איזה חג מוזר זה חנוכה

אוי, איזה חג מוזר זה חנוכה. לגמרי. פשוט הורגלנו לחגוג אותו מידי שנה בלי לחשוב יותר מידי. השנה אני רוצה לנצל את הבמה הצנועה כאן בבלוג כדי להעלות כמה נקודות למחשבה אודות החג, בלי להתחייב לפתרונות. אם יש לכם – מוזמנים כמובן לשתף.

קושיה #1 – למה חנוכה?

חז"ל שואלים בגמרא "מאי [מהי] חנוכה"? ועונים בסיפור פך השמן המוכר באופן מינימליסטי ביותר. וזה בערך התיאור המקיף ביותר שתמצאו על חנוכה בתלמוד. אנחנו אשכרה יודעים יותר על הרגלי השתייה החריפה של האמוראים מאשר על חג שתופס שמונה ימים בלוח השנה שלנו. נכון שמסורת ארוכת שנים, ספרות חיצונית וידע היסטורי ממלאים את כל החסר ומספרים לנו את הסיפור המלא על חנוכה. אבל אם נדבר בנקודת מבט דתית צרה, שמונת הימים האלו הם פשוט לוטים בערפל ונתלים על סיפור אחד בתלמוד. לא מצאנו שום מקום ששואלים "מאי פורים" או "מאי יום כיפור". משמע שנוכחות שמונת הימים האלו בלוח השנה בלי שום מסמך מעוגן היה מוזר.

תירוץ אפשרי: אז מה. זה שאין תיעוד הלכתי לא אומר שלא היה כלום. ואכן היה כפי שמסופר בתפילת "על הניסים" שהוא המקום השני בחשיבותו ההלכתית בנוגע לחנוכה. "וקבעו שמונת ימי חנוכה" אומרת התפילה. חנוכה הוא דוגמא חיה לתורה שבעל פה. מסורת שאפשר ללכת איתה אלפי שנים אחורה, אבל אי אפשר להתחקות אחרי ההתחלה שלה. בניגוד לדברים הנטועים במקורות שאנו משערים היכן הם התחילו ולאן הם הלכו עד ימינו, חנוכה הוא סמל למסורת בע"פ אפילו עוקפת תלמוד. (ויש עוד דוגמאות כאלו רבות)

קושיה #2 – למה להשאיר?

למה דווקא חנוכה נשאר וימים טובים אחרים הלכו? אנחנו יודעים על "יום ניקנור" ועל "יום אלכסנדר מוקדון" ועוד כל מיני ימים טובים שקשורים לתקופת בית שני שלא שרדו. כל זאת הודות למגילת תענית, מסמך עתיק שמספר לנו על ימים חגיגיים בלוח השנה של בית שני. הסיבה לביטולן של כל המועדים האלו הוא פשוט: רובן קשורים לבית המקדש, ומשנחרב – אין טעם לחגוג את כל ימי השמחה האלו. חגים מינוריים יותר כמו יום שהיהודים זכו בזכויות שלהם על הר הבית, או על תיקוף מנהג פרושי במקדש במקום מנהג צדוקי בוטלו – ודווקא חג החנוכה, שמציין את הקמתו מחדש של המקדש – דווקא הוא נשאר. נשמע כמו חוש הומור ממש גרוע. האם יש טעם בכלל לחגוג את "ואחר כן באו בניך להר קודשך והדליקו נרות" כאשר היום הבנים לא יכולים לבוא להר הקודש ולהדליק נרות? למה לחגוג את חידוש המזבח, כאשר אין לנו מזבח היום?

תירוץ אפשרי: האם יש טעם לחגוג את פורים אחרי השואה? כנראה שכן, כיוון שפורים מדבר על אופציה להינצל שהתממשה. גם ככה בחנוכה. אולי כמו יום הזכרון "לשואה ולגבורה", חנוכה מזכיר לנו לצד השואה שאנחנו חווים בתחום הרוחני גם גבורה. התקווה שגם מקדש חרב יכול לקום כנגד כל הסיכויים.

קושיה #3 – למה מטוגן?

פעם גם היו אוכלים חלבי, זכר לנס יהודית שנתנה גבינה ישנונית לגנרל היווני. אבל שבועות תפס את כובע החלבי הנחשב ונשארנו עם ליטרים של שמן, מילא היה שמן זית, אבל שמן קנולה במאכלים שמשאירים צרבת עד לט"ו בשבט.

תירוץ אפשרי: סלט יווני עם בולגרית ושמן זית. אם אתם מתעקשים מטוגן אז קרוטונים. חצילים ממולאים בגבינת עיזים מזולפים בשמן זית בטוסטר אובן. שמן לא חייבים לטגן, אפשר גם לתבל איתו. ההידור הוא בשמן זית, לא?

קושיה #4 – למה לי פוליטיקה עכשיו?

אני מודה – אני כועס. וזה לא בצדק, זה כעס מהסוג הרע לחלוטין. על מה אני כועס? על המחלוקת המיותרת לחלוטין שחב"ד הכניסו לחיינו וזוכה לכותרות כל חנוכה. חב"ד הם לא רעים חס ושלום, שליחים חב"ד מוסרים את נפשם וממונם לכל יהודי וגוי, והם מופת של שליחות ואצילות. אבל הרשו לי לחלוק על עצם המחלוקת. אני מדבר על צורת קני המנורה. למשך שנים ארוכות לאף אחד לא הפריע שקני המנורה היו עגולים כפי שנמצא בשער טיטוס וברוב העדויות הארכאולוגיות. אבל בשנים האחרונות, בהוראת הרבי מלובביץ', חב"ד מפיצים באופן אקטיבי וכמעט בוטה את הצורה הנכונה לדעתם של קני המנורה – מנורת הקנים הישרים. כיוון שחב"ד עורכת הדלקות בכל ערי העולם – דבר שגורם לקידוש השם עצום, הגויים מרימים את עיניהם ורואים חנוכייה שלא שיערום אבותם האנטישמים. וכל זאת למה? חשוב לומר, בצד ההלכתי יש בהחלט לשיטת חב"ד קייס. הציור של הרמב"ם, דברי רש"י ועוד פוסקים מכוונים לשיטתם. יכול להיות מאוד שהם צודקים. אבל מה – ככל הנראה צורת קני המנורה היא לא מעכבת. כלומר – זה לא באמת חשוב אם זה היה ישר או עגול. שני הדגמים כשרים. מה כן חשוב? המשמעות. מנורה עם קנים עגולים נחשבה למשך שנים רבות לסמל היהודי האולטימטיבי. הגויים מזהים את המנורה העגולה עם היהודים, וככה גם אנחנו מזהים את עצמנו. כשמנורת שבעת הקנים העגולה נבחרה להיות סמל המדינה של היהודים, ודאי גורמים אנטי-ציוניים ראו בכך פגם. סאטמר, למשל, הפסיקו להשתמש במגן דוד בבתי הכנסיות שלהם כיוון שראו בכך סמל ציוני. וחב"ד? חב"ד אינה תנועה ציונית בלשון המעטה. כדי להבדיל את המנורה העגולה שלפי דברי הרבי מלובביץ' מבוססת על מנורת שער טיטוס עליה יש סמלים של עבודה זרה (ומה המשמעות לגבי המדינה…?) מהמנורה ה"אמיתית" של היהודים – הלא היא המנורה עם הקנים הישרים, נעשה הניסיון לדחוף את המנורה החדשה חזק חזק.

תירוץ אפשרי: שוב יש לציין, יתכן מאוד ושיטת חב"ד הלכתית חזקה יותר, אבל יש פה ניצול הלכתית למטרה פוליטית. היה יכול להיות הרבה יותר קידוש השם אם היו מדליקים במנורה רגילה, בחייאת. גם ככה החנוכיות ברחוב הם לא כשרות, תעשו אותן רגיל.

קושיה #5 – למה להתחרות בחג המולד?

פה בארץ זה עדיין לא מאוד רלוונטי, אבל זה עוד יגיע אלינו. בארה"ב נעשה נסיון גדול להשוות את חג החנוכה לכריסמס. המוטיבציה ברורה. כריסמס חג נוצץ: מתנות, עצי אשוח, שלג, סנטה קלאוס. אז היהודים מנסים להגדיל את החג הזה כמה שניתן כדי לתת פייט. אבל, אפעס, באמת אין תחרות. תשירו עד מחר על לאטקס, ותעשו טורנירים עם הסביבון, בסוף צריך להודות (ולהלל?) – חנוכה זה החג הכי מעפן שלנו. פסח? אחלה! סוכות – שגעון! שמחת תורה? וואו! פורים? אין מה לדבר! אבל חנוכה…זה כבר סיפור אחר. אין מה להתרחש מחצי שעה של נרות, קצת אוכל מטוגן והימורים בקרב ילדים. זה מעביר את הזמן ומכבד, אבל לא כריסמס.

תירוץ אפשרי: בחוץ לארץ אין מה לעשות. אבל בארץ אפשר גם אפשר וזה רק שאלה של יח"צ. תראו איזה פלאים עשתה הסופגנייה פה בארץ! עוברים בדרך על פני כל המאפיות ומרגישים חנוכה, לא? אבל יש עוד הרבה מקום לשיפור. קחו למשל את בחירת הצבעים. בדרכי לעבודה אני עובר על פני כמה ערים שונות, כל עיר מפרסמת מודעות לחנוכה, אבל בגלל חוסר האחידות הצבעית, לא נראה שיש משהו חגיגי. ביום העצמאות – הכול כחול לבן, אווירה של חג! בפסח – הכול בצבעי מצות ויין! ראש השנה – רימון ותפוח בדבש. כיפור לבן וסוכות ירוק. מה עם חנוכה? לכריסמס יש את הגוון האדום-לבן-ירוק. אם נאמץ קוד צבעים לחנוכה שיעטר את שלטי החוצות ואורות הניאון נזכה לאווירה חגיגית. אני מציע כחול-לבן-צהוב. למה? כחול ולבן על העצמאות המדינית, וכיוון שכחול הוא צבע יהודי נפוץ בעולם. צהוב כצבע הלהבה של החנוכיה. והנה קיבלתם רוח חגיגית!

ודבר אחד אחרון בהחלט

לכו לראות הפטיש העברי. (מגבלות צניעות קלות) זה כמעט גובל במצווה בחנוכה.

וקחו גם את המערכון הנפלא של אידלייף קרייסס (למרות שכבר פרסמתי פה)

מודעות פרסומת

דברים שאני לא מבין

אני מאמין גדול בעיקרון הרציונליות כפי שהוצג ע"י פילוסופים רבים, למשל דיווידסון. בעברית, אני משוכנע שכל בן אדם מדבר מתוך הגיון קוהרנטי וברור, גם אם הוא לא ברור לי. ניסיון הגישור, נגיד בין דתיים לחילוניים, ימין ושמאל וכו', הוא לא בעזרת העמדת הטענות אחת נגד השנייה וויכוח חסר טעם מי צודק ומי לא, או איזה טענה תקפה או לא. צורה כזאת של ויכוח יעילה אך ורק עם שני הצדדים אוחזים באותה מערכת לוגית (לרבות אותן אקסיומות) ורק אם באמת אחד מהם צודק. אבל בעולם שלנו כל אחד יש לו אקסיומות שונות ובמערכות הלוגיות יש פרדוקסים ואנטינומיות רבות. איני טוען לפוסט-מודרניות. הפוסט-מודרניזם משמעו שאין שום טענה צודקת. אני טוען שכדי שנוכל באמת לשפוט, צריך מערכת לוגית מאוד מוגדרת, דבר שאינו תמיד בנמצא. אפילו ראסל נכשל בניסיונו להוכיח את הלוגיות של האריתמטיקה בגלל משפט אי השלמות של גדל. אז לטעון שנוכל באמצעים לוגיים לקיים דיון פוליטי? נראה לי מאוד מיותר.

לכן אני מנסה להבין את המערכת הרציונלית של זולתי. כשדתי וחילוני מתווכחים, הדיון שלהם נשמע באוזניי תפל כי אף אחד לא מכניס את עצמו לנעליים של חברו – הם מתבצרים במקומות ומבקשים: תוכיח את הטענה שלך תחת ההנחות שלי – מה שלרוב לא אפשרי. בימי הביניים ויכוחים בין-דתיים היו אפשריים, כי היהודים והנוצרים חלקו את אותן הנחות יסוד של הלוגיקה והפילוסופיה האריסטוטלית, לכן אפשר לדון האם ע"פ האסכולה היוונית המקובלת השילוש אפשרי וכדומה.

