האם גם אתה נבוך?

במהלך שנותיו של הבלוג הזה יצא לי לקבל כמה תגובות בגלוי ובנסתר. התגובות הנסתרות היו מעניינות יותר, מאת אותם קוראים שהרגישו שמתחת למילים מסתתרת תחושה שגם הם מרגישים. עם חלק מהם אפילו נפגשתי פנים אל פנים מספר פעמים ודיברנו עמוקות. אחד מהקוראים היטב לתאר את הרגשתו ע"י ציטוט מהאיגרת הפותחת את הספר שהצית את הבלוג הזה.

ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצֹוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך. (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד)

קוראי הבלוג המזדהים היו נבוכים, ממש כמו שם הבלוג. מרגישים בדיסוננס הזה בין ההשכלה הכללית הנאורה והמפעימה בחוכמתה, ובין אמרות מביכות של רבנים בנוגע ללימודי חוכמות, או טיעונים משכנעים מאוד נגד הדת, או הפער הברור בין חוקי התורה למוסר המודרני.

ככה אט-אט הבנתי שהתחושה שלי לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידי, היא נחלת רבים. איני יכול להגיד במספרים כמה אנחנו, אבל אני פוגש מידי פעם עוד "נבוך" שכזה ונראה לי שכבר אפשר לדבר על תת-זרם חדש. עוד קווים לדמותו של הנבוך יכולים להיות הערצה של דמויות יהודיות שנויות במחלוקות (ליבוביץ', שפינוזה או הרב מיכאל אברהם ומשה רט יבדלו). הנבוכים נהנים מהריגוש בטיעונים כמעט-כפרניים, רוקדים על הקו הדק בין מונותאיזם רמב"מיסטי קיצוני לבין אתאיזם מוחלט, ועדיין יקיימו מצוות כהלכתן בחינת "פושט טלפיו ואומר טהור אני". זהו הריגוש האינטלקטואלי שקיים רק אם המתח האמוני הזה יישמר, ולכן התדל"שות אינה אופציה עבורם. זה לא שאין "נבוכים" שעוזבים את הדת. יש גם יש, אלא שעזיבתם היא סוג של מעבר שלב. הם מיצו את הריגוש הזה וכעת בשעת גזרות השמד (לתאבון, לתאבון!) פרצופם האמיתי נחשף. או לחלופין, באופן רומנטי למדי, הדיסוננס היה חזק כל כך עד שהיושרה האינטלקטואלית שלהם הכריחה אותם לעשות כן. הכרתי גם "נבוך" אחד ויחיד שעשה את הצעד ההפוך והתחרד, וזרק (אפילו לא לגניזה) את כל כתבי הפילוסופיה שברשותו. אבל הוא מקרה בודד מתוך שלל הנבוכים שפגשתי. בקצרה, אפשר להיות נבוך רק בשעת הדיסוננס הזה, ולכן עזיבת הדת היא מפקיעה את הסטטוס הזה.

הרב מיכאל אברהם – מהגורואים של נבוכי הדור

הנבוכות הזאת, היא מרד רציונלי קדוש. זה מרד כפול. זה נקמת היורמים. הנבוכים הם החנונים האלה, שבתוך ליבם התנשאו על הצו"לים שסיימו ש"ס, בעוד הם ממלמלים תחת שפמם "נבלה טובה הימנו". הם היו שולפים באוטובוס מול החילוני "הנאור" את "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, כאילו אומרים לו – מי באמת המשכיל מבין שנינו? הם מורדים. מורדים במסורת האבות בכך שהם ניגשים אל הטאבו של לימודי פילוסופיה ורתימת השכל לפני האמונה. ועוד יותר, הם מורדים בחברה הכללית, בהגמוניה החילונית השלטת, שטוענת שמחשבה רציונלית תוביל בהכרח להשקפות אתאיסטיות והומניות, והם מנפנפים בידע הכללי שלהם כדי להראות אחרת – וזהו מרד חדש שלא נראה כמותו. זה משהו מרענן שמצאתי ראשון כדוגמתו אצל ליבוביץ, גם אם לא התכוון לכך, וזה מה שמושך רבים אל דמותו.

