים להקשיב.

רשע: קשה להשגה

4 בנים - המאה ה20

4 בנים - המאה ה20. אחד התיאורים האהובים עלי. החכם מוצג כדמות רבנית אלטיסטית, די מתנשא בחוכמתו. הרשע הוא כהרגלם של המאיירים, מתבולל (השפם הקצר כנראה בכוונה בכדי לדמותו לצורר הידוע). התם הקלאסי עם ה"בייבי-פייס". והבן שאינו יודע לשאול ספק שייך לסדר וספק לא, וכנראה שאיבד את זהותו.

הבן הרשע הוא תעלומה. הוא מגיע לסדר, אבל נראה שהוא רק רוצה לעשות צחוקים או להקניט. למרות שיש ספק עד כמה "המנהגים הפאגניים האלו" מעניינים אותו, הוא בכל זאת בחר להגיע, אולי בגלל המשפחה. הוא מתמרמר ואומר: "מה העבודה הזאת לכם?" מה זאת כל השטויות שאתם עושים? בשביל מה? התשובה, כמו לבן החכם, היא באותו מטבע. הוא עוקץ, אז עוקצים חזרה: "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו". אף אחד לא הכריח אותך להיות פה. אתה רוצה ללכת – בבקשה, הדלת פתוחה. זה עסק שלנו, ולא שלך. המשחק של "קשה להשגה" צריך לתפוס את הבן הרשע ולעורר בו שאלות כמו "מה זאת אומרת לא עסק שלי? תן לי תשובה אמיתית! אני רוצה להתווכח!". לכל הפחות זה יגרום לו להישאר ולהתעניין, ומי יודע, בפסח קורים ניסים.

תם: עולה חדש בבית חב"ד

התם הוא הדוגמא הקלאסית. האמא הלבישה את הילד לבן והוא מגיע לסדר אצל הסבתא ורואה את סבא עורך את הסדר. או לחילופין, עולה חדש שלא ראה סדר מימיו רואה לראשונה סדר. הוא לא מבין כל כך מה קורה ולמה עושים כל דבר. הוא שואל "מה זאת?". התשובה היא פשוטה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". הסיבה היא: זכר ליציאת מצרים, לא יותר ולא פחות. עושים את הכול כדי לזכור את אותו אירוע. זהו המקרה הקל ביותר שהאבא צריך להתמודד איתו.

הערת אגב: שימו לב שבין שאלת התם לשאלת הרשע מפרידות רק שתי מילים. ללמדך שלפעמים הִתַּמְּמוּת גובלת ברשעות (למה להקטין ראש ולשחק אותה טמבל? אתה יודע שמה שאתה עושה זה בעייתי…)

שאינו יודע לשאול: לירות לכל הכיוונים

הבן הרביעי הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא לא מדבר, הוא לא יודע מה לשאול, אין לו טענות, הוא יושב ושותק ונותן לאבא לנהל את הסדר. מה עושים איתו כדי לעניין אותו? ההגדה אומרת: "את פתח לו". זה יכול להתפרש כ"תפתח לו את הראש לרעיונות" או כ"תפתח את הסיפור, תתחיל לספר עד שיהיו לו שאלות". ובשלב הזה, שאין לאבא מה להגיד כי לא שאלו אותו כלום, בעל ההגדה מתחיל במתכונת המומלצת לבן שלא יודע לשאול, שזה בעצם שאר ההגדה, העיקר שנקלע למשהו.

הגדה מערבית

יש קטעים מחייבים בליל הסדר (אמירת "פסח, מצה ומרור", אכילת אפיקומן). אך רבים מקטעי ההגדה הם רשות בכדי לנסות לעורר את הבנים המנומנמים. לענות להם על השאלות שמתעוררות, לנסות לחדש כל שנה בגימיקים חדשים, הייתי אומר שזה כמעט בגדר מצווה מדאורייתא. סדר דינאמי זה העתיד וגם העבר. ("הרי אני כבן שבעים שנה…").

אז מה אנחנו היום? איזה בן הוא הבן הממוצע? קשה לי לנסות לענות על זה. במיוחד שמעטים הסדרים שהייתי בהם שהאבא מודע לחובותו באותו ערב. פסח היום נושא דווקא אווירה גלותית של הבית של סבא, ההגדות שהגיעו ממרוקו או פולין, שמירה על הגחלת. אבל אני יותר מבטוח שאם הנכד קצת יגלה חוצפה וישאל "סבא, איך ניצלת מהנאצים?" או "טאטע, פארבוס מויישה רבינו לא מופיע בהגדה?" ראש הסדר ישמח להגיד לו משהו, לספר לו את סיפור יציאת מצרים האישי, ולחבר את החורף לאביב הנעורים.