בדרך ניסיון ההבנה של האחר הלכתי, ולרוב הצלחתי להיות גשר בין עולמות, ואני מאוד גאה על כך. אבל – יש דברים שאני פשוט לא מבין. לא מצליח להיכנס לראש של הזולת, לא מצליח למצוא סיבה קלושה רציונלית למחשבות האחרות. אני נכשל כישלון חרוץ ונשאר נפעם.

בתוך מגפי הקלגס

הראשון – אנטישמיות על רוב צורותיה. יוצא לנו לפגוש בסרטונים מידי פעם אנטישמים עזי פנים שטוענים טענות משונות. הכחשת שואה, הכחשת מקדש מצד איסלמיסטים, עלילות דם מודרניות, קונספירציות על מדינת ישראל. איך אפשר להכחיש העלמות של מיליונים? איך אפשר להכחיש עדויות מוקצות לקיום של מקדש יהודי? איך לעזאזל ממשלת ישראל יכולה לשלוט בכל העולם? אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של האנטישמי המודרני כתרגיל מחשבתי. אני מצליח להגיע להבנה חלקית: הציונות היא תנועה לאומית-אירופאית. הגענו למזרח התיכון והפרנו את האופי המוסלמי השמרני ששרר פה. כבשנו והרחבנו את גבולנו. עד כאן אני מבין למה יכולה להיות יריבות פוליטית. אבל יותר מזה, שנאה תהומית, היא פלא בעיניי. כל התיאוריות האנטישמיות המודרניות מניחות שיש משהו שמסתירים מעיננו. שזקני ציון יושבים וזוממים מזימה – ולך תוכיח שאין לך סבא שיושב שם. הבעיה עם קונספירציות היא שהן לא ניתנות להפרכה, כי בהגדרתן הן טוענות שמושא התיאוריה הוא סודי ומוסתר.

מנפלאות הטיעונים הקונספירטיביים

הייתי פעם בהרצאה של חבר'ה מSpaceIL. הם סקרו את תולדות חקר הירח. ע"פ העובדות היבשות, רוב רובם של ניסיונות הנחיתה על הירח נכשלו. מספר בודד של חלליות הצליח לנחות על הירח, אך לא כולם חזרו. אבל למרות זאת – משימת אפולו 11, בה האמריקאים הנחיתו אדם על הירח, שעוד הצליח לחזור, הצליחה (ועוד כמה משימות בודדות שהיו בסמוך לה). משימת ההנחתה על הירח היא משימה הנדסית מורכבת, שהמהנדסים היום מנסים להבין איך לבצע אותה בצורה טובה, ועדיין לרוב נכשלים ושורפים כסף רב. בעת ששמעתי את הנתונים האלו לא יכולתי לעצור את המחשבה שאולי כל ההזויים האלו צודקים, אולי באמת הנחיתה הייתה זיוף. אבל איך נפלתי לתוך הקונספירציה הזאת? בעצם, הסתכלתי על עובדות יבשות וחלקיות מאוד, דרך עיניים של אדם שלא מבין יותר מידי בתעופה וחקר חלל. לכן חשבתי שהנחיתה על הירח הייתה פיקציה. אבל לא חשבתי, נגיד, שכדור הארץ שטוח, כי יש לי מספיק ידע מדעי על כך ואני יכול לבחון את זה בצורה מדעית. ההזויים שחושבים שהארץ שטוחה, טוענים שהמדענים עושים יד אחת עם השלטון, אבל אלו טענות חסרות שחר כי ניתן פשוט לבדוק ולהיווכח.

והאנטישמים? כנראה שגם להם יש חורים רבים שממולאים בשנאה. אושוויץ זה לא כל השואה. הציונות זה לא תנועת סתרים, אלא בין 7 ל14 תנועות שונות זו מזו עם הבדלי אידואולוגיות עמוקים. המקדש הוא לא המצאה יהודית, אלא מופיע גם בהיסטוריה רומאית ויוונית. בהרצאה של ד"ר מרדכי קידר הוא ציין פעם שהמראיין באל ג'זירה עדיין זוכר אחרי עשרות שנים את הראיון הראשון שהוא נתן שם, כנראה כי הצליח לדבר בשפה המוסלמית ונגע בנקודות רגישות. החסרון היחיד, כמובן, הוא שאנחנו משתמשים בזה להתקפה חזיתית (מה שיגרום להם לעצום עיניים חזק יותר) ולא לחינוך הדור הבא בעובדות פשוטות.

הרבי מת, יחי הרבי!

דבר נוסף שגורם לי מבוכה אינטלקטואלית ודתית כאחד היא התנועה המשיחית בחב"ד. באחד הסרטונים המפורסמים של ליבוביץ' הוא מעלה בקול את השאלה האם הרבי מלובביץ' הוא נוכל או פסיכופט. המראיין צוחק, כנראה חושב שליבוביץ' סיפר בדיחה. אבל ליבוביץ' מתעקש. לא! אני באמת לא מבין! הוא נוכל או פסיכופט? כשצפיתי פעם בסרטון הזה נעתי בחוסר נוחות בכיסא. איך הוא אומר דבר כזה? ליבוביץ' הכיר את חב"ד דרך גורמים משיחיים שניסו "להחזיר אותו בתשובה". בחלופת המכתבים אנחנו מוצאים שחסידי חב"ד משיחיים שלחו חומרים רבים לליבוביץ' והוא בתגובה ענה להם בקור רוח להיזהר ממשיחי ונביאי שקר. ואם הרבי אישר את משיחיותו (שזאת שאלה פתוחה לויכוח, נכון להיום), האם הוא לא הכיר בדיוק את דברי הרמב"ם? ודאי שהכיר! יאמר ליבוביץ'. אז יש שתי אופציות: או שהוא לא מבין מה שהוא קורא, או שהוא מבין והוא מרמה את כולם.

זאת הייתה המחשבה של ליבוביץ'. אבל כשאני רואה ופוגש משיחיסטיים היום מאוד לא ברור לי מה עובר להם בראש. דברי הרמב"ם שהוא מאוד מרכזיים בחב"ד הם מאוד ברורים. רק עם פרשנות מאוד יצירתית אפשר להכריז על הרבי כ"ספק משיח", ואפילו לא משיח ודאי. איך הם מתכחשים למה שכתוב שחור על גבי לבן? חוץ מזה, הנמצא בהיסטוריה אדם שהוא לא מת? כלום הרבי צדיק יותר ממשה רבינו שנקבר באדמה? יש את הדרשנות והפלפול על "זרעו בחיים" ועל "יעקב אבינו לא מת", אך ברור שאלו מדרשים שבאים להדגיש שמותם של צדיקים הוא לא כמותם של שאר אנשים, אבל בסופו של דבר "הכול שב אל העפר".

והם יאמרו לי: "אבל גם את השם אתה לא רואה ומאמין בו!". וכאן אני נכנס למבוכה גדולה מאוד. כי מה באמת האמונה שלי בקב"ה לבין האמונה ברבי הבלתי נראה, בפיות או במפלצת הספגטי? לשאלה הזאת אני יכול באמת לענות בכל מיני צורה פילוסופיות. התער של אוקהם יוריד את הפיות. חורים בתורת התיאורים של ראסל ודבקות במציין הקשיח של קריפקי יפסול את אופציית מפלצת הספגטי וישאיר אותי עם אלוהי ישראל, ושלילת התארים הקלאסית משמשת כלי הגון נגד השוואת האל לרבי מלובביץ'. אבל כאן שוב נפלתי בטיעונים לוגים, ולא ניסיתי להבין את החסיד השוטה. עבורי, מעבר לכל הטיעונים הפילוסופיים, אלוהים נוכח בעולם שלי ואני חי את חיי תחת תחושת ההשגחה וערכי המסורת בהם אני מאמין ודרכם את מנתח את כל מה שאני רואה. (הדבר הכי קרוב לזה הוא ההוכחה האונטולוגית). ועבור החסיד שגדל על ערכי חב"ד המשיחית – קשה מאוד לצאת מהפרדיגמה אלא אם יש מה שיזעזע את עולמו או לא יהיה ניתן להסבר. עד כאן לימוד זכות – אבל הדבר עדיין קשה. כי אני חושב, אולי בטעות, שאני והחסיד חולקים את אותה מערכת לוגית. שנינו מקבלים את הרמב"ם, את דברי חז"ל ואפילו את עקרונות החסידות של הבעל-שם-טוב, ומה שנשאר זה רק להתווכח על הדקויות. אני לא מצליח להבין איך הוא לא רואה את מה שאני רואה. ואני עדיין נשאר במבוכה כשאני רואה שבין החסידיים המשיחיים נמצאים אנשים משכילים מאוד בחוכמות העולם והתורה, כותבים דברי טעם בצורה מסעירת את הדמיון, מבינים בנגלה ובנסתר…אז איך הם הגיעו למסקנה האבסורדית הזאת? לאלוהים פתרונים.

ודבר אחרון בהחלט

המירוץ לחלל ממשיך להסעיר את דמיון האנושות. בחודש האחרון חזינו בשיגור חללית של היזם אלון מאסק, המתיימר יום אחר לא רחוק ליישב את מאדים. דיוויד בואי שר את שירו האלמותי על המסע בחלל.

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

איך החסידות הצילה את היהדות כולה – חלק ב'

רדו מעץ, רדו אל העם

בחלק שעבר ראינו איך החסידות לקחה מושגים נפיצים כגון הקבלה והמשיח, והביאה אותם לחיי היום-יום בצורה מפרה ומועילה רוחנית. חוץ מן הקבלה המיסטית, הייתה עוד תורת סוד במסורת היהודית: והיא תורת הסוד השכלתנית. הגאונים התפלפלו בפילוסופיה, בימי הביניים ספרות החקירה הייתה מגוונת, ובראשה הרמב"ם עם מורה נבוכים, הרצוף בסודות שרק מעטים הצליחו לדלות מתוכו.

היום כבר ידוע, החסידות היא מעבר לתנועה עממית – היא מכילה עומק פילוסופי רב, בניגוד למה שסברו המשכילים, וגם בניגוד למה שסוברים לא מעט אנשים היום, שתופסים את החסידות בתור תנועה של קרקור סביב אדמו"ר ושתיית "לחיים". החסידות, איפוא, הכניסה גם את היסודות הפילוסופים היהודיים לחיינו, ומהווה נדבך משמעותי בתולדות הפילוסופיה היהודית.

גם למעריץ ליבוביציאני שכמותי, יש ביקורת. לדעתי, ליבוביץ טיפס על עץ גבוה: כל ימיו הסתייג מהחסידות. אם בגלל השפעתה מהקבלה, אם בגלל היותה תנועה עממית, אם בכלל סתם מסורת "מתנגדת". אבל כאיש רוח, ידע לחרוג לעיתים רבות ממנהגו ובפיו היו שגורים אמרותיו של הרבי מקוצק ושל "צדקת הצדיק" מלובלין, לא לפני התנצלות רבתי של: "לעיתים ניתן למצוא גם אצל הוגים אלו דברי אמת…". בספר האחרון שיצא על ה"רוח חיים" ליבוביץ אפילו בורר איזה עמדה מתוך התניא.

יש ליבוביציאנים בברדיטשב

ראשוני החסידות התעסקו ב"ספרות החקירה" הפילוסופית כדי להגיע לאמת שתעורר את אהבת ה'. בעצם, אני רוצה להראות כמה דוגמאות לכך שיש אלמנטים ליבוביציאנים בחסידות עצמה. ניקח את התזה הליבוביציאנית המרכזית: עבודת ה' צריכה להיות "לשמה" – שום דבר בתווך, לא הנאה רוחנית או גשמית או מטרה מלבד עצם עבודת ה'. החסידות אומרת משהו דומה – המטרה היא לעבוד את ה' מתוך אהבה יוקדת, תשוקה אינסופית, וחיבור אמיתי. כפי שמיוחס לבעש"ט (כמדומני) שאמר: "גם אם היו נותנים על המצוות גיהנום ועל העבירות גן עדן, עדיין הייתי מקיים את המצוות כי הם דבר ה'". יש לקיים את המצוות מתוך רגש מפעפע של אהבה לאל. את הקיום הבלתי תלוי הזה, מכנה רבי לוי יצחק מברדיטשב לרוב "עבודה מאהבה", ולעיתים גם "לשמה". לא מפתיע.