אני חושב שאפשר לדבר על זרם דייקא, כיוון שיש כאן את האלמנט הזהותי החזק. אמנם אי אפשר לדבר על שייכות לקבוצה או קהילה (חבל, חבל, הייתי רוצה איזה שבת "נבוכים" כזאת). אבל אפשר לדבר על זהות שלילית – על תחושת התנשאות וגאווה על פני אחרים. "אני לא כמותם" כזה. "אני מייצג משהו נאמן". יש כאלו שייקחו מסורות עתיקות ויטענו שהם רק ממשיכים אותם. אם ה"נבוך" הוא במקרה תימני, הוא תמיד יכול לטעון שהוא דרדעי, אם הוא אשכנזי הוא עלול להתייחס לליטאים חמורי סבר. אך שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן היא האם באמת זה דבר חדש, או שמא התחושות האלו, שגם אני שותף אליהם, אינן אלא רנסנס של תקופת ההשכלה?

להשכלה יש מוניטין גרוע. בטני מלאה על משרד החינוך שלא לימד את הפרק החשוב הזה בתולדות עמנו. כדתיים, שמענו מהצד שההשכלה היא שהביאה את החילון. אבל ספק אם המשכילים הראשונים חשבו כך. רבים היו שומרי מצוות אדוקים, ואפילו נפנפו בזה שאפשר גם וגם. מנדלסון בחייו זכה לכבוד ולתפארת גם מתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה. "אז מה?" יאמרו הציניקנים, "סופו מעיד על תחילתו". דור אחד מיד אחרי המשכילים ובני המשכילים עזבו את הדת, וזה מראה שאי אפשר באמת לשלב. אמנם, זאת קביעה היסטורית חפוזה מדי לדעתי. לו מנדלסון היה זוכה גם לאחר מותו לכבוד מלכים ולא לקבורת חמור, יכול להיות שהיינו במקום אחר. לו היינו מחבקים את ההשכלה כמו שחיבקנו את הקבלה, אולי לא הייתה כרוכה בה עזיבה המונית של הדת. מצד שני, המשכילים הראשונים נמשכו דווקא למים הגנובים האלו, למורה נבוכים שנגנז, לשירי החול הספרדיים האירוטיים. אם אין אזוטריה, אין רומנטיקה. ואזוטריה אפשר לשמור רק דור אחד – זאת הצרה הגדולה ביותר של ההשכלה.

באשר לי, נראה לי שגם אני עברתי כברת דרך מאז פתחתי את הבלוג כ"נבוך קלאסי". נגיעתי החסידית לעניין והריגוש (ספורט אמוציונלי) שאני חש מהמצוות תרמו לריכוך תגובותיי. יש נבוכים שהם עדינים ונעימים, ויש "נבוכים" שהדרך שלהם להסתיר את המאבק הפנימי שלהם היא בהתקפה כלפי כל מי שקצת חורג מדעותיהם (מתודה שהושאלה מידידינו הטרוריסטים הליברלים). קחו למשל את סוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים. יש רציונליסטים שיתנגדו בתוקף כדי להראות כמה הם עצמם נאורים ומתנערים מכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו. אבל לדעתי ההשתטחות היא מעשה יהודי לגיטימי. בעת היותי באוקראינה לפני כמה שנים, ליבי התמלא בוז. אבל ככל שהזמן עבר אותה חוויה זכורה אצלי כמשהו חיובי. רבי נחמן סיפר את סיפור "האוצר מתחת לגשר" והמשיל זאת לנסיעה לצדיק. ויש כאן אמת גדולה – נכון שמבחינה רציונלית אין יתרון לקבר של צדיק באוקראינה מאשר סניף ארומה ברמת החייל. אבל הנסיעה לשם, ההכנות, והאווירה היא שמוציאה ממך את המרב הרוחני שלך. וכשאתה נמצא בחור באוקראינה שאין שם פשוט כלום, באמת שאין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל. לכן אתה מתפלל, ורק מתפלל, ללא שום כוונות זרות – וכך הכוונות הכי רציונליות שלך והכי "לשמה", יוצאות דווקא מהמקום שלא היית מצפה.