דבר אחרון בהחלט

בליל הסדר אנו ניסב על כיסאות נוחים כבני מלכים וניזכר עד כמה רע היה לנו. מעניין שמונטי פייתון עשו דבר דומה…

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

דיוואלי - חג אורים הודי

דיוואלי - חג אורים הודי

אני אהרוס את העניין שלכם כבר עכשיו. אנחנו אוהבים את חנוכה כי הדימוי של ימי החנוכה היום הוא מזויף. קרי, חנוכה היום רחוק מלהיות ככל החגים. אתם מרגישים קצת חו"ל איך שחנוכה מתקרב, לא? המערביים ישמחו במתנות מתחת לאח הבוערת (סליחה, חנוכיה) ובבולמוס דונאטס (היום אנחנו יותר מידי מנופחים כדי לכנות את זה בשם המאוד קלורי "סופגניה"), והמזרחיים הרחוקים שמחפשים משמעויות עמוקות בכל חג יהודי בלוח השנה יעלוזו ב"חג האור" ו"נצחון הרוח" ושאר ירקות מהגינה של שופנהאור. (נקודת אגב, אמי שתחי' נוהגת לספר לנו על חג הדיוואלי ההודי כאשר אנו שוכחים לחסוך בחשמל ולכבות את האורות המיותרים בבית) אז קחו כמה דקות לפני שאתם עטים כניצים על סניף "רולדין" הקרוב לביתכם וקונים סופגניה ממולאת בצ'אטני, ובואו נברר מה השתנה מאז שהיו פה יוונים.

 פטיש, מסמר, ניקח מהר!

נתחיל דבר ראשון מהעובדות ההסטוריות. חנוכה הוא החג היחיד שאין לו תאריך מסויים בו הוא מסתיים – כיוון שהוא מתפרס על שני חודשים, וחודש כסלו עלול להתעבר, התאריך משתנה. מה שבטוח הוא 8 ימים. למה? סיפור פך השמן הוא סיפור חביב, וגם נס גדול, אבל כנראה מאז שסיפרו לנו את הסיפור הזה בגן חובה, לא טרחו לעדכן אותנו בעוד כמה עניינים. הקטע הוא כזה. ה-חג, בה"א הידיעה, של בית שני היה סוכות. היו באים מחו"ל לראות את עבודת המקדש, כל יום היו מקריבים עוד ועוד קורבנות, שירים, ריקודים, ארבעת המינים, שמחת חג. אבל אז היוונים השתלטו על המקדש והשביתו אותו לתקופה. כך יצא, שבחג סוכות של שנת 164 לפנה"ס, בוטלו אירועי שמחת החג בעיר ירושלים. באסה, לא? לאחר חודשיים, בסוף כסלו, שיחררו הלוחמים החשמונאים את המקדש וטיהרוהו. אז מה עושים עכשיו? לא הספקנו לחגוג את סוכות השנה…טוב, נחגוג אותו עכשיו! סוכות, להזכירכם, הוא 7 ימים + יום שמיני עצרת (שמחת תורה לתושבי ארץ ישראל). סה"כ 8. תושבי יהודה בנו סוכות ולקחו את ארבעת המינים, והעיר צהלה ושמחה. וכך נכתב בספר חשמונאים ב':

"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות … בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו".

העם אחד?

למעשה, התחלנו מהסוף – מקביעת החג. אבל בואו נתחיל מההתחלה ונשבור את המיתוסים אחד אחד.

  1. היהודים הביאו את היוונים, והיהודים סילקו את היוונים – כיבוש ירושלים ע"י הצבא היווני לא נעשה כמעשה שרירותי, אלא היוונים נעזרו באויבים פוליטים ("בני טוביה" שהיו נגד תלמי המצרי וחוניו היהודי) של השלטון היהודי בכדי לכבוש את יהודה. בני טוביה עזרו לאנטיוכוס לכבוש את העיר בצורה אסטרטגית, והם אחראים למותם של רבים מבני הארץ ולביזת המקדש. שלא יספרו לכם סיפורים שנכבשנו בעל כרחנו.
  2. ההתיוונות התחילה עוד בזמן אנטיוכוס הקודם – מנהגי הגויים, האצטדיונים והתאטראות, היו מנהג נפוץ בירושלים, עוד לפני הכיבוש היווני. שלא יספרו לכם סיפורים שהיוונים הרשעים הדיחו את ישראל מהתורה, היצר הרע הוא made in Judah.
  3. לאחר הכיבוש, אכן באו גזרות שמד על מילת הבנים ושאר מצוות חשובות, דבר שהצית את המרד. אבל המרד בראשיתו לא היה מכוון נגד היוונים – אלא נגד המתיוונים – יהודים ששיתפו פעולה במתוך מטרה לשמר את השלטון היווני ביהודה. תחילת מרד החשמונאים הייתה מלחמת אחים, היוונים פשוט טעו שהם לקחו צד בסכסוך הפנימי הזה במקום לברוח.

ומה אחרי החגים?