ולכן העוסק בתורה לשמה…אזי מאיר על הנפש…אורות הרוחניות שבתורה אשר הוא עוסק בה ונתמלא הנפש באהבה ויראה  את שמו הבורא ב"ה ית"ש [=יתברך שמו] ובשמחת האל ית"ש…

(קדושת לוי, קדושה ראשונה)

ועוד היד נטויה בכמות הפעמים בהם הוא מדבר על לעשות רצון הבורא רק משום שזהו רצון הבורא. סתם דוגמא שמצאתי ב"שלוף":

ראוי ונכון לעשות רצון הבורא בעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד לבורא ית"ש ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר, והאמת הוא בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זאת…כי מכוח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גודל רוממות הבורא ית"ש אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו ית"ש והוסר הגשמיות ממנו…אז יבוא האדם לעבוד אותו בבחינה זו…באהבה בלי מצפה לתשלום כמול כפועל אשר שכרו יקווה.

(קדושת לוי, פירוש הגדות)

להתבודד "לשמה"

ספורט אמוציונלי?

אז מה חרה לליבוביץ? האם זה עבודת ה' הבוערת שאצלו בוצעה בקרירות טכנית? נראה שההסתייגות הייתה עניין של העדפה אישית, ולא של שלילה פילוסופית. את התפילה הנרגשת כינה "ספורט אמוציונאלי", ואמר שאין הוא בא לבית הכנסת כדי לשפוך שיחו. המעניין הוא שגם רבי נחמן חשב ככה. רבי נחמן הפריד בין תפילת קבע, אותה יש להתפלל בחרדה ובאימה, לבין התפילה שבה באמת שופכים את הלב: התבודדות. ע"פ תורת ברסלב, את ההתבודדות מבצעים בנפרד מהתפילה הקבועה באופן ברור ומפורש: ביער ולא בבית הכנסת, בלשון אשכנז (יידיש) ולא בשפת הקודש. אין בה סדר: אפשר לכעוס, לצחוק ולהביע רגשות, וכל זה הכי "לשמה", כדי לעורר אהבה.

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת. בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה)

אריסטו עם גרטל

וכעת לרמב"ם עצמו. חב"ד קשורה קשר עמוק לתורת הרמב"ם, דבר שנשמע בראשונה די תמוה, כי מי לנו רציונליסט כרמב"ם. אך ספר היסוד של חב"ד, התניא, הוא דוגמת מופת לפרשנות חסידית לרמב"ם. האדמו"ר הזקן נותן למושגים הרמב"מיסטים של "הוא ורצונו אחד" ושל תורת השלילה נופך עמוק ומפולפל, ובעצם מפתח רובד נוסף של תורת אלוהות על זו של הרמב"ם. זהו חיבור גאוני שמצליח ליישב את עולם הקבלה, יחד עם הרציונליזם הרמב"מי. גם בעיית גוף ונפש, היא מהנושאים המרכזיים של ספר זה, בו האדמו"ר הזקן שוטח את התורה המדוקדקת שלו המיטבה להבין מה קורה ממש "בפנים". להערכתי, זאת הסיבה שתורת חב"ד מדברת להרבה צעירים שמבקשים למצוא רוחניות שכלתנית יותר. ובעצם, הרעיון המרכזי של חב"ד זה "חכמה בינה ודעת"…

לאריסטו היה זקן (חסידי?)

וניתן דוגמא דווקא מה"שפת אמת" בה הוא מטיב להבין רעיון הלקוח מתוך "מורה נבוכים".

הסתכל בג' דברים כו' עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, פירוש כי השגחת הקב"ה בעצמו על בני ישראל, ונאמר לא הביט און ביעקב כו'…אם כן כשאדם חוטא יש עין רואה מסטרא אחרא ונמצא בחטאו חס ושלום…אבל כשאדם עושה טוב משגיח עליו הקב"ה בעצמו…הקב"ה ששולט על בני ישראל אין משגיח ברעתם רק בעת רע…ומכל מקום עיקר ההשגחה שעל בני ישראל אין בו קטרוג לעולם והבן ומצד זה צריך אדם שלא לחטוא כדי שלא יגרום ראיות העין הנ"ל ויש בזה סוד עמוק"

(שפת אמת, ליקוטים על פרקי אבות, ב', א')

ה"שפת אמת" נוגע פה בעובי הקורה של ההשגחה הפרטית כפי שהיא מנוסחת במורה נבוכים – ההשגחה היא דווקא ראיית המעשים הטובים, ואילו על הרשעים אין עליהם מה שקרוי "השגחה" (במובן הרמב"מי, אין השגחה פרטית על בעלי חיים, כפי שמשמע מדברי אריסטו, וגם רשעים קרואים חיות לצורך העניין הזה). ויש ישירות ניתוב לטובה – אותו סוד נורא שמספר לנו הרמב"ם אודות ההשגחה במורה נבוכים, כלומר שהקב"ה "אינו משגיח על הרשעים", דווקא פועל לטובתנו, כי המעשים הרעים לא נראים וזאת סנגוריה נפלאה.

צדיק הוא צדיק הוא צדיק – ולא רק

החסידות היא איפא, דרך ממוצעת בין הקבלה לרציונליות. יש עוד להבין את תפקידו של הצדיק בכל הסיפור. ה"נועם אלימלך" הוא ספר שכל מטרתו – להסביר את המושג החסידי "צדיק". זה לא באבא מחולל ניסים הנמצא מעל הטבע. אלא, הצדיק הוא בורג במערכת האלוהית. הנועם אלימלך מתאר לפרטים את המכניקה השמיימית שמורידה שפע עליון, ומתאר את הצדיק כחלק במערכת הזאת. לימוד בספר מראה את מורכבות התורה החסידית, גם אם בכיוון הזה זולגת יותר לקבלה מאשר לרציונאליות. הקטע החשוב הוא שגם הדברים האלו נובעים מתורה של סיבה ותוצאה, עילה ועלול. (אולי ארחיב פעם אחרת) האמונה בצדיק לא נשארת עמומה – יש לה הנמקה. וככל האמירות החסידיות: גם זה מנותב לחיינו הקונקרטיים, כי "עמך כולם צדיקים", כולנו שווים משהו, ולכולנו יש תפקיד.

ודבר אחרון לסיום

היום י"ט כסלו. היום בו מציינים את ראש השנה לתורת החסידות. זה גם יום ההילולא של תלמיד הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש. הבעל שם טוב אמר, שהמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. המגיד ממעזריטש הלחין (ככל הנראה) את הלחן היהודי הידוע בתבל: הבה נגילה. אם זה לא "יפוצו", אני לא יודע מה.

איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

איך הצילה החסידות את היהדות כולה – חלק א'

לכבוד י"ט בכסלו – ראש השנה לחסידות, סדרת פוסטים שתסביר בעצם, למה החסידות כל כך חשובה לעולם היהודי כולו.

אחר המבול

רבים שואלים איפה היה ה' בשואה. עבורי, מסיבות שונות, היא שאלה נדושה ותשובותיה נדושות אף הן. אבל אני שואל את עצמי שאלה דומה: איפה היה ה' כשקם עלינו משיח השקר שבתאי צבי? הסדר היהודי מתפורר, השם הגדול מחולל, שיגעון פורע בעם, ונראה שהכול הולך אל עבר קטסטרופה של אובדן היהדות. מדוע אז, כשהכי היינו צריכים אותו, לא הופיע בגאון עוזו והזכיר לנו שהוא האלוהים, וזאת תורתו?

זאת הייתה אחת מהתקופות הקשות ביותר שידעה היהדות. משיח השקר, ספוג ברעיונות קבליים, קורע את כל מה שקדוש: הגיית השם, מאכלות אסורות, איסורי עריות. מבצע ריטואלים בלתי נתפסים של ריקודי שירי עגבים בבית הכנסת וחתונה עם ספר תורה. סוחף אחריו המון, ובסופו של דבר – מתאסלם. היהדות על סף שבירה. תחושה של חורבן אחר סערה עוטף את הקהילות. כל מה שהאמנו בו כבר לא במקומו, איך עלינו להתייחס לקיום המצוות אם לא על פי סוד נסתר? איך עלינו להתפלל? איך אפשר לבטוח בצדיק? שאלות מבולבלות נשאלו, והעולם הישן כבר לא הצליח לספק תשובות.

אז החסידות קמה. לא רק מתוך האסון הזה, אלא מתוך גורמים רבים: אליטיזם תלמודי מחד וסכנת התבוללות מאידך. על הנייר, אפשר למנות את מטרות החסידות. אבל בפועל אני חושב שהמטרה הייתה לתקן באופן כולל. כל מעוות שהיה קיים בעולם היהודי, לא נותר ללא טיפולה של החסידות. בעזרת עקרונות שהנחיל הבעש"ט ותלמידיו, יכלו הדורות הבאים כל אחד לטפל בבעיות שקמו סביבם בדרך החסידית.

קבלה רכה

אחד מהדברים שאפיינו את הדרך החסידית הייתה השימוש בתורת הסוד הקבלית. ודווקא בשימוש המיוחד הזה החסידות גרמה להצלה עצומה. בבסיס הקבלה עומד ספר הזוהר. זהות מחברו מוטלת במחלוקת – יש אומרים שחובר במאה ה15 ע"י רבי משה דה-ליאון וחבריו, ויש שמייחסים אותו לתנא (חכם מימי המשנה) רבי שמעון בר-יוחאי. אבל לא המחבר הוא מי שגרם לספר להיות נפיץ כל כך, אלא דווקא הקורא. קוראים שונים עשו עם הספר דברים שונים. מקובלי ירושלים הנהיגו מנהגי תיקון ותעניות (הקרואים ימי השובבי"ם), רבי יוסף קארו מצא השלכות הלכתיות ממש, בעוד שהרב קוק מצא בקבלה תיאור עולם מקביל, אך לא נוגע, לעולמנו אנו. ולהבדיל, השבתאים השליכו בצורה בוטה את המושגים הקבליים אל תוך מעשים שלא יעשו. האם יש עוד אופציה? היו מי שרצו להתעלם מכל המסורת הקבלית, דוגמת הדרדעים התימנים או ליבוביץ, אבל זה אבסורד – הקבלה היא כבר חלק מהארון הספרים שלנו, נרצה או לא. גם גרטה ליבוביץ סידרה את קערת ליל הסדר שלה לפי האר"י, וכיום לא קיים בתי כנסת אחד בו מישהו יעז לדגל על פרקי קבלת שבת.

אם לא הייתה חסידות, לא היה קוני למל.

החסידות הציעה דרך ממוצעת. הרעיונות הקבליים אינם מגולמים בחיינו בצורה בוטה, הם שייכים לעולמות העליונים. אבל הם נרמזים בחיינו. אנחנו מבינים עקרון אלוהי אחד, יודעים איך לעורר אותו ולבטא אותנו בחיינו אנו, ועל ידי זה הרעיון הגבוה הזה מקבל אחיזה במציאות. הקבלה היא פרקטית, אבל לא מיסטית – השימוש הוא בחיי היום-יום, לעבודת ה' של הבוקר ושל הערב, של החלפת צמיג ברכב, ושל בית המרחץ. "בכל דרכך דעהו" – יש משמעות למה שאני עושה, זה ע"פ הקבלה, אבל זה בא לעורר משהו – דווקא בתוך המאמין.

ניקח למשל את אחת האמירות הקבליות בזוהר (ח"ב- שמות, פ"ז ע"א)

"אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא" [תרגום: כל התורה היא שם קדוש]

ברור שאמירה שכזאת יכולה להתפרש באופן קיצוני. אם התורה היא שמו של הקב"ה, אז לא רחוקה הדרך מלהגיד שאמירה קטע מסוים היא בעלת השפעות כאלו, עיסוק בצורת התורה-גימטריות ונוטריקונים, ולא בתוכן, ושאר דברים שריח אלילות נודף מהם.

החסידות לקחה את האמירה העוקצנית והביאה אותה לחיים האמיתיים שלנו, באופן שמפיח בנו תקווה וכוח להמשך העבודה השגרתית. וכך כותב בעל ה"שפת-אמת" (יתרו, תרנ"ג, א')

"וכל התורה שמותיו של הקב"ה…וכתיב בורא ניב שפתיים שלום שלום רחוק ולקרוב. שעל ידי העסק בפיהם של ישראל בתורה [כלומר – שקוראים ולומדים את התורה שהעיסוק בה הוא דרך הפה] מתקרבים גם הרחוקים"

והפירוש מדהים. מה מטרתו של שם? הוא לפנות למישהו, להסב את תשומת ליבו, למשוך אותו אליי, לדבר איתו ולהתחבר אליו. כשאני קורא לחבר ברחוב, הוא מיד מסב פני אליי, מחייך ולוחץ את ידי. וכשישראל קוראים בתורה, כלומר בשמו של הקב"ה, מיד הוא מתקרב, גם לרחוקים.

דרשה יפהפייה זו מוציאה את העוקץ ומותירה אותנו עם רעיון מחובר לחיים בצורה חיובית, לא גבוה מידי, לא נמוך מידי.