הנבוכים הם כמו פטריות. הם יצורים מממלכה אחרת לגמרי, הם לפעמים מגיחים אחרי מאורעות מסוימים, וגם נעלמים מהר. אולי המרד הקדוש הזה הוא רוח נעורים, וברגע ההתברגנות ונשיאת האישה\הבעל, עיסוק במושכלות הוא עניין שבמותרות, והוא נשאר לטור בודד בעלוני שבת או לספר שקוראים כמה דפים בו לפני שקורסים על הספה. כך או אחרת, למרות שהוא "מרד", הוא מאוד נוסטלגי, וזאת גם נקודת קושי שלו. הוא רוצה לקבל את כל התשובות מספרות ימי הביניים, או מההוגים היהודיים של העת החדשה, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, אלא רק כשעשוע בתוך גבולות. הנכונות לפרוץ, לדבר את השפה התיאולוגית-פילוסופית של המחשבה העכשווית, לקבל את המסקנות באשר הן, היא עדיין נחלתן של נבוכים מעטים, גם אם הם מצהירים בכך. וכך אנחנו נשארים בין שמיים לארץ.

ודבר אחרון בהחלט

דברתי על הריגוש שקורה מהמתח בין להיות במקום אחד לבין הרצון להיות במקום אחר. הדבר הזכיר לי את הקטע הפילוסופי הידוע מ"רחוב סומסום". כשצפיתי בקטע באנגלית גיליתי הפתעה גדולה יותר: עוגיפלצת בעצם יהודי, וגם בחו"ל אוכלים עוגיות קוקוס בפסח.

מודעות פרסומת

צירי הלידה של האורתודוקסיה הפתוחה

צירי הלידה של האורתודוקסיה הפתוחה

בפוסטים קודמים העוסקים בנושא טענתי שהאורתודוקסיה נולדה מתוך שלושה משברים. וניבאתי כמי שאינו יודע על מה הוא מנבא שאנחנו עומדים או-טו-טו לחזות בהולדת זרם חדש ביהדות. האורתודוקסיה הפתוחה מתחילה להכות גלים, אך מסרבת להגדיר את עצמה כזרם חדש אלא נתלית ב"אורתודוקסיה" הישנה והטובה. כך או אחרת, נראה לי די ברור שעוד 20-30 שנים יהיו רבנים ויהודים שבהגדרתם אור"פ (להלן: אורתודוקסים פתוחים) ויהיו מנגד חרדים. אפילו נראה לי שכבר כיום כל אחד ואחד יכול להגיד, לו היה חייב להשתייך לכאן או לכאן, לאן היה משתייך.

השל – התחיל את הכול?

מדוע נולד הזרם החדש, זאת שאלה מורכבת שאפשר להצביע על כמה סיבות: רצון להתמודד עם אתגרי השעה, מציאת מקום לתחומים "משכילים", חקר אקדמי של היהדות, ניכור מהמוסד הרבני, ועוד ועוד. יחד עם זאת, חוסר שביעות מהפתרונות הקיימים (קרי, רפורמים וקונסרבטיבים), או צביעתם באור שלילי למשך דורות. הרצון לצמיחה של הלכה ויהדות "אותנטית", שהמקורות הם לא רק השראה או כיוון, אלא ביסוס מלא של 100% על הפסיקה והמחשבה, יחד עם אפס חשש לנבור עמוק, לחלוק כאחרונים על הראשונים, או לחדש סברות בדרך פלפול תלמודי.

קצת אנכרוניסטי, אבל מתבקש. אפשר לראות את סיפורו של השל כאור"פ הראשון. הוא אמנם השתייך למוסדות הקונסרבטיביים, אבל תמיד טען שהוא לא משויך לאף זרם. ומדוע? פעם הוא אמר: עם האנשים שאני מתפלל אני לא יכול לדבר, ועם האנשים שאני מדבר אני לא יכול להתפלל. זאת המבוכה של האור"פ: הוא מרגיש חיבור לפרקטיקה דתית. הוא למד טוב מאוד מהי תפילה, מהם מצוות, מכיר את הדבר בשורשו, ורוצה לקיימו. אבל נראה שאלו שמקיימים בדבקות את המצוות הם דווקא ברמה אינטלקטואלית נמוכה יותר. הלימוד והחקירה של מקורות היהדות לא גרמו לשאלות וספקנות, אלא דווקא להכרה של המטא-הלכה, ויוצא שהאנשים שמכירים את המטא-הלכה כאילו אומרים לעצמם: "את עבודת ה' שלנו אנחנו יכולים לקיים ברמה גבוה יותר, ללא צורך בדקדוקים".