טוב ויפה, ניצחנו, אכלנו לטק'ס, האם המשך ההסטוריה לבית חשמונאי הייתה טובה ליהודים? מסתבר שלא. תחילתה הייתה בעייתית – במקום לתת את השלטון למלכות בית-דוד משבט יהודה, שלטו ביהודה בית חשמונאי, להזכירכם – כהנים משבט לוי. דעה רווחת ופופלרית (למרות שאיני יודע עד כמה נכונה) היא שבגלל הסיבה הזאת חז"ל לא כתבו מסכת מיוחדת לדיני חנוכה, כאילו מענישים את החשמונאים. האמת, שהיו להם הרבה סיבות אחרות. עד כמה שמתתיהו ובניו נלחמו בהתיוונות, השושלת עצמה התיוונה מהר מאוד: יוחנן (שקיבל את התוספת המאוד יהודית "הורקנוס") כרת ברית עם הרומאים, אך עדיין שמר על המסורת במידה מה. בנו, אריסטובולוס (שאף הוא שם תנ"כי לכל הדעות), כבר הכניס לחצר המלוכה שלו זמרים וזמרות יוונים, וגם כינה עצמו "חובב היוונים".

מבלי להיכנס יותר מידי להסטוריה המפוארת, נרמוז שהיא דומה מאוד להסטוריה של מלכי לנקסטר ויורק של אנגליה – מלך אחד כלא את אמא שלו בכלא כדי שלא תלד עוד בנים, מלך אחר הרג את אחיו, השלטון הדתי באותו זמן צד מכשפות באשקלון, אבל חכו, עוד לא הגענו לטופ.

השלטון היהודי החשמונאי הוא זה שהביא את הרומאים לפה. כן. תקראו את זה שוב. אתם יודעים מה, תנו לפלביוס להגיד את זה:

"לאחר מכן הזעיקו צאצאי החשמונאים במריבתם על המלוכה את הרומאים ואת פומפיוס לבוא ולהתערב בענייניהם ו[אתאר לכם ]כיצד הביא הורדוס בן אנטיפטרוס, בעזרת סוסיוס, את הקץ על שלטונם". (מלחמות היהודים, א' 19)

כל מילה מיותרת. אנחנו הבאנו פעמיים את החורבן על עצמנו.

ובנתיים בניכר…

החשמונאים הביאו את הרומאים. הם החריבו את לב הישוב היהודי, והישוב בא"י החל להתפורר אט אט. יצאנו לגלות. מסתבר שקשה להסביר לקינדערלך בחיידר מה זה חנוכה מבלי להיכנס למלחמות ולהתסיס אותם. כך נהיה שעיקר הנס המצויין בחג הוא דווקא הסיפור השולי עם פך השמן, ולא המלחמה והמרד, שהיו מרשימים לכל הדעות. רב גדול אמר לי (לא אחשוף את שמו לעת עתה) שכשיש מחלוקת, הכי טוב לחזור אחורה ככל שניתן. אם נפתח את סידור התפילה, נראה שאכן העיקר של הנס היה המלחמה: בשתי הקטעים מהתפילה המדברים על החג, מוזכרת רק המלחמה, ללא פך השמש. קטע א' (הנקרא לאחר הדלקת הנרות) –  "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים…ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"י כהניך הקדושים…". קטע ב' (המוסף לתפילות היומיות) הוא "על הניסים", ששם מוזכר בדרך אגב שהחשמונאים הדליקו נרות אחרי הכול בבית המקדש, אבל זה לא העיקר.

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

גם הפיוט הידוע "מעוז צור", שמשוער להיות בסביבות מסעות הצלב, צונזר ורק הבית הראשון שלו הושר. הסיבה – בבית האחרון יש רמז מרדני – "דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה". מיהו אותו אדמון? הפשט הוא: אדמון הוא אדום הוא עשיו הוא הארכיטיפ של הנצרות. אבל דעה אחרת אומרת שאותו אדמון הוא אדם ספציפי, הלוא הוא ברברוסה (הג'ינג'י), קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שכמאמר וולטייר – לא הייתה איפריה, לא הייתה רומית, ולא הייתה קדושה), שנודע בתור מי שהקשה על חיי היהודים, במיוחד במסע הצלב השלישי.

מעוות לא יוכל לתקון

ונסיים במילה קטנה על השמן שהוסיפו הציוניים למדורה. השפעת הציונות וההשכלה על חנוכה הייתה עצומה – חנוכה סימל מבחינה דתית חג של אמונה עיוורת – אם תרצו אפילו פאנטיות אל מול הבלתי אפשרי, הכול למען האמונה, אבל חנוכה של היום הוא חג של "נצחון האור" – נאורות, חשיבה, כוחו של האדם אל מול האלילות הזרה ושאר כוחות זרים (ובינהם לעיתים אף האל עצמו). חנוכה אינו נקרא בכלל "חג". אלו ימי הודאה, ימים שהם תכל'ס לאדם היהודי עצמו, להתבונן ולהתעמק באמונה שלו.

אני מקווה שקורא השכיל ולא התנוון. בברכת טוב להודות לה'.

א"י.

ודבר אחרון בהחלט

לא מאוד קשור, אבל הנה ניגון למזמור מתוך ההלל ("מה אשיב"), מבוצע באנגלית ע"י להקת פרנץ פרדיננד הבריטית-סקוטית (אוי…כמה אני אוהב סקוטים). אהא, ויש שם גם חנוכיה 🙂 הקליפ הנדיר יותר, למי שמכיר.