המשיח מחכה לנו

אחד מהסכנות הגדולות שנשקף בדור אחרי השבתאות הייתה הרתיעה מהמשיח. מצד אחד, אין דבר יותר טבעי מלצפות לגאולה מהצרות. מצד שני, ראינו איזה צרה גרמו זרמים משיחיים. גם משיחי-שקר שלא חרגו מהדרך ההלכתית (יותר מדי, בכל אופן), הנחילו אסונות על עם ישראל, אם נרצה לקחת כדוגמא קדומה את בר-כוכבא. אז באה החסידות להרגיע את הרוחות – השאיפה היא אותה שאיפה. אבל למשיח דרכים רבות להיכנס לחיינו. יש שהוא רוחני לגמרי: "רוחו של משיח", זאת מין מציאות שנוגעת-לא-נוגעת, מרחפת על פני המים, במציאות שלנו. יש שהוא קונטינגנטי (כלומר, הקיום שלו הוא דווקא באפשרות בכל דור שלא תמיד מתממשת), ויש אפילו שהוא הגיע, אבל בקטנה – באופן אישי. את כל אלו הביאה החסידות לעולם, ובכך לא הכחידה את מושג המשיח מצד אחד, והפכה אותו ללא-מזיק ולכזה שאפשר לדבר עליו ולעסוק פה ללא להיגרר לסכנה. הגאולה הופכת להיות משהו יום-יומי שכולנו יכולים לחוות. כל הצלחה קטנה היא גאולה, כל צפייה קטנה היא חלק מהצפייה למשיח. הגאולה לא תלויה בחמור הלבן. היו אדמו"רים שאפילו גערו במחשבי הקיצין שרצו להביא את המשיח הבשר-ודם. רבי אליעזר בדז'יקוב, ראה שבעיירה הפסיקו כל הסוחרים ובעלי המלאכה לעבוד, כיוון שהיו בטוחים שהמשיח יבוא בשנת תר"כ (אותיות "כתר"). הוא עמד בשבת על הבימה ואמר: "הנני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואחכה לו בכל יום שיבוא, אבל נשבע אני שלא יבוא בשנת כת"ר…". וכך ענה גם אחד מאדמו"רי חב"ד (!) ה"צמח-צדק", לבנו כששאל מדוע המשיח לא בא באותה שנה, שרבים חישבו שיבוא בה:

"אפשר ליישב הלא ביאת המשיח היא גילוי פנימיות התורה, והנה השנה נתפרסם הספר "ליקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן…"

כלומר, אחד מענייני המשיח הוא גאולת הדעת – פרסום ידיעות חדשות בתורה. וזה קרה גם קרה…

ויש לשאול – אם כך, לאן אבד המשיח האמיתי? אותו בן-דוד ספציפי שילחם מלחמות ה' וכו'? הוא לא נעלם לשום מקום, אומרת החסידות, אלא הוא תמיד שם – הוא מחכה לנו, כמו שאנחנו מחכים לו. ובבוא העת, כך היא מבארת, כל התיאורים ה"קלים" של המשיח יתלבשו ויתאחדו יחדיו.

הצמח-צדק: "המשיח כבר הגיע!"

בחלק הבא – כיצד שילב האדמו"ר הזקן את מורה נבוכים עם תורת הקבלה ביצירת מופת, רבי לוי יצחק מברדיטשב כליבוביציאן, ועוד.

 ודבר אחרון בהחלט

ידוע שהחסידות הביאה לנו מאות, אם לא אלפי, ניגונים מרטיטים. לשם שינוי, אני מחפש דווקא את המקור של הניגון החסידי הזה. מי יודע?

כל החסידים קופצים רוקדים

כל החסידים קופצים רוקדים

קיבלתי פניות רבות לאחרונה המבקשות שאסביר לאדם הפשוט מה זה כל הקטע הזה של ברסלב, אומן, נ-נח, מה הקשר לריקודים על ואנים ובתי חב"ד בתאילנד. כיוון שאחת ממטרות הבלוג שלי היא להסביר דברים כהווייתם, שינסתי מותניי. נכון, עבור הרבה מהקוראים זה יהיה פוסט טריוויאלי. יהיו גם מי שיגידו, שלא דייקתי בהרבה פרטים. כי המצב הרבה יותר מסובך כפי שאציג אותו מיד. ובטוח יגיע גם עוד פוסט הבהרה. אבל בעצם, יש פה יתרון גדול מאוד שדווקא אני אעשה את זה, לספר על חווית היכרותי עם ברסלב. תראו, כשאדם חוזר בתשובה הוא מתנתב דווקא לכיוון מסוים של קהילה. האנשים שמחפשים יותר רוחניות, אלו שהיו להם חיים צחיחים ממשמעות (לטענתם), נוטים ללכת לצד של ברסלב. הרציונלים יותר, יעדיפו את שיטת חב"ד המתוחכמת, שלא לומר כמעט מדעית. ואני נשאר אני. בין חב"ד לברסלב יש סוג של איבה עדינה מאוד-מאוד (כפי שהצגתי בפוסט על אוקראינה) לכן אוכל להציג את הצדדים כולם לטוב ולרע.

הקשר בין רבי נחמן מברסלב לג'יימס בונד

במאה ה18, היה מצב לא נעים בו היו יהודים חכמים ולמדנים מאוד, וכנגדם היו עמי-ארצות, יהודים פשוטים, שיודעים בקושי אלף-בית. זה גרם לסוג של אלטיזם, כאילו הלמדנים הם "יותר" יהודים מאלו שלא. אז קם צדיק אחד, רבי ישראל בעל-שם-טוב שמו, והקים את תנועת החסידות, שבגדול – פנתה לכל יהודי באשר הוא, גם אם הוא פשוט. הצלחת התנועה הייתה מסחררת, ומהר מאוד תוך כמה דורות יצאו הרבה ענפים והרבה זרמים חסידיים, שכל אחד מהם התיישב בעיירה משלו והקים שם "חצר", קומונה חסידית, וכל אחד ממרכז דבר אחר מתורתו של הבעל-שם-טוב. (אם כי, כחצי מהיהודים עדיין נותרו יהודים לא חסידיים, הקרואים "מתנגדים" או "ליטאים"). בראש עדת חסידים עומד מנהיג, האדמו"ר, או הרבי. כך יש את חסידי חב"ד (האלו מבית חב"ד, שיש להם כובע מאפיונרים שחור עם קפל, ומעודדים אתכם להניח תפילין), חסידי גור (יש להם כובע פרוותי גבוה) ועוד. אנחנו מתעניינים ברבי ספציפי, ר' נחמן.

ר' נחמן הוא הנין של הבעל-שם-טוב (הבעש"ט): הבעש"ט ילד את אדל (כן, כמו הזמרת), היא ילדה את פייגע, והיא אמו של ר' נחמן. עכשיו, מה מיוחד דווקא בר' נחמן? ר' נחמן היה דמות מסעירה. הוא מת בגיל 36 בלבד, אבל הספיק להותיר אחריו הגות נרחבת, ולא פחות, די גאונית.

ר' נחמן כוכב עליון

ר' נחמן מתחיל בעניינים פשוטים ואלמנטרים שכל אחד מבין ורוצה. קחו את המושג של שמחה – מי לא רוצה להיות שמח? מרה-שחורה ("דיכי"), יש מישהו שמצליח להינצל מזה? מהמושגים הפשוטים הללו, ר' נחמן טווה ביד אמן ממש, תיאוריה שמסבירה ומתארת את נפש האדם, מה מתחולל בתוך האדם שמרגיש את התחושות האלו, איך מגיעים אליהם, ממה צריך להיזהר ולחשוש, עצות שימושיות ועוד ועוד. חסידים נהגו להתבדח: ה"נועם אלימלך" (של רבי אלימלך מלז'ינסק) הוא ספר של צדיקים, ה"תניא" (של האדמו"ר הזקן מחב"ד) הוא ספר של בינוניים, והליקוטי מוהר"ן (של ר' נחמן) הוא ספר של רשעים. ר' נחמן באמת מדבר לכולם, גם לרשעים, בשפה ברורה.

כרזה שמצאתי תלויה באומן. משתייכת לזרם האנטי-ציוני של ברסלב

כרזה שמצאתי תלויה באומן. משתייכת לזרם האנטי-ציוני של ברסלב

אבל ר' נחמן היה גם מגלומן לא קטן. ל"מתנגדים" (האלו שהתנגדו לתנועת החסידות, והעדיפו את היהדות הלמדנית) לא היה קשה למצוא חומר תעמולה נגד החסידים, תוך כדי הסתכלות מהירה בכתבי ר' נחמן. יחד עם חוכמה אין קץ, מוצאים דברים שגורמים להרים גבה. "ספר המידות" של ר' נחמן מכיל אמרות קצרות, שחלקן מיוסדות על אמרות חז"ל, וחלקן נראות על פניו מנותקות מכל שמץ של הגיון. ניתן למצוא אמרות שלו בסגנון: "אני הצדיק הגדול ביותר, ולא יהיה אחרי צדיק יותר גדול" או "כולם, כל עם ישראל, חייבים להיות אצלי בראש השנה", "מי שלא עושה תשובה לפני שהוא בא לבקר אותי, עונשו יהיה רע ומר", "אתה יכול לדבר עם הקב"ה דרכי, במקום לדבר איתו ישר" וכו' וכו'. לי אישית האמרות האלו די צרמו לי. ונתקפתי באמביוולנטיות האם לקבל את כל תורת ברסלב כפי שהיא, שהרי יש שם לא מעט גאוניות, אבל מה עם יתר הדברים שאני פשוט לא מבין?

מחוברים לאדמה

ר' נחמן, כמו כל אדם, בסופו של דבר נפטר. וכיוון שהוא אמר שהוא הצדיק הגדול ביותר, אז לא קם לו יורש. לחסידים שלו הוא היה הרבי היחיד, וזהו (נדבר על זה עוד רגע, האמנם כן). להיות חסיד ברסלב, זה לא היה קל. גם הרבי מת, וגם הוא השאיר עכשיו מורשת רצינית. תורת ברסלב המקורית מבוססת על 3 "מצוות" שכל חסיד חייב לקיימן. 2 ידועות יותר, והאחרונה ידועה פחות.

הראשונה, היא לעלות לקברו של רבי נחמן, הנמצא באומן – אוקראינה, בכל ראש השנה. השנייה, היא להתבודד כל יום שעה. התבודדות היא תרפיה מעולה, בה החסיד יוצא ליער ומשיח את ליבו עם ריבונו של עולם, בשפה פשוטה שהוא רגיל לדבר בה. בהתבודדות הוא יכול להודות, לצחוק, לבכות, וגם לכעוס על ה' – תפילה אמיתית. והשלישית, היא לימוד בעיון של "שולחן-ערוך", ספר ההלכה היסודי ביותר. שימו לב, אף על פי הרושם ה"מעופף" שנוצר לברסלב, במקור היא חסידות שמחוברת מאוד לאדמה. השולחן ערוך הוא ספר שאומר "תעשה את זה, את זה לא, תעשה את זה, את זה לא". אין שם מקום ליותר מידי שיגעונות. שלושת העקרונות הללו, יחד עם תורת ברסלב הכבדה מאוד, והיעלמותו של מנהיג בולט לחסידים לאחר מספר דורות (אחרי ר' נחמן, המשיך תלמידו ר' נתן בסוג-של הנהגה, וכך גם דור אחריו, אבל זה התפזר בקלות), יחד עם השואה, ההשכלה, שלטון הקומוניזם, מיעטה את חסידות ברסלב למתי-מעט ממש.

פתח לנו שער, אחויה

אז המצב של ברסלב היה על הפנים. בתחילת ימי המדינה, חסידי ברסלב חיו בתוככי מאה-שערים ובני ברק, סגורים ומסוגרים בתוך עצמם. הם ניהלו חיים חרדים ושקטים (אני מתעלם באופן גס מהמאבקים בתוך-ברסלב, ומפנה את הקורא לויקיפדיה). אבל כיוון שהייתה סכנה של ממש בהעלמות ברסלב, שכן נותרו כמה עשרות משפחות בלבד, התחילה מגמה של קבלת חוזרים בתשובה לתוך ברסלב. השער נפרץ. היו קבוצות חרדיות שהתנגדו בתוקף לערב-רב הנכנס במחנותיהם. היו קבוצות אנטי-ציוניות ממש. היו קבוצות מתונות יותר, היו קבוצות מתונות פחות. קמו ארגונים להחזרה בתשובה בסגנון ברסלב של חסידי ברסלב, קמו ארגונים להחזרה בתשובה שניהלו חוזרים בתשובה עצמם. בלאגן אחד גדול. המצב היום הוא שיש בערך 20 זרמים גדולים בברסלב, ועוד אינספור תת-זרמים.