אבל האור"פ לא חושב ככה. הוא רוצה דווקא לדקדק, ליצור בעצמו משהו הלכתי יפה ולקדש אותו במעשה ידיו. הוא לא רוצה להשאיר את זה ברמה עיונית, אלא להוריד את הרעיונות ההלכתיים השורשיים אל הרמה המעשית. הוא רוצה גם לחקור ולהסיק שצריך לברך "שעשני ישראל" ולא "שלא עשני גוי", וגם רוצה לקום מחר בבוקר ולהכניס את זה לפרקטיקה הדתית שלו. כמו השל, רוצה גם ללמוד וגם להתפלל.

סך הכול, שאלת ההלכה היא המפתח לחלוקה בין הזרמים. ליבוביץ נהג לומר, שלמרות שהחסידות הביאה רוח חדשה (וזרה לטענתו) ליהדות, היא הצליחה להשתלב בתוכה ולהיות זרם אורתודוקסי לגיטימי רק בזכות השמירה הקנאית על ההלכה (נו, על קצת גמישות בזמני תפילות לא נפיל את זה). כלומר, גם אם ר' לוי יצחק אומר ש"לא טוב לקב"ה שינהיג את העולם ומוטב שיהיה מונהג ע"י צדיק". וגם אם רבי צדוק ביטל את הבחירה החופשית, ועוד דוגמאות שחורגות ממה שחשבנו שעקרוני ליהדות, אנחנו מגלים שהעיקרון האמיתי, הקריטריון ששומר אותך בפנים, זה איך אתה בורר את העצמות מהדג בשבת. האמת? זה נשמע כ"כ יהודי שכנראה שזה נכון. על האור"פ ללמוד מהחסידות כהצלחה היסטורית של מהפכה מחשבתית פנים-יהודית.

פרט טריוויה מעניין, החרם על שפינוזה יצא רק לאחר שהוא נמצא מחלל שבת בפרהסיא. כלומר, "מאמר תיאולוגי-מדיני" שהוא למעשה כְּתב שטנה לדת ו"אתיקה" שפורסת השקפת עולם שהיא גם חילונית וגם אלילית כאחד, לא הספיקו להוציא אותו מהחברה. כי חוק יש לנו, כל הדברים שכתב ואמר הם מילים בעלמא, לאו שאין בו מעשה. ולאו שאין בו מעשה אין אתה לוקה עליו.

מנדלסון – התפספס

יש מי שאמר (לצערי לא זוכר איפה קראתי) שהטעות של היהדות לדורותיה היא שלא השכילו לקבל את מנדלסון כיהודי לגיטימי. (הא, הבנתם?). בראשית ימיו הוא נחשב למוקד גאווה יהודית, אבל לקראת הסוף כבר החלו חשדות. אולי אם היו מקבלים אותו, ומאפשרים דרך יהודית של השכלה עם שמירה בלתי מתפשרת של מצוות – אולי היה צומח טוב ליהדות. ואכן, משכילים רבים בראשית התנועה שמרו על קלה כבחמורה. אבל הניכור של החברה הפנימית הכריח את דור ההמשך של המשכילים לבחור: או שאתם עוזבים את השטויות שלכם, או שאתם עוזבים את התורה. הם בחרו באופציה השנייה, וכך נולדה החילוניות.

האור"פ כבר לא צריך לבחור. הוא יכול לקרוא אריסטו בכיף, ולעלות בשבת לתורה (או היא). וכאן צריך לציין נקודה חשובה מאוד. האור"פ הוא לא דתי בלאי. בכל אופן, אסור לו שיהיה. כדי שהאור"פ תצליח לעלות ולהתייצב כזרם של ממש, על אנשיה, גם הפשוטים, לקחת אותה ברצינות. קצת סדר במונחים. דתיות-בלאי נראה לי לאפיין בתור תופעה של חוסר עקביות. כלומר – יש מצוות או הנהגות מסוימות שאדם מחליט שהוא לא מקיים מלכתחילה. הוא יכול לסמוך לעצמו על פוסקים מקילים, אבל לא יגלה עקביות מירבית בנידון. ההקלות מתבצעות לרוב מתוך שיקולי נוחות קלים-בינוניים, ולא מתוך סיבות אידיאולוגיות מובהקות. כמה דוגמאות. הזה שנכנס לפאב ושותה בירה מכוס זכוכית, לא מתפלל ערבית ומתגלח בעומר. הזאת שנותנת נשיקה על הלחי לידידים קרובים, והולכת ללא כיסוי ראש. לרוב הכרעות אלו יהיו משיקולים של נוחות והתאמה לחברה שהם חיים. האור"פ לעומת זאת, מבקשת להוביל שינוי בדברים מהותיים. במקרים של מסורבות גט, מעמד האישה, בעלי נטיות חד מיניות, יחס ההלכה לגוי ועוד. דברים שבאמת התורה אומרת עליהם: "וחי בהם". אבל עבור יתר הדברים – אתה יהודי! אתה צריך להיבדל ולהתקדש. "לפום צערא אגרא" הוא גם עקרון יהודי. צריך להשאיר פרקטיקה דתית עבה וברורה.