נאו-חסידים. לקוח מ:
http://www.aderaba.com/

זרמי המקור החרדיים, עודם מקיימים את מצוות ההתבודדות ולימוד השולחן-ערוך, יש גם כאלו שזוכרים שר' נחמן ציווה לא רק על ראש השנה, אלא גם על חנוכה ושבועות לבוא לבקר אותו. אבל ברור שקשה לצפות מההמונים לזכור את כל הדברים האלו. וכך נוצרה אנדרלמוסיה גדולה וכאוס בקשר להנחלת תורתו של ר' נחמן, ולא פחות חשוב – בלהפוך אותה ליותר מתונה. התורה של רבי נחמן, היא מושכת מאוד, אבל לא פחות נפיצה. תחת הדרכה לא נכונה, החסיד יכול להפוך לחסיד שוטה בקלות, וזה די מה שקורה היום עם הרבה זרמים, והרבה אנשים שקל להם להסתתר ולנמק את מעשיהם המקולקלים מאחורי רבינו הצדיק הגדול ביותר. נראה שכמו מה שקרה עם הבעש"ט, כל אחד לוקח את מה שהוא אוהב מתורתו של רבי נחמן ומאמץ לעצמו. ר' נחמן אמר שצריך להיות שמח תמיד? יאללה, נקפוץ על ואן או אפילו נספר בדיחה גסה. במובן הזה, כולנו איכשהו חסידים של ר'נחמן מברסלב. אוי, טאטע.

ודבר אחרון בהחלט.

הפוסט הזה פתח פֶּתח מעניין על סוגים של זרמים חסידיים, ואולי יגיע איזה פוסט על הביגוד החסידי. מי יודע. גם על הסדרה החדשה "מקימי" יש לי מה להגיד, ועל כך באיזה פוסט הבא. זרמי ברסלב הם מגוונים כל כך, ויש שנושקים ליוגה, בודהיזם, וגם ציונות. נעמי שמר הלחינה את "שירת העשבים" למילותיו של רבי נחמן.

מסתבר שלי ולרבי נחמן היה דבר משותף, שנינו לא מוותרים על חיפה. בספר המסעות שלו מתואר, איך כשעלה לביקור בארץ ישראל (בסופו הוא חזר לאוקראינה), הוא עגן בנמל חיפה, ולמרות כל ההפצרות מצד יושבי הארץ לחגוג את חגי תשרי במקום יותר נורמאלי כמו טבריה או ירושלים, הוא התעקש לשבת סמוך לשכונות בת-גלים של היום, ולהתפלל בבית כנסת בהדר הכרמל. לשם הזדהות, הרי לכם שירם של אלו המעדיפים את חיפה מערי אירופה. לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על זוג חיפאים ששלחו לראש העיר יונה יהב 12 שקל, כיוון שהם שכחו לשלם כשעלו למטרונית. אךךך, מי צריך את לונדון כשיש את חיפה?

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

שיר חדש – על מנגינות לועזיות בשירות הקודש

ראש השנה של אימה

יום ראשון של ראש השנה. שליח הציבור חוזר על תפילת מוסף ותוקע תקיעות דמעומד של מלכויות (אחד הסטים של התקיעות בראש השנה). לאחר התקיעות הוא מתחיל לנגן ניגון "ארשת שפתנו". הניגון הזה נשמע מוכר, אבל אני לא מצליח להבין מאיפה. אני מפנה את מבטי לאחיי ואבי היושבים מהצד שני של בית הכנסת ורואה את אצבעותיהם הקמוצות. ואז הבנתי שהחזן בעצם ניגן את משפחת אדמס. בזכרונות ושופרות (הסטים הבאים של התקיעות) כבר כל המשפחה שלי נקשה באצבעותיה בהתאם לניגון שהחזן אימץ. הרבנית מעזרת הנשים ראתה את כל המעשה, ומיהרה לספר עוד באותו יום לבעלה, שביום השני של ראש השנה החליף ניגון לאחד מלהיטי הקאנטרי האמריקאי.

אני בתור חובב מוזיקה (ומוזיקה לועזית איכותית בפרט) מאוד התעיינתי בפולמוס שהתעורר סביב התופעה. זאת תופעה די רחבה – לקיחת לחנים לועזיים והכנסתן לתוך הקודש, תפילה ופסוקי תהילים. האמריקאים מצטיינים בזה ולא הייתה דיווה אחת שלא שגבה מהם, להכול הם מצאו פסוק או משנה מתאימה. כמה דוגמאות: (כדאי שתשמרu אותם לסוף כדי שתספיקו לקרוא את המשך הפוסט D:)

ועוד כהנה…

ניגון א-לה בונבון

לחסידות יש תפקיד של ממש בתופעה הזאת. מסופר עוד על הבעל שם טוב שלקח ניגונים מהגויים ופעל בהם ישועות, בטענה שהניגון הזה התגלגל עוד מנגינת הלווים במקדש. ניגון בחסידות הוא משהו אפילו מעל הלוגוס, המילה, הרציונל. הוא שייך לנשמה, ועל כן חייב להיות טהור. ולכן, כשראו החסידים ניגון יפה אצל עכו"ם, הצמידו לו מילים מן הקודש כדי "להוציא את הניצוץ מן הקליפות".

בעל התניא, מייסדה של חסידות חב"ד – כתב בחריפות כנגד ניגונים זרים, כמו על חוכמת אומות העולם (פילוסופיה, ל"ע) וחלב נוכרי: אותו אחד שנוגע באותם דברים של גויים, אומר עליו כי:

"הוא מלביש ומטמא בחי'[נת] חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלי'[ם] מבחי'[נת] אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן" (סוף פרק ח')

אבל, יש גם אבל:

"אלא א"כ [אם כן] עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן [בפילוסופיה]"

הסיבה היא מאגית, קבלית. ניגונים זרים מחלחלים ומטמאים את הנפש. אבל האמנם הקבלה השפעה של ממש על ההלכה? חב"ד עצמה יצאה מן ההוראה הזאת לפחות פעמיים. (זאת בלי לציין שהרבי מלובביץ' האחרון היה בעל תארים אקדמאים רבים).

הפעם הראשונה הייתה ע"י בעל התניא עצמו. בניסיונותיו של נפוליאון הצרפתי לכבוש את רוסיה, חב"ד הייתה דווקא לטובת הצד הרוסי, כנראה מחשש מכל הליברליות והמתירנות. אבל זאת לא הייתה רק נטייה פוליטית, אלא התגייסות ממש. בעל התניא שלח חסידים שלו לרגל בצבא נפוליאון, והיה מבוקש ע"י המצביא נמוך הקומה. נפוליאון ראה ברבי היהודי אויב ופושע שמקום ראשו הוא בגיליוטיניה, בעוד שבעל התניא ראה בנפוליאון שטן, קליפה קשה, מכשף ושאר מרעין בישין. מעבר למלחמה הפיזית, חב"ד הייתה סבורה שהמלחמה היא רוחנית, מאגית. מה אפשר לעשות כדי לקחת את כל הכוח מן הטומאה הצרפתית? לקחת את הניגון. הניגון השייך ל"שרה (שי"ן שמאלית) של צרפת", כך סבר בעל התניא,  הוא מה שמכונה בפיהם של החב"דינים היום "מארש נפוליאון". הרבי הורה לקחת את אותו מארש, שממנו שאבו הצרפתים את כוחם, ולגייר אותו, להסיר ממנו את טומאתו ע"י כך שישירו אותו בבית הכנסת בעיצומה של תפילת הנעילה ביום הכיפורים, לא פחות. הכנסה כל כך בוטה של ניגון גויי לתוך הרגע הקדוש ביותר בשנה ליהודים בטח תביס את צרפת. חורף 1812 אכן היה חורף קשה.

אבל יחסי חב"ד-צרפת לא רגעו מאז. בשנות ה80 צרפת יצאה ברפורמת חקיקה אנטי-דתית שאיימה לפגוע בתושבים היהודים וביחסים קרירים עם מדינת ישראל. הרבי מלובביץ' האחרון החליט לנקוט מעשה דומה לרבי-רבותיו, והחל לנגן בשמחת תורה של 1984 את הפיוט "האדרת והאמונה" במנגינת המארסייז (ההמנון הצרפתי). המארסייז הצרפתי עצמו כולל תיאורי זוועה על אדמה רוויה בדם ואיברים של אויבי הצרפתים, אבל זה לא התריע את הרבי לעלות את הניגון לקדושה מן הקליפות, ובכך להרגיע את שרה האלים של צרפת בשמיים שהשפיע על שריה הגשמיים.

(כאן עוד דוגמא לניגון גויי אצל חב"ד – לובביצ'ר ניגון).

הקולות של פיראוס מזכירים את רבי אבדימי דמן חיפה

אם כן, לחסידים היה תירוץ חסידי להשתמש בניגונים זרים. מה אומרים הפוסקים? מסתבר שהאשכנזים לא היו הראשונים לאותה "עבירה". עוד בספרד היו נפוצים ניגוני ישמעאלים שנכנסו לבית התפילה, עליהם נשאלו הראשונים. (דוגמא מפורסמת לפיוט לדינו אם כי מאוחרת מאוד – צור משלו). פסיקה זאת מובילה אותי לדבר על הרמב"ם שכתב בפירושו לפרקי אבות (סוף פרק א'):

"ראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו עניין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין [כלומר, שיר לועזי עם תוכן צנוע] ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס [גם עם הפיוט בעברית מכיל תוכן בעייתי] וזה סכלות גמורה שהדיבור לא ייאסר… כי כשיהיו שני פיוטי ולשניהם עניין אחד מהעיר כוח התאווה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלה הלשון אין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משירה שירים בעניין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר פחיתות ובדברים מגונים…"

הרמב"ם מגנה את הצדקנים שמסרבים לשמוע שיר בערבית, אבל אם השיר בעברית, אפילו עמוס בתכנים גסים, הוא מותר לשיטתם (והביזיון גובר בשילוב פסוקים מן המקורות). מן הדברים הללו יש שהסיקו שלא העיקר הניגון, אלא העיקר המילים. אלישע בן אבויה, הכופר הידוע, הואשם בגמרא ש"זמר יווני לא פסק מפומיה [מפיו]" – ובגלל אותם השפעות הוא קיצץ בנטיעות. אבל כפי שמתבטא מדברי המהרש"א (בבא קמא פב:), עצם הזמר לא מורה על כלום, ובעצם הבעיה הייתה המילים היווניות שמשכוהו למינות.

הנה דוגמא לזמר יווני אפוף במסתורין (אריס סאן).

"נערה ממש אוצר", למי שלא זיהה.

כרגע מסתבר, שלא ראוי לשיר ניגונים שבמקור יש להם תוכן זימתי, כדי שלא יבואו לשיר את התוכן המקורי.(שו"ת הב"ח סי' קכז, יו"ד סימן קעח). שום מאמץ מיסטי לא יוכל להעלות מילים צורמות לכל נפש יהודית מן הקליפות. שבתאי צבי שר"י באחת מן הפרובוקציות שלו, שר שיר עגבים ספרדי בעודו מסביר את המשמעויות הקבליות העמוקות שלו, וניסיונו, למזלנו, לא צלח.

ישו כוכב עליון

הפוסקים הביעו את דעתם הלא נוחה משליחי ציבור המנגנים קדיש וקדושה ע"פ שירי נוכרים, אבל לא הצליחו למצוא איסור של ממש. אנשי ההלכה ניסו לתקוף את הסיפור מכיוון אחר – האיסור האולטימטיבי, עבודה זרה. אולי הניגונים הגיעו אליהם, רחמנא ליצלן, מבית עבודה זרה? חלק מהפוסקים כתבו שאסור לנגן ניגונים שהם מיוחדים לע"ז, אפילו ללא המילים (מתבסס על ספר חסידים סי' תשסח) משום שהם מכניסים הטינופת במקום הקדושה. אבל המציאות הוכיחה אחרת. רוב משפחות ישראל ישירו ללא משים דעת שיר פרוטסטנטי לאור נרות החנוכה, בעוד אין מוחה בידם. אז מה עם איסור ע"ז? ליבוביץ בספר השו"ת שלו מעלה הצעה (הוא אינו פוסק, אלא מהרהר בלבד) אולי מנגינות הגויים אינם "כסף וזהב עליהם" שאסורים בהנאה ע"י היהודי, אלא "נוי" המותר. כמו התירוץ של רבן גמליאל שרחץ במרחץ של אפרודיטי בעכו ואמר "אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ". (ע"ז, ג', ד')  ויש פה הגיון מסוים, בהתחשב בעובדה שהרבה מן המלחינים הגדולים ביותר של המוזיקה הכנסייתית היו בעלי דעות ואורך חיים חילוני וחיפשו בסה"כ פרנסה. בכל אופן, אם המנגינה מזוהה כמנגינה כנסייתית מובהקת, ע"פ ההלכה יש להימנע מלשלבה בקבלת שבת.

לא מצאתי לרעיון השחתת הנשמה השפעות בהלכה "היבשה", אולי רק כתוספות הנהגות. אבל לא רק מנגינות גויות נאסרו. בקהילות חרדיות מסוימות אף נזהרים מלשיר את ניגוני קרליבך, מחשש שאף הם מקורן מן הקליפות (שהרי הוא מוקצה בהרבה קהילות שכאלו). אבל נימוקים שכאלו מזכירים לי את מה שקרה פה בישראל ב1964. הביטלס היו אמורים להופיע בישראל, אך משרד החינוך התערב בטענה שהם "משחיתים את הנוער" ומנע מהם להגיע. אבל, לפני שהעוול תוקן בהופעתו של סר פול מקרטני ב2008, נחשף הסיפור האמיתי. החשש היה יותר מהשחתת הכבישים והתשתיות שנגרמה בעקבות הופעת להקת הצלליות כמה חודשים לפני כן. בנוסף, לפקיד בכיר במשרד החינוך היו קשרים משפחתיים עם אמרגן שהפסיד במכרז להבאת החיפושיות לארץ. מקרה? אולי. משרד החינוך נתן את פרס החינוך באותה שנה לצה"ל, כדי שהנוער ידע ערכים מהם. האם היום נגיד ששירי הביטלס גם משחיתים ואסורים בניגון? האמן כאן לא חושב:

בכל אופן, שירי הביטלס לא חשודים בעבודה זרה, להוציא ההתבטאות של ג'ון לנון. (More popular than Jesus)

קול רעש גדול

המסע עדיין לא תם. שירי רוק וקונספירציות הלכו תמיד יד ביד. מה קורה כאשר תיאוריית הקשר היא יהודית? האם מותר לשמוע שיר גויי המדבר על נושאי קודש? אחת מהתיאוריות היותר-הזויות ששמעתי על Stairway to Heaven של לד זפלין היא שהשיר מדבר על חורבן הבית ("עשן בין העצים") ומושר בפי הלווים על נהרות בבל (המביטים בשיר מערבה אל ארץ ישראל).

There's a feeling I get when I look to the west, And my spirit is crying for leaving. In my thoughts I have seen rings of smoke through the trees, And the voices of those who stand looking.

ודבר אחרון בהחלט

הרבה מוזיקה הייתה בפוסט הזה. אז נסיים במערכון האחרון של אנדרדוס שממש במקרה עוסק בנושא הזה.

קריאה נוספת:

על מאבק בעל התניא-נפוליאון

מקורות מעוז-צור

ניגונים ממקורות זרים בהלכה

תשובה של הרב שרלו בנושא

עוד דיון בנושא

אוקראינה בקטע של קברים – עצור! פולקלוריזם לפניך.

אוקראינה בקטע של קברים – עצור! פולקלוריזם לפניך.

בראשית הפוסט

עם ישראל נטה לפולקלוריזם מראשית הימים: הם אלו שאמרו לאהרן קום "עשה לנו אלוהים" ו"אתם המתם את עם ה'". הם אלו שפסחו בין הסעיפים של אליהו והם אלו שמהווים את הפלח הגדול ביותר של האוכלוסיה הנוסעת לסיורי צדיקים באוקראינה. מיהו פולקלוריסט ומדוע אני נגד היישות הדתית הזאת? זה לא המקום להרחיב, אם כי זה אחד הדברים שמעסיקים אותי במיוחד. פולקלוריסט הוא אדם שבדומה לרפורמי, לוקח חלקים מן הריטואל הדתי, או מבצע מעשים בעלי אופי דתי, בכדי לשמור על זהותו היהודית-חברתית-תרבותית, אך לא דווקא דתית-ערכית. מדוע הם עושים זאת? סיבות רבות, שאחת מהם היא דומה לרצון עבור "דרכון זר" – הם אינם בטוחים מספיק בזהות היהודית-ישראלית ולכן מחפשים זהות נוספת. סיבה נוספת היא רצון לחוויה דתית, אבל בהתאמה אישית.

ציבור נוסף שהעיק עלי מאוד במסע לאוקראינה היה מיסיונרים: כן, יש גם יודו-מיסיונרים. כבר אמרו חכמי הגמרא שבדורינו איננו יודעים איך להוכיח, אבל הוא צדיק ויש לו כובע וזקן, אז כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. עליהם כתבתי קצת כאן. ומה משותף לשניהם? וכעת אתחיל ברשותכם פשוט לצטט קטעים מיומן הנסיעה. (הערות מקוריות יסומנו בסוגריים עגולים, והערות בשעת ההעתקה בסוגריים מרובעים, וכן קטעים מדולגים). הערה – ייתכנו שגיאות הקלדה, כיוון שהעתקתי את הכל מן הכתב.

משגל השכינה

מוצש"ק כי-תבוא, מז'יבוז', 21:15

הוא מתחיל את את הפיוט בסעודה שלישית ב"עושה נפלאות לבדו" ומסיים ב"בעש"ט צדיק יסוד עולם". היא מברך את הפצוע ב"כל המחלה אשר [שמתי במצרים לא אשים עליך]". ובספר שמות הצדיקים הוא גם מזכיר את אלישע בן אבויה. יש איזה פגם מרחף, על זה כבר התלוננתי הרבה, אבל השבת פה אצל הבעש"ט מתקנת. נכון, לקח זמן עד שהאוכל הגיע. כאשר שאל פלוני למתי יבוא העוף עניתי לכשיתפוצצו מעייך חוצה. הלכתו להתפלל תפילת ערבית של ער"ש בבית הכנסת העתיק. פשטות עצית ואבנית שורה על המקום. מעט התקשו לשבת על כסאות מעץ כי רגילים היו לבתי כנסת הספרדיים המעטרים זהב וארגמן. מ"מ לפחות הקפידו לדבוק במנהג אבותם ולהתפלל במניין ספרדי, אשר קולו גבר על הניגון החסידי המזדייף מפיו של שליח הציבור. לאנשים יש נטייה לבקש את הדרך הקלה.הפולקלוריסטים ישטתחו על קברי צדיקים, כי זה לא קשה כ"כ, רק כרטיס. המסיונרים דורשים הרבה מאחרים, כי ברגע שיבקשו את זה מעצמן, אז כבר מרגישים בהם שהם אנשי אמת, שהתורה שינתה אותם לטובה, ותרצה להידבק בהם, אבל הרבה מהם אנשי שקר. תפילה?! לכוון?! ללמוד תורה?! (ובאמת, לא ג'אנק על פנימיות אלא רש"י ותוספות) זה יותר מידי. התפילה אכן מעולה. רצפת הבטון הפשוטה עוטפת אותך בתחושה של חקל תפוחין קדישין בעת שאתה עוצם את העיניים. השבת בבעש"ט מטבילה אותך בשלווה. כל הזכרונות המעולים, כל התחושות הטובות שחווית אי פעם עולות וצפות מעלה, מבעבעות ומתגשמות בפנים מאירות וחיוך אדיוטי. במקווה נראה שכל טבילה וטבילה הולכת ונהיית עמוקה יותר, מן החלום אתה מתעורר עם ניגון מתוק מדבש ששמעת כל החלום אבל עם נטילת ידיים הוא נשכח. בשחרית, הייתה לי ברירה האם להתפלל עם הפולקלוריסטים ב8:00 או החב"דניקים המשיחיים (בחלקם, ברור) ב10:00. אוי ויי, מה 10? קמתי ב8:00 לעבודת הבורא ולא סבלתי הרבה, כיוון שחולק אני הרבה כבוד לבני ספרד ולמורשתם המפוארת, ואיני חש תחושת גזענות כלל. לקראת יוצר אור חשתי תחושה לפייט מעט בעצמי והלכתי מאחור אל עבר חדרון קטן ששם היה הבעש"ט מתפלל מאחורי כולם. אךךך, הצדיקים יודעים נפש בהמותיהם. מאחור אפשר להתפלל בשקט, כי יש נטייה להרבה גאוונתים לתפוס העמוד ולהתעלל בקהל הקדוש כדי למרק עוונותיהמו. וההולך להתפלל מאחריהם ניצול מכך. ומ"מ יש להיזהר לא להתנתק מהקהל כלל לחלוטין, כפי שכתבתי. [במקום אחר, וכאן לא מקומו] ואחזור לער"ש. התפללנו כמה מניינים יחדיו, ז"א גם קבוצתי שלי וגם עוד קבוצות. הרוב חב"דניקים, ואולי שנייים-שלושה שטריימלין לרפואה, זכר לבעש"ט. הדרשה הייתה בעלה אופי סודי – שמור ביותר (כיוון שזה שבת, לא נדרשנו להותיר את הפלאפונים בחוץ). לבסוף חתם הדרשן: "זאת תורתו של הבעש"ט!". מה?! הלא הוא האדיר את הפשטות! טוביה החולב יכול להבין ספירות ועולמות? תן פשטות, ריבונו של עולם. בעת שירת לכה דודי הותר הרסן ושוב התחילו המחולין […] בדיעבד חבל שנותרתי בחוץ, כך לא הייתי מושך תשומת לב, אבל הייתי נוהג בשקר אילו הייתי מצטרף מלכתחילה למעגל הריקודים. ושקר שונא אנוכי […] מ"מ עמדתי בחוץ וחשבתי לעצמי כמה עצוב מראה חסידים ללא רבם, שלוחים, מפוזרים, עושים כילדים קטנים. […] שם בבית הכנסת רקדו בו עשרות, ונראה האי-סדר, וניכר כ"כ, עד כדי שזה מעציב. מעט ברסלבים עשו תנועות מוזרות, אבל לא אוכל להעיד נגדם, כי תפילתי היא עיקר העבודה, ואני כולי רגש בתפילה, נע ונד. לכן, אנשים המתרגשים כמוני (או שעושים כאילו, ודים) אין לי קטגוריא עליהם כלל. איתנו הגיעה עוד קבוצה, ועליהם ארחיב מיד. אבל אציין דבר שראיתי בשבת כולה, אם בסעודות, אם בתפילות, אם בכל אתר ואתר.