ואם שוב נחזור להשל, מה יקרה עוד 20 שנה, כשכבר יהיה ברור מי אור"פ ומי חרדי? האם עדיין נוכל להתפלל יחד בשטיבלך? האם נוכל להתחתן אחד עם השני? השאלה הזאת קשורה לאזימוט שנבחר. מה גרם לחרדיות להיחשב "אותנטית" יותר? היחס הוא לא סימטרי: הרפורמים מכירים באור"פ שמכירים בחרדים בתור יהדות לגיטימית, אבל לא להיפך, ומבט זריז לתארי הכבוד שזוכים רבני הציונות הדתית בעיתונות החרדית תגלה את עומק הבעיה. כדי שהאור"פ תצליח להתבסס, עליה לא רק להציב אופציה שפויה של יהדות אל מול עיוותים שמגיעים משולי היהדות: צינזור של את רש"י והחיד"א, שיכתוב חסר בושה של ההיסטוריה הקרובה, וגלגול ג'ובים ברבנות הישראלית. עליה לא רק להתרחק מבצע-כסף ולהוביל מאבק חברתי-יהודי חסר נטייה פוליטית. עליה להילחם מלחמת חורמה של ממש במוקדי השנאה: במפיצי שטנה ולשון הרע על חיילים חרדים, בשורפי האייפונים והפאות. על האור"פ להכות בהם, אך רק בהם ולא בציבור החרדי השפוי! זהו מאבק שלא היה כגודלו מאז בית שמאי ובית הלל. וגם הם לא בחלו באמצעים. "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל" בסופו של דבר, המאבק בין בית שמאי לבית הלל הוכרע לא מפני שבית הלל היו נעימים יותר, אלא משום שהיה להם יותר כוח והסכמה בעם. ואמת מארץ תצמח.

[הערה מהירה: המפעל הנאו-אורתודוקסי של הרש"ר הירש אבד רובו בשואה, וממשיכיו התמזגו לתפיסות חרדיות אשר עיוותי את דרכו. לכן לדעתי זהו סיפור אבוד. אצל השל, מול זאת, לא היה לו מפעל של ממש, אבל כפרט מחשבותיו דומים למחשבותיו של האור"פ]

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

למה אנחנו כ"כ אוהבים את חנוכה?

דיוואלי - חג אורים הודי

דיוואלי - חג אורים הודי

אני אהרוס את העניין שלכם כבר עכשיו. אנחנו אוהבים את חנוכה כי הדימוי של ימי החנוכה היום הוא מזויף. קרי, חנוכה היום רחוק מלהיות ככל החגים. אתם מרגישים קצת חו"ל איך שחנוכה מתקרב, לא? המערביים ישמחו במתנות מתחת לאח הבוערת (סליחה, חנוכיה) ובבולמוס דונאטס (היום אנחנו יותר מידי מנופחים כדי לכנות את זה בשם המאוד קלורי "סופגניה"), והמזרחיים הרחוקים שמחפשים משמעויות עמוקות בכל חג יהודי בלוח השנה יעלוזו ב"חג האור" ו"נצחון הרוח" ושאר ירקות מהגינה של שופנהאור. (נקודת אגב, אמי שתחי' נוהגת לספר לנו על חג הדיוואלי ההודי כאשר אנו שוכחים לחסוך בחשמל ולכבות את האורות המיותרים בבית) אז קחו כמה דקות לפני שאתם עטים כניצים על סניף "רולדין" הקרוב לביתכם וקונים סופגניה ממולאת בצ'אטני, ובואו נברר מה השתנה מאז שהיו פה יוונים.

 פטיש, מסמר, ניקח מהר!