פנים בית המדרש של הבעש"ט

אם רואה אדם שליבו כבד עליו, ישנה לבושו, ילבש שחורים, וילך למקום אומן, היכן שאין מכירין בו כפי שהוא לבוש ויעשה מה שליבו חפץ. אומן (או אוקראינה על קברותיה בכלל). היא גן העצמאות של הרוחניות, אנשים שבישראל לא יעיזו לעשות דברים ברוח שהם עושים פה, מגיעים למקומות האלו. פה הם פורקים את הצרכים הדתיים שלהם, האם ראוי להתייחס ליהדות כמו זונה? רק שצריך, בסתר בסתר ללכת אליה, אבל הסתר הזה הוא מעין הפרהסיא, ושם לפרוץ עם כולם במשגל של השכינה? משלי מבהיר די הרבה, ע"י משלי הנשים שלו, שיש כל מיני התנהגויות רוחניות. את המינות הוא באמת ממשיל לזונה (ייתכן שטרם כתבתי את פירושי על הפרק הנהדר הזה, ואולי בקרוב אכתבנו בעז"ה), ואת דרך היהדות והתורה הוא ממשיל לאישה נאמנה, וגם עדיין אשת חיל. כולם יודעים שהיא אישתי, בכל מקום שאלך, אני לא מתבייש כי היא אישתי בדין. זהו סטטוס, תווית: "נשוי", ואתה לא יכול להיפרד ממנו. ובעילתך, כולם יודעים שאתה בועל את אישתך, אבל אתה מקפיד לעשות זאת בסתר, מן הצניעות. הנמשל ברור. מצוות ראויות להיעשות, וזה ברור לכולם, ועדיין הן ממקום אינטימי נורא, בכלל, עבודת ה' שלי היא אינטימית, ולמרות שפה ושם יוצאת לי איזה נשיקה לאהובתי בפרהסיא, אבל שויין, זה בחברה הרגילה שלי, וזאת לא בעילה. אם נמשיך עם אנשי גן העצמאות, אתה מוצא אותם מגיעים לכאן, משתוללים, צועקים בקול, שרים בבהמיות גסה, ערגה דתית גדולה מאוד, שהם עושה רק פה. פגשתי מקבוצם חלק מהאנשים ורציתי לדבר איתם, אחרי הכול, אני במחקר רוחני. הם קבוצה שלומדים ע"פ שיטת ימימה, שלא הייתה יודעה לי לפני כן. אתה יכול לראות שם עורכי דין מכובדים, אנשי היי-טק, שחקנים (ופגשתי, נו, הזה עם הפלולה מטירונות [גולן אזולאי]). עו"ד אחד אמר לי כשישבתי עימו, שהוא היה איש אמת, שרבים לא דתיים בקבוצה, והוא קיבל על עצמו לא מזמן לשמור שבת. הוא דיבר בנוחות ובקלסיות [??? מ"מ דיבורו היה רגיל, לא מתנשא, לא יהיר או זר] ואמר לי ולבנות שהסבו עימי לשולחן שם לאחר קידושא רבא: תביטו בקבוצה, הם ניראים לך דתיים? לו עצמו היה ראש קירח וכיפה קטנה שאמרה הכול, אבל לפחות הוא איש אמת. לאחר שינת הצהריים דיברתי עם עוד יהודי מקבוצתם. הוא ישב עם איזה בחור מתולתל וכיפת נ-נח, אשר בתפילה עשה קונצים וריקודים וניסה להסביר לו איזה עקרון, התבטלות או עבדות לה', עקרון קבלי-חסידי משהו, באנגלית. האנגלית שלו הייתה די בסיסית, אבל טובה. מ"מ ראיתי אותו מסתבך מעט להסביר לו את הרעיון. זה הזכיר לי פרנציפ שפעם הנחה אותי כדי להינצל מלשון הרע ושאר דיבור סרק. העקרון אומר, אם אתה רוצה להגיד משהו, העלה אותו על הכתב והתבונן בו, לחלופין, תרגם אותו לאנגלית (העקרון דומה). ככה אתה מתבונן בהשלכות של מה שאתה אומר, וחשבתי, זה נשמע מה-זה רע באנגלית, כנראה הרעיון הזה לא היה צריך להיאמר. אבל הספרים של בעל הרעיון כבר תורגמו לאנגלית. לא יודע מה הולך פה. קיצר, דיברתי איתו מעט וניסיתי להבין את השיטה שהיא משהו פסיכולוגי, עבודה פנימית-שקר-כלשהו, בהתחלה לא נוגעים ביהדות, ואז איכשהו מקשרים הכול. חלק חוזרים מזה בתשובה, חלק לא, וזה מושך מוחות חריפים ביותר, טרנדי מאוד בת"א. "מה מטרת המצוות?" הוא שואל אותי. ואני עונה לו: "לעבוד את ה'". הוא קישקש לי על מניואָל לאדם, משל פופולרי יודע. נחמד בתור שיטה ראשונית, תתקדמו הלאה. לא הבנתי את השיטה שלו, וכשניסיתי להקשות (מתוך לדעת, לא לקנתר או לתקוף) הוא נע באי נוחות בכסא ולבסוף הלך לו למנחה. [בסעודה רביעית לפני שיצאנו ממז'יבוז' הזדמן לי לפגוש אותו שוב, והוא איחל לי "להצטרף לכוחותינו", בטח הוא הבין שאני סוג של כופר {בעבודה זרה}.] נזכרתי פתאום בחסידים בסעודת ליל שבת שבקושי אוכלים ושותים הרבה כ"כ, פניהם מאדימות עוד לפני הלחם, והם קופצים כהבלים ללא מורא משבת מלכתא. פולקלוריסט צרפתי שהיה לידי ביקש רשות מהשבת והבעש"ט, האם אכן הוא נחשב פנים חדשות? לא יודע. צ"ע. […]

משחקים קדושים

אמרות כנף יצאו מאנשים במשך הטיול, שמבטאים את עיסוקם בטפל ולא בתפילה. חלק מהם ממש העיפו לי את האידאה לאודסה. להלן חלק מהם:

  • ר' נחמן היה רוסי?! (פלוני, במטוס. אם הייתי ר' נחמן הייתי אומר: לא רוסי, אוקראיני.)
  • ש: אז איך הבן קבור רחוק כ"כ מהאבא? ת: האבא ניסה לרצוח אותו אז הוא ברח ומת שם (שיחה באוטובוס בדרך לניז'ין- מקום קבורת ר' דובער, בנו של בעל התניא הקבור בהאדיטש. כנראה מישהו בלבל בין הקורפוסים הקדושים.)
  • הבן: "אבא, למה הכול פה באדום?" האבא: "הרוסים משתמשים הרבה באדום כי הם מאמינים שזה נגד עין הרע". (המפלגה הקומוניסטית לא לוקחת סיכונים בבחירות האלו)
  • "אתה מתכוון לבאבא יגה, המכשפה הסלבית, נכון?" (אני, מנסה להבין למה מישהו התחיל לדבר איתי על בבא-יוגי, צדיק אמיתי שלא הכרתי).

ההתעסקות מצד אותם אנשים היא באמת בטפל, בחיפוש אחר סמלים, פסל ומסכה. כך כתבתי כשהיינו בניז'ין:

5/9, 15:25, ניז'ין

הדרך לניז'ין מהאדיטש היא ארוכה מאוד, וגם התארכה בשל תקלות טכניות. הנוף בדרך מדהים. שדות ירוקים ועצים שאין האישון שבע מהם, האופק כולו ירוק, ולעיתים זהוב משדות שעורה וחיטה אינסופיים. הכביש הצר והארוך שמחבר בין הכפרים-ערים שאנו נוסעים אליהם הוא מאסף בין שאר כפרים שכוחי-אל. ואפשר לראות בהם עגלים ואווזים, וגם מבנה כנסיתי אורתודוקסי לפעמים שמושך את העין. (או טנק מימי מלחמת העולם שניצב בכמה כיכרות ניצחון). כאשר מראה מלובב של פסל ברונזה ניצב באמצע כיכר עולה לעפעפי, אני ממהר להוציא את המצלמה, אבל סובביי לא מבינים מה אני מתעניין באלילים, באר מים (שמראיה האותנטי די מושך האמת) שלפי השלט הטרי שעליה , שימש שנים את תושבי הכפר (שכולם חב"דניקים מדורי דורות, באמת, מה אתם לא מאמינים?) לנטילת ידיים. כן, וגם הייתה להם נטלה מתחת למיטה. נו שויין. בית הקברות שאליו נסענו הוא מחוץ לעיר ניז'ין. העיר עצמה מרתקת, לא כי היא שוברת במעט מאוד את הנוף הכפרי עם הבבושקות עם המטפחת, אלא גם, וגם כי היא עיר, באוקראינה החופשית מבה"מ זה מאז שאני חי, אשר מתקיימות בה בחירות (כאילו) דמוקרטיות והאופי שלה הוא קומוניסטי מובהק. באמצע העיר, כיכר גדולה ובה פסל ברור של לנין, עם כיתוב Ленин ! ואין מקום לטעות כלל. גם שלטים אדומים עשויים פטיש ומגל בfavor of המפלגה הקומוניסטית מצויים מאוד, הסבתות לבושות מטפחת אדומה, וגיבורי העיר הם גנרלים בצבא האדום, והם? הם משחקים עם הבאר. ניסיתי לברר מה טובו של הצדיק הטמון כאן, מלבד היותו "הבן של". ואילו זה היה ספר אחד או גמילות חסדים מיוחדת, אבל כל שקיבלתי זה שהוא היה בעל הבנה בחסידות. שוב המונופול החב"די משחק – חסידות = חב"ד. והצדיק הוא צדיק הוא צדיק הוא צדיק. כיוון שאין לי במה להתקשר אליו, ניצלתי את רגע המצוקה שהסיטואציה המביכה הזאת גרמה לי והתפללתי על קברו ש[ה'] יבדילנו מן התועים ויורנו את תורתו אמת, ושנעבוד רק אותו ולא אחר חלילה.

הבאר – הללוה נדיבי העם

במקום אחר כתבתי כך:

6/9, אניפולי, 19:45

[…] נדמה כי לפעמים הם משחקים משחק. ככה משחקים בו: כל אחד אומר משהו, מרמת הגיחוך הנמוכה ביותר, עד לגבוהה ביותר, אבל שישָמע עדיין הגיוני איכשהו. לדוגמא, מסביר את עקרון השכר והעונש וכד', והראשון שמראה הרהורים אחר המעשה, מחוץ למשחק. דוגמא: "ענפים מהעץ של הצדיק X מביא לך תאומים", "Y קם באמצע ההלוויה שלו והטביע חצי כפר באדמה", "אינטרנט זה אסון ליהודים, ומביא סרטן" וכד'. גם הורג אותי שהם מצפים כך להתעוררותא דעילא, כאילו שהמהרש"א היה סופרמן. לא! תנסו אתם להיות מהרש"א או מגיד ממעזריטש, הם לא אלילים. הם בני אדם כמוכם, וההתעמקות בדמותם נותנת תקווה ביכולות האנושיות העצומות הגלומות בכם. האם ה' הוא האלוקים הוא מס שפתים בלבד? שימו לבבכם על דרכיכם, שמא תכשלו בהם. אני מוצא פה שיחות מענינות עם אנשים, מעט הבנתי בר' נחמן, בתניא ובש"ס, אז המוח והשכל מעורר את ההערכה העצומה אודות אותם אנשים. יש יתרונות לכאן, מצאתי עצמי מעט מתאגד עם עמי. לעשות אגודה לפני ר"ה ולזעוק יחדיו על הצרות, וכל ישראל ערבים זל"ז וכל המבקש על חבירו נענה תחילה, ודי לדבר הזה.

המשך יבוא…

ודבר אחרון בהחלט

מספיק שטנה להיום. יש לי גם דברים טובים להגיד על עמי האהוב. באוקראינה זכינו להכנסת אורחים כמו מלכים, והנעימו לנו את זמננו במאכלים ערבים ובמנגינות מתפייטות. הסולידריות גדלה פי כמה כשיהודים (או בפרט ישראלים) נמצאים בניכר. לדוגמא – יצא לי לנהל שיחה קלילה וכיפית בבוקר נעים על הדשא עם תלמיד ישיבה של סאטמר מניו-יורק. ציונות? תשאירו לפוליטיקאים.

כיוון שבמכשפות עסקינן…

אוקראינה בקטע של קברים – רשמים מהמסע

אוקראינה בקטע של קברים – רשמים מהמסע

מסכת טומאות. פרק א'.

הפסקה קלה מן סדרת הפוסטים על האורתודוקסיה. בחודש ספטמבר האחרון נסעתי לאוקראינה. אני בעצמי לא בדיוק יודע למה. איני מחפש ריגושים דתיים בחיים שלי. אבל בכל זאת יש כמה תירוצים. ראשית, התופעה של יהדות ימינו לבקר בקברי צדיקים באוקראינה מעניינת אותי ורציתי לראותה מקרוב. שנית, זאת הזדמנות מצויינת לראות מקרוב איפה פעלו אנשים גדולים שאני מעריץ את שכלם ולבבם. שלישית, קשה לצאת לחופשה בבית בפרט או בארץ בכלל. במסע באוקראינה הזמן תופס משמעות אחרת. כשסדר היום של לקום בבוקר – לעשות משהו – ללכת לישון מתפורר, אז באמת יצאת לחופשה, כי יצאת מן השגרה. במסע קברות צדיקים, חורשים את אוקראינה לאורכה ולרוחבה, חלק מן הלילות ישנים באוטובוס, ומידי פעם עוצרים לבקר בקבר או בשירותים.

אוקראינה משוקצת מכל הארצות. ובמה היא שיקוצה? שכל אדמה בה כבית הפרס מלאה עצמות ישראל, וכל נהר בה מלא דם עבדיו השפוך, ותחת כל עץ רענן גילולי עבודת כוכבים. אמרו חכמים: ה' מעלות יש באוקראינה. הגויים, ומעליהם הרוחניקים, ומעליהם הברסלבים, ומעליהם הערסים ומעל כולם החב"דניקים. שאלתי, ואני איה אנוכי? אמרו לי, בריה בפני עצמה אתה. ומה שאמרו חכמים ה' מעלות, ברסלבים וערסים מעלה אחת הן.

האדיטש – מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא. פסטורליה.

אומן של מטה – הסטלה, אחי.