נתחיל דבר ראשון מהעובדות ההסטוריות. חנוכה הוא החג היחיד שאין לו תאריך מסויים בו הוא מסתיים – כיוון שהוא מתפרס על שני חודשים, וחודש כסלו עלול להתעבר, התאריך משתנה. מה שבטוח הוא 8 ימים. למה? סיפור פך השמן הוא סיפור חביב, וגם נס גדול, אבל כנראה מאז שסיפרו לנו את הסיפור הזה בגן חובה, לא טרחו לעדכן אותנו בעוד כמה עניינים. הקטע הוא כזה. ה-חג, בה"א הידיעה, של בית שני היה סוכות. היו באים מחו"ל לראות את עבודת המקדש, כל יום היו מקריבים עוד ועוד קורבנות, שירים, ריקודים, ארבעת המינים, שמחת חג. אבל אז היוונים השתלטו על המקדש והשביתו אותו לתקופה. כך יצא, שבחג סוכות של שנת 164 לפנה"ס, בוטלו אירועי שמחת החג בעיר ירושלים. באסה, לא? לאחר חודשיים, בסוף כסלו, שיחררו הלוחמים החשמונאים את המקדש וטיהרוהו. אז מה עושים עכשיו? לא הספקנו לחגוג את סוכות השנה…טוב, נחגוג אותו עכשיו! סוכות, להזכירכם, הוא 7 ימים + יום שמיני עצרת (שמחת תורה לתושבי ארץ ישראל). סה"כ 8. תושבי יהודה בנו סוכות ולקחו את ארבעת המינים, והעיר צהלה ושמחה. וכך נכתב בספר חשמונאים ב':

"ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות … בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו".

העם אחד?

למעשה, התחלנו מהסוף – מקביעת החג. אבל בואו נתחיל מההתחלה ונשבור את המיתוסים אחד אחד.

  1. היהודים הביאו את היוונים, והיהודים סילקו את היוונים – כיבוש ירושלים ע"י הצבא היווני לא נעשה כמעשה שרירותי, אלא היוונים נעזרו באויבים פוליטים ("בני טוביה" שהיו נגד תלמי המצרי וחוניו היהודי) של השלטון היהודי בכדי לכבוש את יהודה. בני טוביה עזרו לאנטיוכוס לכבוש את העיר בצורה אסטרטגית, והם אחראים למותם של רבים מבני הארץ ולביזת המקדש. שלא יספרו לכם סיפורים שנכבשנו בעל כרחנו.
  2. ההתיוונות התחילה עוד בזמן אנטיוכוס הקודם – מנהגי הגויים, האצטדיונים והתאטראות, היו מנהג נפוץ בירושלים, עוד לפני הכיבוש היווני. שלא יספרו לכם סיפורים שהיוונים הרשעים הדיחו את ישראל מהתורה, היצר הרע הוא made in Judah.
  3. לאחר הכיבוש, אכן באו גזרות שמד על מילת הבנים ושאר מצוות חשובות, דבר שהצית את המרד. אבל המרד בראשיתו לא היה מכוון נגד היוונים – אלא נגד המתיוונים – יהודים ששיתפו פעולה במתוך מטרה לשמר את השלטון היווני ביהודה. תחילת מרד החשמונאים הייתה מלחמת אחים, היוונים פשוט טעו שהם לקחו צד בסכסוך הפנימי הזה במקום לברוח.

ומה אחרי החגים?

טוב ויפה, ניצחנו, אכלנו לטק'ס, האם המשך ההסטוריה לבית חשמונאי הייתה טובה ליהודים? מסתבר שלא. תחילתה הייתה בעייתית – במקום לתת את השלטון למלכות בית-דוד משבט יהודה, שלטו ביהודה בית חשמונאי, להזכירכם – כהנים משבט לוי. דעה רווחת ופופלרית (למרות שאיני יודע עד כמה נכונה) היא שבגלל הסיבה הזאת חז"ל לא כתבו מסכת מיוחדת לדיני חנוכה, כאילו מענישים את החשמונאים. האמת, שהיו להם הרבה סיבות אחרות. עד כמה שמתתיהו ובניו נלחמו בהתיוונות, השושלת עצמה התיוונה מהר מאוד: יוחנן (שקיבל את התוספת המאוד יהודית "הורקנוס") כרת ברית עם הרומאים, אך עדיין שמר על המסורת במידה מה. בנו, אריסטובולוס (שאף הוא שם תנ"כי לכל הדעות), כבר הכניס לחצר המלוכה שלו זמרים וזמרות יוונים, וגם כינה עצמו "חובב היוונים".