באוקראינה יש היררכיה אנושית. הכי למעלה – החב"דניקים, אוקראינה מגרש ביתי עבורם. אפשר בנקל לחוש את המתח בין חב"ד לברסלב, במיוחד במקומות המשותפים. במז'יבוז', מקום קבורת הבעל שם טוב, נראה כאילו כל אחד מנסה לדחוף את ציביונו לחלקה. איני יודע מה יש שם יותר, ספרי תניא או ברכוני התיקון הכללי. אפילו מצאתי "תיקון הכללי" עם תמונה של הרבי מליובאוויטש. תאמינו או לא, יש אנשים שהצליחו ליפול ברשת הזאת. בהאדיטש, מקום קבורת האדמו"ר הזקן בעל התניא, מוסדות חב"ד מתכננים מזימה של ממש. יש רצון להפוך את המקום ל"אומן של חב"ד". נראה שזה חורה לכמה אנשים שם, שאומן מושכת אליה קצת יותר אנשים. אז חלקת הקבר הקטנה, האינטימית והפסטורלית בהאדישט משתדרגת – בית כנסת מפואר בתהליכי בנייה, חדרי הארחה, מקווה חדש. הכול כדי להתחיל מסורת חדשה של ראש השנה בהאדיטש. רק לברסלב מותר?

בזכות נשים צדקניות (שיודעות מה הן רוצות)

למזלי, המדריך לא היה חב"דניק, אלא חסיד "רגיל" של חסידות "סטנדרטית" (אם אפשר להגיד דבר שכזה בכלל). הוא דיבר לרוב לעניין, סיפר מעשיות מרתקות, ניגן ניגונים יפים, וחילק בירות חינם. האווירה באוקראינה הייתה זורמת, לא יותר מידי חרדית-דוסית. היינו קבוצה מעורבת מאוד, בנים ובנות, צעירים ומבוגרים, חרדים ומסורתיים. רשמית, היו אמורים להיות שני אוטובוסים – לגברים ולנשים. בפועל חילקנו את זה לאוטובוס של מבוגרים ואוטובוס של צעירים. באוטובוס ההולל שבו נסעתי הייתה אוירה מהנה מאוד, היו בנות שהגיעו למטרות ברורות מאוד, ומדי פעם נהגו לפלרטט, וזה דווקא הוסיף נופך חביב לטיול, שברובו היה קליל ונעים.

הגעתי למסקנות מעניינות באוקראינה. אחת מהם היא שצריך לחזור כמה שיותר למקור כדי לגלות את האמת והיופי האמיתיים. מושגים ותורות בחסידות, כמו רוב הדברים שאני יודע, למדתי באופן עצמאי. לקחתי את ה"קדושת לוי" או את ה"ליקוטי מוהר"ן", ופשוט קראתי והבנתי מה שהבנתי. אבל אוקראינה היא ארץ הצללים, כי נוכחתי לדעת שעל אור החסידות כל דור ודור, וכל מנהיג קהילה עכשווית מעמעם בפרשנותיו ועיוותם. עיוותים גדולים ואיומים ראיתי.

אומן של פנימה – תפילה חרישית לרוב. מידי פעם נכנס איזה מישהו להשתטח על הקבר בקול רעש גדול.

בדרך נלך, לא ניטה ימין ושמאל

ניקח לדוגמא את ברסלב. לפני קצת יותר מ30 שנה ברסלב לא היו מקבלים בעלי תשובה. הרעיונות הסוחפים (ולא פחות גם נפיצים) היו שמורים לחסידים שכללו מספר מועט של משפחות. בהגיעי לאומן השנה, ניתן לחלק את מתחם הקבר של רבי נחמן בגדול לשניים. בפנים יושבים החסידים השקטים, לומדים ברעדה, מתפללים בקול דממה דקה. לעומת זאת, בחוץ תמצא חסיד מפואת ומזוקן, לבוש בטרנינג וקרוקס, מתמקח בעברית עממית על קמע קדוש. כל אומן נראית כמו חושה ישראלית בסיני או בהודו. הנה עוד שני דברים מוזרים שראיתי בהקשר של ברסלב.

עלי דרך – סטייה מתורתו של ר' נחמן

1) "עלי דרך" – זאת חפיסת קלפים, שעל כל קלף ציטוט מרבי נחמן. הקופסא יכולה לשמש כבסיס לטיפול, להתבוננות, למסע רוחני וכו'. איך משתמשים? למה שאני אסביר? אצטט בפירוש מה שכתוב על הקופסא: "הוציאו עלה אקראי מתוך הקופסה. נסו להבין מדוע נבחר דווקא עלה זה, ואיך הוא מתקשר לחייכם כרגע". כלומר, תטילו גורל, תעשו הוקוס פוקוס ותנחשו למה יצא הקלף הזה. הדמיון לתרפי האלילים או לקלפי הטארוט מחריד. התורה מצווה אותנו: "תמים תהיה עם ה' אלוהיך", לא לפנות למגידי עתידות ולניחושים, אלא להתהלך בתמימות ולקבל כל מה שבא בלי חכמות. רבי נחמן לקח את הרעיון הזה ומירכז אותו בתורתו. האירוניה הגדולה היא שממש על הקופסא כתוב: "כי עיקר היהדות הוא לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חוכמות (רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן)". יש פה עיוות ברור של תורתו של רבי נחמן.

על שפת הנהר באניפולי – ברשותי פק"ל אוקראינה שכולל: ספר תהילים, פרוטות לצדקה, מצלמה, וקליע למקרה שמישהו יזרוק עלי תניא.

2) עוד עיוות הוא ספר שמצאתי שם באומן, לכאורה לא חידוש: תהילים עם כוונות השמות הקדושים ושאר פירושים לפי רבי נחמן מברסלב. לעומת זאת, אומר רבי נחמן: "אבל העיקר הוא רק לכוון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עיקר התפילה שמתפללים לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתדבקין בו יתברך". עוד הוא אומר שם, שהכוונות שניתנו ע"י האריז"ל הם ממש נופלים לגדר מה שחז"ל אמרו על כשפים: ללמוד אותם, כדי להכיר את כוחם, אבל לא לעשותם.

איפריליזם חב"די

בקשר לנקודה החב"דית, שבה אגע אי"ה בפוסט הבא על המסע, אומר בקצרה שהרבי האחרון עשה מחסידותו, אשר הייתה קטנה וכמעט בסכנת הכחדה, אימפריה של ממש.

בואו נבין את המצב – בעל התניא, רבי זלמן שניאור מלאדי, יסד את שיטת חב"ד. תחת השיטה הזאת נוצרו חסידויות מספר, אשר רק חסידות ליובאוויטש, שמנהיגה האחרון הוא הרבי המפורסם מליובאוויטש, נותרה. התחילה מפולת של השתלטות – חסידי ליובאוויטש ניכסו לעצמם את תורת חב"ד. לדוגמא, ספר התניא הוא סמל מובהק של חסידי הרבי האחרון. למרות זאת, ניתן לראות הרבה לא-ליובאוויטשים שלומדים מהספר. המשוואה חב"ד = ליובאוויטש, היא פשוט לא נכונה. הרבי האחרון הכניס הנהגות ושיטות דרש שהיו זרות לחב"ד המקורית, ובחלקן אני מוצא אותן חריגה מן הדרך המקורית. אבל עבור החסידים ליובאוויטש שווה חב"ד. באוקראינה המשוואה עולה בריבוע. שם החסידים אומרים ליובאוויטש = חסידות. כל תורת הבעש"ט, היא בעצם תורת ליובאוויטש, מה שלימד אותנו הבעל שם טוב, אלו הסודות הטמירים בשיחות הרבי מליובאוויטש. העיוות הזה הרגיז אותי, שכן מתורתו של הבעש"ט אפשר למצוא בגור,  בויז'ניץ', בברסלב ובמקומות רבים נוספים. אבל עבור חסידי ליובאוויטש, כל אלו בוטנים קלויים לעומת תורת חב"ד, שהיא בגדר "יפוצו מעיינותיך".

הסכנה הגדולה, שכבר נראית באופק, היא המשוואה ליובאוויטש = יהדות. שליחי חב"ד המפוזרים ברחבי תבל, הם לרוב הנציגים היחידים בכל הנוגע ליהדות. ליובאוויטש גם מציעה רשת חינוך דתית, ששם, בנוסף ליהדות סטנדרטית, מועברים גם תכנית של חב"ד וליובאוויטש. כפי שטענתי רבות בעבר, חובה עלינו לשמר את המחלוקת לשם שמיים, ואסור להציג רק דרך אחת של יהדות. בביקורנו באניפולי, הקור הדמצברי וריח הפרפין של הנרות עשו אווירה של חנוכה. שרנו ניגון חרישי וביארנו את ההסכמה על ספר התניא. אותנטיות, זה כל מה שהיה חסר כדי לעורר את הנשמה שלי, שרוב המסע התעצבה מן העיוותים. צמאה לך נפשי.

אניפולי – שם באמת הרגשתי קצת רוחניות. הכפר כ"כ קטן, אין כניסה ברכבים אפילו. הגויים הרכיבו אותנו על סוסים, בעודי קורא "ככה יעשה לאיש".

בפוסט הבא – על השנור הרוחני באוקראינה.

ודבר אחרון בהחלט.

הזכרתי את ההיררכיה האוקראינית. עם הגויים יש יחסים מוזרים. נראה דווקא שהגויים אוהבי (כסף) ישראל. ביציאה מכל בית קברות עומדת שורה של גויים שאומרים מילים בעברית: "אני. יהודי. שבת. שלום. צדקה. בבקשה. אפשר. שקלים. מצווה." ממש "וכל עמי הארץ מתיהדים". הרבה מן התיירים הלא-מנומסים מתייחסים באכזריות לגויים, אשר הם רואים בהם כעם של משרתים. גם הגויים לא מתים על היהודים, אבל סובלים בשקט. מן יומן המסע שלי:

אין אוקראינה נראית שונה בעיני מישראל. השלטים ברוסית (כן, אני יודע, זאת אוקראינית) והמלצריות והמנקות המדברות וצועקות ברוסית עושות הרגשה של רובע י"ג באשדוד. מישהו פה התרעם על כך שמעסיקים גויים (גויות, רח"ל) במטבחים היהודים כאן בהכנסת אורחים. אבל נחה דעתו אח"כ שזה בסדר, כי כל ייעודם של הגויים זה לשרת אותנו, ואת זה אמר אחרי שאמרתי לו שלבעש"ט היה נהג עכו"ם. ואז נתרצתה דעתו, ואמר דים שמשרתים הם לנו. ואמרתי לו ממה נפשך, אם היה יהודי היית אומר משמש ולא משרת והיית אומר שכר מצווה בידו. ומ"מ כאן [ליד מקום קבורתו של הבעש"ט] תלו שלט יפה שהבעש"ט הקפיד מאוד באהבה לישראל ולאומות העולם. וכן, הם עדיין מתנהגים כמו קוזקים (הגויים, כוונתי) אבל לא איבדתי את אמונתי בהם, ובשום אדם. (11:15, 6/9, מז'יבוז')

רציתי לציין את המפגש הראשון שלי עם העם האוקראיני. עם הגיענו לקייב ופתיחת דלת השרוול התגלה לעיננו חייל אוקראיני בלונדיני וקצוץ ראש עם כלב רע קשור בידו לאחר מכן צעדנו לביקורת הדרכונים. רוב האוקראינים מדברים אנגלית קלוקלת. וכך כתבתי בזכרונותיי:

בביקורת הדרכונים נסיתי להבין מה רוצה האוקראיני המפחיד לשאול אותי. לאחר שהתגברתי על מחסום המבטא והבנתי שהוא שואל why did you come to Ukraine? כיוון שלא רציתי לציין קברים או רצח עם, עניתי בפשטות, כדי שהוא יבין, Pleasure. הוא הביע תמיהה- Pleasure? In Ukraine?! לאחר מכן הוא שאל Where are you going to sleep. טוב, פה זה כבר נהיה לא נעים.

הנה סרטון שמבטא מה קורה כשמנסים להפגיש מזרח ומערב.

אחרון אחרון חביב.

נזכרתי בזה ממש בדרך אגב בגלל הכלב. ישנה ההלכה הכתובה בשו"ע:

אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. (חושן משפט, ת"ט, ג')

דודי גר בשומרון בישוב שמועד לחדירות תכופות של שב"חים. בעבר הוא גידל זוג אמסטפים גדולים, שלכולי עלמא מדובר בכלב רע. יום אחד למדתי איתו את הרמב"ם שמדבר בנושא לעיל. שאלתי אותו: "דוד, אתה הרי שומר תורה ומצוות, האם אתה מקיים את ההלכה הזאת?". הוא ענה לי: "אכן, אני עושה כהלכה וקושר את הכלבים בשלשלאות של ברזל. אולם, לא כתוב בהלכה שהשלשלאות צריכות להיות קשורות לגדר". ניצחוני בני.