מבלי להיכנס יותר מידי להסטוריה המפוארת, נרמוז שהיא דומה מאוד להסטוריה של מלכי לנקסטר ויורק של אנגליה – מלך אחד כלא את אמא שלו בכלא כדי שלא תלד עוד בנים, מלך אחר הרג את אחיו, השלטון הדתי באותו זמן צד מכשפות באשקלון, אבל חכו, עוד לא הגענו לטופ.

השלטון היהודי החשמונאי הוא זה שהביא את הרומאים לפה. כן. תקראו את זה שוב. אתם יודעים מה, תנו לפלביוס להגיד את זה:

"לאחר מכן הזעיקו צאצאי החשמונאים במריבתם על המלוכה את הרומאים ואת פומפיוס לבוא ולהתערב בענייניהם ו[אתאר לכם ]כיצד הביא הורדוס בן אנטיפטרוס, בעזרת סוסיוס, את הקץ על שלטונם". (מלחמות היהודים, א' 19)

כל מילה מיותרת. אנחנו הבאנו פעמיים את החורבן על עצמנו.

ובנתיים בניכר…

החשמונאים הביאו את הרומאים. הם החריבו את לב הישוב היהודי, והישוב בא"י החל להתפורר אט אט. יצאנו לגלות. מסתבר שקשה להסביר לקינדערלך בחיידר מה זה חנוכה מבלי להיכנס למלחמות ולהתסיס אותם. כך נהיה שעיקר הנס המצויין בחג הוא דווקא הסיפור השולי עם פך השמן, ולא המלחמה והמרד, שהיו מרשימים לכל הדעות. רב גדול אמר לי (לא אחשוף את שמו לעת עתה) שכשיש מחלוקת, הכי טוב לחזור אחורה ככל שניתן. אם נפתח את סידור התפילה, נראה שאכן העיקר של הנס היה המלחמה: בשתי הקטעים מהתפילה המדברים על החג, מוזכרת רק המלחמה, ללא פך השמש. קטע א' (הנקרא לאחר הדלקת הנרות) –  "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים…ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"י כהניך הקדושים…". קטע ב' (המוסף לתפילות היומיות) הוא "על הניסים", ששם מוזכר בדרך אגב שהחשמונאים הדליקו נרות אחרי הכול בבית המקדש, אבל זה לא העיקר.

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

ברברוסה - מושא "מעוז צור"

גם הפיוט הידוע "מעוז צור", שמשוער להיות בסביבות מסעות הצלב, צונזר ורק הבית הראשון שלו הושר. הסיבה – בבית האחרון יש רמז מרדני – "דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה". מיהו אותו אדמון? הפשט הוא: אדמון הוא אדום הוא עשיו הוא הארכיטיפ של הנצרות. אבל דעה אחרת אומרת שאותו אדמון הוא אדם ספציפי, הלוא הוא ברברוסה (הג'ינג'י), קיסר האימפריה הרומית הקדושה (שכמאמר וולטייר – לא הייתה איפריה, לא הייתה רומית, ולא הייתה קדושה), שנודע בתור מי שהקשה על חיי היהודים, במיוחד במסע הצלב השלישי.

מעוות לא יוכל לתקון

ונסיים במילה קטנה על השמן שהוסיפו הציוניים למדורה. השפעת הציונות וההשכלה על חנוכה הייתה עצומה – חנוכה סימל מבחינה דתית חג של אמונה עיוורת – אם תרצו אפילו פאנטיות אל מול הבלתי אפשרי, הכול למען האמונה, אבל חנוכה של היום הוא חג של "נצחון האור" – נאורות, חשיבה, כוחו של האדם אל מול האלילות הזרה ושאר כוחות זרים (ובינהם לעיתים אף האל עצמו). חנוכה אינו נקרא בכלל "חג". אלו ימי הודאה, ימים שהם תכל'ס לאדם היהודי עצמו, להתבונן ולהתעמק באמונה שלו.

אני מקווה שקורא השכיל ולא התנוון. בברכת טוב להודות לה'.

א"י.

ודבר אחרון בהחלט

לא מאוד קשור, אבל הנה ניגון למזמור מתוך ההלל ("מה אשיב"), מבוצע באנגלית ע"י להקת פרנץ פרדיננד הבריטית-סקוטית (אוי…כמה אני אוהב סקוטים). אהא, ויש שם גם חנוכיה 🙂 הקליפ הנדיר יותר, למי שמכיר.